היהודים במרוקו – חיים בין פרעות

פתח דבר
מסוף המאה ה-1 ועד המאה ה-8
תחת השלטון המוסלמי
♣ עד השושלת העלאווית
 – בין גאות לשפל 
♣ השושלת העלאווית
   ♦ עד המאה ה-20
   ♦ המאה ה-20 ואילך

   ♦ תקופת החסות – עד שלטון ווישי
   ♦ ווישי – יהודים בחסות אנטישמים
   ♦ מפלישת בנות הברית ועד קבלת עצמאות
   ♦ אחרי קבלת העצמאות  

סוף דבר

 

פתח דבר

לא בכדי ייחדנו את אחת ההרצאות בכנס המשפחתי לנושא “פרעות ופוגרומים ביהודי מרוקו”. באי הכנס כולם כאחד נדהמו לגלות עד כמה ההיסטוריה של היהודים במרוקו הייתה רצופה בפרעות, פוגרומים ומעשה טבח נוראיים. חלקם של הפרעות נגעו באופן ישיר במשפחת הכהן סקלי ובתוכם כאלה שישבו והאזינו להרצאה ואף לאורלי עצמה שהרצתה על הנושא.
לאלה שלא יכלו להתאפק ותוך כדי ההרצאה חזרו ותהו בקול “אז איך זה שלא ידענו”, נגלה בלחש… “לא נעים להגיד אבל עד להכנות לקראת הכנס גם אנחנו לא ידענו”.
גם כאן מי שמעונין במבט קצר וחטוף יוכל לצפות במבט בתנועה או במצגת הנחה על “2000 שנות היסטוריה יהודית במרוקו ב-2 דקות

 

מסוף המאה ה-1 ועד תחילת המאה ה-8

התקופה שמסוף המאה ה-1 ועד תחילת המאה ה-8 היא התקופה שלפני השלטון המוסלמי שמתחילה בשלטון רומאי, ממשיכה בכיבוש מרוקו ע”י שבטים וונדלים (אמצע המאה ה-5) ומסתיימת בשליטה של הביזנטים. היהודים שמגיעים לצפון אפריקה בתקופה הרומאית הם חלק מאותם יהודים שמפוזרים ברחבי האימפריה לאחר חורבן בית שני והמרד הגדול, והם מתיישבים בערי החוף של צפון אפריקה.

אחרי הדיכוי של “מרד התפוצות” משנת 115 שבו השתתפו קהילות יהודים מצפון אפריקה, מכחידים הרומאים את קהילות היהודים בלוב, מצרים וקפריסין ומרכז היישוב היהודי נע מערבה לכיוון מרוקו. במרוקו הם עוסקים במסחר והם זוכים לשגשוג ופריחה. מועצות הכנסייה שאינן אוהבות את ההצלחה של היהודים מחליטות להגביל אותם ע”י צווי רדיפה. כאשר פולשים הוונדלים לצפון אפריקה מצטרפים היהודים אליהם ולכוחות הברברים במלחמה נגד הרומאים ובעקבות זאת הם זוכים לחסות וחופש דת שמגיעים לקיצם עם הכיבוש הביזנטי שתחת שלטונו בתי כנסת הופכים לכנסיות ויהודים רבים נאלצים להתנצר, חלקם נמלט לעבר הרי האטלס ונטמע שם בין השבטים הברברים.

 

תחת השלטון המוסלמי
תקופת השלטון המוסלמי מתחילה עם הכיבוש של צפון אפריקה בידי הערבים מאמיניו של מוחמד. במלחמה נגד הכובש המוסלמי משתתפים לעתים גם יהודים ואחת המסורות היותר נפוצות מספרת על יהודייה בשם אל כהינה שמאחדת תחת מנהיגותה שבטים מאזור ההר הברברי שמצליחה לגרום למפלות קשות לכובש המוסלמי. תקופת מה לאחר הכיבוש נקבע מעמדם של היהודים כד’ימה (בני חסות) שעליהם חלים חוקי העומר שמסדירים את מעמדם וזכויותיהם של תושבים שאינם מוסלמים באימפריה המוסלמית. מעמד הד’ימה הוא נחות יותר מתושבים אחרים שהתאסלמו. הם מחויבים במס גולגולת שתמורתו הם זוכים להגנה על חייהם ועל רכושם וכן הם זוכים לחופש דתי והם יכולים להתיישב ברוב הערים. האכיפה של מעמד הד’ימה איננה אחידה והיא תלויה ברצונו הטוב של השליט בהתאם לאזור ולתקופה.
השלטון המוסלמי הוא שלטון של שושלות שבהן המנהיגות עוברת מדור לדור ולעתים הבן היורש והאב המוריש נוקטים במדיניות הפוכה כלפי היהודים, האחד מקרב ומרומם והאחר מכביד את ידו וגוזר עליהם גזרות קשות. מידת היציבות השלטונית גם היא משפיעה באופן ישיר על ביטחונם של היהודים. חיי היהודים לאורך כל שנות השלטון המוסלמי נעים כמטוטלת בין תקופות של פריחה ושגשוג שבהן יהודים משמשים בתפקידי מפתח בחצרות המלוכה וזוכים ליחס אוהד, לבין תקופות של גזרות ורדיפות קשות, פרעות ופוגרומים שבהם נטבחים אלפים רבים ולחורבן של קהילות שלמות.

מאה שנות טלטלה תחת שלטון האידריסים (974 – 789)
התלות של מרוקו בח’ליפות העבאסית של בגדד חדלה כאשר אידריס ה-1, ראשון השושלת האידריסית הכריז על עצמאותה השלטון במרוקו. חלק מהיהודים נותרו נאמנים לח’ליפוּת הבגדדית ובמטרה לגרום להם להצטרף לצבאו הוא דואג להתקפות על עריהם. חלק מן הערים מצטרפים לצבאו תחת הנהגתו של יהושפט בן אליעזר והם נוחלים הצלחות, אבל הם נסוגים כשהם רואים את הזוועות ושפיכות הדם שנגרמה לאחיהם היהודים שלא הצטרפו לצבאו של אידריס ה-1.
אידריס ה-1 כופה את האסלם על היהודים והוא גוזר עליהם גזרות קשות ביותר עד כדי כך שחלק מהמקורות מספרים על כך שהוא הצליח למחות קהילות שלמות של יהודים שהיו באזור שליטתו. כאשר בנו אידריס ה-2 יורש אותו היחס ליהודים משתנה מקצה לקצה והם מוזמנים ליישב את הערים הגדולות ובהם הבירה החדשה פס שהופכת למרכז רוחני יהודי. עד לקראת תום תקופת שלטונה של השושלת האידריסית זוכים היהודים לשגשוג כלכלי ופריחה רוחנית עד כדי כך שהם זוכים להנהיג את “הישיבה הארץ ישראלית” שנחשבה ליורשת של הסנהדרין. יהודים משרתים את השליטים כרופאים, שגרירים, אנשי אוצר ותפקידים מכובדים אחרים.
המאה העשירית מתאפיינת בחוסר יציבות שלטונית, האידריסים מאבדים אט אט את השליטה שעוברת למעשה לידי הברברים. אי היציבות השלטונית שנמשכת גם לראשית המאה ה-11 היא חלון הזדמנויות לפרוע ביהודים ולטבוח בהם. בשנת 979 אחרי כיבוש העיר פס ע”י הברברים גורשו ממנה יהודי העיר לאלג’יריה  ובשנת 1033 בהובלתו של מנהיג קנאי מוסלמי נטבחים למעלה מ-6000 מיהודי פס, רכושם נבזז ונשותיהם נלקחות.

 מאה שנות בטחון (יחסי) תחת האלמורבידים (1146 – 1040)
פרט לעיר פס (שרוב תושביה הם יהודים) שבה יש עדויות על גילויים של שנאה ועוינות, תקופת שלטונם של המוראביטון (1147 -1062) היא תקופה של שקט ובטחון יחסי עבור היהודים. מצד הרשויות אין גזרות או כפייה כלפי הקהילה היהודית, פה ושם מטילים איסורים על היהודים כמו למשל זה שאִפְשֵׁר ליהודים לסחור במרקש הבירה אבל לא לגור בה ויהודי שנתפס במרקש בשעות הלילה דינו על פי אותו איסור היה מוות (כנראה שלא הייתה אכיפה מלאה של איסור זה). עם זאת תחת המוראביטון יהודים משרתים בחצר המלוכה והיחס אליהם הוגן מאד, היהודים לוקחים חלק חשוב במסחר וחיי הרוח בפריחה.

מאה שנים של חורבן והרס תחת האלמוואחידון (1248 – 1124)
הסובלנות כלפי היהודים שאפיינה את המוראביטון באה אל קיצה תחת שלטונם של האלמוואחידון הקנאים (1147-1242). תאור (סולומון כהן) שמתוארך לינואר 1148 מספר, “…עשרות אלפי יהודים נהרגו בפס ובמרקש תוך כדי מסע הכיבוש של האלמוואחידון ולאחריו, יהודים נאלצים לבחור בין מוות לבין קבלת דת האסלאם. “…אלפים רבים מתים על קידוש השם (ביניהם ר’ יהודה הכהן אבן שושן, הרב של פס שהיה ממוריו של הרמב”ם)” , יהודים רבים נמלטים ממרוקו.
הרמב”ם נמלט למצרים והוא כותב משם ליהודי מרוקו את “איגרת השמד” שבה הוא מורה להם לקבל למראית עין את דת האסלאם על מנת להישאר בחיים ולהמשיך לשמור את דת משה בסתר. רבים מיהודי מרוקו מתאסלמים מי באמת ומי למראית עין בלבד, כפי שהורה הרמב”ם. אבל גם גורלם של אלה שהתאסלמו לא שפר והם נחשבו למוסלמים סוג ב’ ונאלצו לחיות בתנאים קשים במיוחד עד כדי עבודות פרך. בעקבות החורבן שירד על יהודי מרוקו בתקופת המוואחידון כותב הרב אברהם אבן עזרא את הקינה “אהה ירד עלי ספרד רע מן השמיים … “.

שגשוג, פריחה וטבח המוני תחת השושלת המרינידית (1465 – 1244)
החורבן וההרס בתקופת האלמוואחידון נפסקים רק כאשר השליטה במרוקו עוברת לידי השושלת המרינידית בשנת 1244. המרינידים מפגינים כלפי היהודים יחס ידידותי ואוהד עד כדי כך שהסולטן אבו יוסף יעקוב מתערב אישית כדי להציל את היהודים. יהודים המגיעים כשליחי השלטון בספרד מתקבלים במאור פנים, יהודים מתמנים לתפקידי מפתח בחצרות השליטים, והם לוקחים חלק פעיל בחיי המסחר, המסחר בזהב מסהרה וסחר החליפין עם המדינות הנוצריות נמצאים בשליטה כמעט מלאה של היהודים. המסחר של היהודים מעשיר את אוצר המדינה בסכומי עתק ולמעשה היהודים הם הגורם העיקרי לשגשוגה של המדינה כולה. העיר פס חוזרת למעמד המיוחד שלה בקרב יהודי העולם ומלומדים רבים ובהם רופאים, אנשי דת (קבלה), מדעים (ובהם אחד מגדולי המתמטיקאים בתקופתו) ופילוסופים פועלים מתוכה.
פרעות קנ”א שהחלו בספרד ביהודי העיר סיביליה התרחשו בזמן שבמרוקו שלטה השושלת המרינידית. יהודי העיר ובהם אבות משפחת הכהן סקלי שנמלטו על נפשם בפרעות אלה (1391) הגיעו למרוקו בזמן שהשושלת המרינידית הייתה בשלטון ויש להניח שהיחס שהשלטון במרוקו גילה כלפי המגורשים בני סיביליה היה אוהד וסובלני כמו זה שהוא נהג בו ביהודי מרוקו.
לקראת אמצע המאה ה-15 שלטון המרינידים נחלש וכמו תמיד חוסר יציבות שלטונית הוא הזדמנות טובה לפרעות ביהודים. בעקבות פרעות שנערכו ביהודי פס בשנת 1438 מחליט הסולטן המרינידי לרכז את היהודים ברובע סגור משלהם ה”מלאח” הראשון.
בשנת 1465 מגיעה החגיגה הגדולה של יהודי מרוקו תחת השלטון המרינידי לסיומה. תוך כדי המרד של הוואטסים בשושלת המרינידית נערך טבח המוני ביהודי פס.
ה”מלאח” שבמקור נועד כדי להגן על היהודים, הופך אותם לטרף קל להמוני הפורעים. אלפי היהודים של העיר פס נטבחים בידי המון מוסת. הפורעים אינם עוצרים בפס והם ממשיכים משם ליתר הערים במרוקו. החוקר והמזרחן נחום סלושץ כותב ” ההתנפלות על קהל שכלא  הייתה מסיבת קנאת המוסלמים ביהודים ובנוצרים המקורבים למלך” והוא מגיע למסקנה שבני הכהן סקלי היו בין אלה שהפורעים התנפלו עליהם וכי “אחרי מהומות שנת רכ”ה (1465) בפאס נמלטו רבים מקהל סקלי לדבדו ושם התיישבו בשנת רכ”ה.

בספר “יחס דֵבְּדוּ” של ר’ שלמה הכהן סקלי סבאן (הרש”ך) הוא מתאר את קורות יהודי דבדו ומביא הוכחות לכך שהם אכן צאצאי המגורשים משיביליה משנת קנ”א והוא שואל, “איך יעלה על הדעת שיבואו יהודים גולים ונדחים מארץ רחוקה עיר גדולה היא סיבילייא לבוא להתיישב בארץ זרה עיר שלא דרך בה ולא עבר בה איש יהודי”. אחד משני ההסברים שהרב נותן הוא שהגולים של מאורעות קנ”א התקבלו בסבר פנים יפות שהגיעו כאמור בתקופת המרינידים שבה היחס ליהודים היה אוהד, וניתנה להם הבחירה להחליט היכן לקבוע את משכנם. והוא מוסיף:  “ובגולה ההיא היו בהם אנשים חכמים ונבונים אשר בחרו לשכון ולהתיישב בדבדו יען שאין בה שבטים ערביים גדולים, גם אין עליה דרך לעבור חרב חיילות וצבאות המלחמה כידוע שעירינו אינה יושבת על אם הדרכים להיותה מעוברת לתרועת המלחמה ומצהלות הסוסים מה שאין כן בשאר המקומות שיש בהם שבטים ערביים וברברים…..”.

התקופה הוואטסית (1472-1554) – קליטת מגורשי ספרד
ההגירה של המגורשים מספרד (1492) ומפורטוגל (1497) מגיעה לצפון אפריקה ברובה הגדול בתקופת השלטון הוואטסי. האומדנים בחלקם נעים בין 20 ל- 40 אלף יהודים וחלקם אף אומדים את מספרם ב- 100 אלף יהודים המגיעים בשני גלים ( “קבלת חכמי מרוקו”). על תלאות המסע לספרד מספר עד ראיה.
“צי של עשרים אניות יצאו מנמל סנטה מריה שליד קדיז, שלוש טבעו בים והיתר הוחזרו לספרד ע”י רב החובל הרשע, שם המרו את דתם כחמש מאות יהודים והנשארים התעקשו לחזור למרוקו וירדו אח”כ בנמל ארזיליה שם התעלל בהם המושל הפורטוגזי, ובדרכם לפס הותקפו ע”י שבטים ערבים “  העיר פס הפכה למרכז קליטה למגורשים וסל הקליטה שלהם היה רעב כבד, דֶבֶר ושריפה גדולה שהמיתו יותר מ- 20 אלף יהודים.
המגורשים המגיעים למרוקו מחלקים את האוכלוסיה היהודית לשתי קבוצות שנבדלות זו מזו  בשפה, באורח חיים ובמנהגים, האחת עם השפעה של הנוצרים בספרד והשנייה עם השפעה של המוסלמים במרוקו. גם התפילות ודיני ההלכה שונים ולעתים יש מחלוקות בין קבוצת ה”מגורשים” לקבוצת “התושבים”. השלטון הוואטסי נעזר בכישוריהם ובחוכמתם של המגורשים בתחומים של דיפלומטיה, ניהול ומסחר ורבים מהם תופסים עמדות מפתח בשלטון והם מקבלים זכויות יתר, דבר שמעורר את קנאתם של היהודים המקומיים. עם הזמן משתלבות שתי הקבוצות זו בזו ולקראת סוף המאה ה-17 יוצא “ספר התקנות של פס” שחובר בידי מגורשי קשטיליה בשיתוף עם חכמי הלכה מקומיים. הספר שכולל כ- 250 תקנות שהותקנו במשך כ- 250 שנה הופך עם הזמן לקודקס ההלכתי ליהודי מרוקו המגורשים והמקומיים כאחד.

 התקופה הסאעדית (1659 – 1549) – פריחה, מיסים ואחווה יהודית.
תקופת שלטונם של הסעדים מתחילה בהפלת השלטון הוואטסי וממשיכה בהדיפה של הממלכות הנוצריות והאימפריה העותומנית וקרב שלושת המלכים (קאסר אל כביר) שבו נלחמו מלך סעדי לצד מלך פורטוגלי, נגד מלך סעדי אחר שטען לכתר (שלושת המלכים נהרגו בקרב).
את המלחמות שלהם ניהלו הסעדים באמצעות שכירי חרב זרים, ושבטים מקומיים שהיו מוכנים להלחם בתמורה להטבות כספיות. כדי לממן את המלחמות הרבות הם הטילו על היהודים מס גבוה במיוחד.
בתקופת השלטון הסעדי הקהילה היהודית לא ידעה רדיפות, היחס ליהודים היה טוב והם מונו לתפקידי ממשל בכירים. היהודים ניהלו קשרי מסחר עם קהילות יהודים מאירופה ומאפריקה שגם פנו לרבני מרוקו בשאלות הלכתיות.
באותם הימים קהילות היהודים בארצות אירופה נמצאות תחת רדיפות ופרעות (גזירות ת”ח – ת”ט) ושליחים מטעמם מגיעים למרוקו לקבלת סיוע לצָרְכֵיהֶם או לצורך פדיון שבויים. יהודי מרוקו על אף מצבם הכלכלי הירוד בשל המס הכבד המושת עליהם נחלצים לעזרת אחיהם היהודים.
וכך נכתב בטקסט רבני מן המאה ה-17: “אין לך שבוע ושבוע שלא יבואו ששה או שבעה משאר מדינות המגרב, וגדולה על כולן אלה הבאים.. מארץ אשכנז, וארץ פולנייא (פולין) הבאים לצרכיהם או לצורך פדיון שבויים  גל המתרימים גדל כל כך שהיה צורך להוציא תקנה מיוחדת שמורה ליהודי הקהילה שעל אף הקשיים הכלכליים שהם עמדו בפניהם, עליהם לגבות כספים לא רק לענייני הקהילה אלא גם לשליחים הבאים מקהילות היהודים של ארצות אחרות.

 

השושלת העלאווית – משנת 1664 ואילך

עד המאה ה 20 – ממולאי ראשיד ועד יזיד המזיד

באמצע המאה ה-17 יוצא מולאי ראשיד מיסד השושלת העלאווית למסע כיבושים לאיחוד חלקיה השונים של מרוקו. הוא כובש את מרקש בשנת 1670 ולבקשת התושבים הוא מעלה על המוקד בפומבי את היועץ היהודי של הנסיך אבו אל בכר ואת בני משפחתו. הוא שורף בתי כנסת, מגרש יהודים ומטיל עליהם מיסים כבדים מאד והוא ממשיך ומתאכזר ליהודים בכל הערים שהוא כובש.
יורשו מולאי איסמעיל (1672-1727) אמנם ממנה יהודים לתפקידים בכירים (וביניהם היועץ יוסף טולדנו שחותם על הסכם שלום של מרוקו עם הולנד) ומאפשר ליהודים לשקם בתי כנסת שנהרסו בימי אביו, אבל הוא מטיל עליהם מיסים כבדים והוא אדיש כלפי פוגרומים ופרעות שנעשים כלפי היהודים, והוא גם מאיים עליהם שאם המשיח שלהם לא יגיע בתוך פרק זמן מוגדר הוא יכפה עליהם את האסלאם ( גזירה שהוא לא מימש אחרי שהיהודים ריצו אותו עם סכומי כסף גדולים ומתנות עשויות זהב).
תחת שני הסולטנים הבאים מולאי איסמעיל) ומוחמד אבן עבדאללה (1757-1790) היחס כלפי היהודים הוא טוב יחסית. יהודים אמנם מתמנים ליועצים, בנקאים ושליחים של המלך למדינות אירופה אבל היהודים ככלל חיים חיי עוני.
אחרי מותו של אביו מוחמד, מכריז על עצמו יזיד הבן כשליט (1790-1792). בפיהם של יהודי פס זכה השליט החדש לכינוי “יזיד המזיד” על שום אכזריותו הרבה. מיד בעלותו לכס השלטון הוא פותח בטבח נוראי וברדיפות קשות של יהודים, את יהודי טטואן העשירים הוא מורה לקשור לזנבות סוסים ולגרור את גופותיהם ברחבי העיר. יהודים רבים נהרגו ונשדדו בדרכים, נשים יהודיות נאנסו, יהודים חייבים ללבוש שחורים וללכת יחפים בעוברם ליד מסגד ועוד גזרות משפילות אחרות. יהודים רבים מתים על קידוש השם ורבים נמלטים לגיברלטר. פרעות דומות נערכות ביהודי ערים אחרות ובהם מקנס וטאנג’יר, ברבאט מתערב המושל כדי להציל את היהודים מהגרוע ביותר. גם פגעי הטבע אינם פוסחים על היהודים, בראשית המאה ה-19 (1824) 1800 מיהודי פס מתים העקבות בצורת קשה.
במאה ה-19 שבה יהודי העולם זוכים לאמניציפציה יהודי מרוקו נותרים בשממונם וכמו תמיד בעבר, חוסר היציבות שהפעם נוצר כתוצאה מהמלחמות עם צרפת (1844) וספרד (1859) מבשר רק רע ליהודים.
במוגדור בו בזמן שהיהודים סובלים מהפגזות הצי הצרפתי מנצלים המוסלמים את המצב כדי לפרוץ לרובע היהודי ולהותיר אחריהם 50 הרוגים ו- 4000 שנותרים ללא קורת גג וכשהמלחמה עם ספרד פורצת כ- 400 מיהודי טטואן נהרגים ורבים מהם נמלטים על נפשם.
תהליך ההגירה של יהודים בעולם היה בשיאו במאה ה-19 והוא לא פסח גם על יהודי מרוקו.
כאלף משפחות יהודים היגרו לדרום אמריקה בעקבות תעשיית הגומי ויהודים רבים ובעיקר בני משפחות של רבנים עולים לארץ ישראל בתקופה זאת.
קברי יהודים באמזונאס
%d7%a7%d7%91%d7%a8-%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99-%d7%91%d7%90%d7%9e%d7%96%d7%95%d7%a0%d7%90%d7%a1-2%d7%a7%d7%91%d7%a8-%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99-%d7%91%d7%90%d7%9e%d7%96%d7%95%d7%a0%d7%90%d7%a1
  

 

 

 

 

 

 

משה מונטיפיורי מגיע למרוקו כדי להשתדל אצל הסולטן עבור יהודים שנדונו להוצאה להורג בעיר סאפי.
סול חגואל (סוליקה) הגיבורה היהודיה היפהפיה בת ה-17 מוצאת להורג לאחר שהואשמה כמי שעזבה את האסלאם בשעה שככל הנראה לא התאסלמה מעולם. וכך אמרה טרם מותה “אל תעכבו אותי – עירפו את ראשי במכה אחת – כיוון שאמנם מתה אני, חפה מכל פשע, אך אלוהי אברהם ינקום את מותי”.
לאחר מותה הוכרזה סוליקה כצדקת.

 

המאה ה-20 ואילך

כמו לגבי ההיסטוריה של מרוקו כך גם לגבי תולדות היהודים במרוקו את התקופה שמאז תחילת המאה ה-20 אפשר לחלק למספר תקופות משנה:

  • התקופה שעד 1912 שבה נחתם הסכם פס שהופך את מרוקו למדינת חסות של צרפת
  • תקופת החסות שעד מלחמת העולם השנייה 1912-1939
  • תקופת החסות תחת שלטון וישי 1943 – 1939
  • תקופת החסות שמאז פלישת בנות הברית למרוקו ועד קבלת העצמאות 1943-1956
  • התקופה שלאחר שמרוקו מקבלת עצמאות מ-1956 ואילך

עד להסכם פס (1912)
לקראת סוף המאה ה-19 גברה השפעתם של ספרד וצרפת במרוקו והמאה ה- 20 מתחילה בחוסר יציבות שלטונית שגוררת פרעות ביהודים בכל רחבי מרוקו.  50 הרוגים בסטאת, 40 הרוגים באוטט, 30 הרוגים בקזבלנקה. גם בערים אחרות אליהם מגיעים הפורעים נהרגים יהודים רבים. במהלך הפרעות מאות חנויות ובתים נבזזים ורבים נותרים ללא קורת גג, נערות יהודיות נלקחות בשבי ודתן מומרת בכפייה. יהודים רבים נמלטים על נפשם.
אחרי משבר שבו מעורבות גרמניה, צרפת, ספרד ואנגליה נחתם בשנת 1912 הסכם פס שמכיר במרוקו כמדינת חסות של צרפת ובצפון מרוקו כחסות של ספרד

 

תקופת החסות  שעד שלטון ווישי (1939)

היהודים שסבלו כל כך מהפרעות נגדם שמחו על הפיכת מרוקו למדינת חסות של צרפת, וצפון מרוקו לחסות של ספרד ואילו המוסלמים ראו בשלטון החסות טרגדיה לאומית ותמיכת היהודים בו התפרשה בעיניהם כבגידה באינטרסים הלאומיים והעדפה של הנצרות על פני האסלאם.
שבועיים לאחר שהחל שלטון החסות פותחים המוסלמים במרד נגדו בעיר פס, השעיר לעזאזל הם כמובן היהודים. המורדים פורצים ל”מלאח” ועורכים שם פוגרום שבו הם בוזזים ומעלים באש רכוש רב והם הורגים 51 יהודים.
שלא כמו פוגרומים אחרים שנערכו ביהודי מרוקו פוגרום זה שכונה בשם ה”תריתל”זכה להד רחב. (ראה גם ה”תריתל” – פוגרום עם יחסי ציבור) בהמשך שלטון החסות זוכים יהודי מרוקו למעמד שווה לזה של המוסלמים. שלא כמו יהודי אלג’יריה ומאוחר יותר יהודי תוניסיה שזוכים לאזרחות צרפתית, בקשתם של יהודי מרוקו לאזרחות נשללת בתוקף.

ביחס לתקופה שלפני השלטון הקולוניאלי מצבם של היהודים הוטב בתחום הכלכלי והתרבותי. ועד הקהילה אושר רשמית, בתי כנסת מוקמים, ה”מלאח” זוכה לשיפוץ ומעלימים עין מיהודים שעוברים לגור מחוץ ל”מלאח”. מטרה חשובה של הפרוטקטורט הצרפתי הייתה הפצה של התרבות הצרפתית והם נעזרו ביהודי מרוקו שקבלו בברכה את החסות ושתפו פעולה איתה כדי להשיג את המטרות שלהם. שפת ההוראה בבתי הספר היהודים הייתה צרפתית. בסוגריים נאמר שבעיירה לעיון שבה גרו בני משפחת סקלי היו שני בתי ספר, האחד שהיה מיועד לערבים והשני לתלמידים יהודים וצרפתים שבו המורים היו צרפתים ושפת הלימוד היחידה הייתה צרפתית.
היציבות השלטונית בתקופת החסות פעלה לטובת היהודים, יהודים התמנו לתפקידי מפתח במסגרת השלטון. יהודים רבים בעיקר מהאליטה החלו לנוע בכיוון התרבות המערבית שהביאו עמם הצרפתים ולעתים זה בא על חשבון המסורת, יותר מתירנות ופחות שמירת הלכה, עם זאת מקרים של ההתרחקות קיצונית עד כדי אכילת טרפה למשל היו נדירים. עם הזמן נוצרו פערים חברתיים ופוליטיים שגורמים למתח בין היהודים לבין המוסלמים.
בשנות השלושים מתחיל העימות בין יהודים לערבים בארץ ישראל ומתחילה הסתה של גופים לאומיים ערביים שמחוץ למרוקו ואלה תורמים להגברת המתח.
העשור הרביעי של המאה ה 20 מתאפיין בשורה של תקריות בערים שונות במרוקו, הערבים מאשימים את הצרפתים באפליה שהם נוקטים לטובת החינוך היהודי ובכך שהם מאפשרים חופש פעולה לארגונים ציוניים, ואכן פעילות ציונית ואפילו עתונים (ובהם L’Avenir Illustré ) התקיימו כמעט מראשית משטר החסות וזכו לאהדה בקרב יהודי מרוקו. תנועות נוער הכינו את הנוער הצעיר לקראת העלייה לארץ.

תנועת נוער החלוצי "מזרחה"

תנועת נוער החלוצי “מזרחה”

מחזור ראשון של בוגרי מדרשה למורים של כי"ח - קזבלנקה 1951

מחזור ראשון של בוגרי מדרשה למורים של כי”ח – קזבלנקה 1951

 

 

 

 

 

 

 

 

ווישי – יהודים ב”חסות” אנטישמים (1939-1943)
תוך כדי שמכונת ההשמדה הנאצית פועלת בשיא הקצב באירופה, מתכוננים הגרמנים לקראת כיבוש צפון אפריקה. היהודים בצפון אפריקה קיוו בראשית המלחמה להגנה מצד משטר החסות הצרפתי, אבל אחרי הניצחון המוחץ של גרמניה על צרפת הם מקימים את משטר ווישי בדרום צרפת שפועל בחסות גרמנית. משטר ווישי פועל בהתלהבות לטובת האינטרסים של גרמניה באופן שמפתיע אפילו את גרמניה. ביחס ליהודים הוא מיישם את החקיקה האנטי יהודית של הנאצים. מרוקו נמצאת עכשיו בחסות של משטר ווישי שבעצמו נמצא בחסות של הנאצים. מיד עם כינונו של המשטר החדש הוא מתחיל בשורה של צעדים כלפי היהודים.
הם נדרשים לגור בתוך ה”מלאח”, תלמידים יהודים מסולקים מבתי ספר, במוסדות חינוך צרפתים הופעל “נומרוס קלאוזוס”, כ-300 עובדי ממשלה פוטרו ממשרותיהם, יהודים נשלחו למחנות עבודה ומחנות מעצר (אבל לא כמדיניות גורפת כלפי היהודים) ויש אפילו דרישה לענידת טלאי מגן דוד צהוב.
כחלק מההכנות ליישום הפתרון הסופי במרוקו מתחיל משטר ווישי ב”ספירה” של היהודים והם מצווים להתיצב למפקד, עם זאת הם נפגעו פחות מאשר יהודי תוניסיה ואלג’יר שגם בהם שלט משטר ווישי. (בתוניסיה נשלחו כ-4000 יהודים למחנות ריכוז וחלקם הגיעו למחנות השמדה ובאלגיר יהודים רבים נשלחו  למחנות עבודה וחלקם נהרגו).
בתקופת השלטון של ווישי הגיעו למרוקו אלפי פליטים יהודים שנמלטו מאימת השלטון הנאצי.
אי אפשר להשלים את סיפורה של יהדות מרוקו בתקופת משטר ווישי מבלי לציין את פועלה של האישה הנפלאה הלן קאזס בן עטר ואת האחווה היהודית שמגלים יהודי מרוקו למען הפליטים הרבים שהגיעו למרוקו תוך כדי מנוסתם מאימת השלטון הנאצי. הלן עו”ד מצליחה, פעילה בגופים שונים ובהם הצלב האדום מנצלת את קשריה הטובים ונחלצת לעזרת הפליטים מחוסרי הכל (לא כולם היו יהודים). היא מקימה “וועד לטיפול בפליטים זרים” ומגייסת תרומות מהקהילה היהודית של מרוקו ומארגונים אחרים. היא דואגת לפליטים לקורת גג ראשונית, לסיוע הומניטרי ואפילו לקצבה חודשית למשפחות הפליטים, לא פעם תוך כדי נטילת סיכון אישי. פעולותיה של הלן להצלה מרדיפות הנאצים ולסיוע ההומניטרי  לפליטים התבססו במידה רבה על הסיוע שהיא גייסה מהקהילה היהודית שבעצמה הייתה נתונה בהגבלות כלכליות שהטיל עליה משטר ווישי. הלן נפטרה בשנת 1974 והכתובת על המצבה שלה היא: “אישה אגדית שהצילה רבים כל כך ממצוקתם”

 

מפלישת בנות הברית ועד לקבלת העצמאות (1943-1956)

ב-7 בנובמבר 1942 נוחתים כוחות אמריקנים בחופי קזבלנקה (במקביל לכוחות אחרים שנחתו באורן ואלג’יר) במסגרת מבצע “לפיד”   (Operation Torch). לאחר התנגדות שנמשכה שלושה ימים נכנעים כוחות ווישי לאמריקאים. עם סיום הקרבות היה צורך להחליט על מי להטיל את הפיקוד על צפון אפריקה שנכבשה בידי כוחות הברית. חילוקי הדעות בשאלה זאת הובילו להחלטה התמוהה מאד להותיר את הניהול האזרחי בידי המשטר הצרפתי הפרו נאצי של ווישי, אותו משטר שקודם לנחיתת כוחות הברית אכף את חוקי הגזע האנטי יהודיים. שבועיים לאחר השחרור של קזבלנקה ע”י האמריקאים נערך בעידודם של אנשי משטר ווישי פוגרום שבו נהרגו עשרות מיהודי העיר קזבלנקה. קציני הצבא של ווישי מתנכלים ליהודים כנקמה על שמחתם לפלישה האמריקאית ויהודים המשיכו להיות מטרות להתקפה מצד מוסלמים בעידודו של משטר ווישי.  המשטר של ווישי לא חדל מלרדוף אחרי אנשי מחתרת ויהודים המתקוממים כנגדו. משטר ווישי חדל להתקיים רק לאחר שפטריוט צרפתי רוצח את מי שעמד בראש ההנהגה האזרחית של ווישי אדמירל דארלן. הרצח של דארלן הוא זה שקטע את השלטון של ווישי במרוקו ורק אז (1943) מתבטלים החוקים המפלים את היהודים. בתקופה שלאחר ווישי מנסים הצרפתים לפייס את האוכלוסיה היהודית כדי להשיב את אמונם.
מסוף שנות ה-40 מתחיל מאבק לאומי אלים של המוסלמים לקבלת עצמאות. היהודים למודי הניסיון המר אינם יכולים לסמוך על הצרפתים כמו בעבר והם מתחילים לחפש אפיקים אחרים. היו שנטו להשתלב במפלגת ה”איסתיקלל” שתבעה עצמאות למרוקו מתוך מחשבה להשתלב במרוקו העצמאית, היו מי שפנו לאופציה הציונית מתוך זה שהאמינו שחיי היהודים יהיו בלתי אפשריים במרוקו עצמאית שבה מוסלמים קיצוניים רבים כשברקע הסכסוך היהודי ערבי על הקמת מדינת ישראל.

שיעור בעברית בבפאס בשנת 1944. משמאל השליח מרקו כהן ורעייתו (סבא וסבתא של כלתי יעל)

כיתת בית ספר יהודי לבנות בעיר פאס בשנת 1944. משמאל השליח מרקו כהן ורעייתו (שהם הסבא והסבתא של כלתי יעל)

 בשנים שבין 1944 ל- 1948 היו התפרצויות אלימות במקנס, קזבלנקה וספרו. המאורע הקשה ביותר באותה תקופה היה הפוגרום באוג’דה וג’ראדה 1948. רבים מהם היו בני משפחה של הכהן סקלי.
תוך כדי המאבק לעצמאות ממשיכים המוסלמים במרוקו לפרוע ביהודים (בהשפעה של הסתה חיצונית של הליגה הערבית ), בשנים שעד 1956 נרצחים באוג’דה ארבעה יהודים (ראה אוג’דה שאני זוכר – מאיר מספר רקמת היחסים ), שבעה בעיירה סידי קאסם, שבעה בוואד אזם, ביזה והרס במלאח של רבאט ושל מזאגאן ועוד.
המאורעות הקשים ואי הוודאות לגבי מה שצופנת העצמאות של מרוקו ליהודים מתרחשים בימים של המאבק להקמת מדינת היהודים והקמתה של מדינת ישראל, יהודי מרוקו מתחילים לעלות לישראל.
גל העליה שהתחיל במספרים קטנים הלך והתגבר, עד לשנת 1956 מועד קבלת העצמאות של מרוקו עלו לארץ כ-60000 יהודים ועד כ-30000 למדינות אחרות.

עולים ממרוקו 1958

עולים ממרוקו 1958

 

 

 

 

 

 

 

 

אחרי קבלת העצמאות – החל מ 1956

מוחמד החמישי (ראה גם מוחמד החמישי חסיד אומות עולם או אנטישמי ככולם“) שהיה בגלות במדגסקר חוזר למרוקו אחרי הפגנות והתפרעויות של ההמון ברחבי מרוקו. צרפת מחליטה לבטל את משטר החסות ומרוקו מקבלת עצמאות בשנת 1956.
חודשים ספורים לפני קבלת העצמאות מתכנסת מפלגת השלטון ה”איסתיקלל” שבסיומה היא יוצאת בהכרזה מפורשת לגבי מעמד היהודים.
“הואיל והיהודים המרוקאים הם אזרחי המדינה על-פי כל בחינה משפטית והיסטורית של המונח, הואיל ועליהם להיות חלק בלתי נפרד מן הקהילה המרוקאית, הוועידה דורשת שוויון זכויות בין כל אזרחי מרוקו ללא הבדל מעמד או דת. שוויון הזכויות יוצהר בריש גלי וימצא את ביטויו בספרי החוקים”. “על היהודים המרוקאים ליהנות מכל הזכויות האזרחיות והפוליטיות, עליהם ליהנות מזכות ההצבעה ומן הזכות להיבחר ולקבל ייצוג בכל המוסדות המרוקנים. יש לפתוח בפניהם את הגישה לכל המשרות הציבוריות במדינה המרוקאית במידה שווה לחבריהם המוסלמים”.
המפלגה מגדילה לעשות כאשר היא מבטלת את הצורך בשבועה לקוראן כתנאי להצטרפות למפלגה על מנת שלא למנוע מיהודים להצטרף לשורותיה. גם המלך מבטיח ליהודים בנאומו הראשון לאחר קבלת העצמאות זכויות שוות לאלה של המוסלמים וחופש דת מוחלט והוא קורא למנהיגים יהודיים לפעול להשארת יהודי מרוקו במדינה.
“ברצוני לבקשכם ליזום פעולת הסברה בקרב היהודים כדי לשכנעם לא לעזוב את מרוקו מכיוון שמקומם כאן. מרוקו זקוקה לכל בניה, בין אם מוסלמים ובין אם יהודים. מרוקו זקוקה לכל רופאיה, לכל מהנדסיה, לכל עורכי הדין שלה. אני כמובן בעד חופש תנועה לכל נתיניי, אולם יש לשכנע את היהודים שחובתם לא לנטוש את מרוקו אלא להישאר בה..”
הדילמה אצל היהודים לא פשוטה, כנגד ההבטחות של מפלגת השלטון והמלך לשוויון זכויות מוחלט עומדת היסטוריה רצופה ברדיפות, פרעות ופוגרומים תחת השלטון המוסלמי במרוקו. הטלטלות שבין שפע ושגשוג לדיכוי, גזרות ורדיפות קשות לימדו את היהודים שהחיים במרוקו הם “חיים שבין פרעות ופוגרומים” והם יודעים שהם היו ויהיו תמיד ה”שעיר לעזאזל” של כל מהפכה שלטונית.
היהודים גם רואים לנגד עיניהם את הלאומיות המתפתחת בקרב המוסלמים ואת ההסתה המגיעה מכיוון הליגה הערבית, הם מודעים לפערי התרבות וההשכלה (95% מילדי היהודים למדו במוסדות לימוד יהודיים לעומת 10% מילדי המוסלמים) וחרדים לעתיד החינוך לילדיהם.
הוסיפו לזה את חלום השיבה מהגלות שהיה חבוי בלב רבים מיהודי מרוקו ואת החשש ששערי העליה לארץ יסגרו בפניהם והכף מוכרעת והם עולים בהמוניהם ארצה.
ואכן בשנתיים הראשונות לעצמאותה, מרוקו גילתה כהבטחת מנהיגיה פתיחות רבה כלפי היהודים ושילבה אותם בתפקידים של שופטים, פקידי ממשל וייצוג בפרלמנט, אבל כבר בשנת 1958 מתחילים קולות מתוך מפלגת ה”איסתיקלל”  לקרוא להלאמה ו”מרוקניזציה” של בתי הספר היהודים ושליש מבתי הספר של כי”ח מולאמים.

Natzer in Morroco1

נאצר בביקורו במרוקו

נאצר עורך ביקור במרוקו שנתונה עכשיו ללחצים והסתה מצד הליגה הערבית.
החששות של היהודים לגורלם בעקבות עצמאות מרוקו היו במקומם והם מתבררים כנכונים.
בשנת 1956 העלייה לארץ נאסרה והחלה תקופה של “עלייה בלתי לגאלית”. (ראה גם סיפורי העלייה לארץ של בני משפחת הכהן סקלי שרובם התרחשו בשנה זאת). שליחים מ”המוסד” שהחלו לפעול עוד בשנת 1954 ארגנו את המחתרת היהודית במרוקו (“המסגרת”) שהכשירה צעירים יהודים למשימות הגנה עצמית, מקימים את ה”מקהלה” שהרכבה הוא צעירים חדורי פטריוטיות ציונית ומסירות יוצאת דופן כדי לנהל את העלייה הבלתי לגאלית.
הם מנפיקים דרכונים מזויפים ומארגנים צוותים שתפקידם להעביר יהודים אל החוף שם הם עולים על ספינות קטנות שיביאו אותם לנמלים בגיברלטר וספרד ומשם לישראל.
יהודים נאלצים לעזוב את בתיהם ורכושם בחשכת הלילה,להגיע בדרכים עקלקלות אל החוף כדי לעלות לספינה המחכה להם. אחת מהספינות שנשכרה לצורך זה ע”י המוסד הייתה הספינה “אגוז”. ב-10 בינואר 1961 כשהיא בדרכה לגיברלטר טבעה הספינה כשעל סיפונה 44 עולים, אלחוטן ישראלי ואיש צוות ספרדי. בעקבות הטביעה הפיצו אנשי המחתרת ברחבי מרוקו אלפי כרוזי מחאה.

האוניה אגוז

האנייה אגוז

“……הבה נתאחדה בשתים עשרה בצהריים, במשך שתי דקות דומייה, לזכרם של החללים. זו הפגנתנו הראשונה! אל תאבדו את אומץ לבכם! הישארו חזקים ונועזים! הקרב למען זכויותינו וחירויותינו ממשיך!”
רבים מהפעילים ב”מסגרת” נאסרו ועונו באכזריות, שניים מהם רפי ועקנין ומרסל רוימי מתו בעינויים והוכתרו כ”הרוגי מלכות”.
(תיעוד נדיר: מתן חביליו מספר על סבא שלו שלמה חביליו ז”ל שנשלח למרוקו במחתרת כדי להקים את “המסגרת”)

עקבות האסון של “אגוז” שעורר הדים הופעל לחץ על המלך ובהסכם חשאי שנערך אתו נקבע שיהודים יוכלו לעזוב את מרוקו בתנאי שהיעד הרשמי שלהם לא יהיה ישראל והגוף שיטפל בעלייה לא יהיה ציוני. תמורת כל יהודי שעזב את מרוקו שילמה ישראל 250 דולר. “מבצע יכין” יצא לדרך, במהלך המבצע שנמשך בין השנים 1961-1964 עלו לארץ 80000 יהודים. בשנת 1964 נמנו במרוקו 75000 יהודים.   מלחמת ששת הימים של 1967 הביאה להתגברות של האיומים מצד המוסלמים שכתוצאה מהם החלה ההגירה של אחרוני היהודים של מרוקו. כיום נותרו במרוקו כ-3000 יהודים בלבד.

 

סוף דבר

היחסים החשאיים שהתחילו בתקופת “מבצע יכין” המשיכו להתנהל במשך שנים ארוכות והם נוצלו כערוצים לתיווך בין ישראל למצרים ובין ישראל לפלסטינים. בשנת 1995 כוננו יחסים דיפלומטיים מלאים שנותקו בשנת 2000 בעקבות האינתיפאדה השנייה.
כיום מרוקו היא יעד תיירותי נחשק בקרב ישראלים רבים. חלקם באים ליהנות מנופים מרהיבים של מדבריות וערים אקזוטיות, אורח חיים ססגוני וצבעוני וניחוחות של אחד מן המטבחים המשובחים בעולם, תוך כדי שהם משלבים אלמנטים מתוך ההיסטוריה של יהודי מרוקו. חלקם האחר מגיע במסגרת של מסע שורשים במטרה לצעוד בנתיבי המורשת המשפחתית הקרובה והמורשת של יהדות מרוקו בכלל. נתיבים זרועים בשבילים רבים של גזרות, פרעות, טבח, השפלות, מגפות, ייסורים ואסונות טבע, ובצדם ואולי במקביל להם נתיבים של פריחה תרבותית, צמיחה ושגשוג כלכלי, ונתיבים של תקווה ואחווה יהודית.