ה”תריתל” – פוגרום עם יחסי ציבור

המאה העשרים מתחילה במרוקו עם מאבק בין מעצמות אירופה על השליטה בה. את האנדרלמוסיה שנוצרה מנצלת צרפת להגברת האחיזה שלה במרוקו. המלך חסר אונים מול הכוחות הזרים ובה בעת הוא נחשד כמי שמשתף פעולה עמם וכמו תמיד בעבר היהודים הם השעירים לעזאזל של אי הסדר וחוסר היציבות השלטונית.
פרעות ופוגרומים מתרחשים בערים שונות, יהודים רבים נהרגים, רכוש רב נבזז ונהרס, נערות יהודיות נחטפות, מאות ואלפים נסים על נפשם.
בהתקפה של פורעים ברברים על המלאח במקנס, מתארגנים היהודים ומשיבים מלחמה, הם משתמשים בנשק ותחמושת שהיו בידיהם ולאחר מאבק קשה שנמשך ימים מספר הם מצליחים להדוף את ההתקפה. כעשרים פורעים נהרגו בהתקפה על המלאח במקנס ומנין לא ידוע של פצועים בשעה שליהודים היה הרוג אחד בלבד ושלושה פצועים.
הצרפתים חששו תחילה שמקורו של הנשק הרב ששימש את היהודים בהדיפת ההתקפה על המלאח של מקנס הוא בסחר נשק עם המורדים והחליטו שלא להחרים אותו רק לאחר שהשתכנעו שהוא נועד לצרכי הגנה. על רקע הרדיפות הבלתי פוסקות אי אפשר שלא להבין לשמחתם של היהודים על המגמה המסתמנת לקראת הפיכת מרוקו למדינת חסות תחת שלטון צרפתי. המוסלמים שגם כך אינם זקוקים לעילה מיוחדת כדי לרדוף את היהודים מקבלים עכשיו חיזוק ועידוד למעשיהם.
“הסכם פס” שהפך את מרוקו למדינת חסות של צרפת נחתם ב-30 במרץ 1912, נתן את האות למורדים שהפנו את זעמם כלפי הסולטן מולאי “אל חפיז” וכלפי השלטון הצרפתי.
ביום 17 באפריל 1912 פותחים חיילי המלך במרד והורגים את מפקדיהם הצרפתים. הכוח הצרפתי הצליח להתבצר וכשראו המורדים שהם מתקשים לפעול כנגד הצרפתים הם פנו לעבר המלאח היהודי.
מאות ערבים התאספו מול שערי המלאח שבו גרו כ-12000 יהודים. בקושי רב הצליחו היהודים לסגור את שערי המלאח ומשלא היה נשק בידיהם כדי להגן על עצמם הם נסו לבתיהם. החיילים חדרו למלאח ואחריהם עוברי אורח ובהם נשים והתחילו במסע של הרג, ביזה שוד, הרס ושריפה מכל הבא ליד. בתי כנסת נשרפו ונהרסו, ספרי תורה נקרעו והושלכו לרחובות, גופות יהודים מוטלות בבוץ שנהיו למרמס.
הנה תיאור של אחד המפקדים הצרפתיים:
“שלושה ימים נמשכו ההרג והביזה עד אשר לא הותירו ולו חפץ אחד בעל ערך ובבתים שלא נשרפו לא נותר זכר לרהיטים”… “כל מה שלא היה ניתן לטלטל נשבר במקום” ..”נתגלו עד כה כחמישים גוויות ומספר כפול מזה נמצא עדיין תחת ארבע מטר של הריסות”.  “…. בעקבות הברחות נשק ותחמושת שנתגלו במלאח מספר ימים קודם, השלטונות הצבאיים הצרפתיים החרימו את כל הנשק שהיה בשכונה, האוכלוסיה האומללה נשארה בלי כל הגנה מול האכזריות והפראות של התוקפים..”
ממדי ההרג יכלו להיות גדולים בהרבה אלא שרצה הגורל וימים מספר קודם לפרעות נפתח שער חדש בחומת המלאח שכיוונו היה לארמון המלך. המלך עצמו מולאי חאפיד ששמע על ההרג הורה לפתוח את שער הארמון הקרוב למלאח כדי לאפשר מקלט ליהודים במנוסתם מהפורעים. הפליטים היהודים התגודדו בחצרות, בפרוזדורים, באורוות ואפילו בכלובים של גן החיות שהמלך החזיק בחצרו. בפקודת המלך נפתחו מחסני המזון כדי לספק אוכל ליהודים שבמשך כל זמן הפרעות כמעט שלא הגיע מזון לפיהם.
באשר לחלקו של המלך יתכן שהתיאור שלעיל אינו מדייק עם המציאות, שכן לפי חלק מהמקורות המתארים את ההתרחשויות היה צורך במסע שכנוע ארוך עד אשר המלך התרצה והסכים  לסייע ליהודים.
יהודים ברחבי מרוקו ומרחבי אירופה ששמעו על האסון שפקד את יהודי פס נחלצו והתחילו באיסוף תרומות. הגדילו לעשות יהודי מקנס שהיו הראשונים לשלוח עזרה, קבוצה של יהודים רכובים על גבי פרדות ועמוסים בצידה ותרומות יצאו בדרכם לפס מבלי לחשוב כלל על גודל הסיכון שהם לוקחים על עצמם.
פרט למכתב תנחומים שכתב הגנרל דאלביס עם התחייבות להעביר מידי יום אלף פיתות ליהודים ואלף פיתות ערביות שהצבא הצרפתי הואיל בטובו להעביר לאחר מעשה לפליטים היהודים הרעבים שנסו על נפשם מהמלאח לא ידוע על סיוע אחר כלשהו. לעומת זאת עפ”י עדותו של המפקד הצרפתי הם החרימו את הנשק של היהודים ימים ספורים לפני הטבח הנוראי ומנעו מהם כל אפשרות להגן על עצמם כפי שיהודי מקנס עשו תקופה קצרה קודם עם הנשק והתחמושת שהיו בידיהם.
השם “תריתל” משמעו פשפוש מתחת לאדמה להוצאת דברים החבויים בה, והוא הפך לשם נרדף לביזה.
אירועים דוגמת ה”תריתל” היו מנת חלקם של היהודים במרוקו מאז ומתמיד והאחרון שבהם היה הפוגרום באוג’דה וג’רדה שהתרחש בשנת 1948 שבו נטבחו 42 יהודים.
שלא כמו פוגרומים אחרים במרוקו התריתל ” זכה” לתהודה רבה בעיתונות היהודית והבינלאומית. כותרות ראשיות, מאמרי מערכת, דיווחים חדשותיים ומאמרים רבים הוקדשו ל”תריתל”.  עם זאת לא צריך להעמיק לחקור כדי לגלות שהפרעות בקישינב שהתרחשו תקופה קצרה קודם נצרבו עמוק בתודעה היהודית בשעה שה”תריתל” נשכח כלא היה, וזה למרות שבאותם הימים היו מי שחשבו ש”קישינב הייתה משחק ילדים בהשוואה למרחץ הדמים שהיה בפס” (העיתון דער פריינד  באידיש).
קראתי במקום מסוים דברים שנכתבו לאחר פיגוע שהיה בירושלים, שלטענת הכותב האסוציאציה האולטימטיבית של פיגוע מסוג זה שהוא תיאר, היא הפרעות בקישינב ולא פרעות כמו ה”תריתל” למשל. ההסבר שלו לאסוציאציה המידית הוא ש”האתוס הלאומי שהתהווה כאן יונק בעיקר ואולי רק ממקורות אשכנזיים”.
גם מי שיסכים עם הקביעה הנחרצת הזאת יתקשה להאשים בה את הממסד האשכנזי כמי שנוקט ביד מכוונת לכך, ודאי לא בשעה שבעלי מאה ובעלי דעה רבים מקרב בני העדה שיכלו לעשות כדי לגרום לשינויים ב”אתוס הלאומי” לא נקפו אצבע. מה מנע מנבחרי ציבור של העדה לדורותיהם לפעול ברשות המחוקקת כדי לאזן את המקורות מהם יונק האתוס הלאומי? האם ועדי קהילה וראשי עדה למיניהם אינם אחראים לכך שברבות השנים חג המימונה איבד את קסמו ואת הדרו והפך לחג שכולו חנופה לפוליטיקאים וסמל להמוניות זולה.
אז איך כל זה מתקשר ל”תריתל” ? תודעה אינה יכולה לשאת מצב של “ואקום” וכשיש כזה הוא מיד מתמלא, אם אין מי שידאג למלא את החלל של התודעה היא תתמלא מאליה, האסוציאציה “יונקת” ממה שיש בתודעה ואם אפשר לבוא בטענות למישהו זה לא לבעלי האסוציאציה אלא למי שיכל ולא טרח להניק את התודעה בתכנים מתאימים.
יש מידה רבה של הגיון בטענה של החוקרים שהשוו בין ה”תריתל” לפרעות קישינב, שהגיעו למסקנה שה”תריתל” לא נצרב בתודעה בעיקר בגלל שמיד לאחריו נהנו היהודים מהביטחון שהקנה להם הפרוטקטורט הצרפתי, לעומת יהודי מזרח אירופה שמצבם המשיך להידרדר גם אחרי פרעות קישינב. יחד עם זאת גם אם בתנאים זהים הסיכויים של פרעות קישינב להיצרב בתודעה היו נותרים ללא שינוי מסיבה אחת שאף אחד לא נתן מקום כלשהו בתודעה ל”תריתל”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *