לזכרו של סבא יוסף

בחלק הראשון של הכנס המשפחתי טובה סיפרה על “הרגעים האחרונים עם סבא” ואברהם  נשא דברים לזכרו. את זמן הארוחה ניצלנו לסיפורים ואנקדוטות ובין הדברים שסופרו שם נחבא לו סיפור קטן, זה שדויד סיפר, שיכול להעיד על שיעור הקומה המוסרי של סבא יוסף, נביא כאן את תמציתו.

מוסר השכל על מוסר ואנושיות

יהודים עניים שהגיעו ללעיון יכלו למצוא מחסה בחדר קטן בסמוך לבית הכנסת של העיירה, שם יכלו ללון ולאכול מדברי המזון שהביאו להם יהודי העיירה. באחד הימים בזמן תפילת שחרית כאשר הגיעו אל פתיחת ההיכל להוצאת ספרי התורה, גילו לתדהמתם שכל כלי הנחושת שפארו את ספרי התורה נעלמו. כשגילו שגם העני שהתארח לילה קודם בבית המחסה נעלם הבינו שהוא כנראה גנב אותם וברח. חיש מהר נכנסה הז’אנדרמיה (משטרה צרפתית) לתמונה, והיא דולקת אחריו ומצליחה ללכוד אותו ברכבת בעיר תאזה, משם הוא מובא ללעיון ומוכנס לכלא בבושת פנים.
במרוקו, יהודי שהוא גנב היה בגדר תופעה נדירה ביותר וכאן מדובר ביהודי שגונב מתוך היכל של ספרי תורה מקודשים, ואין פלא שהגניבה הנבזית גורמת לסלידה מוחלטת מהאיש והוא מוחרם ומנודה ע”י כל בני הקהילה.
כאן נכנס סבא לתמונה. אחרי שהוא מצליח “לשכנע” את האחראי על בית הסוהר להעלים עין, הוא מטיל על דויד אחי שהיה עדיין נער משימה סודית, לקחת מידי יום ביומו ארוחה שסבתא הכינה אל האיש הכלוא בבית הסוהר. ביום הראשון שדויד מגיע לבית הסוהר עם הארוחה האסיר שישב מכורבל בפינת התא התקשה מאד להבין את פשר המעשה, אבל הוא מתרגל וכבר לומד להמתין לארוחה היומית בשעה היעודה. לימים דויד פוגש בארץ את אותו אדם והוא יוצא מגדרו כדי לארח אותו בביתו שבבית חנן. דויד כותב על הפגישה לסבא (שעדיין היה במרוקו) וסבא מתעניין בגורלו של האיש וכנראה מאד שמח לגלות שהצליח להשתקם.
בדיון פילוסופי שקראתי פעם אודות המוסר דובר על כך שהמוסריות של המעשה הטוב שנעשה מתוך חובה ואחריות היא ברמה גבוהה יותר מזו של מעשה טוב הנעשה מתוך מניעים אחרים כמו למשל מתוך אהבה.
באותו אופן אפשר לנתח את המעשה הזה של סבא יוסף. יחס אנושי, נדיבות לב ודאגה לעני ולחלש נחשבים כערכים מרכזיים ביהדות ומי שנוהג בהם פועל על פי אמות מידה מוסריות ונחשב לבעל מידות טובות.
עם זאת מבלי להמעיט מערכו של המעשה הטוב כלפי החלש והנזקק, רמת המוסריות של יחס אנושי ונדיבות לב כלפי מי שחטא במעשה נבזי ומעורר סלידה נמצאת כנראה בדרגה גבוהה בהרבה.
גילוי של יחס אנושי איפה שאדם צריך להתעלות מעל היצר הטבעי לעונש ונקמה, ובמקום שנידוי וחרם הם הגמול האולטימטיבי, הוא ברמה מוסרית גבוהה מזו הקשורה בדאגה לעני ולחלש שהיהדות מצווה עליה.
ואם כבר מוסר ויהדות כאן המקום להזכיר מעשה דומה אחר של סבא כאשר הוא לוקח לביתו את הילד היתום שאביו נרצח, מגדל אותו דואג לו למחייתו ולפרנסתו עד אשר הופך אותו לשותף בעסק שלו. (ראה תמליל הדברים לזכרו של סבא שבהמשך) גם כאן היהדות מצווה “לא תענה יתום ואלמנה”, ואילו סבא לוקח את היתום ומגדל אותו ממש כאילו היה בנו שלו, וגם כאן רמת המוסריות של המעשה של סבא גבוהה לאין שיעור מזאת שעל פי המצווה המקורית.
שני סיפורים קטנים עם מוסר השכל על מוסר ואנושיות.

אברהם מספר על סבא

אברהם מספר על סבא – וידיאו

תמליל הדברים מהכנס

הייתי תלמיד הכיתה השישית בפנימייה שבה למדתי כאשר הגיע המברק המודיע על פטירתו של אבא. קודם לפטירתו הוא היה מרותק למיטה שבע שנים תמימות עקב אירוע מוחי. מעטים הם הזיכרונות האישיים שיכול לשמור אתו נער שבגיל צעיר מאבד הורה ומהמעט הזה באו המחלה שלו בשנים האחרונות לחייו והלימודים שלי בפנימייה ונגסו עוד קצת.
הנה למשל שני זיכרונות קטנים: הראשון שבהם הוא הזיכרון האישי היחידי שיש לי ממנו מלעיון שבמרוקו.
השעה היא שעת צהרים והיום הוא יום שני או רביעי בשבוע  (ומי שתוהה איך ממרחק של כ- 55 שנה אני זוכר את היום והשעה מוזמן לבוא אלי כדי לגלות את הסוד).
אני מגיע לחנות שלו ומבקש ממנו דוֹרוֹ (המטבע המקומי) אתו זממתי להבריז וללכת לבריכה (La Pisin) במקום ל”תלמוד התורה”  ה”חדר” שבו היינו מבלים את הפסקת הצהרים מבית הספר הצרפתי.
אני זוכר אותו עומד בקומתו הזקופה מאחורי הדלפק ומושיט את ידו לעבר איזושהי מגרה. “קח שני דוֹרוֹ אבל אל תלך לבריכה” הוא ביקש.
לקחתי את שני הדוֹרוֹ ומיד רצתי לבריכה.
סופו של הסיפור היה שהרבי מהחדר גייס משאית פתוחה והגיע לבריכה כדי לאסוף מהמים את הנערים הסוררים ולהביא אותם על עונשם. ובמרוקו כמו במרוקו עונש לילד לא היה להביא חתימה מההורים ולא עמידה בפינה, אלא עונש לפי ראות עיניו של המורה או הרבי ובמקרה הזה הרבי החליט שהעונש הראוי הוא “תחמילה” שפירושה מלקות על כפות רגליים חשופות.
בעודני צופה בילדים הנענשים בזה אחר זה וממתין בפחד לתורי שלי אני רואה לפתע את סבתא זהרה עומדת בפתח ה”חדר” ובעוד היא כולה מתנשמת מהריצה הבהולה היא מניפה יד לעברי ומזהירה את הרבי בתקיפות  “שלא תעז לגעת בילד הזה” ……  “והילד הזה הוא אני”.
הזיכרון האחר הוא מתקופת מחלתו בארץ. אני ממתין בבית בקוצר רוח לסבתא זהרה שתגיע הביתה.
סבא ששכב במיטת חוליו ומבחין בחוסר המנוחה שלי שואל אותי ממה אני כל כך מוטרד ואני משיב לו שאני צריך ללכת למסיבת בר מצווה שערך בביתו באותה שעה אחד מתלמידי הכיתה  ואני צריך כסף למתנה.  מיד כששמע אותי הוא אמר לי משהו כמו ” אז תפתח את הארון ותיקח מהארנק של אימא איזה חמש לירות”.   הייתי בשוֹק !!  הוא מציע לי לקחת חמש לירות בשעה שהמתנה שנהגנו להביא זה לזה כל אחד בתורו הייתה מטבע של “חצי לירה “.
בלעיון בקשתי דוֹרוֹ אחד וקבלתי שניים וכאן חשבתי על חצי לירה והוא מציע לי לקחת חמש לירות !!
אני זוכר היטב את אותם ימים של מצוקה כלכלית קשה שבהם היו מצרפים אגורה לאגורה (אז זה היה גְרוּש לגְרוּש) כדי לשלם את החוב של המכולת, והנה במקום להסביר לי על מצבנו הדחוק שבקושי רב מאפשר קיום בסיסי הוא מציע לי לקחת חמש לירות מהארנק ואת זה הוא עושה כדי להסיר ממני את המצוקה והדאגה שמא לא אספיק להגיע לחגיגה.
לימים כאשר אני גדל וקולט את גודל המצוקה וקשיי הפרנסה ששררו באותה שעה בביתנו אינני יכול להיזכר בתמונה הזאת מבלי לחוש תחושה של מחנק בגרון ואני בשום אופן לא יכול להבין או להסביר לעצמי את הסיטואציה.
יחד עם זאת ככל שאני מתבגר אני מגלה עוד הרבה אבני פאזל  שהתצרף שלהם יוצר תמונה מרהיבה ביופייה.
שני הסיפורים הקטנים שלי לא היו אלא ניצוצות ראשונים של מה שאני עתיד לגלות כרוחב לב וגדלות נפש נדירים שאפיינו את שני האנשים המיוחדים שזכינו שיהיו להיות לילדיהם.
פרט לחמש התמונות האלה כל יתר התמונות  שלו שאני נושא אתי הן תמונות ווירטואליות.
קומתו הזקופה, הג’לבה הלבנה שתמיד עטה על גופו, הזקן הלבן הקטן והדליל ותווי הפנים המוארכים שלו שיוו לו מראה מלאכי בלתי נשכח.
בתמונות הווירטואליות שבהן הוא נראה יושב, הוא על פי רוב רכון על ספר הזוהר הנצחי שלו, ובתמונות שבהן מופיעה גם סבתא זהרה היא תמיד נמצאת בתכונה סביבו, כאילו מנסה לשמור על סביבה סטרילית מכל דבר שעלול להפריע לו או לגרום לו אי נחת.
אמרתי תמונה מרהיבה ביופייה אז בואו ונציץ קצת במעט מאוד התמונות (פחות מחמש) שיש לנו מסבא.
כמו בתים אחרים של בני המשפחה גם אצלי בבית תלויה תמונתו של סבא מעל פינת העבודה שלי.
באחד הימים בתום ארוחת ערב שנערכה בחצר ביתנו לרגל אירוע חגיגי שומעת רחל פתאום קריאה מלאת התרגשות מכיוון חדר העבודה. כאשר היא התקרבה כדי לברר את פשר הקריאה היא מצאה שם את אחת האורחות עומדת מול תמונתו של סבא כשהיא נפעמת ונרגשת. “מי האיש היפה הזה ” ? היא קראה נרגשת ומלאת התפעלות, ואחרי שהתבוננה בחנה והתפעלה בקשה רשות לקרוא לבעלה כדי שגם הוא ייהנה מזיו הפנים המיוחד של סבא.

saba yosef 2Savta Zherah 4

 

 

 

 

 

 

 

והנה עוד הצצה קטנה: לפני שנים ארוכות הגיעה אלינו חמותי מרים נחמני ז”ל כשהיא נסערת מהתרגשות כדי לספר לנו את קורות הלילה שעבר עליה. וכך היא ספרה : באמצע הלילה מתעורר לו פתאום בעלה – חמי יעקב נחמני ז”ל כשהוא מזיע ורועד בכל גופו מרוב התרגשות.
גם אחרי שניסתה לדובב אותו הוא לא יכול היה לדבר ולא להשיב לה דבר. “אני ממש נבהלתי ודאגתי” היא סיפרה.
רק אחרי דקה ארוכה כשהוא יכול היה לספר היא גילתה שהגורם להתרגשות היה חלום שהוא חלם את סבא יוסף כשהוא בלבוש לבן ובדמות של מלאך.
זה המקום לציין שחמי לא ראה את סבא יוסף מימיו. האפשרות שנותרה היא שהוא הושפע מהדמות שהביטה אליו מהתמונה של סבא שהייתה תלויה בביתה של סבתא זהרה שם הוא ביקר פעמים מספר.
והנה עוד סיפור קטן על כוחה של תמונה. לפני קרוב לעשר שנים בעודי מתדלק את הרכב בתחנת דלק באזור תלפיות אני פוגש בבן משפחה שבאותה עת היה בן שמונים לערך. הוא קורא לי אליו לרכבו ומפתיע אותי בתמונה גדולה של סבא  (25×30 בערך) שהוא נושא אתו תמיד ברכב. עוד אני מופתע ומשתומם על המעשה החריג הוא מושיט את ידו ושולף חבילה של עותקים מאותה תמונה. הוא לא נשא את תמונת הוריו שלו אלא את תמונתו של סבא יוסף. בהזדמנות אחרת הוא סיפר לי שמאז שסבא נפטר במשך עשרות שנים שהוא מקפיד מידי יום שישי להדליק נר נשמה לזכרו.
זמן קצר לפני מותו הגעתי לחופשת שבת אליה יצאנו אחת לשלושה שבועות. הייתי עדיין לבוש במדי בית הספר כשעמדתי אתו בחדר האמצעי מבין שלושת החדרים הטוריים בבית של סבתא כאשר פתאום בלי שום סיבה נראית לעין הוא התחיל לדדות במהירות על מקלו לעבר החדר הפנימי וכשהגיע הוא פרץ בבת אחת בבכי קולני. ברור היה לי שהתפרצות הבכי קשורה בי ובמצב שלו. התמונה הזאת שבה שנינו עומדים בחדר הפנימי כשהוא אינו יכול לעצור את בכיו ואני עומד חסר אונים מולו היא התמונה האחרונה שלי  ממנו והיא סוגרת את מעגל הזיכרונות האישיים שהתחיל בחנות שלו בלעיון, מעגל קטן  של זיכרונות קסומים…הדבר הבא היה המברק המודיע על פטירתו.
במסגרת פרויקט שימור המורשת ביקרתי פעמיים אצל שמעון הכהן סקלי בביתו שבהר חומה במטרה לאסוף מידע על הרצח הנתעב של אביו ודודו (שהיו האחים של סבתא שלנו). אדם ביישן, צנוע ואדם הממעיט מאד בדיבור.
לביקור הראשון הביא אותי כבוד הרב אליהו מרציאנו. מפאת גילו המופלג שכיום הוא בן כ- 99 שנים הגעתי כשבליבי מקנן ספק גדול אם אצליח לדלות משהו מהביקור.
בקושי רב הוא מצליח לראות וצריך לדבר אליו בקול רם מאד כדי שיצליח לשמוע, ואולם משקלט את השאלה הוא משחזר את הדברים באופן מעורר השתאות.
לא תיארתי שהסיפור על הרצח עומד לגלות לנו טפח נוסף בצדיקותו של סבא יוסף.
לאחר שסיפר על הרצח של אביו ודודו הוא המשיך וסיפר שהוא שהיה אז ילד קטן ואימא שלו רחימה גרו בברגן.
סבא יוסף הגיע לעיירה לביקור ניחומים וכשחזר ללעיון הוא לקח אותו אתו. הוא המשיך וסיפר שסבא גידל אותו בביתו, פרנס אותו, דאג לצרכיו ומחייתו והעסיק אותו בעבודה אצלו בחנות, עד אשר לימים הפך אותו לשותף מלא בעסק שהיה לו.
עוד הוא סיפר כי כעבור שנים הם החליטו לפרק את השותפות והם ציינו את המאורע בארוחת ערב מיוחדת.
במעשהו זה לקח סבא את מצוות “לא תֶעָנֵה יתום ואלמנה”  שבמובהק היא מצוות “לא תעשה” והלך אתה רחוק ככל האפשר הוא גידל את היתום, פרנס אותו, דאג לכל צרכיו עד אשר הביא אותו לעצמאות כלכלית מוחלטת, כל מה שאבא חייב לילד שלו.
התרגשתי מאוד לשמוע על גודל המעשה שלא ידעתי עליו דבר קודם וכבר עמדתי להודות ולהיפרד.
לא תיארתי שרגע השיא של הביקור עוד לפני.
ממש טרם צאתי הוא אמר לי בטון שליו וכמעט בדרך אגב דבר שגרם  לי צמרמורת. “אתה יודע” הוא אמר, “מאז שאבא שלך נפטר ועד היום אני עורך לו אשכבה מידי יום ביומו”.
תפילת אשכבה נהוג לערוך לאדם מקרבה ראשונה בשנה הראשונה לאחר פטירתו ולאחר מכן בימי פקידתו או במועדים מיוחדים, והנה לך אדם שלמרות שעפ”י הנוהג איננו מחויב כלל באמירת אשכבה מקפיד מידי יום ביומו  במשך חמישים שנה לערוך אשכבה.
תחשבו על  זה מידי יום ביומו במשך חמישים שנה שהוא אומר את האשכבה  לזכרו של סבא יוסף. 50שנה*360=18000 (אלף פעמים חי ) זהו מנין האשכבות שהוא ישלים עד השבוע הבא מועד אזכרתו של סבא יוסף.
ועוד הוא הוסיף “תדע לך שהבית של ההורים שלך היה הבית שבו התארח כל אורח שבא ללעיון. והוא חוזר ומדגיש שאורחים לא הלכו לשום מקום אלא רק לבית של ההורים שלי. “אימא שלך זהרה” הוא אומר לי “היה לה  לב גדול גדול”, ואשתו שומעת ומאשרת שומעת ומחזקת את דבריו.
ומסבא יוסף לסבתא זהרה. אלה מכם שהם חלק מרשימת התפוצה של דפי התיעוד המופצים מעת לעת יודעים שהכול התחיל עם סיפור קטן ומופלא אודות אדם בשם שלמה דירובין ז”ל שעם מותה של סבתא הגיע לביתנו והחל לזעוק בקולי קולות למען ישמעו כולם על החסד ונדיבות הלב של סבתא זהרה כלפיו. עד כדי כך גדול היה החסד שעשתה עמו בשעת צרתו שגם כאשר הוא ישב שבעה על בנו שנהרג בתאונת עבודה, מיד  כאשר הבחין בין המנחמים שבאו לנחמו בנוּנָה ושמחה אחיותי שתי בנותיה של סבתא זהרה, לא יכול היה להתאפק והחל שוב לספר בקול רם לכל המנחמים על ימי הדלות שידע במרוקו כאשר הוא ומשפחתו חיו בחדר אחד ללא חשמל וללא שירותים ועל האישה המופלאה שאפשרה להם להשתמש בשירותים של הבית שלה, דאגה לצרכי ילדיו ואף הציעה לו למשוך כבל חשמל מהבית שלה.
בשפה המרוקאית קיימת ברכה מקובלת “מולאנא יסתרק” שפירושה הוא “שאלוהים יחוס ויגן עליך”  והאדם הזה חזר ואמר לכולם “הִייָא דיִסְתְרְתְנָא”  כלומר “היא זאת שחסה והגנה עלינו”.
מבחינתו סבתא זהרה באה בשליחות של אלוהים כדי לחוס ולהגן עליו ועל ילדיו בימי דלותו.
שני סיפורים אחד על סבתא זהרה ואחד על סבא יוסף . בשניהם עומדים אנשים הגומלים למי שנטו עימם חסד בדרך המעוררת השתאות. האחד שגם בשעת צערו הגדול על אובדן בנו זועק ומודיע בקול גדול למען ישמעו כל אלה שבאו לנחמו על פועלה של סבתא זהרה למענו והאחר שאינו מרפה מתפילת האשכבה היומית לזכר סבא יוסף גם לאחר חמישים שנה.
הכרת תודה מיוחדת במינה לאנשים מיוחדים במינם.
ולא ספרנו סיפורים על רוחה הצעירה והאתגרית של סבתא זהרה, על ביטויים של סובלנות דתית יוצאי דופן, על מתן בסתר בסתרי סתרים גם בעתות מצוקה, על סירובה לקבל ממשרד הבטחון במשך חודשים ארוכים גמלת אם שכולה שהגיעה לה ועוד הרבה.
יש לי דעה מוצקה נגד מיסטיקה ומיסטיקנים באשר הם ובכל זאת יש לי סיבות טובות  להניח שרוחם של שני האנשים היקרים האלה נמצאת כאן אתנו ואני מבקש לומר להם שכל מה שעשינו הוא לזכרם ולכבודם ואם חטאנו בדבר מה סליחה ומחילה.
אשרינו שזכינו להיות לילדיהם וצאצאיהם ומי ייתן שנזכה לגדל את ילדינו אנו כדרכם וכמורשתם.

                                                                                                               תודה רבה

 

רגעים אחרונים עם אבא- טובה מספרת

טובה מספרת- וידיאו

תמליל הדברים מהכנס
בת אחת עשרה וחצי בלבד הייתי כשאבא היקר נפטר במיתת   נשיקה.
חזרתי מבית הספר ואימא מזגה לי ארוחת צהריים חמה, בבית היה גם האחיין שלי דוּדִי ואימא שהייתה צריכה ללכת לניחום אבלים ביחד עם מרים אחותי, בקשה ממני להשגיח על אבא שהיה משותק בחצי הפלג השמאלי של הגוף (אחרי אירוע מוחי שקיבל   שבע שנים קודם), ועל דוּדִי הקטן עד לשובה של רינה אחותי   שהייתה צריכה להגיע. לאחר שהנחתה אותי, בירכה אותנו אימא לשלום ויצאה לדרכה.
כמידי יום, גם באותו יום שהיה ראש חודש אייר, ישב אבא כמנהגו וקרא  את דף המשנה היומי ופרק הזוהר ומשסיים את הלימוד היומי, פנה אלי ובדרכו הנעימה ביקש ממני, “אבנצי, קְּשְר לִי חְ-לִימָה” (בתי, קלפי לי תפוז”).
אבא הלך לשירותים להתפנות ואני קלפתי לו את התפוז כמו שהוא אהב ללא החלק הלבן והנחתי אותו על צלחת.
אני תמיד זוכרת איך אבא אהב כאשר הייתי קולפת לו תפוז, כי אני לא הייתי משאירה שום חלק מהקליפה הפנימית הלבנה. כשאבא  שב, הוא נטל את ידיו ואמר את ברכת “נקבים נקבים, חלולים חלולים”, התיישב על הכיסא, בירך אותי והודה לי, אמר את ברכת “בורא פרי העץ” ואכל את פלחי התפוז בהנאה, עד אחרון הפלחים. משסיים אמר לי “אווה אבנצה, נמשה נווסד שווייש” ( “או קיי בתי  אלך עתה לשכב לי קצת”).
אבא עלה על יצועו ואני המשכתי בארוחת הצהריים שלי כשדוּדִי משחק לצדי. לאחר מספר דקות שמעתי את אבא נוחר נחירות מוזרות, קמתי מיד וניגשתי למיטתו. הנעתי בידי ת זרועו וקראתי “אבא, אבא”! אבא פקח עין לחלקיק שניה וכאילו אמר לי ולעולם שלום ומיד לאחר מכן נעצמו עיניו.
המשכתי לנענע אותו והוא לא הגיב. פניתי מיד לדוּדִי הקטנטן שעד היום אני זוכרת בדיוק מה הוא לבש: מכנסי קורדרוי חומות עם  חולצה משובצת ושלייקס, ואמרתי לו ” דוּדִי, תשמור על סבא ואני רצה לקרוא לסבתא”, פתחתי בריצת אמוק לביתה של מרים אחותי, מעבר לפסי הרכבת והתחלתי לזעוק “אימא, אימא”.
אימא ומרים יצאו בדיוק מביתה בדרכם לבית האבלים ואני צועקת לעברה: “אימא, אני לא יודעת מה קרה לאבא, הוא נוחר נחירות חזקות והוא לא עונה לי”.
אימא למודת הניסיון, הבינה מה קרה ומיד פתחה בזעקות שבר. הבנתי שמשהו רע קרה אבל עוד לא הבנתי את גודל האסון, אבל ליבי ניבא לי רעות. התמלאתי חשש רב אבל פחדתי לשוב על עקבותי לביתנו ובמקום לחזור הביתה, הובילו אותי רגלי עד לביתה של שמחה אחותי, במעלה הרחוב, שם הסתתרתי בבהלה רבה. לימים למדתי שתוך דקות ספורות התמלא ביתנו בבני משפחה, שכנים ומכרים.
לאחר מספר שעות התפנתה אימא לדרוש ולשאול עלי ושלחה  מישהו להחזיר אותי הביתה. הבית המה במאות אנשים, ונוכחתי לדעת שכבר התקיים טקס הטהרה (שבזמנו לא הבנתי את משמעותו).
כשאימא אמרה לי שהגיעה העת להיפרד, סירבתי. לא יכולתי לשאת את המחשבה ולעכל שאבי הוא האיש המוטל שם. היום במחשבה לאחור אני יודעת בלב שלם שאני נפרדתי מאבא עם הזכות הגדולה להיות לצדו ברגעיו האחרונים ולשרת אותו בבקשתו האחרונה. אבא ואני נפרדנו כאשר הוא פקח לי את עיניו לשנייה, לפני שעצם אותם לעד. יהי זכרך ברוך   אבא יקר שלי, המלווה אותי עד עצם היום הזה.

אוהבת אותך לעד. בת הזקונים שלך טובה (ז’ורז’ט) כהן -ימין