בית הקברות היהודי – סיפור מן הסוף להתחלה

את סיפור בית הקברות של לעיון נספר בשני חלקים, הראשון שבהם מתרחש לפני כשלושים וחמש שנה בשנת 1982 והשני לפני כשנה בעת טיול מורשת משפחתי.

חלק שני:

לא בִּכְדִי אנחנו מתחילים את הסיפור מהחלק השני ולא עפ”י הסדר הכרונולוגי שלו. את ההסבר לכך נניח עד לתום הסיפור.
חלק זה מספר על הרשמים והמראות שנגלו לבני משפחת הכהן סקלי שהגיעו בקיץ 2015 אל בית הקברות היהודי בלעיון, במסגרת של טיול שורשים משפחתי. 

כל אחת מהתחנות בהן עצרה רכבת הזמן במסע המורשת המשפחתי הייתה חוויה בפני עצמה, אבל התחנה של לעיון הייתה כנראה המיוחדת שבהן.
חלקם של המשתתפים בטיול זה נולדו בישראל, או שנולדו בלעיון ועלו ארצה בעודם רכים בשנים, אך יש ביניהם גם מי שנולדו וגדלו בה וזוכרים היטב את העיירה ואנשיה.
מראות שהיו חבויים עמוק בתהומות הנשייה צפים ועולים באחת אל מול המראות הנגלים לעין ואל מול האנשים שהם פוגשים ברחובות העיירה ובבתי שכנים שהם מבקרים בהם.
הרחוב של היהודים והבית שבו גדלו, הרחוב המסחרי והחנות של סבא, ביה”ס שבו למדו ועוד.
עם זאת, ארכאולוג שהיה מנסה למצוא עדות ליהודים שחיו בעבר בעיירה לא היה מעלה בידו אפילו קצהו של חרס בודד.
המקום היחידי שבו העבר היהודי של העיירה “חי” עדיין הוא מקום משכנם של המתים. כאן בחלקת האדמה הקטנה של בית הקברות של יהודי לעיון טמון עברה היהודי של העיירה ועם השנים הוא נטמע בין רגבי העפר שבו.
כאשר מתקרבים למקום התמונה המתגלה לעין היא של בית קברות פשוט למראה המתמזג היטב בנוף הבראשיתי שבו הוא שוכן.
הקברים שלמים ובנויים על רצפה דמוית בטון, המצבות היכן שהן קיימות שלמות, והיעדר קירות או גדרות שתוחמים את שטח בית הקברות רק מוסיף לאווירה הפסטורלית של המקום ולהתמזגות שלו עם הטבע שמסביב כאילו היה חלק ממנו.

 

הנוף שמסביב

הנוף שמסביב

%d7%9e%d7%a8%d7%90%d7%94-%d7%9b%d7%9c%d7%9c%d7%99-1

פסטורליה במיטבה

%d7%9e%d7%a8%d7%90%d7%94-%d7%9b%d7%9c%d7%9c%d7%99-8

רצפת בטון וקברים שברובם שלמים למראה

 

 

 

 

 

 


מיתרי הרגש אינם זקוקים ליד שתפרוט עליהם, הם נמתחים מאליהם ומתחילים להשמיע את מנגינותיהם. מנגינות של שמחה על הזכות הגדולה לעמוד במקום הזה שבו לא דרכה רגל יהודי זה עשרות שנים, מנגינות של תודה על האפשרות לומר קדיש על קברם של בני משפחה ומנגינות של עצב למראה קבר של אחות שנפטרה בעודה ילדה קטנה.

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%942

ליד קבר האחות סעודה

 

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%947

ליד הקבר של האבא הסבא והדוד אברהם הכהן סקלי (חביבי ברהים)

 

 

 

 

 

 

 

 

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%949

הגברים שבחבורה מתארגנים לאמירת קדיש

%d7%90%d7%95%d7%9c%d7%99-%d7%a1%d7%a2%d7%95%d7%93%d7%94-8

האחות הקטנה ליד קברה של האחות הגדולה שנפטרה בעודה קטנה


כמעט בכל פינה בתבל בתי קברות של יהודים היו מקום שבו חוליגנים אנטישמים פורקים את מטעני השנאה שלהם באין מפריע.

ניתוץ של מצבות, כתובות, צלבי קרס וזריעת הרס היו למלאכות חביבות על אנשי הזדון והארס.
והנה למרות בדידותו וריחוקו של בית הקברות היהודי שבלעיון אין סימנים להזנחה או חלילה להרס וחילול של קברים ובהתחשב בכך שאחרוני היהודים של לעיון עזבו את העיירה לפני עשרות שנים, נראה כאילו גם תלאות הזמן פסחו על המקום המיוחד הזה.
תחושה של הכרת תודה עמוקה לתושבים המקומיים השומרים על כבודם של מתינו הקבורים כאן מחפשת דרך להתגנב אל הלב פנימה, אבל משהו עוצר בעדה וחוסם בפניה את  הכניסה ועל כך בחלק הבא.

חלק ראשון:

בין בני המשפחה שלקחו חלק בטיול המורשת הזה הייתה גם שמחה אחותנו וזה לא היה הטיול הראשון שלה למרוקו.
מרוקו היא כיום יעד תיירותי נחשק ובשנים האחרונות מבקרים בה מידי שנה יותר מעשרת אלפים ישראלים.
שונה היה המצב בראשית שנות השמונים כאשר שמחה עשתה את טיול המורשת שלה בגפה.
בימים ההם כמות התיירים שהגיעו מישראל למרוקו הייתה זעומה ואלה שבאו לשם נצמדו עפ”י רוב זה לזה והקפידו להישאר בסביבות עירוניות.
לא כך עשתה שמחה אשר נסעה בגפה לעיירה לעיון השוכנת עשרות קילומטרים מיישוב עירוני ומרחק מאות קילומטרים מהאזורים המתוירים.
כשהיא הגיעה ללעיון העיירה שבה היא נולדה, גדלה וילדה את שני ילדיה הראשונים, היא הייתה כנראה אחד היהודים המבודדים ביותר בתבל.
העיירה שהייתה פעם כמעט ציורית הפכה לאוסף של טלאים בנויים, ההזנחה שלטה בכל מקום. בלשון המעטה היא לא אהבה את אשר ראו עיניה ובדיעבד מוטב היה אולי להישאר עם זיכרונות העבר.
ההפתעה הגדולה ציפתה לה בהמשך.
היא שמה פעמיה אל בית הקברות היהודי והתמונה הנגלית לעיניה במבט מרחוק דומה מאד לתמונה החרותה בזיכרונה. הקברים נראים שלמים והמצבות עומדות על מקומן.

 מבט מרחוק 

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%944%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%943

 

 

 

 

 

אט אט ככל שהיא מתקרבת היא מתחילה להבחין בערימות של עפר ואבנים שפזורות ברחבי בית הקברות, הקברים עם סימני הרס בחלקם התחתון אבל המצבות שלמות, מסוג הסימנים שמלתעות הזמן נוהגות להותיר אחריהן.

pic12
וכשהיא נכנסת אל תוך תחומי בית הקברות היא קופאת על מקומה לנוכח המראות הנגלים לנגד עיניה.
כמעט ליד כל קבר פעור חור גדול וערימות של עפר ואבנים פזורות בסמוך לו.
השמחה שקיננה בלב לנוכח המצבות השלמות והמראה הפסטורלי שנשקפו לעיניה ממבט מרחוק הייתה מוקדמת. 

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%942

גלי עפר ואבנים

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%945

כל קבר וה”בולען” שלו

 

 

 

 

 

 

 

 

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%948

מצבה ומה שמתחת לה

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%946

חור אחד לשני קברים

 

 

 

 

 

 

 

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%9411

פיר עמוק

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%9412

גישה מצידי הקבר

 

 

 

 

 

 


הבדידות, הריחוק וכנראה גם ההלם מהמראות שהיא רואה סביבה מונעים ממנה כל אפשרות לחשיבה הגיונית שתוכל לספק הסבר כלשהו לסיבת היווצרותם של החורים דמויי הבולענים הפעורים ליד הקברים.

היא שבה לארץ ומספרת את אשר עיניה ראו בבית הקברות ובעקבותיה נוסע לשם דוד הכהן (דוּדוּ) אחד הבנים של הדוד הקבור שם ורק לאחר שהוא שב משם מתגלה הסוד מאחורי הבורות הפעורים ליד הקברים.
הבורות נכרו כדי להוציא את שלדיהם של המתים, כי המכשפים של העיירה החליטו שעצמות היהודים הם התרופה למחלה שפשטה בקרב עדרי הבקר של המקומיים.
ספק אם בעולם כולו היה תקדים לסוג כזה של חילול בית קברות יהודי.
לא כתובות וניתוץ של מצבות אלא פגיעה ישירה בשלדי המתים.
עצמותיהם של המתים היהודים תושבי העיירה ובהם רבים מבני משפחת הכהן סקלי אשר נקברו בבית הקברות של לעיון הוצאו מקברם ונרקחו לשיקוי שהוכן בידיהם של מכשפים.
ברבריוּת, חוליגניות וונדליזם מתייחסים להתנהגות כלפי רכוש וכלפי בני אדם חיים וספק אם בלקסיקון המילים יש מילה המתאימה לתאר סוג כזה של התנהגות מפלצתית כלפי שלדי מתים.
על רצח יהודים בידי גויים אנחנו מוסיפים השם יקום דמו – הי”ד ומה שנעשה בבית הקברות הזה הוא רצח של שלדי יהודים ואין לנו אלא להוסיף על שמותיהם הי”ד.

עתה  שהגענו אל סוף הסיפור אנחנו יכולים להסביר מדוע זה בחרנו להציג אותו מן הסוף (מסע המורשת של קיץ 2015) אל ההתחלה (מסעה של שמחה מראשית שנות ה-80).
אילולא ביקורה של שמחה הסיפור שסיפרנו היה מסתיים ברגשות של הכרת תודה עמוקים שאנחנו חייבים לתושבים המקומיים על ההקפדה והכבוד שהם נוהגים במתים שלנו.

שמחה “נשלחה”  ללעיון בימים בהם איש לא העלה בדעתו לבקר שם, כדי להבטיח שבדפי ההיסטוריה יירשם הסיפור האמיתי על המעשים המפלצתיים שנעשו בבית הקברות היהודי של העיירה, ולא הסיפור המשוכתב שתושבי העיירה רצו לספר ע”י מלאכת הטשטוש שעשו בו אחרי ביזת השלדים.

3 תגובות “בית הקברות היהודי – סיפור מן הסוף להתחלה

  1. טובה הכהן ימין

    שלום לך אברהם היקר וחזק ואמץ.
    יכולת הכתיבה שלך מרתקת וגם ההיגיון שמאחוריה.
    היטבת לתאר את השתלשלות ההתרחשויות. אני מבינה עכשיו את העובדה שהפתיעה אותי עד מאוד לפשר השמרותם של הקברים במצב סביר מאוד על אף השנים הרבות שחלפו. שמחה אומנם ספרה לנו את נושא חילול הקברים, אבל אתה הבהרת את זה לכולנו ובמיוחד לדורות הבאים. אני גם ממש מרגישה צורך לספר לילדי ולנכדי את ההתרחשות וההיסטוריה. תודה לך על עבודת הקודש שאתה ממשיך לעשות. מי ייתן ותבורך בבריאות ותמשיך במפעל המדהים עליו אתה שוקד מזה שנים

  2. ורד אליהו

    דוד אברהם,
    המחשת בסיפורך את רגשותינו העמוקים שחשנו עם הגיענו לבית הקברות. ללא ספק זו היתה נקודת השיא של טיול המורשת שלנו.
    תודה לך על כתיבת הסיפור, על מנת שלא נשכח, אנחנו וצאצאינו
    בני מורשת הכהן סקאלי

  3. אסתר כהן סלומון

    אתה ממחיש בכתיבתך את אשר ליבנו מרגיש ,אני קוראת ומרגישה את עצמי עומדת שם , תודה לך מקרב לב על כל מה שאתה מעלה בכתב למען ילדנו ולדורות הבאים , מי יתן ותזכה לאריכות ימים בבריאות טובה ותמשיך בכתיבתך המיוחדת אמן !!!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *