לעיון

לעיון

לעיון – קצת רקע על העיירה
היישוב היהודי – ציוני דרך

סיפורים ואנקדוטות
פנינה מספרת
אברהם מספר
סיפור קטן על דוד משה
♦ סיפור קטן של רינה
וקצת אנקדוטות מאסתר
גלגולו של מכתב מלעיון

רבי אליהו בן גיגי – מוהל ורשם אוכלוסין

לעיון בתמונות וקטעי וידיאו

 

לעיון – קצת רקע

לעיון הינה עיירה במחוז תאוורירת שבמזרח מרוקו וממוקמת כ- 60 ק”מ מדרום לאוג’דה וכ-100 ק”מ מדרום לים התיכון. לשם לעיון יש שתי משמעויות בערבית: העיניים ושפע של מים. במפקד משנת 2012 מנתה העיירה כ- 38000 תושבים.
ראשיתה במבצר שנבנה על ידי המלך איסמאעיל איבן שריף (1679) תוך כדי המאבקים שניהל כנגד כוחות זרים ושבטים ברברים מקומיים, שסללו את הדרך להקמתה של מדינת מרוקו בידי השושלת העלאווית.
בשנות הארבעים והחמישים מנתה אוכלוסית העיירה פחות מאלפיים תושבים ובהם כ- 160 צרפתים.
בשנת 2004 נמנו בה כ- 35000 תושבים.
כלכלת העיירה תלויה במידה רבה ביישובים הכפריים המקיפים אותה, המגיעים לעיירה למכור את תוצרתם במרכז העיירה ובשוק (אסוק) המתקיים באופן מסורתי בימי שלישי בבוקר.
לעיון כפי שהיא זכורה ליהודים שעלו ממנה בשנות החמישים, הייתה עיירה קטנה ששכנה לגדותיו של נהר שבה פעלו ברכת שחייה ואצטדיון שבימים ההם קשה היה למצוא כמותם אף בערים גדולות.
אילו הייתה ממשיכה להתפתח בכיוון הנכון היא יכולה הייתה להשתלב במסלולי התיור והנופש של ימינו.
בעיני יהודים שהגיעו לבקר בה שלושים שנה ויותר אחרי שעלו ממנה לארץ העיירה לעיון מצטיירת כעיירה הבנויה טלאים שההזנחה שולטת בה.
עד כדי כך האכזבה הייתה גדולה שחלקם חשבו בדיעבד כי מוטב היה אולי להישאר עם המראות והזיכרונות המתוקים של פעם.
כיום העיירה אמנם מתפתחת אך רבים מתושביה מתחת לקו העוני.
המונומנט המייצג את העיירה הוא הקסבה שהיא מבצר בצורת ריבוע בנוי מאדמה.
חשוב לציין שבמרוקו קיימת עיר שבה כ- 200000 תושבים בשם laayoune השוכנת בסהרה המערבית שאין לה כמובן קשר לעיירה לעיון עליה אנחנו כותבים כאן שאגב שמה המלא הוא Laayoun Sidi Mellouk.

 

 

היישוב היהודי – ציוני דרך

  • עד לפריסת החסות של צרפת על מרוקו היה ליהודי דבדו ביטחון ביחס ליהודים בישובים אחרים במרוקו, ואולם לאחר הסכם פס והחלת הפרוטקטורט יהודים חשו ביטחון גם ביישובים אחרים והשיקול הביטחוני פינה את מקומו לשיקולים של כלכלה ופרנסה. יש להניח שבני משפחת הכהן סקלי שהגיעו ללעיון לקראת סוף העשור השני של המאה העשרים הגיעו אליה מאותם השיקולים.
  • היישוב היהודי בלעיון היה בראשית דרכו, כאשר פרץ מרד בוחמרה ובמהומות בין תומכי המרד למתנגדיו נהרגו גם יהודים ובהם הרב משה הכהן. (ויקץ שלמה)
  • קהילת היהודים בלעיון מנתה בשנות העשרים של המאה התשע עשרה כ-250 יהודים והיא הגיעה לשיאה בשנות הארבעים כאשר מספרם של היהודים היה קרוב ל- 600.
  • התחלת העלייה לארץ בשנת 1948 הביאה לירידה במספר היהודים.
    בשנת 1950 היה מספרם כ-250 ובשנת 1960 נותרו בה 16 יהודים בלבד.
  • בעיירה פעלו שני בתי ספר, האחד שירת את הילדים המוסלמים והשני את ילדי היהודים והצרפתים.
  • יהודי לעיון תרמו הרבה לקרן הקיימת לישראל (דוד משה היה השליח שהעביר להם את הכספים).
  • אחרי שהיהודים כולם עזבו, חוללו הקברים בבית הקברות היהודי בלעיון באין מפריע, במטרה להוציא מהם את עצמות היהודים ששמשו לצרכי כישוף. (ראה בית הקברות בלעיון- סיפור בשני חלקים)
    בשנת 2007 אחרי שערבי מלעיון אתו היה בקשר הודיע לו שהדחפורים עומדים ליישר את השטח  לצרכי בנייה, הצליח ר’ דוד הכהן הבן של דוד אהרן להעלות את עצמותיו של דוד אהרן ולהביאם לקבורה בארץ. (ראה דף תיעוד דוד אהרן).

ר’ דוד הכהן הוא גם זה שהעלה אתו ארצה ספר תורה ששימש את יהודי בית הכנסת של לעיון.
ספר התורה מונח כיום בהיכל ספרי התורה של בית הכנסת “שלמי חיים” שבשכונת המושבה הגרמנית שבירושלים.

%d7%a1%d7%a4%d7%a8-%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%94-1

ספר התורה שהועלה לארץ מלעיון

• רב הקהילה בתקופה שלפני העלייה לארץ היה הרב משה בן גיגי שהיה מתלמידיו של רבי דוד הכהן סקלי (הרד”ך). לאחר עלייתו לארץ התיישב בעיר לוד, שם הוא נפטר בשנת תשי”ז.
השייך היהודי שתפקידו היה לקשר בין הקהילה לשלטונות היה שמואל הכהן סקלי.


סיפורים ואנקדוטת
פנינה מספרת:
דודה אסתר ז”ל
אני קודם כל רוצה לספר על דודה אסתר ז”ל אחות של אבא שגרה אתנו בבית ואתה עברנו את שנות ילדותנו. לא קראנו לה בשמה אלא אך ורק בשם “עמְתסִי” (כינוי לדודה מכובדת). היא מעולם לא התחתנה וכדי שלא תישאר ערירית הביא אותה סבא לגור אתנו בבית. היא הייתה אישה שְלֵיוָה ונעימה עם דיבור רך ומרגיע. הייתה לה חוכמת חיים בלתי רגילה ותמיד היה לה איזה פתגם או משל שמתאים לסיטואציה. לאימא היה את בית המלאכה לתפירה שהיה צמוד לבית והיא הייתה עסוקה בו כל היום ודודה אסתר היא זאת שטפלה בילדים. היא זאת שהייתה מעירה אותנו בבוקר לביה”ס, מכינה לנו את הסנדוויץ’ שתמיד היה מלחם מיוחד וטרי ובשעה ארבע לקראת החזרה לבית הספר, את התה עם החלב הטעים. היא עזרה לאימא בניהול משק הבית וגידול הילדים ורק בזכות העזרה שלה אימא יכולה הייתה להרשות לעצמה להחזיק בית מלאכה ולעזור לאבא בפרנסה. היינו לה כמו הילדים שלא היו לה.

אבא, אימא והשגרה היומית
לאחרונה גופים שונים כמו Ynet , “אוסם” ואחרים נרתמו כדי לעורר בקרב הציבור מודעות לחשיבות הארוחה המשפחתית המשותפת, יש מי שמדברים על לפחות ארוחה משפחתית אחת בשבוע ויש מי שמעז להציע לקבוע שארוחת ערב תהיה משותפת. אף אחד לא מעלה על דעתו סדר יום שבו כל הארוחות הן ארוחות משותפות. השגרה היומית שלנו בלעיון הייתה מתחילה עם ההשכמה לקראת ביה”ס אליו היינו נשלחים עם הסנדוויצ’ים של הדודה. לקראת השעה עשר אבא היה מגיע מהחנות לארוחת עשר שהיה לה כינוי מיוחד “תסְרְייֵק”. בבית חיכה לו התה המרוקאי אליו התלווה המטעם היומי (ספנג’, קוסקוס, רג’יפה,…). לעיתים קרובות הוא סעד את ארוחת הביניים בחברת אדם נוסף (חבר או קרוב משפחה). בשעה 12:00 הילדים היו מגיעים מבית הספר להפסקת צהרים, אבא היה מגיע מהחנות ואימא הייתה מתפנה מעיסוקיה בבית המלאכה וכולם יחד יושבים לארוחת צהריים משותפת שדודה אסתר בישלה. לקראת השעה ארבע לפני תום הפסקת הצהריים דודה אסתר הכינה לילדים ארוחת ביניים. גם את ארוחת הערב שדודה אסתר הכינה אכלנו כולם עם ההורים אחרי שחזרנו מבית הספר והכנו שיעורים. יום שלישי היה יום השוק ואם המכירות היו טובות ארוחת הערב הייתה חגיגית יותר עם בשר שאבא היה קונה לציון המכירות הטובות.
לאבא הייתה חנות בדים וביחד עם אימא שניהלה את בית המלאכה הם פרנסו את הבית. כשאבא היה חוזר מהחנות הוא היה מביא אתו בד”כ חבר לאפריטיף קטן ואני אפילו זוכרת פעם שבה הגיע מאוחר מהעבודה ושלח אותי כדי להודיע לאחד החברים שלו (אישו) שהוא ממתין לו שיצטרף אליו לכוסית. ( הוא לא אהב ללכת לאחרים). אבא היה אדם צנוע במיוחד והוא זכה ליחס של כבוד מצד כולם ללא יוצא מן הכלל. אימא אהבה את החיים הטובים והיא הייתה נוסעת לאוג’דה במיוחד כדי לקנות לנו בגדים ואוכל שקשה היה למצוא בעיירה הקטנה שלנו. היא גם קנתה מטבח חדיש עם שיש וכיריים וכלי אוכל מיוחדים שקשה היה למצוא בבתים אחרים. גם את אימא כולם כיבדו ערבים ויהודים כאחד ובעיקר כולם היו מתייעצים אתה כולל ראש העיר. אני זוכרת ארוחת בוקר חגיגית בבית שרק לימים הבנתי שזאת הייתה הברית של אברהם ואני זוכרת את החתונה של רינה שנמשכה שבוע ימים.

מקורות המודיעין של אימא והעלייה לארץ
בזכות הקשרים והיחסים שהיו לאימא עם הערבים מישהו מהם הודיע לה על זה שמתכננים להרוג את דויד אחי (בגלל שידעו שהוא היה כמה שנים בארץ) ולחטוף אותי ואת אסתר אחותי. היא שלחה אותנו מיד לאחיות באוג’דה ובינתיים ארזו בחיפזון את מה שיכלו והצטרפו אלינו. כעבור שבועיים כבר היינו בדרך למחנה המעבר לעולים שבקזבלנקה ומשם עלינו ארצה.

 

אברהם מספר:
סדר יום:  בין ה- École française  ל”תלמוד תורה”
סדר היום של הילדים בלעיון מתחיל השכם בבוקר ב”תלמוד תורה” שבו קוראים קצת בפרשת השבוע (קריאה בכתב רש”י ותרגום לערבית) וממשיך בלימודים שמתחילים בשעה שמונה בבוקר בבית הספר הצרפתי. בשעה 12:00 יצאנו למה שנקראה הפסקת צהרים שבפועל לא הייתה אלא המשך לימודים בתלמוד תורה (אחרי שהות קצרה בבית לארוחת צהרים) ובשעה 14:00 חזרנו לבית הספר הצרפתי להמשך יום הלימודים ומידי פעם היינו חוזרים לתלמוד התורה גם בשעות הערב.
למיטב זיכרוני הלימודים ב”תלמוד תורה” התנהלו כל ימות השנה וחופש גדול היה לנו רק מהלימודים ב-  École française ואז יכולנו גם ליהנות מהבריכה שהייתה פתוחה ליהודים בימי שני ורביעי (יתר ימי השבוע התחלקו בין המוסלמים לצרפתים).
ולא רק בריכה הייתה לנו בעיירה הקטנה שלנו אלא גם אצטדיון (stade) שבלילות הקיץ שימש מעת לעת גם כבית קולנוע פתוח ואני זוכר היטב את האבטיח שהמתין לנו על כד המים שבחצר הבית לאחר חזרתי מסרט אליו לקח אותי אחד מהאחים.
שיר עברי ראשון
ב”תלמוד תורה” התקיימו מעת לעת גם שיעורי עברית ואני זוכר את המורה מצביע על המפתח שבדלת וקורא בקול את המילה מפתח ואנחנו חוזרים אחריו.
ואני עדיין זוכר את השיר העברי הראשון שלמדתי ופיזמתי (ללא הפסק) גם בתקופה הראשונה שלאחר עלייתנו ארצה.
בית 1
אני הולכת לשדה
ילדים טובים, ילדים טובים.
אני הולכת לשדה
ילדים טובים יפֵיפִיִים.
בית 2
מה תעשי בשדה
ילדה טובה, ילדה טובה.
מה תעשי בשדה
ילדה טובה יפֵיפִיָה.
בית 3
לקטוף פרחים
ילדים טובים, ילדים טובים.
לקטוף פרחים
ילדים טובים יפֵיפִיִים.
(וידוי קטן: לאחרונה הרדמתי את אחת מנכדותי עם השיר הזה)

“תלמוד תורה” – החטא ועונשו 1
הייתי בן תשע כאשר עלינו ארצה ועדיין לא הספקתי לאסוף די זיכרונות וחוויות וממעט הזיכרונות שנותרו חלק “עמומים” במידה שלעתים מעוררת ספק, שמא המציאות שנצרבה לתאי הזיכרון נמהלה במעט מדמיונו המפותח ואולי ממשאלות לבו של ילד. הנה למשל אחד מאותם סיפורים עמומים אותו סיפרתי במהלך הכנס לרגל יובל שנים לפטירתו של אבא (סבא יוסף) ואני מספר אותו כאן בשנית גם משום שהכנס תרם לו דבר חשוב שלא ידעתי קודם.
הגעתי לחנות של אבי ובקשתי ממנו דוֹרוֹ (המטבע המקומי דאז), הוא הושיט את ידו למגירה ואמר לי קח שני דורו אבל אל תלך לבריכה. לקחתי את שני הדורו ורצתי לבריכה. וכאן אני מגיע לחלק שברבות השנים נשמע לי הזוי ועורר בי ספקות שמא הדמיון נמהל במציאות.
בעודנו משתכשכים בבריכה הגיע לפתע הרב מתלמוד התורה עם “עוזר אישי”. הוא בא במשאית פתוחה והחל לשלוף את הילדים הסוררים מהמים.
מהבריכה הוּּבַלנו אל ה”חדר” במשאית הפתוחה בכבוד השמור לעדרי בקר.
כל אחד מהילדים בתורו זכה לעונש ה”תְחְמִילָה” (הצלפות על כפות הרגליים החשופות) כאשר העוזר אוחז ברגלי הילד והרב מכה במקל. בעודני ממתין לתורי הבחנתי פתאום באמא שלי (סבתא זהרה) כשהיא עומדת בפתח ה”חדר” ותוך שהיא מתנשמת מהריצה הארוכה הושיטה יד והצביעה לעברי והזהירה את הרב “שלא תעז לגעת בילד הזה”, וכפי שאמרתי בכנס, “והילד הזה הוא אני”.
סיפור שאפשר ללכת אתו למחוזות של קסם ילדות, טוּב לב ודאגה של הורים או גם למחוזות של רוע ואכזריות שמתחיל בסדר יום אכזרי של ילדים ונמשך בהצלפות. אמרתי כבר שבשל החלקים ההזויים שבו עם הזמן התחלתי לפקפק בנכונותו ואמינותו, אלא שבתום דברי בכנס במהלך הארוחה, ניגש אלי אחד מבני הדודים (מאיר) שהוא מבוגר ממני, וסיפר לי שהוא זוכר היטב את המשאית, את שליפת הילדים מהמים וה”תְחְמִילָה” ומיותר לומר עד כמה דבריו אלה גרמו לי לתחושה של הקלה.
התעלומה פוענחה – הדמיון היה לשיגיון וההזוי נהיה למצוי.

ביה”ס והחצר שבה הסתובבתי עם “cahier au dos

École française

בלעיון פעלו שני בתי ספר, האחד לילדי המוסלמים והשני École française לילדי הצרפתים והיהודים.
הזיכרונות מביה”ס הם של מקום עם אווירה מיוחדת אולי בזכות המורה ובעלה המנהל Madame est Monsieur L’e Prince שהיו אנשים מאד נעימים ומאד אכפתיים.
אני זוכר היטב את ביה”ס והחצר ועד היום אני מוצא את עצמי מזמזם מעת לעת את השיר אותו שרנו כשאנחנו עומדים במעגל לכבוד יום הבסטיליה והחופש הנלווה לו.
gai gai l’ecolier, c’est demain le vacance. gai gai lecolier, c’est demain 14 Juillet
ובעברית,  “עלזו עלזו תלמידים מחר הוא החופש, עלזו עלזו תלמידים מחר הוא ה- 14 ביולי”.
ויש שני זיכרונות שנצרבו עמוק בתודעה האחד קשור במתנות והשני בעונש.

“Papa Noël” מחלק מתנות לילדי היהודים.
Papa Noël הוא מקבילו הצרפתי של סנטה קלאוס הנוהג לחלק מתנות לילדי הנוצרים בחג המולד (Christmas) ומידי שנה בבוא החג נהנינו גם נהנינו מהמתנות שהוא חילק לנו.
היהודים לא עשו עניין מזה שהמתנות הן לכבודו של חג נוצרי והנוצרים מצידם נהגו בתלמידיהם היהודים ממש כפי שנהגו בילדיהם הנוצרים בלי שום סממן של השפעה או ניסיון לנצל את תמימות הילדים במימד הדתי.
שלא כמו בימינו אלה, בימים ההם ילדים בלשון המעטה לא היו משופעים בצעצועים, וההתרגשות לקראת המתנות הייתה עצומה.
עד לאחרונה התפעלתי מעצמי על שלמרות שהייתי בן שבע לערך בעת שקיבלתי את המתנה, אני זוכר היטב את המתנות על אריזותיהן, והנה לפני זמן קצר אני פוגש את אהרן הבן של דוד משה שצעיר ממני בשנתיים לפחות ובשיחה שמתפתחת בינינו הוא מתאר לי לפרטי פרטים את המתנה שגם הוא קיבל כמוה… רובה ארוך היורה חיצי גומי.
בחישוב גס שעשינו הוא היה לכל היותר בן חמש בעת קבלת המתנה שהותירה עליו רושם כה עז שהיא נצרבה עמוק בזיכרונו, וכשסיפרתי לשתי אחיותיי פנינה ואסתר את סיפור המתנה שאהרן הבן דוד עדיין זוכר מגיל חמש הן הפתיעו אותי כשגילו לי שהמתנה שהן קיבלו שמוּרָה אצלן עד עצם היום הזה… מזוודה קטנה עם כלי תפירה.

 

 

École française – החטא ועונשו 2
אבל אני בעיקר זוכר הפסקה אחת שבה אני הולך ובוכה בכי תמרורים, כשלגבי מהודקת בסיכת ביטחון המחברת שלי כשהיא פתוחה בדף עם כתם דיו גדול, וכל הילדים הולכים אחרי כשהם שרים בקול גדול          ” …….Cahier au dos , les main”  (בעברית .”מחברת על הגב, ידיים ב…..”)  אינני זוכר את הסיומת אבל כמו בשירים זה בוודאי התחרז עם המילה הצרפתית dos (גב) ובעברית זה היה נשמע משהו כמו “מחברת על הגב, ידיים בזנב”.
דמיינו לרגע ילד קטן בגיל  8 – 7 הולך כך עם מחברתו הפתוחה על הדף המוכתם בדיו כשהיא צמודה לגבו, כשכל ילדי כיתתו הולכים אחריו לועגים עליו ושרים לו במקהלה, “מחברת על הגב, ידיים בזנב”.
זה היה העונש שקבלתי מ- Madame L’e Prince על החטא הגדול שחטאתי כאשר בהיסח הדעת לא הנחתי את הנייר הסופג (buvard), שתפקידו היה לספוג את הדיו הנוזלי שבו כתבנו. (בכל שולחן הייתה שקועה קסת שהכילה דיו נוזלי ובה התלמיד היה טובל את מכשיר הכתיבה).
אסתר אחותי שהייתה אז בת 9-10 לערך ולמדה בכיתה גבוהה יותר היא זאת שהושיעה אותי מהעונש המשפיל. כאשר יצאה להפסקה וראתה את המחזה היא רצה מיד ל – Madame L’e Prince ואינני יודע איך היא עשתה את זה אבל היא הצליחה לשכנע אותה להפסיק לי את העונש.

בין החוויות והזיכרונות שהעליתי כאן סיפרתי על העונש של ה”תחמילה” שהיה נהוג ב”תלמוד תורה” והעונש של  “המחברת על הגב” “Cahier au dos” שהיה מקובל ב- École française .
בזמנים המודרניים אי אפשר בכלל להעלות על הדעת עונשים אכזריים ומשפילים דוגמת אלה ובאופן טבעי צצות מחשבות על טראומה ונזקים נפשיים שעלול לסבול ילד שגדל לתוך מערכת חינוכית כל כך נוקשה. כאן המקום להרגיע, הזמנים היו אחרים, אין חשש לצלקות רגשיות, חדוות הנעורים לא דעכה והילדים כולם היו שובבים ונמרצים ומלאי שמחת חיים.

 


סיפור קטן על דוד משה:
כשאתה משקיע בחמור גם הכסף עובד (ולא רק החמור)
את הסיפור הבא שמעתי מפיו של מוריס בן שושן מי שהיה סגן ראש העיר וחבר מועצת העיר עכו במשך שנים ארוכות.
מוריס מעיד על עצמו כמי שרחש כבוד רב לדוד משה אותו הוא מכנה עְּמִי משה ולפי האינטונציה שבה נשמעים דבריו נראה שגם ממרומי גילו היום (95) הוא ממשיך להעריך אותו כאדם מיוחד במינו.
“כשהיה מגיע אלי לעתים למשרד” הוא מעיד על עצמו, ” לא יכולתי להמשיך לשבת, ומיד הייתי קם ממקומי בשולחן”
את הסיפור עצמו הוא שמע מפיו של דוד משה ומעשה שהיה כך היה.
באחד הימים ביקש דוד משה מאביו של מוריס שהיה אדם אמיד הלוואה וקיבל אותה.
את ההלוואה “השקיע” דוד משה בפְּרֵדׂה שקנה כדי שתוכל לשמש אותו לפרנסתו.
לא חלפו אלא שבועיים שלושה כאשר תוך כדי שהוא רוכב על הפְּרֵדָׂה שרכש זה עתה, הבחין דוד משה בערבי שהולך אחריו.
כאשר הפנה את מבטו שוב ושוב וראה שהערבי ממשיך לעקוב אחריו עלה בלבו של דוד משה חשש שמא הלה זומם משהו. הוא עצר ושאל אותו מדוע הוא עוקב אחריו וזה השיב לו מיד בשאלה “אם הוא רוצה למכור את הפְּרֵדׂה”.
דוד משה נקב במחיר שהיה גבוה פי שניים או אולי שלושה מהמחיר שהוא קנה אותה והערבי הסכים מיד.
בו במקום נפרד דוד משה מהפְּרֵדׂה, לקח את הכסף והלך לפרוע את ההלוואה שלקח מאבא של מוריס.
מוסר השכל: מי צריך בורסה כשאפשר להשקיע בחמורים ולקבל תשואה מידית של מאות אחוזים 🙂 🙂

 

דויד (הבן של עליזה) מספר:
סיפורי סבתא
לעיון הייתה עבורנו עיירת הנופש שבה היינו מבלים את החופשים שלנו, עיירה שבה תרנגולים הילכו חופשי ברחובות ובלילות ידעו לשוב תרנגול תרנגול לביתו ואני זוכר היטב את הבית של סבתא וסבא עם הפטיו, הבאר והמדרגות. במרכז הפטיו עמד כד חימר עטוף בבד יוטה ששימש לקירור המים. בעונת האבטיחים שמשו המדרגות לקירור האבטיחים ולקראת החגים זה המקום שבו שחטו את הכבשים לכבוד החג. בחלק הבית שפונה אל הרחוב היה בית המלאכה של סבתא שבו היא העסיקה שלוש תופרות, ובפינה עמד המטבח (קוזינה) שבו הילדים בפיקוחו של דוד יצחק היו מקיימים את מנהג החלוטה בחג הפסח. אני זוכר איך אהבתי להתבונן בסבתא זהרה כשהייתה מטפלת במכונות של בית המלאכה שלה, ובכל בעיה טכנית שנתקלה בה במיומנות של טכנאי מקצועי. שם בבית המלאכה הקטן של סבתא תוך כדי שהייתי מתבונן בה בהתפעלות התחיל גם הרומן הסוער שלי עם מכונות ומלאכת יד, וזה המקום שבו רכשתי את היסודות למיומנויות הטכניות שלי מהם נהנים היום חברים, שכנים ובני משפחה. ואפרופו מיומנויות של סבתא, זה אומנם קרה באוג’דה ולא בלעיון אבל למרות זאת עוד סיפור על כושר האלתור שהגיע לדרגת אומנות. עמדתי אתה ליד נחל קטן באוג’דה כשנפשה חשקה בדג מדגי הנחל, ובאין ציוד דייג מאלתרים ממה שיש וכל מה שהיה בידה היה רצועת בד ששימשה למעין כיסוי ראש לגברים. מבלי לחשוב פעמיים היא נטלה את הבד וליפפה אותו לצורה מיוחדת, טבלה רגליה בנהר והתכופפה תוך כדי שהיא משקיעה את רצועת הבד במים והופ ! ….היא התרוממה כשהדג בתוך הבד…. מישהו אמר מקגאייוור?
הנהר של לעיון שימש כמכבסה של יהודי העיירה ואני זוכר את השמחה הרבה שבה הייתי מתלווה לסבתא אל הנהר תוך כדי שאני נושא על כתפי את צרורות הכביסה, ואת תחושת האושר שהציפה אותי עם כל חבטה שחבטתי במחבט המיוחד לכך בכבסים שסבתא כיבסה בנהר. ויש גם זיכרונות עמומים כמו זה שלפני החתונה של דודה רינה הלכנו לבית החתן )מקסים ז”ל) כשאנחנו נושאים בידינו תשורה סמלית לבית החתן, התשורה שנשאנו הייתה מעין מגש עשוי מחצלת (“טְבְּק”) עליו פזרו קמח, על הקמח ישב לו תרנגול הודו כרוך בסרט אדום ומסביב לו פזורים מטבעות. אני זוכר גם חווה ענקית של “דאר סבאעי” (“משפחת האריה”) שם הייתה גם בריכה גדולה של דגים ושם ראיתי לראשונה צלופחים ונדמה לי שבני המשפחה עסקו באסטרולוגיה ואחד מהם היה מתמטיקאי. ולא סיפרתי על האצטדיון ועל תלמוד התורה של לעיון שלמרות היותנו אורחים בחופשה לא קבלנו פטור ממנו, ועל ההתארגנות של נשות לעיון לאפייה המשותפת של המצות לפסח ועוד סיפורים שכולם ערגה ונוסטלגיה.

וגם סיפור אחד על סבא
סבא היה עסוק כל היום בחנות ולכן עיקר הזיכרונות שלי מלעיון הם עם סבתא ומה שאני זוכר מסבא במרוקו זה מהתקופה שמרוקו נלחמה לעצמאותה. מעת לעת נהגו הסוחרים היהודים לנסוע למקום שבו היו קונים ומוכרים סחורה. האירוע נקרא בשם “חמיס” על שם היום בשבוע שבו היה מתרחש, יום חמישי. הימים הם ימי “פחד” (כך הם נקראו “לכוף”), הפחד היה מפני פורעים שיתנפלו על היהודים. ואכן בדרכם חזרה ללעיון התנפלו עליהם שודדים ושדדו את כספם. מספרים שחייהם של היהודים ניצלו תודות לכך שתקופה קצרה קודם פנה המלך מוחמד החמישי בקריאה שלא לפגוע ביהודים. את הפדיון מהשוק נהג סבא לשים בתוך תיק כפול שכנראה היה מניח על האוכף של הסוס שבו רכב, וכשהיה חוזר מהשוק ואני הייתי בלעיון הוא היה הופך לידינו את התיק הכפול ואנחנו הילדים היינו נהנים לסדר לו את המטבעות והשטרות. גם ביום שבו הם נשדדו הוא הפך את התיק אלא שהפעם התיק היה ריק כולו.

 

סיפור קטן של רינה:
אבא (סבא יוסף) היה נוסע מפעם לפעם לעיר פס בענייני מסחר והוא היה חוזר ברכבת לפנות בוקר כשהילדים כבר ישנים. תמיד הוא חזר עם מתנה לילדים הקטנים וכשהוא היה מגיע הוא היה שם לנו את המתנה שהביא מתחת לכרית, אבל לא פעם קרה שהוא “היה דואג” שנתעורר כי לא יכול היה להתאפק עד הבוקר כדי לראות אותנו שמחים ומאושרים במתנות שהביא לנו.

 

וקצת אנקדוטות מאסתר:
נולדתי בשנת 1945 בנר ראשון של חנוכה ואת שמי המקורי סְצֶרָה העניקו לי בטקס זבד הבת (תְסְחֵם). אם לשפוט על פי צביטות בלחי אז כנראה שהייתי ילדה מאד מפונקת. אני זוכרת ילדוּת שמחה ועשירה עם הרבה חברות שחלקן גדולות ממני כמו חננה שאימא שלה דודה יקות גדלה כילדה מאומצת בבית של סבתא טובה.

  • למדתי בבית ספר שנקרא “פרנקו איזראליין” שהיה בית ספר מעורב (בנים ובנות) לילדים היהודים והנוצרים של לעיון.
  • אני זוכרת היטב את העונש Cahier au dos המשפיל שאברהם קיבל בגלל שהמחברת שלו הייתה מוכתמת בכתם דיו גדול. כשראיתי אותו בהפסקה בוכה כשכל הילדים אחריו רצתי מיד למורה מָדָם לְה פְּרְנְס ויאמר לזכותה שהיא נעתרה לבקשה שלי להוריד לו את המחברת מהגב.
  • החברות למשחק שלי בביה”ס היו נוצריות ולא פעם הייתי מצטרפת אליהן כדי לשחק איתן בבית, היו להן הרבה צעצועים ובובות משחק יפות שלנו לא היו.
  • בשנת 1955 היו חיילים צרפתיים בלעיון, אחד מהם היה חבר של בת דוד שלי (בלי שמות) ואני הייתי הכיסוי שלה ליציאות (שותפה לעברה).

משחקים: נהגנו לשכור אופניים (אפילו ביום כיפור!) והיה לנו מקום מיוחד שבו היינו רוכבים על יד בית הקפה ברחוב שלנו. אני שילמתי בכסף שהרווחתי בעבודה אצל אבא בחנות, הייתי מנגבת אבק ומסדרת לו יפה את הבדים (יכול להיות שמאז התפתחה אצלי האהבה לבדים ותפירה), בכסף שקיבלתי מאבא בתמורה הייתי שוכרת את האופניים.

 

גלגולו של מכתב מלעיון
מדינת ישראל זה עתה קמה, המלחמה אך הסתיימה והדאגה לשלומו של האח רבי דודו ובני משפחתו שתקופה קצרה קודם עלו לישראל הולכת וגוברת ולפיכך כותב שמעון הכהן (בוסתא) מלעיון שבמרוקו לאחיו שבארץ מכתב שבו הוא מבקש לדעת מה עלה בגורלם.
המכתב נשלח בחודש אפריל של שנת 1949.
ימים חולפים, שנה עוברת ואחריה עוד שנה ועוד שנה והמכתב נותר ללא מענה.
בשנת 1956 עולה שמעון הכהן סקלי ארצה וסוף סוף הוא יכול לפגוש את אחיו רבי דודו ובני משפחתו שגרים בשכונת בקעה שבירושלים.
מדוע לא השבתם למכתב ששלחתי הוא תוהה בפניהם ומספר להם על הדאגה שחשו כשנותרו ללא מענה.
רבי דודו משיב לו שהוא מעולם לא קיבל את המכתב והם מבינים שהוא כנראה נעלם בדרך החתחתים המפותלת  שהייתה באותם ימים בין מרוקו לישראל.
ומכאן אל הרב אליהו מרציאנו (ראה רבנים בדבדו) שהמחקר על יהודי דבדו הוא מפעל חייו מזה עשרות שנים וממשיך ומתמיד בעיסוקו זה עד עצם היום הזה. מחקריו שהתחילו במרוקו ונמשכו בספריות ומוזיאונים שבצרפת ממשיכים היום בספריה הלאומית של האוניברסיטה העברית ויד בן צבי והוא מגיע בחיפושיו גם למקומות עלומים והכל בתקווה למצוא תיעוד למחקריו.
באחד הימים של שנת 1998 הוא מגיע לחנות בשכונת מאה שערים שבירושלים שסוחרת במסמכים עתיקים ושם תוך כדי שיטוט בין מאות מסמכים צד את עינו המכתב מלעיון וכמי ש”מכיר את כל יהודי העיר” הוא לא מתקשה לגלות את זהות המען והנמען.
וכך אחרי מסע נדודים של 49 שנה זוכה המכתב להגיע בחזרה אל השולח אותו ומשם לידיו של הנמען רבי דוּדוּ

נשלח בשנת 49 והגיע כעבור 49 שנה ליעדו

 


רבי אליהו בן גיגי – מוהל ורשם אוכלוסין

משנות ה-40 המוקדמות ועד אמצע שנות ה-50 היה הרב אליהו בן גיגי המוהל של העיירה לעיון. הרב ניהל יומן שבו רשם את תאריך הלידה והייחוס המשפחתי של כל בן שעבר אצלו ברית מילה ומאחר שהוא היה המוהל היחיד בעיירה אפשר ללמוד על מספר הבנים הכולל שנולדו בעיירה כולה בתקופתו.
מבנה הרשומות היה אחיד והוא נכתב בכתב רש”י באופן הבא:
הילד (שם הילד) בן (שם האב) דִי (שם הסבא ) (שם משפחה) נולד (יום בחודש) לחודש (חודש עברי) (שנה בלוח העברי) (????) (יום בחודש) (חודש אזרחי) (שנה אזרחית)
לפני קרוב לעשרים שנה קיבלתי מידיו של הרב את יומן הבריתות שהוא ניהל ובזכותו יש היום בידינו מעין “מרשם אוכלוסין” של הבנים שנולדו בלעיון בין אוקטובר 1941 לתחילת 1953. בסה”כ נולדו בתקופה זאת 78 בנים ובממוצע כשבעה בנים לשנה.

לצפייה ברשימת הבנים שנולדו ונימולו ע”י הרב  לחץ כאן.

 

לעיון בתמונות וקטעי וידיאו

לחץ על הקישור הבא כדי לצפות בתמונות של לעיון מראשית המאה העשרים. בחלק מן התמונות כמו הקסבה ובית העירייה מופיעה בצד התמונות הישנות תמונה מהתקופה העכשווית.

לחץ על הקישור הבא כדי לצפות בהפגנה של ערביי לעיון הנערכת ליד השוק ברחוב המסחרי שבימים שלפני העלייה לארץ אִכְלֵס חנויות של יהודי לעיון ובהם החנות של סבא.