הכהן סקלי – פוגרומים ומעשי רצח

הרצח של משה ויצחק הכהן סקלי
הפוגרום בג’רדה ואוג’דה (1948)
♦ 
הרקע
♦ מהלך הפרעות
 משפחת הכהן סקלי והטבח
ניצל מן המוקד- משה הכהן סקלי
פרעות באוג’דה 1953
חילול בית הקברות בלעיון

 

 הרצח של משה ויצחק הכהן סקלי (1922)

הבן שמעון הכהן מספר

במסגרת פרויקט שימור המורשת ביקרתי פעמיים בביתו של שמעון הכהן סקלי במטרה לשמוע ממנו על הרצח של אביו משה הכהן ודודו יצחק שהם אחים של סבתא שלנו עווישה (אימא של סבא רבא יוסף) ולאסוף ממנו פרטים לצורך אילן היוחסין. הכרתי וזכרתי את שמעון הכהן ואשתו מימים רחוקים ממרוקו וגם מישראל מהימים שבהם התגוררו בשכונת בקעה.
הזיכרונות שלי ממנו הם של אדם עם הרבה דרך ארץ, ביישן, צנוע ואדם הממעיט מאד בדיבור.
מפאת גילו המופלג (תשעים ושבע) הגעתי לביקור הראשון כשבליבי מקנן ספק גדול אם אצליח לדלות ממנו מידע כלשהו.
בביקור השני הגעתי עם דויד אחייני.
בקושי רב הוא מצליח לראות בעיניו וצריך לדבר אליו בקול רם מאד כדי שיצליח לשמוע, ואולם משקלט את השאלה הוא משחזר את הדברים באופן מעורר השתאות. קצב הכתיבה שלי לא יכול היה להדביק את שטף הדיבור שלו, לכל אירוע הוא ציין את התאריך העברי והלועזי והוא זכר דברים לפרטי פרטים. הרצח התרחש ביום כ”ג אלו תרפ”ג, 16 בספטמבר 1922. אביו משה ודודו יצחק הכהן הגיעו במסגרת עיסוקם במסחר לעיר אוטט (שוכנת כ-160 ק”מ דרומית מערבית לדֶּבְּדוּ).
באישון לילה של ליל שבת חדרו ערבים לבית שבו הם שהו ורצחו אותם בשנתם בדם קר.

בית הקברות בדבדו

בית הקברות היהודי בדֶּבְּדוּ.

במקומות ובזמנים שדם יהודים הוא הפקר רוצחי יהודים אינם צריכים להימלט על נפשם מיד החוק והם אפילו יכולים להמשיך ולהתעלל בגופות הנרצחים, וכך מוצאים את עצמם בני הקהילה של הכהן סקלי במצב שהם אינם יכולים להביא לקבורה את הנרצחים והם נאלצים לנקוט בדרכי עורמה עד אשר הם מצליחים לחלץ את הגופות מידי הפורעים.
הם הובאו לקבורה בבית הקברות היהודי בדֶּבְּדוּ.

במרוקו של אותם ימים עפ”י רוב הבעל נושא בכל העול של הפרנסה ודינו של מי שהתייתם מאב הוא להיות תלוי אך ורק בצדקות ותרומות של אנשים. לא כך היה דינו של שמעון הכהן שבעת הרצח של אביו היה ילד בן 12. התכוננתי כבר לעזיבה כאשר שמעתי אותו אומר “כשאבא שלי נרצח אני הייתי ילד קטן וגרנו בברגן”, .. …. וכאן הוא המשיך וסיפר סיפור מופלא על גמילות החסד שסבא יוסף וסבתא זהרה גמלו עמו לאחר הרצח שבסופו סיפור מופלא של הכרת תודה.

 

 

הפוגרום בג’רדה ואוג’דה 1948

הרקע
במקביל למאבק היישוב היהודי בארץ כנגד המנדט הבריטי שהחל בשנת 1945 החל במרוקו המאבק לעצמאות. מפלגת האיסתיקלאל בראשות עלאל אלפאסי הגישה לסולטאן מוחמד החמישי עצומה שבה היא מצהירה על הזיקה שלה לאיסלאם ומכריזה על רצונה בייסוד מלוכה דמוקרטית. משטר החסות הצרפתי הגיב באופן קשה ואילו הסולטן שהיה מזועזע מתגובת השלטון הצרפתי לא הסתיר את אהדתו ללאומנים ובנאום שנשא בשנת 1947 הוא מכריז לראשונה על “זהותה הערבית של מרוקו” והוא מברך גם על הקמת הליגה הערבית שנוסדה בשנת 1945.
תקופות של חוסר יציבות שלטונית אינן מבשרות טוב ליהודים, מה גם שהפעם זה קורה במקביל למאבק של היישוב היהודי בארץ.
הלאומנים במרוקו מאשימים את השלטון הקולוניאלי הצרפתי ובאפן לא מפתיע גם את היהודים והציונות. הכרזות והשלטים עושים את שלהם בליבוי היצרים כנגד היהודים במרוקו שנופלים קורבן לשורה של התפרצויות אלימות וביניהם בסֶפְרוּ (יולי 1944), מקנס (ספטמבר 1944), מרקש וקזבלנקה (מאי 1945).

ביום כ”ט בנובמבר 1947 מחליטה העצרת הכללית של האו”ם על תוכנית החלוקה שמביאה לסיום המנדט הבריטי בארץ ותחילת מלחמת העצמאות.

בתאריך 23 במאי 1948 נואם הסולטן מוחמד החמישי והוא מסביר ליהודי מרוקו ………” זה כמה ימים שפרצה המלחמה בפלשתין, ארץ קדושה, לאחר שהערבים נואשו מלשכנע את הציונים לוותר על הרעיון להשתלט על הארץ הזו ולגרש ממנה את תושביה”……… ” המדינות החברות בליגה הערבית מצאו עצמן מחויבות לפלוש לפלשתין הקדושה כדי להגן על תושביה ולמגר את התוקפנות הבלתי מוצדקת של הציונים”…………. “אנו תומכים בלב ונפש בשליטי ערב ובראשי הממשלות שלהם”………………

“מסיבה זו אנו מצווים לנתינינו המוסלמים שלא להיגרר להסתה בעקבות מעשיהם של היהודים כנגד אחיהם הערביים בפלשתין ולא לבצע מעשה כל שהוא העלול לשבש את הסדר ובטחון הציבור”……. ובהתייחסו ליהודי מרוקו הוא מציין “שונים הם מהיהודים העקורים שפנו מכל קצות תבל לעבר פלשתין בכוונה להשתלט עליה שלא בצדק ובשרירות לב”…… “לפיכך הם צריכים להימנע מכל מעשה שיש בו כדי לתמוך בתוקפנות הציונית או להפגין סולידריות כלפיהם, משום שבכך הם יפגעו בזכויות המיוחדות המוענקות להם כשם שיפגעו באזרחותם המרוקאית”

בתאריך 7 ביוני 1948 מתחילות הפרעות באוג’דה ומשם ממשיכות לעבר ג’רדה.
נאומו של הסולטן כולל אומנם קריאה לנתיניו הערבים שבמרוקו שלא להיגרר לאלימות כנגד היהודים כאות הזדהות עם אחיהם הערבי בארץ אבל בד בבד הוא כולל גם אלמנטים אנטי ציוניים קשים והזדהות מוחלטת עם הערבים בארץ. אוזנם של הפורעים הייתה סלקטיבית והיא סיננה את קריאות ההרגעה ושמעה רק את החלקים האנטי ציוניים שמגבירים אצלם את האחווה וההזדהות עם אחיהם הפלסטינים.
בגלל קרבתה לאלג’יריה העיר אוג’דה משמשת באותה עת מוקד למאות צעירים החוצים את הגבול לאלג’יריה בדרכם לישראל. דברי ההסתה המתפרשים מנאומו של הסולטן הם כאבק שריפה לפצצה המתקתקת של תסכול מהמאבק בשלטון הצרפתי (שבו הם מאשימים גם את היהודים), הפתיל מוביל לעבר אוג’דה שהיא מוקד לבריחת יהודים לישראל.
שבועיים לאחר הנאום של המלך ושלושה שבועות לפני קום המדינה פורצות הפרעות באוג’דה.

 

מהלך הפרעות

ביום שני בשבוע כ”ט באייר תש”ח (7 ביוני 1948 ) המוסלמים של אוג’דה לא הופיעו לעבודה, בשעות הבוקר מתקבץ אספסוף חמוש בגרזנים וסכינים בשוק היהודים.
ימים קודם לכן נשמעו קריאות ואיומים לרצח כלפי היהודים.
המהומה מתחילה עם תקיפתו של יהודי שגוררת תגרה רבתי בין יהודים ומוסלמים, סמוך למקום האירוע נפצע מוסלמי מידי יהודי שדקר אותו. חיש מהר נפוצה השמועה לאמור “יהודי רצח מוסלמי!” ולא צריך יותר מזה כדי לטבוח ביהודים.
ארבעה יהודים וצרפתי אחד נרצחים באוג’דה.
ההמון המתפרע מתפזר רק אחרי שכוחות צבא ומשטרה משתלטים עליו והם מתקבצים מחדש ונוסעים במשאית לעבר העיירה ג’רדה שהיא עיר מכרות פחם הסמוכה לאוג’דה.
מיד כשהם מגיעים הם מלהיטים את הרוחות שם אחרי שהם מפיצים שמועה שיהודים רצחו מוסלמים ושיהודים הרסו את גג המסגד הגדול באוג’דה, בעקבות השמועה מתחולל טבח נוראי ביהודים.
38 יהודים נוספים נרצחים ובהם רב הקהילה משה הכהן סקלי. מספר היהודים הנרצחים הכולל בשני ימי הטבח מגיע ל-42 בהם עשרה ילדים ועשר נשים. עשרות רבות נפצעו וחנויות ובתים רבים נשדדו ונבזזו, כל זאת לקול צהלולי שמחה של נשים מוסלמיות שצפו באירועים. בעקבות הפוגרום הועמדו לדין בפני בית דין צבאי צרפתי 35 ערבים. 2 נידונו למוות, 2 לעבודת פרך לכל החיים ועל היתר נגזרו עונשי מאסר שונים.
הפוגרום עצמו לא זכה לכיסוי תקשורתי והוא הוזכר כמעט בדרך אגב, שמות הנרצחים לא הוזכרו ובמשך הזמן כמעט שנשכחו מהזיכרון הציבורי.
רבי שלמה הכהן זאגורי בספרו “ויקץ שלמה” מביא את רשימת הקרבנות שאותה אנחנו מביאים כאן כגלעד צנוע לזכרם של הנרצחים הי”ד.

 רשימת היהודים שנרצחו בפוגרום

Download (DOCX, Unknown)

 

משפחת הכהן סקלי והטבח

שישה עשר מתוך ארבעים ושניים היהודים שנטבחו בפוגרומים של אוג’דה וג’רדה היו בני משפחת הכהן סקלי. אמהות וילדיהם, בעלים ונשותיהם.
הרב משה הכהן סקלי שהיה רב הקהילה בג’רדה הגיע אליה מדבדוּ נרצח במהלך הפוגרום כשהוא בן 38, יחד עמו נרצחו אימא שלו עיישה, אשתו עיישה (33), בנו אפרים (13), בתו פורטון (6) והתינוקת שמחה שהייתה בת שנה.

jerrada 1

ג’רדה

קמי אלמנתו של מימון אחי ז”ל שהייתה ילדה בת שמונה בזמן הטבח בג’רדה צפתה בטבח הנורא מתוך חבית פתוחה משני צדדיה שמישהו מהיהודים דחף אותה אליה. שעת הערב המאוחרת הקשתה כנראה על הפורעים להבחין בה, עיני הילדה הקטנה קמי נאלצו לצפות במחזות הנוראיים של הרג בגרזנים ושחיטה בסכינים. כשגילו אותה במחבואה ורצו לעשות בה ובאליהו בן סעדון (בעלה של דודה שלה) את אשר עשו בשאר היהודים בא לעזרתם ערבי שהיה חבר טוב של אליהו בן סעדון. הוא דיבר אל ליבם של הפורעים וביקש שלא יהרגו אותם.
הוא הצליח לשכנע את הפורעים שלא להרוג אותה אחרי שאמר להם שהוא ידאג לאסלם אותה אבל דבר לא עזר לאליהו בן סעדון והם רצחו אותו לנגד עיניה. בשולי הסיפור נוסיף שרק לאחרונה וממש בדרך מקרה נודע לילדיה של קמי על החוויה המזעזעת שעברה אימא שלהם.
היא מעולם לא סיפרה ולא הזכירה דבר ממוראות הפוגרום הנורא.

הקברים הפעורים של נרצחי הפוגרום

הקברים הפעורים של נרצחי הפוגרום.

בתקופה שלפני הפְּרָעוֹת דודה עליזה הגיעה עם הילדים ללעיון שהייתה עיירה שקטה ואילו דוד יהודה אח של סבא יוסף נשאר באוג’דה כדי להמשיך בענייני החנות. אחרי הטבח הנוראי בג’רדה התארגנה משלחת של יהודים מאוג’דה ובהם דוד יהודה כדי להגיש סיוע ליהודי ג’רדה ולטפל בהבאת הרוגי הטבח לקבורה באוג’דה.
על המראות הטראומטיים והמחזות הזוועתיים שהוא ראה שם אפשר ללמוד מהתגובה שלו כאשר הגיע ללעיון כדי להצטרף למשפחתו בחג השבועות (12/6/48) כפי שהיא מתוארת בדף תיעוד לזכרו:

..”דוד יהודה היה אדם בעל מזג מאד נוח לבריות, אדם נעים הליכות שכמעט לא ידע מצבים של כעס. בפעם הכמעט יחידה שהוא כעס הוא כעס עד מאד, הוא התפרץ בזעם, הוא זעק בקול גדול ….. הוא יצא מגדרו”.
היה זה בחודש יוני 1948. בעקבות הקמתה של מדינת ישראל, העוינות כלפי היהודים במרוקו מגיעה לשיאים ומפלס הפחד הולך וגובר.

דוד יהודה

דוד יהודה

ביישובים מסוימים ובהם אוג’דה מקום המגורים של עליזה ודוֹד יהודה המתח גדול במיוחד. אולי בעקבות יחסי שכֶנוּת מיוחדים ששררו בין היהודים לערבים ואולי בשל אזהרה חמורה שהוציא הקאָדִי (שהיה מעין ראש עיירה), לֶבָל יעזו לגעת ביהודי מיהודי לָעְיוּן מקום המגורים של סבא וסבתא, העיירה לָעְיוּן הייתה מקום מוגן יחסית ליהודים.
בעקבות זאת מגיעה דודה עליזה עם הילדים הקטנים לבית של סבא וסבתא בלעיון, ודוד יהודה נשאר בגפו באוג’דה כדי להמשיך עם ענייני החנות.
ביום כ”ט באייר תש”ח (7/6/1948 יוצא ההמון המוסת לפרוע ביהודים. באוג’דה נהרגים ארבעה יהודים, משם ממשיך ההמון לעבר העיירה ג’רדה הסמוכה שבה נשחטים ונהרגים במהלומות גרזן עוד 42 יהודים ובהם תינוקות בעריסותיהם. דוד יהודה יוצא עם קבוצת יהודים מאוג’דה לעבר העיירה גְ’רָדָה. הוא רואה שם את מראות הזוועה והוא מלקט במו ידיו את מה שנותר מגופות הנרצחים כדי להביא אותם לקבורה בעיר אוג’דה.
בינתיים בעיירה לעיון מתכוננים לקבל את פני חג השבועות (12/6/48).
הוא מגיע ללעיון ורואה את הכבשים שנשחטו לכבוד החג ואת אווירת החג השוררת בעיירה. או אז, הוא מתפרץ ומשתולל מזעם על יהודי לעיון החוגגים בתמימות לב בשעה שאחיהם נשחטים בהמוניהם. הדברים ששמעתי שדוד יהודה זעק בקול גדול לתושבי לעיון הם דברים של תוכחה וזעקה עמוקה שיכולים לצאת רק מפיו של מי שחווה חוויה כה זוועתית ואני מתקשה לצטט אותם. התמונה העולה לנגד עיני של אותה סיטואציה אומללה, מזכירה משום מה את סיפור עגל הזהב. כמו משה היורד מן ההר עם הלוחות, מוצא את בני עמו חוגגים עם עגל הזהב ומנתץ את הלוחות, כך דוד יהודה ז”ל המגיע לעיירה עם בשורת איוב, מוצא את בני משפחתו חוגגים סביב בשרו של תיש “שובר את הכלים והכללים” ומתפרץ בזעם שכמוהו לא נראה.

 

ניצל מן המוקד- משה הכהן סקלי

במהלך הכנס המשפחתי שמענו את הרצאתה של אורלי שבה היא סקרה את הפרעות והפוגרומים ביהודי מרוקו בתקופת השלטון המוסלמי החל מהמאה השמינית לספירה. לקראת סוף ההרצאה היא התמקדה בפרעות שנגעו ישירות למשפחת הכהן סקלי ולקינוח היא סיפרה לנו את סיפורו של הדוד שלה משה הכהן סקלי.
בזמן הפרעות שנערכו באוג’דה בשנת 1948 היה משה הדוד בן 19 נשוי ואב לילדה קטנה. הפורעים המוסלמים מגיעים לביתו מוציאים אותו בכוח, מובילים אותו אתם, קושרים אותו לעמוד חשמל, שופכים עליו חומר דליק ומבעירים אותו באש. המשטרה הצרפתית מגיעה מיד אחרי שהפורעים מדליקים את האש ומצליחה לחלץ אותו ברגע האחרון ממוות אכזרי, הוא שרד את האירוע הטראומטי כשהוא פצוע קשה.

מאיר מספר על הפרעות באוג’דה

 

פרעות באוג’דה (1953)

העצמאות של מדינת ישראל גררה את הפוגרום שהחל באוג’דה ונמשך בג’רדה והסתיים 42 יהודים הרוגים. חלפו מאז מספר שנים ועכשיו מרוקו היא זאת המדינה שבדרך הנאבקת לעצמאות.
במסגרת המאבק תוקפים הלאומנים הערבים את הממשל הצרפתי ואת המתיישבים האירופים וכרגיל היהודים (שזוהו עם השלטון הצרפתי) הם השעירים לעזאזל. העיתונים הלאומיים לוקחים חלק בהסתה האנטי יהודית שעושה את שלה בליבוי היצרים והבערת השטח. הפרעות כנגד היהודים התחילו בהרג של ארבעה יהודים באוג’דה בשנת 1953. מאוג’דה מתפשטות הפרעות ביהודים לערים נוספות, בעיירה פטיזאן (סידי קאסם) נערך טבח אכזרי שבו נרצחים שבעה יהודים, במזאגאן פורץ המון מוסלמי למלאח בוזז אותו ומבריח מתוכו קרוב ל- 2000 יהודים ובעיירה ווּאָד אְזָּאם נרצחים שבעה יהודים.
באותם ימים גרות באוג’דה נונה ועליזה והנה סיפורו של דויד שהיה אז נער צעיר.

זיכרונות של דוד (הבן של עליזה) מהפוגרום

באוגוסט 1953 בזמן הפוגרום שהיה באוג’דה כולם היו בחופשת הקיץ. האווירה הייתה של פחד ודאגה, שלוש המשפחות האחרות שגרו אתנו בבניין היו בחופשה בחוף הים. התחלנו לשמוע הדי פיצוצים מבחוץ ומאד חששנו להישאר המשפחה היחידה בבית שבו גרנו. עלינו לגג כדי לראות את השכנים היהודים שגרו בסמוך, רצינו לעבור אליהם ולהסתתר איתם כי השכן היה צייד והיה לו רובה צייד. חששנו לצאת לרחוב כדי לעבור אליהם והדרך היחידה שנותרה כדי להגיע אליהם הייתה לעבור מגג לגג, משימה לא פשוטה כשיש תינוק בן חצי שנה.
אנחנו הילדים קפצנו ראשונים ועזרנו גם לאימא לרדת ואבא נשאר למעלה עם אבי שהיה עדיין תינוק. לא הייתה לו שום דרך להעביר אותו אלינו והוא היה חייב פשוט לזרוק אותו אלינו למטה וזה מה שהוא עשה. נשארנו אצל השכנים עד הערב, אבא נשאר על הגג כי את הדלת הברחנו ונעלנו. היינו צריכים שמישהו יפתח את הדלת מבפנים כשנחזור. אימא דאגה לדוד מימון שהיה באוג’דה בזמן הפוגרום והיה אמור להיות בסמוך למקום שבו התחילו הפרעות. באמצע הלילה שמענו דפיקות חזקות בדלת, התברר שמימון הסתתר אצל מישהו והצליח להגיע אלינו. היה לאבא חבר ערבי טוב שמאוד עזר לנו, עד שגם הוא הבין שלא יוכל לשמור עלינו ואמר לאבא שכדאי לנו לעבור. עזבנו את הדירה ועברנו לבית בשכונה בה חיו הרבה יהודים.

 

ראה בית הקברות בלעיון – סיפור בשני חלקים

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *