כללי

טולדו – עירם של בני משפחת בן שושן

תוכן עניינים:
 העיר טולדו והמחוז
♣ מילון מונחים
♣ היסטוריה יהודית בטולדו
  ♣ תקופת הוויזיגותים
  ♣ תקופת המוסלמים
  ♣ התקופה הנוצרית
  ♦ עד אמצע המאה ה – 13  – דו קיום קוטבי
  ♦ מאמצע המאה ה- 13   – תחילת הסוף
  ♦ תום עידן
אלפונסו ורחל – סיפור אהבה
ביה”ס למתרגמים של טולדו
חכמי טולדו במאות ה-11 וה-12
אתרים יהודיים ובתי כנסת בטולדו
♦ בית הכנסת “אל טרנסיטו ו”המוזיאון הלאומי לאמנות היספנית-עברית”
♦ בית הכנסת “אבן שושן” שהיה לכנסיית Santa Maria La Blanca
פיסת ארכאולוגיה על ציר הזמן     
בית הקברות היהודי העתיק וסיפורה של הלוויה אחת מאוחרת 

 


העיר טולדו והמחוז

טולדו בירת מחוז טולדו שוכנת על גבעה כ- 70 ק”מ דרומית למדריד מוקפת ברובה ע”י הנהר Tajo הארוך מבין נהרות ספרד. מיקומה הטופוגרפי הגבוה מעל הנהר שימש לה כהגנה מפני התקפות.
העיר נכבשה ע”י הרומאים בראשית המאה ה-2 לפה”ס ובשנת 542 לספירה נכבשה ע”י הויזיגותים ששלטו ברוב חצי האי האיברי עד לכיבוש המוסלמי בראשית המאה ה-8 לספירה. בתקופת הויזיגותים שימשה טולדו כבירת הממלכה כולה.
בתקופת המוסלמים שנחשבת ל”תור הזהב” של טולדו (יש מי שחולקים על זה) היא נקראה בשם טוליטולה (Tulaytulah).
במהלך הריקונקיסטה נכבשה טולדו ע”י אלפונסו ה-6 בשנת 1085 והיא שבה להיות בירת המדינה.
בתקופתו של אלפונסו ה-10 (1284 – 1252) נודעה טולדו כמרכז רוחני והיא הייתה למרכז של תרגומים של יצירות מדעיות ותרבותיות מהשפה הערבית לשפה הקסטיליאנית.
פרט לתקופה שבה טולדו הייתה תחת שלטון מוסלמי שארכה כ-300 שנה, הכנסייה הקתולית הייתה דומיננטית מאז שנכבשה ע”י הויזיגותים והיא קיימה בה פעילות דתית ענפה ועשרות ועידות שבהם חוקקו חוקים והוצאו צווים שנועדו להכפיף את נתיני הממלכה לכנסייה.
הבהרה: הדף נקרא בשם “עירם של בני משפחת בן שושן” על שום היותם בני קהילת דבדו ואולם טולדו היא גם עיר המוצא של משפחת טולדנו שבמרוקו חיה במקנס, משפחות טולדו ובן טולילא (ששמותיהם נגזרים משמה של העיר טולדו) ומשפחות נוספות ממרוקו. 


♣ מילון מונחים:
כמה מונחים שנפגוש בהמשך שכדאי להכיר לפני שקוראים:
Moors (מוּרִים) – המונח מוּרִים מתייחס לתושבים ערבים או ברברים של צפון אפריקה, המוּרִים כבשו את חצי האי האיברי בראשית המאה ה-8.
 Mudejar (מוּדֶחָר) – כינויים של המוּרִים או המוסלמים שנשארו באיבריה אחרי הרקונקוויסטה הנוצרית ולא הומרו לנצרות.
אומנות ה- Mudéjar מתייחסת לסגנון קישוטים וטכניקות אדריכליות וקונסטרוקטיביות שבהם השתמשו ה- Mudéjar כמוטיבים דקורטיביים בממלכות הנוצריות האיבריות בעיקר מהמאות ה- 13 עד המאה ה- 15.
Aljama – מונח שמקורו בערבית, שהיה בשימוש במסמכים רשמיים בספרד, שבא לציין את השלטון העצמי של קהילות יהודים ומוּרִים, השם עדיין בשימוש על הרבעים שבהם חיו הקהילות האלה לפני מאות שנים.
Juderia (חוּדֶרִיָה) – כינוי לשכונה של יהודים.
Conversos (קונברסוס) – מומרים, יהודים שאולצו להמיר את דתם לדת הנוצרית קתולית. מכונים גם הנוצרים החדשים.
Maranos (אנוסים) – יהודים ספרדים ופורטוגזים שחיו בחצי האי האיברי שאולצו להמיר את דתם אך המשיכו לעסוק בה בסתר.
Cortes (קורטס) – גוף מחוקק בספרד ופורטוגל.

 

 היסטוריה יהודית בטולדו

אגדה אורבנית שנתקלתי בה מספרת ששמה של העיר טולדו נגזר משם הפרשה של “תולדות” וכי היהודים הם אלה שנתנו לעיר את שמה וזאת משום שההתיישבות הראשונה בה הייתה בשבוע שבו נקראה הפרשה. אבל היסטוריה אינה נבנית על סיפורי עם אלא על תיעוד וממצאים וכאן יש לטולדו הרבה מה להציע על עברה היהודי של העיר.
מסורת יהודית מתקופת השלטון המוסלמי מספרת שהיישוב היהודי בטולדו היה העתיק ביותר בחצי האי האיברי. יצחק אברבנאל קובע בכתביו כי המתיישבים הראשונים בטולדו היו גולים משבטי יהודה ובנימין.
שני בתי כנסת מרשימים שנותרו בשלמותם, מבנים ורחובות שהיו שייכים ליהודים שחלקם נושאים שמות עבריים ורובע יהודי ששופץ לאחרונה, שמדרכותיו שובצו בסמלים יהודיים ובכתובות בעברית.
טולדו שכונתה “ירושלים הספרדית” זכתה בשנת 1986 למעמד של אתר מורשת עולמית מטעם ארגון  אונסק”ו כשהסיבות הן שימור מורשת של תרבות והדו קיום בין שלוש הדתות (שכאמור יש מי שחולקים על קביעה זאת).
היהודים בטולדו עסקו בטקסטיל, צביעה, עיבוד עורות, מסחר, נדל”ן, הלוואות בריבית ומקצועות צבאיים.
רבים מיהודיה עסקו בחקר תלמוד, רפואה ותרגום של יצירות בתחומי מתמטיקה, אסטרונומיה ועוד, מערבית ללטינית ולשפה המדוברת.
טולדו הייתה גם מרכזם של הקראים בספרד.

 

תקופת הויזיגותים

עדויות על הימצאות קהילה יהודית בטולדו מצויות מהמאה ה-6, תקופת המלכים הויזיגותים הגותים שקבעו את בירת הממלכה בטולדו. זהו העידן שבו המלכים והכנסייה הנוצרית מתחילים לקיים ועידה משותפת שתתכנס מעת לעת כדי לחוקק חוקים ולגזור גזרות כנגד היהודים.
בפוסט “חיי היהודים בספרד” סיפרנו על הצו של המלך הויזיגותי סיסבוט שבשנת 613 הורה על כל היהודים להתנצר או לעזוב את ספרד לצמיתות. כנראה שמניין היהודים שנטשו את ספרד או שהמירו את דתם גדול ממאה אלף.
לא היינו נדרשים לדברים שכבר כתבנו בפוסט אחר שבאתר אילולא העובדה שפסלו של צורר היהודים סיסבוט מוצב לראווה בחוצות טולדו של היום.
בשנת 638 נדרשו היהודים בטולדו להימנע ממנהגי הדת היהודיים כמו ברית מילה, שמירת כשרות ולימוד תורה שבע”פ. הם נדרשו לחתום על שטר ההסכמה (Placitum) ולא על החוזה משפטי המקובל (Pactum), ההבדל בין השניים הוא ששטר ההסכמה נותר בתוקף בלי תלות ברצונו של החותם.
בשנת 687 המלך אֶרגִיקָה יורש את השלטון וכבר בראשית שלטונו הוא מחליט שיהודי הממלכה קשרו קשר נגדו עם אחיהם שמעבר לים. בשנת 694 הוא מכנס בטולדו וועידה שמחליטה על החרמת רכוש היהודים, אבל המלך אינו מסתפק בכך והוא דורש להטיל על ה”בוגדים” עונש נוסף, המרת דת או מכירתם לעבדות לאדונים שהמלך יבחר בהם, אדונים שיוכלו לפקוח עין כדי להבטיח שעבדיהם נוהגים לפי מנהגי הנוצרים וילדיהם יתחנכו בבתי נוצרים.
אומדן מספר היהודים שחיו בטולדו בתקופת הויזיגותים הוא כ- 4000.


♣ התקופה המוסלמית
בראשית המאה השמינית (715) כובשים המוּרִים את חצי האי האיברי וישנן השערות שכאשר הצבא שלהם הגיע לטולדו הוא קיבל סיוע מהיהודים.
עם הכיבוש המוּרִי הוסב שמה של העיר לשם הערבי טוליטולה ומצבם של היהודים הלך והשתפר והם ביססו את מעמדם בחצרות השליטים ובמקצועות מדעיים מכובדים. הם לומדים את השפה הערבית שתמשיך ותשמש אותם מאות שנים לאחר הכיבוש הנוצרי.
יהודים מהקהילה של טולדו היו בין המובילים בתחומי מדע כמו מתמטיקה, אסטרונומיה ופילוסופיה.
תקופת השלטון המוסלמי של המוּרִים הייתה העידן של תור הזהב של טולדו. מוסלמים, נוצרים ויהודים חיו בה שיתוף והיא נודעה אז כ”עיר של שלוש התרבויות”.
שריד ארכיאולוגי שנותר מתקופת המוּרִים הוא הטירה שנבנתה בשנת 820 ע”י המושל הערבי בן אל קטיל, שהייתה הקיר החיצוני של הרובע היהודי. כמו כן בחפירות שנערכו התגלה בית קברות יהודי שסיפורו מובא בהמשך.

 

התקופה הנוצרית
עד אמצע המאה ה 13 –דו קיום דו קוטבי
שנים ספורות לאחר שהושלם הכיבוש המוסלמי (716), החל הכיבוש מחדש של חצי האי ע”י הנוצרים  וכבר בשנת 722 הם מצליחים לכבוש את העיר קובאדונגה  מה שיסמל  את תחילת “הרקונקויסטה” (“הכיבוש מחדש”), שתסתיים בשנת 1492 עם כיבוש גרנדה.
תורה של טולדו בקונקיסטה מגיע בשנת 1085 עם כיבושה ע”י אלפונסו ה-6.
לאחר הכיבוש אלפונסו ה-6 נזקק ליהודים של טולדו, שהיו מעורים במערכות השלטון והמינהל של העיר שאת חלקם הם בנו בעצמם, ובתמורה לסיוע שלהם הם קיבלו הטבות במיסוי ובמסחר וזכויות שבאו לידי ביטוי ב Aljama הילה והיו מוסמכים אף לגזור דין מוות.
יחד עם זאת הרי”ף מספר על רדיפות של יהודים שהיו בתקופתו של אלפונסו ה-6 בשנת 1090.
בשנת 1108 נרצחים יהודים בטולדו, זכויותיהם מוגבלות וכך גם סמכויות בתי הדין.
בתקופתו של אלפונסו ה-8 (1158 – 1214), יהודי טולדו נעזרים בהשפעתה של המאהבת היהודיה של המלך (ראה בהמשך, אלפונסו VIII ורחל – סיפור אהבה) והם זוכים לתפקידי מפתח בחצרו של המלך.
בשנת 1195 בעקבות תבוסה קשה של אלפונסו ה-8 בקרב נגד המוּרים שנערך באלרקוס, ההמון בטולדו מכלה את זעמו ביהודים ופורע בהם.
בשנת 1212 כאשר אלפונסו מביס את המוּריִם הוא נעזר ביהודי טולדו העשירים ובהם הנדיב בן שושן.
Juan G. Atienza מתאר בספרו “Caminos de Sefarad. Guía judía de España.” (“שבילי ספרד – המדריך היהודי של ספרד”), את התקופה שבין המאות ה -11 למאה ה- 13.
“ההדר הגדול של טולדו בידי יהודים מתקיים בין המאות ה- 11-13, באותה תקופה הייתה העיר מטה תרבותי ובד בבד מרכז אזוטרי. בית הספר למתרגמים של טולדו כבר תפקד ובמקביל, בית ספר של תורת הקבלה העברית פעל ופיתח עולם שלם של מדע הרמטי והֶטֶרוֹדוֹקְסִי, שתפס עד מהרה נוצרים ומוסלמים ולאורך זמן יצר את האגדה הגדולה של קסם טולדו המוטמע בפינות העיר, במערותיה וברחובותיה.”
אבל שלוות העולם הקסום של יהודי טולדו הופרה פעם אחר פעם, היחס אל היהודים הוא דו משמעי.
בתקופתו של אלפונסו ה-Χ היהודים הם שותפים מלאים בפיתוח המדע והתרבות והפילוסופיה והם מכהנים בתפקידי ממשל בכירים, אך בה בעת הוא משית עליהם את ההגבלות מתוך קובץ החוקים שנודע בשם las siete partidas  (שהוא בעצמו יזם), שבין היתר קובע שעל היהודים לשאת סימן מזהה, והוא מחליט שיש לבדוק את נושא עלילות הדם באופן משפטי, על אף שהדבר היה בניגוד לעמדת האפיפיור.
במקום אחר בספרו של Juan G. Atienza הוא כותב:
“די יהיה בכדי לזכור בנפרד את ימי הטבח הגדול הידועים. בערים ספרדיות רבות ובטולדו עצמה, יום שישי הטוב היה יום בו באופן מסורתי, העיר רעדה מהכיף של לסקול את הרחובות והחלונות של הרובע היהודי”.
אלפונסו ה-Χ מלך קסטיליה שישב בטולדו, שכונה גם אלפונסו החכם כותב בספרו “Cantigas da Santa Maria”, שאם אפשר יהיה להציג ליהודים הוכחות לכך שהנצרות
היא אמיתית היהודים ישתכנעו להמיר את דתם.
בתקופתו של אלפונסו בית הספר למתרגמים שבו פעלו מדענים ואנשי רוח יהודיים רבים הגיע לשיא פריחתו.
יהודה אלחריזי שנולד במאה ה-12 בטולדו כתב עליה, “הגעתי לעיר הענפה טולדו, בירת הממלכה, המכוסה בקסם השליטה ומעוטרת במדע, מראה לעם ולנסיכים את יופיה.
כי לשם היגרו השבטים, שבטי ה ‘, יש בה ארמונות ובתי כנסת ביופי שאין דומה לו! שם כל הנשמה משבחת את האדון.
יש בקרבה קהילה מזרע קודש שהצדק לה כתכשיט, רבים הם כצמחי השדה”
Juan G. Atienza מציין שבמשך מאות שנים, היו בטולדו שלוש תרבויות ושלוש דרכים להעריך את המציאות, וכי “התועלת ההדדית שהם השיגו הייתה חשובה יותר מהאירועים המצערים שבסופו של דבר הביאו לגזירת הגרוש”
ראה בהמשך גם חכמי טולדו במאות ה-11 וה-12
עד אמצע המאה ה-13 “דו הקיום” שבין הנוצרים ליהודים שבטולדו היה בעל שני קטבים. בקוטב החיובי עמדה פריחה תרבותית ומדעית ובקוטב השלילי השפלות, גזרות מס, התנכלויות ועלילות דם וגם ניסיונות להמרת הדת.
דו קיום שבו בניגוד לחוקי הטבע השפל והגאות מתקיימים בעת ובעונה אחת.

 ♦ מאמצע המאה ה-13 – תחילת הסוף
באמצע המאה ה-13 הכנסיות הנוצריות מתחילות להסית כנגד היהודים, כופות עליהם להאזין לדרשות של הנזירים ושוללות את זכות קיומם בקרב החברה הנוצרית.
בראשית המאה ה-14 האנטישמיות גוברת ומעמדם של היהודים מתערער בספרד כולה, יהודים רבים היגרו ממחוז קסטיליה שבו שכנה טולדו.
בשנת 1350 עלה על כסא המלוכה פטר ה-1, בנו וממשיך דרכו של אלפונסו ה-11 שאמנם זכה לכינוי “האכזר”, אך תחת שלטונו היהודים הגיעו לשיא השפעתם. מתחילת מלכותו הוא הקיף את עצמו כל כך ביהודים, עד שאויביו  כינו בלעג את חצרו כ”בית משפט יהודי “. (הערה: השמות פטר ופדרו הם חלופיים)
בשנת 1355 פלש המון שהכנסייה הסיתה כנגד היחס של פטר ליהודים לחלק משכונת היהודים של טולדו המכונה בשם אלקנה. הם רצחו כ -1,200 איש ובזזו את הרכוש והפכו בתי כנסת לכנסיות, היהודים שהגנו על עצמם בסיוע של אבירים נאמנים למלך הצליחו למנוע  מהפורעים להשתלט על כל ה- Juderia.
שמואל הלוי אבולעפיה שהיה נדבן ידוע, כיהן בחצרו של פטר כגזבר וכשופט ובתפקידים אחרים. תודות לעושרו ומעמדו בחצר המלך הצליח אבולעפייה לבנות בית כנסת מפואר בסמוך לארמון המלך שבטולדו.
בולטותו של אבולעפיה, מוצגת לעיתים  כעדות לנטייתו הפרו-יהודית של פיטר, אבל היא לא בהכרח שיקפה את החוויה הכללית של יהדות ספרד בתקופה זו שלעתים קרובות ידעה אפליה ופוגרומים.
בשנת 1360, שלוש שנים לאחר שהשלים את בניית בית הכנסת הוא נכלא במפתיע, הואשם במעילה ונכלא ומת בעינויים.
ככל שפטר ה-2 היה ידידותי יותר ליהודים, כך גבר כלפיו האנטגוניזם מצד אחיו למחצה. פעם אחר פעם הוא מרד באחיו, נמלט וקיבל חנינה מפיטר ה-2.
בשנת 1360 כאשר היה בגלות בצרפת קיבל הנרי פנייה ממלך אראגון פנייה לסייע לו לתקוף את קסטיליה והוא נענה בתנאי שהוא יתמוך בו בהשמדת אחיו פיטר.
כאשר הוא פלש לקסטיליה בשנת 1360, רצח את כל היהודים של Najera וכך Villadiego שבה חיו הרבה מלומדים יהודים, Aguilar ועיירות רבות אחרות שנהרסו כליל.
תושביה הנוצרים של Valladolid שרחשו כבוד להנרי ה-2 ניצלו את פלישתו לקסטיליה כדי לפרוע ביהודים והם הרסו את בתי הכנסת שלהם ואת בתיהם, 300 משפחות יהודיות מ- Jaen נלקחו בשבי לגרנדה.
לדברי הפילוסוף שמואל אבן סנה זרזה שחי בולנסיה במחצית השנייה של המאה ה-14 הסבל הגיע לשיאו במיוחד בטולדו, שבה לא פחות מ-8000 בני אדם מתו מרעב ומתלאות המלחמה בעקבות המצור שהטיל עליה הנרי ה-2.
הנרי ה-2 הוכתר לראשונה למלך בשנת 1366 אחרי שפיטר ה-2 הובס, ולאחר שהוכתר הוא היה צריך לתגמל את בני בריתו מקסטיליה שסייעו לו ולשלם לשכירי החרב שהוא גייס.
הוא הטיל “מס מלחמה” על קהילת יהודי טולדו שגם כך כבר הייתה בשפל, וציווה שאם לא יצליחו לגייס את הכסף למכור את כל רכושם, מטלטלין ונדל”ן במכירה פומבית.
בינתיים פדרו נמלט צפונה לצרפת ומצא מקלט אצל אדוארד “הנסיך השחור” שגם הסכים לעזור לו לחזור לכס המלוכה. באפריל 1367 חזר פדרו בסיוע כוחותיו של אדוארד לספרד והביס את הנרי ה-2 שהפעם הוא זה שברח לצרפת.
המטוטלת עדיין לא נחה, פדרו שב אמנם לכס המלכות אבל האדמה המשיכה לבעור תחתיו, הנרי ה-2 שב לקסטיליה בשנת 1368 ובקרב שהתנהל ב Montiel (דרומית לטולדו) הוא גבר על פדרו.
פדרו ניסה לשחד את du Guesclin שהיה מפקד שכירי החרב של הנרי לעבור לצד שלו, אך הניסיון לא צלח.
“הבן של הזונה היהודיה, המכנה את עצמו מלך קסטיליה” ו”מלך היהודים” כינה הנרי ה-2 את אחיו למחצה פטר ה-2 לפני שערף את ראשו במהלך אותו קרב.
הנרי ה- 2 חזר לכיסא המלוכה בשנת 1369 והמשיך לשלוט עד ליום מותו בשנת 1379.
הוא המשיך במסים הכבדים שהטיל על היהודים בטולדו ואף הורה לאסור יהודים ויהודיות למנוע מהם, אוכל ושתייה ולענות אותם עד אשר יאסף הכסף.
אבל למרות סלידתו הרבה מיהודים, הוא לא יכל לוותר על השירותים שלהם. הוא מינה את דון ג’וזף פיצ’ון לגובה המסים הראשי שלו והעסיק יהודים עשירים כמו שמואל אברבנאל ואחרים, כיועצים פיננסיים וכגובי מיסים, מה שקומם את אנשי הכמורה שכוחם גדל תחת שלטונו של הנרי ה-2, והם הסעירו את ההמון מה שבסופו של דבר הוביל לשורה של חוקים נגד היהודים ב – Cortes de Toro בשנת 1371.
יש לשמור את היהודים הרחק מארמונות האצילים, אין לאפשר ליהודים לכהן בתפקיד ציבורי, יהודים צריכים לחיות בנפרד מהקתולים, לא להתלבש בבגדים יקרים ולא לרכב על פרדות, על היהודים לענוד תג ואין לאפשר ליהודים לשאת שמות קתולים.
הדרישות של הקורטס התיישבו עם נטיותיו של הנרי כלפי היהודים והם נצטוו לנהוג לפי חוקי הקורטס ואף הוסיף עליהם משלו, כמו למשל שבהלוואות קצרות נוצרים חייבים להחזיר רק שני שליש מהקרן, עם זאת הוא לא מנע מהם את הזכות לקיים משפטים פנימיים של הקהילה.
הנרי ה-2 היה ככל הנראה השליט הראשון מאז המלך הוויזיגותי  ארגיקה שהטמיע מדיניות אנטי-יהודית בחצי האי האיברי. הפוגרומים שהתחילו בתקופתו נמשכו גם הרבה אחרי מותו.
לאחר מותו של הנרי ה-2 בשנת 1379 ירש אותו בכס המלוכה בנו ג’ון הראשון.
בשנת 1380 התכנס הקורטס של Soria וחוקק חוקים שצמצמו את האוטונומיה השיפוטית שהייתה ליהודים במסגרת ה – Aljama. החוק החדש  אסר על רבנים לנהל בתי הדין בעניינים דתיים, מי שעבר על החוק היה צפוי לקנס כבד, מוות, גירוש או הרחקה.
עם זאת האוטנומיה בהליכים האזרחיים נותרה כפי שהייתה והם עדיין הורשו לבחור שופטים.
אחרי שהנוצרים האשימו את היהודים כי הטקסט של ספרי התפילה שלהם כולל גם קללות של הקתולים, נתן המלך ג’ון הראשון ליהודים ארכה של חודשיים להסיר מספרי התפילה שלהם את אותם הקטעים, אחרת יוטל עליהם קנס של 3000 maravedís (מטבע זהב שהייתה נהוגה באותה תקופה) והוסיף כי מי שיגרום להמרת דת של מוּרִי (מוסלמי), או של בן דת אחרת, או יבצע עליו טקס ברית מילה, יהפוך לעבד ורכוש של האוצר.
היהודים כבר לא העזו לצאת לרחובות ללא הזיהוי של התג, החיים שלהם היו נתונים בסכנה, הם נרצחו, נשדדו ונבזזו.
ג’ון הראשון הטיל קנס כבד על כל עיר שבה ימצא יהודי שרצחו אותו, עם זאת בשנת 1385 הוא היה מחויב להוציא צו שאוסר על העסקת יהודים כיועצים פיננסים, או כגובי מס למלך ולבני האצולה.
Ferrand Martinez שהיה כומר הווידוי של המלכה Leonora אשת ג’ון, החל לשאת  בסביליה דרשות ונאומים חדורי הסתה כנגד היהודים ואלה העלו את רף השנאה כלפיהם לרמה הגבוהה ביותר.
למרות מאמציו של משה איבן זרזאל רופאו האישי של המלך ג’ון הראשון להאריך את חייו הוא מת בשנת 1390 ומי שירש אותו היה הנרי ה-3 בנו בן ה-11. עפ”י צוואת המלך ג’ון ניהול המדינה בתקופה שעד שהנרי יגדל ויהיה כשיר למלוכה הופקד בידי שישה כמרים ואצילים מסביליה, טולדו, בורגוס, לאון, מורסיה וקורדובה ואלה היו חסרי אונים אל מול הסחף בשנאה כלפי היהודים בעקבות הדרשות וההסתה של פררנד מרטינז ולא הועילו להם כל האזהרות והאיסורים כלפיו.
כמו ליתר יהודי ספרד כך גם אצל יהודי טולדו, שנת 1391 שנת קנ”א הייתה נקודת מפנה היסטורית. זה התחיל בג’ודריה של סביליה שבה המון משולהב מההסתות של מרטינז פשט על ה- Juderia של סביליה וערך בה טבח המוני של יהודים, מי שלא המיר את דתו והוטבל לנצרות נטבח או גורש.
מסביליה התפשטו המהומות ומעשי הטבח לערים האחרות, תורה של טולדו הגיע ביום 20 ביוני 1391 שבו נטבחו בה המוני יהודים וכמו אצל יהודי ספרד האחרים רבים מהם המירו את דתם והוטבלו לנצרות.
הקורטס שהתכנס במדריד בשנת 1405 התעסק בעיקר עם תלונות נגד היהודים והנרי ששנאתה של אמו ליאונורה ליהודים, הייתה כה גדולה שאפילו סירבה לקבל את כספם, מצד אחד אסר עליהם לעסוק בהלוואות בריבית ואסר לקיים קשרים מסחריים בין יהודים לקתולים, ומן הצד השני העביר הצעות חוק שונות נגד היהודים וצמצם את הרדיפות נגדם.
יהודים רבים עזבו והתיישבו במלאגה וגרנדה, שהיו עדיין בשליטת המוּריִם, שבהן זכו ליחס טוב והנרי שחש שגביית המיסים הצטמקה התחרט על עזיבתם.
זמן קצר לפני מותו הוא הטיל קנסות על קורדובה בגלל פרעות שבהם נרצחו ונבזזו יהודים ובד בבד הוא אסר על היהודים להתלבש בלבוש דומה לזה של הנוצרים וציווה להעניש כל יהודי שלא הוטבל שאינו נושא טלאי על בגדיו.
תוך כדי שהוא מכין את המערכה נגד גרנאדה, המעוז האחרון של המוסלמים בספרד מת הנרי ה- 3 בשנת 1406 ועד שבנו ג’והן ה- 2 (Juan-2) שנולד שנה קודם יהיה כשיר למלוכה, שימשו כיורשי העצר אמו ודודו פרדיננד ה-1 מלך אראגון.
לבקשתו של המטיף הקתולי  Vincent Ferrer פורסמו בשנת 1412 חוקי Valladolid שנוסחו ע”י פול דה בורגוס שמוכר כ- Paul de Santa Maria, לשעבר שמואל הלוי,  חוקר תלמוד ורב קהילה רב השפעה שהוא וילדיו המירו דתם, שעם הזמן הפך לארכיבישוף של קרטחנה והיה לאויבם המר של היהודים.
החוקים שכללו 24 גזרות נוסחו במטרה להשפיל את היהודים ככל האפשר, יהודים לא יוכלו לשמש כשופטים, עורכי דין, מתווכים, גובי מס, פיזיקאים, ולא כמנתחים או מרפאים, ולא במשרות ציבוריות. יהודי לא יוכל לעסוק בלחם, יין, בשר, לא לשתות או להתרחץ עם קתולים וגם לא לבקר אותם. נוצרי יוכל לקבל מיהודי בעל חי אבל לא בשר או אוכל מוכן, לאלה נוספו הגבלות על תעסוקת נוצרים אצל יהודים וכן שיהודים ומוסלמים יגורו באזורים נפרדים מאחורי חומות, שבהן שער יחיד הפונה אל החוץ ומי שלא יעשה כך יוחרם כל רכושו. נאסר על היהודים לעזוב את הארץ וכל מי שיגן עליו או ייתן לו מחסה צפוי  לקנסות ועונשים כבדים.
בנוסף לגזרות אולצו היהודים ברחבי קסטיליה להקשיב לדרשותיו של המטיף וינסנט פרר בבתי הכנסת שלהם ולשמוע אותו מקדש את בתי הכנסת שלהם ככנסיות.
כל ההגבלות והאיסורים נוסחו במטרה לאלץ את היהודים להמיר את דתם לנצרות.
אמו של ג’והן ודודו פרדיננד הראשון שהיו יורשי העצר הזמניים יישמו את חוקי Valladolid.
ג’והן ה-2 , היה כשיר להיות מלך רק בשנת 1418 וכשעלה על הכס הוא נקט בגישה סובלנית יותר כלפי האוכלוסיה היהודית המוכה בקסטיליה, שבה היה גל המוני של פרעות והמרות דת מאז 1391. היחס כלפי ה”נוצרים החדשים” – הקונברסו (converso) היה חשדני ומלא בוז והחברה דחתה אותם ממנה.
לאחר הפרעות, ממלכת קסטיליה בקשה לייצב את הסדר הציבורי והקהילות היהודיות ניסו לשקם את עצמן.
בשנת 1432 הרב אברהם בנבנישתי שהיה רב החצר של ג’והן ה-2 ואחראי על התקציב והמינהל, יזם את תקנות Valladolid אשר ניסו לגבש מחדש את הקהילה היהודית.
אחרי שהתמנה לשופט הוא כינס רבנים, משכילים ומנהיגים מכל קהילות קסטיליה בבית כנסת ברובע היהודי של העיר Valladolid, במטרה לבחון את חוקי Valladolid שנחקקו נגד היהודים, להגביר את לימוד התלמוד, ולעצור את ירידת הערכים בקהילות.
הכנס הסתיים באישור מסמך שנקרא “תקנה” (קרוי בפי החוקרים תקנות Valladolid). המסמך מורכב מחמישה חלקים: הראשון הוראות בקשר ללימוד התורה, בחירת דיינים ובעלי תפקיד אחרים בקהילה, דיני מלשינות ומסירות לשלטונות, דיני מיסוי ותשלומים לשלטונות ודיני לבוש מפואר.
על רקע של הכבדת המיסים ועליית מחירים בשנת 1449 פרצו מהומות טולדו,
ההמון הזועם האשים את האחראי על הגבייה והגובים עצמם שהיו יהודים לשעבר (קונברסוס) בני העיר טולדו.
הציבור סירב לשלם, הקונברסוס ניסו להגן על עצמם, אבל ראש העיר ומפקד הצבא במקום להגן עליהם, החלו לרדוף אותם, תוך שהם מאשימים אותם בשיתוף פעולה עם מלכי קסטיליה.
איזבלה החלה את מלוכתה בשנת 1474, נישואיה לפרדיננד בשנת 1469 היו הבסיס לאיחוד של ספרד. עם עלותם על כס המלוכה, הם התחילו לנקוט בצעדים להפרדה בין “הנוצרים החדשים” (הקונברסוס) לבין “הנוצרים הוותיקים”, קונברסוס לא יכלו יותר לכהן במשרות ציבוריות, קודם לכן הכנסייה פרסמה bulla (מכתב פומבי הנשלח ע”י האפיפיור) שבו היא מכנה את הקונברסוס כ”אויב המין האנושי”, חוקי “טוהר הדם” (Limpieza de sangre)  קבעו שרק מי שאבותיו היו נוצרים נחשב לנוצרי אמיתי.
בקורטס של טולדו משנת 1480, הצטוו כל היהודים לגור בשכונות מיוחדות ובשנת 1485 הוקמה “האינקוויזיציה” שקבעה את מושבה בטולדו והיא פעלה בעיקר נגד מומרים מהיהדות או האסלאם שנחשדו באי-נאמנות לדתם החדשה, ולא הייתה לה שום סמכות כלפי מי שלא התנצרו.
האינקוויזיציה הפכה לסמל של מאסרים שרירותיים, חקירות תחת עינויים קשים, טקסי הענשה פומביים (אוטו דה פה) והעלאה על  המוקד. בתוככי העיר העתיקה של טולדו, ברחוב אלפונסו ה-12 מצוי מוזיאון קטן בשם מוזיאון העינויים (Museo de la tortura) a שמציג בתערוכה שמשתרעת על פני חמישה חדרים מכשירים, חפצים ושיטות עינויים והוצאה להורג מאותה תקופה.
כמה מהמכשירים המוצגים ב”מוזיאון העינויים” שבטולדו

 

 ♦  תום עידן
ב-2 בינואר 1492 עם כניעתה של גרנדה המעוז האחרון של המוסלמים, השלימו הנוצרים את הכיבוש מחדש (הרקונקויסטה) של ספרד שהחל יותר מ-700 שנה קודם לכן, חודשים ספורים לאחר מכן היא הוציאה את צו הגירוש שהורה לכל היהודים בכל גיל לעזוב את ספרד עד ליום האחרון של חודש יולי (יומיים לפני תשעה באב). הם יכלו לקחת אתם את רכושם אך לא כסף ולא זהב.
רבים מהיהודים בילו את ימיהם האחרונים בבתי הקברות היהודי כדי להיפרד מיקיריהם שנותרו מאחור.
מספר היהודים של קסטיליה ערב הגירוש נאמד בכ- 100000 רבים מהם מטולדו שהייתה בירת המחוז, הנמל הקרוב ביותר לטולדו הוא אמנם ולנסיה, אבל בגלל האוכלוסיה הכל כך עוינת ליהודים שהייתה באזור הזה, לא מן הנמנע שיהודי טולדו עזבו את ספרד דרך נמל קרטחנה שם היחס ליהודים היה מן הטובים שבערי ספרד.
מספר קטן של בתי כנסת שרדו את הגירוש, ביניהם סנטה מריה לה בלנקה ובית הכנסת של אל טרנזיטו בטולדו.
                -.-.-.- תם העידן של גלות ספרד -.-.-.-

 

            אלפונסו ורחל – סיפור אהבה

אלפונסו ה- 8 (1214 – 1158) מלך קסטיליה וטולדו, שהיה נשוי לנסיכה אנגלית, היה מאוהב בנערה יהודיה יפה מטולדו בשם רחל פרמוזה שכמו אסתר המלכה בחצרו של אחשורוש כך גם היא בחצרו של אלפונסו פועלת למען בני עמה, היהודים שקיבלו השפעה ועלו לגדולה בחצר המלך נעזרו ללא ספק באהבתו של המלך לרחל.
כאשר המלך הובס בקרב אלרקוס על ידי האלמוהדס, התבוסה יוחסה לרומן האהבה של המלך עם רחל.
בשנת 1195 כוחות האלמוחידים שהגיעו מצפון אפריקה נחתו בטאריפה שבדרום ספרד ומשם המשיכו דרך מחוז סיביליה עד לקורדובה.
אלפונסו ה-8 אוסף את כוחותיו בטולדו ויוצא לעבר Alarcos (שהייתה בגבול הדרומי של הממלכה שלו) כדי לתקוף את האלמוחידים.
אלפונסו ה-8 נוחל תבוסה קשה ונסוג לטולדו, והאלמוחידים ממשיכים בכיבוש ערים נוספות ומגיעים עד לסביבת טולדו.
שלא כמו בסיפור המקראי של אסתר המלכה, סיפורה של רחל מפרמוזה מסתיים בסוף טרגי.
התבוסה הקשה עוררה מחדש את הזעם כנגד הרומן של המלך עם רחל, גל של שנאה מציף את ההמון ומוביל לפרעות, שוד והרג של יהודים רבים. רחל ובני משפחתה מוצאים להורג.
הצלחת האלמוחידים תאריך ימים זמן קצר בלבד, כעבור 16 שנה בשנת 1212 מביס אלפונסו ה-8 את האלמוחידים בקרב שיסמן נקודת מפנה שתוביל לסיום השלטון המוּרים בחצי האי האיברי.
במלחמה זו נגד המוּרים (הכינוי הנפוץ באירופה הנוצרית למוסלמים), אלפונסו ה-8 נעזר רבות ביהודי טולדו העשירים, ובמיוחד על ידי “ראש העיר האלמוקאריף”, נאסי יוסף בן סולומון המלומד והנדיב בן שושן.
קיומו של קשר רומנטי בין אלפונסו השמיני לבין צעירה יהודיה, מתועד בהיסטוריה של בית המלוכה הספרדי.
סיפור האהבה היה נושא הרומן “Die Jüdin von Toledo” (“היהודים של טולדו”), משנת 1955 של ליאון פויכטוונגר היהודי. הספר תורגם לעברית לראשונה על ידי עדנה קורנפלד ויצא בשנת 1957, תחת השם “בלדה ספרדית”, ותורגם במהדורה נוספת בשנת 2004 בשם “היהודיה מטולדו” על ידי חנה שוורץ אייזלר.
גבור הספר, סוחר יהודי בשם אבן עזרא שהיה אחד מהעשירים של יהודי הממלכה, ממונה על ידי המלך כשר האוצר. המלך מתאהב ברחל בתו, שולח אליה שליחים ומחזר אחריה ובסופו של דבר נוצר ביניהם קשר. במהלך הזמן עוברת רחל לגור באחת מהטירות שלו. בעקבות התאהבותו של המלך בפילגש היהודיה דוחפת המלכה אלנור, אשתו החוקית של המלך, להחלטה מצד המלך לצאת למלחמה חסרת טעם כנגד המורים, מלחמה שבה (גם במציאות) נחלה קסטיליה תבוסה.

הסיפור מקפל בתוכו את החיים של משפחה אמידה מיהדות ספרד, בעלת השפעה ועושר, המאוימת יום ביומו על ידי המלך והממסד הנוצרי. מצד אחד המלך זקוק ליהודי ומצד שני מתעב אותו. באופן דומה, המלך אוהב את פילגשו אך מתעב את דתה.
ה”יהודייה מטולדו” (“Die Jüinin von Toledo”) הוא גם סרט דרמה היסטורי אילם משנת 1919.
הסרט הוא עיבוד למחזה “יהודיית טולדו” משנת 1872 מאת פרנץ גרילזרפר שגם הוא מתבסס על הרומן בין אלפונסו ה-8 לרחל היהודיה ומי שבמקרה שולט בשפה הגרמנית מוזמן לצפות בטריילר.

 

                 ♣  ביה”ס למתרגמים של טולדו

במאה ה-12 החל לפעול בטולדו בית הספר למתרגמים שהפגיש חוקרים נוצרים, יהודים ומוסלמים. בתקופה הראשונה הוא התמחה בעיקר בטקסטים פילוסופיים ותיאולוגיים אבל בהמשך הוא התפתח והגיע לשיאו בתקופת שלטונו של אלפונסו ה-10 (1284 – 1252).
החוקרים עסקו ביצירות מתרבות יוון העתיקה ובעבודות מדעיות מתחומי אסטרונומיה, פילוסוסופיה, רפואה, מתמטיקה, בוטניקה אסטרולוגיה ועוד.
את מקורותיו של ביה”ס אפשר למצוא בהגירה ההמונית של יהודים מאל אנדלוס (שהשתרעה מצפון מזרח לצפון מערב ספרד) לעבר הממלכות הנוצריות. טולדו יוּשְבה אז על ידי משוררים, פילוסופים, מדענים, רופאים ומלומדים יהודים אחרים. הארכיבישוף מטולדו דון ריימונדו דה סובטאט, שלימים הפך לקנצלר קסטיליה עם אלפונסו השביעי, רצה לנצל את האקלים המאפשר לנוצרים, מוסלמים ויהודים לחיות בהרמוניה, וסיפק את הגיבוי שלו לפרויקטים שונים של התרגום שהתבקשו על ידי כל בתי משפט של אירופה הנוצרית.

עבודתו של בית הספר למתרגמים חילצה מתהומות השכחה יצירות של תרבות יוון הקדומה והעבירה אותם ליתר חלקי אירופה וזאת הסיבה שבית הספר היה המקור והבסיס לרנסנס המדעי והפילוסופי של התרבות המערבית.
יוקרתו של בית הספר למתרגמים של טולדו הייתה כל כך גדולה שאפילו ההגבלות שהטילה הכנסייה לא מנעו ממנו לפרוח.

 

                חכמי טולדו במאות ה-11 וה-12

רבי יהודה הלוי -ריה”ל ( 1141 – 1075) היה מגדולי המשוררים וההוגים של היהדות בימי הביניים והיה משורר, פילוסוף ורופא נולד בשנת 1075 בטולדו.
הרב אִיבֶּן עזרא (1164 – 1092) משורר, פרשן מקרא, פילוסוף, אסטרונום ועסק גם באסטרולוגיה ומתמטיקה, חי במשך תקופה מסוימת בטולדו.
רבי יהודה ב”ר יוסף עזרא שהיה כנראה ממשפחתו של אברהם אִיבֶּן עזרא היה נשיא הקהילה בטולידו בשנת 1147.
רבי אברהם אבן דאוד הלוי (1180 – 1110) נודע גם בשם הראב”ד הראשון,  היה היסטוריוןפילוסוף ואסטרונום נולד בקורדובה ובעת שהאלמוואחידון פלשו לספרד ברח ממנה לטולדו שבה חי עד למותו על קידוש השם ב-1180.
יהודה בן שלמה אלחריזי נקרא גם יהודה חריזי (1225 – 1165) משורר, יוצר ומתרגם שנולד בטולדו למשפחה משכילה ובעלת אמצעים שמוצאה בסביליה. אלחריזי העריך מאד את הרמב”ם, הגן עליו בפני מבקריו ותרגם רבים מכתביו.
הנה דברים שאלחריזי כתב על טולדו:
“הגעתי לעיר הענפה טולדו, בירת הממלכה, המכוסה בקסם השליטה ומעוטרת במדע, מראה לעם ולנסיכים את יופיה. כי לשם היגרו השבטים, שבטי ה ‘. יש בה ארמונות ובתי כנסת ביופי שאין דומה לו! שם כל הנשמה משבחת את האדון. יש בקרבה קהילה מזרע קודש שהצדק לה כתכשיט, רבים הם כצמחי השדה”.
שמואל בן מאיר הלוי אבולעפיה (1360 – 1320) סמואל בן מאיר אבולעפיה בן למשפחה ממוצא תוניסאי היה אחד היהודים העשירים והמשפיעים ביותר בספרד של המאה ה -14. הוא הפך ליועץ הכספי של פדרו “האכזר” מקסטיליה וכן כיהן כגזבר ושופט. הוא הציב את בני משפחתו בעמדות בעלות השפעה כלכלית.
בגיבויו של פדרו בנה שמואל הלוי  בית כנסת בסמוך לארמון שבטולדו דבר שעורר התנגדות רבה מצד הכנסייה.
בארמון שבו התגורר בטולדו שוכן כיום מוזיאון אל גרקו הודות לעושרו הרב יסד שמואל הלוי בית כנסת קטן, אחד מעשרת בתי הכנסת ששימשו את הקהילה היהודית בטולדו. בית הכנסת אינו מרשים בממדיו, אך בכל זאת נתקלה בנייתו בהתנגדות תקיפה של הכנסייה הקתולית, אך אבולעפיה זכה לגיבויו של פדרו ובית הכנסת הוקם. שער חיבר בין ארמונו של אבולעפיה לבית הכנסת.
בשנת 1360 התהפך הגלגל על שמאל הלוי והוא נכלא ועונה בחשד למעילה ומת במהלך העינויים.
אברהם בנבנשתי (המאה ה-15) היה איש ציבור בתקופתו של ג’והן השני, מלך קסטיליה (1406–1454). בן למשפחה עשירה ובעל ידע יהודי וכללי רב. ביחד עם יוסף נשיא ואברהם אבן שושן הגן על יהודי עיר ליד Ecija ממחוז סביליה, כנגד האשמות של רצח פולחני בפסח.
לפי בקשת הקהילות היהודיות של קסטיליה התמנה על ידי המלך בשנת 1432 לשופט ראשי של היהודים ורב החצר. מתקן תקנות ואיאדוליד (Valladolid).
לאחר שהתמנה לשופט קרא בנבנשתי לכנס מיוחד (סינוד) של רבנים, משכילים ומנהיגים מכל קהילות קסטיליה בעיר Valladolid בבית הכנסת שברובע היהודי של העיר. הכנס נועד לבחון את החוקים שנחקקו נגד היהודים (חוקי Valladolid), להגביר את לימוד התלמוד ולעצור את ירידת הערכים בקהילות.
הכנס הסתיים בהכנה ואישור מסמך שנקרא “תקנה” (קרוי בפי החוקרים תקנות Valladolid). המסמך מורכב מחמישה חלקים: הראשון הוראות בקשר ללימוד התורה, השני בחירת דיינים ובעלי תפקיד אחרים בקהילה, השלישי דיני מלשינות ומסירות לשלטונות, הרביעי דיני מיסוי ותשלומים לשלטונות והחמישי דיני לבוש מפואר.
נכדיו גורשו בגירוש ספרד והתפזרו בפורטוגל, אירופה, המזרח הקרוב וצפון אפריקה. נכדיו ביססו את לימוד התורה בסלוניקי על יד הקמת ספריות גדולות. חלק מנכדיו נדדו בגירוש לפורטוגל והתנצרו. הם היו סוחרים גדולים ובנקאים בפורטוגל ואנטוורפן. לאחר מכן הם נדדו לאיטליה יחד עם דונה גרציה וחזרו איתה ליהדות ולשם בנבנשתי.

 

        ♣ אתרים יהודיים ובתי כנסת בטולדו

בעברה היהודי של טולדו היו זמנים שפעלו בה עשרה בתי כנסת, וחמש עד שבע ישיבות ומקוואות. עם הגירוש בשנת 1492 פעלו חמישה בתי כנסת שניים מתוכם שרדו עד ימינו.
טולדו היא אחת הערים הבודדות בספרד שבה השתמרו שרידי מבנים יהודיים ויש בה גם שרידים רבים של מצבות יהודיות, שחלקן נשמרות במוזיאון הארכיאולוגי של העיירה.

                    ♦ בית הכנסת “אל טרנסיטו” ( El Transito) ו”המוזיאון הלאומי לאמנות היספנית-עברית” 
בית הכנסת נבנה ע”י שמואל בן מאיר הלוי אבולעפיה שהיה נדבן עשיר רב השפעה ואיש הכספים של המלך פדרו ה-1. בית הכנסת נבנה בסמוך למגוריו של אבולעפיה בארמון המלך כשרק שער מפריד בין הבית לבית הכנסת.
בית הכנסת היה אחד מעשרה בתי כנסת ששימשו את יהודי טולדו. בנייתו הושלמה בשנת 1357 שלוש שנים בטרם נכלא אבולעפייה ועונה למוות.
לאחר גירוש ספרד הועבר בית הכנסת עם ארמונו של אבולעפיה לידי הכנסייה הקתולית שהפכה אותו לכנסייה בשם  “El Transito de Nuestra Señora”.
בשנת 1877 הכריזה ממשלת ספרד על המתחם כאתר לאומי, והחל משנת 1970 הוא משמש כ מוזיאון היסטורי לתולדות יהודי טולדו וספרד ונקרא באופן רשמי “המוזיאון הלאומי לאמנות היספנית-עברית”, במוזאון מוצגים מהמורשת היהודית, כלי קודש וספרים.
חזית בית הכנסת עברה שינויים רבים ואינה מכינה לפאר שפוגשים בתוכו. מהעיצוב הפנימי של המבנה אפשר ללמוד על הפאר והעושר של שמואל אבולעפיה, הנגיעה של מומחי הבנייה המוסלמים ניכרת, גלריה עליונה ל”עזרת נשים”, חצר שבה שרידים למקווה עם שני מיכלים למי גשם, תקרת משושים מגולפת, חלונות עם כיתוב בערבית ו”מזמור לדוד” כתוב בעברית על הקירות, חלק מהריצוף המקורי של בית הכנסת עדיין שמור  בעת שהמבנה הוסב לכנסייה הוסיפו לו את מגדל הפעמונים.
סרטון נוסף שמומלץ לצפייה המוזיאון היהודי בטולדו
בית הארמון שבו גר שמואל הלוי אבולעפיה משמש כיום כמוזיאון לעבודות האמנות של הצייר היווני אל גרקו  Museo del Greco.

 

.

        ♦ בית הכנסת “אבן שושן”  שהיה לכנסיית Santa Maria La Blanca
בית הכנסת אבן שושן שהיום קרוי Santa Maria La Blanca נחשב למבנה העתיק ביותר של בית כנסת ששרד באירופה, והוא אחד משני בתי הכנסת היחידים שהיו בטולדו ושרדו עד היום. (האחר הוא אל טרנסיטו)
בית הכנסת נבנה בראשית המאה ה-13 ע”י דון יוסף אבן שושן ונחנך בשנת 1411 והיה המרכזי והגדול מבין כל בתי הכנסת של טולדו ובקסטיליה כולה. בסוף המאה – 14 המטיף והמסית Vincent Ferrer “קידש” והפך אותו לכנסייה מאז נמצא המבנה בבעלות הכנסייה הקתולית.
בית הכנסת שנבנה מחדש בשנת 1250 אחרי שריפה הרסנית, היה המרכזי והגדול מבין כל בתי הכנסת של טולדו.
יש מי שבעיניהם בית הכנסת הוא סמל לדו קיום בין שלוש הדתות, משום שהוא נבנה תחת שלטון הנוצרי, ע”י אדריכלים מוסלמים לצורך שימוש יהודי.
האדריכלות הפנימית מזכירה בחלקה את זאת שהייתה מקובלת במסגדים המוסלמים במהלך המאות ה-11 וה-12.
בעשור השישי של המאה ה-16 נוסף האפסיס (הגומחה שבה עורך הכומר את התפילה) שכולל שלושה מבני פולחן (קפלות) בסגנון הרנסאנס.
כיום המקום נחשב לאחת האטרקציות התיירותית הכי נחשבות בטולדו.
הקהילה היהודית של ספרד קראה לארכיבישוף של טולדו להחזיר את הבנין לידיים יהודיות כחלק מהכפרה על חטאי העבר.

 

 

פיסת ארכאולוגיה על ציר הזמן


♦ המבצר החדש – תחילת המאה ה-9

הטירה החדשה שנבנתה שנבנתה ע”י המושל המוּרִי כהגנה על גשר סן מרטין הייתה למעשה הקיר החיצוני של הרובע היהודי.

 

 

 

 

 

            ♦ טירת היהודים הישנה – אמצע המאה ה-12
הטירה נבנתה כהגנה על הרובע היהודי ועל שכונות אחרות בסביבתו, מוזכרת כ”טירת היהודים” בשטר להלוואה שהוענקה באמצע המאה ה-12 ליהודי בשם יצחק בן אבויוסף, כנגד בטחונות של “מחצית ביתו שבטירת היהודים”.
זמן קצר לאחר מכן מופיע אזכור של רחוב שמשתרע משער טירת היהודים הישנה (El Castilo Viejo) של הרובע היהודי ועד לשער הטירה החדשה.

 

 

 

 

                ♦ טיילת חומות של וולד אלעזרי (Ueld Elazri) – סוף המאה ה-13

חלק מיהודי טולדו של ימי הביניים החזיקו בבעלותם טירות שהיו גדולות מספיק כדי להכיל בתים בין החומות שלהן.
במסמך מסוף המאה ה-13 מופיע הציטוט “בתחתיתו מקשר הרחוב האמור עם הכביש העובר משער הטירה החדשה לשער הטירה הישנה”. הטירה הישנה היא כאמור טירת היהודים. חלק מהקירות שהקיפו את שכונת היהודים עדיין נמצאות בסמוך. 

 

                  הבית היהודי – המאה ה-14
בית מגורים שמתוארך לתקופה שבין המאה ה-14 למאה ה-15 בסגנון ה- Mudajer עם הרבה קשתות פרסה ועם מאפייני דת יהודיים.
האגדה מספרת שהבית היה שייך ליהודי בשם יצחק שסיפק כסף למלכה איזבלה למימון ההפלגה של קולומבוס בתמורה לתכשיטים שלה.
במרתף של הבית מצויה מעין אמבטיה שהייתה כנראה “מקווה טהרה”. הימצאותם של שני מיכלים לאגירת מי גשם בסמוך מחזקת את ההשערה שמדובר ב”מקווה”.
כמו כן נמצא לוח עץ שהיה חלק ממשקוף שבו מופיע הכיתוב מתוך תהלים פרק קי”ח :
“זֶה-הַשַּׁעַר לַיהוָה;      צַדִּיקִים, יָבֹאוּ בוֹ” 
“אוֹדְךָ, כִּי עֲנִיתָנִי;    וַתְּהִי-לִי, לִישׁוּעָה”

 

                  המקום שבו שכן בית הכנסת קָלֶרוֹס – המחצית ה-2 של המאה ה-14
כמו יתר בתי הכנסת בטולדו כנראה שגם בית הכנסת קָלֶרוֹס נפגע קשה במהומות של שנת 1391, הוא  מוזכר לראשונה במסמך מתאריך 1355.
בית הכנסת ננטש כנראה בסוף המאה ה-14 והוזכר שוב במסמך משנת 1418.
ידוע על מספר בעלים שרכשו את הבניין שבו שכן בית הכנסת בסוף המאה ה-15
בספו של דבר המבנה של בית הכנסת נהרס ועל חורבותיו נבנתה כיכר Marron.

 

             ♦ פיסות מספר תורה – סוף המאה ה-15
עבודה ארכאולוגית שנעשית בבית בטולדו בשנת 2006 חושפות פיסה מספר תורה שהוחבאה בתוך גומחה מאחורי אחד הלוחות החרוטים של הקשתות של מה שכנראה היה בית ברובע היהודי.
על פי המימצאים הארכיאולוגיים ההסתרה הייתה בין המאות ה -15 וה -16, לא ברור אם ההסתרה נעשתה מחשש מפני האינקויזיציה או שמא שמא זה היא משקפת מנהג יהודי של קבורת טקסטים קדושים.
פיסת ספר התורה היא מתוך ספר שמות והיא מוצגת באוסף המוזיאון סנטה קרוז בטולדו.

 

 

           ♦ גילוי בית הכנסת “הסנוניות”  – שנת 2006
חפירות משנת 2006 ברחוב Bulas
מגלות בית כנסת שהארכאולוג
מתייחס אליו כבית הכנסת של הסנוניות, יחד
עם שרידי בית הכנסת נמצאו שרידים של מקווה.

 

 

 

 

    ♣ בית הקברות היהודי העתיק וסיפורה של הלוויה אחת מאוחרת

בטולדו ידוע על שני אתרי קבורה של יהודים, האחד Pradillo de San Bartolomé והאחר Cerro de la Horca (גבעת הגרדום) מהמאה ה – 9 בתקופה המוסלמית.
קבלן שביצע בגבעת הגרדום עבודת בנייה של בי”ס בשנת 1979, השחית בכוונה תחילה חלק מבית הקברות.
בראשית שנת 2009 תוך כדי חפירות הצלה ארכאולוגיות, שנועדו לאפשר את הרחבת בית הספר התגלו ארונות קבורה של יהודים מתקופת ימי הביניים.
עפ”י המסורת היהודית קבורים בטולדו רבנים קדושים ובהם:
• רבנו יונה זיע”א הידוע בשם “החסיד” שהוא בן דודו של הרמב”ן היה רבו של הרשב”א. ראשי הקהילה של טולדו הזמינו אותו להתיישב בעירם כדי ללמד תורה ולמרות שנולד באשכנז ביקשו ממנו לעמוד בראש בית הדין שלהם. נפטר ונקבר בטולדו בשנת 1263.
• רבי אשר בן יחיאל (הרא”ש), שהיה מגדולי פרשני התלמוד ומגדולי הפוסקים ובעל השפעה גדולה על עיצוב ההלכה היהודית, נולד בגרמניה (אז אשכנז). הקהילות בספרד כיבדו אותו מאד ויהודי טולדו הזמינו אותו לחיות בתוכם שם הוא נפטר ונקבר בשנת הפ”ח (1327)
השלדים שנמצאו הוצאו מקברם, דבר שגרם לסערה בינלאומית.
“הועד להצלת בתי העלמין היהודיים באירופה” ומנהל היחסים הבינלאומיים של “ועידת רבני אירופה” הגיעו לספרד לפגישה אליה הוזמנו אנשי רשות העתיקות ונציגי ‘הפדרציה של הקהילות היהודיות בספרד’ ו’ועידת הרבנים הספרדית’.
בתום סדרת מפגשים הורו נציגי המועצה האזורית של ‘קסטלה לה מנצ’ה’ שבתחומה נמצאת העיר טולדו על הפסקת העבודות עד לבירור העניין ומציאת פתרון הלכתי, הנדסי וחוקי לבעיה.
ביום ראשון כ”ט בסיון תשס”ט 21/6/2009  בשעות אחר הצהריים הובאו מאה ושלוש ארונות קבורהובהם מאה וחמישה שלדים (באחד הארונות נמצאו 3 שלדים שנקברו יחד) לרחבה שלפני בית הספר הצמוד לבית העלמין היהודי ממנו הוצאו.
בהלוויה רווית כאב נטמנו מחדש הארונות באותם מקומות מהם נלקחו. לפני סתימת הגולל נשאו דברים נרגשים תוך בקשת סליחה ומחילה מהנפטרים זצ”ל, הגאון רבי אליקים שלזינגר שליט”א ורבה של מדריד, הרב משה בן דהן שליט”א.
מנכ”ל ‘ועידת רבני אירופה’, הרב אבא דונר שיבח את השלטונות הספרדיים ובהם את נציגי משרד החוץ הספרדי והשגרירה הממונה על העניינים היהודיים במשרד החוץ, הגב’ אנה סלמון  על שיתוף הפעולה שהביא לקבורתם מחדש בכבוד הראוי של היהודים שנטמנו בבית העלמין הזה במשך מאות בשנים.

 

גרסיף

באמצע הדרך בין אוג’דה לפס

גרסיף – קצת רקע על העיירה
היישוב היהודי – ציוני דרך
וקצת על חיי הקהילה
אנקדוטות המעט שעוד זוכרים
“איפה ישנם עוד אנשים..”, מפגש עם הגב’ זהרי
בית הקברות בגרסיף
גרסיף בתמונות

 

גרסיף – קצת רקע
מקורו של השם גרסיף הוא במילה הברברית גרסיף שפירושה מפגש ואכן העיר נבנתה במקום המפגש של שלושה נהרות.
גרסיף ממוקמת בגבול הדרומי של הריף בנקודה אסטרטגית כמעט באמצע הדרך בין העיר אוג’דה (160 ק”מ) במזרח מרוקו לבין העיר פאס (180 ק”מ) שבמרכז הארץ.
היסטורית העיר גרסיף הייתה המעוז של שבט ברברי בשם חוארה, אבל כיום השבט הזה הוא ערבי לחלוטין, אם כי הוא  ממשיך לשמור על מנהגיו הברברים.
הכלכלה של גרסיף מתבססת בעיקר על חקלאות וקונפקציה.

התנועה בתוך גרסיף היא במוניות ירוקות קטנות שיכולות לנוע בתוך העיר ואילו התנועה

 

היישוב היהודי – ציוני דרך
♦ על קיומם של יהודים בגרסיף ידוע מתחילת המאה ה-16.
גרסיף הינה אחד מיישובי הפזורה אליו פנו יהודי דבדו לאחר היחלת שלטון החסות הצרפתי בשנת 1912.
♦ בתחילת המאה ה-20 חיו בגרסיף מאה ושבעים יהודים ולקראת אמצע המאה גדלה האוכולסיה לחמש מאות חמישים יהודים. (מרציאנו)
בשנת 1947 נפתח בגרסיף מרכז ללימוד עברית ע”י שליח מא”י.
♦ במאי 1968 נפטר יוסף בן חמו שהיה אחרון היהודים שנקברו בגרסיף. מיד לאחר מכן עלו ארצה כל היהודים שעוד נותרו בה.
תם ונשלם הפרק של היהודים בגרסיף.

קברו של יוסף בן חמו אחרון היהודים שנפטר בגרסיף

קברו של יוסף בן חמו אחרון היהודים שנפטר בגרסיף


 

קצת על חיי הקהילה

היהודים שחיו בגרסיף היו ממשפחות הכהן סקלי (דאר רזיגא), בן חמו (דאר פופו, דאר סבאטה ודאר בזיזה), מרציאנו (דאר אלהרהר ודאר בן עקו), בן שושן (דאר בזיז), בן גיגי (דאר לבריוול ודאר לגראע) ומשפחת ענקונינה.
בגרסיף פעלו שלושה בתי כנסת ובמהלך השנים נותרו שניים בלבד, האחד של משפחת בנחמו והשני של הכהנים.
♦ הרב משה די פופו מדאר בנחמו היה הרב של הקהילה והוא שימש גם כשוחט.

לפני הרב משה די פופו רב הקהילה היה הרב אליהו בן גיגי.
♦ הילדים למדו במקביל לימודי קודש בחדר ולימודי חול בבית ספר רגיל המורה בבית הספר היה יוסף כהן מדאר רזיגא ולאחר מכן החליף אותו שלמה בן חמו מדאר פופו.
הילדים היותר גדולים יצאו ללמוד מחוץ לגרסיף בבתי ספר שבקזבלנקה אורט ו- école normal.

רבי משה דיפופו

רבי משה דיפופו

♦ הלימודים בחדר התקיימו כשהילדים יושבים על הרצפה כשהרב מקריא פסוק בעברית והילדים חוזרים אחריו ולאחר מכן מתרגמים את הפסוק לערבית.
♦ כמו שהיה נהוג בלימודים ב”חדר”, גם בגרסיף היו לרב מקל ושוט ששימשו אותו כדי להעניש תלמידים סוררים. 

בבית הספר היהודי למדו כל ילדי הקהילה וכן כמה ילדים של נכבדי העיר שהעדיפו לשלוח את ילדיהם ללמוד בבית הספר של היהודים.
בתקופת מלחמת ששת הימים נגררו התושבים הערבים לפרובוקציות שבעקבותיהם נשארו היהודים בבתיהם. (ראה גם באנקדוטות שבהמשך)
נכון לשנת 2016 (טיול שורשים של בני משפחה מדאר רזיגא) בית הקברות היהודי שבגרסיף נשמר היטב ע”י משפחה מקומית.

 

 

אנקדוטות – המעט שעוד זוכרים
לצערנו כמעט שלא נותר ממי ללקט זיכרונות ואנקדוטות ובכל זאת כמה דברים ששמעון הכהן סקלי הצליח ללקט.
השכנה הטובה
♣ בתקופת מלחמת ששת הימים שבה היהודים חששו לצאת מבתיהם נעזרנו בשכנתנו הערבייה שקנתה עבורנו את כל המצרכים אותם הביאה לנו רק בשעות החשיכה.
העלייה לארץ
♣ היחסים הטובים ששררו בין הקהילה היהודית לשכניהם הערבים קיבלו תפנית חדה בתקופת מלחמת ששת הימים. השמועה שנפוצה סיפרה שהערבים כבשו את ירושלים ואת תל אביב, היהודים הסתופפו בבתיהם, ילדים לא נשלחו ללימודים בבית הספר, שכננו יוסף מרציאנו נעצר ע”י המשטרה המקומית בגלל שנודע להם על רצונו לעשות עלייה ולמזלו בזכות הקשרים הטובים שהיו לו עם השלטונות  הצליח משה הדוד לשחרר אותו.
האווירה הכללית בקרב היהודים הייתה מאד מתוחה וזה אולי מה שדחף את אלה מבני המשפחה שלא עלו ארצה בגל העלייה של שנת 1956 להתחיל בהכנות.
בעלייה של 56 עלו דודים ודודות מצד אימי ללא הוריהם ואילו אבי אהרן, דודי משה וסבא אליהו שהיו שותפים לעסק מאז שעזבו את דבדו החליטו להישאר.
בחודש מאי 1968 נסענו לקזבלנקה ומשם למחנה העולים שבמרסיי ולאחר כחודשיים הפלגנו באוניה דן לנמל חיפה.
אבטחה צמודה
♣ בתקופת מלחמת ששת הימים כשנודע לראש העיירה שהיהודים אינם שולחים את ילדיהם לבית הספר הוא החליט להציב שומרי ראש על המורים והתלמידים בבית הספר ואף לדאוג להם לליווי בדרך אל בית הספר וממנו אל הבית.

 

ולסיום “איפה ישנם עוד אנשים .. ” – מפגש עם אישה מהימים ההם
שמעון הכהן סקלי הנזכר לעיל היה הרוח החיה שדחפה להעלאת הפוסט על גרסיף אל האתר והוא גם זה שיזם את המפגש עם אשת דודו זהרי ואין לי אלא להודות לו על החוויה יוצאת הדופן.
זהרי הכהן סקלי אלמנתו של משה הכהן מדאר רזיגא היא ממשפחת תורג’מן וגרה כיום עם בנה בקרית גת. היא נולדה בלעיון שם היא חיה עד שנישאה ואז עברה לגרסיף שבה גרה עד העלייה לארץ בשנת 1968.
מפאת גילה קצת היססתי לגבי המידע שאפשר יהיה להפיק ממנה ולכן ביקשתי לשוחח אִתָהּ קודם למפגש וכבר כשהשיבה לצלצול הטלפון נעימת קולה עוררה אצלי צלילים נשכחים מימים עברו וברור היה לי שאני צריך לפגוש אותה בהקדם.
נפגשנו בביתה בשעת בוקר מוקדמת כששמעון מגיע מנוף הגליל (נצרת עלית לשעבר) ואני מירושלים ומצאנו אותה יושבת על הספה בתנוחה שכולה רוגע ונינוחות.
נישקתי את ידה כמו שפעם נהגנו לעשות במפגש עם אנשים מבוגרים והתיישבתי כדי לשמוע ממנה על גרסיף ולעיון ועל אילן היוחסין שלה מצד משפחת תורג’מן אבל מה לעשות שכל כך נשביתי בקסמה של האישה המיוחדת הזאת שהמטרה שלשמה באתי כמעט שנשתכחה וכך במקום להוסיף לאתר מידע שאספתי ממנה אני מספר עליה עצמה.
חן ונועם הליכות, אצילות ונינוחות, רוגע ושלווה, נעימת הקול והבעת הפנים וגם התנועות המדודות ותנוחת הישיבה, כל ניע וזיע שלה כאילו לקוח מעולם אחר. עולם שבו חיו האנשים עליהם כתב נתן יונתן “איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא”.
כששאל אותי שמעון בתום הפגישה “אם היה כדאי לבוא אליה” השבתי לו ש”אחד הטריגרים העיקריים שלי לבניית אתר המורשת הוא הפער בין מי שהיו דור האבות שלנו לבין הדימוי שהדביקו להם כאן בארץ”.
במחשבה נוספת הביקור הזה היה בבחינת “מתוך שלא לשמה יצא לשמה” שכן הגברת זהרי היא אחת מאחרוני הנציגים שעוד אפשר ללמוד ממנו באופן בלתי אמצעי על מי שהיו “האנשים ההם”.   

תמונה שלי עם האישה המקסימה והנהדרת

תמונה שלי עם האישה המקסימה והנהדרת

“חוכמת הבייגלה” של גב’ זהרי
תוך כדי הפגישה עם עם הגב’ זהרי הגישה לנו עוזרת הבית בייגלה בצד השתיה הקרה והחמה. כבר ממבט מעל אי אפשר שלא להתפעל ממראהו, גוון זהבהב שזוף שמגרה את העין והחך, שקוטרו גדול מן הבייגלה הנמכרים בבתי מאפה ועושה רושם שהוא בעל “מידות טובות”.
למן הביס הראשון הרגשתי שמעודי לא טעמתי בייגלה בטעם שכזה. הפריכוּת שהיא אחת ה”מידות” החשובות במשפחת הבייגלה מגיעה לדרגה האופטימלית ביותר, הנימוֹחוּת בפה עושה חשק לעוד ועוד ואת הטעם הנפלא והמשובח חוששני שגם מאסטר שפים יתקשו לחקות.
כמו התפוח שאינו נופל רחוק מהעץ כנראה שגם הבייגלה נותר צמוד לגבירתו ועם גבירה שכזאת אין פלא שטעמו כה נפלא.
לפני שנפרדתי לשלום ביקשתי מהעוזרת לארוז לי בייגלה אחד כי רציתי לשתף את אשתי בחוויה ואין דרך טובה יותר לשתף בחוויית הטעם כמו הטעימה עצמה והיא בטוּבה ארזה לי את כל מעט הבייגלה שעוד נותרו לה.
אשתי, גיסתי ובני טעמו מן הבייגלה והתגובות שלהן היו “Wow” ו“אין דברים כאלה” ומכיוון שגם שמעון חשב בדיוק כמוני נראה שכל מבקר אוכל שהיה טועם ממנו היה מזכה אותו בציון 10.

אמנם יש לנו באתר את מדור המתכונים ובכל זאת מכיוון שהבייגלה האלה כל כך מזוהים בעינינו עם גברת זהרי נביא כאן את המתכון שבנה רשם עבורנו מפיה.
יחד עם זאת נציין כי ברשימת המרכיבים חסר מרכיב עיקרי אחד שהוא ה…”touch” של גברת זהרי.
מצרכים:
1 ק”ג קמח
1 חב’ מרגרינה
1 כוס שמן
2 כוסות מים בין חמים לפושרים
1.5 כפות שמרים
מעט מלח ומעט אניס
1 ביצה ומעט שומשום (למריחה וזרייה לפני הכנסה לתנור)
אופן הכנה:
– מערבבים את כל החומרים (למעט השומשום והביצה) עד לתפיחה של הבצק
– לאחר התפיחה ללוש במשך מספר דקות את הבצק
– חותכים לחלקים ומגלגלים לגלילים
– יוצרים את העיגולים
– מניחים בתבנית מורחים את הביצה ומפזרים שומשום
– מכניסים לתנור שחומם ל- 180 מעלות עד לקבלת הגוון הזהוב


בית הקברות
פסיפס השמות שעל קברי המצבות בבית הקברות מלמד על משפחות היהודים שחיו בגרסיף. 


מעט התמונות שיש לנו

 

תָאוּורִירְת

תאוורירת
ראשית דבר תודה לאדם יקר
ציוני דרך
היהודי האחרון בתאוורירת
חיי הקהילה
רבני הקהילה
חינוך ותלמוד תורה
והוא רחום יכפר.. – החטא ועונשו
וקצת אנקדוטות
“מרשם האוכלוסין”


תאוורירת – Taourirt

מקור השם תאוורירת הוא בשפה הברברית שפירושו גנים. העיר ממוקמת 100 ק”מ דרומית מערבית לאוג’דה. בעבר נקראה בשם ז’א ע”ש הנהר העובר במקום (וואד זא).
במאה התשע עשרה, כבשה העיר מקום חשוב בהגנה על האימפריה המרוקאית בגלל המיקום האסטרטגי שלה על פרשת דרכים של הכביש Fes-Oujda והציר המסחרי בין Sijilmassa (עיר חשובה בימי הביניים) ואירופה.  העיר התפתחה עם פעילות מסחר של כבשים ובמיוחד על ידי ניצול של המכרות שמסביב (אבץ, עופרת, וכו ‘).
היופי הגס של האזור, הנופים שלו והקירבה היחסית לפז משכו אליה ציירים רבים. בשנת 1997, כאשר המחוז של Taouirt נוצר, היא הפכה לבירת המחוז. בשנת 1994 מנתה אוכלוסיית העיר כ- 58000 נפשות ובשנת 2012 כ- 122000 נפש.


ראשית דבר – תודה לאדם יקר

יעקב הכהן סקלי דלמוכאלט

שלוש שנים של ניסיונות חוזרים ונשנים ללקט מידע אודות היישוב היהודי בתאוורירת לא העלו דבר, וקצת מתסכל היה לחשוב שתאוורירת שהייתה לאחד היישובים המרכזיים בתולדות בני משפחת הכהן סקלי במרוקו לא תזכה למקום הראוי לה באתר רק בגלל שאיננו מצליחים להגיע למקורות מידע.
בלית ברירה פנינו בבקשת עצה אל הרב אליהו מרציאנו וכדרכו של האיש הוא איננו מכזיב ובלי היסוס הוא מפנה אותנו אל אדון יעקב הכהן סקלי הגר ברחובות תוך שהוא מציין את מעלותיו האנושיות המיוחדות ואת עומק ידיעותיו.
בהכירו את האיש מבטיח לנו הרב שנזכה לשיתוף פעולה מלא ושנזכה לקבל ממנו מידע מקיף וענייני אודות יהודי תאוורירת.
אחרי שורת האכזבות שנחלנו בניסיונות הקודמים פנינו אל יעקב האיש כשהחשש עדיין מקנן בנו, ואז שמענו את קולו מעברו השני של הקו וכל החששות התבדו באחת. קול רך ונעים שצלילו מעורר הדים מן העבר הרחוק ונועם הליכות ודרך ארץ שמזכירים את אצילות הנפש שאפיינה את דור האבות.
עוד בטרם נפגשנו עמו הבינונו כי האדון יעקב אוצר בתוכו מטען גדול של ידע על קהילת היהודים בתאוורירת ועל משפחת הכהן סקלי בכלל ולא פחות חשוב מזה הוא יעמוד לרשותנו ככל שנחפוץ.
הפגישות עם האדם היקר הזה שאוגר בתוכו אוצר בלום של ידע נעמו לנו עד מאד ואין לנו דרך להודות לו על שיתוף הפעולה היוצא דופן אלא בכך שנקדיש לכבודו את הדף הזה (שלמעשה רובו ככולו שלו הוא) ולשלוח לו ברכה ותודה עמוקה בשם כל בני משפחת הכהן סקלי.


היישוב היהודי בתאוורירת – ציוני דרך

• ישוב יהודי התקיים בתאוורירת מאמצע המאה השמונה עשרה.
• משפחת הכהן סקלי ויוצאי דבדו האחרים הגיעו לתאוורירת לקראת 1920 לאחר שהחלת הפרוטקטורט הצרפתי הביאה עמה ביטחון יחסי ליהודים בכל מרוקו ויהודי דבדו החלו לחפש ישובים בהם אפשרויות הפרנסה טובות יותר מאשר בדבדו.
• יהודים שבאו מדבדו לתאוורירת קנו בה שטחים רבים. כ”א רכש שטח של 4-6 דונם ובנה “פלאן” (בלוק). בפלאן בנו לעצמם בית למגורי המשפחה וחנויות מסביב. (מתוך “לך דוד”) מרעילי ועוד.
• מתוך רצון לפתח את העיירה עודדו השלטונות את היהודים להגיע לתאוורירת והציעו מגרשים במחירים מוזלים במיוחד.
• מיד כשהתיישבו היהודים בתאוורירת הם דאגו להקמת תלמוד תורה לילדים.
• בראשית המאה העשרים היו בתאוורירת כ- 500 יהודים ובשנת 1939 נמנו בה קרוב לאלף יהודים.
• בראשית המאה העשרים פעל בתאוורירת בי”ס כי”ח.
• ביוזמתו של אשר חסין שהיה יו”ר חבר המורים העבריים במרוקו (ולימים חבר כנסת) נפתח בשנת 1946 מרכז ללימוד השפה העברית.
• בשנת 1956 נרצח היהודי דאוּד די בן דאוּד (ממשפחת בן שושן) כשהוא בחנות שבה היה שותף עם שמעון בן שושן. הרוצח הערבי ירה בו למוות תוך כדי שהוא עולה למחסן שבחנות כדי להביא לו קרטון סיגריות שהוא כביכול ביקש לקנות ממנו.

 

היהודי האחרון של תאוורירת
יעקב די דאוּד למשפחת בן שושן  היה אחרון היהודים בתאוורירת.
מתוך דאגה למשפחתו הוא העביר את אשתו (בתו של הרב משה בן גיגי רבה של לעיון) ואת ילדיו לאוג’דה והא עצמו נותר בתאוורירת כדי לנהל ולפקח על העסקים הרבים שהיו לו שם.
ואז הגיעה שנת 1967 ותאוות הנקם שלאחר מלחמת קדש של 1956 הביאה לרציחת נכדו דאוד די בן דאוד מביאה את הנוקמים שלאחר מלחמת ששת הימים אל הסבא שלו יעקב די דאוד לבית בן שושן.
תם עידן היהודים בתאוורירת.

מתוך ספרו של דוד הכהן (נפאח)


חיי הקהילה

השייך היהודי שמואל הכהן דלמוכאלט

• חיי הקהילה בתאוורירת התנהלו בסדר מופתי, הרבה מזה תודות לפעילותו של וועד הקהילה.
נשיא הקהילה (פְּרֵזִידֵנְט) וחברי הוועד נבחרו אחת לארבע שנים.
הוועד המכהן דאג לגביית כספים מהקהילה היהודית אשר בעיקרם שימשו לתמיכה בעניי העיר ולניהול תלמוד התורה.
לקראת הבחירות לוועד נערכו “קמפיינים”.
בשנים  1954 – 1948 כיהן כנשיא הקהילה אהרן דוּויֵיבּ (בן שושן) וסגנו היה רבי דוד הכהן (דנּפָאח).
• אחת לארבע שנים היה נבחר שֵייך דְלְבְּלאָד שתפקידו היה לקשר בין השלטונות ליהודי הקהילה וכן לשמש להם כ”מליץ יושר”. עד לשנת 1950 השייך דְלְבְּלאָד היה יעקב הכהן בנחידא ובין השנים 1950 ל 1956 שמואל הכהן דלְמוֹכָאלֵט.
• בין משפחת הכהנים ומשפחת בן שושן לא שררה חיבה יתרה והם התפללו בבתי כנסת נפרדים.
• ארבעה בתי כנסת שירתו את קהילת היהודים שניים מהם גדולים שאחד מהם היה לכהנים בלבד והשני של משפחת בן שושן, ושניים אחרים בתי כנסת קטנים שהאחד מהם היה של משפחת זאגורי והשני של משפחת למוכאלט.
החזן של בית הכנסת של בן שושן היה רבי דוד הכהן (רבי דוּדוּ)
• החברה קדישא (לחְבְרָה) הייתה מורכבת מבני משפחת בן שושן ובן חמו וכמו ביתר קהילות היהודים במרוקו הפעילות הייתה לשם המצווה וללא כל תמורה כספית.
• עם הפרדת בתי הכנסת הגיעו להסכמה שהמקווה ליהודים ייבנה בבית הכנסת של בן שושן ובבית הכנסת של הכהנים (ראה תמונה מתחת) יוקצה חדר שישמש לצרכים של החברה קדישא של יהודי העיירה.
תמונת בית הכנסת של הכהנים. הדלת מימין היא של החדר שהוקצה לחברה קדישא של העיירה. במבט מקרוב (לחץ להגדלה) אפשר להבחין בצלב קרס גדול שצויר על הדלת 

לחץ להגדלה

 

רבני הקהילה

רבני הקהילה בתאוורירת היו עד לשנת 1948 רבי שלמה דזאגורי ורְבִּי דוּדוּ ולאחריהם רבי משה מרציאנו (בן עקו) שכיהן עד לשנת 1952.
כשהיו צריכים לברר סוגיות הלכתיות נהגו 
רבני הקהילה בתאוורירת  לפנות לרבנים של דֶבְּדוּ.
בשנים 1950 ועד 1956 שימש רבי משה עָטִייָה כדיין של תאוורירת.


חינוך ותלמוד תורה
בשנים המוקדמות כל ילד מגיל 5 ועד לגיל בר מצווה נשלח לתלמוד תורה.
בשנת 1945 לערך החלו ללמד את הילדים גם צרפתית ועברית.
עד גיל 10 למדו הילדים רק בתלמוד התורה ומגיל 10 הילדים למדו גם במסגרת של בית הספר הצרפתי.
שעות הלימוד:
בבוקר מתפלל כל ילד בבית הכנסת שלו.
בבית הספר הצרפתי למדו מיום שני עד יום שישי צרפתית ועברית.
בימי שבת למדו תורה משעה אחת עד ארבע אחה”צ ובימי ראשון התלמידים הבוגרים (גילאי 10-13) למדו תורה משעה שבע בבוקר עד חמש בערב ללא כל הפסקה, את ארוחת הצהרים הביא כל הורה לילדיו.
הלימודים בתלמוד תורה התקיימו משעה שמונה בבוקר ועד שש בערב עם הפסקת צהרים בין אחת לשלוש.
ביה”ס בתאוורירת תמונת מחזור 1955 – 1954


המורים: 
בביה”ס הצרפתי ששכן במרכז העיירה והיה מיועד לגילאי 10-13למדו הנוצרים והיהודים עד כתות ו’ והמורים שלימדו אותנו היו:
המוֹרָה Madam Benisho שהייתה גם המנהלת, המורה (האלג’יראי) monsieur Touati והמורה  monsieur Benatan לימדו צרפתית.
את הילדים הקטנים לימדה mademoiselle Levi (אחותה של המנהלת Madam Benisho)
המורים לעברית היו רבי שלום מגֶ’ירָה (מהעיר סוויֶרָה) ורבי יעקב מרציאנו (בשנים 56 – 46) לימדו עברית וכן המורה דוד קסוס (שלימד גם בלעיון).
רבי יעקב מרציאנו לימד גם גם שירה.
המורים ללימוד תורה היו בשנים 1935 ועד 1946 רְבִּי דוּדוּ ומשנת 46 לימדו רבי משה בן חמו (דֶה פּוֹפּוֹ), רבי משה די בן עקו, רבי משה כהן (דלמוכאלט) ורבי יוסף כהן (דנְּפאָח)

כיתת תלמוד התורה של רבי דוּדוּ

 

והוא רחום יכפר…”החטא ועונשו”

לכל מלמד הייתה את הגישה החינוכית שלו, כך למשל רבי משה מרציאנו (בן עקו) שנודע בקפדנותו הרבה, נהג לדרוש מהתלמידים כחלק משיעורי הבית ללמוד בע”פ תפילות וברכות כמו תפילת שמונה עשרה, ערבית, ברכת המזון, ברכת הלבנה ועוד ועוד, וכשבאו אליו ההורים כדי לבקש ממנו אם יוכל להקל קצת על התלמידים שלומדים שעות ארוכות ואולי לוותר להם על לימוד בע”פ של תפילות כמו תפילת שמונה עשרה שבלאו הכי קוראים אותה מהסידור, השיב להם ללא היסוס “אָ ליִתאָמאָ אוֹ לוֹקָאן יטְפָא אְדּוּ ?” ובתרגום חופשי (ועדין), “סוררים שכמותכם ומה אם יכבה האור ?” (בתאוורירת היו תקלות חשמל רבות).
העונש לילדים בבית הספר הצרפתי היה הכאה בסרגל על קצות האצבעות שנחשבה לעונש קל.
בתלמוד התורה העונש המקובל היה הפאָלָקָה (שביישובים אחרים נקראה תְחְמִילָה).
הפאָלָקָה היא הכאה בשוט על כפות רגליים חשופות.
הרב המכה היה מלווה כל הלקאה באחת מתוך שלוש עשרה התיבות של הפסוק ‘והוא רחום’ (תהלים, ע”ח ל”ח) כשהוא חוזר על הפסוק שלוש פעמים.
וְהוּא, רַחוּם, יְכַפֵּר, עָו‍ֹן, וְלֹא, יַשְׁחִית, וְהִרְבָּה, לְהָשִׁיב, אַפּוֹ, וְלֹא, יָעִיר, כָּל, חֲמָתוֹ.
וְהוּא, רַחוּם, יְכַפֵּר, עָו‍ֹן, וְלֹא, יַשְׁחִית, וְהִרְבָּה, לְהָשִׁיב, אַפּוֹ, וְלֹא, יָעִיר, כָּל, חֲמָתוֹ.
וְהוּא, רַחוּם, יְכַפֵּר, עָו‍ֹן, וְלֹא, יַשְׁחִית, וְהִרְבָּה, לְהָשִׁיב, אַפּוֹ, וְלֹא, יָעִיר, כָּל, חֲמָתוֹ.
הלקאה אחת כנגד כל תיבה ובסה”כ ל”ט מלקות.
(על מקורו של העונש אפשר אולי ללמוד מדבריו של רבי אליעזר הגדול שמציין “שכן נהגו העם החוטאים ללקות בשעת מעריב ואחר שקיבל הדין אומר שליח ציבור והוא רחום והם המלקים אומרים ג’ פעמים והוא רחום והם ארבעים פעם חסר אחת, שהוא סופג את הארבעים..)

 

וקצת אנקדוטות

מוריס בן שושן מספר:
מוריס עלה ארצה מתאוורירת בשנת 1948, התגייס לפלמ”ח ולחם בחטיבת הנגב ובהמשך שירותו היה מפקד מחלקה בחטיבת גבעתי. כיהן כחבר מועצת העיר עכו וסגן ראש העיר ולאחר מכן שירת בהתנדבות בתפקידים ציבוריים רבים.
למוריס שכיום בגיל 94 נמצא בדיור מוגן בביתן אהרן, מסכת חיים רבת פעלים שתחילתה  בימי הילדות בתאוורירת שבה מתרחשים שני הסיפורים שלנו עליהם נודע לנו במקרה תוך כדי שחקרנו אותו בעניינים הקשורים לאתר המורשת.

סיפור ראשון: “משחקי כבוד”
חבר טוב של מוריס בשם יוסף דישמעיה עבד כעוזר נהג (היה מקצוע כזה) אצל נוצרי בשם ברברה ומעת לעת הם היו נוסעים למרוקו הספרדית (שלא הייתה רחוקה).        “יום אחד ביקשתי ממנו להתעניין אם יש אפשרות לקנות שם אקדח” וכשהוא בדק וחזר אלי עם תשובה חיובית, “ביקשתי ממנו שבכל שבוע שהוא נוסע לשם שיקנה לי אקדח אחד” וכך אכן הוא עשה.
בינתיים אסף מוריס סביבו כיתה של ילדים יהודים כדי שיתחילו להתאמן.
“הגענו לעשרה אקדחים בקוטר 6.22 מילימטר והתחלנו להתאמן בבית העלמין היהודי”
מה שהמריץ את חבורת הנערים “לשחק” במשחק כל כך מסוכן הייתה סיסמה שהם שיננו לעצמם “אנחנו לא נמות מבלי שנשאיר סימן אחרינו”.

סיפור שני: “משפט צדק”
בחלוף הזמן פתחתי עסק עם אחייני דָאוּד בן דָאוּד (נרצח בשנת 1956). יום אחד הגיע ערבי עם גמל ננס והתחיל לספר שהגמל הובא מחברון “מחליף” וכי כל אישה שעוברת תחתיו מובטח לה פרי בטן.
היה לי חבר נוצרי בשם קסטלי אתו נהגתי לשחק אחרי השוק קלפים על כוס תה. עמדנו בחוץ ושמענו את הערבים מדברים על עצמאות ואני חשבתי לי, “הם רוצים עצמאות ועדיין מאמינים באמונות התפלות האלה”.
הכנסנו את הערבי עם הגמל לחנות שלי שלה היו שתי כניסות והכינו אותו מכות נמרצות וממש כשסיימנו להלום בו נפל מכיסי האקדח שהיה מוסתר בו והוא ראה את זה.
ידעתי שהוא ילך להתלונן ושהוא גם יספר על האקדח שראה ומיד רצתי לאבי וסיפרתי לו על האקדח (לא על כל האקדחים שהי לנו).
כששמע אבי (נרצח בשנת 1967) את הסיפור ממני הוא לקח ממני את האקדח שלי ושלח אותי לקנות אקדח צעצוע של פורים (הימים היו ימי פורים).
אחרי זמן מה בא ה”שאוש” שהוא השליח של מושל המחוז ה”פאשה”.
ל”פאשה” היה “הסכם ג’נטלמני” עם אבי, בכל יום ראשון הוא קיבל ממנו כבש ומעת לעת ה”פאשה” גמל לו בטובות שקשורות לחיי הקהילה היהודית.
הערבי עם הגמל סיפר למושל כיצד העלבתי אותו עם הגמל והמושל השיב לו שהוא לא מאמין וכשהוא סיפר לו על האקדח אמר לי אבא שלי “תוציא את האקדח ותראה לו”.
סופו של דבר הוא שמסיפור האקדח הילד הערבי מצא את עצמו נלעג ואילו על סיפור המכות שחטף החליט “השופט” ששנינו נלך לבית הסוהר למספר ימים, אבל אז הערבי הכריז שהוא לא ילך עם יהודי לבית סוהר.
“השופט” נעתר לו הוא הלך לבית הסוהר…… ואני הלכתי לביתי.

כשמוריס סיים לספר לי את שני הסיפורים האלה אמרתי לו שהגורל שידע על מעלליו הרבים החליט להעלות אותו ארצה בשנת 1948 כדי למנוע ממנו סוף דומה לזה של אחיינו ואביו שנותרו אחריו בתאוורירת ונרצחו בידי ערבים.

יעקב הכהן (מוכאלט) מספר:
♣ בשנת 1952 המורה לעברית רבי יעקב מרציאנו הכין את כל התלמידים להצגה “משפט שלמה” שהייתה לאירוע גדול אליו הוזמנו גם כל מכובדי העיר הנוצרים והערבים. האירוע נמשך מספר שעות, לכל תלמיד היה תפקיד  והוא נערך בביתו המרווח של יאהו די בזיז.

♣ ואפרופו רבי יעקב מרציאנו הוא גם נהג ללמד אותנו פרקים מספר תהילים ואם תשאלו היכן האנקדוטה בסיפור הזה אז נגלה לכם שהלימוד של התהילים נעשה בקבוצה מעורבת של בנים ובנות.

♣ כאשר הגיעה אישיות מכובדת לעיר (כמו למשל בעת ביקורו של הבבא סאלי) היו עורכים לכבודה “יום משתה” אליו הוזמנו כל יהודי העיר והשמחה הייתה גדולה.
בשנות ה-50 מי שהיה מממן ועורך את ה”משתה” היה הגביר עמי יהודה דיסוסאן (בן שושן).

 

 

“מרשם האוכלוסין”

היעדרו של מרשם אוכלוסין מסודר שמנפיק תעודות לידה ותעודות פטירה יוצר חלל תיעודי אשר מזמין אליו בעלי יוזמה למלא אותו.
בלעיון זה היה הרב אליהו בן גיגי שהיה המוהל של העיירה שבזכות פנקס בריתות מוקפד שניהל יש בידינו את רשימת כל הבנים הזכרים שנולדו שם במשך תקופה של יותר מעשור שנים ובתאוורירת אדם בשם יצחק בן סוסאן (דיבזיז) לוקח את היוזמה ומנהל מחברת שבה הוא רושם את כל היהודים שנולדו בעיר מאז 1930 ועד לראשית שנות ה- 50.        ( במחברת יש גם רישומים משנים קודמות יותר שהם כנראה פחות עקביים)
לפי מה שנמסר לי מפי הרב אליהו מרציאנו המחברת מכסה את כל הלידות.
על כריכת המחברת המרוקאית מופיע הכיתוב In cha Allah (אינשאללאה) ומצויר עליה מגן דוד.
על פי כתב היד שעל גבי הכריכה יצחק בן סוסאן נפטר בעכו בסביבות שנת תשל”ב (1972).
בתצוגה שמתחת מופיעים דפי המחברת לפי סדר השנים.
במידה שהתצוגה שמתחת אינה זמינה אפשר ללחוץ כאן.


הפוגרום בגְ’רָדָה ואוּגְ’דָה

הרקע

במקביל למאבק היישוב היהודי בארץ כנגד המנדט הבריטי שהחל בשנת 1945 החל במרוקו המאבק לעצמאות. מפלגת האיסתיקלאל בראשות עלאל אלפאסי הגישה לסולטאן מוחמד החמישי עצומה שבה היא מצהירה על הזיקה שלה לאיסלאם ומכריזה על רצונה בייסוד מלוכה דמוקרטית. משטר החסות הצרפתי הגיב באופן קשה ואילו הסולטן שהיה מזועזע מתגובת השלטון הצרפתי לא הסתיר את אהדתו ללאומנים ובנאום שנשא בשנת 1947 הוא מכריז לראשונה על “זהותה הערבית של מרוקו” והוא מברך גם על הקמת הליגה הערבית שנוסדה בשנת 1945.
תקופות של חוסר יציבות שלטונית אינן מבשרות טוב ליהודים, מה גם שהפעם זה קורה במקביל למאבק של היישוב היהודי בארץ.
הלאומנים במרוקו מאשימים את השלטון הקולוניאלי הצרפתי ובאפן לא מפתיע גם את היהודים והציונות. הכרזות והשלטים עושים את שלהם בליבוי היצרים כנגד היהודים במרוקו שנופלים קורבן לשורה של התפרצויות אלימות וביניהם בסֶפְרוּ (יולי 1944), מקנס (ספטמבר 1944), מרקש וקזבלנקה (מאי 1945).
ביום כ”ט בנובמבר 1947 מחליטה העצרת הכללית של האו”ם על תוכנית החלוקה שמביאה לסיום המנדט הבריטי בארץ ותחילת מלחמת העצמאות.
בתאריך 23 במאי 1948 נואם הסולטן מוחמד החמישי והוא מסביר ליהודי מרוקו ……… “זה כמה ימים שפרצה המלחמה בפלשתין, ארץ קדושה, לאחר שהערבים נואשו מלשכנע את הציונים לוותר על הרעיון להשתלט על הארץ הזו ולגרש ממנה את תושביה”………    “המדינות החברות בליגה הערבית מצאו עצמן מחויבות לפלוש לפלשתין הקדושה כדי להגן על תושביה ולמגר את התוקפנות הבלתי מוצדקת של הציונים”…………. “אנו תומכים בלב ונפש בשליטי ערב ובראשי הממשלות שלהם”………………“מסיבה זו אנו מצווים לנתינינו המוסלמים שלא להיגרר להסתה בעקבות מעשיהם של היהודים כנגד אחיהם הערביים בפלשתין ולא לבצע מעשה כל שהוא העלול לשבש את הסדר ובטחון הציבור”……. ובהתייחסו ליהודי מרוקו הוא מציין “שונים הם מהיהודים העקורים שפנו מכל קצות תבל לעבר פלשתין בכוונה להשתלט עליה שלא בצדק ובשרירות לב”…… “לפיכך הם צריכים להימנע מכל מעשה שיש בו כדי לתמוך בתוקפנות הציונית או להפגין סולידריות כלפיהם, משום שבכך הם יפגעו בזכויות המיוחדות המוענקות להם כשם שיפגעו באזרחותם המרוקאית”

בתאריך 7 ביוני 1948 מתחילות הפרעות באוג’דה ומשם ממשיכות לעבר ג’רדה.
נאומו של הסולטן כולל אומנם קריאה לנתיניו הערבים שבמרוקו שלא להיגרר לאלימות כנגד היהודים כאות הזדהות עם אחיהם הערבי בארץ אבל בד בבד הוא כולל גם אלמנטים אנטי ציוניים קשים והזדהות מוחלטת עם הערבים בארץ. אוזנם של הפורעים הייתה סלקטיבית והיא סיננה את קריאות ההרגעה ושמעה רק את החלקים האנטי ציוניים שמגבירים אצלם את האחווה וההזדהות עם אחיהם הפלסטינים.
בגלל קרבתה לאלג’יריה העיר אוג’דה משמשת באותה עת מוקד למאות צעירים החוצים את הגבול לאלג’יריה בדרכם לישראל. דברי ההסתה המתפרשים מנאומו של הסולטן הם כאבק שריפה לפצצה המתקתקת של תסכול מהמאבק בשלטון הצרפתי (שבו הם מאשימים גם את היהודים), הפתיל מוביל לעבר אוג’דה שהיא מוקד לבריחת יהודים לישראל.
שבועיים לאחר הנאום של המלך ושלושה שבועות לפני קום המדינה פורצות הפרעות באוג’דה.

מהלך הפרעות

ביום שני בשבוע כ”ט באייר תש”ח (7 ביוני 1948 ) המוסלמים של אוג’דה לא הופיעו לעבודה, בשעות הבוקר מתקבץ אספסוף חמוש בגרזנים וסכינים בשוק היהודים.
ימים קודם לכן נשמעו קריאות ואיומים לרצח כלפי היהודים.
המהומה מתחילה עם תקיפתו של יהודי שגוררת תגרה רבתי בין יהודים ומוסלמים, סמוך למקום האירוע נפצע מוסלמי מידי יהודי שדקר אותו. חיש מהר נפוצה השמועה לאמור “יהודי רצח מוסלמי!” ולא צריך יותר מזה כדי לטבוח ביהודים.
ארבעה יהודים וצרפתי אחד נרצחים באוג’דה.
ההמון המתפרע מתפזר רק אחרי שכוחות צבא ומשטרה משתלטים עליו והם מתקבצים מחדש ונוסעים במשאית לעבר העיירה ג’רדה שהיא עיר מכרות פחם הסמוכה לאוג’דה.
מיד כשהם מגיעים הם מלהיטים את הרוחות שם אחרי שהם מפיצים שמועה שיהודים רצחו מוסלמים ושיהודים הרסו את גג המסגד הגדול באוג’דה, בעקבות השמועה מתחולל טבח נוראי ביהודים.
38 יהודים נוספים נרצחים ובהם רב הקהילה משה הכהן סקלי. מספר היהודים הנרצחים הכולל בשני ימי הטבח מגיע ל-42 בהם עשרה ילדים ועשר נשים. עשרות רבות נפצעו וחנויות ובתים רבים נשדדו ונבזזו, כל זאת לקול צהלולי שמחה של נשים מוסלמיות שצפו באירועים. בעקבות הפוגרום הועמדו לדין בפני בית דין צבאי צרפתי 35 ערבים. 2 נידונו למוות, 2 לעבודת פרך לכל החיים ועל היתר נגזרו עונשי מאסר שונים.
הפוגרום עצמו לא זכה לכיסוי תקשורתי והוא הוזכר כמעט בדרך אגב, שמות הנרצחים לא הוזכרו ובמשך הזמן כמעט שנשכחו מהזיכרון הציבורי.
רבי שלמה הכהן זאגורי בספרו “ויקץ שלמה” מביא את רשימת הקרבנות שאותה אנחנו מביאים כאן כגלעד צנוע לזכרם של הנרצחים הי”ד.

 

 רשימת היהודים שנרצחו בפוגרום
לחץ כאן אם התצוגה אינה זמינה 

Download (DOCX, Unknown)

משפחת הכהן סקלי והטבח

שישה עשר מתוך ארבעים ושניים היהודים שנטבחו בפוגרומים של אוג’דה וג’רדה היו בני משפחת הכהן סקלי. אמהות וילדיהם, בעלים ונשותיהם.
הרב משה הכהן סקלי שהיה רב הקהילה בג’רדה הגיע אליה מדבדוּ נרצח במהלך הפוגרום כשהוא בן 38, יחד עמו נרצחו אימא שלו עיישה, אשתו עיישה (33), בנו אפרים (13), בתו פורטון (6) והתינוקת שמחה שהייתה בת שנה.

jerrada 1

ג’רדה

קמי אלמנתו של מימון אחי ז”ל שהייתה ילדה בת שמונה בזמן הטבח בג’רדה צפתה בטבח הנורא מתוך חבית פתוחה משני צדדיה שמישהו מהיהודים דחף אותה אליה. שעת הערב המאוחרת הקשתה כנראה על הפורעים להבחין בה, עיני הילדה הקטנה קמי נאלצו לצפות במחזות הנוראיים של הרג בגרזנים ושחיטה בסכינים. כשגילו אותה במחבואה ורצו לעשות בה ובאליהו בן סעדון (בעלה של דודה שלה) את אשר עשו בשאר היהודים בא לעזרתם ערבי שהיה חבר טוב של אליהו בן סעדון. הוא דיבר אל ליבם של הפורעים וביקש שלא יהרגו אותם.
הוא הצליח לשכנע את הפורעים שלא להרוג אותה אחרי שאמר להם שהוא ידאג לאסלם אותה אבל דבר לא עזר לאליהו בן סעדון והם רצחו אותו לנגד עיניה. בשולי הסיפור נוסיף שרק לאחרונה וממש בדרך מקרה נודע לילדיה של קמי על החוויה המזעזעת שעברה אימא שלהם.
היא מעולם לא סיפרה ולא הזכירה דבר ממוראות הפוגרום הנורא.

והקברים הפעורים

והקברים הפעורים

כריית הקברים לנרצחי הפוגרום

 

 

 

 

 

 

 

בתקופה שלפני הפְּרָעוֹת דודה עליזה הגיעה עם הילדים ללעיון שהייתה עיירה שקטה ואילו דוד יהודה אח של סבא יוסף נשאר באוג’דה כדי להמשיך בענייני החנות. אחרי הטבח הנוראי בג’רדה התארגנה משלחת של יהודים מאוג’דה ובהם דוד יהודה כדי להגיש סיוע ליהודי ג’רדה ולטפל בהבאת הרוגי הטבח לקבורה באוג’דה.
על המראות הטראומטיים והמחזות הזוועתיים שהוא ראה שם אפשר ללמוד מהתגובה שלו כאשר הגיע ללעיון כדי להצטרף למשפחתו בחג השבועות (12/6/48) כפי שהיא מתוארת בדף תיעוד לזכרו:

..”דוד יהודה היה אדם בעל מזג מאד נוח לבריות, אדם נעים הליכות שכמעט לא ידע מצבים של כעס. בפעם הכמעט יחידה שהוא כעס הוא כעס עד מאד, הוא התפרץ בזעם, הוא זעק בקול גדול ….. הוא יצא מגדרו”.
היה זה בחודש יוני 1948. בעקבות הקמתה של מדינת ישראל, העוינות כלפי היהודים במרוקו מגיעה לשיאים ומפלס הפחד הולך וגובר.

דוד יהודה

דוד יהודה

ביישובים מסוימים ובהם אוג’דה מקום המגורים של עליזה ודוֹד יהודה המתח גדול במיוחד. אולי בעקבות יחסי שכֶנוּת מיוחדים ששררו בין היהודים לערבים ואולי בשל אזהרה חמורה שהוציא הקאָדִי (שהיה מעין ראש עיירה), לֶבָל יעזו לגעת ביהודי מיהודי לָעְיוּן מקום המגורים של סבא וסבתא, העיירה לָעְיוּן הייתה מקום מוגן יחסית ליהודים.
בעקבות זאת מגיעה דודה עליזה עם הילדים הקטנים לבית של סבא וסבתא בלעיון, ודוד יהודה נשאר בגפו באוג’דה כדי להמשיך עם ענייני החנות.
ביום כ”ט באייר תש”ח (7/6/1948 יוצא ההמון המוסת לפרוע ביהודים. באוג’דה נהרגים ארבעה יהודים, משם ממשיך ההמון לעבר העיירה ג’רדה הסמוכה שבה נשחטים ונהרגים במהלומות גרזן עוד 42 יהודים ובהם תינוקות בעריסותיהם. דוד יהודה יוצא עם קבוצת יהודים מאוג’דה לעבר העיירה גְ’רָדָה. הוא רואה שם את מראות הזוועה והוא מלקט במו ידיו את מה שנותר מגופות הנרצחים כדי להביא אותם לקבורה בעיר אוג’דה.
בינתיים בעיירה לעיון מתכוננים לקבל את פני חג השבועות (12/6/48).
הוא מגיע ללעיון ורואה את הכבשים שנשחטו לכבוד החג ואת אווירת החג השוררת בעיירה. או אז, הוא מתפרץ ומשתולל מזעם על יהודי לעיון החוגגים בתמימות לב בשעה שאחיהם נשחטים בהמוניהם. הדברים ששמעתי שדוד יהודה זעק בקול גדול לתושבי לעיון הם דברים של תוכחה וזעקה עמוקה שיכולים לצאת רק מפיו של מי שחווה חוויה כה זוועתית ואני מתקשה לצטט אותם. התמונה העולה לנגד עיני של אותה סיטואציה אומללה, מזכירה משום מה את סיפור עגל הזהב. כמו משה היורד מן ההר עם הלוחות, מוצא את בני עמו חוגגים עם עגל הזהב ומנתץ את הלוחות, כך דוד יהודה ז”ל המגיע לעיירה עם בשורת איוב, מוצא את בני משפחתו חוגגים סביב בשרו של תיש “שובר את הכלים והכללים” ומתפרץ בזעם שכמוהו לא נראה.

קורותיו של ספר תורה מדבדו

בשנת 1974 בעת כהונתו הראשונה של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין הוא ערך ביקור במרוקו שבמהלכו הוא קיבל מתנה מיוחדת במינה מידיו של חסן השני מלך מרוקו דאז, ספר תורה עתיק יומין כתוב על גוויל איילה שמקורו בעיירה דבדו.
עם שובו לארץ מסר ראש הממשלה את ספר התורה למוזיאון ישראל.
הידיעה על הימצאותו של ספר התורה במוזיאון מביאה לשם לפני כשלוש שנים מספר אנשים ששורשיהם בדבדו, בכוונה לחזות מקרוב בספר התורה הנדיר ואולם גם לאחר חיפוש ממושך במדפי ספרי התורה המוצגים במוזיאון הם אינם מוצאים את מבוקשם.
גם אנשי המודיעין שבמקום לא הצליחו לסייע להם לאתר את ספר התורה ומשכך הם חזרו מן המוזיאון מאוכזבים אך עדיין מקווים שלאחר הביקור יוכלו להגיע למאן דהוא מקרב עובדי המוזיאון שיוכל לסייע להם בכך.
כשגם הניסיונות הנוספים אינם מעלים דבר ואפילו אוֹצְרִים של המוזיאון אינם יודעים להשיב היכן מצוי ספר התורה, הם מתקשים להאמין כיצד זה פריט היסטורי בעל ערך כל כך חשוב למורשת אבותיהם נעלם לו בין כתליו של מוסד האמון על משמרתם של הנכסים ההיסטוריים של עם ישראל ובלית ברירה הם נותרים בתסכולם.
לדאבוננו למָעֶט מספר שטרות וכְּתוּבּוֹת כנראה שלא נותר תיעוד כלשהו מחיי קהילת היהודים של העיירה דבדו ויכול להיות שספר התורה הזה הוא המוצג היחיד שנותר מעיירת הכהנים ועובדה זאת רק מגבירה את התסכול.
בשל מרכזיותה וחשיבותה של העיירה דבדו למורשתם של היהודים שמוצאם ממנה, הם המשיכו להיקרא כאנשי דבדו (דְבָּדְבָּא או דְבְּדוֹבִּיֵין ) גם עשרות שנים לאחר שעזבו את העיירה ליישובים אחרים ומכאן גם המקום המרכזי שקיבלה העיירה באתר המורשת שלנו וזה מה שמדרבן אותנו לנסות את מזלנו בפעם נוספת וממש לאחרונה (חורף 2017) אנחנו פונים שוב למוזיאון ישראל בתקווה שאולי נצליח להגיע לפחות לתמונה של ספר התורה שאולי השתמרה באחד מאלבומי המוצגים שאותה נוכל להציג באתר.
וראה זה פלא אחרי לך ושוב טלפוני הצלחנו סוף סוף להגיע למי שיודעת לספר לנו היכן נמצא ספר התורה ולא רק זה אלא שבאדיבותם הרבה הם מואילים בטובם להתיר לנו להשתמש בתמונה של ספר התורה באתר שלנו.
תמונת ספר התורה

מרוקו, המאה ה-17(?); המאה ה-20 כתב יד בדיו על קלף; עץ מגולף ומשובץ צדף ועץ. אוסף מוזיאון ישראל, ירושלים. מתנת חסן השני מלך מרוקו באמצעות ראש הממשלה יצחק רבין B85.0628 (a–c) צילום: © מוזיאון ישראל, ירושלים, על-ידי אולג קלשניקוב

ובאשר לספר התורה עצמו הפתעה גדולה !!!
ספר התורה מונח מזה שנים רבות במרתפי המוזיאון ביחד עם מוצגים רבים אחרים שעל פי שיקולי ההנהלה נקבע שאין להם מקום בתצוגה.
אין לנו ספק שמקבלי ההחלטה נהגו בספר התורה כפי שהם נוהגים עם כל אחד מהמוצגים הרבים של המוזיאון וכי ההחלטה שלא לשים אותו בתצוגה אלא לשמור אותו במרתפי המוזיאון התבססה על שיקולים מקצועיים גרידא.
הם לא הביאו בחשבון שיש מקרים שבהם שיקולים אחרים גוברים על השיקולים המקצועיים וכזהו המקרה של ספר התורה מדבדו.
* אילו ראש הממשלה יצחק רבין היה יודע שזה יהיה גורלו של ספר התורה במוזיאון ישראל הוא בוודאי היה מוסר אותו לגוף אחר ואין ספק שההחלטה של המוזיאון אינה עולה בקנה אחד עם רצונו של יצחק רבין המנוח.
* ספר תורה באשר הוא נחשב כאחד מן הסמלים המקודשים ביותר ביהדות וככזה ודאי שאין מקומו במרתפים חשוכים ורבים הם היהודים שעשויים לראות בהחלטה זאת פגיעה בקודשי ישראל.
* קהילת היהודים של דבדו הייתה קהילה ייחודית שזכתה להערכה מיוחדת בקרב יהודי מרוקו ובקרב חוקרים (דה פוקו, נחום סלושץ) שאף הם מציינים את “גאוות היחידה” שלהם ואת הקשר האמיץ שנותר ליוצאי דבדו לעיירה שלהם ומְקוֹמֵם ומתסכל שקהילה שלמה אינה יכולה ללטוש עיניים באחד מן הפריטים הבודדים שנותרו מעברה.
ואם כך, ההחלטה שהביאה לכך שספר התורה יהיה מונח במרתפים במשך שנים ארוכות כל כך והשנים שעוד נכונו לו במחשכים נגועה בשלושה חטאים.
כלפי יצחק רבין המנוח, כלפי קודשי ישראל וכלפי יוצאי קהילת דבדו ויוצאי מרוקו בכלל.
חשבנו שהמרכז העולמי של מורשת יהדות צפון אפריקה שבירושלים יכול להיות אכסניה הולמת לספר התורה, אלא שהזלזול וההתנשאות שהם הפגינו בטיפולם בנושא מוביל אותנו להרהור נוסף.
ואולי המקום הראוי לו לספר התורה היקר הוא מרכז מורשת רבין, המקום שבו מונצח האיש שקיבל אותו מידיו של מלך מרוקו, ואין לנו אלא לסיים בתקווה שנזכה לראות את ספר התורה המיוחד והנדיר הזה יוצא ממחשכיו של מוזיאון ישראל אל אורו של המוסד המכובד הזה. 

 

 

 

“ואלה שמות” – על השמות והכינויים

תוכן העניינים:
רקע
מהצולע ועד המסניף – קצת על הכינויים עצמם
פולקלור או כורח מציאות
ממשה עד משה לא קם כמשה


רקע

בנוסף לשם הפרטי ולשם המשפחה היה ליהודי דבדו כינוי שלמעשה תפס את מקומו של שם המשפחה אחרי השם הפרטי. ה”כינוי” עמד בדרגה גבוהה יותר מ”שם המשפחה” וכשרצו לציין אדם הזכירו אותו בשמו הפרטי ובכינוי שלו ולא בשם משפחתו. משה הכהן סקלי היה למשה דירזיגא או אולי למשה דימחיגן ובאותו אופן יעקב בנחמו יכול היה להיות יעקב די פופו או יעקב די בזיזא ואליהו מרציאנו יכול היה להיות מדאר עלוגא או מדאר להרהר כל אחד בשמו הפרטי והכינוי שהוצמד לו.
מה מקורה של התופעה הזאת שבראשיתה הייתה כנראה ייחודית ליהודי דבדו ושרדה עד
לימים הראשונים שלאחר העלייה לארץ ומדוע לא יכלו יהודי דבדו להסתפק כמקובל בשם הפרטי ובשם המשפחה?
בשורות הבאות ננסה להוכיח את ההשערה שלנו שהוספת הכינוי לא הייתה עניין של פולקלור אלא כורח של מציאות, תוך כדי כך נברר איך נקבעו הכינויים ונכיר קצת מקרוב את ההרכב של היישוב היהודי בדבדו ואת תפוצת הכינויים והשמות.
בדבדו חיו שמונה משפחות יהודים שבהקשרים מסוימים בהמשך נכנה אותן במונח “משפחות ראשיות” ואלה הן: הכהן סקלי, מרציאנו, בן שושן, בנחמו, בן גיגי, בן נעים, סולטן, מרעילי, תורג’מן ובן סעדון.
למעט תורג’מן ובן סעדון כל משפחה ראשית פוצלה למספר “מחלקות” שלכל אחת מהן נקבע כינוי כמו רזיגא ואצבאן בקרב הכהנים, דואיב ובזיז אצל בן שושן וכיו”ב.
הגרף הבא מתאר את התפוצה של הכינויים (ולפי המינוח שלנו מספר המחלקות) בקרב המשפחות הראשיות.


מהצולע ועד המסניף – קצת על הכינויים עצמם
לפני שאנחנו צוללים לסטטיסטיקות של תפוצת השמות והכינויים כמה מילים על אופן בחירת הכינויים.

הכינוי ציין בד”כ מאפיין בולט של בני אותה מחלקה או של העומד בראשה, המאפיין יכול היה להיות תכונה פיזית ובכלל זה פגם גנטי או מום מולד, תכונת אופי או עיסוק.
הנה מספר דוגמאות:
דאר למגרוד – הצולע, דאר בוסתא – בעל השש (כנראה בשל מספר מקרים של ילדים שנולדו עם שש אצבעות), דאר לכְּחִיחְל- השחרחר (אולי בשל היותם שחומים במקצת),
דאר עקוש – העקשן, דאר אצבאן – הכובס (אולי כי נהגו לכבס הרבה), דאר אג’אג’א – התרנגול, דאר אנפאח – המסניף (כנראה בגלל שאבי המשפחה היה מסניף הרבה טבק) דאר אוג’רבא – העורב וכיו”ב.
הכינוי של המשפחה ממנה באתי היה דאר עוואז’ ארגבא שפירושו משפחת “עקומי הצוואר” ולמי שתוהה מדוע יתבונן נא בתמונתו של דודי יהודה הכהן סקלי ז”ל ויבין.


פולקלור או כורח מציאות
להוכחת ההשערה שלנו שמקורה של התופעה של הוספת כינוי היה בכורח של מציאות נצטייד בספריו של הרב אליהו מרציאנו שהם האורים ותומים בכל מה שקשור
 להיסטוריה ולמורשת של יהודי דבדו, נפיק כמה דוחות מהתוכנה ששימשה אותנו לבניית אילן היוחסין ונערוך כמה השוואות סטטיסטיות עם נתונים מקבילים מימינו אנו שהופיעו בפרסומים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.
נתחיל בבדיקה של תפוצת השמות של המשפחות הראשיות במאה ה-18
במחציתה הראשונה של המאה חיו בדבדו כ-600 משפחות יהודים ולאחר נטישה גדולה בעקבות מגפת דבר שפקדה את העיירה נותרו בה 330 משפחות.

הטבלה הבאה מציגה את ההתפלגות של מספר בתי אב לפי משפחות ראשיות במחצית הראשונה והשנייה של המאה ה – 18
(1) עפ”י הרב מרציאנו.  (2) החלוקה בין המשפחות מתבססת על האחוז שחושב במחצית השנייה של המאה ה-18.  (3) מתבסס על הערכה של 7.11 נפשות בממוצע למשפחה*.
*ההערכה נקבעה עפ”י מדגם מקרי של 77 בתי אב המופיעים בספרו של הרב מרציאנו (לא כולל בתי אב מדור ראשון ושני שבהן יש פחות מידע) .
השווינו גם את תפוצת שמות המשפחה של אותם ימים עם אלה של ימינו אלה והנה מה שקיבלנו.
(1) מתוך פרסומים של הלמ”ס (2) היחס בין האחוז שהתקבל במאה ה-18 לאחוז בדצמבר 2013

מבט קל על הנתונים שבטבלאות מגלה לנו כי:
• כמחצית מתוך כארבעת אלפים וחמש מאות תושביה היהודים של דבדו הם בני הכהן סקלי ושליש הם בני משפחת מרציאנו ובמילים אחרות יותר משמונים אחוז מהיהודים בדבדו היו בני הכהן סקלי או מרציאנו !!
• במדינת ישראל של 2013 שמונה שמות המשפחה הנפוצים ביותר מהווים כ-5% מכלל שמות המשפחה ואילו בקרב קהילת דבדו ופזורותיה שמונה המשפחות (הראשיות) היו כל 100% !! של שמות המשפחה. 
במצב כזה שבו רוב האוכלוסיה נקראת במספר מצומצם מאד של שמות משפחה, שם המשפחה כבר אינו יעיל לצורכי זיהוי וכורח המציאות הוא לחפש מזהה אחר שיאפשר הבחנה בין אנשים השייכים לאותה משפחה ראשית.
הברירה היחידה היא לחלק כל משפחה ראשית למעין “חמולות” אותן כינינו בשם “מחלקות” ולכל מחלקה להצמיד כינוי משלה. הטבלה הבאה ממחישה את ההשפעה של הוספת הכינויים.
(1) האחוז של המשפחה הראשית לפני הוספת הכינויים. (2) האחוז הממוצע לכינוי בתוך המשפחה הראשית. (3) מקום בדירוג התפוצה
כפי שניתן לראות בטבלה החלוקה של המשפחות הראשיות ל”מחלקות” שלכל אחת כינוי משלה הורידה את אחוז התפוצה באופן דרסטי. התפוצה של המשפחה הראשית הכהן סקלי שלפני החלוקה ל”מחלקות”  עמדה על 48.5% הצטמצמה לתפוצה ממוצעת של כ- 1.1% של כל אחת מ- 44 ה”מחלקות” (כינויים) שלהן התפצלה וכך לגבי יתר המשפחות הראשיות.
אחוז התפוצה הממוצע לכינוי ירד לסדרי הגודל של אחוזי התפוצה של ימינו אנו.

והיכן הופיעו לראשונה הכינויים ?
שאלה שנותרה עדיין פתוחה היא היכן הופיעו לראשונה הכינויים והתשובה על כך נשענת בלית ברירה על מבחן ההיגיון בלבד.
האם יתכן שאת הכינויים הם הביאו אתם מהגלות בספרד או אולי קודם לכן, התשובה על כך היא שכל הכינויים הם בערבית יהודית השפה שבה דיברו יהודי מרוקו ומכאן שמקורם של הכינויים הוא במרוקו ולא מתקופה קודמת ואם כך נותר לברר האם מקורם של הכינויים הוא בדבדו או שמא הם הופיעו לראשונה בתקופה שבה הם חיו בעיר פֶס ?
יהודי דבדו שהגיעו מסיביליה קבעו את ביתם בפס והם עברו ממנה לדבדו אחרי הפרעות של 1465. ככל הידוע יהודים שמוצאם אינו מדבדו שלהם שמות משפחה שהיו נפוצים בדבדו אינם נושאים כינוי משפחתי כלשהו ומכאן סביר שהכינויים המשפחתיים צמחו לראשונה בדבדו.

 

מצעד השמות הפרטיים
“ממשה עד משה לא קם כמשה”
נגענו בשמות המשפחה ובכינויים כדי להוכיח את ההשערה שלנו שמקורם של הכינויים איננו בפולקלור שרווח באותה תקופה, ובאותה הזדמנות שאנחנו עוסקים בשמות החלטנו ללמוד גם על השמות הפרטיים של האבות המייסדים של השושלת והנה מתוך שלא לשמו בא לשמו, רצינו ללמוד קצת על השמות הפרטיים הנפוצים והייחודיים וקיבלנו כבונוס חיזוק נוסף להשערה שהביאה אותנו לחקור את מקורם של הכינויים.
בנוסף למקורות ששימשו אותנו קודם לקחנו גם מדגם של שמות פרטיים מתוך ספרו של הרב מרציאנו  כמפורט בטבלה הבאה.ראינו קודם ששמונה שמות משפחה היו 100% של כלל שמות המשפחה בדבדו ופזורותיה והטבלה הבאה מגלה לנו שאצל יהודי דבדו עשרה שמות פרטיים מהווים 75% של כלל השמות הפרטיים (לעומת כ- 20% בישראל של 2017) ובמילים אחרות השמות הפרטיים לא הקלו על הזיהוי וההבחנה בין אנשים והם רק תמכו בצורך להשתמש בכינוי שחילק בתי אב עם אותו שם משפחה ראשי ל”מחלקות”  שלכל אחת מהן הוצמד כינוי משלה.

♦ באופן לא מפתיע כל עשרת השמות הפרטיים שנכנסו לרשימת עשרת השמות המובילים אצל יהודי דבדו הנם שמות של דמויות תנ”כיות המביעים הזדהות יהודית.
♦ באופן די מפתיע שלושה מתוך עשרת השמות המובילים בדבדו נמצאים גם ברשימה המקבילה של ישראל של 2017. (אולי תודות לאוכלוסיה החרדית)
♦ שמות אחרים שאינם מופיעים ברשימה אבל נמצאים במקום גבוה יחסית (יותר מ-1.5%) הם יהודה, רחמים, שמואל, מרדכי, סעדיה ומסעוד.
♦ התפוצה של השם משה שהוא הנפוץ ביותר אצל יהודי דבדו גדולה כמעט פי 5 מזו של השם נועם שהוא הנפוץ ביותר בישראל של שנת 2017.
♦ השם “משה” שתפס את המקום הראשון בטבלת הדרוג של השמות של קהילת דבדו ופזורותיה המשיך לככב ברשימת עשרת השמות המובילים בכל הפרסומים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מאז קום המדינה ועד הפרסום האחרון של שנת 2017 (ומכאן גם הכותרת “ממשה עד משה לא קם כמשה”)
♦ שניים מתוך המדגם של מעל 2300 השמות הפרטיים הגבריים היו שמות נוכריים (רוג’ר ולאון) וכן שם אחד בלבד (בן) שנראה כאילו לקוח מתוך השמות המודרניים של ימינו.

תפוצת השמות הפרטיים לפי המשפחות הראשיות מופיעה בטבלאות הבאות.

ומה באשר למגזר הנשי ?
הערה: השמות מסעודה ואסתר הופיעו במספר מצומצם של מקרים והם נכללו בשמות סעודה וסתירה

♦ שלא כמו בשמות הגבריים מרבית השמות שנכנסו לעשירייה הראשונה אינם שמות תנ”כיים ובחלק מהמשפחות מצליחים להסתנן לרשימה גם שמות נוכריים (רוזט ואליסיה).
♦ גם בקרב הנשים עשרת השמות הראשונים בדירוג שולטים על כ- 75% מכלל השמות הנשיים.
♦ השם סעודה הוא השם המוביל בקרב נשות דבדו ופזורותיה ופרט למשפחה הראשית בן שושן שבה הוא מפנה את המקום הראשון לשם מרימה הוא הראשון בדירוג בכל המשפחות הראשיות.
(הערה להמחשה: אם נניח כי בממוצע היו ארבע בנות במשפחה המשמעות של תפוצה בשיעור 13% היא כי ליותר ממחצית המשפחות הייתה בת בשם סעודה).

אילן היוחסין

%d7%a9%d7%95%d7%a8%d7%a9%d7%99%d7%9d-jpg

תוכן העניינים:
מאילן בודד למטע שלם
לפני שמטפסים לאילנות

אילנות היוחסין:

משפחה ראשית  ענפים שלהם הוכנו אילנות יוחסין
הכהן סקלי

AkouchAouz EregbaBenmshish
  BenzahourBoukaâva, Boussetachmien
 L’bitiwiL’hidaL’kohenL’magrod 
L’mokhaletL’ougzal, MhiganM’khelef
NaâsNeffahOughrabaRézigaSaban
   TamarZagouri
   
בן שושן  BzizChoulilefMrika 
   
מרציאנו   Ben AkoL’herherMchicho L’himmer 
   
בנחמו H’kika, Tababa  ,Zaroual
   
בן גיגי L’âsidi
   
מרעלי Ben Chemkha, Zemana
 משפחות אחרות  
סולטןבן נעים  
תורג’מןבן סעדון, Tordjman
 ענקונינה Zgiuor 
 

 

מאילן אחד בודד למטע שלם
הספר Une nouvelle Seville en Afrique du nord – histoire et genealogie des Juifs de Debdou שהודפס בקנדה הוא סיכום של מחקר גניאולוגי שבו היו שותפים הרב אליהו מרציאנו, המזרחן נחום סלושץ, אלברט בן שושן, מוריס לקייר ומולאי אבדלחמיד.
חלקו השני של הספר שנכתב ע”י הרב מרציאנו שימש אותנו כבסיס לבניית אילנות היוחסין שבהמשך והוא כולל את רשימת בתי האב של יוצאי דבדו לפי המשפחות הראשיות שחיו בדבדו ופזורותיה
כשהתחלנו הכוונה שלנו הייתה להתמקד בענף הבודד של Dar Aouz Eregba באילן של הכהן סקלי ומכיוון שעם הזמן עמדנו על כך שבעצם ברובו הגדול האתר שלנו הוא אתר מורשת של קהילת יהודי דבדו ופזורותיה (ולא רק הכהן סקלי) החלטנו להרחיב את הגדרת האילן שלנו ל“אילן היוחסין של קהילת יוצאי העיירה דֶבְּדוּ“.
קיבלנו אילן מסועף ומרובה ענפים אותו רצינו להעלות לאתר כקובץ pdf על מנת שנוכל לעיין ולשוטט בו ובבוא העת כשנרצה בכך נוכל גם להדפיס אותו, אלא שאז גילינו שקשה יהיה לנווט ולהתמצא בתרשים כל כך מסועף (קרוב ל -4000 נפשות!) ושגם ההדפסה שלו לא תהיה פשוטה.
הברירה הייתה להפריד את ענפי האילן הגדול וליצור מכל אחד מהם אילן משלו וכך במקום אילן אחד בודד שבו כל ענף מייצג משפחה קיבלנו “מטע” שבו כל אילן מייצג משפחה מסוימת.
אם נדמיין מטע שבו עצי פרי מסוגים שונים, במטע שלנו רוב העצים הם נניח עצי תאנה שכל אחד מהם מייצג אחת ממשפחות הכהן סקלי כמו סבאן, רזיגא, זאגורי… עצי תות שכל אחד מהם מייצג אחת ממשפחות מרציאנו כמו להרהר, בן עקו…וכך לגבי משפחות בן שושן ובנחמו ויש גם סוגי פירות כמו אלה שמיצגים את משפחות מרעלי ובן סולטן שמכל אחד מהם יש ארבעה או שלושה עצים ואפילו כאלה שמהם יש במטע שלנו עץ אחד בודד. שורשי האילנות שהעלינו נטועים בימים שלפני ה”רילוקיישן” של יהודי דבדו לאחר החלת שלטון החסות הצרפתי ובחלק מן האילנות הענפים מגיעים עד לימינו אלה.
סיכומו של דבר התחלנו ב “אילן יוחסין של משפחת Aouz Eregba” המשכנו ל “אילן היוחסין של הכהן סקלי” וכעת אנחנו מדברים על “מטע אילנות היוחסין של קהילת יהודי דבדו ופזורותיה”
הצלחנו אמנם לנטוע מטע גדול אבל במרחב שבו יש מקום לאילנות רבים נוספים מבין קהילת יהודי דבדו שטרם ניטעו וכאן המקום להציג  פנייה פיוטית נרגשת של אבות השושלת אל צאצאיהם בני הדורות שלנו. 

 


לפני שמטפסים לאילנות
• מקורם של כל האילנות הוא בבתי האב המופיעים בספרו של הרב ומידע שהשלמנו מפי “זקני הדור” שעוד אתנו.
• אילנות היוחסין שבהמשך מוצגים לפי הכינויים המשפחתיים של היהודים בדבדו עפ”י החלוקה בספרו הרב מרציאנו.

• בחלק מן האילנות מגיעים הענפים עד לימינו אנו ובחלקם מכילים רק את הנפשות המופיעות בספר של הרב מרציאנו ומי שיש בידו מידע שקושר נפשות המופיעות באחד מן האילנות לאלה של ימינו ומעוניין בהשלמת האילן ירשום את כתובת המייל והטלפון בתיבה “צור קשר” ואנו נשוב אליו.
• כדי להקל על הניווט בתוך התרשימים פיצלנו את האילנות שבהם יש מספר דורות גדול לשני תרשימים כך שהאחד מכיל את הדורות הראשונים והאחר את הדורות הבאים.
• מתוך הענפים המשפחתיים המופיעים בטבלאות שבהמשך הוכנו עד כה אילנות יוחסין לענפים שכינוייהם מודגשים בטבלה.
• על מנת לצפות בתרשימים שבהמשך נדרשת התקנה של תוכנת adobe reader.
כדי לנווט ולהתמקד באזור מסוים של קבצי ה PDF של אילנות היוחסין יש להשתמש ב-zoom או אם הוא אינו מופיע לעבוד לסירוגין עם סרגל הגלילה האופקי והאנכי ובגלגל העכבר עד אשר מתמקדים באזור הרצוי.
• בכל הטבלאות שבהמשך התרשימים שהוכנו עד כה הם לענפים שכינוייהם בטבלה מודגשים.
• כפי שאפשר לראות בתרשים המופיע בענף של דאר Aouz Eregba אדם יכול להיות משויך למספר אילנות.
• מומלץ לפתוח בלשונית נפרדת את סיפור הדורות ולעיין באילן הדורות המצורף אליו.


1. משפחת הכהן סקלי – Hacohen Skali

חותם ” הקהל הקדוש אשיביליה” מהמאה ה-14 המוצג במוזיאון ישראל


מקורו של השם: שני פירושים למקורו של השם סקלי האחד שבימי הביניים הייתה בסביליה שבספרד, מקום יישובם של בני משפחת הכהן סקלי תעשייה לעיבוד של חוטי זהב, והיהודים קראו לחוט המעובד סקלי סביליאני. לפי דעה זאת כהן – סקלי הוא כהן יקר וטהור כמו חוט הזהב המבריק ביופיו וזוהרו. הפירוש האחר הוא זה של רבי שלמה הכהן צבאן (הרש”ך) שקושר את השם סקלי לגימטריה שלו (200) שמתאימה למילה “צדוק” שהוא הכהן שכיהן במקדש בגבעון שעל פי הנאמר בספר יחזקאל רק צאצאיו ראויים לכהונה גדולה, עפ”י פירוש זה השם סקלי בא לציין “כהנים מבני צדוק”.
בגזרות של שנת קנ”א גורשו רבים מיהודי סביליה ובהם בני משפחת הכהן סקלי מספרד. הם הפליגו מנמל קדיז למרוקו שבה התיישבו בעיר פס וכנראה שאחרי הפרעות בפס של שנת 1465 הם עוברים לדבדו.
במאה ה-18 עוברים חלקם של יהודי דבדו ובהם בני משפחת הכהן סקלי מדבדו לאלג’יריה ובמחצית השנייה של המאה ה-19 עולים רבים מבני הכהן סקלי לארץ ישראל.
בראשית המאה העשרים התחילו בני הכהן סקלי לעזוב את דבדו ליישובים אחרים (אוג’דה, לעיון, תאוורירת…) ועם הקמת מדינת ישראל החלו לעלות אליה.
רוב בני המשפחה שלנו עלו לארץ בגל העלייה של 1956 ולאחר שהות קצרה ביישובים אחרים התרכזו ברובם בירושלים.
המצגת מהיציאה לגלות ועד העלייה לארץ מתארת את מסע הנדודים של משפחת הכהן סקלי מירושלים של ימי המקדש ועד ירושלים של ימינו והמפה  את מסלול הנדודים מאז גזרות קנ”א.


ענפים משפחתיים
:
 
משפחת הכהן סקלי נחלקה ל- 43 ענפים משפחתיים שלהם הכינויים הבאים.

Barmalil   Aryaïch Archidi  Aouz Eregba  Akouch
Benmchich Benisrael Bendaoud Benbouzi Ben Chmouel
D’aresther chmien Bousseta Boukaâva Benzahour
L’aâjyal Hamiza Enbouz Elbouz D’cheich
L’hida Leknouch Lefsoukh Lebagdadi L’bitiwi
Mhigan L’ougzal  L’mokhalet L’magrod L’kohen
Oughraba Ouga Neffah Naâs M’khelef
Tjaja Tamar Saban Roubin Réziga
Zagouri benZamila Tsfia’h Tmiss


1.1: Akouch – דאר עקוש
מקור השם הוא כנראה בהיותו של ראש המשפחה בעל אופי “עקשן” כך הוסבר לי ואני מוסיף כאן פרשנות אישית משלי לשם.
בילדותי גרתי בשכונת מקור חיים בירושלים (שיש מי שקראו לה דבדו הקטנה) ואני זוכר היטב את משפחת דאר עקוש שגרו קרוב אלינו באמצע הדרך לבית הכנסת שרוב מתפלליו היו ממשפחת הכהן סקלי.
כשנודע לי לראשונה שמקורו של השם “עקוש” הוא בתכונת אופי של “עקשנות” התקשיתי לקבל את זה כי המשפחה שזכרתי יכולה להיות סמל לדרך ארץ, נועם הליכות, שלווה ורוגע ותכונות אופי אחרות שלמראית עין אינן דרות בכפיפה אחת עם “עקשנות”.
אבל בהרהורים של מחשבה שנייה שעלתה אצלי היו גם היו דברים שיכולים להתקיים רק בסביבה של עקשנות בדרגה גבוהה. אבי המשפחה אברהם (עמי ברהים) ז”ל שנהג מעת לעת לגזור על עצמו צום מצאת השבת ועד צאת השבת שלאחריה ! או הבן מרדכי (מריטך) ז”ל שאינני זוכר אדם בוגר אחר שסבל כל כך בימי הצום של יום הכיפורים ובכל זאת תמיד השלים את הצום עד תומו.
מתעקשים גם כשהדרך להשגת המטרה קשה ובד בבד נוהגים בדרך ארץ ובצניעות רבה.
לצפייה באילן היוחסין Dar Akoush דורות 1-8 לחץ כאן   

 

1.2: Aouz Eregba – דאר עוואז’ ארגבא
(מופיעה בתחתית הדף לחץ כאן כדי להגיע אליה)

 


1.3:  Benmshish – דאר בנמשיש

המזרחן והחוקר נחום סלושץ מזכיר את משפחת בנמשיש בחוברת שכתב על “יהודי דבדו”. הרב מרציאנו כותב גם כי משפחת דאר אנפאח “מתייחסת למשפחת משיש”.
לצפייה באילן היוחסין Dar Benmshish דורות 8 – 1 לחץ כאן  


1.4:  Benzahour – דאר בן זָהוּר
אחד מהענפים הקדומים של משפחות הכהנים בדבדו שלאחר גזרות קנ”א הגיעו לאלג’יריה ומשם לדבדו. ר’ יהודה הלוי הקדיש שירים לכבודו של אחד מאבות המשפחה הרב נחמן בן זהור. “אנשי תורה ומעלה היו בני משפחת בן זהור וגם אנשי שררה וגבורה….ר’ יצחק בן זהור נתן הון רב על מנת לשחרר יהודי מבית הסוהר” (ציטוט של הרב מרציאנו מתוך “מעלות לשלמה” של הרב שלמה הכהן צבאן). מן העיירה דבדו עברו בני משפחת בן זהור לאוג’דה, פאס, מליליא, לעראייש ואוהראן (יחס דבדו- הרב מרציאנו).
לצפייה באילן היוחסין Dar Benzahour דורות 9 – 1 לחץ כאן 

 


1.5:  Boukaâva – דאר בוקעבה
לצפייה באילן היוחסין דורות 4 – 1 לחץ Dar Boukaâva

 


1.6: Bousseta – דאר בּוּסְּתָא
מקורו של בוסתא שהפירוש שלו הוא בעל השש הוא כנראה במספר ילדי משפחה שנולדו עם שש אצבעות. שתי נשותיו של סבא שלנו דוד הכהן מדאר עוואז’ ארגבא נקראו בשם עווישא ואחת מהן היא דור 5 בענף בוסתא (ראה תרשים למעלה). שני האחים שלה משה ויצחק הכהן נרצחו באוטט ע”י ערבים באישון לילה של ליל שבת כ”ג באלול תרפ”ב.(1923) ומספרים עליה שלאחר רצח שני אחיה היא הביאה לסבא דוד את הסבתא עווישא האחרת כדי שיתחתן ויביא אתה את יתר ילדיו.
משה ויצחק הי”ד נרצחו במרוקו באותו הלילה ורצה הגורל שאורי ויצחק צאצאיהם יפלו בקרב במלחמת לבנון באותו היום ובגזרה סמוכה ואף יקברו באותה באותה שורת קברים שבהר הרצל. (קרא בדף “נפלו על מזבח המולדת”)
שמעון הכהן סקלי ז”ל בנו של משה הי”ד שהיה אחד מבני המשפחה האחרונים של הדור החמישי נפטר בחודש אדר תשע”ח בגיל 102 שנים. (אמו רחמה נפטרה בגיל 104).
לפי הרב מרציאנו משפחת דאר בוסתא מיוחסת לרבי דוד הכהן “ארבי לקביר” הראשון משפחות דאווד ממייסדי הקהילה בדבדו.

לצפייה באילנות היוחסין
דורות ראשונים  5 – 1 לחץ Bousseta 1- 5
דורות 8 – 5 משה הכהן לחץ Moshe        דורות 6 – 5 מרדכי הכהן לחץ Mordechai
דורות 7 – 5 יהודה הכהן לחץ Yehuda     דורות 6 – 5 יצחק הכהן לחץ Yitshac
דורות 11 – 5 עווישה לחץ Aouisha
 (המשכו של הענף היוצא מעווישה הוא הענף של דאר עוואז’ ארגבא)

 


1.7: chmien – דאר שמיען
כינוי המשפחה הוא על שמו של ראש המשפחה ר’ שמעון.
קשורים לענפים של דאר עקוש ודאר לביטווי.
לצפייה באילן היוחסין Dar chmien דורות 6 – 1 לחץ כאן  

 

1.8:  L’bitiwi – דאר לבטיווי
לצפייה באילן היוחסין דורות 4 – 1 לחץ Dar L’bitiwi


1.9:  L’hida – דאר לחידא
לצפייה באילן היוחסין דורות 8 – 1 לחץ Dar L’hida


1.10:  L’kohen – דאר אלְכֹּהֵן
אני זוכר את עצמי כילד שומע לא פעם מפיהן של נשות המשפחה את האמירה “ליִֹהוֹד רוֹהוֹם ז’ַאיֵין” שפירושו היהודים מגיעים, זה היה לקראת הגעתם של המתפללים מבית הכנסת לאחר תפילות השבת והחג. כבר אז כילד היה לי קצת מוזר שמי שהן בעצמן יהודיות מכנות יהודים אחרים “היהודים” כאילו היו בני דת אחרת.
והנה עכשיו מי שהם עצמם כהנים מכנים כהן אחר בכינוי “הכהן” כאילו היה הכהן היחיד בעיירה והם עצמם אינם כהנים. נראה שהכבוד הוא המכנה משותף לשתי הדוגמאות.
סוג של פניה בגוף שלישי לאדם או לאנשים אותם מכבדים הוא כנראה מקורו של הכינוי “הכהן”.
לפי הרב מרציאנו דאר אלכוהן “מתייחסת לדאר סבאן ודאר מכילף”.
לצפייה באילן היוחסין Dar L’kohen דורות 7 – 1 לחץ כאן  

 


1.11:  L’magrod – דאר למגרוד
שניים מבני הדור השני של האילן של דאר למגרוד שירתו בלגיון הזרים של צרפת ויוסף בן הדור השלישי שבאילן היוחסין היה כנראה הראשון מבני הכהן סקלי ויוצאי דבדו בכלל שנפל על הגנת המולדת ישראל.
לצפייה באילן היוחסין Dar L’magrod דורות 5 – 1 לחץ כאן 

 


1.12:  L’mokhalet – דאר למוכאלט
עפ”י המילון למרוקאית יהודית (חנונה מרכוס) כלוּטָא פירושה ערבוב וההסבר שקיבלתי מפי הרב אליהו מרציאנו למקורו של השם נובע מהיותם של בני המשפחה ידועים כמי שידם בכל. “כמ בכלוטה של פסח שיש בה הכל ובקטן” כך כנראה בני המשפחה היו מעורבים בעניינים רבים.
הקשרים המשפחתיים של דאר מוכאלט הידועים לנו לענפים אחרים הם לדאר עוואז’ ארגבא ולדאר אנפאח וצאצאים מבני הענפים האלה עשויים להופיע גם בתרשימי האילנות האחרים.
לפי הרב מרציאנו משפחת דאר למוכאלט מיוחסת לרבי דוד הכהן “ארבי לקביר” הראשון משפחות דאווד ממיסדי הקהילה בדבדו.

ואם כבר אנחנו בעניין של קשרים משפחתיים כאן המקום להודות לבן המשפחה מדאר מוכאלט האדון הנכבד יעקב הכהן סקלי (דיז’נא) מהעיר רחובות שנכונותו ומסירותו לענין המורשת בשילוב הידע האנציקלופדי שהוא נושא עמו תרמו תרומה משמעותית לאתר בכלל ולמדור אילנות היוחסין בפרט.
לצפייה באילנות היוחסין דורות 8 – 1 לחץ כאן

 


1.13:  L’ougzal  – דאר לוג’זאל
לצפייה
באילן היוחסין דורות 6 – 1 לחץ Dar L’ougzal

 

 


1.14:  Mhigen – דאר מְחִיגְן
לפי הרב מרציאנו משפחת דאר מחיגן מתייחסת למשפחת מכילף.
לצפייה באילן היוחסין Dar Mhigen דורות 7 – 1 לחץ כאן  

 


1.15:  M’khelef – דאר מכילף
לצפייה באילן היוחסין Dar M’khelef דורות 5 – 1 לחץ כאן  


 

1.16:  Naâs – דאר נאאס
לצפייה באילן היוחסין דורות 6 – 1 לחץ Dar Naâs



1.17:  Neffah – דאר אנְּפָאח
בביקור אצל דוד כהן מדאר אנפאח שגדל וחי בדבדו הוא סיפר לי שמקורו של השם “נפאח” הוא באבי הענף סבו דוד שנהג לפזר טבק על גב האגודל לכל ארכו עד כף היד ואז בתנועת משיכה של האף על גב האגודל להסניף מלוא החופן טבק.
לצפייה
באילן היוחסין דורות 8 – 1 לחץ Dar Bennafah

 


1.18:  Oughraba
 – דאר אוּגְ’רַבַה
לצפייה באילן היוחסין דורות 4 – 1 לחץ Dar Oughraba


1.19:  reziga – דאר רְזִיגָא
לצפייה באילן היוחסין Dar Benreziga דורות 9 – 1 לחץ כאן  

 


1.20:  Saban – דאר אסבאן
פירוש המילה סבאן היא כובס ולפיכך חשבתי תמיד שמקורו של הכינוי שהוצמד לענף המשפחתי הזה הוא שכנראה זה היה עיסוקו של אחד מאבות המשפחה. לפני זמן מה נתקלתי בהסבר אחר לפיו בני המשפחה נקראו בכינוי הזה משום שאחד מאבות המשפחה שאולי הקפיד מאד בענייני ניקיון היה נוהג לכבס את בגדיו הרבה, או אז הבנתי את הטעות שלי. אמנם בלעיון ממנה באתי היה מי שכונה אסְבָּאגִ’י – הצָבָּעִי (שאני עדיין זוכר את המצבעה שלו בפינת הרחוב שבה היה צובע צמר ואולי שטיחים), אבל לא סביר שהיו מכבסות ומכונת הכביסה הייתה קערה גדולה עשויה פח (בָּסִינָה) וקרש כביסה גלי שכל אישה החזיקה בביתה.
האסוציאציה המיידית שלי לשמע השם אסְּבַּאן היא תמונתו של הרב שלמה הכהן סקלי (הרש”ך) שהייתה תלויה במרבית הבתים שאני זוכר וכמובן בבית שבו גדלתי וכשהזכירו אותו זה תמיד היה בהדרת קודש.
אחד מצאצאיו של הרב שלמה הכהן הביא לידיעתי שבכל כתביו נהג הרש”ך השני לחתום את שמו באופן הבא: כהן-אצבאן סקלי (צדי מבוטאת כסמך)
לצפייה באילן היוחסין דורות 14 – 1 לחץ Dar Saban


1.21:  Tamar – דאר תאמר
לפי הרב מרציאנו הכיוני תאמר הוא על שמה של אם המשפחה שהייתה צדקת גדולה. (סעידה דיתאמר מהדור השני של האילן הייתה אשתו של אברהם הכהן סקלי מהדור הרביעי של האילן של דאר עוואז’ ארגבא) 
לצפייה באילן היוחסין דורות 7 – 1 לחץ DarTamar


1.22:  Zagouri – דאר זאגורי
לצפייה באילן היוחסין Dar Zagouri דורות 9 – 1 לחץ כאן 

 


1.2:  Aouz Eregba – דאר עוואז’ ארגבא
כפי שכבר סיפרנו מקורו של הכינוי עוואז’ ארגבא שפירושו עקומי הצוואר הינו בעקמומיות הצוואר של בני המשפחה שכנראה בשל קומתם הגבוהה התהלכו בצוואר מוטה (ראה תמונה). לפי הרב מרציאנו  דאר עוואז ארגבא מיוחסת לרבי דוד הכהן “ארבי לקביר” הראשון משפחות דאווד ממיסדי הקהילה בדבדו.
דוד הכהן בן הדור ה-5 באילן הדורות מהענף המשפחתי Aouz Eregba נישא לעווישא הכהן מהענף של Bousseta ויחד הם מביאים את הילדים  אהרן, אסתר,תמרה, אברהם ויוסף (שאצלנו קרוי סבא יוסף). רצח שני אחיה משה ויצחק של הסבתא עווישה בשנת 1922 השפיע עליה קשה כל כך שהיא זאת שביקשה את סבא רבא דוד לשאת אישה נוספת כדי להמשיך ולהביא אתה ילדים נוספים.
עם אשתו האחרת שאף שמה היה עווישה הוא מביא את הילדים משה, שלמה, יעקב, יהודה ומרים.

כאשר יהודי דבדו עברו ליישובים אחרים בימים שלאחר החלת השלטון הצרפתי (1912) התיישבו בני המשפחה ברובם באוג’דה ובלעיון.
מרבית בני המשפחה עלו ארצה בעלייה של 1956 ומיעוטם בשנת 1948 והם התיישבו בירושלים ועכו.
האילנות המוצגים בענף זה הם:
דורות 6 – 3 עוואז’ ארגבא (מסומן בכחול בתרשים)
דורות 10 – 6 לכל אחד מהבנים של דוד הכהן.
חלק מבני המשפחה יופיעו גם באילנות של משפחות בוסתא, בטיווי, מוכאלט, מחיגן ומרציאנו.
לצפייה
באילנות היוחסין
דורות ראשונים 6 – 3 מצד עוואז’ ארגבא לחץ Aouz Eregba
דורות ראשונים 6 – 1 מצד בוסתא לחץ Bouseta
דורות ראשונים 6 – 4 מצד לבטיווי  לחץ L’btiwi
דורות 10 – 6 יוסף הכהן לחץ Yosef        דורות 11 – 6 אברהם הכהן לחץ Avraham
דורות 11 – 6 אהרן הכהן לחץ Aharon    דורות 9 – 6 יהודה הכהן לחץ Yehuda
דורות 9 – 6 שלמה הכהן לחץ Shlomo    דורות 10 – 6 משה הכהן לחץ Moshe
דורות 10 – 6 יעקב הכהן לחץ Yaakov     דורות 10 – 6 מרים מרציאנו לחץ Miryam

1.2.1: האילן של סבתא זהרה – משפחת Ben sahkoun
מוצאה של סבתא זהרה אמנם איננו מדבדו אבל בהיותה אשתו של יוסף הכהן שהכנס לציון יובל שנים לפטירתו היה אחד הטריגרים העיקריים של האתר הזה נביא כאן גם את אילן היוחסין של הענף שלה. אילן קטן עם מעט מאד ענפים (שידועים לנו) שאנחנו נוטעים במטע האילנות של יוצאי דבדו לכבודה ולזכרה של אישה יקרה. 
סבתא זהרה מדור 6 הגיעה ממשפחת Ben sahkoun שאיננה שייכת לאחד מענפי משפחת הכהן סקלי ולפיכך אף אחת מן הגרסאות הקודמות אינה מציגה את בני משפחת בן סחקון ממנה היא הגיעה.
על אף שנכון לעכשיו יש בידינו מעט מאד רשומות והמידע על הענף הזה דל מאד מצאנו לנכון להציג אותו.
בתרשים האילן מופיעות אצל דוד יוסף האח של סבתא זהרה שלוש בנות בשם אליס, וזאת אינה טעות אלא ידו של גורל אכזר שקטף בזאת אחר זאת את שלושת בנותיו שכל אחת מהן נקראה על שם הקודמת לה.
לדאבוננו כל מה שידוע לנו על בנותיו של הדוד הוא שהשתיים הראשונות נפטרו בעודן פעוטות והבת השלישית ששמה היה ססיל נפטרה בגיל 4-5 לערך.

לצפייה באילן היוחסין בן סחקון דורות 6 – 1 לחץ Ben sahkoun

 

 

קצת סטטיסטיקה וגם שעשוע קטן על הענף המשפחתי שלנו 
מכיוון שזהו הענף המשפחתי שלנו היו לנו באופן טבעי יותר נתונים שאפשרו לנו מבט מזווית קצת שונה מזו שבה רגילים לצפות באילנות יוחסין וקצת הופתענו מהממצאים הסטטיסטיים שנגלו לנו.

לצורך הסטטיסטיקה שלנו בחרנו רק את משפחות הצאצאים של יוסף וזהרה הכהן מהדור השישי (להלן הצאצאים) והסתפקנו בבחינה של תאריכי לידה בלבד.
ל- 292 מתוך כלל הצאצאים של סבא יוסף וסבתא זהרה יש באילן היוחסין מידע על תאריכי לידה והניתוח הבא מתייחס רק אליהם.
50 ימים מימות השנה הם ימים שבהם שני אנשים חוגגים את יום הולדתם.
 17 מימות השנה הם ימים בהם שלושה אנשים חוגגים את יום הולדתם.
  שלושה מימות השנה הם ימים בהם ארבעה אנשים חוגגים את יום הולדתם.
  יום אחד (7 בינואר) שבו חמישה אנשים חוגגים את יום הולדתם.
והסיכום של כל זה מביא אותנו לתופעה המעניינת לפיה …..
 168 מתוך 292 שהם 57.5% !!! מהצאצאים חוגגים את יום הולדתם במקביל לצאצא אחר. (ביניהם 7 זוגות תאומים ושלישייה אחת).
ובאשר ללידות עצמן:
 
24.3 לידות בממוצע לחודש.
הבֶּייבִּי בּוּם של משפחת הכהן סקלי מתרחש בחודש אוגוסט שבו מספר הלידות גדול פי 1.4 מממוצע הלידות לחודש ופי 2 !! ממספר הלידות שהתרחשו בחודש פברואר שבו מספר הלידות הנמוך ביותר.
וכמו בימי הולדת גם אנחנו הזמנו קוסם שאמנם לא יודע להפריח יונים ולעשות את הקסמים הרגילים, אבל הוא יודע לעשות דברים שקוסמים אחרים לא יודעים.
אם תגידו לו באיזה תאריך אתם חוגגים את יום ההולדת הוא מיד יגלה לכם  מי עוד מבני השושלת של סבא יוסף וסבתא זהרה חוגג את יום ההולדת שלו באותו תאריך, וגם אם סתם מתחשק לכם לדעת מי חוגג יום הולדת בתאריך מסוים הוא יֶעָנה ברצון.
אז אם גם אתם סקרנים לראות את הקוסם הזה כל שעליכם לעשות הוא  ללחוץ כאן 
(אם הוא יכתוב לכם משהו כמו “הפוך עריכה לזמינה” תקליקו בבקשה:  1. קובץ    2. בתפריט שנפתח קליק על “מידע”     3. הפוך עריכה לזמינה
כל מה שעליכם לעשות הוא להכניס במשבצת המתאימה תאריך לידה (לפי ההנחיות הכתובות) והוא יגלה לכם למי עוד יש יום הולדת באותו תאריך. 
(כרגע הוא יודע לעשות את זה רק במחשב שולחני ולא באייפד ויכול להיות שזה לא יעבוד בגרסאות ישנות של אופיס)

 

 

2. משפחת בן שושן – Ben Sousan
 לפי הרב מרציאנו המסתמך על דבריו של הרב יששכר בן סוסאן (בהקדמה לתיקון יששכר) מוצאה של משפחת בן שושן הוא משבט בנימין ומקורו של השם הוא בשושן הבירה משם כנראה היה מוצאם כן מספר לנו הרב מרצינו כי “בני המשפחה בדבדו דקדקו לכתוב אך ורק בן סוסאן, ולא שושן”.
בספרד התיישבו בני משפחת בן שושן בעיר טולדו ולאחר גירוש ספרד הם הגיעו למרוקו והתיישבו בדבדו. לאחר החלת שלטון החסות הצרפתי עברו בני המשפחה לאוג’דה ולתאוורירת.
אחרון היהודים בתאוורירת יעקב בן שושן נרצח ע”י ערבים לאחר מלחמת ששת הימים ותשע שנים קודם לאחר מלחמת קדש נרצח נכדו דאוד די בן דאוד. 

ענפים משפחתיים: 12 ענפים משפחתיים שלהם הכינויים הבאים.

Boussabaniya Bentana Ben Shimon Ben béridi Ben âlou
Manina Douïeb Choulilef Bziz Brihem
Soussan Mrika

2.1:  Bziz – דאר בזיז
לצפייה באילן היוחסין Dar Bziz דורות 5 – 1 לחץ כאן  


2.2:  Choulilef – דאר כולילף
לצפייה באילן היוחסין Dar Choulilef דורות 5 – 1 לחץ כאן  


2.3:  Mrika – דאר מריקה
לצפייה באילן היוחסין Dar Mrika דורות 5 – 1 לחץ כאן  

 


3. משפחת  מרציאנו – Marciano
מקורו של השם מרציאנו (מספרדית murciano) הוא בשם העיר מורסיה שבספרד שבה הם היו קהילה גדולה וממנה גורשו.
קצת על העיירה מורסיה ויהודיה
מורסיה היא עיר הבירה של  ממלכת  מורסיה לשעבר שוכנת בדרום מזרח ספרד על גדות הנהר סֶגוּרָה ומרוחקת כ- 500 ק”מ מזרחית מסביליה. הממלכה הוקמה ע”י עבד אל רחמן השני אמיר קורדובה ונלקחה לראשונה מהמוסלמים  בתקופת שלטונו של פרדיננד השלישי מקסטיליה בשנת 1243.
לאחר מרד של המוסלמים נכבשה מחדש על ידי ג’יימס הראשון מלך אראגון, שהעביר אותו לקסטיליה בשנת 1265. בין אלה שסייעו למלך בכיבושו את האזור היו יהודה דה לה  קבאלריה  שהלווה כסף כדי שחיל הים יוכל להצטייד למלחמה נגד המוסלמים ואביו יהודה בונסניור שניהל את המשא ומתן עם המוסלמים על כניעתם והיה גם מתרגם של מסמכים ערבים בספר ממלכה. פקידים יהודים בממלכת אראגון נפגשו עם פקידים יהודים בממלכת קסטיליה בעיירה ובשנת 1292 מילא משה בן טוריאל מקסטיליה תפקידים אדמיניסטרטיביים חשובים שם.

אלפונסו העשירי מקסטיליה (1284 – 1252) חתנו של ג’יימס הראשון, הקצה רובע מיוחד לקהילה היהודית והורה במפורש שיהודים לא יתגוררו בקרב הנוצרים. עם זאת, בעת התיישבותם קיבלו יהודים שונים נכסים ברובע היהודי וגם בעיירה עצמה, כמו כן הוקצה אתר לבית הקברות היהודי.
לאחר שנקבעו תקנות היישוב, הוטל מס שנתי של 30 דינר על כל יהודי. היהודים נאלצו גם למסור מעשר ואת הביכורים של כל רכושם ועדרם לקתדרלה כפי שהיה מקובל בסביליה.
בשנת 1307 הופקדו סמכות השיפוט על המוסלמים בממלכת מורסיה על דון אייזק בן יעיש, היהודי האחרון שמילא תפקיד כזה.
לקראת סוף המאה ה- 14 פעלו כמה גובי מס יהודים בממלכה ובעיירה, ביניהם סולומון בן לופ, שהתיישב במיורקה לאחר 1378 אשר זכה להגנתו המיוחדת של מלך אראגון. בתקופה זו צוינו יהודי מורסיה בנדיבותם בגאולת האסירים ובהשתתפותם בסחר ימי וזה בנוסף לעיסוקיהם הרגילים בתחום המסחר, המלאכה והחקלאות. אף על פי שלא קיימים פרטים אודות התנהלות יהודי העיירה במהלך רדיפות 1391, הקהילה המשיכה להתקיים לאחר אותה תקופה.
כ -2,000 יהודים התפרנסו במגוון גדול של פעילויות. קשרים הדדיים קרובים נשמרו עם האוכלוסייה הנוצרית, ושניים מזקני הקהילה השתתפו בישיבות המועצה העירונית. לאורך המאה ה -15, יהודי מורסיה היו לרוב גובי מיסים, הן בממלכת מורסיה והן בעיירות אחרות הסמוכות והרחוקות.
בשנת 1488 סמואל אבולעפיה נלקח תחת חסותם של המלכים הקתולים במשך שנתיים בהערכה על שירותיו לכתר במהלך המלחמה בגרנדה. שלמה ב. מימון זלמתי הדפיס ספרים בעברית במורציה בשנת 1490.
למורסיה היו גם קונברסוס, שחלקם נותרו נאמנים ליהדות. היו  קונברסוס שנהגו להגיע למורסיה כדי לחזור ליהדות, מקרה אחד כזה מוזכר במשפט לה גרדיה ב 1490.
במורסיה פעל בית משפט לענייני אינקוויזיציה.
לאחר הגירוש
פרטים על עזיבת היהודים ממורציה בעת הגירוש אינם ידועים אבל ניתן לשער שהם עזבו מנמל קרטחנה הסמוך. לאחר גזרות קנ”א וגם לאחר גירוש של 1492 יהודי מורסיה ביקשו להגיע לארץ ישראל. קבוצה אחת התעכבה באיטליה וקבוצה שניה הגיעה לארץ ישראל ולסוריה (הרב מרציאנו מציין שיוצאי מורסיה שהגיעו לארץ ישראל ותורכיה שמם הוא מורסיה ולא מרציאנו). הקבוצה השלישית הגיעה לחופי אלג’יריה בסמוך לעיר אוראן שם הם התיישבו בתלמסאן תאדליסאת ומשם הם הגיעו לדבדו.
לאחר החלת שלטון החסות הצרפתי עברו בני המשפחה לאוג’דה ולתאוורירת.
מסע הנדודים של משפחת הכהן סקלי המתואר במצגת מהיציאה לגלות ועד העלייה לארץ מתאר ברוב חלקיו את מסע הנדודים של משפחת מרציאנו.

ענפים משפחתיים:  14 ענפים משפחתיים שלהם הכינויים הבאים

Ben Bibi Ben Aouïzer Ben Ako Alouga Ako
L’herher Bihi Ben Ychou Ben Yaza’h Belchguer
Ougnich Mchicho L’himmer L’khihel Limana

הערה: יש לשים לב לכך ששלושת הבנים של הדור השישי של משפחת בן עקו מתפצלים לשני ענפים. יוסף ממשיך את הענף של בן עקו ואילו הבן דוד הופך לאבי השושלת של להרהר.
3.1:  Ben Ako – דאר בן עַקוֹ  ומשפחת להרהר

לצפייה באילן היוחסין דורות 16 – 1 לחץ Dar Ben Ako
(יש לשים לב לפיצול בדור השישי לשני הענפים בן עקו ולהרהר)

3.2:  L’herher – דאר להרהר
את ששת הדורות הראשונים שעד לדור של דוד שהוא אבי שושלת להרהר אפשר לראות בתרשים למעלה של דורות 1-16 של משפחת בן עקו. 
לצפייה באילן היוחסין Dar L’herher דורות 16 – 6 לחץ כאן  


3.3:  Mchicho L’himmer – דאר להרהר
לצפייה באילן היוחסין Dar Mchicho L’himmer דורות 8 – 1 לחץ כאן  

 


4. משפחת  בנחמו – Benhamou
השם חמו הוא כנראה עיוות של השם חיים ולפי זה מקור השם בן חמו הוא בן חיים. הסבר אחר למקורו של השם הוא שהמילה חמו היא ראשי התיבות של שלוש השמות חנניה, מישאל ועזריה שהן דמויות מקראיות המוזכרות בספר דניאל אשר הושלכו לכבשן ע”י נבוכדנצאר לאחר שסירבו לעבוד עבודה זרה.
ענפים משפחתיים:
 
 18 ענפים משפחתיים שלהם הכינויים הבאים.

Ben Zagaï Ben Wawa Ben Sousso Bar Rafael Avida
Haron di Shmouel Fofo Dabib Bziza’h Bouz’ît
Sbata Salem Massôd Leekdim H’kika
Zaroual Soussou Amouchi Tababa

4.1:  H’kika – דאר חקיקה
לצפייה באילן היוחסין Dar H’kika דורות 4 – 1 לחץ כאן  

4.2:  Zaroual – דאר זארואל
לצפייה באילן היוחסין Dar Zaroual דורות 6 – 1 לחץ כאן  

4.3:  Tababa – דאר טאבאבה
לצפייה באילן היוחסין דורות 5 – 1 לחץ Dar Tababa

 

5. משפחת  בן גיגי – Benguigui

 

מימין לשמאל: הרב משה בן גיגי, הרב שמואל מרציאנו ור’ שמעון בן גיגי

 

משפחה שהוציאה מתוכה דורות של רבנים שהראשון שבהם הידוע הוא הרב סאלם בן גיגי שחי בדבדו בשנת 1674. עוד מספר הרב מרציאנו שבעיר תאזא שימשו בני משפחת גיגי כרבנים קרוב לשלוש מאות שנה.
שני זיכרונות שאני נושא אתי מהעיירה לעיון שבה גדלתי קשורים בשתיים מהדמויות שבתמונה. האחד קשור ברב משה בן גיגי שהיה הרב של לעיון שבתום לימוד תורה שלמדנו קבוצת ילדים בביתו שכנראה נמשך עד שעה מאוחרת, פרשו לנו על הרצפה מצעים ונשארנו לישון בביתו זה לצד זה.
הזיכרון השני קשור בדמותו של רבי שמעון בן גיגי כשהוא פוסע לאיטו, תמיד בלבוש לבן ותמיד שקט כשהילה מלאכית נשקפת ממנו.
ענפים משפחתיים: 4 ענפים משפחתיים שלהם הכינויים הבאים.

 Touita Sbiaâ L’âsidi Asmimen


5.1:  L’âsidi – דאר לעסידי
לצפייה באילן היוחסין Dar L’âsidi דורות 9 – 1 לחץ כאן 

 


6. משפחת  מרעלי – Marelli
מקורו של השם מרעלי (בצרפתית Morali) הוא כנראה בעיר מורל שבספרד. בני המשפחה חיו בקהילות היהודים שבמרוקו ובהן דבדו ובאלג’יריה.
הרב יצחק מרעלי (1952 – 1867) היה משורר, פייטן, הוגה דעות, חוקר ומתרגם כתב מעל 200 שירים ופיוטים, נחשב לאחד ממחיי השפה העברית והיה דמות מרכזית בקרב משוררי וחכמי אלג’יריה. 
ענפים משפחתיים4 ענפים משפחתיים שלהם הכינויים הבאים.

Zemana  Mniguets Ben Chemkha Benharona


6.1:  Ben Chemkha – דאר בנשמכה
לצפייה באילן היוחסין דורות 5 – 1 לחץ Dar Ben Chemkha


6.2:  Zemana – דאר זֶמָנָה
לצפייה באילן היוחסין דורות 4 – 1 לחץ  Dar Zemana




7. משפחת בן סולטן – Ben Soultan
המילה סולטן נגזרת מהמילה שלטון בערבית והמשפחה שנקראה בן סולטן במרוקו נקראו בני המשפחה הראשונים בשם אבן ריי  (בן מלך). כנראה שמשפחות מלכא, בר מלך, מלכי ומשפחות אחרות ששמן נגזר משמות מלוכה הגיעו מאותו השורש. משפחת בן סולטן חיה בדבדו במאה השמונה עשרה ומשם נפוצו לתלמסאן שבאלג’יריה, פאס, טיטוואן ומאוחר יותר גם לתוניסיה.

Bentana Benissim   Benefraïm Benchmouel


8. משפחת  ענקונינא – Anconina
משפחה כה קטנה באוכלוסין עד שהרב יוסף בן נאיים הבקי בקורות ישראל במערב רשם אותה בטעות בין המשפחות שעברו מן העולם” (יחס דבדו).
בספר ויקץ שלמה של הרב שלמה הכהן זאגורי הוא כותב ש”בני משפחת ענקונינא באו בברית נישואין עם בני משפחת הכהנים ומשום כך נודעה קירבה גדולה בין שתי המשפחות”. קשר נישואין כזה נוצר גם בענף המשפחתי שלנו (דאר עוואז’ ארגבא) בנישואיה של מחה ענקונינא לדוד אהרן מדור 6 שבתרשים למעלה.
הרב שלמה הכהן זאגורי מתאר את אחד מאבות המשפחה הרב יעקב ענקונינא כאדם שמלבד היותו גדול בתורה היה גם אדם אמיד שסחר עם בית המלוכה. (הרב מרציאנו).
 ענפים משפחתיים3 ענפים משפחתיים שלהם הכינויים הבאים.

Zgiuor  Chouaâ Ben conina

8.2:  Zgiuor – דאר זגִ’יוואר
לצפייה באילן היוחסין דורות 9 – 1 לחץ Tsguior



 

9. משפחת  Ben Naim – בן נעים
במסמכים ספרדיים מימי הביניים רשומים שמות דומים לבן נעים ובהם נעם, בן נעים וכהן בן נעים . נעם מתועד כשם משפחה יהודי בשנת 1391 עם מאיר נעם, המוזכר ברישום הקהילה היהודית של ברצלונה בספרד.
לעומת זאת מביא הרב מרציאנו בספר יחס דבדו פירוש אחר לפיו בקרב קהילת יהודי דבדו שם המשפחה “קשור למלאכת הבנייה זכר לאבות ראשונים שעסקו בבנין”
בדבדו ידועה משפחת בן נעים מתחילת המאה השבע עשרה. לפי הרב מרציאנו עיסוקם היה במכירת קרקעות בשכונת היהודים.
במאה ה-18 עזבו רבים מבני משפחת בן נעים לתלמסאן ופאס.
בני המשפחה ידועים היו בגמילות חסדים לכל צורותיה מסיעוד חולים ועד לכריית קברים , חציבת מצבות וטהרת נפטרים. (יחס דבדו).  אחד מגדולי הרבנים שיצאו ממשפחה זאת הרב יעקב חיים בן נאיים היה אב בית הדין באלג’יר ובשנת 1782 נסע לליוורנו שבאיטליה שם הוא קבור. רב גדול אחר ממשפחה זאת הרב יוסף בן נאיים חיבר את הספר תולדות חכמי ישראל במרוקו שמספר על גדולי הצדיקים והחכמים שחיו ופעלו במרוקו באלף השנים האחרונות (יחס דבדו).
ענפים משפחתיים: ענף משפחתי אחד שכינויו הוא.

Bouch’hata

 

10. משפחת  Bensadoun – בן סעדון
פירוש השם בן סעדון בערבית הוא “בן מזל” ,מקור השם קשור כנראה בשם הכפר בני סעדון ליד פאס, שמות דומים כמו סעדה מתועדים כשמות משפחה יהודיים מן המאה ה-14 ובכתובות מתוניס משנת 1806 ומשנת 1873. במאה ה-17 השם בן סעדון מתועד במסמך של הקונסוליה הצרפתית בטוניס. (ישראל בן סעדון מפאס שחי בטוניס)

 


11. משפחת  Tordjman – תורג’מן
השם תורג’מן היה נפוץ בכל מרוקו ומקורו נובע מן התרגום של המילה שפירושה בערבית מתורגמן. כאשר השלטונות מנעו השפעה זרה במרוקו היהודים הפכו לאנשי הקשר עם הספינות הזרות שעגנו בנמלי מרוקו. שם המשפחה מתועד למן המאה ה-16 ובעיירה דבדו השם תורג’מן מתועד מאמצע המאה ה-18.
לפי הרב מרציאנו יש שלוש גרסאות למקור השם תורג’מן בדבדו האחת מספרת על בן משפחת תורג’מן שהגיע במאה ה-19 לדבדו מפאס, החל לעבוד בעבודות מזדמנות ואז נשא אישה והפך לתושב קבע.
גרסה שנייה מדברת על ענף ממשפחת תורג’מן שמתייחס למשפחת מרציאנו (חיזוק לגרסה זאת אפשר לראות במצבה בבית הקברות החדש של דבדו שהרב ראה בעצמו  את הכתוב עליה …יצחק מרציאנו המ’ תרג’מן)
הגרסה השלישית מספרת על שטר משנת תקס”ב (1802) שבו מוזכר “ר’ יוסף יצחק בן סוסאן ידי”ן אטורג’מאן”.

11.1:  Tordjman – דאר תרג’מן (תורג’מן)
לצפייה באילן היוחסין דורות 4 – 1 לחץ Tordjman

בית הקברות היהודי – סיפור מן הסוף להתחלה

את סיפור בית הקברות של לעיון נספר בשני חלקים, הראשון שבהם מתרחש לפני כשלושים וחמש שנה בשנת 1982 והשני לפני כשנה בעת טיול מורשת משפחתי.

חלק שני:

לא בִּכְדִי אנחנו מתחילים את הסיפור מהחלק השני ולא עפ”י הסדר הכרונולוגי שלו. את ההסבר לכך נניח עד לתום הסיפור.
חלק זה מספר על הרשמים והמראות שנגלו לבני משפחת הכהן סקלי שהגיעו בקיץ 2015 אל בית הקברות היהודי בלעיון, במסגרת של טיול שורשים משפחתי. 

כל אחת מהתחנות בהן עצרה רכבת הזמן במסע המורשת המשפחתי הייתה חוויה בפני עצמה, אבל התחנה של לעיון הייתה כנראה המיוחדת שבהן.
חלקם של המשתתפים בטיול זה נולדו בישראל, או שנולדו בלעיון ועלו ארצה בעודם רכים בשנים, אך יש ביניהם גם מי שנולדו וגדלו בה וזוכרים היטב את העיירה ואנשיה.
מראות שהיו חבויים עמוק בתהומות הנשייה צפים ועולים באחת אל מול המראות הנגלים לעין ואל מול האנשים שהם פוגשים ברחובות העיירה ובבתי שכנים שהם מבקרים בהם.
הרחוב של היהודים והבית שבו גדלו, הרחוב המסחרי והחנות של סבא, ביה”ס שבו למדו ועוד.
עם זאת, ארכאולוג שהיה מנסה למצוא עדות ליהודים שחיו בעבר בעיירה לא היה מעלה בידו אפילו קצהו של חרס בודד.
המקום היחידי שבו העבר היהודי של העיירה “חי” עדיין הוא מקום משכנם של המתים. כאן בחלקת האדמה הקטנה של בית הקברות של יהודי לעיון טמון עברה היהודי של העיירה ועם השנים הוא נטמע בין רגבי העפר שבו.
כאשר מתקרבים למקום התמונה המתגלה לעין היא של בית קברות פשוט למראה המתמזג היטב בנוף הבראשיתי שבו הוא שוכן.
הקברים שלמים ובנויים על רצפה דמוית בטון, המצבות היכן שהן קיימות שלמות, והיעדר קירות או גדרות שתוחמים את שטח בית הקברות רק מוסיף לאווירה הפסטורלית של המקום ולהתמזגות שלו עם הטבע שמסביב כאילו היה חלק ממנו.

 

הנוף שמסביב

הנוף שמסביב

%d7%9e%d7%a8%d7%90%d7%94-%d7%9b%d7%9c%d7%9c%d7%99-1

פסטורליה במיטבה

%d7%9e%d7%a8%d7%90%d7%94-%d7%9b%d7%9c%d7%9c%d7%99-8

רצפת בטון וקברים שברובם שלמים למראה

 

 

 

 

 

 


מיתרי הרגש אינם זקוקים ליד שתפרוט עליהם, הם נמתחים מאליהם ומתחילים להשמיע את מנגינותיהם. מנגינות של שמחה על הזכות הגדולה לעמוד במקום הזה שבו לא דרכה רגל יהודי זה עשרות שנים, מנגינות של תודה על האפשרות לומר קדיש על קברם של בני משפחה ומנגינות של עצב למראה קבר של אחות שנפטרה בעודה ילדה קטנה.

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%942

ליד קבר האחות סעודה

 

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%947

ליד הקבר של האבא הסבא והדוד אברהם הכהן סקלי (חביבי ברהים)

 

 

 

 

 

 

 

 

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%949

הגברים שבחבורה מתארגנים לאמירת קדיש

%d7%90%d7%95%d7%9c%d7%99-%d7%a1%d7%a2%d7%95%d7%93%d7%94-8

האחות הקטנה ליד קברה של האחות הגדולה שנפטרה בעודה קטנה


כמעט בכל פינה בתבל בתי קברות של יהודים היו מקום שבו חוליגנים אנטישמים פורקים את מטעני השנאה שלהם באין מפריע.

ניתוץ של מצבות, כתובות, צלבי קרס וזריעת הרס היו למלאכות חביבות על אנשי הזדון והארס.
והנה למרות בדידותו וריחוקו של בית הקברות היהודי שבלעיון אין סימנים להזנחה או חלילה להרס וחילול של קברים ובהתחשב בכך שאחרוני היהודים של לעיון עזבו את העיירה לפני עשרות שנים, נראה כאילו גם תלאות הזמן פסחו על המקום המיוחד הזה.
תחושה של הכרת תודה עמוקה לתושבים המקומיים השומרים על כבודם של מתינו הקבורים כאן מחפשת דרך להתגנב אל הלב פנימה, אבל משהו עוצר בעדה וחוסם בפניה את  הכניסה ועל כך בחלק הבא.

חלק ראשון:

בין בני המשפחה שלקחו חלק בטיול המורשת הזה הייתה גם שמחה אחותנו וזה לא היה הטיול הראשון שלה למרוקו.
מרוקו היא כיום יעד תיירותי נחשק ובשנים האחרונות מבקרים בה מידי שנה יותר מעשרת אלפים ישראלים.
שונה היה המצב בראשית שנות השמונים כאשר שמחה עשתה את טיול המורשת שלה בגפה.
בימים ההם כמות התיירים שהגיעו מישראל למרוקו הייתה זעומה ואלה שבאו לשם נצמדו עפ”י רוב זה לזה והקפידו להישאר בסביבות עירוניות.
לא כך עשתה שמחה אשר נסעה בגפה לעיירה לעיון השוכנת עשרות קילומטרים מיישוב עירוני ומרחק מאות קילומטרים מהאזורים המתוירים.
כשהיא הגיעה ללעיון העיירה שבה היא נולדה, גדלה וילדה את שני ילדיה הראשונים, היא הייתה כנראה אחד היהודים המבודדים ביותר בתבל.
העיירה שהייתה פעם כמעט ציורית הפכה לאוסף של טלאים בנויים, ההזנחה שלטה בכל מקום. בלשון המעטה היא לא אהבה את אשר ראו עיניה ובדיעבד מוטב היה אולי להישאר עם זיכרונות העבר.
ההפתעה הגדולה ציפתה לה בהמשך.
היא שמה פעמיה אל בית הקברות היהודי והתמונה הנגלית לעיניה במבט מרחוק דומה מאד לתמונה החרותה בזיכרונה. הקברים נראים שלמים והמצבות עומדות על מקומן.

 מבט מרחוק 

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%944%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%943

 

 

 

 

 

אט אט ככל שהיא מתקרבת היא מתחילה להבחין בערימות של עפר ואבנים שפזורות ברחבי בית הקברות, הקברים עם סימני הרס בחלקם התחתון אבל המצבות שלמות, מסוג הסימנים שמלתעות הזמן נוהגות להותיר אחריהן.

pic12
וכשהיא נכנסת אל תוך תחומי בית הקברות היא קופאת על מקומה לנוכח המראות הנגלים לנגד עיניה.
כמעט ליד כל קבר פעור חור גדול וערימות של עפר ואבנים פזורות בסמוך לו.
השמחה שקיננה בלב לנוכח המצבות השלמות והמראה הפסטורלי שנשקפו לעיניה ממבט מרחוק הייתה מוקדמת. 

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%942

גלי עפר ואבנים

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%945

כל קבר וה”בולען” שלו

 

 

 

 

 

 

 

 

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%948

מצבה ומה שמתחת לה

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%946

חור אחד לשני קברים

 

 

 

 

 

 

 

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%9411

פיר עמוק

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%9412

גישה מצידי הקבר

 

 

 

 

 

 


הבדידות, הריחוק וכנראה גם ההלם מהמראות שהיא רואה סביבה מונעים ממנה כל אפשרות לחשיבה הגיונית שתוכל לספק הסבר כלשהו לסיבת היווצרותם של החורים דמויי הבולענים הפעורים ליד הקברים.

היא שבה לארץ ומספרת את אשר עיניה ראו בבית הקברות ובעקבותיה נוסע לשם דוד הכהן (דוּדוּ) אחד הבנים של הדוד הקבור שם ורק לאחר שהוא שב משם מתגלה הסוד מאחורי הבורות הפעורים ליד הקברים.
הבורות נכרו כדי להוציא את שלדיהם של המתים, כי המכשפים של העיירה החליטו שעצמות היהודים הם התרופה למחלה שפשטה בקרב עדרי הבקר של המקומיים.
ספק אם בעולם כולו היה תקדים לסוג כזה של חילול בית קברות יהודי.
לא כתובות וניתוץ של מצבות אלא פגיעה ישירה בשלדי המתים.
עצמותיהם של המתים היהודים תושבי העיירה ובהם רבים מבני משפחת הכהן סקלי אשר נקברו בבית הקברות של לעיון הוצאו מקברם ונרקחו לשיקוי שהוכן בידיהם של מכשפים.
ברבריוּת, חוליגניות וונדליזם מתייחסים להתנהגות כלפי רכוש וכלפי בני אדם חיים וספק אם בלקסיקון המילים יש מילה המתאימה לתאר סוג כזה של התנהגות מפלצתית כלפי שלדי מתים.
על רצח יהודים בידי גויים אנחנו מוסיפים השם יקום דמו – הי”ד ומה שנעשה בבית הקברות הזה הוא רצח של שלדי יהודים ואין לנו אלא להוסיף על שמותיהם הי”ד.

עתה  שהגענו אל סוף הסיפור אנחנו יכולים להסביר מדוע זה בחרנו להציג אותו מן הסוף (מסע המורשת של קיץ 2015) אל ההתחלה (מסעה של שמחה מראשית שנות ה-80).
אילולא ביקורה של שמחה הסיפור שסיפרנו היה מסתיים ברגשות של הכרת תודה עמוקים שאנחנו חייבים לתושבים המקומיים על ההקפדה והכבוד שהם נוהגים במתים שלנו.

שמחה “נשלחה”  ללעיון בימים בהם איש לא העלה בדעתו לבקר שם, כדי להבטיח שבדפי ההיסטוריה יירשם הסיפור האמיתי על המעשים המפלצתיים שנעשו בבית הקברות היהודי של העיירה, ולא הסיפור המשוכתב שתושבי העיירה רצו לספר ע”י מלאכת הטשטוש שעשו בו אחרי ביזת השלדים.

הכהן סקלי – פוגרומים ומעשי רצח

הרצח של משה ויצחק הכהן סקלי
הפוגרום בג’רדה ואוג’דה (1948)
♦ 
הרקע
♦ מהלך הפרעות
 משפחת הכהן סקלי והטבח
ניצל מן המוקד- משה הכהן סקלי
פרעות באוג’דה 1953
חילול בית הקברות בלעיון

 

 הרצח של משה ויצחק הכהן סקלי (1922)

הבן שמעון הכהן מספר

במסגרת פרויקט שימור המורשת ביקרתי פעמיים בביתו של שמעון הכהן סקלי במטרה לשמוע ממנו על הרצח של אביו משה הכהן ודודו יצחק שהם אחים של סבתא שלנו עווישה (אימא של סבא רבא יוסף) ולאסוף ממנו פרטים לצורך אילן היוחסין. הכרתי וזכרתי את שמעון הכהן ואשתו מימים רחוקים ממרוקו וגם מישראל מהימים שבהם התגוררו בשכונת בקעה.
הזיכרונות שלי ממנו הם של אדם עם הרבה דרך ארץ, ביישן, צנוע ואדם הממעיט מאד בדיבור.
מפאת גילו המופלג (תשעים ושבע) הגעתי לביקור הראשון כשבליבי מקנן ספק גדול אם אצליח לדלות ממנו מידע כלשהו.
בביקור השני הגעתי עם דויד אחייני.
בקושי רב הוא מצליח לראות בעיניו וצריך לדבר אליו בקול רם מאד כדי שיצליח לשמוע, ואולם משקלט את השאלה הוא משחזר את הדברים באופן מעורר השתאות. קצב הכתיבה שלי לא יכול היה להדביק את שטף הדיבור שלו, לכל אירוע הוא ציין את התאריך העברי והלועזי והוא זכר דברים לפרטי פרטים. הרצח התרחש ביום כ”ג אלו תרפ”ג, 16 בספטמבר 1922. אביו משה ודודו יצחק הכהן הגיעו במסגרת עיסוקם במסחר לעיר אוטט (שוכנת כ-160 ק”מ דרומית מערבית לדֶּבְּדוּ).
באישון לילה של ליל שבת חדרו ערבים לבית שבו הם שהו ורצחו אותם בשנתם בדם קר.

בית הקברות בדבדו

בית הקברות היהודי בדֶּבְּדוּ.

במקומות ובזמנים שדם יהודים הוא הפקר רוצחי יהודים אינם צריכים להימלט על נפשם מיד החוק והם אפילו יכולים להמשיך ולהתעלל בגופות הנרצחים, וכך מוצאים את עצמם בני הקהילה של הכהן סקלי במצב שהם אינם יכולים להביא לקבורה את הנרצחים והם נאלצים לנקוט בדרכי עורמה עד אשר הם מצליחים לחלץ את הגופות מידי הפורעים.
הם הובאו לקבורה בבית הקברות היהודי בדֶּבְּדוּ.

במרוקו של אותם ימים עפ”י רוב הבעל נושא בכל העול של הפרנסה ודינו של מי שהתייתם מאב הוא להיות תלוי אך ורק בצדקות ותרומות של אנשים. לא כך היה דינו של שמעון הכהן שבעת הרצח של אביו היה ילד בן 12. התכוננתי כבר לעזיבה כאשר שמעתי אותו אומר “כשאבא שלי נרצח אני הייתי ילד קטן וגרנו בברגן”, .. …. וכאן הוא המשיך וסיפר סיפור מופלא על גמילות החסד שסבא יוסף וסבתא זהרה גמלו עמו לאחר הרצח שבסופו סיפור מופלא של הכרת תודה.

 

 

הפוגרום בג’רדה ואוג’דה 1948

הרקע
במקביל למאבק היישוב היהודי בארץ כנגד המנדט הבריטי שהחל בשנת 1945 החל במרוקו המאבק לעצמאות. מפלגת האיסתיקלאל בראשות עלאל אלפאסי הגישה לסולטאן מוחמד החמישי עצומה שבה היא מצהירה על הזיקה שלה לאיסלאם ומכריזה על רצונה בייסוד מלוכה דמוקרטית. משטר החסות הצרפתי הגיב באופן קשה ואילו הסולטן שהיה מזועזע מתגובת השלטון הצרפתי לא הסתיר את אהדתו ללאומנים ובנאום שנשא בשנת 1947 הוא מכריז לראשונה על “זהותה הערבית של מרוקו” והוא מברך גם על הקמת הליגה הערבית שנוסדה בשנת 1945.
תקופות של חוסר יציבות שלטונית אינן מבשרות טוב ליהודים, מה גם שהפעם זה קורה במקביל למאבק של היישוב היהודי בארץ.
הלאומנים במרוקו מאשימים את השלטון הקולוניאלי הצרפתי ובאפן לא מפתיע גם את היהודים והציונות. הכרזות והשלטים עושים את שלהם בליבוי היצרים כנגד היהודים במרוקו שנופלים קורבן לשורה של התפרצויות אלימות וביניהם בסֶפְרוּ (יולי 1944), מקנס (ספטמבר 1944), מרקש וקזבלנקה (מאי 1945).

ביום כ”ט בנובמבר 1947 מחליטה העצרת הכללית של האו”ם על תוכנית החלוקה שמביאה לסיום המנדט הבריטי בארץ ותחילת מלחמת העצמאות.

בתאריך 23 במאי 1948 נואם הסולטן מוחמד החמישי והוא מסביר ליהודי מרוקו ………” זה כמה ימים שפרצה המלחמה בפלשתין, ארץ קדושה, לאחר שהערבים נואשו מלשכנע את הציונים לוותר על הרעיון להשתלט על הארץ הזו ולגרש ממנה את תושביה”……… ” המדינות החברות בליגה הערבית מצאו עצמן מחויבות לפלוש לפלשתין הקדושה כדי להגן על תושביה ולמגר את התוקפנות הבלתי מוצדקת של הציונים”…………. “אנו תומכים בלב ונפש בשליטי ערב ובראשי הממשלות שלהם”………………

“מסיבה זו אנו מצווים לנתינינו המוסלמים שלא להיגרר להסתה בעקבות מעשיהם של היהודים כנגד אחיהם הערביים בפלשתין ולא לבצע מעשה כל שהוא העלול לשבש את הסדר ובטחון הציבור”……. ובהתייחסו ליהודי מרוקו הוא מציין “שונים הם מהיהודים העקורים שפנו מכל קצות תבל לעבר פלשתין בכוונה להשתלט עליה שלא בצדק ובשרירות לב”…… “לפיכך הם צריכים להימנע מכל מעשה שיש בו כדי לתמוך בתוקפנות הציונית או להפגין סולידריות כלפיהם, משום שבכך הם יפגעו בזכויות המיוחדות המוענקות להם כשם שיפגעו באזרחותם המרוקאית”

בתאריך 7 ביוני 1948 מתחילות הפרעות באוג’דה ומשם ממשיכות לעבר ג’רדה.
נאומו של הסולטן כולל אומנם קריאה לנתיניו הערבים שבמרוקו שלא להיגרר לאלימות כנגד היהודים כאות הזדהות עם אחיהם הערבי בארץ אבל בד בבד הוא כולל גם אלמנטים אנטי ציוניים קשים והזדהות מוחלטת עם הערבים בארץ. אוזנם של הפורעים הייתה סלקטיבית והיא סיננה את קריאות ההרגעה ושמעה רק את החלקים האנטי ציוניים שמגבירים אצלם את האחווה וההזדהות עם אחיהם הפלסטינים.
בגלל קרבתה לאלג’יריה העיר אוג’דה משמשת באותה עת מוקד למאות צעירים החוצים את הגבול לאלג’יריה בדרכם לישראל. דברי ההסתה המתפרשים מנאומו של הסולטן הם כאבק שריפה לפצצה המתקתקת של תסכול מהמאבק בשלטון הצרפתי (שבו הם מאשימים גם את היהודים), הפתיל מוביל לעבר אוג’דה שהיא מוקד לבריחת יהודים לישראל.
שבועיים לאחר הנאום של המלך ושלושה שבועות לפני קום המדינה פורצות הפרעות באוג’דה.

 

מהלך הפרעות

ביום שני בשבוע כ”ט באייר תש”ח (7 ביוני 1948 ) המוסלמים של אוג’דה לא הופיעו לעבודה, בשעות הבוקר מתקבץ אספסוף חמוש בגרזנים וסכינים בשוק היהודים.
ימים קודם לכן נשמעו קריאות ואיומים לרצח כלפי היהודים.
המהומה מתחילה עם תקיפתו של יהודי שגוררת תגרה רבתי בין יהודים ומוסלמים, סמוך למקום האירוע נפצע מוסלמי מידי יהודי שדקר אותו. חיש מהר נפוצה השמועה לאמור “יהודי רצח מוסלמי!” ולא צריך יותר מזה כדי לטבוח ביהודים.
ארבעה יהודים וצרפתי אחד נרצחים באוג’דה.
ההמון המתפרע מתפזר רק אחרי שכוחות צבא ומשטרה משתלטים עליו והם מתקבצים מחדש ונוסעים במשאית לעבר העיירה ג’רדה שהיא עיר מכרות פחם הסמוכה לאוג’דה.
מיד כשהם מגיעים הם מלהיטים את הרוחות שם אחרי שהם מפיצים שמועה שיהודים רצחו מוסלמים ושיהודים הרסו את גג המסגד הגדול באוג’דה, בעקבות השמועה מתחולל טבח נוראי ביהודים.
38 יהודים נוספים נרצחים ובהם רב הקהילה משה הכהן סקלי. מספר היהודים הנרצחים הכולל בשני ימי הטבח מגיע ל-42 בהם עשרה ילדים ועשר נשים. עשרות רבות נפצעו וחנויות ובתים רבים נשדדו ונבזזו, כל זאת לקול צהלולי שמחה של נשים מוסלמיות שצפו באירועים. בעקבות הפוגרום הועמדו לדין בפני בית דין צבאי צרפתי 35 ערבים. 2 נידונו למוות, 2 לעבודת פרך לכל החיים ועל היתר נגזרו עונשי מאסר שונים.
הפוגרום עצמו לא זכה לכיסוי תקשורתי והוא הוזכר כמעט בדרך אגב, שמות הנרצחים לא הוזכרו ובמשך הזמן כמעט שנשכחו מהזיכרון הציבורי.
רבי שלמה הכהן זאגורי בספרו “ויקץ שלמה” מביא את רשימת הקרבנות שאותה אנחנו מביאים כאן כגלעד צנוע לזכרם של הנרצחים הי”ד.

 רשימת היהודים שנרצחו בפוגרום

Download (DOCX, Unknown)

 

משפחת הכהן סקלי והטבח

שישה עשר מתוך ארבעים ושניים היהודים שנטבחו בפוגרומים של אוג’דה וג’רדה היו בני משפחת הכהן סקלי. אמהות וילדיהם, בעלים ונשותיהם.
הרב משה הכהן סקלי שהיה רב הקהילה בג’רדה הגיע אליה מדבדוּ נרצח במהלך הפוגרום כשהוא בן 38, יחד עמו נרצחו אימא שלו עיישה, אשתו עיישה (33), בנו אפרים (13), בתו פורטון (6) והתינוקת שמחה שהייתה בת שנה.

jerrada 1

ג’רדה

קמי אלמנתו של מימון אחי ז”ל שהייתה ילדה בת שמונה בזמן הטבח בג’רדה צפתה בטבח הנורא מתוך חבית פתוחה משני צדדיה שמישהו מהיהודים דחף אותה אליה. שעת הערב המאוחרת הקשתה כנראה על הפורעים להבחין בה, עיני הילדה הקטנה קמי נאלצו לצפות במחזות הנוראיים של הרג בגרזנים ושחיטה בסכינים. כשגילו אותה במחבואה ורצו לעשות בה ובאליהו בן סעדון (בעלה של דודה שלה) את אשר עשו בשאר היהודים בא לעזרתם ערבי שהיה חבר טוב של אליהו בן סעדון. הוא דיבר אל ליבם של הפורעים וביקש שלא יהרגו אותם.
הוא הצליח לשכנע את הפורעים שלא להרוג אותה אחרי שאמר להם שהוא ידאג לאסלם אותה אבל דבר לא עזר לאליהו בן סעדון והם רצחו אותו לנגד עיניה. בשולי הסיפור נוסיף שרק לאחרונה וממש בדרך מקרה נודע לילדיה של קמי על החוויה המזעזעת שעברה אימא שלהם.
היא מעולם לא סיפרה ולא הזכירה דבר ממוראות הפוגרום הנורא.

הקברים הפעורים של נרצחי הפוגרום

הקברים הפעורים של נרצחי הפוגרום.

בתקופה שלפני הפְּרָעוֹת דודה עליזה הגיעה עם הילדים ללעיון שהייתה עיירה שקטה ואילו דוד יהודה אח של סבא יוסף נשאר באוג’דה כדי להמשיך בענייני החנות. אחרי הטבח הנוראי בג’רדה התארגנה משלחת של יהודים מאוג’דה ובהם דוד יהודה כדי להגיש סיוע ליהודי ג’רדה ולטפל בהבאת הרוגי הטבח לקבורה באוג’דה.
על המראות הטראומטיים והמחזות הזוועתיים שהוא ראה שם אפשר ללמוד מהתגובה שלו כאשר הגיע ללעיון כדי להצטרף למשפחתו בחג השבועות (12/6/48) כפי שהיא מתוארת בדף תיעוד לזכרו:

..”דוד יהודה היה אדם בעל מזג מאד נוח לבריות, אדם נעים הליכות שכמעט לא ידע מצבים של כעס. בפעם הכמעט יחידה שהוא כעס הוא כעס עד מאד, הוא התפרץ בזעם, הוא זעק בקול גדול ….. הוא יצא מגדרו”.
היה זה בחודש יוני 1948. בעקבות הקמתה של מדינת ישראל, העוינות כלפי היהודים במרוקו מגיעה לשיאים ומפלס הפחד הולך וגובר.

דוד יהודה

דוד יהודה

ביישובים מסוימים ובהם אוג’דה מקום המגורים של עליזה ודוֹד יהודה המתח גדול במיוחד. אולי בעקבות יחסי שכֶנוּת מיוחדים ששררו בין היהודים לערבים ואולי בשל אזהרה חמורה שהוציא הקאָדִי (שהיה מעין ראש עיירה), לֶבָל יעזו לגעת ביהודי מיהודי לָעְיוּן מקום המגורים של סבא וסבתא, העיירה לָעְיוּן הייתה מקום מוגן יחסית ליהודים.
בעקבות זאת מגיעה דודה עליזה עם הילדים הקטנים לבית של סבא וסבתא בלעיון, ודוד יהודה נשאר בגפו באוג’דה כדי להמשיך עם ענייני החנות.
ביום כ”ט באייר תש”ח (7/6/1948 יוצא ההמון המוסת לפרוע ביהודים. באוג’דה נהרגים ארבעה יהודים, משם ממשיך ההמון לעבר העיירה ג’רדה הסמוכה שבה נשחטים ונהרגים במהלומות גרזן עוד 42 יהודים ובהם תינוקות בעריסותיהם. דוד יהודה יוצא עם קבוצת יהודים מאוג’דה לעבר העיירה גְ’רָדָה. הוא רואה שם את מראות הזוועה והוא מלקט במו ידיו את מה שנותר מגופות הנרצחים כדי להביא אותם לקבורה בעיר אוג’דה.
בינתיים בעיירה לעיון מתכוננים לקבל את פני חג השבועות (12/6/48).
הוא מגיע ללעיון ורואה את הכבשים שנשחטו לכבוד החג ואת אווירת החג השוררת בעיירה. או אז, הוא מתפרץ ומשתולל מזעם על יהודי לעיון החוגגים בתמימות לב בשעה שאחיהם נשחטים בהמוניהם. הדברים ששמעתי שדוד יהודה זעק בקול גדול לתושבי לעיון הם דברים של תוכחה וזעקה עמוקה שיכולים לצאת רק מפיו של מי שחווה חוויה כה זוועתית ואני מתקשה לצטט אותם. התמונה העולה לנגד עיני של אותה סיטואציה אומללה, מזכירה משום מה את סיפור עגל הזהב. כמו משה היורד מן ההר עם הלוחות, מוצא את בני עמו חוגגים עם עגל הזהב ומנתץ את הלוחות, כך דוד יהודה ז”ל המגיע לעיירה עם בשורת איוב, מוצא את בני משפחתו חוגגים סביב בשרו של תיש “שובר את הכלים והכללים” ומתפרץ בזעם שכמוהו לא נראה.

 

ניצל מן המוקד- משה הכהן סקלי

במהלך הכנס המשפחתי שמענו את הרצאתה של אורלי שבה היא סקרה את הפרעות והפוגרומים ביהודי מרוקו בתקופת השלטון המוסלמי החל מהמאה השמינית לספירה. לקראת סוף ההרצאה היא התמקדה בפרעות שנגעו ישירות למשפחת הכהן סקלי ולקינוח היא סיפרה לנו את סיפורו של הדוד שלה משה הכהן סקלי.
בזמן הפרעות שנערכו באוג’דה בשנת 1948 היה משה הדוד בן 19 נשוי ואב לילדה קטנה. הפורעים המוסלמים מגיעים לביתו מוציאים אותו בכוח, מובילים אותו אתם, קושרים אותו לעמוד חשמל, שופכים עליו חומר דליק ומבעירים אותו באש. המשטרה הצרפתית מגיעה מיד אחרי שהפורעים מדליקים את האש ומצליחה לחלץ אותו ברגע האחרון ממוות אכזרי, הוא שרד את האירוע הטראומטי כשהוא פצוע קשה.

מאיר מספר על הפרעות באוג’דה

 

פרעות באוג’דה (1953)

העצמאות של מדינת ישראל גררה את הפוגרום שהחל באוג’דה ונמשך בג’רדה והסתיים 42 יהודים הרוגים. חלפו מאז מספר שנים ועכשיו מרוקו היא זאת המדינה שבדרך הנאבקת לעצמאות.
במסגרת המאבק תוקפים הלאומנים הערבים את הממשל הצרפתי ואת המתיישבים האירופים וכרגיל היהודים (שזוהו עם השלטון הצרפתי) הם השעירים לעזאזל. העיתונים הלאומיים לוקחים חלק בהסתה האנטי יהודית שעושה את שלה בליבוי היצרים והבערת השטח. הפרעות כנגד היהודים התחילו בהרג של ארבעה יהודים באוג’דה בשנת 1953. מאוג’דה מתפשטות הפרעות ביהודים לערים נוספות, בעיירה פטיזאן (סידי קאסם) נערך טבח אכזרי שבו נרצחים שבעה יהודים, במזאגאן פורץ המון מוסלמי למלאח בוזז אותו ומבריח מתוכו קרוב ל- 2000 יהודים ובעיירה ווּאָד אְזָּאם נרצחים שבעה יהודים.
באותם ימים גרות באוג’דה נונה ועליזה והנה סיפורו של דויד שהיה אז נער צעיר.

זיכרונות של דוד (הבן של עליזה) מהפוגרום

באוגוסט 1953 בזמן הפוגרום שהיה באוג’דה כולם היו בחופשת הקיץ. האווירה הייתה של פחד ודאגה, שלוש המשפחות האחרות שגרו אתנו בבניין היו בחופשה בחוף הים. התחלנו לשמוע הדי פיצוצים מבחוץ ומאד חששנו להישאר המשפחה היחידה בבית שבו גרנו. עלינו לגג כדי לראות את השכנים היהודים שגרו בסמוך, רצינו לעבור אליהם ולהסתתר איתם כי השכן היה צייד והיה לו רובה צייד. חששנו לצאת לרחוב כדי לעבור אליהם והדרך היחידה שנותרה כדי להגיע אליהם הייתה לעבור מגג לגג, משימה לא פשוטה כשיש תינוק בן חצי שנה.
אנחנו הילדים קפצנו ראשונים ועזרנו גם לאימא לרדת ואבא נשאר למעלה עם אבי שהיה עדיין תינוק. לא הייתה לו שום דרך להעביר אותו אלינו והוא היה חייב פשוט לזרוק אותו אלינו למטה וזה מה שהוא עשה. נשארנו אצל השכנים עד הערב, אבא נשאר על הגג כי את הדלת הברחנו ונעלנו. היינו צריכים שמישהו יפתח את הדלת מבפנים כשנחזור. אימא דאגה לדוד מימון שהיה באוג’דה בזמן הפוגרום והיה אמור להיות בסמוך למקום שבו התחילו הפרעות. באמצע הלילה שמענו דפיקות חזקות בדלת, התברר שמימון הסתתר אצל מישהו והצליח להגיע אלינו. היה לאבא חבר ערבי טוב שמאוד עזר לנו, עד שגם הוא הבין שלא יוכל לשמור עלינו ואמר לאבא שכדאי לנו לעבור. עזבנו את הדירה ועברנו לבית בשכונה בה חיו הרבה יהודים.

 

ראה בית הקברות בלעיון – סיפור בשני חלקים

 

מילים שמספרות היסטוריה

הזמן כידוע לנו מטשטש את עקבות ההיסטוריה עד שבחלוף הדורות קשה, ולעתים בלתי אפשרי למצוא מוצגים או אסמכתאות שיעידו על המקורות, אך יש דברים שגם כוחות האבולוציה של הזמן עדיין מתקשים למחוק מן היסוד.
אבותינו שהגיעו למרוקו לאחר גזרות קנ”א וגרוש ספרד ונטמעו בחלוף מאות השנים באוכלוסיה המקומית, אימצו ודאי רבים ממנהגיהם של המקומיים ואט אט החלו לדבר בשפתם.
השפה הספרדית פינתה את מקומה לטובת השפה המרוקאית (שבה דיברו בניב יהודי), עד אשר זאת הפכה לשפת האם ואילו הספרדית השתכחה כליל.
השתכחה כליל ?  לא מדויק ……
לפני שנביא דוגמאות של מילים שהצליחו לחמוק מכוחות ההרס של האבולוציה נציג ציטוט מדבריו של מי שהיה כנראה הראשון שחקר את סוגית הקשר של השפה שבה דברו יהודי דבדו לשפה הספרדית, הרב שלמה הכהן אצבאן זצ”ל.
לאחר שקצין צרפתי של שלטון החסות קפיטאן דולו ביקש ממנו לחקור את מוצאם של יהודי דבדו, הוא עורך מחקר מקיף ובין היתר הוא מנתח את לשונם של בני הקהילה ומגיע למסקנה “שהם מדברים באיזו מילות ושמות שרישומן ניכר שהם לשון ספרד כמו הכותונת שבלשון ערב קורין אותה קשאבה ואנו קורין אותה קמג’א”.
הגילוי הזה שמצטרף לגילוי המאוחר יחסית על היותנו יוצאי סיביליה מעורר בנו את יצר הסקרנות ומוציא אותנו למסע בילוש בלשני בחיפוש אחר אוצר קטן של מילים שהצליחו לשרוד מאות שנים של כוחות היטמעות חזקים שפעלו כנגד כל מה ששייך למורשת העבר.
כמו גרגרי החול שעל שפת הים כך מילותיה של שפה רבות הן מספור, מה שבוודאי אינו מקל על החיפוש.
אבל הכוח המניע והממריץ של האתגר מוכיח את עצמו ואט אט החלו להיערם המילים וכבר יש בידינו רשימה קטנה של מילים שיש להודות שבאף אחד מהמפגשים שלנו איתן בעבר לא עלה בדעתנו הקשר שלהן לשפה הספרדית.

המילה בספרדית פירוש בשפה המרוקאית של הורינו המילה העברית
escuila בית ספר סְקְווּיִלָה בית ספר
vest אפוד וֶסְט אפוד
zapato (סָבָּאטוֹ) נעל סְּבּאָט נעל
manta שמיכה מָנְטָה שמיכה
tabla שולחן טָבְּלָה שולחן
mantel מפת שולחן מְנְדִיל מפת שולחן
cocina מטבח קוּזִינָה מטבח
cacerola קדירה קָסְרוֹלָה אִלְפָּס
camisa חולצה קמְזָ’ה חולצה
Catre* מיטה קאָטְרֵי מיטה
almohada כָּרִית למְכְדָּה כָּרִית
guerra מלחמה גֵירָה מלחמה
bano חדר אמבטיה בָּנְיוֹ מעין גיגית לרחצה של תינוקות וילדים
basin אגן (כלי לאגירת נוזלים) בָּסִינָה גיגית ששימה לכביסה

*  התרגום המדויק של המילה Catre הוא עריסה ולא מיטה

עוד מצאנו מילים שהיו שימושיות יותר בקרב יהודים מקהילות אחרות שאף הם ממגורשי ספרד. הנה למשל מילים שהיו שגורות בקרב יהודי ספרו.

המילה העברית

במרוקאית של הורינו בספרדית
מיטה קָאמָה cama
כיסא סלְיָה Silla (סִייֶה)
סיר טָאזִ’ין tagin

 וכמו בלשים המכבדים את המוניטין שלהם גם הבלשנים שלנו אינם יכולים להסתפק בכך שהצליחו להעלות ברשתם את אוצר המילים שמקורותיו הספרדים נשכחו.
בשלב הבא היה צורך לענות על השאלה “מהו סוד כוחן של מילים אלה שדווקא הן הצליחו לשרוד מאות שנים של כוחות אבולוציה”.
בהיעדר כל שריד דוקומנטרי שיוכל לעזור בפענוח התעלומה, פנו בלשננו אל השכל הישר והאינטואיציה ואלה מצידם הציעו השערה שגם מי שיחלוק עליה יתקשה להתעלם מהיסודות המוצקים עליהם היא נשענת.
השאלה הראשונה שיש להתמקד בה היא האם יש מכנה משותף לכל המילים שברשימה, ואם כן מהו.
לא צריך להתעמק כדי לגלות שרוב המילים הם שמות עצם ובהגדרה לשונית מדויקת יותר “שם עצם מוחשי” .
המילים שברשימה מתארות חפצים ועצמים שניתן למשש, לראות ואף להשתמש בהם.
לא נדרשת מנת יתר של חוכמה כדי להגיע למסקנה הכול כך טריוויאלית שבֶּמָקוֹם שבו חפץ מסוים איננו קיים אין צורך בשם עצם שייצג אותו.
ואיך זה מביא אותנו לפתרון התעלומה שלנו?
פשוט מאד !! אבותינו שגורשו מספרד הגיעו למרוקו כשבגרדרובה שלהם היו פריטי לבוש כמו חולצות ואפודים שהבֶּרְבֶּרִים המקומיים לא הכירו, את ארוחותיהם הם הכינו במטבח ואכלו אותן על שולחנות עליהם פרשו מפות שולחן (ולא כמו המקומיים שעדיין אכלו על מחצלת שנפרשה על הרצפה) ובקיצור משתמשים באוסף של פריטים שאינם מוּכָּרים ואינם בשימוש אצל הברברים המקומיים ולכן אין להם בשפה המקומית מילה מקבילה לזאת שבשפה הספרדית.
הברירה היחידה היא להמשיך להשתמש בשם העצם שהביאו אתם בעת גירושם מספרד.