כללי

גרסיף

באמצע הדרך בין אוג’דה לפס

גרסיף – קצת רקע על העיירה
היישוב היהודי – ציוני דרך
וקצת על חיי הקהילה
אנקדוטות המעט שעוד זוכרים
“איפה ישנם עוד אנשים..”, מפגש עם הגב’ זהרי
בית הקברות בגרסיף
גרסיף בתמונות

 

גרסיף – קצת רקע
מקורו של השם גרסיף הוא במילה הברברית גרסיף שפירושה מפגש ואכן העיר נבנתה במקום המפגש של שלושה נהרות.
גרסיף ממוקמת בגבול הדרומי של הריף בנקודה אסטרטגית כמעט באמצע הדרך בין העיר אוג’דה (160 ק”מ) במזרח מרוקו לבין העיר פאס (180 ק”מ) שבמרכז הארץ.
היסטורית העיר גרסיף הייתה המעוז של שבט ברברי בשם חוארה, אבל כיום השבט הזה הוא ערבי לחלוטין, אם כי הוא  ממשיך לשמור על מנהגיו הברברים.
הכלכלה של גרסיף מתבססת בעיקר על חקלאות וקונפקציה.

התנועה בתוך גרסיף היא במוניות ירוקות קטנות שיכולות לנוע בתוך העיר ואילו התנועה

 

היישוב היהודי – ציוני דרך
♦ על קיומם של יהודים בגרסיף ידוע מתחילת המאה ה-16.
גרסיף הינה אחד מיישובי הפזורה אליו פנו יהודי דבדו לאחר היחלת שלטון החסות הצרפתי בשנת 1912.
♦ בתחילת המאה ה-20 חיו בגרסיף מאה ושבעים יהודים ולקראת אמצע המאה גדלה האוכולסיה לחמש מאות חמישים יהודים. (מרציאנו)
בשנת 1947 נפתח בגרסיף מרכז ללימוד עברית ע”י שליח מא”י.
♦ במאי 1968 נפטר יוסף בן חמו שהיה אחרון היהודים שנקברו בגרסיף. מיד לאחר מכן עלו ארצה כל היהודים שעוד נותרו בה.
תם ונשלם הפרק של היהודים בגרסיף.

קברו של יוסף בן חמו אחרון היהודים שנפטר בגרסיף

קברו של יוסף בן חמו אחרון היהודים שנפטר בגרסיף


 

קצת על חיי הקהילה

היהודים שחיו בגרסיף היו ממשפחות הכהן סקלי (דאר רזיגא), בן חמו (דאר פופו, דאר סבאטה ודאר בזיזה), מרציאנו (דאר אלהרהר ודאר בן עקו), בן שושן (דאר בזיז), בן גיגי (דאר לבריוול ודאר לגראע) ומשפחת ענקונינה.
בגרסיף פעלו שלושה בתי כנסת ובמהלך השנים נותרו שניים בלבד, האחד של משפחת בנחמו והשני של הכהנים.
♦ הרב משה די פופו מדאר בנחמו היה הרב של הקהילה והוא שימש גם כשוחט.

לפני הרב משה די פופו רב הקהילה היה הרב אליהו בן גיגי.
♦ הילדים למדו במקביל לימודי קודש בחדר ולימודי חול בבית ספר רגיל המורה בבית הספר היה יוסף כהן מדאר רזיגא ולאחר מכן החליף אותו שלמה בן חמו מדאר פופו.
הילדים היותר גדולים יצאו ללמוד מחוץ לגרסיף בבתי ספר שבקזבלנקה אורט ו- école normal.

רבי משה דיפופו

רבי משה דיפופו

♦ הלימודים בחדר התקיימו כשהילדים יושבים על הרצפה כשהרב מקריא פסוק בעברית והילדים חוזרים אחריו ולאחר מכן מתרגמים את הפסוק לערבית.
♦ כמו שהיה נהוג בלימודים ב”חדר”, גם בגרסיף היו לרב מקל ושוט ששימשו אותו כדי להעניש תלמידים סוררים. 

בבית הספר היהודי למדו כל ילדי הקהילה וכן כמה ילדים של נכבדי העיר שהעדיפו לשלוח את ילדיהם ללמוד בבית הספר של היהודים.
בתקופת מלחמת ששת הימים נגררו התושבים הערבים לפרובוקציות שבעקבותיהם נשארו היהודים בבתיהם. (ראה גם באנקדוטות שבהמשך)
נכון לשנת 2016 (טיול שורשים של בני משפחה מדאר רזיגא) בית הקברות היהודי שבגרסיף נשמר היטב ע”י משפחה מקומית.

 

 

אנקדוטות – המעט שעוד זוכרים
לצערנו כמעט שלא נותר ממי ללקט זיכרונות ואנקדוטות ובכל זאת כמה דברים ששמעון הכהן סקלי הצליח ללקט.
השכנה הטובה
♣ בתקופת מלחמת ששת הימים שבה היהודים חששו לצאת מבתיהם נעזרנו בשכנתנו הערבייה שקנתה עבורנו את כל המצרכים אותם הביאה לנו רק בשעות החשיכה.
העלייה לארץ
♣ היחסים הטובים ששררו בין הקהילה היהודית לשכניהם הערבים קיבלו תפנית חדה בתקופת מלחמת ששת הימים. השמועה שנפוצה סיפרה שהערבים כבשו את ירושלים ואת תל אביב, היהודים הסתופפו בבתיהם, ילדים לא נשלחו ללימודים בבית הספר, שכננו יוסף מרציאנו נעצר ע”י המשטרה המקומית בגלל שנודע להם על רצונו לעשות עלייה ולמזלו בזכות הקשרים הטובים שהיו לו עם השלטונות  הצליח משה הדוד לשחרר אותו.
האווירה הכללית בקרב היהודים הייתה מאד מתוחה וזה אולי מה שדחף את אלה מבני המשפחה שלא עלו ארצה בגל העלייה של שנת 1956 להתחיל בהכנות.
בעלייה של 56 עלו דודים ודודות מצד אימי ללא הוריהם ואילו אבי אהרן, דודי משה וסבא אליהו שהיו שותפים לעסק מאז שעזבו את דבדו החליטו להישאר.
בחודש מאי 1968 נסענו לקזבלנקה ומשם למחנה העולים שבמרסיי ולאחר כחודשיים הפלגנו באוניה דן לנמל חיפה.
אבטחה צמודה
♣ בתקופת מלחמת ששת הימים כשנודע לראש העיירה שהיהודים אינם שולחים את ילדיהם לבית הספר הוא החליט להציב שומרי ראש על המורים והתלמידים בבית הספר ואף לדאוג להם לליווי בדרך אל בית הספר וממנו אל הבית.

 

ולסיום “איפה ישנם עוד אנשים .. ” – מפגש עם אישה מהימים ההם
שמעון הכהן סקלי הנזכר לעיל היה הרוח החיה שדחפה להעלאת הפוסט על גרסיף אל האתר והוא גם זה שיזם את המפגש עם אשת דודו זהרי ואין לי אלא להודות לו על החוויה יוצאת הדופן.
זהרי הכהן סקלי אלמנתו של משה הכהן מדאר רזיגא היא ממשפחת תורג’מן וגרה כיום עם בנה בקרית גת. היא נולדה בלעיון שם היא חיה עד שנישאה ואז עברה לגרסיף שבה גרה עד העלייה לארץ בשנת 1968.
מפאת גילה קצת היססתי לגבי המידע שאפשר יהיה להפיק ממנה ולכן ביקשתי לשוחח אִתָהּ קודם למפגש וכבר כשהשיבה לצלצול הטלפון נעימת קולה עוררה אצלי צלילים נשכחים מימים עברו וברור היה לי שאני צריך לפגוש אותה בהקדם.
נפגשנו בביתה בשעת בוקר מוקדמת כששמעון מגיע מנוף הגליל (נצרת עלית לשעבר) ואני מירושלים ומצאנו אותה יושבת על הספה בתנוחה שכולה רוגע ונינוחות.
נישקתי את ידה כמו שפעם נהגנו לעשות במפגש עם אנשים מבוגרים והתיישבתי כדי לשמוע ממנה על גרסיף ולעיון ועל אילן היוחסין שלה מצד משפחת תורג’מן אבל מה לעשות שכל כך נשביתי בקסמה של האישה המיוחדת הזאת שהמטרה שלשמה באתי כמעט שנשתכחה וכך במקום להוסיף לאתר מידע שאספתי ממנה אני מספר עליה עצמה.
חן ונועם הליכות, אצילות ונינוחות, רוגע ושלווה, נעימת הקול והבעת הפנים וגם התנועות המדודות ותנוחת הישיבה, כל ניע וזיע שלה כאילו לקוח מעולם אחר. עולם שבו חיו האנשים עליהם כתב נתן יונתן “איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא”.
כששאל אותי שמעון בתום הפגישה “אם היה כדאי לבוא אליה” השבתי לו ש”אחד הטריגרים העיקריים שלי לבניית אתר המורשת הוא הפער בין מי שהיו דור האבות שלנו לבין הדימוי שהדביקו להם כאן בארץ”.
במחשבה נוספת הביקור הזה היה בבחינת “מתוך שלא לשמה יצא לשמה” שכן הגברת זהרי היא אחת מאחרוני הנציגים שעוד אפשר ללמוד ממנו באופן בלתי אמצעי על מי שהיו “האנשים ההם”.   

תמונה שלי עם האישה המקסימה והנהדרת

תמונה שלי עם האישה המקסימה והנהדרת

“חוכמת הבייגלה” של גב’ זהרי
תוך כדי הפגישה עם עם הגב’ זהרי הגישה לנו עוזרת הבית בייגלה בצד השתיה הקרה והחמה. כבר ממבט מעל אי אפשר שלא להתפעל ממראהו, גוון זהבהב שזוף שמגרה את העין והחך, שקוטרו גדול מן הבייגלה הנמכרים בבתי מאפה ועושה רושם שהוא בעל “מידות טובות”.
למן הביס הראשון הרגשתי שמעודי לא טעמתי בייגלה בטעם שכזה. הפריכוּת שהיא אחת ה”מידות” החשובות במשפחת הבייגלה מגיעה לדרגה האופטימלית ביותר, הנימוֹחוּת בפה עושה חשק לעוד ועוד ואת הטעם הנפלא והמשובח חוששני שגם מאסטר שפים יתקשו לחקות.
כמו התפוח שאינו נופל רחוק מהעץ כנראה שגם הבייגלה נותר צמוד לגבירתו ועם גבירה שכזאת אין פלא שטעמו כה נפלא.
לפני שנפרדתי לשלום ביקשתי מהעוזרת לארוז לי בייגלה אחד כי רציתי לשתף את אשתי בחוויה ואין דרך טובה יותר לשתף בחוויית הטעם כמו הטעימה עצמה והיא בטוּבה ארזה לי את כל מעט הבייגלה שעוד נותרו לה.
אשתי, גיסתי ובני טעמו מן הבייגלה והתגובות שלהן היו “Wow” ו“אין דברים כאלה” ומכיוון שגם שמעון חשב בדיוק כמוני נראה שכל מבקר אוכל שהיה טועם ממנו היה מזכה אותו בציון 10.

אמנם יש לנו באתר את מדור המתכונים ובכל זאת מכיוון שהבייגלה האלה כל כך מזוהים בעינינו עם גברת זהרי נביא כאן את המתכון שבנה רשם עבורנו מפיה.
יחד עם זאת נציין כי ברשימת המרכיבים חסר מרכיב עיקרי אחד שהוא ה…”touch” של גברת זהרי.
מצרכים:
1 ק”ג קמח
1 חב’ מרגרינה
1 כוס שמן
2 כוסות מים בין חמים לפושרים
1.5 כפות שמרים
מעט מלח ומעט אניס
1 ביצה ומעט שומשום (למריחה וזרייה לפני הכנסה לתנור)
אופן הכנה:
– מערבבים את כל החומרים (למעט השומשום והביצה) עד לתפיחה של הבצק
– לאחר התפיחה ללוש במשך מספר דקות את הבצק
– חותכים לחלקים ומגלגלים לגלילים
– יוצרים את העיגולים
– מניחים בתבנית מורחים את הביצה ומפזרים שומשום
– מכניסים לתנור שחומם ל- 180 מעלות עד לקבלת הגוון הזהוב


בית הקברות
פסיפס השמות שעל קברי המצבות בבית הקברות מלמד על משפחות היהודים שחיו בגרסיף. 


מעט התמונות שיש לנו

 

תָאוּורִירְת

תאוורירת
ראשית דבר תודה לאדם יקר
ציוני דרך
היהודי האחרון בתאוורירת
חיי הקהילה
רבני הקהילה
חינוך ותלמוד תורה
והוא רחום יכפר.. – החטא ועונשו
וקצת אנקדוטות
“מרשם האוכלוסין”


תאוורירת – Taourirt

מקור השם תאוורירת הוא בשפה הברברית שפירושו גנים. העיר ממוקמת 100 ק”מ דרומית מערבית לאוג’דה. בעבר נקראה בשם ז’א ע”ש הנהר העובר במקום (וואד זא).
במאה התשע עשרה, כבשה העיר מקום חשוב בהגנה על האימפריה המרוקאית בגלל המיקום האסטרטגי שלה על פרשת דרכים של הכביש Fes-Oujda והציר המסחרי בין Sijilmassa (עיר חשובה בימי הביניים) ואירופה.  העיר התפתחה עם פעילות מסחר של כבשים ובמיוחד על ידי ניצול של המכרות שמסביב (אבץ, עופרת, וכו ‘).
היופי הגס של האזור, הנופים שלו והקירבה היחסית לפז משכו אליה ציירים רבים. בשנת 1997, כאשר המחוז של Taouirt נוצר, היא הפכה לבירת המחוז. בשנת 1994 מנתה אוכלוסיית העיר כ- 58000 נפשות ובשנת 2012 כ- 122000 נפש.


ראשית דבר – תודה לאדם יקר

יעקב הכהן סקלי דלמוכאלט

שלוש שנים של ניסיונות חוזרים ונשנים ללקט מידע אודות היישוב היהודי בתאוורירת לא העלו דבר, וקצת מתסכל היה לחשוב שתאוורירת שהייתה לאחד היישובים המרכזיים בתולדות בני משפחת הכהן סקלי במרוקו לא תזכה למקום הראוי לה באתר רק בגלל שאיננו מצליחים להגיע למקורות מידע.
בלית ברירה פנינו בבקשת עצה אל הרב אליהו מרציאנו וכדרכו של האיש הוא איננו מכזיב ובלי היסוס הוא מפנה אותנו אל אדון יעקב הכהן סקלי הגר ברחובות תוך שהוא מציין את מעלותיו האנושיות המיוחדות ואת עומק ידיעותיו.
בהכירו את האיש מבטיח לנו הרב שנזכה לשיתוף פעולה מלא ושנזכה לקבל ממנו מידע מקיף וענייני אודות יהודי תאוורירת.
אחרי שורת האכזבות שנחלנו בניסיונות הקודמים פנינו אל יעקב האיש כשהחשש עדיין מקנן בנו, ואז שמענו את קולו מעברו השני של הקו וכל החששות התבדו באחת. קול רך ונעים שצלילו מעורר הדים מן העבר הרחוק ונועם הליכות ודרך ארץ שמזכירים את אצילות הנפש שאפיינה את דור האבות.
עוד בטרם נפגשנו עמו הבינונו כי האדון יעקב אוצר בתוכו מטען גדול של ידע על קהילת היהודים בתאוורירת ועל משפחת הכהן סקלי בכלל ולא פחות חשוב מזה הוא יעמוד לרשותנו ככל שנחפוץ.
הפגישות עם האדם היקר הזה שאוגר בתוכו אוצר בלום של ידע נעמו לנו עד מאד ואין לנו דרך להודות לו על שיתוף הפעולה היוצא דופן אלא בכך שנקדיש לכבודו את הדף הזה (שלמעשה רובו ככולו שלו הוא) ולשלוח לו ברכה ותודה עמוקה בשם כל בני משפחת הכהן סקלי.


היישוב היהודי בתאוורירת – ציוני דרך

• ישוב יהודי התקיים בתאוורירת מאמצע המאה השמונה עשרה.
• משפחת הכהן סקלי ויוצאי דבדו האחרים הגיעו לתאוורירת לקראת 1920 לאחר שהחלת הפרוטקטורט הצרפתי הביאה עמה ביטחון יחסי ליהודים בכל מרוקו ויהודי דבדו החלו לחפש ישובים בהם אפשרויות הפרנסה טובות יותר מאשר בדבדו.
• יהודים שבאו מדבדו לתאוורירת קנו בה שטחים רבים. כ”א רכש שטח של 4-6 דונם ובנה “פלאן” (בלוק). בפלאן בנו לעצמם בית למגורי המשפחה וחנויות מסביב. (מתוך “לך דוד”) מרעילי ועוד.
• מתוך רצון לפתח את העיירה עודדו השלטונות את היהודים להגיע לתאוורירת והציעו מגרשים במחירים מוזלים במיוחד.
• מיד כשהתיישבו היהודים בתאוורירת הם דאגו להקמת תלמוד תורה לילדים.
• בראשית המאה העשרים היו בתאוורירת כ- 500 יהודים ובשנת 1939 נמנו בה קרוב לאלף יהודים.
• בראשית המאה העשרים פעל בתאוורירת בי”ס כי”ח.
• ביוזמתו של אשר חסין שהיה יו”ר חבר המורים העבריים במרוקו (ולימים חבר כנסת) נפתח בשנת 1946 מרכז ללימוד השפה העברית.
• בשנת 1956 נרצח היהודי דאוּד די בן דאוּד (ממשפחת בן שושן) כשהוא בחנות שבה היה שותף עם שמעון בן שושן. הרוצח הערבי ירה בו למוות תוך כדי שהוא עולה למחסן שבחנות כדי להביא לו קרטון סיגריות שהוא כביכול ביקש לקנות ממנו.

 

היהודי האחרון של תאוורירת
יעקב די דאוּד למשפחת בן שושן  היה אחרון היהודים בתאוורירת.
מתוך דאגה למשפחתו הוא העביר את אשתו (בתו של הרב משה בן גיגי רבה של לעיון) ואת ילדיו לאוג’דה והא עצמו נותר בתאוורירת כדי לנהל ולפקח על העסקים הרבים שהיו לו שם.
ואז הגיעה שנת 1967 ותאוות הנקם שלאחר מלחמת קדש של 1956 הביאה לרציחת נכדו דאוד די בן דאוד מביאה את הנוקמים שלאחר מלחמת ששת הימים אל הסבא שלו יעקב די דאוד לבית בן שושן.
תם עידן היהודים בתאוורירת.

מתוך ספרו של דוד הכהן (נפאח)


חיי הקהילה

השייך היהודי שמואל הכהן דלמוכאלט

• חיי הקהילה בתאוורירת התנהלו בסדר מופתי, הרבה מזה תודות לפעילותו של וועד הקהילה.
נשיא הקהילה (פְּרֵזִידֵנְט) וחברי הוועד נבחרו אחת לארבע שנים.
הוועד המכהן דאג לגביית כספים מהקהילה היהודית אשר בעיקרם שימשו לתמיכה בעניי העיר ולניהול תלמוד התורה.
לקראת הבחירות לוועד נערכו “קמפיינים”.
בשנים  1954 – 1948 כיהן כנשיא הקהילה אהרן דוּויֵיבּ (בן שושן) וסגנו היה רבי דוד הכהן (דנּפָאח).
• אחת לארבע שנים היה נבחר שֵייך דְלְבְּלאָד שתפקידו היה לקשר בין השלטונות ליהודי הקהילה וכן לשמש להם כ”מליץ יושר”. עד לשנת 1950 השייך דְלְבְּלאָד היה יעקב הכהן בנחידא ובין השנים 1950 ל 1956 שמואל הכהן דלְמוֹכָאלֵט.
• בין משפחת הכהנים ומשפחת בן שושן לא שררה חיבה יתרה והם התפללו בבתי כנסת נפרדים.
• ארבעה בתי כנסת שירתו את קהילת היהודים שניים מהם גדולים שאחד מהם היה לכהנים בלבד והשני של משפחת בן שושן, ושניים אחרים בתי כנסת קטנים שהאחד מהם היה של משפחת זאגורי והשני של משפחת למוכאלט.
החזן של בית הכנסת של בן שושן היה רבי דוד הכהן (רבי דוּדוּ)
• החברה קדישא (לחְבְרָה) הייתה מורכבת מבני משפחת בן שושן ובן חמו וכמו ביתר קהילות היהודים במרוקו הפעילות הייתה לשם המצווה וללא כל תמורה כספית.
• עם הפרדת בתי הכנסת הגיעו להסכמה שהמקווה ליהודים ייבנה בבית הכנסת של בן שושן ובבית הכנסת של הכהנים (ראה תמונה מתחת) יוקצה חדר שישמש לצרכים של החברה קדישא של יהודי העיירה.
תמונת בית הכנסת של הכהנים. הדלת מימין היא של החדר שהוקצה לחברה קדישא של העיירה. במבט מקרוב (לחץ להגדלה) אפשר להבחין בצלב קרס גדול שצויר על הדלת 

לחץ להגדלה

 

רבני הקהילה

רבני הקהילה בתאוורירת היו עד לשנת 1948 רבי שלמה דזאגורי ורְבִּי דוּדוּ ולאחריהם רבי משה מרציאנו (בן עקו) שכיהן עד לשנת 1952.
כשהיו צריכים לברר סוגיות הלכתיות נהגו 
רבני הקהילה בתאוורירת  לפנות לרבנים של דֶבְּדוּ.
בשנים 1950 ועד 1956 שימש רבי משה עָטִייָה כדיין של תאוורירת.


חינוך ותלמוד תורה
בשנים המוקדמות כל ילד מגיל 5 ועד לגיל בר מצווה נשלח לתלמוד תורה.
בשנת 1945 לערך החלו ללמד את הילדים גם צרפתית ועברית.
עד גיל 10 למדו הילדים רק בתלמוד התורה ומגיל 10 הילדים למדו גם במסגרת של בית הספר הצרפתי.
שעות הלימוד:
בבוקר מתפלל כל ילד בבית הכנסת שלו.
בבית הספר הצרפתי למדו מיום שני עד יום שישי צרפתית ועברית.
בימי שבת למדו תורה משעה אחת עד ארבע אחה”צ ובימי ראשון התלמידים הבוגרים (גילאי 10-13) למדו תורה משעה שבע בבוקר עד חמש בערב ללא כל הפסקה, את ארוחת הצהרים הביא כל הורה לילדיו.
הלימודים בתלמוד תורה התקיימו משעה שמונה בבוקר ועד שש בערב עם הפסקת צהרים בין אחת לשלוש.
ביה”ס בתאוורירת תמונת מחזור 1955 – 1954


המורים: 
בביה”ס הצרפתי ששכן במרכז העיירה והיה מיועד לגילאי 10-13למדו הנוצרים והיהודים עד כתות ו’ והמורים שלימדו אותנו היו:
המוֹרָה Madam Benisho שהייתה גם המנהלת, המורה (האלג’יראי) monsieur Touati והמורה  monsieur Benatan לימדו צרפתית.
את הילדים הקטנים לימדה mademoiselle Levi (אחותה של המנהלת Madam Benisho)
המורים לעברית היו רבי שלום מגֶ’ירָה (מהעיר סוויֶרָה) ורבי יעקב מרציאנו (בשנים 56 – 46) לימדו עברית וכן המורה דוד קסוס (שלימד גם בלעיון).
רבי יעקב מרציאנו לימד גם גם שירה.
המורים ללימוד תורה היו בשנים 1935 ועד 1946 רְבִּי דוּדוּ ומשנת 46 לימדו רבי משה בן חמו (דֶה פּוֹפּוֹ), רבי משה די בן עקו, רבי משה כהן (דלמוכאלט) ורבי יוסף כהן (דנְּפאָח)

כיתת תלמוד התורה של רבי דוּדוּ

 

והוא רחום יכפר…”החטא ועונשו”

לכל מלמד הייתה את הגישה החינוכית שלו, כך למשל רבי משה מרציאנו (בן עקו) שנודע בקפדנותו הרבה, נהג לדרוש מהתלמידים כחלק משיעורי הבית ללמוד בע”פ תפילות וברכות כמו תפילת שמונה עשרה, ערבית, ברכת המזון, ברכת הלבנה ועוד ועוד, וכשבאו אליו ההורים כדי לבקש ממנו אם יוכל להקל קצת על התלמידים שלומדים שעות ארוכות ואולי לוותר להם על לימוד בע”פ של תפילות כמו תפילת שמונה עשרה שבלאו הכי קוראים אותה מהסידור, השיב להם ללא היסוס “אָ ליִתאָמאָ אוֹ לוֹקָאן יטְפָא אְדּוּ ?” ובתרגום חופשי (ועדין), “סוררים שכמותכם ומה אם יכבה האור ?” (בתאוורירת היו תקלות חשמל רבות).
העונש לילדים בבית הספר הצרפתי היה הכאה בסרגל על קצות האצבעות שנחשבה לעונש קל.
בתלמוד התורה העונש המקובל היה הפאָלָקָה (שביישובים אחרים נקראה תְחְמִילָה).
הפאָלָקָה היא הכאה בשוט על כפות רגליים חשופות.
הרב המכה היה מלווה כל הלקאה באחת מתוך שלוש עשרה התיבות של הפסוק ‘והוא רחום’ (תהלים, ע”ח ל”ח) כשהוא חוזר על הפסוק שלוש פעמים.
וְהוּא, רַחוּם, יְכַפֵּר, עָו‍ֹן, וְלֹא, יַשְׁחִית, וְהִרְבָּה, לְהָשִׁיב, אַפּוֹ, וְלֹא, יָעִיר, כָּל, חֲמָתוֹ.
וְהוּא, רַחוּם, יְכַפֵּר, עָו‍ֹן, וְלֹא, יַשְׁחִית, וְהִרְבָּה, לְהָשִׁיב, אַפּוֹ, וְלֹא, יָעִיר, כָּל, חֲמָתוֹ.
וְהוּא, רַחוּם, יְכַפֵּר, עָו‍ֹן, וְלֹא, יַשְׁחִית, וְהִרְבָּה, לְהָשִׁיב, אַפּוֹ, וְלֹא, יָעִיר, כָּל, חֲמָתוֹ.
הלקאה אחת כנגד כל תיבה ובסה”כ ל”ט מלקות.
(על מקורו של העונש אפשר אולי ללמוד מדבריו של רבי אליעזר הגדול שמציין “שכן נהגו העם החוטאים ללקות בשעת מעריב ואחר שקיבל הדין אומר שליח ציבור והוא רחום והם המלקים אומרים ג’ פעמים והוא רחום והם ארבעים פעם חסר אחת, שהוא סופג את הארבעים..)

 

וקצת אנקדוטות

מוריס בן שושן מספר:
מוריס עלה ארצה מתאוורירת בשנת 1948, התגייס לפלמ”ח ולחם בחטיבת הנגב ובהמשך שירותו היה מפקד מחלקה בחטיבת גבעתי. כיהן כחבר מועצת העיר עכו וסגן ראש העיר ולאחר מכן שירת בהתנדבות בתפקידים ציבוריים רבים.
למוריס שכיום בגיל 94 נמצא בדיור מוגן בביתן אהרן, מסכת חיים רבת פעלים שתחילתה  בימי הילדות בתאוורירת שבה מתרחשים שני הסיפורים שלנו עליהם נודע לנו במקרה תוך כדי שחקרנו אותו בעניינים הקשורים לאתר המורשת.

סיפור ראשון: “משחקי כבוד”
חבר טוב של מוריס בשם יוסף דישמעיה עבד כעוזר נהג (היה מקצוע כזה) אצל נוצרי בשם ברברה ומעת לעת הם היו נוסעים למרוקו הספרדית (שלא הייתה רחוקה).        “יום אחד ביקשתי ממנו להתעניין אם יש אפשרות לקנות שם אקדח” וכשהוא בדק וחזר אלי עם תשובה חיובית, “ביקשתי ממנו שבכל שבוע שהוא נוסע לשם שיקנה לי אקדח אחד” וכך אכן הוא עשה.
בינתיים אסף מוריס סביבו כיתה של ילדים יהודים כדי שיתחילו להתאמן.
“הגענו לעשרה אקדחים בקוטר 6.22 מילימטר והתחלנו להתאמן בבית העלמין היהודי”
מה שהמריץ את חבורת הנערים “לשחק” במשחק כל כך מסוכן הייתה סיסמה שהם שיננו לעצמם “אנחנו לא נמות מבלי שנשאיר סימן אחרינו”.

סיפור שני: “משפט צדק”
בחלוף הזמן פתחתי עסק עם אחייני דָאוּד בן דָאוּד (נרצח בשנת 1956). יום אחד הגיע ערבי עם גמל ננס והתחיל לספר שהגמל הובא מחברון “מחליף” וכי כל אישה שעוברת תחתיו מובטח לה פרי בטן.
היה לי חבר נוצרי בשם קסטלי אתו נהגתי לשחק אחרי השוק קלפים על כוס תה. עמדנו בחוץ ושמענו את הערבים מדברים על עצמאות ואני חשבתי לי, “הם רוצים עצמאות ועדיין מאמינים באמונות התפלות האלה”.
הכנסנו את הערבי עם הגמל לחנות שלי שלה היו שתי כניסות והכינו אותו מכות נמרצות וממש כשסיימנו להלום בו נפל מכיסי האקדח שהיה מוסתר בו והוא ראה את זה.
ידעתי שהוא ילך להתלונן ושהוא גם יספר על האקדח שראה ומיד רצתי לאבי וסיפרתי לו על האקדח (לא על כל האקדחים שהי לנו).
כששמע אבי (נרצח בשנת 1967) את הסיפור ממני הוא לקח ממני את האקדח שלי ושלח אותי לקנות אקדח צעצוע של פורים (הימים היו ימי פורים).
אחרי זמן מה בא ה”שאוש” שהוא השליח של מושל המחוז ה”פאשה”.
ל”פאשה” היה “הסכם ג’נטלמני” עם אבי, בכל יום ראשון הוא קיבל ממנו כבש ומעת לעת ה”פאשה” גמל לו בטובות שקשורות לחיי הקהילה היהודית.
הערבי עם הגמל סיפר למושל כיצד העלבתי אותו עם הגמל והמושל השיב לו שהוא לא מאמין וכשהוא סיפר לו על האקדח אמר לי אבא שלי “תוציא את האקדח ותראה לו”.
סופו של דבר הוא שמסיפור האקדח הילד הערבי מצא את עצמו נלעג ואילו על סיפור המכות שחטף החליט “השופט” ששנינו נלך לבית הסוהר למספר ימים, אבל אז הערבי הכריז שהוא לא ילך עם יהודי לבית סוהר.
“השופט” נעתר לו הוא הלך לבית הסוהר…… ואני הלכתי לביתי.

כשמוריס סיים לספר לי את שני הסיפורים האלה אמרתי לו שהגורל שידע על מעלליו הרבים החליט להעלות אותו ארצה בשנת 1948 כדי למנוע ממנו סוף דומה לזה של אחיינו ואביו שנותרו אחריו בתאוורירת ונרצחו בידי ערבים.

יעקב הכהן (מוכאלט) מספר:
♣ בשנת 1952 המורה לעברית רבי יעקב מרציאנו הכין את כל התלמידים להצגה “משפט שלמה” שהייתה לאירוע גדול אליו הוזמנו גם כל מכובדי העיר הנוצרים והערבים. האירוע נמשך מספר שעות, לכל תלמיד היה תפקיד  והוא נערך בביתו המרווח של יאהו די בזיז.

♣ ואפרופו רבי יעקב מרציאנו הוא גם נהג ללמד אותנו פרקים מספר תהילים ואם תשאלו היכן האנקדוטה בסיפור הזה אז נגלה לכם שהלימוד של התהילים נעשה בקבוצה מעורבת של בנים ובנות.

♣ כאשר הגיעה אישיות מכובדת לעיר (כמו למשל בעת ביקורו של הבבא סאלי) היו עורכים לכבודה “יום משתה” אליו הוזמנו כל יהודי העיר והשמחה הייתה גדולה.
בשנות ה-50 מי שהיה מממן ועורך את ה”משתה” היה הגביר עמי יהודה דיסוסאן (בן שושן).

 

 

“מרשם האוכלוסין”

היעדרו של מרשם אוכלוסין מסודר שמנפיק תעודות לידה ותעודות פטירה יוצר חלל תיעודי אשר מזמין אליו בעלי יוזמה למלא אותו.
בלעיון זה היה הרב אליהו בן גיגי שהיה המוהל של העיירה שבזכות פנקס בריתות מוקפד שניהל יש בידינו את רשימת כל הבנים הזכרים שנולדו שם במשך תקופה של יותר מעשור שנים ובתאוורירת אדם בשם יצחק בן סוסאן (דיבזיז) לוקח את היוזמה ומנהל מחברת שבה הוא רושם את כל היהודים שנולדו בעיר מאז 1930 ועד לראשית שנות ה- 50.        ( במחברת יש גם רישומים משנים קודמות יותר שהם כנראה פחות עקביים)
לפי מה שנמסר לי מפי הרב אליהו מרציאנו המחברת מכסה את כל הלידות.
על כריכת המחברת המרוקאית מופיע הכיתוב In cha Allah (אינשאללאה) ומצויר עליה מגן דוד.
על פי כתב היד שעל גבי הכריכה יצחק בן סוסאן נפטר בעכו בסביבות שנת תשל”ב (1972).
בתצוגה שמתחת מופיעים דפי המחברת לפי סדר השנים.
במידה שהתצוגה שמתחת אינה זמינה אפשר ללחוץ כאן.


הפוגרום בגְ’רָדָה ואוּגְ’דָה

הרקע

במקביל למאבק היישוב היהודי בארץ כנגד המנדט הבריטי שהחל בשנת 1945 החל במרוקו המאבק לעצמאות. מפלגת האיסתיקלאל בראשות עלאל אלפאסי הגישה לסולטאן מוחמד החמישי עצומה שבה היא מצהירה על הזיקה שלה לאיסלאם ומכריזה על רצונה בייסוד מלוכה דמוקרטית. משטר החסות הצרפתי הגיב באופן קשה ואילו הסולטן שהיה מזועזע מתגובת השלטון הצרפתי לא הסתיר את אהדתו ללאומנים ובנאום שנשא בשנת 1947 הוא מכריז לראשונה על “זהותה הערבית של מרוקו” והוא מברך גם על הקמת הליגה הערבית שנוסדה בשנת 1945.
תקופות של חוסר יציבות שלטונית אינן מבשרות טוב ליהודים, מה גם שהפעם זה קורה במקביל למאבק של היישוב היהודי בארץ.
הלאומנים במרוקו מאשימים את השלטון הקולוניאלי הצרפתי ובאפן לא מפתיע גם את היהודים והציונות. הכרזות והשלטים עושים את שלהם בליבוי היצרים כנגד היהודים במרוקו שנופלים קורבן לשורה של התפרצויות אלימות וביניהם בסֶפְרוּ (יולי 1944), מקנס (ספטמבר 1944), מרקש וקזבלנקה (מאי 1945).
ביום כ”ט בנובמבר 1947 מחליטה העצרת הכללית של האו”ם על תוכנית החלוקה שמביאה לסיום המנדט הבריטי בארץ ותחילת מלחמת העצמאות.
בתאריך 23 במאי 1948 נואם הסולטן מוחמד החמישי והוא מסביר ליהודי מרוקו ……… “זה כמה ימים שפרצה המלחמה בפלשתין, ארץ קדושה, לאחר שהערבים נואשו מלשכנע את הציונים לוותר על הרעיון להשתלט על הארץ הזו ולגרש ממנה את תושביה”………    “המדינות החברות בליגה הערבית מצאו עצמן מחויבות לפלוש לפלשתין הקדושה כדי להגן על תושביה ולמגר את התוקפנות הבלתי מוצדקת של הציונים”…………. “אנו תומכים בלב ונפש בשליטי ערב ובראשי הממשלות שלהם”………………“מסיבה זו אנו מצווים לנתינינו המוסלמים שלא להיגרר להסתה בעקבות מעשיהם של היהודים כנגד אחיהם הערביים בפלשתין ולא לבצע מעשה כל שהוא העלול לשבש את הסדר ובטחון הציבור”……. ובהתייחסו ליהודי מרוקו הוא מציין “שונים הם מהיהודים העקורים שפנו מכל קצות תבל לעבר פלשתין בכוונה להשתלט עליה שלא בצדק ובשרירות לב”…… “לפיכך הם צריכים להימנע מכל מעשה שיש בו כדי לתמוך בתוקפנות הציונית או להפגין סולידריות כלפיהם, משום שבכך הם יפגעו בזכויות המיוחדות המוענקות להם כשם שיפגעו באזרחותם המרוקאית”

בתאריך 7 ביוני 1948 מתחילות הפרעות באוג’דה ומשם ממשיכות לעבר ג’רדה.
נאומו של הסולטן כולל אומנם קריאה לנתיניו הערבים שבמרוקו שלא להיגרר לאלימות כנגד היהודים כאות הזדהות עם אחיהם הערבי בארץ אבל בד בבד הוא כולל גם אלמנטים אנטי ציוניים קשים והזדהות מוחלטת עם הערבים בארץ. אוזנם של הפורעים הייתה סלקטיבית והיא סיננה את קריאות ההרגעה ושמעה רק את החלקים האנטי ציוניים שמגבירים אצלם את האחווה וההזדהות עם אחיהם הפלסטינים.
בגלל קרבתה לאלג’יריה העיר אוג’דה משמשת באותה עת מוקד למאות צעירים החוצים את הגבול לאלג’יריה בדרכם לישראל. דברי ההסתה המתפרשים מנאומו של הסולטן הם כאבק שריפה לפצצה המתקתקת של תסכול מהמאבק בשלטון הצרפתי (שבו הם מאשימים גם את היהודים), הפתיל מוביל לעבר אוג’דה שהיא מוקד לבריחת יהודים לישראל.
שבועיים לאחר הנאום של המלך ושלושה שבועות לפני קום המדינה פורצות הפרעות באוג’דה.

מהלך הפרעות

ביום שני בשבוע כ”ט באייר תש”ח (7 ביוני 1948 ) המוסלמים של אוג’דה לא הופיעו לעבודה, בשעות הבוקר מתקבץ אספסוף חמוש בגרזנים וסכינים בשוק היהודים.
ימים קודם לכן נשמעו קריאות ואיומים לרצח כלפי היהודים.
המהומה מתחילה עם תקיפתו של יהודי שגוררת תגרה רבתי בין יהודים ומוסלמים, סמוך למקום האירוע נפצע מוסלמי מידי יהודי שדקר אותו. חיש מהר נפוצה השמועה לאמור “יהודי רצח מוסלמי!” ולא צריך יותר מזה כדי לטבוח ביהודים.
ארבעה יהודים וצרפתי אחד נרצחים באוג’דה.
ההמון המתפרע מתפזר רק אחרי שכוחות צבא ומשטרה משתלטים עליו והם מתקבצים מחדש ונוסעים במשאית לעבר העיירה ג’רדה שהיא עיר מכרות פחם הסמוכה לאוג’דה.
מיד כשהם מגיעים הם מלהיטים את הרוחות שם אחרי שהם מפיצים שמועה שיהודים רצחו מוסלמים ושיהודים הרסו את גג המסגד הגדול באוג’דה, בעקבות השמועה מתחולל טבח נוראי ביהודים.
38 יהודים נוספים נרצחים ובהם רב הקהילה משה הכהן סקלי. מספר היהודים הנרצחים הכולל בשני ימי הטבח מגיע ל-42 בהם עשרה ילדים ועשר נשים. עשרות רבות נפצעו וחנויות ובתים רבים נשדדו ונבזזו, כל זאת לקול צהלולי שמחה של נשים מוסלמיות שצפו באירועים. בעקבות הפוגרום הועמדו לדין בפני בית דין צבאי צרפתי 35 ערבים. 2 נידונו למוות, 2 לעבודת פרך לכל החיים ועל היתר נגזרו עונשי מאסר שונים.
הפוגרום עצמו לא זכה לכיסוי תקשורתי והוא הוזכר כמעט בדרך אגב, שמות הנרצחים לא הוזכרו ובמשך הזמן כמעט שנשכחו מהזיכרון הציבורי.
רבי שלמה הכהן זאגורי בספרו “ויקץ שלמה” מביא את רשימת הקרבנות שאותה אנחנו מביאים כאן כגלעד צנוע לזכרם של הנרצחים הי”ד.

 

 רשימת היהודים שנרצחו בפוגרום
לחץ כאן אם התצוגה אינה זמינה 

Download (DOCX, Unknown)

משפחת הכהן סקלי והטבח

שישה עשר מתוך ארבעים ושניים היהודים שנטבחו בפוגרומים של אוג’דה וג’רדה היו בני משפחת הכהן סקלי. אמהות וילדיהם, בעלים ונשותיהם.
הרב משה הכהן סקלי שהיה רב הקהילה בג’רדה הגיע אליה מדבדוּ נרצח במהלך הפוגרום כשהוא בן 38, יחד עמו נרצחו אימא שלו עיישה, אשתו עיישה (33), בנו אפרים (13), בתו פורטון (6) והתינוקת שמחה שהייתה בת שנה.

jerrada 1

ג’רדה

קמי אלמנתו של מימון אחי ז”ל שהייתה ילדה בת שמונה בזמן הטבח בג’רדה צפתה בטבח הנורא מתוך חבית פתוחה משני צדדיה שמישהו מהיהודים דחף אותה אליה. שעת הערב המאוחרת הקשתה כנראה על הפורעים להבחין בה, עיני הילדה הקטנה קמי נאלצו לצפות במחזות הנוראיים של הרג בגרזנים ושחיטה בסכינים. כשגילו אותה במחבואה ורצו לעשות בה ובאליהו בן סעדון (בעלה של דודה שלה) את אשר עשו בשאר היהודים בא לעזרתם ערבי שהיה חבר טוב של אליהו בן סעדון. הוא דיבר אל ליבם של הפורעים וביקש שלא יהרגו אותם.
הוא הצליח לשכנע את הפורעים שלא להרוג אותה אחרי שאמר להם שהוא ידאג לאסלם אותה אבל דבר לא עזר לאליהו בן סעדון והם רצחו אותו לנגד עיניה. בשולי הסיפור נוסיף שרק לאחרונה וממש בדרך מקרה נודע לילדיה של קמי על החוויה המזעזעת שעברה אימא שלהם.
היא מעולם לא סיפרה ולא הזכירה דבר ממוראות הפוגרום הנורא.

והקברים הפעורים

והקברים הפעורים

כריית הקברים לנרצחי הפוגרום

 

 

 

 

 

 

 

בתקופה שלפני הפְּרָעוֹת דודה עליזה הגיעה עם הילדים ללעיון שהייתה עיירה שקטה ואילו דוד יהודה אח של סבא יוסף נשאר באוג’דה כדי להמשיך בענייני החנות. אחרי הטבח הנוראי בג’רדה התארגנה משלחת של יהודים מאוג’דה ובהם דוד יהודה כדי להגיש סיוע ליהודי ג’רדה ולטפל בהבאת הרוגי הטבח לקבורה באוג’דה.
על המראות הטראומטיים והמחזות הזוועתיים שהוא ראה שם אפשר ללמוד מהתגובה שלו כאשר הגיע ללעיון כדי להצטרף למשפחתו בחג השבועות (12/6/48) כפי שהיא מתוארת בדף תיעוד לזכרו:

..”דוד יהודה היה אדם בעל מזג מאד נוח לבריות, אדם נעים הליכות שכמעט לא ידע מצבים של כעס. בפעם הכמעט יחידה שהוא כעס הוא כעס עד מאד, הוא התפרץ בזעם, הוא זעק בקול גדול ….. הוא יצא מגדרו”.
היה זה בחודש יוני 1948. בעקבות הקמתה של מדינת ישראל, העוינות כלפי היהודים במרוקו מגיעה לשיאים ומפלס הפחד הולך וגובר.

דוד יהודה

דוד יהודה

ביישובים מסוימים ובהם אוג’דה מקום המגורים של עליזה ודוֹד יהודה המתח גדול במיוחד. אולי בעקבות יחסי שכֶנוּת מיוחדים ששררו בין היהודים לערבים ואולי בשל אזהרה חמורה שהוציא הקאָדִי (שהיה מעין ראש עיירה), לֶבָל יעזו לגעת ביהודי מיהודי לָעְיוּן מקום המגורים של סבא וסבתא, העיירה לָעְיוּן הייתה מקום מוגן יחסית ליהודים.
בעקבות זאת מגיעה דודה עליזה עם הילדים הקטנים לבית של סבא וסבתא בלעיון, ודוד יהודה נשאר בגפו באוג’דה כדי להמשיך עם ענייני החנות.
ביום כ”ט באייר תש”ח (7/6/1948 יוצא ההמון המוסת לפרוע ביהודים. באוג’דה נהרגים ארבעה יהודים, משם ממשיך ההמון לעבר העיירה ג’רדה הסמוכה שבה נשחטים ונהרגים במהלומות גרזן עוד 42 יהודים ובהם תינוקות בעריסותיהם. דוד יהודה יוצא עם קבוצת יהודים מאוג’דה לעבר העיירה גְ’רָדָה. הוא רואה שם את מראות הזוועה והוא מלקט במו ידיו את מה שנותר מגופות הנרצחים כדי להביא אותם לקבורה בעיר אוג’דה.
בינתיים בעיירה לעיון מתכוננים לקבל את פני חג השבועות (12/6/48).
הוא מגיע ללעיון ורואה את הכבשים שנשחטו לכבוד החג ואת אווירת החג השוררת בעיירה. או אז, הוא מתפרץ ומשתולל מזעם על יהודי לעיון החוגגים בתמימות לב בשעה שאחיהם נשחטים בהמוניהם. הדברים ששמעתי שדוד יהודה זעק בקול גדול לתושבי לעיון הם דברים של תוכחה וזעקה עמוקה שיכולים לצאת רק מפיו של מי שחווה חוויה כה זוועתית ואני מתקשה לצטט אותם. התמונה העולה לנגד עיני של אותה סיטואציה אומללה, מזכירה משום מה את סיפור עגל הזהב. כמו משה היורד מן ההר עם הלוחות, מוצא את בני עמו חוגגים עם עגל הזהב ומנתץ את הלוחות, כך דוד יהודה ז”ל המגיע לעיירה עם בשורת איוב, מוצא את בני משפחתו חוגגים סביב בשרו של תיש “שובר את הכלים והכללים” ומתפרץ בזעם שכמוהו לא נראה.

קורותיו של ספר תורה מדבדו

בשנת 1974 בעת כהונתו הראשונה של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין הוא ערך ביקור במרוקו שבמהלכו הוא קיבל מתנה מיוחדת במינה מידיו של חסן השני מלך מרוקו דאז, ספר תורה עתיק יומין כתוב על גוויל איילה שמקורו בעיירה דבדו.
עם שובו לארץ מסר ראש הממשלה את ספר התורה למוזיאון ישראל.
הידיעה על הימצאותו של ספר התורה במוזיאון מביאה לשם לפני כשלוש שנים מספר אנשים ששורשיהם בדבדו, בכוונה לחזות מקרוב בספר התורה הנדיר ואולם גם לאחר חיפוש ממושך במדפי ספרי התורה המוצגים במוזיאון הם אינם מוצאים את מבוקשם.
גם אנשי המודיעין שבמקום לא הצליחו לסייע להם לאתר את ספר התורה ומשכך הם חזרו מן המוזיאון מאוכזבים אך עדיין מקווים שלאחר הביקור יוכלו להגיע למאן דהוא מקרב עובדי המוזיאון שיוכל לסייע להם בכך.
כשגם הניסיונות הנוספים אינם מעלים דבר ואפילו אוֹצְרִים של המוזיאון אינם יודעים להשיב היכן מצוי ספר התורה, הם מתקשים להאמין כיצד זה פריט היסטורי בעל ערך כל כך חשוב למורשת אבותיהם נעלם לו בין כתליו של מוסד האמון על משמרתם של הנכסים ההיסטוריים של עם ישראל ובלית ברירה הם נותרים בתסכולם.
לדאבוננו למָעֶט מספר שטרות וכְּתוּבּוֹת כנראה שלא נותר תיעוד כלשהו מחיי קהילת היהודים של העיירה דבדו ויכול להיות שספר התורה הזה הוא המוצג היחיד שנותר מעיירת הכהנים ועובדה זאת רק מגבירה את התסכול.
בשל מרכזיותה וחשיבותה של העיירה דבדו למורשתם של היהודים שמוצאם ממנה, הם המשיכו להיקרא כאנשי דבדו (דְבָּדְבָּא או דְבְּדוֹבִּיֵין ) גם עשרות שנים לאחר שעזבו את העיירה ליישובים אחרים ומכאן גם המקום המרכזי שקיבלה העיירה באתר המורשת שלנו וזה מה שמדרבן אותנו לנסות את מזלנו בפעם נוספת וממש לאחרונה (חורף 2017) אנחנו פונים שוב למוזיאון ישראל בתקווה שאולי נצליח להגיע לפחות לתמונה של ספר התורה שאולי השתמרה באחד מאלבומי המוצגים שאותה נוכל להציג באתר.
וראה זה פלא אחרי לך ושוב טלפוני הצלחנו סוף סוף להגיע למי שיודעת לספר לנו היכן נמצא ספר התורה ולא רק זה אלא שבאדיבותם הרבה הם מואילים בטובם להתיר לנו להשתמש בתמונה של ספר התורה באתר שלנו.
תמונת ספר התורה

מרוקו, המאה ה-17(?); המאה ה-20 כתב יד בדיו על קלף; עץ מגולף ומשובץ צדף ועץ. אוסף מוזיאון ישראל, ירושלים. מתנת חסן השני מלך מרוקו באמצעות ראש הממשלה יצחק רבין B85.0628 (a–c) צילום: © מוזיאון ישראל, ירושלים, על-ידי אולג קלשניקוב

ובאשר לספר התורה עצמו הפתעה גדולה !!!
ספר התורה מונח מזה שנים רבות במרתפי המוזיאון ביחד עם מוצגים רבים אחרים שעל פי שיקולי ההנהלה נקבע שאין להם מקום בתצוגה.
אין לנו ספק שמקבלי ההחלטה נהגו בספר התורה כפי שהם נוהגים עם כל אחד מהמוצגים הרבים של המוזיאון וכי ההחלטה שלא לשים אותו בתצוגה אלא לשמור אותו במרתפי המוזיאון התבססה על שיקולים מקצועיים גרידא.
הם לא הביאו בחשבון שיש מקרים שבהם שיקולים אחרים גוברים על השיקולים המקצועיים וכזהו המקרה של ספר התורה מדבדו.
* אילו ראש הממשלה יצחק רבין היה יודע שזה יהיה גורלו של ספר התורה במוזיאון ישראל הוא בוודאי היה מוסר אותו לגוף אחר ואין ספק שההחלטה של המוזיאון אינה עולה בקנה אחד עם רצונו של יצחק רבין המנוח.
* ספר תורה באשר הוא נחשב כאחד מן הסמלים המקודשים ביותר ביהדות וככזה ודאי שאין מקומו במרתפים חשוכים ורבים הם היהודים שעשויים לראות בהחלטה זאת פגיעה בקודשי ישראל.
* קהילת היהודים של דבדו הייתה קהילה ייחודית שזכתה להערכה מיוחדת בקרב יהודי מרוקו ובקרב חוקרים (דה פוקו, נחום סלושץ) שאף הם מציינים את “גאוות היחידה” שלהם ואת הקשר האמיץ שנותר ליוצאי דבדו לעיירה שלהם ומְקוֹמֵם ומתסכל שקהילה שלמה אינה יכולה ללטוש עיניים באחד מן הפריטים הבודדים שנותרו מעברה.
ואם כך, ההחלטה שהביאה לכך שספר התורה יהיה מונח במרתפים במשך שנים ארוכות כל כך והשנים שעוד נכונו לו במחשכים נגועה בשלושה חטאים.
כלפי יצחק רבין המנוח, כלפי קודשי ישראל וכלפי יוצאי קהילת דבדו ויוצאי מרוקו בכלל.
חשבנו שהמרכז העולמי של מורשת יהדות צפון אפריקה שבירושלים יכול להיות אכסניה הולמת לספר התורה, אלא שהזלזול וההתנשאות שהם הפגינו בטיפולם בנושא מוביל אותנו להרהור נוסף.
ואולי המקום הראוי לו לספר התורה היקר הוא מרכז מורשת רבין, המקום שבו מונצח האיש שקיבל אותו מידיו של מלך מרוקו, ואין לנו אלא לסיים בתקווה שנזכה לראות את ספר התורה המיוחד והנדיר הזה יוצא ממחשכיו של מוזיאון ישראל אל אורו של המוסד המכובד הזה. 

 

 

 

“ואלה שמות” – על השמות והכינויים

תוכן העניינים:
רקע
מהצולע ועד המסניף – קצת על הכינויים עצמם
פולקלור או כורח מציאות
ממשה עד משה לא קם כמשה


רקע

בנוסף לשם הפרטי ולשם המשפחה היה ליהודי דבדו כינוי שלמעשה תפס את מקומו של שם המשפחה אחרי השם הפרטי. ה”כינוי” עמד בדרגה גבוהה יותר מ”שם המשפחה” וכשרצו לציין אדם הזכירו אותו בשמו הפרטי ובכינוי שלו ולא בשם משפחתו. משה הכהן סקלי היה למשה דירזיגא או אולי למשה דימחיגן ובאותו אופן יעקב בנחמו יכול היה להיות יעקב די פופו או יעקב די בזיזא ואליהו מרציאנו יכול היה להיות מדאר עלוגא או מדאר להרהר כל אחד בשמו הפרטי והכינוי שהוצמד לו.
מה מקורה של התופעה הזאת שבראשיתה הייתה כנראה ייחודית ליהודי דבדו ושרדה עד
לימים הראשונים שלאחר העלייה לארץ ומדוע לא יכלו יהודי דבדו להסתפק כמקובל בשם הפרטי ובשם המשפחה?
בשורות הבאות ננסה להוכיח את ההשערה שלנו שהוספת הכינוי לא הייתה עניין של פולקלור אלא כורח של מציאות, תוך כדי כך נברר איך נקבעו הכינויים ונכיר קצת מקרוב את ההרכב של היישוב היהודי בדבדו ואת תפוצת הכינויים והשמות.
בדבדו חיו שמונה משפחות יהודים שבהקשרים מסוימים בהמשך נכנה אותן במונח “משפחות ראשיות” ואלה הן: הכהן סקלי, מרציאנו, בן שושן, בנחמו, בן גיגי, בן נעים, סולטן, מרעילי, תורג’מן ובן סעדון.
למעט תורג’מן ובן סעדון כל משפחה ראשית פוצלה למספר “מחלקות” שלכל אחת מהן נקבע כינוי כמו רזיגא ואצבאן בקרב הכהנים, דואיב ובזיז אצל בן שושן וכיו”ב.
הגרף הבא מתאר את התפוצה של הכינויים (ולפי המינוח שלנו מספר המחלקות) בקרב המשפחות הראשיות.


מהצולע ועד המסניף – קצת על הכינויים עצמם
לפני שאנחנו צוללים לסטטיסטיקות של תפוצת השמות והכינויים כמה מילים על אופן בחירת הכינויים.

הכינוי ציין בד”כ מאפיין בולט של בני אותה מחלקה או של העומד בראשה, המאפיין יכול היה להיות תכונה פיזית ובכלל זה פגם גנטי או מום מולד, תכונת אופי או עיסוק.
הנה מספר דוגמאות:
דאר למגרוד – הצולע, דאר בוסתא – בעל השש (כנראה בשל מספר מקרים של ילדים שנולדו עם שש אצבעות), דאר לכְּחִיחְל- השחרחר (אולי בשל היותם שחומים במקצת),
דאר עקוש – העקשן, דאר אצבאן – הכובס (אולי כי נהגו לכבס הרבה), דאר אג’אג’א – התרנגול, דאר אנפאח – המסניף (כנראה בגלל שאבי המשפחה היה מסניף הרבה טבק) דאר אוג’רבא – העורב וכיו”ב.
הכינוי של המשפחה ממנה באתי היה דאר עוואז’ ארגבא שפירושו משפחת “עקומי הצוואר” ולמי שתוהה מדוע יתבונן נא בתמונתו של דודי יהודה הכהן סקלי ז”ל ויבין.


פולקלור או כורח מציאות
להוכחת ההשערה שלנו שמקורה של התופעה של הוספת כינוי היה בכורח של מציאות נצטייד בספריו של הרב אליהו מרציאנו שהם האורים ותומים בכל מה שקשור
 להיסטוריה ולמורשת של יהודי דבדו, נפיק כמה דוחות מהתוכנה ששימשה אותנו לבניית אילן היוחסין ונערוך כמה השוואות סטטיסטיות עם נתונים מקבילים מימינו אנו שהופיעו בפרסומים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.
נתחיל בבדיקה של תפוצת השמות של המשפחות הראשיות במאה ה-18
במחציתה הראשונה של המאה חיו בדבדו כ-600 משפחות יהודים ולאחר נטישה גדולה בעקבות מגפת דבר שפקדה את העיירה נותרו בה 330 משפחות.

הטבלה הבאה מציגה את ההתפלגות של מספר בתי אב לפי משפחות ראשיות במחצית הראשונה והשנייה של המאה ה – 18
(1) עפ”י הרב מרציאנו.  (2) החלוקה בין המשפחות מתבססת על האחוז שחושב במחצית השנייה של המאה ה-18.  (3) מתבסס על הערכה של 7.11 נפשות בממוצע למשפחה*.
*ההערכה נקבעה עפ”י מדגם מקרי של 77 בתי אב המופיעים בספרו של הרב מרציאנו (לא כולל בתי אב מדור ראשון ושני שבהן יש פחות מידע) .
השווינו גם את תפוצת שמות המשפחה של אותם ימים עם אלה של ימינו אלה והנה מה שקיבלנו.
(1) מתוך פרסומים של הלמ”ס (2) היחס בין האחוז שהתקבל במאה ה-18 לאחוז בדצמבר 2013

מבט קל על הנתונים שבטבלאות מגלה לנו כי:
• כמחצית מתוך כארבעת אלפים וחמש מאות תושביה היהודים של דבדו הם בני הכהן סקלי ושליש הם בני משפחת מרציאנו ובמילים אחרות יותר משמונים אחוז מהיהודים בדבדו היו בני הכהן סקלי או מרציאנו !!
• במדינת ישראל של 2013 שמונה שמות המשפחה הנפוצים ביותר מהווים כ-5% מכלל שמות המשפחה ואילו בקרב קהילת דבדו ופזורותיה שמונה המשפחות (הראשיות) היו כל 100% !! של שמות המשפחה. 
במצב כזה שבו רוב האוכלוסיה נקראת במספר מצומצם מאד של שמות משפחה, שם המשפחה כבר אינו יעיל לצורכי זיהוי וכורח המציאות הוא לחפש מזהה אחר שיאפשר הבחנה בין אנשים השייכים לאותה משפחה ראשית.
הברירה היחידה היא לחלק כל משפחה ראשית למעין “חמולות” אותן כינינו בשם “מחלקות” ולכל מחלקה להצמיד כינוי משלה. הטבלה הבאה ממחישה את ההשפעה של הוספת הכינויים.
(1) האחוז של המשפחה הראשית לפני הוספת הכינויים. (2) האחוז הממוצע לכינוי בתוך המשפחה הראשית. (3) מקום בדירוג התפוצה
כפי שניתן לראות בטבלה החלוקה של המשפחות הראשיות ל”מחלקות” שלכל אחת כינוי משלה הורידה את אחוז התפוצה באופן דרסטי. התפוצה של המשפחה הראשית הכהן סקלי שלפני החלוקה ל”מחלקות”  עמדה על 48.5% הצטמצמה לתפוצה ממוצעת של כ- 1.1% של כל אחת מ- 44 ה”מחלקות” (כינויים) שלהן התפצלה וכך לגבי יתר המשפחות הראשיות.
אחוז התפוצה הממוצע לכינוי ירד לסדרי הגודל של אחוזי התפוצה של ימינו אנו.

והיכן הופיעו לראשונה הכינויים ?
שאלה שנותרה עדיין פתוחה היא היכן הופיעו לראשונה הכינויים והתשובה על כך נשענת בלית ברירה על מבחן ההיגיון בלבד.
האם יתכן שאת הכינויים הם הביאו אתם מהגלות בספרד או אולי קודם לכן, התשובה על כך היא שכל הכינויים הם בערבית יהודית השפה שבה דיברו יהודי מרוקו ומכאן שמקורם של הכינויים הוא במרוקו ולא מתקופה קודמת ואם כך נותר לברר האם מקורם של הכינויים הוא בדבדו או שמא הם הופיעו לראשונה בתקופה שבה הם חיו בעיר פֶס ?
יהודי דבדו שהגיעו מסיביליה קבעו את ביתם בפס והם עברו ממנה לדבדו אחרי הפרעות של 1465. ככל הידוע יהודים שמוצאם אינו מדבדו שלהם שמות משפחה שהיו נפוצים בדבדו אינם נושאים כינוי משפחתי כלשהו ומכאן סביר שהכינויים המשפחתיים צמחו לראשונה בדבדו.

 

מצעד השמות הפרטיים
“ממשה עד משה לא קם כמשה”
נגענו בשמות המשפחה ובכינויים כדי להוכיח את ההשערה שלנו שמקורם של הכינויים איננו בפולקלור שרווח באותה תקופה, ובאותה הזדמנות שאנחנו עוסקים בשמות החלטנו ללמוד גם על השמות הפרטיים של האבות המייסדים של השושלת והנה מתוך שלא לשמו בא לשמו, רצינו ללמוד קצת על השמות הפרטיים הנפוצים והייחודיים וקיבלנו כבונוס חיזוק נוסף להשערה שהביאה אותנו לחקור את מקורם של הכינויים.
בנוסף למקורות ששימשו אותנו קודם לקחנו גם מדגם של שמות פרטיים מתוך ספרו של הרב מרציאנו  כמפורט בטבלה הבאה.ראינו קודם ששמונה שמות משפחה היו 100% של כלל שמות המשפחה בדבדו ופזורותיה והטבלה הבאה מגלה לנו שאצל יהודי דבדו עשרה שמות פרטיים מהווים 75% של כלל השמות הפרטיים (לעומת כ- 20% בישראל של 2017) ובמילים אחרות השמות הפרטיים לא הקלו על הזיהוי וההבחנה בין אנשים והם רק תמכו בצורך להשתמש בכינוי שחילק בתי אב עם אותו שם משפחה ראשי ל”מחלקות”  שלכל אחת מהן הוצמד כינוי משלה.

♦ באופן לא מפתיע כל עשרת השמות הפרטיים שנכנסו לרשימת עשרת השמות המובילים אצל יהודי דבדו הנם שמות של דמויות תנ”כיות המביעים הזדהות יהודית.
♦ באופן די מפתיע שלושה מתוך עשרת השמות המובילים בדבדו נמצאים גם ברשימה המקבילה של ישראל של 2017. (אולי תודות לאוכלוסיה החרדית)
♦ שמות אחרים שאינם מופיעים ברשימה אבל נמצאים במקום גבוה יחסית (יותר מ-1.5%) הם יהודה, רחמים, שמואל, מרדכי, סעדיה ומסעוד.
♦ התפוצה של השם משה שהוא הנפוץ ביותר אצל יהודי דבדו גדולה כמעט פי 5 מזו של השם נועם שהוא הנפוץ ביותר בישראל של שנת 2017.
♦ השם “משה” שתפס את המקום הראשון בטבלת הדרוג של השמות של קהילת דבדו ופזורותיה המשיך לככב ברשימת עשרת השמות המובילים בכל הפרסומים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מאז קום המדינה ועד הפרסום האחרון של שנת 2017 (ומכאן גם הכותרת “ממשה עד משה לא קם כמשה”)
♦ שניים מתוך המדגם של מעל 2300 השמות הפרטיים הגבריים היו שמות נוכריים (רוג’ר ולאון) וכן שם אחד בלבד (בן) שנראה כאילו לקוח מתוך השמות המודרניים של ימינו.

תפוצת השמות הפרטיים לפי המשפחות הראשיות מופיעה בטבלאות הבאות.

ומה באשר למגזר הנשי ?
הערה: השמות מסעודה ואסתר הופיעו במספר מצומצם של מקרים והם נכללו בשמות סעודה וסתירה

♦ שלא כמו בשמות הגבריים מרבית השמות שנכנסו לעשירייה הראשונה אינם שמות תנ”כיים ובחלק מהמשפחות מצליחים להסתנן לרשימה גם שמות נוכריים (רוזט ואליסיה).
♦ גם בקרב הנשים עשרת השמות הראשונים בדירוג שולטים על כ- 75% מכלל השמות הנשיים.
♦ השם סעודה הוא השם המוביל בקרב נשות דבדו ופזורותיה ופרט למשפחה הראשית בן שושן שבה הוא מפנה את המקום הראשון לשם מרימה הוא הראשון בדירוג בכל המשפחות הראשיות.
(הערה להמחשה: אם נניח כי בממוצע היו ארבע בנות במשפחה המשמעות של תפוצה בשיעור 13% היא כי ליותר ממחצית המשפחות הייתה בת בשם סעודה).

אילן היוחסין

%d7%a9%d7%95%d7%a8%d7%a9%d7%99%d7%9d-jpg

תוכן העניינים:
מאילן בודד למטע שלם
לפני שמטפסים לאילנות

אילנות היוחסין:

משפחה ראשית  ענפים שלהם הוכנו אילנות יוחסין
הכהן סקלי

AkouchAouz EregbaBenmshish
  BenzahourBoukaâva, Boussetachmien
 L’bitiwiL’hidaL’kohenL’magrod 
L’mokhaletL’ougzal, MhiganM’khelef
NaâsNeffahOughrabaRézigaSaban
   TamarZagouri
   
בן שושן  BzizChoulilefMrika 
   
מרציאנו   Ben AkoL’herherMchicho L’himmer 
   
בנחמו H’kika, Tababa  ,Zaroual
   
בן גיגי L’âsidi
   
מרעלי Ben Chemkha, Zemana
 משפחות אחרות  
סולטןבן נעים  
תורג’מןבן סעדון, Tordjman
 ענקונינה Zgiuor 
 

 

מאילן אחד בודד למטע שלם
הספר Une nouvelle Seville en Afrique du nord – histoire et genealogie des Juifs de Debdou שהודפס בקנדה הוא סיכום של מחקר גניאולוגי שבו היו שותפים הרב אליהו מרציאנו, המזרחן נחום סלושץ, אלברט בן שושן, מוריס לקייר ומולאי אבדלחמיד.
חלקו השני של הספר שנכתב ע”י הרב מרציאנו שימש אותנו כבסיס לבניית אילנות היוחסין שבהמשך והוא כולל את רשימת בתי האב של יוצאי דבדו לפי המשפחות הראשיות שחיו בדבדו ופזורותיה
כשהתחלנו הכוונה שלנו הייתה להתמקד בענף הבודד של Dar Aouz Eregba באילן של הכהן סקלי ומכיוון שעם הזמן עמדנו על כך שבעצם ברובו הגדול האתר שלנו הוא אתר מורשת של קהילת יהודי דבדו ופזורותיה (ולא רק הכהן סקלי) החלטנו להרחיב את הגדרת האילן שלנו ל“אילן היוחסין של קהילת יוצאי העיירה דֶבְּדוּ“.
קיבלנו אילן מסועף ומרובה ענפים אותו רצינו להעלות לאתר כקובץ pdf על מנת שנוכל לעיין ולשוטט בו ובבוא העת כשנרצה בכך נוכל גם להדפיס אותו, אלא שאז גילינו שקשה יהיה לנווט ולהתמצא בתרשים כל כך מסועף (קרוב ל -4000 נפשות!) ושגם ההדפסה שלו לא תהיה פשוטה.
הברירה הייתה להפריד את ענפי האילן הגדול וליצור מכל אחד מהם אילן משלו וכך במקום אילן אחד בודד שבו כל ענף מייצג משפחה קיבלנו “מטע” שבו כל אילן מייצג משפחה מסוימת.
אם נדמיין מטע שבו עצי פרי מסוגים שונים, במטע שלנו רוב העצים הם נניח עצי תאנה שכל אחד מהם מייצג אחת ממשפחות הכהן סקלי כמו סבאן, רזיגא, זאגורי… עצי תות שכל אחד מהם מייצג אחת ממשפחות מרציאנו כמו להרהר, בן עקו…וכך לגבי משפחות בן שושן ובנחמו ויש גם סוגי פירות כמו אלה שמיצגים את משפחות מרעלי ובן סולטן שמכל אחד מהם יש ארבעה או שלושה עצים ואפילו כאלה שמהם יש במטע שלנו עץ אחד בודד. שורשי האילנות שהעלינו נטועים בימים שלפני ה”רילוקיישן” של יהודי דבדו לאחר החלת שלטון החסות הצרפתי ובחלק מן האילנות הענפים מגיעים עד לימינו אלה.
סיכומו של דבר התחלנו ב “אילן יוחסין של משפחת Aouz Eregba” המשכנו ל “אילן היוחסין של הכהן סקלי” וכעת אנחנו מדברים על “מטע אילנות היוחסין של קהילת יהודי דבדו ופזורותיה”
הצלחנו אמנם לנטוע מטע גדול אבל במרחב שבו יש מקום לאילנות רבים נוספים מבין קהילת יהודי דבדו שטרם ניטעו וכאן המקום להציג  פנייה פיוטית נרגשת של אבות השושלת אל צאצאיהם בני הדורות שלנו. 

 


לפני שמטפסים לאילנות
• מקורם של כל האילנות הוא בבתי האב המופיעים בספרו של הרב ומידע שהשלמנו מפי “זקני הדור” שעוד אתנו.
• אילנות היוחסין שבהמשך מוצגים לפי הכינויים המשפחתיים של היהודים בדבדו עפ”י החלוקה בספרו הרב מרציאנו.

• בחלק מן האילנות מגיעים הענפים עד לימינו אנו ובחלקם מכילים רק את הנפשות המופיעות בספר של הרב מרציאנו ומי שיש בידו מידע שקושר נפשות המופיעות באחד מן האילנות לאלה של ימינו ומעוניין בהשלמת האילן ירשום את כתובת המייל והטלפון בתיבה “צור קשר” ואנו נשוב אליו.
• כדי להקל על הניווט בתוך התרשימים פיצלנו את האילנות שבהם יש מספר דורות גדול לשני תרשימים כך שהאחד מכיל את הדורות הראשונים והאחר את הדורות הבאים.
• מתוך הענפים המשפחתיים המופיעים בטבלאות שבהמשך הוכנו עד כה אילנות יוחסין לענפים שכינוייהם מודגשים בטבלה.
• על מנת לצפות בתרשימים שבהמשך נדרשת התקנה של תוכנת adobe reader.
כדי לנווט ולהתמקד באזור מסוים של קבצי ה PDF של אילנות היוחסין יש להשתמש ב-zoom או אם הוא אינו מופיע לעבוד לסירוגין עם סרגל הגלילה האופקי והאנכי ובגלגל העכבר עד אשר מתמקדים באזור הרצוי.
• בכל הטבלאות שבהמשך התרשימים שהוכנו עד כה הם לענפים שכינוייהם בטבלה מודגשים.
• כפי שאפשר לראות בתרשים המופיע בענף של דאר Aouz Eregba אדם יכול להיות משויך למספר אילנות.
• מומלץ לפתוח בלשונית נפרדת את סיפור הדורות ולעיין באילן הדורות המצורף אליו.


1. משפחת הכהן סקלי – Hacohen Skali

חותם ” הקהל הקדוש אשיביליה” מהמאה ה-14 המוצג במוזיאון ישראל


מקורו של השם: שני פירושים למקורו של השם סקלי האחד שבימי הביניים הייתה בסביליה שבספרד, מקום יישובם של בני משפחת הכהן סקלי תעשייה לעיבוד של חוטי זהב, והיהודים קראו לחוט המעובד סקלי סביליאני. לפי דעה זאת כהן – סקלי הוא כהן יקר וטהור כמו חוט הזהב המבריק ביופיו וזוהרו. הפירוש האחר הוא זה של רבי שלמה הכהן צבאן (הרש”ך) שקושר את השם סקלי לגימטריה שלו (200) שמתאימה למילה “צדוק” שהוא הכהן שכיהן במקדש בגבעון שעל פי הנאמר בספר יחזקאל רק צאצאיו ראויים לכהונה גדולה, עפ”י פירוש זה השם סקלי בא לציין “כהנים מבני צדוק”.
בגזרות של שנת קנ”א גורשו רבים מיהודי סביליה ובהם בני משפחת הכהן סקלי מספרד. הם הפליגו מנמל קדיז למרוקו שבה התיישבו בעיר פס וכנראה שאחרי הפרעות בפס של שנת 1465 הם עוברים לדבדו.
במאה ה-18 עוברים חלקם של יהודי דבדו ובהם בני משפחת הכהן סקלי מדבדו לאלג’יריה ובמחצית השנייה של המאה ה-19 עולים רבים מבני הכהן סקלי לארץ ישראל.
בראשית המאה העשרים התחילו בני הכהן סקלי לעזוב את דבדו ליישובים אחרים (אוג’דה, לעיון, תאוורירת…) ועם הקמת מדינת ישראל החלו לעלות אליה.
רוב בני המשפחה שלנו עלו לארץ בגל העלייה של 1956 ולאחר שהות קצרה ביישובים אחרים התרכזו ברובם בירושלים.
המצגת מהיציאה לגלות ועד העלייה לארץ מתארת את מסע הנדודים של משפחת הכהן סקלי מירושלים של ימי המקדש ועד ירושלים של ימינו והמפה  את מסלול הנדודים מאז גזרות קנ”א.


ענפים משפחתיים
:
 
משפחת הכהן סקלי נחלקה ל- 43 ענפים משפחתיים שלהם הכינויים הבאים.

Barmalil   Aryaïch Archidi  Aouz Eregba  Akouch
Benmchich Benisrael Bendaoud Benbouzi Ben Chmouel
D’aresther chmien Bousseta Boukaâva Benzahour
L’aâjyal Hamiza Enbouz Elbouz D’cheich
L’hida Leknouch Lefsoukh Lebagdadi L’bitiwi
Mhigan L’ougzal  L’mokhalet L’magrod L’kohen
Oughraba Ouga Neffah Naâs M’khelef
Tjaja Tamar Saban Roubin Réziga
Zagouri benZamila Tsfia’h Tmiss


1.1: Akouch – דאר עקוש
מקור השם הוא כנראה בהיותו של ראש המשפחה בעל אופי “עקשן” כך הוסבר לי ואני מוסיף כאן פרשנות אישית משלי לשם.
בילדותי גרתי בשכונת מקור חיים בירושלים (שיש מי שקראו לה דבדו הקטנה) ואני זוכר היטב את משפחת דאר עקוש שגרו קרוב אלינו באמצע הדרך לבית הכנסת שרוב מתפלליו היו ממשפחת הכהן סקלי.
כשנודע לי לראשונה שמקורו של השם “עקוש” הוא בתכונת אופי של “עקשנות” התקשיתי לקבל את זה כי המשפחה שזכרתי יכולה להיות סמל לדרך ארץ, נועם הליכות, שלווה ורוגע ותכונות אופי אחרות שלמראית עין אינן דרות בכפיפה אחת עם “עקשנות”.
אבל בהרהורים של מחשבה שנייה שעלתה אצלי היו גם היו דברים שיכולים להתקיים רק בסביבה של עקשנות בדרגה גבוהה. אבי המשפחה אברהם (עמי ברהים) ז”ל שנהג מעת לעת לגזור על עצמו צום מצאת השבת ועד צאת השבת שלאחריה ! או הבן מרדכי (מריטך) ז”ל שאינני זוכר אדם בוגר אחר שסבל כל כך בימי הצום של יום הכיפורים ובכל זאת תמיד השלים את הצום עד תומו.
מתעקשים גם כשהדרך להשגת המטרה קשה ובד בבד נוהגים בדרך ארץ ובצניעות רבה.
לצפייה באילן היוחסין דורות 1-8 לחץ Dar Akoush

 

1.2: Aouz Eregba – דאר עוואז’ ארגבא
(מופיעה בתחתית הדף לחץ כאן כדי להגיע אליה)

 


1.3:  Benmshish – דאר בנמשיש

המזרחן והחוקר נחום סלושץ מזכיר את משפחת בנמשיש בחוברת שכתב על “יהודי דבדו”. הרב מרציאנו כותב גם כי משפחת דאר אנפאח “מתייחסת למשפחת משיש”.
לצפייה באילן היוחסין דורות 8 – 1 לחץ Dar Benmshish


1.4:  Benzahour – דאר בן זָהוּר
אחד מהענפים הקדומים של משפחות הכהנים בדבדו שלאחר גזרות קנ”א הגיעו לאלג’יריה ומשם לדבדו. ר’ יהודה הלוי הקדיש שירים לכבודו של אחד מאבות המשפחה הרב נחמן בן זהור. “אנשי תורה ומעלה היו בני משפחת בן זהור וגם אנשי שררה וגבורה….ר’ יצחק בן זהור נתן הון רב על מנת לשחרר יהודי מבית הסוהר” (ציטוט של הרב מרציאנו מתוך “מעלות לשלמה” של הרב שלמה הכהן צבאן). מן העיירה דבדו עברו בני משפחת בן זהור לאוג’דה, פאס, מליליא, לעראייש ואוהראן (יחס דבדו- הרב מרציאנו).
לצפייה באילן היוחסין דורות 9 – 1 לחץ Dar Benzahour

 


1.5:  Boukaâva – דאר בוקעבה
לצפייה באילן היוחסין דורות 4 – 1 לחץ Dar Boukaâva

 


1.6: Bousseta – דאר בּוּסְּתָא
מקורו של בוסתא שהפירוש שלו הוא בעל השש הוא כנראה במספר ילדי משפחה שנולדו עם שש אצבעות. שתי נשותיו של סבא שלנו דוד הכהן מדאר עוואז’ ארגבא נקראו בשם עווישא ואחת מהן היא דור 5 בענף בוסתא (ראה תרשים למעלה). שני האחים שלה משה ויצחק הכהן נרצחו באוטט ע”י ערבים באישון לילה של ליל שבת כ”ג באלול תרפ”ב.(1923) ומספרים עליה שלאחר רצח שני אחיה היא הביאה לסבא דוד את הסבתא עווישא האחרת כדי שיתחתן ויביא אתה את יתר ילדיו.
משה ויצחק הי”ד נרצחו במרוקו באותו הלילה ורצה הגורל שאורי ויצחק צאצאיהם יפלו בקרב במלחמת לבנון באותו היום ובגזרה סמוכה ואף יקברו באותה באותה שורת קברים שבהר הרצל. (קרא בדף “נפלו על מזבח המולדת”)
שמעון הכהן סקלי ז”ל בנו של משה הי”ד שהיה אחד מבני המשפחה האחרונים של הדור החמישי נפטר בחודש אדר תשע”ח בגיל 102 שנים. (אמו רחמה נפטרה בגיל 104).
לפי הרב מרציאנו משפחת דאר בוסתא מיוחסת לרבי דוד הכהן “ארבי לקביר” הראשון משפחות דאווד ממייסדי הקהילה בדבדו.

לצפייה באילנות היוחסין
דורות ראשונים  5 – 1 לחץ Bousseta 1- 5
דורות 8 – 5 משה הכהן לחץ Moshe        דורות 6 – 5 מרדכי הכהן לחץ Mordechai
דורות 7 – 5 יהודה הכהן לחץ Yehuda     דורות 6 – 5 יצחק הכהן לחץ Yitshac
דורות 11 – 5 עווישה לחץ Aouisha
 (המשכו של הענף היוצא מעווישה הוא הענף של דאר עוואז’ ארגבא)

 


1.7: chmien – דאר שמיען
כינוי המשפחה הוא על שמו של ראש המשפחה ר’ שמעון.
קשורים לענפים של דאר עקוש ודאר לביטווי.
לצפייה באילן היוחסין דורות 6 – 1 לחץ Dar chmien

 

1.8:  L’bitiwi – דאר לבטיווי
לצפייה באילן היוחסין דורות 4 – 1 לחץ Dar L’bitiwi


1.9:  L’hida – דאר לחידא
לצפייה באילן היוחסין דורות 8 – 1 לחץ Dar L’hida


1.10:  L’kohen – דאר אלְכֹּהֵן
אני זוכר את עצמי כילד שומע לא פעם מפיהן של נשות המשפחה את האמירה “ליִֹהוֹד רוֹהוֹם ז’ַאיֵין” שפירושו היהודים מגיעים, זה היה לקראת הגעתם של המתפללים מבית הכנסת לאחר תפילות השבת והחג. כבר אז כילד היה לי קצת מוזר שמי שהן בעצמן יהודיות מכנות יהודים אחרים “היהודים” כאילו היו בני דת אחרת.
והנה עכשיו מי שהם עצמם כהנים מכנים כהן אחר בכינוי “הכהן” כאילו היה הכהן היחיד בעיירה והם עצמם אינם כהנים. נראה שהכבוד הוא המכנה משותף לשתי הדוגמאות.
סוג של פניה בגוף שלישי לאדם או לאנשים אותם מכבדים הוא כנראה מקורו של הכינוי “הכהן”.
לפי הרב מרציאנו דאר אלכוהן “מתייחסת לדאר סבאן ודאר מכילף”.
לצפייה באילן היוחסין דורות 7 – 1 לחץ Dar L’kohen

 


1.11:  L’magrod – דאר למגרוד
שניים מבני הדור השני של האילן של דאר למגרוד שירתו בלגיון הזרים של צרפת ויוסף בן הדור השלישי שבאילן היוחסין היה כנראה הראשון מבני הכהן סקלי ויוצאי דבדו בכלל שנפל על הגנת המולדת ישראל.
לצפייה באילן היוחסין דורות 5 – 1 לחץ Dar L’magrod

 


1.12:  L’mokhalet – דאר למוכאלט
עפ”י המילון למרוקאית יהודית (חנונה מרכוס) כלוּטָא פירושה ערבוב וההסבר שקיבלתי מפי הרב אליהו מרציאנו למקורו של השם נובע מהיותם של בני המשפחה ידועים כמי שידם בכל. “כמ בכלוטה של פסח שיש בה הכל ובקטן” כך כנראה בני המשפחה היו מעורבים בעניינים רבים.
הקשרים המשפחתיים של דאר מוכאלט הידועים לנו לענפים אחרים הם לדאר עוואז’ ארגבא ולדאר אנפאח וצאצאים מבני הענפים האלה עשויים להופיע גם בתרשימי האילנות האחרים.
לפי הרב מרציאנו משפחת דאר למוכאלט מיוחסת לרבי דוד הכהן “ארבי לקביר” הראשון משפחות דאווד ממיסדי הקהילה בדבדו.

ואם כבר אנחנו בעניין של קשרים משפחתיים כאן המקום להודות לבן המשפחה מדאר מוכאלט האדון הנכבד יעקב הכהן סקלי (דיז’נא) מהעיר רחובות שנכונותו ומסירותו לענין המורשת בשילוב הידע האנציקלופדי שהוא נושא עמו תרמו תרומה משמעותית לאתר בכלל ולמדור אילנות היוחסין בפרט.
לצפייה באילנות היוחסין דורות 8 – 1 לחץ כאן

 


1.13:  L’ougzal  – דאר לוג’זאל
לצפייה
באילן היוחסין דורות 6 – 1 לחץ Dar L’ougzal

 

 


1.14:  Mhigen – דאר מְחִיגְן
לפי הרב מרציאנו משפחת דאר מחיגן מתייחסת למשפחת מכילף.
לצפייה באילן היוחסין דורות 7 – 1 לחץ Dar Mhigen

 


1.15:  M’khelef – דאר מכילף
לצפייה באילן היוחסין דורות 5 – 1 לחץ Dar M’khelef


 

1.16:  Naâs – דאר נאאס
לצפייה באילן היוחסין דורות 6 – 1 לחץ Dar Naâs



1.17:  Neffah – דאר אנְּפָאח
בביקור אצל דוד כהן מדאר אנפאח שגדל וחי בדבדו הוא סיפר לי שמקורו של השם “נפאח” הוא באבי הענף סבו דוד שנהג לפזר טבק על גב האגודל לכל ארכו עד כף היד ואז בתנועת משיכה של האף על גב האגודל להסניף מלוא החופן טבק.
לצפייה
באילן היוחסין דורות 8 – 1 לחץ Dar Bennafah

 


1.18:  Oughraba
 – דאר אוּגְ’רַבַה
לצפייה באילן היוחסין דורות 4 – 1 לחץ Dar Oughraba


1.19:  reziga – דאר רְזִיגָא
לצפייה באילן היוחסין דורות 9 – 1 לחץ Dar Benreziga

 


1.20:  Saban – דאר אסבאן
פירוש המילה סבאן היא כובס ולפיכך חשבתי תמיד שמקורו של הכינוי שהוצמד לענף המשפחתי הזה הוא שכנראה זה היה עיסוקו של אחד מאבות המשפחה. לפני זמן מה נתקלתי בהסבר אחר לפיו בני המשפחה נקראו בכינוי הזה משום שאחד מאבות המשפחה שאולי הקפיד מאד בענייני ניקיון היה נוהג לכבס את בגדיו הרבה, או אז הבנתי את הטעות שלי. אמנם בלעיון ממנה באתי היה מי שכונה אסְבָּאגִ’י – הצָבָּעִי (שאני עדיין זוכר את המצבעה שלו בפינת הרחוב שבה היה צובע צמר ואולי שטיחים), אבל לא סביר שהיו מכבסות ומכונת הכביסה הייתה קערה גדולה עשויה פח (בָּסִינָה) וקרש כביסה גלי שכל אישה החזיקה בביתה.
האסוציאציה המיידית שלי לשמע השם אסְּבַּאן היא תמונתו של הרב שלמה הכהן סקלי (הרש”ך) שהייתה תלויה במרבית הבתים שאני זוכר וכמובן בבית שבו גדלתי וכשהזכירו אותו זה תמיד היה בהדרת קודש.
אחד מצאצאיו של הרב שלמה הכהן הביא לידיעתי שבכל כתביו נהג הרש”ך השני לחתום את שמו באופן הבא: כהן-אצבאן סקלי (צדי מבוטאת כסמך)
לצפייה באילן היוחסין דורות 14 – 1 לחץ Dar Saban


1.21:  Tamar – דאר תאמר
לפי הרב מרציאנו הכיוני תאמר הוא על שמה של אם המשפחה שהייתה צדקת גדולה. (סעידה דיתאמר מהדור השני של האילן הייתה אשתו של אברהם הכהן סקלי מהדור הרביעי של האילן של דאר עוואז’ ארגבא) 
לצפייה באילן היוחסין דורות 7 – 1 לחץ DarTamar


1.22:  Zagouri – דאר זאגורי
לצפייה באילן היוחסין דורות 9 – 1 לחץ Dar Zagouri

 


1.2:  Aouz Eregba – דאר עוואז’ ארגבא
כפי שכבר סיפרנו מקורו של הכינוי עוואז’ ארגבא שפירושו עקומי הצוואר הינו בעקמומיות הצוואר של בני המשפחה שכנראה בשל קומתם הגבוהה התהלכו בצוואר מוטה (ראה תמונה). לפי הרב מרציאנו  דאר עוואז ארגבא מיוחסת לרבי דוד הכהן “ארבי לקביר” הראשון משפחות דאווד ממיסדי הקהילה בדבדו.
דוד הכהן בן הדור ה-5 באילן הדורות מהענף המשפחתי Aouz Eregba נישא לעווישא הכהן מהענף של Bousseta ויחד הם מביאים את הילדים  אהרן, אסתר,תמרה, אברהם ויוסף (שאצלנו קרוי סבא יוסף). רצח שני אחיה משה ויצחק של הסבתא עווישה בשנת 1922 השפיע עליה קשה כל כך שהיא זאת שביקשה את סבא רבא דוד לשאת אישה נוספת כדי להמשיך ולהביא אתה ילדים נוספים.
עם אשתו האחרת שאף שמה היה עווישה הוא מביא את הילדים משה, שלמה, יעקב, יהודה ומרים.

כאשר יהודי דבדו עברו ליישובים אחרים בימים שלאחר החלת השלטון הצרפתי (1912) התיישבו בני המשפחה ברובם באוג’דה ובלעיון.
מרבית בני המשפחה עלו ארצה בעלייה של 1956 ומיעוטם בשנת 1948 והם התיישבו בירושלים ועכו.
האילנות המוצגים בענף זה הם:
דורות 6 – 3 עוואז’ ארגבא (מסומן בכחול בתרשים)
דורות 10 – 6 לכל אחד מהבנים של דוד הכהן.
חלק מבני המשפחה יופיעו גם באילנות של משפחות בוסתא, בטיווי, מוכאלט, מחיגן ומרציאנו.
לצפייה
באילנות היוחסין
דורות ראשונים 6 – 3 מצד עוואז’ ארגבא לחץ Aouz Eregba
דורות ראשונים 6 – 1 מצד בוסתא לחץ Bouseta
דורות ראשונים 6 – 4 מצד לבטיווי  לחץ L’btiwi
דורות 10 – 6 יוסף הכהן לחץ Yosef        דורות 11 – 6 אברהם הכהן לחץ Avraham
דורות 11 – 6 אהרן הכהן לחץ Aharon    דורות 9 – 6 יהודה הכהן לחץ Yehuda
דורות 9 – 6 שלמה הכהן לחץ Shlomo    דורות 10 – 6 משה הכהן לחץ Moshe
דורות 10 – 6 יעקב הכהן לחץ Yaakov     דורות 10 – 6 מרים מרציאנו לחץ Miryam

1.2.1: האילן של סבתא זהרה – משפחת Ben sahkoun
מוצאה של סבתא זהרה אמנם איננו מדבדו אבל בהיותה אשתו של יוסף הכהן שהכנס לציון יובל שנים לפטירתו היה אחד הטריגרים העיקריים של האתר הזה נביא כאן גם את אילן היוחסין של הענף שלה. אילן קטן עם מעט מאד ענפים (שידועים לנו) שאנחנו נוטעים במטע האילנות של יוצאי דבדו לכבודה ולזכרה של אישה יקרה. 
סבתא זהרה מדור 6 הגיעה ממשפחת Ben sahkoun שאיננה שייכת לאחד מענפי משפחת הכהן סקלי ולפיכך אף אחת מן הגרסאות הקודמות אינה מציגה את בני משפחת בן סחקון ממנה היא הגיעה.
על אף שנכון לעכשיו יש בידינו מעט מאד רשומות והמידע על הענף הזה דל מאד מצאנו לנכון להציג אותו.
בתרשים האילן מופיעות אצל דוד יוסף האח של סבתא זהרה שלוש בנות בשם אליס, וזאת אינה טעות אלא ידו של גורל אכזר שקטף בזאת אחר זאת את שלושת בנותיו שכל אחת מהן נקראה על שם הקודמת לה.
לדאבוננו כל מה שידוע לנו על בנותיו של הדוד הוא שהשתיים הראשונות נפטרו בעודן פעוטות והבת השלישית ששמה היה ססיל נפטרה בגיל 4-5 לערך.

לצפייה באילן היוחסין בן סחקון דורות 6 – 1 לחץ Ben sahkoun

 

 

קצת סטטיסטיקה וגם שעשוע קטן על הענף המשפחתי שלנו 
מכיוון שזהו הענף המשפחתי שלנו היו לנו באופן טבעי יותר נתונים שאפשרו לנו מבט מזווית קצת שונה מזו שבה רגילים לצפות באילנות יוחסין וקצת הופתענו מהממצאים הסטטיסטיים שנגלו לנו.

לצורך הסטטיסטיקה שלנו בחרנו רק את משפחות הצאצאים של יוסף וזהרה הכהן מהדור השישי (להלן הצאצאים) והסתפקנו בבחינה של תאריכי לידה בלבד.
ל- 292 מתוך כלל הצאצאים של סבא יוסף וסבתא זהרה יש באילן היוחסין מידע על תאריכי לידה והניתוח הבא מתייחס רק אליהם.
50 ימים מימות השנה הם ימים שבהם שני אנשים חוגגים את יום הולדתם.
 17 מימות השנה הם ימים בהם שלושה אנשים חוגגים את יום הולדתם.
  שלושה מימות השנה הם ימים בהם ארבעה אנשים חוגגים את יום הולדתם.
  יום אחד (7 בינואר) שבו חמישה אנשים חוגגים את יום הולדתם.
והסיכום של כל זה מביא אותנו לתופעה המעניינת לפיה …..
 168 מתוך 292 שהם 57.5% !!! מהצאצאים חוגגים את יום הולדתם במקביל לצאצא אחר. (ביניהם 7 זוגות תאומים ושלישייה אחת).
ובאשר ללידות עצמן:
 
24.3 לידות בממוצע לחודש.
הבֶּייבִּי בּוּם של משפחת הכהן סקלי מתרחש בחודש אוגוסט שבו מספר הלידות גדול פי 1.4 מממוצע הלידות לחודש ופי 2 !! ממספר הלידות שהתרחשו בחודש פברואר שבו מספר הלידות הנמוך ביותר.
וכמו בימי הולדת גם אנחנו הזמנו קוסם שאמנם לא יודע להפריח יונים ולעשות את הקסמים הרגילים, אבל הוא יודע לעשות דברים שקוסמים אחרים לא יודעים.
אם תגידו לו באיזה תאריך אתם חוגגים את יום ההולדת הוא מיד יגלה לכם  מי עוד מבני השושלת של סבא יוסף וסבתא זהרה חוגג את יום ההולדת שלו באותו תאריך, וגם אם סתם מתחשק לכם לדעת מי חוגג יום הולדת בתאריך מסוים הוא יֶעָנה ברצון.
אז אם גם אתם סקרנים לראות את הקוסם הזה כל שעליכם לעשות הוא  ללחוץ כאן 
(אם הוא יכתוב לכם משהו כמו “הפוך עריכה לזמינה” תקליקו בבקשה:  1. קובץ    2. בתפריט שנפתח קליק על “מידע”     3. הפוך עריכה לזמינה
כל מה שעליכם לעשות הוא להכניס במשבצת המתאימה תאריך לידה (לפי ההנחיות הכתובות) והוא יגלה לכם למי עוד יש יום הולדת באותו תאריך. 
(כרגע הוא יודע לעשות את זה רק במחשב שולחני ולא באייפד ויכול להיות שזה לא יעבוד בגרסאות ישנות של אופיס)

 

 

2. משפחת בן שושן – Ben Sousan
 לפי הרב מרציאנו המסתמך על דבריו של הרב יששכר בן סוסאן (בהקדמה לתיקון יששכר) מוצאה של משפחת בן שושן הוא משבט בנימין ומקורו של השם הוא בשושן הבירה משם כנראה היה מוצאם כן מספר לנו הרב מרצינו כי “בני המשפחה בדבדו דקדקו לכתוב אך ורק בן סוסאן, ולא שושן”.
בספרד התיישבו בני משפחת בן שושן בעיר טולדו ולאחר גירוש ספרד הם הגיעו למרוקו והתיישבו בדבדו. לאחר החלת שלטון החסות הצרפתי עברו בני המשפחה לאוג’דה ולתאוורירת.
אחרון היהודים בתאוורירת יעקב בן שושן נרצח ע”י ערבים לאחר מלחמת ששת הימים ותשע שנים קודם לאחר מלחמת קדש נרצח נכדו דאוד די בן דאוד. 

ענפים משפחתיים: 12 ענפים משפחתיים שלהם הכינויים הבאים.

Boussabaniya Bentana Ben Shimon Ben béridi Ben âlou
Manina Douïeb Choulilef Bziz Brihem
Soussan Mrika

2.1:  Bziz – דאר בזיז
לצפייה באילן היוחסין דורות 5 – 1 לחץ Dar Bziz


2.2:  Choulilef – דאר כולילף
לצפייה באילן היוחסין דורות 5 – 1 לחץ Dar Choulilef


2.3:  Mrika – דאר מריקה
לצפייה באילן היוחסין דורות 5 – 1 לחץ Dar Mrika

 


3. משפחת  מרציאנו – Marciano
מקורו של השם מרציאנו (מספרדית murciano) הוא בשם העיר מורסיה שבספרד שבה הם היו קהילה גדולה וממנה גורשו. לאחר גזרות קנ”א וגם לאחר גירוש של 1492 יהודי מורסיה ביקשו להגיע לארץ ישראל. קבוצה אחת התעכבה באיטליה וקבוצה שניה הגיעה לארץ ישראל ולסוריה (הרב מרציאנו מציין שיוצאי מורסיה שהגיעו לארץ ישראל ותורכיה שמם הוא מורסיה ולא מרציאנו). הקבוצה השלישית הגיעה לחופי אלג’יריה בסמוך לעיר אוראן שם הם התיישבו בתלמסאן תאדליסאת ומשם הם הגיעו לדבדו.
לאחר החלת שלטון החסות הצרפתי עברו בני המשפחה לאוג’דה ולתאוורירת.
מסע הנדודים של משפחת הכהן סקלי המתואר במצגת מהיציאה לגלות ועד העלייה לארץ מתאר ברוב חלקיו את מסע הנדודים של משפחת מרציאנו.

ענפים משפחתיים:  14 ענפים משפחתיים שלהם הכינויים הבאים

Ben Bibi Ben Aouïzer Ben Ako Alouga Ako
L’herher Bihi Ben Ychou Ben Yaza’h Belchguer
Ougnich Mchicho L’himmer L’khihel Limana

הערה: יש לשים לב לכך ששלושת הבנים של הדור השישי של משפחת בן עקו מתפצלים לשני ענפים. יוסף ממשיך את הענף של בן עקו ואילו הבן דוד הופך לאבי השושלת של להרהר.
3.1:  Ben Ako – דאר בן עַקוֹ  ומשפחת להרהר

לצפייה באילן היוחסין דורות 16 – 1 לחץ Dar Ben Ako
(יש לשים לב לפיצול בדור השישי לשני הענפים בן עקו ולהרהר)

3.2:  L’herher – דאר להרהר
את ששת הדורות הראשונים שעד לדור של דוד שהוא אבי שושלת להרהר אפשר לראות בתרשים למעלה של דורות 1-16 של משפחת בן עקו. 
לצפייה באילן היוחסין דורות 16 – 6 לחץ Dar L’herher


3.3:  Mchicho L’himmer – דאר להרהר
לצפייה באילן היוחסין דורות 8 – 1 לחץ Dar Mchicho L’himmer

 


4. משפחת  בנחמו – Benhamou
השם חמו הוא כנראה עיוות של השם חיים ולפי זה מקור השם בן חמו הוא בן חיים. הסבר אחר למקורו של השם הוא שהמילה חמו היא ראשי התיבות של שלוש השמות חנניה, מישאל ועזריה שהן דמויות מקראיות המוזכרות בספר דניאל אשר הושלכו לכבשן ע”י נבוכדנצאר לאחר שסירבו לעבוד עבודה זרה.
ענפים משפחתיים:
 
 18 ענפים משפחתיים שלהם הכינויים הבאים.

Ben Zagaï Ben Wawa Ben Sousso Bar Rafael Avida
Haron di Shmouel Fofo Dabib Bziza’h Bouz’ît
Sbata Salem Massôd Leekdim H’kika
Zaroual Soussou Amouchi Tababa

4.1:  H’kika – דאר חקיקה
לצפייה באילן היוחסין דורות 4 – 1 לחץ Dar H’kika

4.2:  Zaroual – דאר זארואל
לצפייה באילן היוחסין דורות 6 – 1 לחץ Dar Zaroual

4.3:  Tababa – דאר טאבאבה
לצפייה באילן היוחסין דורות 5 – 1 לחץ Dar Tababa

 

5. משפחת  בן גיגי – Benguigui

 

מימין לשמאל: הרב משה בן גיגי, הרב שמואל מרציאנו ור’ שמעון בן גיגי

 

משפחה שהוציאה מתוכה דורות של רבנים שהראשון שבהם הידוע הוא הרב סאלם בן גיגי שחי בדבדו בשנת 1674. עוד מספר הרב מרציאנו שבעיר תאזא שימשו בני משפחת גיגי כרבנים קרוב לשלוש מאות שנה.
שני זיכרונות שאני נושא אתי מהעיירה לעיון שבה גדלתי קשורים בשתיים מהדמויות שבתמונה. האחד קשור ברב משה בן גיגי שהיה הרב של לעיון שבתום לימוד תורה שלמדנו קבוצת ילדים בביתו שכנראה נמשך עד שעה מאוחרת, פרשו לנו על הרצפה מצעים ונשארנו לישון בביתו זה לצד זה.
הזיכרון השני קשור בדמותו של רבי שמעון בן גיגי כשהוא פוסע לאיטו, תמיד בלבוש לבן ותמיד שקט כשהילה מלאכית נשקפת ממנו.
ענפים משפחתיים: 4 ענפים משפחתיים שלהם הכינויים הבאים.

 Touita Sbiaâ L’âsidi Asmimen


5.1:  L’âsidi – דאר לעסידי
לצפייה באילן היוחסין דורות 9 – 1 לחץ Dar L’âsidi

 


6. משפחת  מרעלי – Marelli
מקורו של השם מרעלי (בצרפתית Morali) הוא כנראה בעיר מורל שבספרד. בני המשפחה חיו בקהילות היהודים שבמרוקו ובהן דבדו ובאלג’יריה.
הרב יצחק מרעלי (1952 – 1867) היה משורר, פייטן, הוגה דעות, חוקר ומתרגם כתב מעל 200 שירים ופיוטים, נחשב לאחד ממחיי השפה העברית והיה דמות מרכזית בקרב משוררי וחכמי אלג’יריה. 
ענפים משפחתיים4 ענפים משפחתיים שלהם הכינויים הבאים.

Zemana  Mniguets Ben Chemkha Benharona


6.1:  Ben Chemkha – דאר בנשמכה
לצפייה באילן היוחסין דורות 5 – 1 לחץ Dar Ben Chemkha


6.2:  Zemana – דאר זֶמָנָה
לצפייה באילן היוחסין דורות 4 – 1 לחץ  Dar Zemana




7. משפחת בן סולטן – Ben Soultan
המילה סולטן נגזרת מהמילה שלטון בערבית והמשפחה שנקראה בן סולטן במרוקו נקראו בני המשפחה הראשונים בשם אבן ריי  (בן מלך). כנראה שמשפחות מלכא, בר מלך, מלכי ומשפחות אחרות ששמן נגזר משמות מלוכה הגיעו מאותו השורש. משפחת בן סולטן חיה בדבדו במאה השמונה עשרה ומשם נפוצו לתלמסאן שבאלג’יריה, פאס, טיטוואן ומאוחר יותר גם לתוניסיה.

Bentana Benissim   Benefraïm Benchmouel


8. משפחת  ענקונינא – Anconina
משפחה כה קטנה באוכלוסין עד שהרב יוסף בן נאיים הבקי בקורות ישראל במערב רשם אותה בטעות בין המשפחות שעברו מן העולם” (יחס דבדו).
בספר ויקץ שלמה של הרב שלמה הכהן זאגורי הוא כותב ש”בני משפחת ענקונינא באו בברית נישואין עם בני משפחת הכהנים ומשום כך נודעה קירבה גדולה בין שתי המשפחות”. קשר נישואין כזה נוצר גם בענף המשפחתי שלנו (דאר עוואז’ ארגבא) בנישואיה של מחה ענקונינא לדוד אהרן מדור 6 שבתרשים למעלה.
הרב שלמה הכהן זאגורי מתאר את אחד מאבות המשפחה הרב יעקב ענקונינא כאדם שמלבד היותו גדול בתורה היה גם אדם אמיד שסחר עם בית המלוכה. (הרב מרציאנו).
 ענפים משפחתיים3 ענפים משפחתיים שלהם הכינויים הבאים.

Zgiuor  Chouaâ Ben conina

8.2:  Zgiuor – דאר זגִ’יוואר
לצפייה באילן היוחסין דורות 9 – 1 לחץ Tsguior



 

9. משפחת  Ben Naim – בן נעים
במסמכים ספרדיים מימי הביניים רשומים שמות דומים לבן נעים ובהם נעם, בן נעים וכהן בן נעים . נעם מתועד כשם משפחה יהודי בשנת 1391 עם מאיר נעם, המוזכר ברישום הקהילה היהודית של ברצלונה בספרד.
לעומת זאת מביא הרב מרציאנו בספר יחס דבדו פירוש אחר לפיו בקרב קהילת יהודי דבדו שם המשפחה “קשור למלאכת הבנייה זכר לאבות ראשונים שעסקו בבנין”
בדבדו ידועה משפחת בן נעים מתחילת המאה השבע עשרה. לפי הרב מרציאנו עיסוקם היה במכירת קרקעות בשכונת היהודים.
במאה ה-18 עזבו רבים מבני משפחת בן נעים לתלמסאן ופאס.
בני המשפחה ידועים היו בגמילות חסדים לכל צורותיה מסיעוד חולים ועד לכריית קברים , חציבת מצבות וטהרת נפטרים. (יחס דבדו).  אחד מגדולי הרבנים שיצאו ממשפחה זאת הרב יעקב חיים בן נאיים היה אב בית הדין באלג’יר ובשנת 1782 נסע לליוורנו שבאיטליה שם הוא קבור. רב גדול אחר ממשפחה זאת הרב יוסף בן נאיים חיבר את הספר תולדות חכמי ישראל במרוקו שמספר על גדולי הצדיקים והחכמים שחיו ופעלו במרוקו באלף השנים האחרונות (יחס דבדו).
ענפים משפחתיים: ענף משפחתי אחד שכינויו הוא.

Bouch’hata

 

10. משפחת  Bensadoun – בן סעדון
פירוש השם בן סעדון בערבית הוא “בן מזל” ,מקור השם קשור כנראה בשם הכפר בני סעדון ליד פאס, שמות דומים כמו סעדה מתועדים כשמות משפחה יהודיים מן המאה ה-14 ובכתובות מתוניס משנת 1806 ומשנת 1873. במאה ה-17 השם בן סעדון מתועד במסמך של הקונסוליה הצרפתית בטוניס. (ישראל בן סעדון מפאס שחי בטוניס)

 


11. משפחת  Tordjman – תורג’מן
השם תורג’מן היה נפוץ בכל מרוקו ומקורו נובע מן התרגום של המילה שפירושה בערבית מתורגמן. כאשר השלטונות מנעו השפעה זרה במרוקו היהודים הפכו לאנשי הקשר עם הספינות הזרות שעגנו בנמלי מרוקו. שם המשפחה מתועד למן המאה ה-16 ובעיירה דבדו השם תורג’מן מתועד מאמצע המאה ה-18.
לפי הרב מרציאנו יש שלוש גרסאות למקור השם תורג’מן בדבדו האחת מספרת על בן משפחת תורג’מן שהגיע במאה ה-19 לדבדו מפאס, החל לעבוד בעבודות מזדמנות ואז נשא אישה והפך לתושב קבע.
גרסה שנייה מדברת על ענף ממשפחת תורג’מן שמתייחס למשפחת מרציאנו (חיזוק לגרסה זאת אפשר לראות במצבה בבית הקברות החדש של דבדו שהרב ראה בעצמו  את הכתוב עליה …יצחק מרציאנו המ’ תרג’מן)
הגרסה השלישית מספרת על שטר משנת תקס”ב (1802) שבו מוזכר “ר’ יוסף יצחק בן סוסאן ידי”ן אטורג’מאן”.

11.1:  Tordjman – דאר תרג’מן (תורג’מן)
לצפייה באילן היוחסין דורות 4 – 1 לחץ Tordjman

בית הקברות היהודי – סיפור מן הסוף להתחלה

את סיפור בית הקברות של לעיון נספר בשני חלקים, הראשון שבהם מתרחש לפני כשלושים וחמש שנה בשנת 1982 והשני לפני כשנה בעת טיול מורשת משפחתי.

חלק שני:

לא בִּכְדִי אנחנו מתחילים את הסיפור מהחלק השני ולא עפ”י הסדר הכרונולוגי שלו. את ההסבר לכך נניח עד לתום הסיפור.
חלק זה מספר על הרשמים והמראות שנגלו לבני משפחת הכהן סקלי שהגיעו בקיץ 2015 אל בית הקברות היהודי בלעיון, במסגרת של טיול שורשים משפחתי. 

כל אחת מהתחנות בהן עצרה רכבת הזמן במסע המורשת המשפחתי הייתה חוויה בפני עצמה, אבל התחנה של לעיון הייתה כנראה המיוחדת שבהן.
חלקם של המשתתפים בטיול זה נולדו בישראל, או שנולדו בלעיון ועלו ארצה בעודם רכים בשנים, אך יש ביניהם גם מי שנולדו וגדלו בה וזוכרים היטב את העיירה ואנשיה.
מראות שהיו חבויים עמוק בתהומות הנשייה צפים ועולים באחת אל מול המראות הנגלים לעין ואל מול האנשים שהם פוגשים ברחובות העיירה ובבתי שכנים שהם מבקרים בהם.
הרחוב של היהודים והבית שבו גדלו, הרחוב המסחרי והחנות של סבא, ביה”ס שבו למדו ועוד.
עם זאת, ארכאולוג שהיה מנסה למצוא עדות ליהודים שחיו בעבר בעיירה לא היה מעלה בידו אפילו קצהו של חרס בודד.
המקום היחידי שבו העבר היהודי של העיירה “חי” עדיין הוא מקום משכנם של המתים. כאן בחלקת האדמה הקטנה של בית הקברות של יהודי לעיון טמון עברה היהודי של העיירה ועם השנים הוא נטמע בין רגבי העפר שבו.
כאשר מתקרבים למקום התמונה המתגלה לעין היא של בית קברות פשוט למראה המתמזג היטב בנוף הבראשיתי שבו הוא שוכן.
הקברים שלמים ובנויים על רצפה דמוית בטון, המצבות היכן שהן קיימות שלמות, והיעדר קירות או גדרות שתוחמים את שטח בית הקברות רק מוסיף לאווירה הפסטורלית של המקום ולהתמזגות שלו עם הטבע שמסביב כאילו היה חלק ממנו.

 

הנוף שמסביב

הנוף שמסביב

%d7%9e%d7%a8%d7%90%d7%94-%d7%9b%d7%9c%d7%9c%d7%99-1

פסטורליה במיטבה

%d7%9e%d7%a8%d7%90%d7%94-%d7%9b%d7%9c%d7%9c%d7%99-8

רצפת בטון וקברים שברובם שלמים למראה

 

 

 

 

 

 


מיתרי הרגש אינם זקוקים ליד שתפרוט עליהם, הם נמתחים מאליהם ומתחילים להשמיע את מנגינותיהם. מנגינות של שמחה על הזכות הגדולה לעמוד במקום הזה שבו לא דרכה רגל יהודי זה עשרות שנים, מנגינות של תודה על האפשרות לומר קדיש על קברם של בני משפחה ומנגינות של עצב למראה קבר של אחות שנפטרה בעודה ילדה קטנה.

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%942

ליד קבר האחות סעודה

 

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%947

ליד הקבר של האבא הסבא והדוד אברהם הכהן סקלי (חביבי ברהים)

 

 

 

 

 

 

 

 

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%949

הגברים שבחבורה מתארגנים לאמירת קדיש

%d7%90%d7%95%d7%9c%d7%99-%d7%a1%d7%a2%d7%95%d7%93%d7%94-8

האחות הקטנה ליד קברה של האחות הגדולה שנפטרה בעודה קטנה


כמעט בכל פינה בתבל בתי קברות של יהודים היו מקום שבו חוליגנים אנטישמים פורקים את מטעני השנאה שלהם באין מפריע.

ניתוץ של מצבות, כתובות, צלבי קרס וזריעת הרס היו למלאכות חביבות על אנשי הזדון והארס.
והנה למרות בדידותו וריחוקו של בית הקברות היהודי שבלעיון אין סימנים להזנחה או חלילה להרס וחילול של קברים ובהתחשב בכך שאחרוני היהודים של לעיון עזבו את העיירה לפני עשרות שנים, נראה כאילו גם תלאות הזמן פסחו על המקום המיוחד הזה.
תחושה של הכרת תודה עמוקה לתושבים המקומיים השומרים על כבודם של מתינו הקבורים כאן מחפשת דרך להתגנב אל הלב פנימה, אבל משהו עוצר בעדה וחוסם בפניה את  הכניסה ועל כך בחלק הבא.

חלק ראשון:

בין בני המשפחה שלקחו חלק בטיול המורשת הזה הייתה גם שמחה אחותנו וזה לא היה הטיול הראשון שלה למרוקו.
מרוקו היא כיום יעד תיירותי נחשק ובשנים האחרונות מבקרים בה מידי שנה יותר מעשרת אלפים ישראלים.
שונה היה המצב בראשית שנות השמונים כאשר שמחה עשתה את טיול המורשת שלה בגפה.
בימים ההם כמות התיירים שהגיעו מישראל למרוקו הייתה זעומה ואלה שבאו לשם נצמדו עפ”י רוב זה לזה והקפידו להישאר בסביבות עירוניות.
לא כך עשתה שמחה אשר נסעה בגפה לעיירה לעיון השוכנת עשרות קילומטרים מיישוב עירוני ומרחק מאות קילומטרים מהאזורים המתוירים.
כשהיא הגיעה ללעיון העיירה שבה היא נולדה, גדלה וילדה את שני ילדיה הראשונים, היא הייתה כנראה אחד היהודים המבודדים ביותר בתבל.
העיירה שהייתה פעם כמעט ציורית הפכה לאוסף של טלאים בנויים, ההזנחה שלטה בכל מקום. בלשון המעטה היא לא אהבה את אשר ראו עיניה ובדיעבד מוטב היה אולי להישאר עם זיכרונות העבר.
ההפתעה הגדולה ציפתה לה בהמשך.
היא שמה פעמיה אל בית הקברות היהודי והתמונה הנגלית לעיניה במבט מרחוק דומה מאד לתמונה החרותה בזיכרונה. הקברים נראים שלמים והמצבות עומדות על מקומן.

 מבט מרחוק 

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%944%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%943

 

 

 

 

 

אט אט ככל שהיא מתקרבת היא מתחילה להבחין בערימות של עפר ואבנים שפזורות ברחבי בית הקברות, הקברים עם סימני הרס בחלקם התחתון אבל המצבות שלמות, מסוג הסימנים שמלתעות הזמן נוהגות להותיר אחריהן.

pic12
וכשהיא נכנסת אל תוך תחומי בית הקברות היא קופאת על מקומה לנוכח המראות הנגלים לנגד עיניה.
כמעט ליד כל קבר פעור חור גדול וערימות של עפר ואבנים פזורות בסמוך לו.
השמחה שקיננה בלב לנוכח המצבות השלמות והמראה הפסטורלי שנשקפו לעיניה ממבט מרחוק הייתה מוקדמת. 

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%942

גלי עפר ואבנים

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%945

כל קבר וה”בולען” שלו

 

 

 

 

 

 

 

 

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%948

מצבה ומה שמתחת לה

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%946

חור אחד לשני קברים

 

 

 

 

 

 

 

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%9411

פיר עמוק

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%9412

גישה מצידי הקבר

 

 

 

 

 

 


הבדידות, הריחוק וכנראה גם ההלם מהמראות שהיא רואה סביבה מונעים ממנה כל אפשרות לחשיבה הגיונית שתוכל לספק הסבר כלשהו לסיבת היווצרותם של החורים דמויי הבולענים הפעורים ליד הקברים.

היא שבה לארץ ומספרת את אשר עיניה ראו בבית הקברות ובעקבותיה נוסע לשם דוד הכהן (דוּדוּ) אחד הבנים של הדוד הקבור שם ורק לאחר שהוא שב משם מתגלה הסוד מאחורי הבורות הפעורים ליד הקברים.
הבורות נכרו כדי להוציא את שלדיהם של המתים, כי המכשפים של העיירה החליטו שעצמות היהודים הם התרופה למחלה שפשטה בקרב עדרי הבקר של המקומיים.
ספק אם בעולם כולו היה תקדים לסוג כזה של חילול בית קברות יהודי.
לא כתובות וניתוץ של מצבות אלא פגיעה ישירה בשלדי המתים.
עצמותיהם של המתים היהודים תושבי העיירה ובהם רבים מבני משפחת הכהן סקלי אשר נקברו בבית הקברות של לעיון הוצאו מקברם ונרקחו לשיקוי שהוכן בידיהם של מכשפים.
ברבריוּת, חוליגניות וונדליזם מתייחסים להתנהגות כלפי רכוש וכלפי בני אדם חיים וספק אם בלקסיקון המילים יש מילה המתאימה לתאר סוג כזה של התנהגות מפלצתית כלפי שלדי מתים.
על רצח יהודים בידי גויים אנחנו מוסיפים השם יקום דמו – הי”ד ומה שנעשה בבית הקברות הזה הוא רצח של שלדי יהודים ואין לנו אלא להוסיף על שמותיהם הי”ד.

עתה  שהגענו אל סוף הסיפור אנחנו יכולים להסביר מדוע זה בחרנו להציג אותו מן הסוף (מסע המורשת של קיץ 2015) אל ההתחלה (מסעה של שמחה מראשית שנות ה-80).
אילולא ביקורה של שמחה הסיפור שסיפרנו היה מסתיים ברגשות של הכרת תודה עמוקים שאנחנו חייבים לתושבים המקומיים על ההקפדה והכבוד שהם נוהגים במתים שלנו.

שמחה “נשלחה”  ללעיון בימים בהם איש לא העלה בדעתו לבקר שם, כדי להבטיח שבדפי ההיסטוריה יירשם הסיפור האמיתי על המעשים המפלצתיים שנעשו בבית הקברות היהודי של העיירה, ולא הסיפור המשוכתב שתושבי העיירה רצו לספר ע”י מלאכת הטשטוש שעשו בו אחרי ביזת השלדים.

הכהן סקלי – פוגרומים ומעשי רצח

הרצח של משה ויצחק הכהן סקלי
הפוגרום בג’רדה ואוג’דה (1948)
♦ 
הרקע
♦ מהלך הפרעות
 משפחת הכהן סקלי והטבח
ניצל מן המוקד- משה הכהן סקלי
פרעות באוג’דה 1953
חילול בית הקברות בלעיון

 

 הרצח של משה ויצחק הכהן סקלי (1922)

הבן שמעון הכהן מספר

במסגרת פרויקט שימור המורשת ביקרתי פעמיים בביתו של שמעון הכהן סקלי במטרה לשמוע ממנו על הרצח של אביו משה הכהן ודודו יצחק שהם אחים של סבתא שלנו עווישה (אימא של סבא רבא יוסף) ולאסוף ממנו פרטים לצורך אילן היוחסין. הכרתי וזכרתי את שמעון הכהן ואשתו מימים רחוקים ממרוקו וגם מישראל מהימים שבהם התגוררו בשכונת בקעה.
הזיכרונות שלי ממנו הם של אדם עם הרבה דרך ארץ, ביישן, צנוע ואדם הממעיט מאד בדיבור.
מפאת גילו המופלג (תשעים ושבע) הגעתי לביקור הראשון כשבליבי מקנן ספק גדול אם אצליח לדלות ממנו מידע כלשהו.
בביקור השני הגעתי עם דויד אחייני.
בקושי רב הוא מצליח לראות בעיניו וצריך לדבר אליו בקול רם מאד כדי שיצליח לשמוע, ואולם משקלט את השאלה הוא משחזר את הדברים באופן מעורר השתאות. קצב הכתיבה שלי לא יכול היה להדביק את שטף הדיבור שלו, לכל אירוע הוא ציין את התאריך העברי והלועזי והוא זכר דברים לפרטי פרטים. הרצח התרחש ביום כ”ג אלו תרפ”ג, 16 בספטמבר 1922. אביו משה ודודו יצחק הכהן הגיעו במסגרת עיסוקם במסחר לעיר אוטט (שוכנת כ-160 ק”מ דרומית מערבית לדֶּבְּדוּ).
באישון לילה של ליל שבת חדרו ערבים לבית שבו הם שהו ורצחו אותם בשנתם בדם קר.

בית הקברות בדבדו

בית הקברות היהודי בדֶּבְּדוּ.

במקומות ובזמנים שדם יהודים הוא הפקר רוצחי יהודים אינם צריכים להימלט על נפשם מיד החוק והם אפילו יכולים להמשיך ולהתעלל בגופות הנרצחים, וכך מוצאים את עצמם בני הקהילה של הכהן סקלי במצב שהם אינם יכולים להביא לקבורה את הנרצחים והם נאלצים לנקוט בדרכי עורמה עד אשר הם מצליחים לחלץ את הגופות מידי הפורעים.
הם הובאו לקבורה בבית הקברות היהודי בדֶּבְּדוּ.

במרוקו של אותם ימים עפ”י רוב הבעל נושא בכל העול של הפרנסה ודינו של מי שהתייתם מאב הוא להיות תלוי אך ורק בצדקות ותרומות של אנשים. לא כך היה דינו של שמעון הכהן שבעת הרצח של אביו היה ילד בן 12. התכוננתי כבר לעזיבה כאשר שמעתי אותו אומר “כשאבא שלי נרצח אני הייתי ילד קטן וגרנו בברגן”, .. …. וכאן הוא המשיך וסיפר סיפור מופלא על גמילות החסד שסבא יוסף וסבתא זהרה גמלו עמו לאחר הרצח שבסופו סיפור מופלא של הכרת תודה.

 

 

הפוגרום בג’רדה ואוג’דה 1948

הרקע
במקביל למאבק היישוב היהודי בארץ כנגד המנדט הבריטי שהחל בשנת 1945 החל במרוקו המאבק לעצמאות. מפלגת האיסתיקלאל בראשות עלאל אלפאסי הגישה לסולטאן מוחמד החמישי עצומה שבה היא מצהירה על הזיקה שלה לאיסלאם ומכריזה על רצונה בייסוד מלוכה דמוקרטית. משטר החסות הצרפתי הגיב באופן קשה ואילו הסולטן שהיה מזועזע מתגובת השלטון הצרפתי לא הסתיר את אהדתו ללאומנים ובנאום שנשא בשנת 1947 הוא מכריז לראשונה על “זהותה הערבית של מרוקו” והוא מברך גם על הקמת הליגה הערבית שנוסדה בשנת 1945.
תקופות של חוסר יציבות שלטונית אינן מבשרות טוב ליהודים, מה גם שהפעם זה קורה במקביל למאבק של היישוב היהודי בארץ.
הלאומנים במרוקו מאשימים את השלטון הקולוניאלי הצרפתי ובאפן לא מפתיע גם את היהודים והציונות. הכרזות והשלטים עושים את שלהם בליבוי היצרים כנגד היהודים במרוקו שנופלים קורבן לשורה של התפרצויות אלימות וביניהם בסֶפְרוּ (יולי 1944), מקנס (ספטמבר 1944), מרקש וקזבלנקה (מאי 1945).

ביום כ”ט בנובמבר 1947 מחליטה העצרת הכללית של האו”ם על תוכנית החלוקה שמביאה לסיום המנדט הבריטי בארץ ותחילת מלחמת העצמאות.

בתאריך 23 במאי 1948 נואם הסולטן מוחמד החמישי והוא מסביר ליהודי מרוקו ………” זה כמה ימים שפרצה המלחמה בפלשתין, ארץ קדושה, לאחר שהערבים נואשו מלשכנע את הציונים לוותר על הרעיון להשתלט על הארץ הזו ולגרש ממנה את תושביה”……… ” המדינות החברות בליגה הערבית מצאו עצמן מחויבות לפלוש לפלשתין הקדושה כדי להגן על תושביה ולמגר את התוקפנות הבלתי מוצדקת של הציונים”…………. “אנו תומכים בלב ונפש בשליטי ערב ובראשי הממשלות שלהם”………………

“מסיבה זו אנו מצווים לנתינינו המוסלמים שלא להיגרר להסתה בעקבות מעשיהם של היהודים כנגד אחיהם הערביים בפלשתין ולא לבצע מעשה כל שהוא העלול לשבש את הסדר ובטחון הציבור”……. ובהתייחסו ליהודי מרוקו הוא מציין “שונים הם מהיהודים העקורים שפנו מכל קצות תבל לעבר פלשתין בכוונה להשתלט עליה שלא בצדק ובשרירות לב”…… “לפיכך הם צריכים להימנע מכל מעשה שיש בו כדי לתמוך בתוקפנות הציונית או להפגין סולידריות כלפיהם, משום שבכך הם יפגעו בזכויות המיוחדות המוענקות להם כשם שיפגעו באזרחותם המרוקאית”

בתאריך 7 ביוני 1948 מתחילות הפרעות באוג’דה ומשם ממשיכות לעבר ג’רדה.
נאומו של הסולטן כולל אומנם קריאה לנתיניו הערבים שבמרוקו שלא להיגרר לאלימות כנגד היהודים כאות הזדהות עם אחיהם הערבי בארץ אבל בד בבד הוא כולל גם אלמנטים אנטי ציוניים קשים והזדהות מוחלטת עם הערבים בארץ. אוזנם של הפורעים הייתה סלקטיבית והיא סיננה את קריאות ההרגעה ושמעה רק את החלקים האנטי ציוניים שמגבירים אצלם את האחווה וההזדהות עם אחיהם הפלסטינים.
בגלל קרבתה לאלג’יריה העיר אוג’דה משמשת באותה עת מוקד למאות צעירים החוצים את הגבול לאלג’יריה בדרכם לישראל. דברי ההסתה המתפרשים מנאומו של הסולטן הם כאבק שריפה לפצצה המתקתקת של תסכול מהמאבק בשלטון הצרפתי (שבו הם מאשימים גם את היהודים), הפתיל מוביל לעבר אוג’דה שהיא מוקד לבריחת יהודים לישראל.
שבועיים לאחר הנאום של המלך ושלושה שבועות לפני קום המדינה פורצות הפרעות באוג’דה.

 

מהלך הפרעות

ביום שני בשבוע כ”ט באייר תש”ח (7 ביוני 1948 ) המוסלמים של אוג’דה לא הופיעו לעבודה, בשעות הבוקר מתקבץ אספסוף חמוש בגרזנים וסכינים בשוק היהודים.
ימים קודם לכן נשמעו קריאות ואיומים לרצח כלפי היהודים.
המהומה מתחילה עם תקיפתו של יהודי שגוררת תגרה רבתי בין יהודים ומוסלמים, סמוך למקום האירוע נפצע מוסלמי מידי יהודי שדקר אותו. חיש מהר נפוצה השמועה לאמור “יהודי רצח מוסלמי!” ולא צריך יותר מזה כדי לטבוח ביהודים.
ארבעה יהודים וצרפתי אחד נרצחים באוג’דה.
ההמון המתפרע מתפזר רק אחרי שכוחות צבא ומשטרה משתלטים עליו והם מתקבצים מחדש ונוסעים במשאית לעבר העיירה ג’רדה שהיא עיר מכרות פחם הסמוכה לאוג’דה.
מיד כשהם מגיעים הם מלהיטים את הרוחות שם אחרי שהם מפיצים שמועה שיהודים רצחו מוסלמים ושיהודים הרסו את גג המסגד הגדול באוג’דה, בעקבות השמועה מתחולל טבח נוראי ביהודים.
38 יהודים נוספים נרצחים ובהם רב הקהילה משה הכהן סקלי. מספר היהודים הנרצחים הכולל בשני ימי הטבח מגיע ל-42 בהם עשרה ילדים ועשר נשים. עשרות רבות נפצעו וחנויות ובתים רבים נשדדו ונבזזו, כל זאת לקול צהלולי שמחה של נשים מוסלמיות שצפו באירועים. בעקבות הפוגרום הועמדו לדין בפני בית דין צבאי צרפתי 35 ערבים. 2 נידונו למוות, 2 לעבודת פרך לכל החיים ועל היתר נגזרו עונשי מאסר שונים.
הפוגרום עצמו לא זכה לכיסוי תקשורתי והוא הוזכר כמעט בדרך אגב, שמות הנרצחים לא הוזכרו ובמשך הזמן כמעט שנשכחו מהזיכרון הציבורי.
רבי שלמה הכהן זאגורי בספרו “ויקץ שלמה” מביא את רשימת הקרבנות שאותה אנחנו מביאים כאן כגלעד צנוע לזכרם של הנרצחים הי”ד.

 רשימת היהודים שנרצחו בפוגרום

Download (DOCX, 178KB)

 

משפחת הכהן סקלי והטבח

שישה עשר מתוך ארבעים ושניים היהודים שנטבחו בפוגרומים של אוג’דה וג’רדה היו בני משפחת הכהן סקלי. אמהות וילדיהם, בעלים ונשותיהם.
הרב משה הכהן סקלי שהיה רב הקהילה בג’רדה הגיע אליה מדבדוּ נרצח במהלך הפוגרום כשהוא בן 38, יחד עמו נרצחו אימא שלו עיישה, אשתו עיישה (33), בנו אפרים (13), בתו פורטון (6) והתינוקת שמחה שהייתה בת שנה.

jerrada 1

ג’רדה

קמי אלמנתו של מימון אחי ז”ל שהייתה ילדה בת שמונה בזמן הטבח בג’רדה צפתה בטבח הנורא מתוך חבית פתוחה משני צדדיה שמישהו מהיהודים דחף אותה אליה. שעת הערב המאוחרת הקשתה כנראה על הפורעים להבחין בה, עיני הילדה הקטנה קמי נאלצו לצפות במחזות הנוראיים של הרג בגרזנים ושחיטה בסכינים. כשגילו אותה במחבואה ורצו לעשות בה ובאליהו בן סעדון (בעלה של דודה שלה) את אשר עשו בשאר היהודים בא לעזרתם ערבי שהיה חבר טוב של אליהו בן סעדון. הוא דיבר אל ליבם של הפורעים וביקש שלא יהרגו אותם.
הוא הצליח לשכנע את הפורעים שלא להרוג אותה אחרי שאמר להם שהוא ידאג לאסלם אותה אבל דבר לא עזר לאליהו בן סעדון והם רצחו אותו לנגד עיניה. בשולי הסיפור נוסיף שרק לאחרונה וממש בדרך מקרה נודע לילדיה של קמי על החוויה המזעזעת שעברה אימא שלהם.
היא מעולם לא סיפרה ולא הזכירה דבר ממוראות הפוגרום הנורא.

הקברים הפעורים של נרצחי הפוגרום

הקברים הפעורים של נרצחי הפוגרום.

בתקופה שלפני הפְּרָעוֹת דודה עליזה הגיעה עם הילדים ללעיון שהייתה עיירה שקטה ואילו דוד יהודה אח של סבא יוסף נשאר באוג’דה כדי להמשיך בענייני החנות. אחרי הטבח הנוראי בג’רדה התארגנה משלחת של יהודים מאוג’דה ובהם דוד יהודה כדי להגיש סיוע ליהודי ג’רדה ולטפל בהבאת הרוגי הטבח לקבורה באוג’דה.
על המראות הטראומטיים והמחזות הזוועתיים שהוא ראה שם אפשר ללמוד מהתגובה שלו כאשר הגיע ללעיון כדי להצטרף למשפחתו בחג השבועות (12/6/48) כפי שהיא מתוארת בדף תיעוד לזכרו:

..”דוד יהודה היה אדם בעל מזג מאד נוח לבריות, אדם נעים הליכות שכמעט לא ידע מצבים של כעס. בפעם הכמעט יחידה שהוא כעס הוא כעס עד מאד, הוא התפרץ בזעם, הוא זעק בקול גדול ….. הוא יצא מגדרו”.
היה זה בחודש יוני 1948. בעקבות הקמתה של מדינת ישראל, העוינות כלפי היהודים במרוקו מגיעה לשיאים ומפלס הפחד הולך וגובר.

דוד יהודה

דוד יהודה

ביישובים מסוימים ובהם אוג’דה מקום המגורים של עליזה ודוֹד יהודה המתח גדול במיוחד. אולי בעקבות יחסי שכֶנוּת מיוחדים ששררו בין היהודים לערבים ואולי בשל אזהרה חמורה שהוציא הקאָדִי (שהיה מעין ראש עיירה), לֶבָל יעזו לגעת ביהודי מיהודי לָעְיוּן מקום המגורים של סבא וסבתא, העיירה לָעְיוּן הייתה מקום מוגן יחסית ליהודים.
בעקבות זאת מגיעה דודה עליזה עם הילדים הקטנים לבית של סבא וסבתא בלעיון, ודוד יהודה נשאר בגפו באוג’דה כדי להמשיך עם ענייני החנות.
ביום כ”ט באייר תש”ח (7/6/1948 יוצא ההמון המוסת לפרוע ביהודים. באוג’דה נהרגים ארבעה יהודים, משם ממשיך ההמון לעבר העיירה ג’רדה הסמוכה שבה נשחטים ונהרגים במהלומות גרזן עוד 42 יהודים ובהם תינוקות בעריסותיהם. דוד יהודה יוצא עם קבוצת יהודים מאוג’דה לעבר העיירה גְ’רָדָה. הוא רואה שם את מראות הזוועה והוא מלקט במו ידיו את מה שנותר מגופות הנרצחים כדי להביא אותם לקבורה בעיר אוג’דה.
בינתיים בעיירה לעיון מתכוננים לקבל את פני חג השבועות (12/6/48).
הוא מגיע ללעיון ורואה את הכבשים שנשחטו לכבוד החג ואת אווירת החג השוררת בעיירה. או אז, הוא מתפרץ ומשתולל מזעם על יהודי לעיון החוגגים בתמימות לב בשעה שאחיהם נשחטים בהמוניהם. הדברים ששמעתי שדוד יהודה זעק בקול גדול לתושבי לעיון הם דברים של תוכחה וזעקה עמוקה שיכולים לצאת רק מפיו של מי שחווה חוויה כה זוועתית ואני מתקשה לצטט אותם. התמונה העולה לנגד עיני של אותה סיטואציה אומללה, מזכירה משום מה את סיפור עגל הזהב. כמו משה היורד מן ההר עם הלוחות, מוצא את בני עמו חוגגים עם עגל הזהב ומנתץ את הלוחות, כך דוד יהודה ז”ל המגיע לעיירה עם בשורת איוב, מוצא את בני משפחתו חוגגים סביב בשרו של תיש “שובר את הכלים והכללים” ומתפרץ בזעם שכמוהו לא נראה.

 

ניצל מן המוקד- משה הכהן סקלי

במהלך הכנס המשפחתי שמענו את הרצאתה של אורלי שבה היא סקרה את הפרעות והפוגרומים ביהודי מרוקו בתקופת השלטון המוסלמי החל מהמאה השמינית לספירה. לקראת סוף ההרצאה היא התמקדה בפרעות שנגעו ישירות למשפחת הכהן סקלי ולקינוח היא סיפרה לנו את סיפורו של הדוד שלה משה הכהן סקלי.
בזמן הפרעות שנערכו באוג’דה בשנת 1948 היה משה הדוד בן 19 נשוי ואב לילדה קטנה. הפורעים המוסלמים מגיעים לביתו מוציאים אותו בכוח, מובילים אותו אתם, קושרים אותו לעמוד חשמל, שופכים עליו חומר דליק ומבעירים אותו באש. המשטרה הצרפתית מגיעה מיד אחרי שהפורעים מדליקים את האש ומצליחה לחלץ אותו ברגע האחרון ממוות אכזרי, הוא שרד את האירוע הטראומטי כשהוא פצוע קשה.

מאיר מספר על הפרעות באוג’דה

 

פרעות באוג’דה (1953)

העצמאות של מדינת ישראל גררה את הפוגרום שהחל באוג’דה ונמשך בג’רדה והסתיים 42 יהודים הרוגים. חלפו מאז מספר שנים ועכשיו מרוקו היא זאת המדינה שבדרך הנאבקת לעצמאות.
במסגרת המאבק תוקפים הלאומנים הערבים את הממשל הצרפתי ואת המתיישבים האירופים וכרגיל היהודים (שזוהו עם השלטון הצרפתי) הם השעירים לעזאזל. העיתונים הלאומיים לוקחים חלק בהסתה האנטי יהודית שעושה את שלה בליבוי היצרים והבערת השטח. הפרעות כנגד היהודים התחילו בהרג של ארבעה יהודים באוג’דה בשנת 1953. מאוג’דה מתפשטות הפרעות ביהודים לערים נוספות, בעיירה פטיזאן (סידי קאסם) נערך טבח אכזרי שבו נרצחים שבעה יהודים, במזאגאן פורץ המון מוסלמי למלאח בוזז אותו ומבריח מתוכו קרוב ל- 2000 יהודים ובעיירה ווּאָד אְזָּאם נרצחים שבעה יהודים.
באותם ימים גרות באוג’דה נונה ועליזה והנה סיפורו של דויד שהיה אז נער צעיר.

זיכרונות של דוד (הבן של עליזה) מהפוגרום

באוגוסט 1953 בזמן הפוגרום שהיה באוג’דה כולם היו בחופשת הקיץ. האווירה הייתה של פחד ודאגה, שלוש המשפחות האחרות שגרו אתנו בבניין היו בחופשה בחוף הים. התחלנו לשמוע הדי פיצוצים מבחוץ ומאד חששנו להישאר המשפחה היחידה בבית שבו גרנו. עלינו לגג כדי לראות את השכנים היהודים שגרו בסמוך, רצינו לעבור אליהם ולהסתתר איתם כי השכן היה צייד והיה לו רובה צייד. חששנו לצאת לרחוב כדי לעבור אליהם והדרך היחידה שנותרה כדי להגיע אליהם הייתה לעבור מגג לגג, משימה לא פשוטה כשיש תינוק בן חצי שנה.
אנחנו הילדים קפצנו ראשונים ועזרנו גם לאימא לרדת ואבא נשאר למעלה עם אבי שהיה עדיין תינוק. לא הייתה לו שום דרך להעביר אותו אלינו והוא היה חייב פשוט לזרוק אותו אלינו למטה וזה מה שהוא עשה. נשארנו אצל השכנים עד הערב, אבא נשאר על הגג כי את הדלת הברחנו ונעלנו. היינו צריכים שמישהו יפתח את הדלת מבפנים כשנחזור. אימא דאגה לדוד מימון שהיה באוג’דה בזמן הפוגרום והיה אמור להיות בסמוך למקום שבו התחילו הפרעות. באמצע הלילה שמענו דפיקות חזקות בדלת, התברר שמימון הסתתר אצל מישהו והצליח להגיע אלינו. היה לאבא חבר ערבי טוב שמאוד עזר לנו, עד שגם הוא הבין שלא יוכל לשמור עלינו ואמר לאבא שכדאי לנו לעבור. עזבנו את הדירה ועברנו לבית בשכונה בה חיו הרבה יהודים.

 

ראה בית הקברות בלעיון – סיפור בשני חלקים

 

מילים שמספרות היסטוריה

הזמן כידוע לנו מטשטש את עקבות ההיסטוריה עד שבחלוף הדורות קשה, ולעתים בלתי אפשרי למצוא מוצגים או אסמכתאות שיעידו על המקורות, אך יש דברים שגם כוחות האבולוציה של הזמן עדיין מתקשים למחוק מן היסוד.
אבותינו שהגיעו למרוקו לאחר גזרות קנ”א וגרוש ספרד ונטמעו בחלוף מאות השנים באוכלוסיה המקומית, אימצו ודאי רבים ממנהגיהם של המקומיים ואט אט החלו לדבר בשפתם.
השפה הספרדית פינתה את מקומה לטובת השפה המרוקאית (שבה דיברו בניב יהודי), עד אשר זאת הפכה לשפת האם ואילו הספרדית השתכחה כליל.
השתכחה כליל ?  לא מדויק ……
לפני שנביא דוגמאות של מילים שהצליחו לחמוק מכוחות ההרס של האבולוציה נציג ציטוט מדבריו של מי שהיה כנראה הראשון שחקר את סוגית הקשר של השפה שבה דברו יהודי דבדו לשפה הספרדית, הרב שלמה הכהן אצבאן זצ”ל.
לאחר שקצין צרפתי של שלטון החסות קפיטאן דולו ביקש ממנו לחקור את מוצאם של יהודי דבדו, הוא עורך מחקר מקיף ובין היתר הוא מנתח את לשונם של בני הקהילה ומגיע למסקנה “שהם מדברים באיזו מילות ושמות שרישומן ניכר שהם לשון ספרד כמו הכותונת שבלשון ערב קורין אותה קשאבה ואנו קורין אותה קמג’א”.
הגילוי הזה שמצטרף לגילוי המאוחר יחסית על היותנו יוצאי סיביליה מעורר בנו את יצר הסקרנות ומוציא אותנו למסע בילוש בלשני בחיפוש אחר אוצר קטן של מילים שהצליחו לשרוד מאות שנים של כוחות היטמעות חזקים שפעלו כנגד כל מה ששייך למורשת העבר.
כמו גרגרי החול שעל שפת הים כך מילותיה של שפה רבות הן מספור, מה שבוודאי אינו מקל על החיפוש.
אבל הכוח המניע והממריץ של האתגר מוכיח את עצמו ואט אט החלו להיערם המילים וכבר יש בידינו רשימה קטנה של מילים שיש להודות שבאף אחד מהמפגשים שלנו איתן בעבר לא עלה בדעתנו הקשר שלהן לשפה הספרדית.

בשפה הספרדית בשפה המרוקאית של הורינו המילה העברית
escuila סְקְווּיִלָה בית ספר
vest וֶסְט אפוד
zapato (סָבָּאטוֹ) סְּבּאָט נעל
manta מָנְטָה שמיכה
tabla טָבְּלָה לוח 
mantel מְנְדִיל מפת שולחן
cocina קוּזִינָה מטבח
cacerola קָסְרוֹלָה אִלְפָּס
camisa קמְזָ’ה חולצה
Catre* קאָטְרֵי מיטה
almohada למְכְדָּה כָּרִית
guerra גֵירָה מלחמה

*  התרגום המדויק של המילה Catre הוא עריסה ולא מיטה

עוד מצאנו מילים שהיו שימושיות יותר בקרב יהודים מקהילות אחרות שאף הם ממגורשי ספרד. הנה למשל מילים שהיו שגורות בקרב יהודי ספרו.

המילה העברית

במרוקאית של הורינו בספרדית
מיטה קָאמָה cama
כיסא סלְיָה Silla (סִייֶה)
סיר טָאזִ’ין tagin

 וכמו בלשים המכבדים את המוניטין שלהם גם הבלשנים שלנו אינם יכולים להסתפק בכך שהצליחו להעלות ברשתם את אוצר המילים שמקורותיו הספרדים נשכחו.
בשלב הבא היה צורך לענות על השאלה “מהו סוד כוחן של מילים אלה שדווקא הן הצליחו לשרוד מאות שנים של כוחות אבולוציה”.
בהיעדר כל שריד דוקומנטרי שיוכל לעזור בפענוח התעלומה, פנו בלשננו אל השכל הישר והאינטואיציה ואלה מצידם הציעו השערה שגם מי שיחלוק עליה יתקשה להתעלם מהיסודות המוצקים עליהם היא נשענת.
השאלה הראשונה שיש להתמקד בה היא האם יש מכנה משותף לכל המילים שברשימה, ואם כן מהו.
לא צריך להתעמק כדי לגלות שרוב המילים הם שמות עצם ובהגדרה לשונית מדויקת יותר “שם עצם מוחשי” .
המילים שברשימה מתארות חפצים ועצמים שניתן למשש, לראות ואף להשתמש בהם.
לא נדרשת מנת יתר של חוכמה כדי להגיע למסקנה הכול כך טריוויאלית שבֶּמָקוֹם שבו חפץ מסוים איננו קיים אין צורך בשם עצם שייצג אותו.
ואיך זה מביא אותנו לפתרון התעלומה שלנו?
פשוט מאד !! אבותינו שגורשו מספרד הגיעו למרוקו כשבגרדרובה שלהם היו פריטי לבוש כמו חולצות ואפודים שהבֶּרְבֶּרִים המקומיים לא הכירו, את ארוחותיהם הם הכינו במטבח ואכלו אותן על שולחנות עליהם פרשו מפות שולחן (ולא כמו המקומיים שעדיין אכלו על מחצלת שנפרשה על הרצפה) ובקיצור משתמשים באוסף של פריטים שאינם מוּכָּרים ואינם בשימוש אצל הברברים המקומיים ולכן אין להם בשפה המקומית מילה מקבילה לזאת שבשפה הספרדית.
הברירה היחידה היא להמשיך להשתמש בשם העצם שהביאו אתם בעת גירושם מספרד.

 

חידודי לשון – על פתגמים וחרוזים

 

קצת רקע

כשהתחלנו בהכנת הפוסט חשבנו שעיקר העבודה שלפנינו תהיה בליקוט וכינוס של הפתגמים שהיו נפוצים כל כך בשימוש בשפתם של אבות השושלת, אבל אז החלו לעלות ספקות לגבי התועלת שיכולה לצמוח מפוסט שמלקט בתוכו עשרות ואולי מאות של פתגמים, שהרי אין בכוונתנו וגם אם רצינו בכך אין באפשרותנו להחיות לא את השפה ולא את הפתגמים.
לאט לאט חלחלה בנו ההבנה שלעניין שימור המורשת, עולם הפתגמים של דור האבות הוא נכס יקר מאין כמוהו שאוצר בתוכו הרבה מעבר לפתגם עצמו, לְמִן האופן שבו הם שולבו בשיח דרך המסר החבוי והרמיזות (מעאנת) שבו ועד היכולת והכישרון לשלב אותם בסיטואציות יומיומיות.
לפיכך במקום ללקט את אוסף הפתגמים שהיו בשימוש (כפי שהתכוונו מראש לעשות), העדפנו להתמקד במספר מצומצם מהם שבאמצעותם ננסה להמחיש את העולם הקסום של השפה שבה דיברו אבות המשפחה.
לפני שאנחנו פונים לטעום על קצה לשוננו מקצת מטעמה של הלשון העשירה והמתובלת שבה דיברו הורינו נוסיף עוד כמה מילות הסבר והקדמה שאולי יועילו בהמשך להבנת המסר.



הדור של ימינו שנולד במרוקו ועלה ארצה בגיל הילדות, זוכר את השפה שבה דיברו הורינו בדֶבְּדוּ ופזורותיה, ומי מהם שולטים בה היטב ויודעים לדבר בה עד היום בניב עסיסי ומעורר קנאה.
אבל בודדים אם בכלל, שולטים בה באופן מלא, כי שליטה מלאה פירושה שליטה בים של פתגמים וּמְשָלִים כדי יכולת לשלב אותם באופן שוטף בדיבור ולתבל בהם את השיח היומיומי כפי שאבות הקהילה ידעו לעשות.
כשציטטנו בצער במקומות אחרים באתר זה את האמירה הידועה “כשהם רצו לספר לא רצינו לדעת ועכשיו שאנחנו רוצים אין את מי לשאול” התכוונו בעיקר לעניינים היסטוריים שקשורים למאורעות, ציוני דרך היסטוריים ומורשת, וספק אם נתנו את דעתנו לאוצר היקר של הפתגמים והניבים, אבל האמת היא שאובייקטיבית קשה אם לא בלתי אפשרי לשמר פתגמים, כי שלא כמו במאכלים לדוגמה שבהם אפשר לשחזר את המאכל באמצעות המילים הכתובות של המתכון המתועד, בפתגמים וניבים המילים בלבד כמוהן כמתכון שבו המצרכים הנדרשים בלתי ניתנים להשגה, והכישורים הנדרשים להכנתו הם של שפים מהשורה הראשונה, כי המילים בלבד חסרות את הצליל והאינטונציה ואת הרמזים הנסתרים (מְעְנאָת), והשימוש בפתגמים מצריך את היכולת הוירטואוזית שהייתה לדור האבות להפוך אותם לחלק בלתי נפרד מהשיח השוטף.
הוסיפו לזה את העובדה שפתגמים מטבעם רגישים אפילו לדיאלקטים שונים של אותה שפה והתרגום שלהם לשפה אחרת יכול לשבש אותם וליטול מהם את העוקץ.
מכאן
קצרה הדרך עד להבנה שיותר ממה שחשוב לשמר את הפתגמים עצמם, חשוב לשמר ולתעד את העולם שמסביבם וזה מה שננסה לעשות בדוגמאות שעל קצה הלשון שנביא מתוך עולם הלשון של דור האבות בתקווה לפתוח צוהר קטן דרכו אפשר יהיה להציץ לעבר הקסם, הכישרון וחכמת החיים שהיו טמונים בשפה שבה דברו אבותינו.

 

נאמר על מי שלא ידעו ליהנות מכספם בחייהם

 

על נופים יפים ואנשים חולפים

הפתגמים כיסו את כל תחומי החיים והם תמיד ידעו לשלוף מאמתחתם פתגם מתאים שימחיש את הסיטואציה כמו למשל בסיפור הבא מתקופת חייה האחרונה של מרים אחותי ז”ל.
מרים גרה בגפה בבית שהיה מבודד מבתיה האחרים של שכונת מקור חיים שבירושלים. בימים עברו כשכוחותיה היו עמה והיא יצאה מעת לעת מהבית היא לא חשה כל בדידות,  נהפוך הוא המיקום של הבית רחוק מן הכביש ומבתיה האחרים של השכונה היה בגדר יתרון, אבל עם הזמן כוחותיה אזלו ובריאותה הייתה רופפת, מרים הייתה שלא מרצונה מרותקת לביתה, ואפילו הרכבת שבימים עברו הייתה חולפת במסילה הסמוכה לביתה חדלה לפעול וכבר אינה יכולה להפר את הדממה המעיקה.
והנה באחד הימים כשביקרתי אצלה וישבנו יחד במרפסת ביתה הקטנה אמרתי לה בניסיון לעודד את רוחה ש”בעוד זמן מה פסי הרכבת שליד ביתה יהפכו לטיילת המסילה וכל היום היא תראה מטיילים חולפים על פניה, וממרפסות הבתים ההולכים ונבנים סביבה ישקיפו עליה הרבה שכנים חדשים” ובקיצור היא כבר לא תהיה בודדה.
היא השיבה לי מיד בפתגם הבא:

“קאָלְק פֶס זְייאָנְת גִ’יר מוּאָלִיהָא רְחְלוֹ”
“מספרים שפֶס (העיר) יָפְתָה רק אחרי שתושביה עזבו”

לא חלפו אלא חודשים אחדים ומרים הלכה לעולמה…
וכמו בפתגם שבו השיבה לי, כך הסביבה שליד ביתה הפכה באחת למקום שוקק חיים, עם הולכי רגל שפוסעים הלוך ושוב על הטיילת שנבנתה על המסילה, בְּלִיל קולות של ילדים שנהנים ממתקני השעשועים הייחודיים שנבנו ממש ליד פתח הבית ושבילי אבן שמתפתלים בין צמחייה יפה תעלות מים וברכת דגים.

 

 

מעט מספר הפתגמים של שמחה
כמו מרים ז”ל גם שמחה תבדל”א הייתה מעיין שופע של פתגמים, אלא שהזיכרון הפנומנאלי והכישרון הוֶרְבָּלִי שהזינו את המעיין שנים ארוכות עייפו, ודפי הספר הלכו והצהיבו ולצערנו הפעמונים לא צלצלו בזמן ואנחנו נותרנו מתרפקים על המעט שאנחנו זוכרים מימים עברו והמעט שמצליחים בקושי רב לדלות בהווה.
בימים הטובים שלה היא תמיד ידעה לשלוף פתגם מאוצר הפתגמים החבוי בראשה אם כדי להמחיש ולהדגיש את הסיטואציה ואם כדי לתבל את השיח.
ה
נה כמה דוגמאות:



כל יום והחדשה שלו

כשהרחיבו את כביש ירושלים תל אביב תהיתי לא פעם למה נועדה אותה מנהרה מוזרה שהלכה ונבנתה בואכה שער הגיא במקום שבו אין הולכי רגל או מכוניות שצריכים לחלוף מצד אחד למשנהו.
לימים גיליתי את סוד התעלומה והסתבר לי שהגשר נבנה כמסדרון אקולוגי למעבר של בעלי חיים בין שני צידי הכביש וכשחלפתי שם ברכבי יצא לי לא פעם לשאול נוסעים שהיו אתי אם הם יכולים לנחש למה נועדה המנהרה שעל פניו נראה שלא נעשה בה שימוש ואין בה צורך כלשהו.
כשגיליתי להם את “הסוד” תגובות ההתפעלות של כולם היו פחות או יותר דומות, ורק שִמְחָה השיבה מיד בפתגם ששלפה מאוצר הפתגמים שלה.

“עיִש אְנְהָאר, תְסְמְע אכְבַּאר”
חָיֶה יום נוסף, תגלה דבר חדש

היופי והחן של החריזה הקצרה והתכליתית נעלמו בדרך שבין הפתגם המקורי לתרגום המילולי לעברית.

איך יודעים אם לדאוג מהפגם?… בודקים מה אומר הפתגם

אמרנו קודם שהפתגמים כיסו את כל תחומי החיים והנה לנו דוגמה של פתגם שהרחיק עד לתחום של הנדסת מבנים.
כולנו מכירים את הסדקים שלפעמים נפערים בקירות הבית ומביני עניין יספרו לנו שהסדקים נחלקים לכאלה שהם לרוחב הקיר שצריכים להדליק נורה אדומה באשר לבטיחות המבנה ואלה שהם לאורך שאין לדאוג מהם.
ואיך אפשר להבטיח שלא נתבלבל בין הסדק המסוכן לזה שאין לדאוג ממנו ?
פשוט… קובעים פתגם

“איִלָא שְק אְטוֹל בְּנִי סוֹר אוּ אִילָא שְק לְעָארְד חְסְבּוֹ פְלאָרְד”
אם הסדק הוא לאורך אפשר להסיר דאגה ואם הסדק הוא לרוחב סופו (של הקיר) להגיע לרצפה”.

 

גבירתי המשרתת

גבירתי המשרתת
באחד הימים מספר אורחים שהתארחו בביתה של שמחה ביקשו להסב את תשומת ליבה לכך שהעובדת הזרה שמטפלת בה הולכת לדעתם קצת רחוק עם תחושת הביתיות שהיא חשה אצלה בבית. שמחה שהייתה מודעת למצב השיבה להם מיד בפתגם קצר שבהחלט יכול לסכם את הסיטואציה המוזרה.

“רְבְּבִּי חוּואְזְ’נִי לִיק אָ מסְעוֹדָה אוּּאָנא נְקוּלְּק לָאלָא”
אלוהים רצה שאזדקק לעוזרת, ואני היא הקוראת לה גברת”

מילים מילים

לכל שפה יש את הפתגמים שלה שמדברים בזכות השתיקה והאיפוק, בשפה העברית והאנגלית “השתיקה יפה לחכמים” ו – “silence is golden” שמשבחים את השתיקה ואילו בשפת הפתגמים של הורינו הדגש הוא על התבונה והתועלת.

“דִי סּארְט לְקְלְמָא מָא סרְטְש ל עְדְם”
“מי שבלע מילה לא בלע עצם”.

ואילו המקבילה לפתגם הידוע “דברי חכמים בנחת נשמעים” הוא הפתגם הבא.

“לְ כְּּלָאם לְדִיד י’חְּלְלוֹ בָּאב דְלְחְדִיד”
“מילים של נועם יפתחו שערי ברזל”

כמו בפתגם הקודם גם כאן הפתגם העברי קושר איפוק ונועם הליכות עם חכמה ואילו בפתגם המרוקאי הנועם מביא תועלת ויכול לסלול דרך ללב קשה.

בילויים של סוף שבוע

“לִילְת אגְ’מְעָה לִילְת טְחַיְין, לִילְת סְבְּת לִילְת סְכַיְין אוֹ לִילְת לְחְּד לִילְת לגְ’בָּאיְין”

 הפתגם מספר על שלושה מלילות השבוע שכל אחד מהם מתאפיין במשהו ייחודי. ליל חמישי ליל הבישולים, ליל שישי ליל החמינים וליל מוצ”ש ליל הדכדוכים.
לגמרי לא מפתיע שהתכונה של הבישולים והחמין של לילות שישי ושבת מוצאת את דרכה לספר הפתגמים, דא עקא שהסיפא של הפתגם מאפיינת את ליל מוצאי שבת בתחושה של דכדוך שלגמרי לא ברור מניין הגיעה לשם, וכדי שלא נשאר עם חלל ריק על מקורה של אותה תחושת דכדוך נציע כאן את הפרשנות הבאה:
בשעות שלאחר החמין ומנוחת הצהריים של השבת היו נוהגים להתכנס ולבלות יחדיו  קבוצות של בני משפחה, ומאחר שבימים ההם לא היו שעוני שבת שאפשר לכוון מראש להדלקה אוטומטית של האור, ההמתנה לצאת השבת הייתה תוך כדי שחשכה יורדת אט אט על הבית.
נדמיין עכשיו קבוצת אנשים המבלה בחשכה כשמצד אחד היא מותירה מאחור את הקודש והמנוחה של השבת, ומן הצד השני ממתינים לה בפתח ימי החול ושבוע העבודה הארוך ולא נתקשה להבין את תחושת הדכדוך שנקשרה עם ליל מוצאי השבת.

 

לא שם פס על אף אחד
באחד הימים אחת מבנות המשפחה הגיעה לביקור אצל שמחה כשהיא לבושה בבגד שבעיני מי שהיו שם לא נראה שגרתי. כנהוג בין חברים במצבים כאלה הבגד ומי שלבשה אותו זכו לשלל תגובות מבודחות ואילו שמחה הגיבה בפתגם שאם נשים לב מתייחס לא רק למי שלבשה את הבגד אלא גם לתגובות האנשים.

עְמְל מַאעְזְ’בּוֹ אוֹכְלָּא אְנָּאס יְתְעְזְ’בּוֹ 
“עשה את אשר על ליבו והותירם משתוממים בו

“עוּבְדּוֹת הַחַיִּים”
בנים out בנות in

דִימָעְנְדוֹש לְבְּנאַת מַאיְעְרְפוֹש בָּאש מָאת

אחד ממאפייני השפה היהודית שהייתה שגורה במחוזותינו שבמרוקו היה הדיבור הישיר. לומר את הדברים ללא כחל ושרק ולהעביר מסרים בגלוי ומבלי לארוז אותן במילים יפות, ומבלי להיכנס לדיון בנושא נציין שזה לא עומד בסתירה לנועם הליכות ודרך ארץ שהם הקפידו בהם.
הנה למשל הפתגם הזה שתרגומו המילולי הוא: “אם אין לך בנות אף אחד לא יגלה שהלכת לעולמך”. הדאגה כולה לאדם בעת צרה מיוחסת לבנותיו בלבד עד כדי כך שבלעדיהן אנשים לא יגלו את דבר מותו.
גם בזמנים המודרניים הבנות “מובילות” על הבנים במה שקשור לדאגה וסעד להורים וככל הנראה בימים ההם הן הובילו בפער גדול ואם כך בוא נקרא לילדה בשמה ונאמר את הדברים באופן הכי כנה, גלוי וישיר.

 

באים לסמן וי
 בישראל ניחומי האבלים מקובלים כמחווה כלפי שאריו של המת גם למי שלא הכירו את המת בחייו אבל במרוקו של דבדו ופזורותיה חיי היהודים היו שזורים זה בזה כולל דאגה לשלומם של חולים ואנשים במצוקה. וכמו בכלל האומר שלכל כלל יש יוצאים מן הכלל כנראה שגם כאן היו מי שהגיעו לנחם הגם שלא הקפידו להתעניין באדם בחייו ולאלה בדיוק מכוון הפתגם.

מָאפְטְנוֹש בָּאש מָאת גִ’יר עְּזָאוּ אוּפָאתוֹ
לא חשו במותו, רק ניחמו וחלפוּ

 

יש לנו תרנגולת, כל היום חושבת סולת

תְזָ’אזָ’ה פְלְמוֹת אוֹעִינִיהָא פֵתְכֵּרְכֵּיש
“התרנגולת בסיר מתבשלת, וראשה במה שהיא אוכלת”

הפתגם נאמר כמשל לאישה זקנה שעדיין מחפשת אחר מנעמי החיים ובהשאלה להרבה מצבים בחיים שבהם בני אדם שנמצאים על סף תבוסה וכישלון ממשיכים לפנטז על דברים לא מציאותיים.



טיפים לבית

 1. ארגון וסדר   
במידה זאת או אחרת בכל בית מצטברים כלי בית, בגדים ושאר מיני חפצים שעם הזמן תדירות השימוש בהם מצטמצמת עד כדי שכמעט שלא נעשה בהם שימוש, ובכל זאת כשעושים סדר ונתקלים באותם חפצים יש קושי להחליט אם הגיע הזמן להיפרד מהם ומעדיפים לדחות את ההחלטה למועד אחר בתקווה שעד אז נזדקק להם.
כדי להקל עלינו את ההחלטה בא לעזרתנו הפתגם הבא:

ג’אָלִי פְ מוֹטְעוֹ
“המקום שלו יקר ממנו”

הפתגם מציע לנו מבחן אינטואטיבי שבשפת הכלכלנים נקרא מבחן עלות תועלת. כשאתה מגיע להתלבטות כזאת שאל את עצמך אם השימוש באותו כלי/בגד/חפץ מצדיק את המקום שהוא תופס ותמצא שההחלטה קלה ופשוטה. נסו והיווכחו !

 

 

 2. עיצוב פנים 
הם לא למדו עיצוב פנים ורק חכמת החיים שלהם הביאה אותם להבנה שמבואת הכניסה לבית היא זאת שבה נקבע הרושם הראשוני שאנחנו מקבלים על הבית ומכאן חשיבותה הרבה בעיצוב הבית.
הם לא שמעו על תורת הפנג שוואי ובכל זאת הם ניסחו פתגם שתואם את אחד הכללים הבסיסיים בעיצוב הבית עפ”י תורה זאת.

“לְ-הִיבָּא דְ-דָאר עְלָא בָּאב אְְְ-דָָּאר”
הדר הבית בפתח הבית

 הם לא ידעו ולא שמעו על אנרגית החיים של הפנג שוואי (הצ’י) אבל חכמת החיים שלהם לימדה אותם כנראה שהמשפט “אין הזדמנות שנייה לעשות רושם ראשוני” תקפה גם לבאים בפתח הבית.

–  

 

לא זזים בלי חרוזים
הצוהר הקטן שהדוגמאות למעלה פתחו בפנינו אל עולם הפתגמים של זקני הדור שכבר אינם אתנו גילה לנו טפח מכושר הביטוי והעושר הלשוני של השפה שבה הם דיברו. עם זאת המפגש הראשון שלי עם הכישרון הוורבלי המיוחד הזה לא היה דרך פתגם שמישהו ידע לשלוף בזמן הנכון אלא עם סיפור על מענה בחרוזים שגברת זקנה אחת חרזה בו במקום ומעשה שהיה כך היה.


בימים שלקראת אמצע שנות החמישים מימון ז”ל ויצחק הבן של דוד משה יבדל”א שותפים בחנות בגדים חדשה ויחידה מסוגה בלעיון שבמרוקו. לצורך הקמת העסק הם נוסעים לקזבלנקה ושוהים שם תקופה מסוימת בחדר ששכרו בביתה של גברת יהודייה.
השכירות היא כנראה על בסיס “הכל כלול” ואת ארוחותיהם מכינה להם בעלת הבית שבפיהם מכונה לָּלָּה שהוא מעין תואר כבוד.
באחד הימים כשהם יושבים לאכול את הארוחה שלהם שבה המנה העיקרית היא מרק חומוס, מימון מבחין כנראה שהמרק דל בגרגרים והוא פונה בעדינות אל הגברת היושבת לידם כדי לשאול אותה.
להלן הדיאלוג הקצר ביניהם:

מימון: אָ לָּלָּה פָאיֵין לְּ- חְמְס
הגברת: עוֹם אוּגְ’דְס אוּתְזְ’בְּר לְּ- חְמְס

שתרגומו המילולי לשפה העברית הוא:

מימון: היכן החומוס גברתי ?
הגברת: שחה וצלול ותמצא את הגרגרים

כמו בשפת המקור של הגברת שבו במקום מציעה למימון לצלול בתוך המרק כדי למצוא את מבוקשו, גם בתרגום לעברית המענה שלה מדגים את אחד המימדים של היכולת הוורבלית שהזכרנו קודם שהוא המקוריות והיצירתיות, אבל שלא כמו בשפת המקור התרגום לעברית מאבד בדרך את החן המיוחד של החרוז שגם הוא נעשה בשליפה ואני מותיר בידיכם את ההחלטה על מידת הכישרון ומיומנויות השפה שנדרשים כדי לתת מענה מיידי, מקורי ושנון והכל בחריזה טבעית ולא מאולצת.

 




חידושי הלשון של דוד משה
בלקסיקון השפה המרוקאית שבה דיברו הורינו כמות הערכים שהתייחסו למונחים רפואיים הייתה דלה ביותר ודי היה באצבעות יד אחת כדי למנותם, וכך שלל ההתמחויות המקצועיות של רופאים שאנחנו מכירים מהזמן המודרני, למן האורטופד והקרדיולוג ועד הפסיכיאטר והפסיכולוג הסתכמו למונח אחד ויחיד שהוא רופא (טְבֵּיבּ).
והנה באחד הימים תוך כדי שיחה שהתנהלה בשפה המרוקאית, דוד משה ז”ל היה צריך לספר משהו על פסיכיאטר.
מי שהכיר את דוד משה בחייו זוכר אותו כאדם חסכן במילים ששפת דיבורו ישירה ונטולת מניירות וכך גם התרגום שהוא אילתר בו במקום למונח פסיכיאטר, “טְבֵּיבּ דְלְְעְְקְְל”.
“טְבֵּיבּ” כפי שציינו קודם פירושו “רופא” ואילו “עְקְל” פירושו מוח או שכל, ומכאן שלדידו של דוד משה הפסיכיאטר אינו אלא “רופא מוח”  או “רופא שכל” והרי לכם חידוש לשוני פרי מוחו של הדוד היקר.

 

 

ומשפט קצר לסיום
מבלי להמעיט בערכם ובכישרונם של סופרים ומשוררים אני מעז להעלות השערה שאחת הסיבות שבגללה הורינו לא הרבו לעסוק בכתיבת שירה היא כנראה בגלל שהם דיברו שירה. השיח היומיומי שלהם היה מתובל בניבים, משלים וחרוזים שבמקומות אחרים אפשר לפגוש בעיקר בספרי שירה.