כללי

חידודי לשון – על פתגמים וחרוזים

 

קצת רקע

כשהתחלנו בהכנת הפוסט חשבנו שעיקר העבודה שלפנינו תהיה בליקוט וכינוס של הפתגמים שהיו נפוצים כל כך בשימוש בשפתם של אבות השושלת, אבל אז החלו לעלות ספקות לגבי התועלת שיכולה לצמוח מפוסט שמלקט בתוכו עשרות ואולי מאות של פתגמים, שהרי אין בכוונתנו וגם אם רצינו בכך אין באפשרותנו להחיות לא את השפה ולא את הפתגמים.
לאט לאט חלחלה בנו ההבנה שלעניין שימור המורשת, עולם הפתגמים של דור האבות הוא נכס יקר מאין כמוהו שאוצר בתוכו הרבה מעבר לפתגם עצמו, לְמִן האופן שבו הם שולבו בשיח דרך המסר החבוי והרמיזות (מעאנת) שבו ועד היכולת והכישרון לשלב אותם בסיטואציות יומיומיות.
לפיכך במקום ללקט את אוסף הפתגמים שהיו בשימוש (כפי שהתכוונו מראש לעשות), העדפנו להתמקד במספר מצומצם מהם שבאמצעותם ננסה להמחיש את העולם הקסום של השפה שבה דיברו אבות המשפחה.
לפני שאנחנו פונים לטעום על קצה לשוננו מקצת מטעמה של הלשון העשירה והמתובלת שבה דיברו הורינו נוסיף עוד כמה מילות הסבר והקדמה שאולי יועילו בהמשך להבנת המסר.



הדור של ימינו שנולד במרוקו ועלה ארצה בגיל הילדות, זוכר את השפה שבה דיברו הורינו בדֶבְּדוּ ופזורותיה, ומי מהם שולטים בה היטב ויודעים לדבר בה עד היום בניב עסיסי ומעורר קנאה.
אבל בודדים אם בכלל, שולטים בה באופן מלא, כי שליטה מלאה פירושה שליטה בים של פתגמים וּמְשָלִים כדי יכולת לשלב אותם באופן שוטף בדיבור ולתבל בהם את השיח היומיומי כפי שאבות הקהילה ידעו לעשות.
כשציטטנו בצער במקומות אחרים באתר זה את האמירה הידועה “כשהם רצו לספר לא רצינו לדעת ועכשיו שאנחנו רוצים אין את מי לשאול” התכוונו בעיקר לעניינים היסטוריים שקשורים למאורעות, ציוני דרך היסטוריים ומורשת, וספק אם נתנו את דעתנו לאוצר היקר של הפתגמים והניבים, אבל האמת היא שאובייקטיבית קשה אם לא בלתי אפשרי לשמר פתגמים, כי שלא כמו במאכלים לדוגמה שבהם אפשר לשחזר את המאכל באמצעות המילים הכתובות של המתכון המתועד, בפתגמים וניבים המילים בלבד כמוהן כמתכון שבו המצרכים הנדרשים בלתי ניתנים להשגה, והכישורים הנדרשים להכנתו הם של שפים מהשורה הראשונה, כי המילים בלבד חסרות את הצליל והאינטונציה ואת הרמזים הנסתרים (מְעְנאָת), והשימוש בפתגמים מצריך את היכולת הוירטואוזית שהייתה לדור האבות להפוך אותם לחלק בלתי נפרד מהשיח השוטף.
הוסיפו לזה את העובדה שפתגמים מטבעם רגישים אפילו לדיאלקטים שונים של אותה שפה והתרגום שלהם לשפה אחרת יכול לשבש אותם וליטול מהם את העוקץ.
מכאן
קצרה הדרך עד להבנה שיותר ממה שחשוב לשמר את הפתגמים עצמם, חשוב לשמר ולתעד את העולם שמסביבם וזה מה שננסה לעשות בדוגמאות שעל קצה הלשון שנביא מתוך עולם הלשון של דור האבות בתקווה לפתוח צוהר קטן דרכו אפשר יהיה להציץ לעבר הקסם, הכישרון וחכמת החיים שהיו טמונים בשפה שבה דברו אבותינו.

 

נאמר על מי שלא ידעו ליהנות מכספם בחייהם

 

על נופים יפים ואנשים חולפים

הפתגמים כיסו את כל תחומי החיים והם תמיד ידעו לשלוף מאמתחתם פתגם מתאים שימחיש את הסיטואציה כמו למשל בסיפור הבא מתקופת חייה האחרונה של מרים אחותי ז”ל.
מרים גרה בגפה בבית שהיה מבודד מבתיה האחרים של שכונת מקור חיים שבירושלים. בימים עברו כשכוחותיה היו עמה והיא יצאה מעת לעת מהבית היא לא חשה כל בדידות,  נהפוך הוא המיקום של הבית רחוק מן הכביש ומבתיה האחרים של השכונה היה בגדר יתרון, אבל עם הזמן כוחותיה אזלו ובריאותה הייתה רופפת, מרים הייתה שלא מרצונה מרותקת לביתה, ואפילו הרכבת שבימים עברו הייתה חולפת במסילה הסמוכה לביתה חדלה לפעול וכבר אינה יכולה להפר את הדממה המעיקה.
והנה באחד הימים כשביקרתי אצלה וישבנו יחד במרפסת ביתה הקטנה אמרתי לה בניסיון לעודד את רוחה ש”בעוד זמן מה פסי הרכבת שליד ביתה יהפכו לטיילת המסילה וכל היום היא תראה מטיילים חולפים על פניה, וממרפסות הבתים ההולכים ונבנים סביבה ישקיפו עליה הרבה שכנים חדשים” ובקיצור היא כבר לא תהיה בודדה.
היא השיבה לי מיד בפתגם הבא:

“קאָלְק פֶס זְייאָנְת גִ’יר מוּאָלִיהָא רְחְלוֹ”
“מספרים שפֶס (העיר) יָפְתָה רק אחרי שתושביה עזבו”

לא חלפו אלא חודשים אחדים ומרים הלכה לעולמה…
וכמו בפתגם שבו השיבה לי, כך הסביבה שליד ביתה הפכה באחת למקום שוקק חיים, עם הולכי רגל שפוסעים הלוך ושוב על הטיילת שנבנתה על המסילה, בְּלִיל קולות של ילדים שנהנים ממתקני השעשועים הייחודיים שנבנו ממש ליד פתח הבית ושבילי אבן שמתפתלים בין צמחייה יפה תעלות מים וברכת דגים.

 

 

מעט מספר הפתגמים של שמחה
כמו מרים ז”ל גם שמחה תבדל”א הייתה מעיין שופע של פתגמים, אלא שהזיכרון הפנומנאלי והכישרון הוֶרְבָּלִי שהזינו את המעיין שנים ארוכות עייפו, ודפי הספר הלכו והצהיבו ולצערנו הפעמונים לא צלצלו בזמן ואנחנו נותרנו מתרפקים על המעט שאנחנו זוכרים מימים עברו והמעט שמצליחים בקושי רב לדלות בהווה.
בימים הטובים שלה היא תמיד ידעה לשלוף פתגם מאוצר הפתגמים החבוי בראשה אם כדי להמחיש ולהדגיש את הסיטואציה ואם כדי לתבל את השיח.
ה
נה כמה דוגמאות:



כל יום והחדשה שלו

כשהרחיבו את כביש ירושלים תל אביב תהיתי לא פעם למה נועדה אותה מנהרה מוזרה שהלכה ונבנתה בואכה שער הגיא במקום שבו אין הולכי רגל או מכוניות שצריכים לחלוף מצד אחד למשנהו.
לימים גיליתי את סוד התעלומה והסתבר לי שהגשר נבנה כמסדרון אקולוגי למעבר של בעלי חיים בין שני צידי הכביש וכשחלפתי שם ברכבי יצא לי לא פעם לשאול נוסעים שהיו אתי אם הם יכולים לנחש למה נועדה המנהרה שעל פניו נראה שלא נעשה בה שימוש ואין בה צורך כלשהו.
כשגיליתי להם את “הסוד” תגובות ההתפעלות של כולם היו פחות או יותר דומות, ורק שִמְחָה השיבה מיד בפתגם ששלפה מאוצר הפתגמים שלה.

“עיִש אְנְהָאר, תְסְמְע אכְבַּאר”
חָיֶה יום נוסף, תגלה דבר חדש

היופי והחן של החריזה הקצרה והתכליתית נעלמו בדרך שבין הפתגם המקורי לתרגום המילולי לעברית.

איך יודעים אם לדאוג מהפגם?… בודקים מה אומר הפתגם

אמרנו קודם שהפתגמים כיסו את כל תחומי החיים והנה לנו דוגמה של פתגם שהרחיק עד לתחום של הנדסת מבנים.
כולנו מכירים את הסדקים שלפעמים נפערים בקירות הבית ומביני עניין יספרו לנו שהסדקים נחלקים לכאלה שהם לרוחב הקיר שצריכים להדליק נורה אדומה באשר לבטיחות המבנה ואלה שהם לאורך שאין לדאוג מהם.
ואיך אפשר להבטיח שלא נתבלבל בין הסדק המסוכן לזה שאין לדאוג ממנו ?
פשוט… קובעים פתגם

“איִלָא שְק אְטוֹל בְּנִי סוֹר אוּ אִילָא שְק לְעָארְד חְסְבּוֹ פְלאָרְד”
אם הסדק הוא לאורך אפשר להסיר דאגה ואם הסדק הוא לרוחב סופו (של הקיר) להגיע לרצפה”.

 

גבירתי המשרתת

גבירתי המשרתת
באחד הימים מספר אורחים שהתארחו בביתה של שמחה ביקשו להסב את תשומת ליבה לכך שהעובדת הזרה שמטפלת בה הולכת לדעתם קצת רחוק עם תחושת הביתיות שהיא חשה אצלה בבית. שמחה שהייתה מודעת למצב השיבה להם מיד בפתגם קצר שבהחלט יכול לסכם את הסיטואציה המוזרה.

“רְבְּבִּי חוּואְזְ’נִי לִיק אָ מסְעוֹדָה אוּּאָנא נְקוּלְּק לָאלָא”
אלוהים רצה שאזדקק לעוזרת, ואני היא הקוראת לה גברת”

מילים מילים

לכל שפה יש את הפתגמים שלה שמדברים בזכות השתיקה והאיפוק, בשפה העברית והאנגלית “השתיקה יפה לחכמים” ו – “silence is golden” שמשבחים את השתיקה ואילו בשפת הפתגמים של הורינו הדגש הוא על התבונה והתועלת.

“דִי סּארְט לְקְלְמָא מָא סרְטְש ל עְדְם”
“מי שבלע מילה לא בלע עצם”.

ואילו המקבילה לפתגם הידוע “דברי חכמים בנחת נשמעים” הוא הפתגם הבא.

“לְ כְּּלָאם לְדִיד י’חְּלְלוֹ בָּאב דְלְחְדִיד”
“מילים של נועם יפתחו שערי ברזל”

כמו בפתגם הקודם גם כאן הפתגם העברי קושר איפוק ונועם הליכות עם חכמה ואילו בפתגם המרוקאי הנועם מביא תועלת ויכול לסלול דרך ללב קשה.

בילויים של סוף שבוע

“לִילְת אגְ’מְעָה לִילְת טְחַיְין, לִילְת סְבְּת לִילְת סְכַיְין אוֹ לִילְת לְחְּד לִילְת לגְ’בָּאיְין”

 הפתגם מספר על שלושה מלילות השבוע שכל אחד מהם מתאפיין במשהו ייחודי. ליל חמישי ליל הבישולים, ליל שישי ליל החמינים וליל מוצ”ש ליל הדכדוכים.
לגמרי לא מפתיע שהתכונה של הבישולים והחמין של לילות שישי ושבת מוצאת את דרכה לספר הפתגמים, דא עקא שהסיפא של הפתגם מאפיינת את ליל מוצאי שבת בתחושה של דכדוך שלגמרי לא ברור מניין הגיעה לשם, וכדי שלא נשאר עם חלל ריק על מקורה של אותה תחושת דכדוך נציע כאן את הפרשנות הבאה:
בשעות שלאחר החמין ומנוחת הצהריים של השבת היו נוהגים להתכנס ולבלות יחדיו  קבוצות של בני משפחה, ומאחר שבימים ההם לא היו שעוני שבת שאפשר לכוון מראש להדלקה אוטומטית של האור, ההמתנה לצאת השבת הייתה תוך כדי שחשכה יורדת אט אט על הבית.
נדמיין עכשיו קבוצת אנשים המבלה בחשכה כשמצד אחד היא מותירה מאחור את הקודש והמנוחה של השבת, ומן הצד השני ממתינים לה בפתח ימי החול ושבוע העבודה הארוך ולא נתקשה להבין את תחושת הדכדוך שנקשרה עם ליל מוצאי השבת.

 

לא שם פס על אף אחד
באחד הימים אחת מבנות המשפחה הגיעה לביקור אצל שמחה כשהיא לבושה בבגד שבעיני מי שהיו שם לא נראה שגרתי. כנהוג בין חברים במצבים כאלה הבגד ומי שלבשה אותו זכו לשלל תגובות מבודחות ואילו שמחה הגיבה בפתגם שאם נשים לב מתייחס לא רק למי שלבשה את הבגד אלא גם לתגובות האנשים.

עְמְל מַאעְזְ’בּוֹ אוֹכְלָּא אְנָּאס יְתְעְזְ’בּוֹ 
“עשה את אשר על ליבו והותירם משתוממים בו

“עוּבְדּוֹת הַחַיִּים”
בנים out בנות in

דִימָעְנְדוֹש לְבְּנאַת מַאיְעְרְפוֹש בָּאש מָאת

אחד ממאפייני השפה היהודית שהייתה שגורה במחוזותינו שבמרוקו היה הדיבור הישיר. לומר את הדברים ללא כחל ושרק ולהעביר מסרים בגלוי ומבלי לארוז אותן במילים יפות, ומבלי להיכנס לדיון בנושא נציין שזה לא עומד בסתירה לנועם הליכות ודרך ארץ שהם הקפידו בהם.
הנה למשל הפתגם הזה שתרגומו המילולי הוא: “אם אין לך בנות אף אחד לא יגלה שהלכת לעולמך”. הדאגה כולה לאדם בעת צרה מיוחסת לבנותיו בלבד עד כדי כך שבלעדיהן אנשים לא יגלו את דבר מותו.
גם בזמנים המודרניים הבנות “מובילות” על הבנים במה שקשור לדאגה וסעד להורים וככל הנראה בימים ההם הן הובילו בפער גדול ואם כך בוא נקרא לילדה בשמה ונאמר את הדברים באופן הכי כנה, גלוי וישיר.

 

באים לסמן וי
 בישראל ניחומי האבלים מקובלים כמחווה כלפי שאריו של המת גם למי שלא הכירו את המת בחייו אבל במרוקו של דבדו ופזורותיה חיי היהודים היו שזורים זה בזה כולל דאגה לשלומם של חולים ואנשים במצוקה. וכמו בכלל האומר שלכל כלל יש יוצאים מן הכלל כנראה שגם כאן היו מי שהגיעו לנחם הגם שלא הקפידו להתעניין באדם בחייו ולאלה בדיוק מכוון הפתגם.

מָאפְטְנוֹש בָּאש מָאת גִ’יר עְּזָאוּ אוּפָאתוֹ
לא חשו במותו, רק ניחמו וחלפוּ

 

יש לנו תרנגולת, כל היום חושבת סולת

תְזָ’אזָ’ה פְלְמוֹת אוֹעִינִיהָא פֵתְכֵּרְכֵּיש
“התרנגולת בסיר מתבשלת, וראשה במה שהיא אוכלת”

הפתגם נאמר כמשל לאישה זקנה שעדיין מחפשת אחר מנעמי החיים ובהשאלה להרבה מצבים בחיים שבהם בני אדם שנמצאים על סף תבוסה וכישלון ממשיכים לפנטז על דברים לא מציאותיים.



טיפים לבית

 1. ארגון וסדר   
במידה זאת או אחרת בכל בית מצטברים כלי בית, בגדים ושאר מיני חפצים שעם הזמן תדירות השימוש בהם מצטמצמת עד כדי שכמעט שלא נעשה בהם שימוש, ובכל זאת כשעושים סדר ונתקלים באותם חפצים יש קושי להחליט אם הגיע הזמן להיפרד מהם ומעדיפים לדחות את ההחלטה למועד אחר בתקווה שעד אז נזדקק להם.
כדי להקל עלינו את ההחלטה בא לעזרתנו הפתגם הבא:

ג’אָלִי פְ מוֹטְעוֹ
“המקום שלו יקר ממנו”

הפתגם מציע לנו מבחן אינטואטיבי שבשפת הכלכלנים נקרא מבחן עלות תועלת. כשאתה מגיע להתלבטות כזאת שאל את עצמך אם השימוש באותו כלי/בגד/חפץ מצדיק את המקום שהוא תופס ותמצא שההחלטה קלה ופשוטה. נסו והיווכחו !

 

 

 2. עיצוב פנים 
הם לא למדו עיצוב פנים ורק חכמת החיים שלהם הביאה אותם להבנה שמבואת הכניסה לבית היא זאת שבה נקבע הרושם הראשוני שאנחנו מקבלים על הבית ומכאן חשיבותה הרבה בעיצוב הבית.
הם לא שמעו על תורת הפנג שוואי ובכל זאת הם ניסחו פתגם שתואם את אחד הכללים הבסיסיים בעיצוב הבית עפ”י תורה זאת.

“לְ-הִיבָּא דְ-דָאר עְלָא בָּאב אְְְ-דָָּאר”
הדר הבית בפתח הבית

 הם לא ידעו ולא שמעו על אנרגית החיים של הפנג שוואי (הצ’י) אבל חכמת החיים שלהם לימדה אותם כנראה שהמשפט “אין הזדמנות שנייה לעשות רושם ראשוני” תקפה גם לבאים בפתח הבית.

–  

 

לא זזים בלי חרוזים
הצוהר הקטן שהדוגמאות למעלה פתחו בפנינו אל עולם הפתגמים של זקני הדור שכבר אינם אתנו גילה לנו טפח מכושר הביטוי והעושר הלשוני של השפה שבה הם דיברו. עם זאת המפגש הראשון שלי עם הכישרון הוורבלי המיוחד הזה לא היה דרך פתגם שמישהו ידע לשלוף בזמן הנכון אלא עם סיפור על מענה בחרוזים שגברת זקנה אחת חרזה בו במקום ומעשה שהיה כך היה.


בימים שלקראת אמצע שנות החמישים מימון ז”ל ויצחק הבן של דוד משה יבדל”א שותפים בחנות בגדים חדשה ויחידה מסוגה בלעיון שבמרוקו. לצורך הקמת העסק הם נוסעים לקזבלנקה ושוהים שם תקופה מסוימת בחדר ששכרו בביתה של גברת יהודייה.
השכירות היא כנראה על בסיס “הכל כלול” ואת ארוחותיהם מכינה להם בעלת הבית שבפיהם מכונה לָּלָּה שהוא מעין תואר כבוד.
באחד הימים כשהם יושבים לאכול את הארוחה שלהם שבה המנה העיקרית היא מרק חומוס, מימון מבחין כנראה שהמרק דל בגרגרים והוא פונה בעדינות אל הגברת היושבת לידם כדי לשאול אותה.
להלן הדיאלוג הקצר ביניהם:

מימון: אָ לָּלָּה פָאיֵין לְּ- חְמְס
הגברת: עוֹם אוּגְ’דְס אוּתְזְ’בְּר לְּ- חְמְס

שתרגומו המילולי לשפה העברית הוא:

מימון: היכן החומוס גברתי ?
הגברת: שחה וצלול ותמצא את הגרגרים

כמו בשפת המקור של הגברת שבו במקום מציעה למימון לצלול בתוך המרק כדי למצוא את מבוקשו, גם בתרגום לעברית המענה שלה מדגים את אחד המימדים של היכולת הוורבלית שהזכרנו קודם שהוא המקוריות והיצירתיות, אבל שלא כמו בשפת המקור התרגום לעברית מאבד בדרך את החן המיוחד של החרוז שגם הוא נעשה בשליפה ואני מותיר בידיכם את ההחלטה על מידת הכישרון ומיומנויות השפה שנדרשים כדי לתת מענה מיידי, מקורי ושנון והכל בחריזה טבעית ולא מאולצת.

 




חידושי הלשון של דוד משה
בלקסיקון השפה המרוקאית שבה דיברו הורינו כמות הערכים שהתייחסו למונחים רפואיים הייתה דלה ביותר ודי היה באצבעות יד אחת כדי למנותם, וכך שלל ההתמחויות המקצועיות של רופאים שאנחנו מכירים מהזמן המודרני, למן האורטופד והקרדיולוג ועד הפסיכיאטר והפסיכולוג הסתכמו למונח אחד ויחיד שהוא רופא (טְבֵּיבּ).
והנה באחד הימים תוך כדי שיחה שהתנהלה בשפה המרוקאית, דוד משה ז”ל היה צריך לספר משהו על פסיכיאטר.
מי שהכיר את דוד משה בחייו זוכר אותו כאדם חסכן במילים ששפת דיבורו ישירה ונטולת מניירות וכך גם התרגום שהוא אילתר בו במקום למונח פסיכיאטר, “טְבֵּיבּ דְלְְעְְקְְל”.
“טְבֵּיבּ” כפי שציינו קודם פירושו “רופא” ואילו “עְקְל” פירושו מוח או שכל, ומכאן שלדידו של דוד משה הפסיכיאטר אינו אלא “רופא מוח”  או “רופא שכל” והרי לכם חידוש לשוני פרי מוחו של הדוד היקר.

 

 

ומשפט קצר לסיום
מבלי להמעיט בערכם ובכישרונם של סופרים ומשוררים אני מעז להעלות השערה שאחת הסיבות שבגללה הורינו לא הרבו לעסוק בכתיבת שירה היא כנראה בגלל שהם דיברו שירה. השיח היומיומי שלהם היה מתובל בניבים, משלים וחרוזים שבמקומות אחרים אפשר לפגוש בעיקר בספרי שירה.


רשמי מסע לעריכה

שמחה ואלי, אסתר, טובה וילדיהם

ממתין לעריכה אחרי שהחברה יתאוששו מהמסע המופלא שזה עתה שבו ממנו בינתיים  תודות ל-whatsup (של מיקה) שעבד ללא הרף בזמן המסע לקחנו באופן אקראי תמונות משלוש תחנות של המסע.

לעיון

דבדו

בית הכנסת באוג’דה

 

תמונות מהכנס

כדי לא להעמיס על האתר משקל יתר חילקנו את התמונות שצולמו במהלך הכנס המשפחתי לארבע קבוצות כך שבכל פעם נעלה קבוצה אחת ומעת לעת נחליף ביניהן.

תמונות מהכנס: קבוצה 1

 

מרקים

מרקים

recipisimgמרק שעועית
מצרכים:
1 ק”ג שעועית לבנה בינונית.
3/4 כוס שמן , פפריקה , כורכום , כמון, מלח
מעט קוסברה
אופן הכנה :
להשרות במים פושרים למשך כל הלילה, בבוקר מוציאים את המים ומנקים.
מרתיחים מים בסיר ולפני הרתיחה מוסיפים את השעועית ומכסים את הסיר.
אחרי מספר רתיחות מוציאים את המכסה.
מוציאים קצת מהקצף וממשיכים לבשל על אש קטנה. (חשוב להקפיד על הבישול על אש קטנה)
לאחר כמחצית זמן הבישול להוסיף את השמן והתבלינים.
אפשר להוסיף קציצות עוף
את מצב הבישול בודקים מידי פעם ע”י נגיסה קטנה של שעועית בודדת.
את הקוסברה מוסיפים לקראת הסוף
מנהגים קשורים:
במרוקו השעועית כיכבה בתפריט של ארוחות הערב. לסיר השעועית היו מוסיפים תפוחי אדמה קלופים, ביצים ועוף .
בזמן הארוחה תפוח האדמה והביצה הקשה היו נמעכים יחד למחית (שנקראה רְּפִיס) שתובלה במלח ופלפל שחור והורטבה ברוטב מתוך המרק שבו התבשלה. לאחר מכן הוגש המרק ולבסוף מנת העוף.
ליד השעועית הוגש בד”כ סלט פלפל ועגבניות קלויים או סלט ירוק.

מרק שעועית של דודה נונה

מרק שעועית של דודה נונה

מרק חומוס

שני סוגי מרקים עם תהליך הכנה שונה במקצת, הראשון הוא מָרַקִי יותר
שמקובל היה לאכול אותו בעיקר בארוחות ערב של שבת ולכן נקרא לו חומס לשבת והמרק השני שנקרא חְמְס דתְסְחִים מתקבל עם מרקם סמיך וגרגרים רכים.
           

                 חומוס לשבת
מצרכים:
חומוס סודה לשתייה ( ביחס של 1 כף סודה ל-1 ק”ג חומוס בערך) שן אחת או שתיים של שום שמן, פפריקה, כורכום, מלח
אופן הכנה :
משרים למשך הלילה את החומוס עם הסודה לשתייה בבוקר מחממים את החומוס עם המים של ההשריה (לא להביא לידי רתיחה אלא חימום בלבד). מערבבים שוטפים ומחליפים את המים. מרתיחים ותוך כדי מוציאים עם כף את הקצף שצף למעלה. אחרי שרתח מוסיפים את השמן התבלינים והשום. אם רוצים חומוס עם בשר או עוף מכניסים אותם לסיר אחרי הוצאת הקצף. (מלח לקראת הסוף)

חומוס לשבת של דודה שמחה

חומוס לשבת של דודה שמחה

              חומוס דתסחים
השריה ושטיפה כמו קודם. שמים בסיר מים פושרים (מים שהתחממו מעט) ,תבלינים ושמן כמו קודם הכמות של המים קטנה יותר והכמות של השמן גדולה יותר מחומוס לשבת. מבשלים הרבה זמן על אש קטנה. אם מוסיפים מים להקפיד שהמים יהיו רותחים.

חומוס דתסחים

 

מאפים

מאפים

בייגלה מלוח
1 ק”ג קמח
2 כוסות מים
שמרית או קובית שמרים טריים
2.5 כפיות גדושות מלח

אם משתמשים בשמרים טריים:
לשים את השמרים בקערית קטנה עם 2 כפות קמח 2 כפות סוכר וכוס מים חמים להוסיף את השמרים ולהניח להם לתפוח
אם משתמשים בשמרית – מוסיפים לתערובת הכללית ללא לישה של השמרים.
בקערת מיקסר לשים את הקמח.
להוסיף את יתר החומרים (עדיין לא את המלח) לערבב ולהוסיף את המלח.
להמשיך לערבב עד שהבצק אחיד לכסות את הקערה
להתפיח פעם אחת
לחתוך את הבצק לחתיכות גדולות
לגלגל גלגול קל ולשים בניילון.
להניח למנוחה קצרה
ליצור “נחשים” ולהחזיר לניילון
לקחת כל חתיכה ליצור עיגול לחתוך בסכין את הקצוות ולהכניס שוב לניילון
למרוח ביצה+ שומשום
לחמם מראש תנור
להחליש מעט
להכניס את התבניות
האפיה מהירה בזכות המלח בבצק.

ביגלה רכיםתמונה1
1 ק”ג קמח
2-2.5 כוסות מים
1 כוס שמן
אניס/קימל
סוכר וניל
1 כוס סוכר
1 שמרית
קורט מלח

לערבב וללוש
אפשר להלין במקרר
אחרי שיוצרים ביגלה להשאיר שוב להתפחה.
למרוח ביצה, שומשום.

מוֹנָה
1 ק”ג קמח
2.5 כוסות קמחמונה 2
1.5 כוסות שמן
קימל
קליפת לימון (הרבה)
1.5 כוס סוכר
3 ביצים
1 שמרית או קוביית שמרים טריים

מונה

מונה

אם משתמשים בשמרים טריים:
לשים את השמרים בקערית קטנה עם 2 כפות קמח 2 כפות סוכר וכוס מים חמים להוסיף את השמרים ולהניח להם לתפוח
אם משתמשים בשמרית – מוסיפים לתערובת הכללית ללא שלב זה.
בינתיים לשים  בקערה את יתר החומרים קודם את הסוכר, קליפת לימון השמן והביצים לטרוף ולהוסיף את הקמח והמים ואח”כ שאר החומרים
לערבב עם כף ואח”כ ללוש ביד אחת, אם הבצק קשה להוסיף מעט מים.
לערבב  ללוש להעביר לקערה משומנת, לכסות, להתפיח (כדאי להניח במקום חם בבית בחורף אפשר לחמם מעט מים ולהניח את קערת הבצק בתוך קערת המים החמים).
אחרי שתפח בפעם הראשונה לשמן את הידיים ולערבב מעט את הבצק, לכסות שוב עם הניילון ולהתפיח פעם שניה.
לחלק לעיגולים ליצור טבעות עגולות
למרוח ביצה
לאפות בתנור חם
להחליש לחום בינוני ולאפות.

קרנטיטה
הקרנטיטה שהיא מאפה חומוס לא הייתה חלק מהתפריט הקולינרי המשפחתי והיא נכנסת לרשימת המתכונים אך ורק מסיבות של נוסטלגיה.
גב’ נחמדה ששוטטה באתר שלנו הגיעה לדף “רשמי המסע” שם היא נתקלה בסיפור של נעמה על הנוסטלגיה שאחזה באבא שלה דוד, כאשר תוך כדי סיור ב”דֶבְּדוּ” במסגרת מסע השורשים המשפחתי הם נתקלו בעגלה שמכרה לעוברים ושבים את הקרנטיטה.
“בלוטות הטעם של אבא לא חשו את הטעם הזה 50 שנה” ספרה נעמה..”כולנו אכלנו תמורת גרוש אחד”..
יצא לי לא פעם לשמוע מדוד על נפלאות הקרנטיטה שנהג לקנות מהרוכלים באוג’דה לפני העלייה לארץ, ואני יכול רק לדמיין את מה שמפגש פתאומי שכזה עם הקרנטיטה חולל לבלוטות הרגש והנוסטלגיה אחרי שהוא חלף דרך בלוטות הטעם והחך הרדומות. גם כאשר חזר מהטיול הוא המשיך וסיפר בהתרגשות רבה על הרוכל מדבדו עם הקרנטיטה.
“על הדרך” הוא הצליח להגשים משאלת לב רדומה ומה שחסר כדי שאפשר יהיה לסגור את המעגל לדוד, לגב’ הנחמדה ששוטטה באתר ופנתה באמצעות התיבה “צור קשר” כדי לבקש את המתכון, ולאחרים שנושאים אתם מטענים וטעמים נוסטלגיים נגיש את המתכון להכנה של הקרנטיטה שמסתבר שהיא קלה מאד להכנה וכוללת מרכיבים בודדים שגם הם בסיסיים.

מרכיבים :קרנטיטה 3
2 כוסות (220ml) של קמח חומוס
1 כוס חלב (אופציונאלי, אפשר להחליף אותה בכוס מים)
3 וחצי כוסות מים
2 ביצים
¼ כוסות שמן
כפית וחצי מלח (או לפי הטעם)
כפית כמון
פלפל שחור

אופן הכנה :
להקציף את הביצים עם החלב (או כוס מים למי שהשתמש במים במקום חלב), מלח, כמון, פלפל שחור ושמן.
ליצוק את תערובת בעדינות על קמח החומוס, ולפורר היטב את הגושים.
ליצוק מעל את המים שנותרו, מתקבלת תערובת נוזלית מאוד.
משמנים מחבת בשמן זית ויוצקים מעל את התערובת.קרנטיטה3
מכניסים לתנור שחומם מראש בחום של 180 מעלות.
מבשלים במשך שעה עד שעה ורבע תלוי בתנור.

קוסקוס

קוסקוס

קוסקוס בשרי
         המרק 

  • עוף או בשר, (לא משנה איזה חלק בבשר, לפי בחירה)
  • דלעת, קישואים בצל (כרוב) אפשר גם בטטה, כרפס – לרחוץ ולחתוך לקוביות גדולות
  • כוסברה
  • לתיבול שמן ומלח.
  • בגירסה של אוג’דה הכניסו חומוס למרק.

להשרות את החומוס במים פושרים עם סודה לשתיה כפית סודה לשתיה לכל שתי כוסות מים ללילה שלם.

  • מבשלים את הבשר החתוך לקוביות גדולות בסיר חם עם מעט שמן
  • החומוס – לרחוץ היטב ולהוסיף לסיר הבשר לפני הירקות.
  • הירקות (חוץ מהכרוב)בחצי השעה האחרונה של הבישול המרק להוסיף את הכרוב כדי לא להשחיר את המרק.
  • תיבול: את הכוסבורה קשורה או במסננת סגורה להוסיף ממש בסוף הבישול. להוסיף מלח

הקוסקוס:

קוסקוס עם ירקות

קוסקוס עם ירקות

קוסקוס עם חומוס

קוסקוס עם חומוס

בסיר קוסקוס (סיר אידוי)
להרתיח מים בסיר התחתון,
לשים את גרגרי הקוסקוס  בקערה. (קוסקוס מוכן משקית)
להוסיף מים רותחים ותוך כדי ערבוב לפורר עם מזלג את הגושים שנוצרים.
להעביר את הקוסקוס לסיר העליון תוך כדי שמפוררים אותו בין האצבעות או בין כפות הידיים.
לבשל על להבה חזקה עד שעולים אדים מכל הקוסקוס (לא רק מהצדדים) בסיר העליון והקוסקוס התאחד.
לקחת את הסיר עם הקוסקוס, להעביר לקערה עמוקה לפורר עם מזלג או בידיים. אחר כך, להחזיק ביד אחת כוס מים וביד השניה לערבב.
להוסיף מים לפי הצורך עד שמרגישים שכל הקוסקוס התאחד. ואין גושים לחים וגושים יבשים.
לקרר את הקוסקוס.
לערבב  מעט בידיים להרים את החלק התחתון למעלה.
להחזיר שוב לסיר העליון ולבשל שוב עד שאדים עולים מכל הסיר.להעביר שוב לקערה הגדולה, למזוג עליו מרק,
לסדר את הירקות מעל ומסביב או בנפרד.

מאכלי דגים

מאכלי דגים

דגים לשבת
מצרכים:
קרפיון/ נסיכה
עגבניות, גמבה, שום, פלפל אדום יבש ורגיל , שמן, מלח

הכנה: לשטוף היטב להמליח ולשטוף מחדש את הדגים לבשל מעט בסיר שטוח את כל המצרכים פרט לדגים
להניח את הדגים הרחוצים מעל, להפוך כדי שהטעמים יעברו לשני הצדדים
לבשל בסיר מכוסה.
אחרי שהרוטב מתמעט והדג מתייצב להחליש הלהבה ולכסות.
אם במקרה התחתית נשרפת, אפשר לכסות את הסיר ולכבות את הלהבה – גורם לאידוי והזעה ומרכך את התחתית.
לפזר פטרוזיליה קצוצה
לאפות בתנור

תמונה1

 

 

 

 

 

 

 

 

 

תמונה3

סרדינים

ניקוי הסרדינים
שמים את הסרדינים במים ועם סכין מוציאים קשקשים, תופסים מהראש ומושכים החוצה(לאורך) את הלכלוכים. בתבשיל סרדינים לא מוציאים את הקוצים של הסרדין . בטיגון מז’ווז’ין חשוב להוציא גם את הקוצים.

תבשיל סרדינים
הכמויות ל- 1 ק”ג סרדינים
שמים מים בסיר בערך שתי כוסות.
בערך 1/2 כוס שמן
שמן , פפריקה
שום – (רצוי השום הירוק בעונה שלו)
מבשלים כ-20 דקות בערך
מוסיפים ביצה אחת או שתיים מערבבים קלות.
אחרי זמן מה הסרדינים מוכנים .

מז’וואז’ין
ראה הוראות ניקוי למעלה
מילוי:
הרבה קוסברה קצוצה דק מאד .
בקערה : שום , הרבה פפריקה , כורכום , מלח (קצת) ושמן .
הכנה:
שמים מהמילוי על פילה אחד של סרדין ומכסים בפילה אחר.
אפשרות 1 : בישול
בסיר (רצוי סיר רחב) שמים פפריקה , שום , קוסברה , עגבנייה , ופלפל חריף. מבשלים קצת
מניחים בזהירות את המז’ווז’ין בסיר ומבשלים .

אפשרות 2 : טיגון
טובלים את המז’ווז’ין בקמח ומטגנים בשמן חם

סרדינים ממולאים בהכנה

סרדינים ממולאים בהכנה

סרדינים ממולאים

סרדינים ממולאים

קציצות דגים
(קוד /בקלה / נסיכת הנילוס / דג קרפיון )

מצרכים:
קילו אחד מכל סוג שיבחר, לטחון ואו לפורר בכל דרך מקובלת. שמים בקערה מלח, פלפל, כורכום, פפריקה, מספר שיני שום קצוצים (כל המוסיף הרי זה משובח), צרור יפה של כוסברה קצוצה, תפו’א מגורד בפומפייה, חופן יפה של פרורי לחם מסוג משובחים, מעט כמון, להוסיף כמה טיפות מים ומעט שמן.
הכנה:
הכנה וגלגול הקציצות
לערבב את כל החומרים היטב , להכניס את הדג הטחון ושוב לערבב.
יוצרים קציצות שטוחות ו/או עגולות (לקבלת צורה מושלמת של הקציצה מרטיבים קודם את הידיים במעט מים או שמן)
הכנת הרוטב
להוסיף לסיר על גבי האש שמן, פפריקה, לרסק עגבניה או לחתוך חתיכות קטנות, כורכום, קורט מלח, פלפל אדום יבש, אפשרי גמבה או פלפל ירוק מתוק או חריף לאוהבים, להרתיח את כל הכבודה עם כמחצית כוס מים עד כוס (הקציצות תספוגנה את הרוטב) לפזר כוסברה קצוצה.
להביא לבעבוע וזה הזמן להכניס אט אט את הקציצות הנפלאות, להביא שוב לבעבוע ולהנמיך את האש, מידי פעם יש להטות הסיר וליצוק הרוטב עם כף על הקציצות (את הסיר יש לסגור אחרי שמנמיכים האש)
זמן בישול כמחצית השעה

קציצות דגים 1

קציצות דגים – דודה נונה

קציצות הדגים שרוזי הכינה לפי המתכון

קציצות הדגים שרוזי הכינה לפי המתכון

 

סבא רבא יוסף וסבתא זהרה

סבא רבא יוסף הכהן סקלי

hskalilogo

סבא יוסף במרוקו

סבא יוסף במרוקו

 

כנס משפחתי במלאת חמישים שנה לפטירתו – דברים לזכרו

 

 

 

 

 

סבתא רבא זהרה הכהן סקלי

 

 

 

 

 

 

רשמי מסע

מפה וטבלת מרחקים בין יישובי מורשת 
דוד נורית וילדיהם
שמעון כהן (דאר רזיגא), מוטי כהן ואסתר אשתו ובת הדודה פנינה בן שושן
טיול השורשים של דוד (דאר אנפאח) בן ה-90 ובני משפחתו
סרט תיעודי מטיול שורשים הכהן סקלי

 

 

 

מפה וטבלת מרחקים בין יישובי המורשת
המפה המצורפת כוללת את עיר האם דבדו והיישובים שבצפון מזרח מרוקו אליהם נפוצו היהודים מאז החלת השלטון הצרפתי בשנת 1912. פס וקזבלנקה נוספו לצורך ייחוס והתמצאות.

 

לחץ להגדלה


 

דוד נורית והילדים

נעמה מספרתסיפור מרוקו שלנו

דוד אברם ביקש מאתנו לכתוב דבר מה על ביקורנו במרוקו, ואנחנו כותבים בשמחה, כי הביקור הזה מילא את הלב בתחושות שמחה על כך שניתנה לנו ההזדמנות לראות, להרגיש, להריח ולשמוע את תחושות ילדותו של אבא.
נתחיל בביקור בעיירה שבה צמחו השורשים שלנו במרוקו.

 דֶבְּדוּ

 תארו לכם את עצמכם נוסעים ונוסעים בתוך טבע פראי של נוף סף מדבר, גבוה, הכביש ממשיך וממשיך, תחושה שאין לו סוף, ואתם לבד, ההרים, הצמחייה, מידי פעם מקומי רוכב על אופנים, כאילו  הגיע מאמצע שום מקום, ומידי פעם כבשים או עזים לצד הדרך. תחושה קסומה. מעצימה את החוויה, ואז מופיע שלט המורה ימינה – לדבדו, ההתרגשות ממשיכה לפעום בליבנו, ממשיכים לנסוע והדרך עודנה קסומה, עד שראינו את השלט עשוי האבן ועליו כתוב דבדו. עצרנו את הרכב וירדנו ממנו על מנת להצטלם ליד האבן – תמונה משפחתית.
עם כניסתנו  אל העיירה היפה השוכנת גבוה ומוקפת הרים,  פגשנו באיש מקומי שרצה להובילנו בין בתי העיירה, ביקשנו שתחילה ייקח אותנו לבית הקברות היהודי, אולי נראה שם קבר בו קבור אחד משושלת המשפחה.
בית הקברות סגור, אך מחוצה לו אפשר לשבת ולהתבונן בנוף הקסום, יום מעט סגרירי, יושבים על אבנים, מוקפים בהרים ירוקים, מדהים.
המשכנו עם האיש אל בתי הכנסת הישנים, לכל בית כנסת דלת נעולה והמפתח בכיסו של תושב המקום, מחכה למשפחות מישראל, שיבקשו להשתמש בו.  מסתבר שלכל משפחה ענפה בעלת אמצעים, היה בית כנסת קטן בעיירה דבדו, אבא התרגש הוא זיהה שמות של משפחות אשר גרות בארץ –  מרציאנו וסבן.  בית הכנסת של הכוהנים התמוטט, בתוך בית הכנסת של משפחת מרציאנו ראינו את הכיסאות אשר שימשו אותם בימים בהם הקהילה פרחה. ראינו את חזית ארון הקודש, ספרי קודש וספרי סידור. הלכנו בין בתי הכנסת הקטנים, הלכנו גם על הריסות חלקם, בכל  בית כנסת קטן שכזה, נשאר ארון הקודש ולפעמים גם דברים אחרים, חלק מקרמיקה יפה, כיסא שבור, דלת מהודרת, מול כל אלה יכולנו ממש לחוש את היהודים שחיו שם אז, (לפני עזבו כולם, כל משפחה בזמנה, לעיר הגדולה), מתכופפים עם כניסתם לבית הכנסת, לבושים בציצית ומתפללים. אויר נעים בעיירה הקטנה, הרגשה טובה לדעת, שכאן חיו מקורותינו.
למעיין הקטן שבדבדו קוראים עין שיבּיליה (שיבוש של סיביליה ממנה הגיעו היהודים לדבדו)
המשכנו לשוטט בעיירה, קנינו פיתות חמות ומאד טעימות, אבל את טעם הנוסטלגיה הרגיש אבא כשהוא אכל את הקרנטיטה (מין מאפה חומוס) בלוטות הטעם של אבא לא חשו את הטעם הזה  50 שנה. את כל זה אכלנו(!) תמורת גרוש אחד, שתינו תה תוך ניהול שיחה עם זקני הכפר.
בתחושת מלאות עזבנו את דבדו  לכיוון אוג’דה…מרוגשים.

אוּגְ’דה

בֹּקר, מתעוררים באוג’דה, בית המלון מפנק עד מאד אך אנו ממהרים לצאת.
תחילה אל השוק, לראות את החנות של סבא יהודה, החנויות עוד סגורות, יש להם זמן שם בעיר הזו.
נכנסנו פנימה אל השוק, שם, בסמטאות הרחבות, אבא כבר מתחיל לזהות, ואצל כולנו ההתרגשות גואה, הצבעוניות כבר משכרת את העיניים, ואבא, מנסה לזהות ואומר: אני חושב שהחנות של אבא שלי כאן. הולכים לכיוון שמורה, אולי בעצם כאן? והולכים לכיוון שמורה, והוא שואל את הזבנים, היושבים רגועים בפתחי חנויות, ואבא כבר ממש בטוח הינה פה הייתה החנות, אני כמעט בטוח, אנו מחפשים את האיש המבוגר ביותר בשוק…. ואבא שואל אותו, והאיש המבוגר זוכר!! הוא זוכר את הכובע של סבא, הוא מציין שהוא היה גבוה, הוא זוכר גם את דוד שלמה, והוא מצביע על החנות של סבא, אנחנו מאושרים! ואבא יותר. מתחבקים, מחייכים, מתרגשים, נותנים לתחושת השוק לחלחל אל הגוף ואל הנשמה, ולדמיין, את סבא יהודה, תמיר ועם כובע, עובד בשוק היפה, מתפרנס, להביא את שיכול אל ילדיו ואשתו האהובה.
עוזבים את השוק והולכים ברגל, נהנים ולא מאמינים שכאן, ממש כאן, גם אבא הלך והדודים שלנו צעדו כאן, וסבתא, וסבא ואוג’דה יפה נקייה ומעניינת.
הגענו אל השכונה של אבא, הוא כבר לא הולך, הוא רץ, כי הינה לפנינו בית הספר שלו (!!), מדהים! המבנה הוא אותו המבנה הכיתות  הן אותן הכיתות והדמיון מתחיל לפעול, כל אחד מאתנו רואה במחשבותיו את התמונה של אבא כשהוא היה קטן, (תמונה קטנה בשחור לבן) ואת סיפוריו מבית הספר ומחבר את הכול יחד, המורה עם הסרגל, החשבון בצרפתית, ילדים, מסודרים, לבושים בתלבושת אחידה – חלוק כחול עם כפתורים אדומים, עם תרמיל עור על הגב, נכנסים לכיתה עם גמר ההפסקה, והולכים ללמוד תלמוד תורה כשנגמר יום הלימודים, כל אחד מדמיין את אבא, ילד אחד מכלל הילדים. תחושה חזקה של סגירת מעגל.
אבא לוקח אותנו במסלול אותו הלך בילדותו  בכל יום בצהרים מבית הספר הביתה, צועדים, מרוגשים, הליכה מהירה, אולי אבא קצת מרחף מעל הכביש? מעל המדרכה? התרגשות, געגוע, חוויות שעולות, עצב ושמחה.

Rue de safi     מספר 7

בניין קטן, סגור בדלת ברזל, חומה מעוטרת ויפה (לצערנו סגורה) שם גר אבא, עם ארבעת אחיו ועם סבא וסבתא עליהם השלום. כיצד ניתן לתאר את התחושה שלו, של אבא, שעומד מרוגש ונזכר, ומשתף אותנו בזיכרונות מימי ילדותו. אי אפשר ממש לתאר, אפשר רק להיזכר.

דוד ונורית בפתח הבית של עליזה באוג'דה

דוד ונורית בפתח הבית של עליזה באוג’דה

ואם בכל זאת ננסה, אז עוצמה, והתרגשות, וחיבור, והיסטוריה, וקודש ויהדות, אלו עולים, ואלו בדיוק עלו כאשר כף רגלינו דרכה בבית הכנסת המפואר והיפיפה של הקהילה היהודית של אוג’דה. שם על כל חלליו הגדולים, כאילו נועדו לעשרות הילדים לרוץ ולשחק בזמן שהוריהם מתפללים, הזזנו שם את הספסלים ומיקמנו ספסל אחד, במקום בו סבא יהודה נהג לשבת בבואו אל בית הכנסת, ישבנו שם כולנו…אבשלום ואבא עלו על תיבת החזן המהודרת, תחושה של תפילה רחוקה וקרובה גם יחד.
אחרי אוג’דה מסע השורשים עוד המשיך, ונסענו לכפר הולדתו של אבא שלנו, הכפר – לָעְיוּן   משם לאבא זיכרון אחד, והוא גם היחיד שנשאר כשהיה  כפי שהיה בילדותו, השוק ולו שלוש קשתות גדולות בפתחו. שוק מקורה)) Marche couver

טיולנו היה משמעותי עבורנו, רק הורים ואחים (ויובל דויד הקטן, בן השלושה חודשים), יחד נמצאים בארץ אקזוטית ונעימה, בה מזרח מעורב עם המערב, בה נופים ותרבות ועושר של מבנים, וצרפתית וערבית ואוכל משובח, נהנינו, נהנינו כל כך.תודה למקשיבים
משפחת כהן של דוד ונורית.

 

 

מסע שורשים שמעון כהן מוטי כהן ואשתו אסתר (דאר רזיגא) ובת הדודה פנינה בן שושן – 30/10/2016

שמעון מספר
את ההחלטה על טיול השורשים קיבלנו שנתיים לפני הטיול.
ביחד עם החברה שארגנה לנו את הטיול קבענו את התכנית כך שמסלול הטיול יעבור דרך העיירה דֶבְּדוּ שבה נולדו וגרו הורי ז”ל והעיר גרסיף שבה אני נולדתי וגדלתי וממנה אני נושא זיכרונות ילדות רבים.
שני היישובים אינם במסלול הטיולים הרגילים למרוקו ואינם נחשבים לאזורים מתויירים.

אנוכי במֶכְּנֶס ופֶס וליבי בדֶבְּדוּ וגֶרְסִיף
את הביקור במרוקו התחלנו בפס ומכנס אליהם הגענו  לאחר הנחיתה בקזבלנקה.
העיר פֶס היא ללא ספק אטרקציה תיירותית מהמעלה הראשונה, אפשר לשוטט שעות ארוכות בין סמטאות העיר העתיקה (ה”מֶדִינָה”) וליהנות מבליל של צבעים אנשים וריחות וארכיטקטורה מיוחדת ואפשר לטייל ימים בעיר החדשה שגם היא טובלת בשלל צבעים רעננים ומודרניים יותר.
המסגדים, המָדְרָסוֹת וה”מלאח” היהודי הכל מעניין יפה ומרתק.
העיר מֶכְּנֶס אמנם אינה תיירותית כמו פס אבל גם בה יש הרבה מה לראות, מן העיר הקיסרית והארמון המלכותי ועד ל”מלאח” היהודי וביניהם עוד אתרים יפים רבים.
אבל כל היופי וכל האטרקציות שובות הלב ששתי הערים היפות האלה מציעות לתייר לא יכלו לקול הפנימי שהדהד בתוכי ורצה כבר להגיע  לדבדו וגרסיף.
ראיתי וגם נהניתי אבל מה לעשות שהלב והמחשבות היו במקומות אחרים.
ביום השלישי של הטיול בשעת בוקר מוקדמת התחלנו את מסענו לעֶבֶר היעד הנכסף ואם תרצו לֵעֶבֶר העָבָר שלנו ושל אבותינו.

הדרך ארוכה היא ורבת הדר
מרוקו שאני זוכר מימי ילדותי היא של כפר קטן ומאד משפחתי עם רחובות ושבילים והנה אני מוצא את עצמי חולף על פני אוטוסטרדות וכבישים חדשים מרחק מאות קילומטרים,
הדרך כולה רצופה בנופים מדהימים.
הנסיעה נמשכה כחמש שעות כשבכל צומת המשטרה המקומית עוצרת אותנו כדי לבדוק אישורים וניירת ולתאם את מועדי הביקור כך שלכשנגיע ליעדנו נקבל ליווי צמוד של המשטרה באותו אזור.

דֶבְּדוּ – התרגשות והפתעות עד כדי דמעות
ככל שאנחנו קרבים לדבדו הנופים הנגלים לעינינו נעשים ציוריים ובראשיתיים ולקראת הגעתנו אנחנו זוכים לליווי צמוד של המשטרה המקומית.
בכניסה ליישוב מקדמים אותנו חמורים רתומים לעגלות ומבנים ורחובות שעל רובם הקידמה פסחה, דומה ששעון הזמן של היישוב נעצר איפה שהוא באמצע המאה הקודמת.
השמועה על הקבוצה שהגיעה עשתה כנפיים והתושבים שכנראה אינם מורגלים בביקורי תיירים מגיעים כדי לחזות בנו.
אנחנו מתחילים את הביקור ברחוב היהודי. רחוב צר ברוחב של כ- 3 מטר שלאורכו כ- 250 דלתות בצבע כחול. לאורך הרחוב עומדים התושבים שנקבצו כדי לחזות בנו.
אני הולך ברחוב ואני חושב על כך שבימיו הטובים הרחוב הזה שיכן בתוכו כ- 15 בתי כנסת, כל משפחה (כהנים, מרציאנו, בן חמו.. ) ובתי הכנסת שלה.
ה”מדריך” המקומי שמחזיק בידיו את מפתחות בית הכנסת של דָאר אְצבאן מגיע אלינו כדי לפתוח לנו את הדלתות.
ההתרגשות מתערבבת עם תחושה של תודה עמוקה ליהודי היקר הרב אליהו מרציאנו שהגיע לדבדו ושהה בה מספר חודשים בלי אף יהודי סביבו והכל במטרה לתעד, לשפץ ולשמר את מורשת אבותינו.
בחרדת קודש אני מתבונן בארון הקודש ובתוכו קרעי סידורים,דפי תפילות וקבלות על תרומות משנת 1955 של “ועד הקהילה הישראלית בדבדו”.
ולמי שמחפש סמליות היום שבו ביקרנו בדבדו היה ראש חודש וכאילו להזכיר לנו שאנחנו צריכים לומר את התפילה קרעי הדפים שמצאנו שם היו של תפילת ראש חודש.
אחרי בית הכנסת רצינו מאד לראות את הבית שבו התגוררו הורינו אלא שלא היה בידינו מידע כלשהו שיכול להנחות אותנו היכן לחפש, וכמו נס משמיים הופיע פתאום איש זקן שהצביע על הבית והוא אפילו זכר את אבי אהרן ז”ל ואת אחיו משה ז”ל ושהם היו שותפים לעסק, ואכן אנחנו יודעים שהם עזבו יחד את דבדו ושבגרסיף הם היו שותפים עד לעלייתם ארצה בשנת 1968.
מפלס ההתרגשות שאחזה בנו למן הרגע הראשון בדבדו הלך וגאה וכשעמדנו מול הבית של ההורים הוא הגיע לשיא וכבר לא יכולנו לעצור את הדמעות שזרמו אצל שלושתנו.
הוא הוביל אותנו גם אל המקום שבו שכן בית כנסת של הכהנים שלצערנו מה שנותר ממנו היום הוא עָי חורבות.
המשכנו לבית הקברות היהודי העתיק שבגלל היותנו כהנים נאלצנו להשקיף עליו מבלי להיכנס. במקום המצבות של ימינו מונח על כל קבר סלע גדול.
טיפסנו קצת לגבעה סמוכה ממנה נשקף מראה ציורי של העיירה דבדו, בתים עתיקים בצד בתים שנבנו בבנייה מתקדמת יותר. זוהי הגבעה שבה שוכן בית הקברות החדש יותר של יהודי דבדו שבו אפשר כבר לראות מצבות חקוקות בשמות הנפטרים ומועדי הפטירה.
את הביקור המרתק בדבדו אנחנו מסיימים במעיין המפורסם שמנציח בשמו את אבותינו שהגיעו לדבדו מסיביליה לאחר גזרות קנ”א, הלא הוא מעיין אשיביליה שזורם במרכזה של העיירה דבדו.
ככל הידוע לי מלאכת השיקום והשימור של בתי הקברות ובית הכנסת בדבדו נעשתה בתרומתו של יהודי צרפתי שאני חש חובה להודות לו בתודה עמוקה אפילו שאינני יודע את שמו.
תם הסיור המרתק והמרגש בדבדו, אילו רק יכולתי הייתי נשאר כאן עוד ימים ארוכים כדי לספוג עוד קצת את ניחוחות העבר של אבותינו.
תמונות מבית הכנסת של דאר אצבאן

גרסיף – Guercif
מדבדו המשכנו לעיירה שבה נולדתי וגדלתי גרסיף.
מאז שעזבנו בשנת 1968 ועד לביקור המורשת שלנו בשנת 2016 גדלה אוכלוסיית גרסיף מ-5000  ל- 80000 תושבים, גידול שהוא ללא ספק הרבה מעבר לקצב גידול האוכלוסין הממוצע וזאת על פי דבריו של המלווה שלנו.
העצירה הראשונה שלנו היא בבית העלמין היהודי.
בית הקברות מתוחזק ע”י משפחה מקומית שגרה בתוך מתחם בית העלמין ואם לשפוט עפ”י המראה שנגלה לנו הם עושים את עבודתם כהלכה ולנוכח החששות שקיננו בתוכנו מפני מה שאנחנו עלולים לגלות הציפה אותנו שמחה גדולה ומיד פתחנו את עדשות המצלמות שלנו וצילמנו את כל הקברים.
השמות החקוקים על הקברים (הכהן, מרציאנו, בן חמו, בן גיגי, ענקונינה, עמר, סוסאן ..) יכולים ללמד על הרכב האוכלוסיה היהודית וכנראה גם על זה שברובם הגדול יהודי גרסיף הגיעו אליה מדבדו.
תמונות מבית הקברות היהודי בגרסיף:

היעד הבא בתוך גרסיף היה להגיע לבית שבו גרנו, אך מה לעשות שהזיכרונות התעמעמו ואני בקושי זוכר את הרחוב שלנו.
למזלנו הייתה אתנו תמונה של איציק אחי שצולמה לפני כשש שנים שבעזרתה הצלחנו להגיע למקום.
הגורל המתעתע זימן אותנו לבית שבו גדלנו ואותו עזבנו לפני חמישים שנה כדי לחזות בהריסתו. ביום שבו הגענו טרקטור הרס את המקום וכל מה שהצלחנו לאתר הייתה כתובת קטנה שרק בעזרתה יכולנו לדעת שזה אכן מיקומו של הבית.
המקומיים שראו אותנו התגודדו סביבנו כשהם סקרנים לדעת מה אנחנו מחפשים. למרות הזמן שחלף החלטתי להראות להם את התמונה של אבא שלי ולהפתעתי הרבה שניים מן המבוגרים שבהם זיהו אותו מיד.
משם עברנו לאזור בית הספר שבו למדנו, אותות הזמן ניכרים בו היטב והוא אינו דומה לזה שהותרנו בעת עלייתנו ארצה.

סוף מסע
חודשים ארוכים תכננו את מסע השורשים ובכל זאת לא יכולנו לשער אם וכמה קרוב נוכל להגיע אל הבית של ההורים שלנו בדבדו וזה שבו בילינו את שנות ילדותנו בגרסיף, והנה בדבדו אנחנו זוכים לעמוד ממש מול הבית ובגרסיף אנחנו מצליחים להגיע עד המקום שבו עמד הבית ולא רק זה אלא שבשני המקומות אנחנו פוגשים אנשים שזוכרים אותם עד עצם היום הזה…… לא יכולנו לבקש סגירת מעגל טובה יותר.
מראות בית הכנסת ובתי הקברות של דבדו וגרסיף בהם ביקרנו הם מראות נצחיים שלעולם אשא אתי ואני מסיים את הטיול המרתק בתחושה שאני רוצה עוד ועוד ואת התחושה הזאת אני מקווה שאוכל להגשים ולמצות במסע חיפוש שורשים והתחקות אחר המקורות והמורשת המשפחתית ומי ייתן שלמען ילדנו וצאצאנו נצליח לעמוד באתגר הזה.

 

 

טיול השורשים של דוד הכהן בן ה- 90 ובני משפחתו 

רקע
דוד הכהן מדאר אנפאח נולד בשנת 1929 במליליה אליה הגיע אביו רחמים בגלל קשיי הפרנסה ששררו באותה עת בדבדו, ואולם שנה לאחר לידתו של דוד לקה האב רחמים בדלקת ריאות קשה וכשבאו בני משפחתו מדבדו לבקרו וראו כי הוא נוטה למות הפצירו בו לשוב אתם לדבדו שם נפטר ונקבר בבית העלמין החדש.
עד לנישואיו למרים, בתו של הרב רפאל הכהן מדאר אצבאן בשנת 1948 עת היה בן 20 לערך, חי דוד בדבדו, לאחר נישואיו עבר לתאוורירת שבה גר עד עלייתו ארצה בשנת 1956.
“כשהגענו ארצה” מספר דוד “נתקלנו ביחס מזלזל אותו אני לא יכול לשכוח”, הם הובלו אחר כבוד במשאית שנועדה להובלת בהמות, שהעלתה ריח מסריח של כבשים ועזים, אל היישוב שגב שמניין בתיו אז היה שני פחונים למגורים.
יום אחד הספיק לו ביישוב הנידח וכבר למחרת הביא דוד את משפחתו לתרשיחא ומשם למעלות שבה הוא גר עד עצם היום הזה.
בכוחות עצמו הצליח דוד להתגבר אט אט על הקליטה הקשה ולאחר מספר שנים שבהן עבד כשכיר, פנה למסחר שבו הצליח יפה.
בשנתו ה-90 (עד 120!) העלה דוד את סיפור חייו בספר “מדוד לדוד” וכן ערך טיול שורשים למרוקו עם בני משפחתו.

דוד וצאצאיו בסמוך לבית שבו גדל בדבדו

 דוד מספר על הטיול
לאחר כתיבת הספר ולאחר הסיפורים הרבים שהועלו על הכתב החלטנו משפחתי ואני לטוס יחד למרוקו, להיזכר בשורשים המיוחדים של משפחתנו ולחוות את הסיפורים “בשטח”.
טסנו ביום ראשון, בתאריך 14 ביולי 2019, י”א בתמוז תשע”ט, טיילנו במקומות רבים במרוקו, אך השיא של הטיול היה כאשר הגענו לאזורים בהם גדלתי – תאוורירת, דבדו ואוג’דה.
בתאוורירת ביקרנו בחנות בה עבדתי, ביקרנו בבית הכנסת הגדול של הכהנים, שלימים הפך לבית קולנוע, ונותר סגור כיום, וביקרנו גם ברחוב בו היה ביתנו- הבית של אשתי מרים, ז”ל ושלי. את הבית לא מצאנו במדויק, מכיוון שהרבה השתנה שם ברחוב.
בדבדו ביקרנו בבית ילדותי ובבתים של דודיי ממשפחת הכהנים. התרגשתי מאד. בבתים האלו גרים היום מוסלמים.

לאחר הביקור בבית ילדותי ירדנו במורד ה”מלאח” עד שהגענו לעין סיביליה” ושם ישבנו לשתות קפה. הישיבה הזו בעין סיביליה הזכירה לי את ילדותי ונערותי, כשהייתי יורד ל”חמאם” הסמוך למעיין, ומבלה שם עם החברים. אני זוכר, שבנערותי המים של עין סביליה זרמו ללא הרף, בכמויות אדירות, והגיעו עד לוואדי “בורוואד” – שם הייתה חלקת אדמה של המשפחה, ואילו כעת, כשביקרנו בעין סביליה, ראינו שהמעיין כמעט והתייבש לגמרי. המוסלמים במקום סיפרו, כי כאשר היהודים גרו בדבדו, הייתה להם, למוסלמים, פרנסה בשפע, וכאשר היהודים “עזבו”, עזבה אתם גם פרנסתם של המוסלמים, וכן “עזבו” גם מי המעיין.

אני יושב עם כל המשפחה בעין סביליה

הביקור בבתי הכנסת וגם צירוף מקרים נדיר או שמא …….
את החלק הזה של הביקור בבתי הכנסת של דבדו אנחנו מביאים בצורה חופשית מתוך הדברים ששמענו מדוד בביקורנו אצלו במעלות (שמעון הכהן מנוף הגליל ואנכי אברהם).
הסיפור הוא סיפור מופלא והרשות בידכם להחליט אם מעורבת בו יד מכוונת או שמא אינו אלא תולדה של צירוף מקרים.
ביקרנו בכמה מבתי הכנסת בהם התפללנו בימים ההם והתרגשנו עד מאד, אך הביקור בבית הכנסת של דודי וחמי ר’ רפאל הכהן אצבאן זצ”ל (אחיו של הרש”ך) היה משהו אחר, מיד כשנכנסנו לשם חשנו שמפלס ההתרגשות מטפס מעלה מעלה.
הישיבה של המתפללים היא על דרגשים עשויים בטון שצמודים לקירות בית הכנסת עליהם היו פורסים  שטיח (טליס),  תיבת שליח הציבור הקטנה וההיכל עם המראה הפשוט, והפשטות המבצבצת מכל עבר והעובדה שזהו בית הכנסת של דודי וחמי הרב הדגול ר’ רפאל אצבאן שבו התפללתי בילדותי ונערותי גרמה להתרגשות מיוחדת.
תלינו את תמונותיהם של הרב ושל אשתי מרים.

 תוך כדי שהותנו בבית הכנסת גילינו שיום הביקור שלנו הוא יום יז’ בתמוז בלוח העברי שהוא יום פטירתו של ר’ רפאל הכהן והנה אנחנו יכולים לערוך לו אזכרה ביום פקידתו בבית הכנסת שלו עצמו שבדבדו.
ביקשתי מיד לפרוק מן המזוודות שלנו את כל דברי האוכל והתארגנו לעריכת אזכרה כדת ודין. התפללנו תפילת מנחה, קראנו תהלים, ערכנו טקס אשכבה ואכלנו סעודת מצווה ומה רבה ההתרגשות.
באף שלב של הטיול שלנו החל משלב התכנון, מועד האזכרה של חמי ודודי הרב רפאל לא היה שיקול בלוח הזמנים של הטיול, והנה אנחנו מוצאים את עצמנו בדיוק ביום השנה ה-48 למותו, בבית הכנסת שלו שהיה פעיל לפני מאה שנה ויותר עורכים לו טקס אזכרה.
האם יד הגורל היא, או שמא ידו של הצדיק לקחה חלק בתכנון הטיול שלנו ?
בית הכנסת

מבית הכנסת המשכנו אל עבר בית העלמין היהודי, ישנם שני בתי עלמין תחתון ועליון. בעבר הדרך הזו הייתה מלאה באבנים ולא מסודרת.
טיפסנו ממש במעלה ההר, פשוטו כמשמעו. בשנים האחרונות בני משפחת מרציאנו מצרפת תרמו ודאגו לבניית מדרגות מסודרות המובילות לבית העלמין, להקמת חומה מקיפה ושערים. ביקרנו בקבר של אבי, רחמים כהן ז”ל . בשל ההתרגשות הרבה לא הרגשתי קושי בכלל בעת העלייה על ההר, למרות החום הכבד שהיה באותה עת.

כשהגענו לאוג’דה, עלינו לבית העלמין היהודי, ושם פקדנו את קברו של דודי, ר’ שלמה הכהן אצבאן זצ”ל, שם גם התפללנו תפילת מנחה וקיימנו טקס אשכבה לר’ שלמה.


 

 


סרט תיעודי מטיול שורשים הכהן סקלי