היהודים במרוקו – פתח דבר

הדפים שבהמשך לדף זה, נכתבו עם הקמת אתר המורשת בשנת 2014 והם מספרים את תולדות יהודי מרוקו מאז הכיבוש המוסלמי בשנת 703 ועד לשנות ה-60 של המאה ה-20, ואילו הדף הזה שלפניכם שהוא מעין פתיח לדפים אלה, נכתב רק בימים אלה של 2022.
הצורך בהוספת הדף הזה התעורר בעקבות גלי השמחה לנוכח היחסים הדיפלומטים בין ישראל למרוקו. בפני עצמו כינון היחסים בין שתי המדינות הוא התפתחות חשובה מאין כמוה, ואולם נדמה שבלי משים השמחה הסוחפת הביאה עימה תופעות שגובלות בשכתוב ההיסטוריה וחילול כבודם וזכרם של עשרות אלפי יהודים שנפלו קורבן רק משום היותם יהודים ועל כך בהמשך.

תקופת שלטון החסות הצרפתי שהחל בשנת 1912 והסתיים עם עצמאותה של מרוקו בשנת 1956 נחשבת לתקופה שבה היהודים חשו בטוחים יותר. ואולם במרוקו רצופת המרידות והסכסוכים, שבה היהודים היו מאז ומתמיד השעיר לעזאזל, המושג “ביטחון” הוא יחסי ושברירי.
הסכם החסות נחתם ב- 30 במרץ 1912 וכבר ב – 17 באפריל התחולל פוגרום ה”תריתל” שהותיר אחריו 51 הרוגים, נשים וילדות שנאנסו, בתי כנסת וספרי תורה שרופים ו- 12,000 יהודים ללא קורת גג.
אבל לא רק הצרפתים…., עשרות מיהודי קזבלנקה נרצחו בפוגרומים בעידודם של קציני הצבא הצרפתי, אחרי שהאמריקאים שכבשו את מרוקו ב”מבצע לפיד” (1942) הותירו על כנו את משטר ווישי ששיתף פעולה עם המשטר הנאצי.
גם לקראת תום שלטון החסות נערך פוגרום אוג’דה וג’ראדה שבו נרצחו 41 יהודים.
וזה לא הכל, בין לבין נרצחו יהודים רבים בערים שונות במרוקו.
וכך בתקופה הנחשבת לתקופה של ביטחון יחסי, תחת עינו הפקוחה של השלטון הצרפתי נרצחו עשרות רבות של יהודים.
אביב העמים שבעקבות המהפכה הצרפתית של סוף המאה ה-18 והמהפכה התעשייתית של ראשית המאה ה-19, הביא לעולם בשורות של חירות, שוויון ושגשוג, שלא פסחו על היהודים שמעמדם הושווה למעמדם של בני הדתות האחרות…. ורק במרוקו עולם המשיך לנהוג כמנהגו.
סבלם של יהודי מרוקו לא נעלם מעיני יהודי העולם שניסו לעזור להם, משה מונטיפיורי שהגיע למטרה זאת (1864), בשליחותם של יהודי אנגליה התקבל בכבוד השמור למלכים, וכשבא אל המלך הוא קיבל ממנו “צו מלכותי” שבו מלוא החופן הבטחות לשינוי מעמדם של היהודים….., מלוא החופן של הבטחות ריקות שלא נותר מהן דבר.
עד לתקופת השואה, כנראה שלא הייתה גלות שבה היהודים סבלו כמו יהודי מרוקו, אך ככתוב בספר משלי “כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם וּרְשָׁעִים יִכָּשְׁלוּ בְרָעָה”, יהודי מרוקו חזרו וקמו ואף הצליחו לשמור על מורשתם המפוארת.
מאז שהחלו נרקמים יחסים בין מדינת ישראל למרוקו, גל של נוסטלגיה מציף חלקים גדולים מאתנו ומבלי משים תוך כדי ההתרפקות הנוסטלגית, מתחוללות תופעות דומות לאלה של “אפקט ההילה” שבו מחילים תכונות חיוביות או שליליות של דבר אחד על דבר אחר.
העובדה שמורשת האבות שלנו ממרוקו היא מלאת הדר, מיוחדת ויפה בעינינו וכה נעים לנו להיזכר בה ולהתרפק עליה, מובילה אותנו למסקנה הלא נכונה בעליל, על החיים היפים שהיו ליהודים במרוקו בצילם של “נותני החסות” המוסלמים. גם אם זה אולי נכון לתקופות קצרות מועד שבהן ליהודים היתה אתנחתא מהסבל הקשה, תקופות אלה הן כאפס ואין לעומת אורך הימים שבהם “נהפוך הוא”.
שמעתי את דבריו של בן ליוצאי מרוקו שכיהן כשר בממשלת ישראל שתוך כדי ברכתו על ההודעה לקראת כינון היחסים עם מרוקו אומר בהרבה פאתוס.. “אנחנו זוכרים את החיים הטובים והשכנות הטובה ומוקירים טובה לכל מלכי מרוקו לאורך כל השנים”.
כל מלכי מרוקו … זה גם שושלת האלמואחידון שבתקופתם יהודים אולצו להשתמד ולחיות כאנוסים ואשר לפי עדויות, עשרות אלפים מהם נהרגו בפאס ובמרקש… וזה כולל את השושלת הוואטסית שערכה טבח המוני ביהודי פס עוד בטרם עלתה על כס השלטון… וזה כולל הוקרה למלך יזיד מהשושלת העלאווית (שבזכות “יחסו הטוב” כונה בפי היהודים “יזיד המזיד”), שהתיר ליותר מ- 2000 חיילי העבדים השחורים לבזוז, לאנוס ולהשליך את היהודים לרחובות כשהם עירומים, ואת מולאי עבדול רחמן שברוב רחמנותו גזר את דינה של “סוליקה הקדושה” למוות.
אילו טרח כבוד השר לעיין קצת בהיסטוריה של היהודים במרוקו היה מופתע לגלות שעד לחסן השני (שבתקופתו כבר לא נותרו יהודים במרוקו), לא היה במרוקו ולו מלך אחד  שבתקופתו לא נעשו פוגרומים שבהם נרצחו עשרות, מאות או אלפי יהודים.
מבלי להמעיט בחשיבותם של יחסים דיפלומטים עם מדינה כמרוקו, אסור שזה יבוא על חשבון האמת ההיסטורית.
השר המכובד לא לבד, מי מחוסר ידע ומי בניסיון ליָפּוֹת את האמת, משכתבים את ההיסטוריה למען רקמת היחסים עם מרוקו, ומבלי משים מביאים לחילול שמם וזכרם של עשרות אלפי יהודים שמתו על קידוש השם, או נרצחו על שום היותם יהודים.
אל לנו להסיק מסקנות על ההיסטוריה של היהודים במרוקו מתוך השנים הספורות של רוגע ויחסי שכנות טובים ששררו בטרם עלייתנו ארצה, אפשר וצריך לשמוח על כינון היחסים עם מרוקו, גם בלי להעלות על נס את רקמת היחסים בין המוסלמים של מרוקו ליהודים.
כחודש לאחר שהעליתי את הדברים שלעיל לאתר, החלו משחקי המונדיאל ונבחרת מרוקו שהייתה ההפתעה הגדולה של הטורניר העולמי הכי יוקרתי, טיפסה עד לשלב חצי הגמר שם חיכתה לה נבחרת צרפת.
אפשר בהחלט להבין את הסולידריות של העולם הערבי כולו שחגג את ההישג כאילו היתה זאת הנבחרת של ארצם, אבל
קשה להבין את השמחה וההתלהבות בקרב יוצאי מרוקו שלנו.
מה שהביא אותי לחזור למאמר ולהוסיף לו את הפיסקה הנוכחית, הוא תכנית טלביזיה של איילה חסון שבה צפיתי ששודרה ערב המשחק.

בסוג של אתנחתא לקראת סיום התכנית פנתה הגב’ חסון לאחד מחברי הפאנל שנולד במרוקו ולמד בצרפת ושאלה אותו, מי משתי הנבחרות הוא רוצה שתנצח ?
בסיפא של המאמר הקודם כתבתי “השר המכובד לא לבד” והנה עתה בא חבר הפאנל, שבעברו היה ח”כ ויו”ר הסיעה שלו ומכריז קבל עם ועדה וללא שום היסוס, שהוא כמובן רוצה בניצחונה של נבחרת מרוקו.
הוא נימק את זה במורשת ו…..ההיסטוריה הארוכה !!
ואת זה אומר חבר כנסת מלומד שלו תארים במדעי המדינה, סוציולוגיה ועיתונות שהיה גם בין היוזמים של חוק זלמן שז”ר ל..חקר תולדות העם היהודי.
אין זאת אלא ששלהבת הנוסטלגיה שאחזה בשרים ובח”כים, מחקה מהם את זכר הפרעות והפוגרומים והשכיחה את אין ספור הקורבנות ואם כך הוא… מה יגידו אזובי העיר ?

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *