הסנטורים היהודים הראשונים ומנהיגי מאבקים בארה”ב

תוכן העניינים:

רקע
 דור 1: אליהו לוי – דיפלומט וסגן שר האוצר במרוקו
  ◊  בחצר המלך
   סוף דבר 1

דור 2: מוזס לוי הבן – עסקים חובקי עולם, “חזון ציוני” באמריקה  ומאבק נגד העבדות
   מג’יברלטר לאיי הבתולה – חושים מסחריים, קשרים רב לאומיים ו-“בונים חופשים”
   מגשים “ציונות” באמריקה
  בלונדון – מנהיג מאבקים לאמנציפציה ונגד העבדות.
    סוף דבר 2

דור 3: דייויד יולי הנכד – סנטור יהודי, מראשי המאבק למען העבדות ואבי מסילות הברזל בפלורידה
  ◊ התפוח שנפל רחוק מאד מהעץ
   אבי מסילות הברזל של פלורידה
  סוף דבר 3

הסנטור היהודי השני יהודה פיליפ בנימין
התפוחים מהעץ המשפחתי שבמרוקו ממשיכים ליפול רחוק
סנטור ואחד הנואמים הגדולים בהיסטוריה של הסנאט, הזמנה לדו קרב שסופה בחברות יוצאת דופן, תובע כללי ומזכיר המדינה
Judah ו- Yulee שני סנטורים יהודים ודף קורות חיים אחד
סוף דבר 4


 

רקע

הסיפור שנספר כאן הוא סאגה משפחתית חוצת יבשות המגוללת את תולדותיה של משפחת לוי אבן יולי על פני שלושה דורות. ראשיתה באליהו לוי אבן יולי, המשרת בחצר המלך במרוקו של אמצע המאה ה-18 כסגן שר האוצר, בן למשפחה שהעמידה מתוכה אנשים מכובדים רבים, ובהם רבני ערים, חכמי תלמוד, ראשי קהילה וסוחרים גדולים. המשכה במוזס (משה) הבן, אשר מגיע לג’יברלטר עם אביו שנמלט על נפשו ממרוקו מפחד יורש המלוכה יזיד. משה מוצא את דרכו לפורטו ריקו ולקובה שבהם הוא עושה חייל בעסקיו, משם הוא ממשיך לפלורידה שבה הוא הופך לאידיאליסט ורפורמטור דתי וחברתי, שהסבל של העם היהודי הוא בראש דאגותיו, והוא מקדיש את עצמו ואת כל הממון הרב שצבר כסוחר כדי להגשים חלום של הקמת ישוב שיתנהל בצורה של קומונה, וישמש מקום מקלט ליהודי מזרח אירופה הנרדפים, בין לבין משה הוא גם אחד ממנהיגי המאבקים נגד העבדות ובעד האמנציפציה שמתנהלים בלונדון.
לא חולפים אלא שני דורות עד אשר התפוחים מתחילים ליפול הרחק מן העץ וקם דור “שלא ידע את יוסף” ובמקרה שלנו “לא ידע את אליהו”.
כאבותיו גם הנכד דוד, יהיה לאדם מכובד מאין כמוהו. חבר הקונגרס הראשון בארה”ב, הסנטור היהודי הראשון ואבי מסילות הברזל של פלורידה, אך בה בעת דוד מוחק מעצמו כל סממן של יהדות, נישא בכנסייה ומטביל את ילדיו לנצרות ובניגוד לאביו שנאבק בעבדות הוא לוחם בעד העבדות .  ממש כמוהו גם בן דודו מסדר שני Judah פיליפ בנימין שאביו יהיה אחד ממייסדיה של הקהילה הרפורמית בקרוליינה, והוא עצמו הסנטור היהודי השני ואחד מגדולי הנואמים של הסנט בכל הזמנים, ובה בעת גם הוא נישא בכנסייה ומטביל את בתו היחידה לנצרות.

 

 

דור 1: אליהו לוי – דיפלומט וסגן שר האוצר במרוקו

בחצר המלך
שלושים שנות אנרכיה של חילופי שלטון תדירים שהשתררו אחרי מותו של מולאי איסמאעיל, הביאו לשינויים רבים בקרב יהודי מרוקו. יהודים רבים התרוששו מנכסיהם ונהרו מן הכפרים לערים מרכזיות, ושכונות עוני תפסו את מקומן של שכונות שקודם היו מטופחות… ואז הגיע תורו של מולאי מוחמד איבן עבדאללה שכבר בשנת 1745 היה משנה למלך בדרום מרוקו ובשנת 1757 עלה לכס המלוכה. ליהודים שהוא נעזר הרבה בשירותיהם הייתה זאת תקופה של שגשוג, והוא מינה מתוכם יועצים, בנקאים ושליחים. יהודי אגדיר השתלטו על המסחר בסהרה ובסאפי שתפסה מקום מרכזי בגלל קרבת הנמל שלה לבירה מרקש,
ליהודים היה מקום חשוב ביותר בסחר החוץ והיו יהודים שבנו את יחסי הידידות וקשרי המסחר עם ארצות הברית והיה להם חלק חשוב בחתימת החוזה בין ארה”ב למרוקו בשנת 1787, אליהו לוי אבן יולי  שהיה יועץ למלך, סגן שר האוצר ודיפלומט היה אחד מהיהודים האלה.

סוף דבר 1
תוך כדי כהונתו בחצר המלך עבדאללה חשף אליהו לוי אבן יולי מזימה של יזיד בנו להדיח את המלך שכבר היה זקן, וכאשר המלך מת בשנת 1790 ואת כס המלוכה תפס בנו יזיד, שזכר ליהודים ובעיקר לאליהו אבן יולי את חלקם בחשיפת המזימה, ידע אליהו שחייו בסכנה וברח עם בני משפחתו לג’יברלטר.
ואכן מיד בשבתו על כס המלוכה, יזיד שהיה אחד מגדולי צוררי היהודים שבמלכי מרוקו (וזכה בשל כך להיקרא בפיהם “יזיד המזיד”), הוא החל לחפש את היהודים שהיו שותפים לחשיפת המזימה.
אליהו לוי אבן יולי נפטר בשנת 1800 לערך.

 

דור 2: מוזס לוי הבן – עסקים חובקי עולם, “חזון ציוני” באמריקה  ומאבק בעבדות 

מג’יברלטר לאיי הבתולה – חושים מסחריים, קשרים רב לאומיים ו-“בונים חופשים”

הבן משה נולד לאליהו במוגדור בשנת 1782 וכשהגיע לג’יברלטר הוא היה בן שמונה. בג’יברלטר הוא מקבל חינוך דתי, ואחרי שהוא נחשף למסדר “הבונים החופשים” שעקרונותיו המרכזיים הם חופש, אחווה ושוויון בין האחים ובין בני האדם, הוא נעשה לחבר בו. הערכים של “הבונים החופשיים השפיעו על עיצוב הזהות ה
דתית האידיאליסטית שלו כיהודי.
כאשר אביו נפטר בשנת 1800 הוא עבר עם משפחתו לאיי הבתולה הדניים, שאז היו קולוניה דנית באיים הקריביים. עם המעבר הוא שמט את השם יולי משמו.
מוזס ביסס את עצמו  בבירת המקום Charlotte Amalie כאחד הסוחרים המובילים, בשנת 1803 נשא לאישה את חנה איבן דנונה והביא אתה ארבעה ילדים, שני בנים שתי בנות, הבן אליאס ושתי הבנות רחמה ורחל התחנכו באנגליה, אליאס בבי”ס בניהול יהודי והבנות בבי”ס לא יהודי בברייטון, שבו הן נאלצו להיפטר משמותיהן היהודיים כדי להימנע מאנטישמיות.

דון אלחנדרו רמירז

הבן הצעיר דייויד שנולד בשנת 1810 התחנך בארה”ב והוא ירשם בספרי ההיסטוריה כחבר הקונגרס הראשון והסנטור היהודי הראשון. הוא לא קיבל שם חינוך יהודי, דבר  שמבחינתו של האב מוזס יהיו לו השלכות חמורות בהמשך.
הנישואין של מוזס (משה) הסתיימו בשנת 1816 בגירושין שאחריהן הוא עזב אל פורטו ריקו שבה המשיך להרחיב את עסקיו. אחד משותפיו הוא פיליפ בנימין שהיה בן דודו, אשר בנו יהודה יהיה לימים מזכיר מדינות הקונפדרציה בתקופת מלחמת האזרחים וסנטור מטעם מדינת לואיזיאנה.
השליטה שלו בספרדית ובשפות בכלל, הקשרים כלכליים הרב לאומיים והקשרים הכלכליים עם יהודים ועם הבונים החופשיים וגם היותו אדם חביב, חברתי ואנרגטי, פתחו בפניו דלתות רבות. הוא התחבר עם דון אלחנדרו רמירז שהיה עיתונאי, כלכלן והמפקח על האוצר של הכתר בפורטו ריקו וקובה ועם הזמן הם העריצו זה את זה. היחסים ביניהם הביאו להצלחה ושגשוג לשניהם.
בקובה נהנו מאד מהרפורמות שהנהיג רמירז, דבר שהקנה לו מעמד מיוחד מטעם הכתר הספרדי, עד כדי כך שהוא יכול היה להשיג מהאינקויזיציה אישור יוצא דופן שאיפשר למוזס לוי לעבור לקובה, שבה עד המאה ה-20 יהודים לא הורשו לחיות.
בזכות הקשרים המיוחדים עם רמירז הוא הורשה לעסוק בכל תחום שרצה כקובני לכל דבר. הוא רכש קרקעות, בנה
בהוואנה, פתח טחנת סוכר
והשקיע בתחומים רבים.
עבדות בימים של ראשית המאה ה-19 הייתה חוקית במרבית מדינות העולם ומתוך הכרה במציאות הכלכלית וראייה פרגמטית משה שמאוחר יותר יאבק למיגור העבדות, היה בעצמו לאדונם של עבדים.
פלורידה הפכה לטריטוריה אמריקאית בשנת 1822, קודם לכן נשלטה ע”י ספרד ורמירז שהכתר הספרדי מאד העריך את שירותו ותרומתו, קיבל כהוקרה מהכתר מענק של מאות אלפי דונמים מאדמות פלורידה. תודות לקשר שלו עם רמירז, הכיר מוזס מבפנים את התהליכים המתרחשים והבין שזה רק עניין של זמן עד אשר המצוקה התקציבית שבה הייתה נתונה ספרד תיאלץ אותה “למכור” את פלורידה. הוא רכש מרמירז 53000 דונם שממוקמים בצפון מרכז פלורידה, שמאוחר יותר יצמחו לכמה מאות אלפי דונם.

מגשים “ציונות” באמריקה

בחושיו העסקיים הבין לוי שהעתיד הוא באמריקה, ועבר מקובה לפלורידה כשהיה בן 39.
הערכים היהודיים  שלו בשילוב עם ערכים שרכש כחבר במסדר “הבונים החופשים” וקשרים שהיו לו עם האוונגליסטים, גרמו לו להרהורים על מהות החיים והביאו אותו לחשוב מעבר לעצמי. שנים אחר כך הוא יכתוב שהוא מוצא את עצמו “הולך באותם הצעדים של עמיתי המושחתים, אוכל תרנגולי הודו שמנים, שותה יין, מחזיק בכרכרה, חיי כאדם נעלה ויהיר ומשיג לבנותי בעלים שיעשו אותו דבר. ללכת בדרך כזאת פירושו ללכת בדרך עלובה ביותר, שפל ורשע”.
ניסיון החיים ביחד עם העושר הרב שרכש, מאז הבריחה החפוזה ממרוקו מפניו של צורר היהודים הסולטן יזיד, הקנה לו תצפית רחבה על הסבל של היהודים. הוא לא יכול היה להציל את העולם, הוא יכול, אולי, לעזור להציל את היהודים מהעולם ורכישת האדמות בפלורידה תוכל לסייע לו לממש את החלום הזה. ה
אנטישמיות באירופה ובמיוחד בגרמניה וברוסיה גאתה באותם ימים והקמת מקום מפלט ליהודים הנרדפים יכולה להשתלב היטב בהגשמת החלום, אך קודם צריך לפתור מספר בעיות. המקום עצמו שהיה במצב גולמי דרש פיתוח, ומצד שני ליהודי אירופה שעיקר הכשרתם הייתה בלימודי קודש, היה ניסיון דל בגידול מטעי סוכר וחקלאות בכלל.
הוא העסיק אדם בשם פרדריק ורבורג כדי שישווק את הרעיון שלו ויגייס יהודים והחל משנת 1822 החל בפיתוח הקרקע, כבישים, מבנים ורכישת ציוד לעיבוד סוכר.
למושבה היהודית שהוקמה שני קילומטרים צפונית ל- Micanopy נתן לוי את השם Pilgrimage (עלייה לרגל) והיא הייתה אוסף של בקתות שממוקמות בדלילות באדמה שאינה מתאימה לחקלאות. Micanopy עצמה שהייתה קרויה על שמו של צ’יף אינדיאני הייתה רחוקה מכל ישוב. Pilgrimage קלטה משפחות יהודיות אחדות ואף החלה לצמוח, לוי שהאמין בקולקטיביזם יהודי ביסס את היישוב על חיי קומונה, המטע פעל באופן משותף, וחלק מהאדמות הוקצו לפיתוח פרטי.
יוזמה נוספת של לוי הייתה הקמתו של בית ספר יהודי במתכונת פנימייה בשנת 1821. בית הספר היהודי היה מהמרכזים הקהילתיים והתרבותיים הראשונים מסוגו בקרב יהדות ארצות הברית והיה “בית הספר הציבורי – חינמי הראשון במדינת פלורידה”.

בלונדון – מנהיג מאבקים נגד העבדות ולאמנציפציה.

אחרי שהשקיע את מרבית כספו בפרויקט, הוא נסע ללונדון בניסיון לגייס כספים, הוא פרסם מודעות בעיתונות האירופית במטרה לקדם את המושבה שלו.
תוך כדי הפעילות שלו בלונדון התערב לוי במאבק סוער של היהודים לאמנציפציה ותוך חודשים ספורים הפך למנהיג המאבק של יהודי אנגליה לשוויון זכויות. הוא נע בין קבוצות של מתנגדים למאבק לתומכים בו, כתב מכתבים לעיתונים, דיבר לקהלים גדולים, ניצל קשרים מהעבר עם האוונגליסטים כדי לגייס את תמיכתם באמנציפציה ליהודים.
באופן מסורתי יהודים השתדלו לשמור על פרופיל נמוך והעדיפו לנהל את המאבקים שלהם במדינות המארחות מאחורי הקלעים , הם לא פנו אליהם כשווים ולוי שינה את כללי המשחק.
תוך כדי שהוא מנהיג את המאבק למען האמנציפציה ליהודים באנגליה הוא החל במאבק נגד העבדות אותה הוא תיעב. הוא משך קהלים של אלפי אנשים נוצרים ויהודים בפניהם נאם נגד העבדות. יהודים שמרנים וממסדיים שחששו להתערב בפוליטיקה הבריטית ומתגובתם של פונדמנטליסטים נוצרים נרתעו ממנו, אבל לוי ראה את הדברים אחרת. סיקור עיתונאי חיובי הציג את לוי כנואם, פילנתרופ, ומקדם יחסים בין-דתיים, העובדה שיהודים עומדים על זכויות אדם ואפילו על זכויות עבדים, חשב לוי, תשפיע גם על הסוגיה של זכויות יהודים.
הכוחות המניעים מאחורי האגודה הבריטית למלחמה בשעבוד היו אוונגליסטים שגיבו את המאבק שלו. בתחילת 1828, פרסם לוי כתבה שמפרטת את התכנית שלו לפתרון בעיית העבדות. הוא ידע שבעיני בעלי עבדים מארצות הדרום של אמריקה הדברים שכתב הם דברי הסתה מסוכנים, והוא עלול לסכן את רכושו ואולי גם את חייו, ולכן הוא פרסם את ה”תכנית לביטול העבדות” (Plan for Abolition of Slavery) באופן אנונימי.
מה שהיה מוזר באופן קיצוני הוא שהתכנית הוצעה ע”י יהודי שהיה בעליהם של עבדים  שבעצמו סלד מעבדות. הוא קרא לביטול הדרגתי של העבדות, העבדים לא ישוחררו מידית, שכן תודעתם היא זו של עבדים ועל כן שחרורם יצור בעיות חברתיות רבות, אך ילדיהם יגדלו כבר כבני-חורין ולא יהיו עוד עבדים. לפי התכנית שלו “ילדי נישואים” של עבדים לא יהיו רכוש של הבעלים אלא חופשיים, ילדים שחורים צריכים לגדול ולהתחנך באופן קהילתי, עוד לפי תכניתו, כדי להתמודד עם העוינות הגזעית האינהרנטית שבין לבנים לשחורים נישואי תערובת הם לדעתו הפתרון ההגיוני. (נישואי תערובת היו נפוצים בקובה ובקריביים שבהם לוי חי בעבר).
לוי הבין שביטול הדרגתי של העבדות על ידי שחיקה טבעית איננו הוגן. זה לא היה הוגן שילדים יהיו חופשיים בשעה שהוריהם יישארו עבדים, מבחינתו זאת הייתה הפשרה כדי להימנע משפיכות דמים.
הוא דגל בחינוך אוניברסלי לילדי עבדים, מערכת שתדגיש את יסודות הקריאה, הכתיבה והמדע וכן כישורי חקלאות. חופש יוענק בגיל עשרים ואחת ולכל משפחה תינתן אדמה לעיבוד. לוי חזה “אגודה מאוחדת” של עסקים פילנתרופיים שתממש את עיקריו.

למזלו של לוי, אף אחד בארצות הברית, בוודאי לא בקרב מעמד בעלי המטעים הדרומיים, לא העלה בדעתו שהוא זה שחיבר את ה”תכנית לביטול העבדות”.

סוף דבר 2

לוי חזר ל- Pilgrimage, מבלי שהצליח לגייס משקיעים כלשהם, מספרם של היהודים ביישוב הגיע לקצת יותר מ-20 נפשות, גברים, נשים וילדים. הוא הבין שהוא נכשל בהגשמת החלום שלו להקים מושבה יהודית שתשמש מקלט ליהודים נרדפים, ולכן הוא פתח את המקום על האדמות והמטעים שלו, לכל מי שיהיה מוכן לבוא ולהתיישב.
Pilgrimage כמעט שלא התפתח, עד אשר בשנת 1835 במהלך המלחמה עם הילידים האינדיאנים הוא נשרף ונהרס עד היסוד. לוי עצמו מצא מחסה בסנט אוגוסטין שבפלורידה ומרבית
המתיישבים נסוגו ל- Micanopy.
כשהוא בן 53 ומרושש כלכלית באה המלחמה ושמה קץ לחלומותיו, רק אחרי שנים של דיונים משפטיים אחרי שמכר חלק מרכושו הוא הצליח לשלם את חובותיו, לחזור לאיתנותו הכספית ולשוב להיות לאחד מעשירי פלורידה.
משה לוי נפטר בשביעי בספטמבר 1854, תוך כדי שהוא נופש באתר נופש שבמערב וירג’יניה. חבריו הנוצרים קברו אותו בבית קברות משפחתי של חקלאי נוצרי.
כיום החברה היהודית האמריקאית לשימור היסטורי, בתיאום עם העיירה Micanopy
ובתמיכה של הקהילה המקומית, עוסקת בהנצחת זכרו של משה אליאס לוי.
ההיסטוריונית האמריקאית כריס מונקו, ראתה בו כמי שהקדים ברעיונותיו את התנועה הציונית שצמחה מסוף המאה ה-19, והגדירה אותו כ”פרוטו-ציוני”.

 

דור 3: דייויד יולי הנכד – סנטור יהודי, מראשי המאבק למען העבדות ואבי מסילות הברזל בפלורידה

התפוח שנפל רחוק מאד מהעץ

דייויד יולי בנם של משה וחנה נולד בשנת 1810 ב Charlotte Amalie שבאיי הבתולה של ארצות הברית, אז קולוניה דנית, תחת כיבוש בריטי. שלא כמו אחיו ושתי אחיותיו שהתחנכו באנגליה שלח האב את דייויד להתחנך בארה”ב. בהסכמתו של האב למד דייויד בבי”ס לא יהודי, דבר שמבחינתו של האב יהיו לו השלכות חמורות בהמשך.
תקופה קצרה לאחר שנולד התגרשו הוריו והוא נשאר עם האם והבן הבכור אליאס עזב עם אביו לוירג’יניה ואח”כ לפלורידה. (דייויד הצטרף אליהם מאוחר יותר)
דייויד גדל כילד בעייתי ומרדן והיו לו סכסוכים רבים עם אביו. בניגוד  לרצונו של אביו הוא לא המשיך ללמוד בקולג’, אלא חזר לעבוד במטע של Pilgrimage ולאחר שהמקום נהרס במלחמה עם האינדיאנים, הוא נסע ללמוד משפטים ב- St. Augustine  ו
בשנת 1832 סיים את לימודיו  וקיבל רישיון עריכת דין.
בשנת 1841 נבחר לנציג הטריטוריאלי של פלורידה בבית הנבחרים של ארה”ב. במשך ארבע שנים הוא היה מראשי הלוחמים לקבלתה של פלורידה לאיחוד כמדינה, כמו גם למען היתר להמשך העבדות במדינה החדשה לכשתוכר.
בשל דעותיו בעד העבדות והדרום הוא כונה בתואר “Florida Fire Eater” (“אוכל האש של פלורידה”).
בשנת 1845 התקבלה פלורידה לאיחוד כמדינה ולוי נבחר לאחד משני נציגי המדינה בסנאט האמריקאי. לוי היה היהודי הראשון שנבחר לבית הנבחרים וגם היהודי הראשון שנבחר לסנאט של ארה”ב.
תוך כדי כהונתו נתקל דייויד לא אחת בהערות ותגובות אנטישמיות.
בשנת 1846 השיל דייויד משמו המלא את השם לוי ובמקומו בחר את השם יולי (שנשמע פחות יהודי), באותה שנה נשא דייויד לאישה את ננסי וויקליף, נוצריה אדוקה ובתו של מושל קנטקי לשעבר.
דייויד ואחיו אליאס היו מנוכרים לאביהם במשך שנים רבות, דבר שנגד את עקרונות אמונתה של ננסי וויקליף שהתנתה את נישואיה בכך שהוא חייב להתפייס קודם עם אביו.
שנים קודם לכן כתב האב משה, “כל יהודי שתורם ביודעין להתמזגות עם דת אחרת הוא אויב לעמו, לדתו ולעולם כולו”.
הפיוס היה למראית עין בלבד, מערכת היחסים הייתה רשמית ולגמרי לא לבבית, טקס הנישואין נערך בכנסייה, ואת ילדיו הוא גידל כנוצרים אך זה לא הועיל לו כנגד התגובות האנטישמיות מהם המשיך לסבול.
גם אליאס הלך בעקבות אחיו הצעיר ושינה את שמו ליולי ומשה האב לא שכח להם את זה לעולם. בירושה שלו הוא הותיר לכל אחד משני הבנים סכום של 100 דולר ואת מרבית רכושו והונו האחר, הוא חילק בין שתי בנותיו ואחותו ואת המוציאים לפועל של הצוואה שלו הוא דאג לבחור מתוך אויביו הפוליטיים המושבעים של דייויד.
יולי שירת בסנאט בין השנים 1851–1845, שלאחריהן לא הצליח להיבחר עד לשנת 1855 שבה נבחר שנית. כאשר שאלת העבדות עלתה לכותרות בשנת 1860, יולי היה אחד מראשי המאבק בעד העבדות, (מטע הסוכר שהקים בשנת 1850 החזיק בשיאו יותר מ-1000 עבדים). בהמשך הוא לחם למען היפרדות פלורידה מארה”ב ובשנת 1861 הוא התפטר מהסנט והצטרף לקונגרס של מדינות הדרום שפרשו מארה”ב. 

אבי מסילות הברזל של פלורידה
בשנת 1853 בתקופה שבין שתי הכהונות שלו בסנאט, הקים יולי את חברת מסילת הברזל של פלורידה ומונה לנשיאה, הבנייה עצמה החלה ב-1855 כאשר יולי שב לכהן כסנטור. עד לבניית המסילה שינוע הסחורות מאזורי היבשה שלאורך מפרץ מקסיקו לאלה שלאורף החוף שבאוקינוס האטלנטי נעשה דרך הים, מסביב לחצי האי פלורידה, בדרך ארוכה ומסוכנת. מסילת הברזל נועדה לחסוך מעל 1000 ק”מ בדרך הימית המסוכנת של מיצר פלורידה שהביאה לטביעתן של ספינות רבות. במקום שבו התחילה בעיירה Fernandina שוכנת כיום העיירה יולי סיטי הקרויה על שמו והמקום שאליו הייתה אמורה  להסתיים (הכפר Cedar Key) שוכן במחוז יולי שאף הוא נקרא על שמו. החברה נקלעה לקשיים עקב משבר כלכלי עולמי ששרר אז ומשקיע אחר שרכש אותה הוא שהשלים את המסילה בשנת 1860.
ההפגזות במלחמת האזרחים (1861) הביאו להרס כמעט מוחלט ויולי עצמו שהמשיך לכהן כנשיא החברה כמעט שנהרג באחת מהן ולאחר שהמלחמה הסתיימה בניצחון של הצפון (1865), נאסר יולי למשך תשעה חודשים.
אחרי שיולי עזב את החברה הוא המשיך ופעל במשך כ-15 שנה בחברות מסילות ברזל נוספות.
הפעילות הענפה שלו בתחום מסילות הרכבת זיכתה אותו בכינוי “אבי מסילות הברזל של פלורידה” ולמעשה מייחסים לו את ההקמה של רשת מסילות הרכבת בפלורידה כולה.

סוף דבר 3
יולי זכה להנצחה ברחובות שקרויים על שמו, יולי סיטי שבצפון מזרח פלורידה ליד נקודת המוצא של המסילה ומחוז יולי שבמערבה. שרידי מטע הסוכר שלו שבמחוז Homosassa שבחוף המערבי הוא אתר היסטורי שהוכרז כאתר מורשת והוא עצמו זכה להכרה כ”אישיות חשובה של פלורידה” ע”י מדינת פלורידה.
יולי נפטר ב-10 באוקטובר 1886 והוא קבור בבית קברות נוצרי במדינת ניו יורק אליה עבר לאחר שעזב את פלורידה.

 

 

סנטור ואחד הנואמים הגדולים בהיסטוריה של הסנאט, הזמנה לדו קרב שסופה בחברות יוצאת דופן, תובע כללי ומזכיר המדינה
בשנת 1842 נבחר Judah לבית הנבחרים של לואיזיאנה מטעם המפלגה הוויגית שלימים תצמח ממנה המפלגה הרפובליקנית ובשנת 1852 נבחר לנציג לואיזיאנה בסנט והיה היהודי השני בהיסטוריה של היהודים ושל ארה”ב ששימש בתפקיד סנטור.
בעקבות סכסוך בינו לבין ג’פרסון דייויס נציג מיסיסיפי בסנאט ולימים נשיא מדינות הקונפדרציה, הזמין Judah את דייויס לדו קרב שאחרי שבוטל החלה ידידות יוצאת דופן בין השניים.
Judah דחה פעמיים הצעה (שקיבל משני הנשיאים מילרד פילמור ופרנקלין פירס), שאם היה מקבל אותה היה הופך להיות שופט בית המשפט העליון של ארה”ב היהודי הראשון.
הוא כיהן בסנאט עד להצטרפותה של לואיזיאנה לקונפדרציה בשנת 1861.
בעיסוקו כעו”ד קודם לכניסתו לסנאט הוא פעל בהצלחה לגייס כספים למימון הקמת מסילת הברזל של אילינוי,  וכשהחל לכהן בסנט הוא המשיך בגיוס כספים למסילת הברזל מניו אורלינס לקליפורניה, אלא שלא כקודם בפעם הזאת הוא נכשל לגמרי.
לאחר הקמת הקונפדרציה (1861) מינה אותו ג’פרסון דייוויס, מי שאמור היה לעמוד מולו לדו קרב וכעת נשיאה הראשון של הקונפדרציה לתובע הכללי של הקונפדרציה וחודשים ספורים לאחר מכן לשר המלחמה, ואולם, בעקבות לחץ ציבורי שלא היו חסרים בו מניעים אנטישמים, הוא הגיש את התפטרותו לאחר מפלה שספגו כוחות הקונפדרציה מהאיחוד בשנת 1862, אך עוד בטרם הספיק להתפטר מונה לתפקיד שר החוץ שבו כיהן שלוש שנים עד לנפילתו של הנשיא דייויס בשבי בידי מדינות הצפון.
העובדה ש-Judah נטש את יהדותו לא הועילה לו כנגד גילויי האנטישמיות הרבים שהיו כלפיו. גילויי האנטישמיות הגיעו גם מצד אויביו מהצפון וגם מבני בריתו הדרומיים, אילולא הנשיא דייויס שהעריך מאד את כישוריו ורצה אותו לידו, ספק אם הוא היה מחזיק מעמד כנגד ההתקפות האנטישמיות נגדו.
Judah מדורג כאחד מגדולי הנואמים שהיו בהיסטוריה של הסנאט.
Judah ו- Yulee שני סנטורים יהודים ודף קורות חיים אחד
נקודה מעניינת היא הדמיון הרב בקורות החיים של שני האישים הללו שהם בני דודים מדרגה שנייה, שניהם צאצאים לשושלת שעד לסבים שלהם חיה במרוקו מאז גירוש ספרד, אבותיהם הגיעו בערך באותו הזמן לאיי הבתולה שבה שניהם נולדו בהפרש של שנה זה מזה. שני האבות שלהם היו שותפים לעסק ושתי המשפחות עברו מאיי הבתולה לארצות הדרום של אמריקה. שניהם עסקו בעריכת דין, שניהם התחתנו בכנסייה ושניהם הטבילו את ילדיהם לנצרות, דייויד נהיה חבר בבית הנבחרים של פלורידה בשנת 1841 ובשנת 1845 לחבר סנט ואילו Judah נבחר בשנת 1842 לבית הנבחרים של לואיזיאנה ובשנת 1852 לחבר סנט ומחוץ לתפקידיהם הציבורים שניהם השקיעו את רוב זמנם וכספם בהקמת מסילות הרכבת של אמריקה ולבסוף שניהם נפטרו בהפרש שנתיים זה מזה ושניהם נקברו בבית קברות נוצרי.
סוף דבר 4
אחרי מלחמת האזרחים Judah היה מבוקש ע”י כוחות הצפון הן כמי שכיהן כשר המלחמה וכמזכיר המדינה של הקונפדרציה והן כחשוד בתכנון של רצח הנשיא לינקולן, אבל הוא הצליח להימלט לאנגליה בטרם יניחו עליו את ידם.
באנגליה הוא חזר לעסוק בעריכת דין ולא חלף זמן עד אשר שמו הלך לפניו והוא שגשג כלכלית, זכה להצלחה רבה ואף מונה בשנת 1872 ליועץ למלכה ויקטוריה.
הוא ניתק כל קשר עם עברו ולא שב לבקר בארה”ב.
בשנת 1883 עבר לגור עם אשתו ובתו שבפריז ושנה לאחר מכן הוא נפטר ונקבר בבית הקברות Père Lachaise מקום קבורתם של מכובדים ומפורסמים רבים.
הוא הונצח בפלורידה באחוזה של מגדלי סוכר ששוחזרה וקרויה על שמו ודמותו שימשה השראה לסופרים רבים ברומנים, ספרי הרפתקאות ומדע בדיוני, כמו כן דמותו הופיעה על גבי שטר של 2 דולר שהונפק בשעתו ע”י הקונפדרציה.

2 תגובות “הסנטורים היהודים הראשונים ומנהיגי מאבקים בארה”ב

  1. אורית שגב

    מרתק!
    מחכה בקוצר רוח לסכומים הבאים על תולדות יהדות ספרד וצפון-מערב אפריקה

  2. שלומי נוי

    עוד סיפור מאלף על גלגולי הגניוס היהודי בעולם.
    חבל מאוד שלא נחשפים בבתי הספר שלנו אפילו לחלק זעום מתולדות יהדות ספרד וצפון אפריקה, חוץ מכמה רבנים ומשוררים…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *