גרסיף

באמצע הדרך בין אוג’דה לפס

גרסיף – קצת רקע על העיירה
היישוב היהודי – ציוני דרך
וקצת על חיי הקהילה
אנקדוטות המעט שעוד זוכרים
“איפה ישנם עוד אנשים..”, מפגש עם הגב’ זהרי
בית הקברות בגרסיף
גרסיף בתמונות

 

גרסיף – קצת רקע
מקורו של השם גרסיף הוא במילה הברברית גרסיף שפירושה מפגש ואכן העיר נבנתה במקום המפגש של שלושה נהרות.
גרסיף ממוקמת בגבול הדרומי של הריף בנקודה אסטרטגית כמעט באמצע הדרך בין העיר אוג’דה (160 ק”מ) במזרח מרוקו לבין העיר פאס (180 ק”מ) שבמרכז הארץ.
היסטורית העיר גרסיף הייתה המעוז של שבט ברברי בשם חוארה, אבל כיום השבט הזה הוא ערבי לחלוטין, אם כי הוא  ממשיך לשמור על מנהגיו הברברים.
הכלכלה של גרסיף מתבססת בעיקר על חקלאות וקונפקציה.

התנועה בתוך גרסיף היא במוניות ירוקות קטנות שיכולות לנוע בתוך העיר ואילו התנועה

 

היישוב היהודי – ציוני דרך
♦ על קיומם של יהודים בגרסיף ידוע מתחילת המאה ה-16.
גרסיף הינה אחד מיישובי הפזורה אליו פנו יהודי דבדו לאחר היחלת שלטון החסות הצרפתי בשנת 1912.
♦ בתחילת המאה ה-20 חיו בגרסיף מאה ושבעים יהודים ולקראת אמצע המאה גדלה האוכולסיה לחמש מאות חמישים יהודים. (מרציאנו)
בשנת 1947 נפתח בגרסיף מרכז ללימוד עברית ע”י שליח מא”י.
♦ במאי 1968 נפטר יוסף בן חמו שהיה אחרון היהודים שנקברו בגרסיף. מיד לאחר מכן עלו ארצה כל היהודים שעוד נותרו בה.
תם ונשלם הפרק של היהודים בגרסיף.

קברו של יוסף בן חמו אחרון היהודים שנפטר בגרסיף

קברו של יוסף בן חמו אחרון היהודים שנפטר בגרסיף


 

קצת על חיי הקהילה

היהודים שחיו בגרסיף היו ממשפחות הכהן סקלי (דאר רזיגא), בן חמו (דאר פופו, דאר סבאטה ודאר בזיזה), מרציאנו (דאר אלהרהר ודאר בן עקו), בן שושן (דאר בזיז), בן גיגי (דאר לבריוול ודאר לגראע) ומשפחת ענקונינה.
בגרסיף פעלו שלושה בתי כנסת ובמהלך השנים נותרו שניים בלבד, האחד של משפחת בנחמו והשני של הכהנים.
♦ הרב משה די פופו מדאר בנחמו היה הרב של הקהילה והוא שימש גם כשוחט.

לפני הרב משה די פופו רב הקהילה היה הרב אליהו בן גיגי.
♦ הילדים למדו במקביל לימודי קודש בחדר ולימודי חול בבית ספר רגיל המורה בבית הספר היה יוסף כהן מדאר רזיגא ולאחר מכן החליף אותו שלמה בן חמו מדאר פופו.
הילדים היותר גדולים יצאו ללמוד מחוץ לגרסיף בבתי ספר שבקזבלנקה אורט ו- école normal.

רבי משה דיפופו

רבי משה דיפופו

♦ הלימודים בחדר התקיימו כשהילדים יושבים על הרצפה כשהרב מקריא פסוק בעברית והילדים חוזרים אחריו ולאחר מכן מתרגמים את הפסוק לערבית.
♦ כמו שהיה נהוג בלימודים ב”חדר”, גם בגרסיף היו לרב מקל ושוט ששימשו אותו כדי להעניש תלמידים סוררים. 

בבית הספר היהודי למדו כל ילדי הקהילה וכן כמה ילדים של נכבדי העיר שהעדיפו לשלוח את ילדיהם ללמוד בבית הספר של היהודים.
בתקופת מלחמת ששת הימים נגררו התושבים הערבים לפרובוקציות שבעקבותיהם נשארו היהודים בבתיהם. (ראה גם באנקדוטות שבהמשך)
נכון לשנת 2016 (טיול שורשים של בני משפחה מדאר רזיגא) בית הקברות היהודי שבגרסיף נשמר היטב ע”י משפחה מקומית.

 

 

אנקדוטות – המעט שעוד זוכרים
לצערנו כמעט שלא נותר ממי ללקט זיכרונות ואנקדוטות ובכל זאת כמה דברים ששמעון הכהן סקלי הצליח ללקט.
השכנה הטובה
♣ בתקופת מלחמת ששת הימים שבה היהודים חששו לצאת מבתיהם נעזרנו בשכנתנו הערבייה שקנתה עבורנו את כל המצרכים אותם הביאה לנו רק בשעות החשיכה.
העלייה לארץ
♣ היחסים הטובים ששררו בין הקהילה היהודית לשכניהם הערבים קיבלו תפנית חדה בתקופת מלחמת ששת הימים. השמועה שנפוצה סיפרה שהערבים כבשו את ירושלים ואת תל אביב, היהודים הסתופפו בבתיהם, ילדים לא נשלחו ללימודים בבית הספר, שכננו יוסף מרציאנו נעצר ע”י המשטרה המקומית בגלל שנודע להם על רצונו לעשות עלייה ולמזלו בזכות הקשרים הטובים שהיו לו עם השלטונות  הצליח משה הדוד לשחרר אותו.
האווירה הכללית בקרב היהודים הייתה מאד מתוחה וזה אולי מה שדחף את אלה מבני המשפחה שלא עלו ארצה בגל העלייה של שנת 1956 להתחיל בהכנות.
בעלייה של 56 עלו דודים ודודות מצד אימי ללא הוריהם ואילו אבי אהרן, דודי משה וסבא אליהו שהיו שותפים לעסק מאז שעזבו את דבדו החליטו להישאר.
בחודש מאי 1968 נסענו לקזבלנקה ומשם למחנה העולים שבמרסיי ולאחר כחודשיים הפלגנו באוניה דן לנמל חיפה.
אבטחה צמודה
♣ בתקופת מלחמת ששת הימים כשנודע לראש העיירה שהיהודים אינם שולחים את ילדיהם לבית הספר הוא החליט להציב שומרי ראש על המורים והתלמידים בבית הספר ואף לדאוג להם לליווי בדרך אל בית הספר וממנו אל הבית.

 

ולסיום “איפה ישנם עוד אנשים .. ” – מפגש עם אישה מהימים ההם
שמעון הכהן סקלי הנזכר לעיל היה הרוח החיה שדחפה להעלאת הפוסט על גרסיף אל האתר והוא גם זה שיזם את המפגש עם אשת דודו זהרי ואין לי אלא להודות לו על החוויה יוצאת הדופן.
זהרי הכהן סקלי אלמנתו של משה הכהן מדאר רזיגא היא ממשפחת תורג’מן וגרה כיום עם בנה בקרית גת. היא נולדה בלעיון שם היא חיה עד שנישאה ואז עברה לגרסיף שבה גרה עד העלייה לארץ בשנת 1968.
מפאת גילה קצת היססתי לגבי המידע שאפשר יהיה להפיק ממנה ולכן ביקשתי לשוחח אִתָהּ קודם למפגש וכבר כשהשיבה לצלצול הטלפון נעימת קולה עוררה אצלי צלילים נשכחים מימים עברו וברור היה לי שאני צריך לפגוש אותה בהקדם.
נפגשנו בביתה בשעת בוקר מוקדמת כששמעון מגיע מנוף הגליל (נצרת עלית לשעבר) ואני מירושלים ומצאנו אותה יושבת על הספה בתנוחה שכולה רוגע ונינוחות.
נישקתי את ידה כמו שפעם נהגנו לעשות במפגש עם אנשים מבוגרים והתיישבתי כדי לשמוע ממנה על גרסיף ולעיון ועל אילן היוחסין שלה מצד משפחת תורג’מן אבל מה לעשות שכל כך נשביתי בקסמה של האישה המיוחדת הזאת שהמטרה שלשמה באתי כמעט שנשתכחה וכך במקום להוסיף לאתר מידע שאספתי ממנה אני מספר עליה עצמה.
חן ונועם הליכות, אצילות ונינוחות, רוגע ושלווה, נעימת הקול והבעת הפנים וגם התנועות המדודות ותנוחת הישיבה, כל ניע וזיע שלה כאילו לקוח מעולם אחר. עולם שבו חיו האנשים עליהם כתב נתן יונתן “איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא”.
כששאל אותי שמעון בתום הפגישה “אם היה כדאי לבוא אליה” השבתי לו ש”אחד הטריגרים העיקריים שלי לבניית אתר המורשת הוא הפער בין מי שהיו דור האבות שלנו לבין הדימוי שהדביקו להם כאן בארץ”.
במחשבה נוספת הביקור הזה היה בבחינת “מתוך שלא לשמה יצא לשמה” שכן הגברת זהרי היא אחת מאחרוני הנציגים שעוד אפשר ללמוד ממנו באופן בלתי אמצעי על מי שהיו “האנשים ההם”.   

תמונה שלי עם האישה המקסימה והנהדרת

תמונה שלי עם האישה המקסימה והנהדרת

“חוכמת הבייגלה” של גב’ זהרי
תוך כדי הפגישה עם עם הגב’ זהרי הגישה לנו עוזרת הבית בייגלה בצד השתיה הקרה והחמה. כבר ממבט מעל אי אפשר שלא להתפעל ממראהו, גוון זהבהב שזוף שמגרה את העין והחך, שקוטרו גדול מן הבייגלה הנמכרים בבתי מאפה ועושה רושם שהוא בעל “מידות טובות”.
למן הביס הראשון הרגשתי שמעודי לא טעמתי בייגלה בטעם שכזה. הפריכוּת שהיא אחת ה”מידות” החשובות במשפחת הבייגלה מגיעה לדרגה האופטימלית ביותר, הנימוֹחוּת בפה עושה חשק לעוד ועוד ואת הטעם הנפלא והמשובח חוששני שגם מאסטר שפים יתקשו לחקות.
כמו התפוח שאינו נופל רחוק מהעץ כנראה שגם הבייגלה נותר צמוד לגבירתו ועם גבירה שכזאת אין פלא שטעמו כה נפלא.
לפני שנפרדתי לשלום ביקשתי מהעוזרת לארוז לי בייגלה אחד כי רציתי לשתף את אשתי בחוויה ואין דרך טובה יותר לשתף בחוויית הטעם כמו הטעימה עצמה והיא בטוּבה ארזה לי את כל מעט הבייגלה שעוד נותרו לה.
אשתי, גיסתי ובני טעמו מן הבייגלה והתגובות שלהן היו “Wow” ו“אין דברים כאלה” ומכיוון שגם שמעון חשב בדיוק כמוני נראה שכל מבקר אוכל שהיה טועם ממנו היה מזכה אותו בציון 10.

אמנם יש לנו באתר את מדור המתכונים ובכל זאת מכיוון שהבייגלה האלה כל כך מזוהים בעינינו עם גברת זהרי נביא כאן את המתכון שבנה רשם עבורנו מפיה.
יחד עם זאת נציין כי ברשימת המרכיבים חסר מרכיב עיקרי אחד שהוא ה…”touch” של גברת זהרי.
מצרכים:
1 ק”ג קמח
1 חב’ מרגרינה
1 כוס שמן
2 כוסות מים בין חמים לפושרים
1.5 כפות שמרים
מעט מלח ומעט אניס
1 ביצה ומעט שומשום (למריחה וזרייה לפני הכנסה לתנור)
אופן הכנה:
– מערבבים את כל החומרים (למעט השומשום והביצה) עד לתפיחה של הבצק
– לאחר התפיחה ללוש במשך מספר דקות את הבצק
– חותכים לחלקים ומגלגלים לגלילים
– יוצרים את העיגולים
– מניחים בתבנית מורחים את הביצה ומפזרים שומשום
– מכניסים לתנור שחומם ל- 180 מעלות עד לקבלת הגוון הזהוב


בית הקברות
פסיפס השמות שעל קברי המצבות בבית הקברות מלמד על משפחות היהודים שחיו בגרסיף. 


מעט התמונות שיש לנו

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *