הכהן סקלי – פוגרומים ומעשי רצח

הרצח של משה ויצחק הכהן סקלי
הפוגרום בג’רדה ואוג’דה (1948)
ניצל מן המוקד- משה הכהן סקלי
פרעות באוג’דה 1953
חילול בית הקברות בלעיון

 

הרצח של משה ויצחק הכהן סקלי (1922)

הבן שמעון הכהן מספר

במסגרת פרויקט שימור המורשת ביקרתי פעמיים בביתו של שמעון הכהן סקלי במטרה לשמוע ממנו על הרצח של אביו משה הכהן ודודו יצחק שהם אחים של סבתא שלנו עווישה (אימא של סבא רבא יוסף) ולאסוף ממנו פרטים לצורך אילן היוחסין. הכרתי וזכרתי את שמעון הכהן ואשתו מימים רחוקים ממרוקו וגם מישראל מהימים שבהם התגוררו בשכונת בקעה.
הזיכרונות שלי ממנו הם של אדם עם הרבה דרך ארץ, ביישן, צנוע ואדם הממעיט מאד בדיבור.
מפאת גילו המופלג (תשעים ושבע) הגעתי לביקור הראשון כשבליבי מקנן ספק גדול אם אצליח לדלות ממנו מידע כלשהו.
בביקור השני הגעתי עם דויד אחייני.
בקושי רב הוא מצליח לראות בעיניו וצריך לדבר אליו בקול רם מאד כדי שיצליח לשמוע, ואולם משקלט את השאלה הוא משחזר את הדברים באופן מעורר השתאות. קצב הכתיבה שלי לא יכול היה להדביק את שטף הדיבור שלו, לכל אירוע הוא ציין את התאריך העברי והלועזי והוא זכר דברים לפרטי פרטים. הרצח התרחש ביום כ”ג אלו תרפ”ג, 16 בספטמבר 1922. אביו משה ודודו יצחק הכהן הגיעו במסגרת עיסוקם במסחר לעיר אוטט (שוכנת כ-160 ק”מ דרומית מערבית לדֶּבְּדוּ).
באישון לילה של ליל שבת חדרו ערבים לבית שבו הם שהו ורצחו אותם בשנתם בדם קר.

בית הקברות בדבדו

בית הקברות היהודי בדֶּבְּדוּ.

במקומות ובזמנים שדם יהודים הוא הפקר רוצחי יהודים אינם צריכים להימלט על נפשם מיד החוק והם אפילו יכולים להמשיך ולהתעלל בגופות הנרצחים, וכך מוצאים את עצמם בני הקהילה של הכהן סקלי במצב שהם אינם יכולים להביא לקבורה את הנרצחים והם נאלצים לנקוט בדרכי עורמה עד אשר הם מצליחים לחלץ את הגופות מידי הפורעים.
הם הובאו לקבורה בבית הקברות היהודי בדֶּבְּדוּ.

במרוקו של אותם ימים עפ”י רוב הבעל נושא בכל העול של הפרנסה ודינו של מי שהתייתם מאב הוא להיות תלוי אך ורק בצדקות ותרומות של אנשים. לא כך היה דינו של שמעון הכהן שבעת הרצח של אביו היה ילד בן 12. התכוננתי כבר לעזיבה כאשר שמעתי אותו אומר “כשאבא שלי נרצח אני הייתי ילד קטן וגרנו בברגן”, .. …. וכאן הוא המשיך וסיפר סיפור מופלא על גמילות החסד שסבא יוסף וסבתא זהרה גמלו עמו לאחר הרצח שבסופו סיפור מופלא של הכרת תודה.

 

 

הפוגרום בג’רדה ואוג’דה 1948

ראה: פרעות באוג’דה וג’רדה 1948

 

 

ניצל מן המוקד- משה הכהן סקלי

במהלך הכנס המשפחתי שמענו את הרצאתה של אורלי שבה היא סקרה את הפרעות והפוגרומים ביהודי מרוקו בתקופת השלטון המוסלמי החל מהמאה השמינית לספירה. לקראת סוף ההרצאה היא התמקדה בפרעות שנגעו ישירות למשפחת הכהן סקלי ולקינוח היא סיפרה לנו את סיפורו של הדוד שלה משה הכהן סקלי.
בזמן הפרעות שנערכו באוג’דה בשנת 1948 היה משה הדוד בן 19 נשוי ואב לילדה קטנה. הפורעים המוסלמים מגיעים לביתו מוציאים אותו בכוח, מובילים אותו אתם, קושרים אותו לעמוד חשמל, שופכים עליו חומר דליק ומבעירים אותו באש. המשטרה הצרפתית מגיעה מיד אחרי שהפורעים מדליקים את האש ומצליחה לחלץ אותו ברגע האחרון ממוות אכזרי, הוא שרד את האירוע הטראומטי כשהוא פצוע קשה.

מאיר מספר על הפרעות באוג’דה

 

פרעות באוג’דה (1953)

העצמאות של מדינת ישראל גררה את הפוגרום שהחל באוג’דה ונמשך בג’רדה והסתיים 42 יהודים הרוגים. חלפו מאז מספר שנים ועכשיו מרוקו היא זאת המדינה שבדרך הנאבקת לעצמאות.
במסגרת המאבק תוקפים הלאומנים הערבים את הממשל הצרפתי ואת המתיישבים האירופים וכרגיל היהודים (שזוהו עם השלטון הצרפתי) הם השעירים לעזאזל. העיתונים הלאומיים לוקחים חלק בהסתה האנטי יהודית שעושה את שלה בליבוי היצרים והבערת השטח. הפרעות כנגד היהודים התחילו בהרג של ארבעה יהודים באוג’דה בשנת 1953. מאוג’דה מתפשטות הפרעות ביהודים לערים נוספות, בעיירה פטיזאן (סידי קאסם) נערך טבח אכזרי שבו נרצחים שבעה יהודים, במזאגאן פורץ המון מוסלמי למלאח בוזז אותו ומבריח מתוכו קרוב ל- 2000 יהודים ובעיירה ווּאָד אְזָּאם נרצחים שבעה יהודים.
באותם ימים גרות באוג’דה נונה ועליזה והנה סיפורו של דויד שהיה אז נער צעיר.

זיכרונות של דוד (הבן של עליזה) מהפוגרום

באוגוסט 1953 בזמן הפוגרום שהיה באוג’דה כולם היו בחופשת הקיץ. האווירה הייתה של פחד ודאגה, שלוש המשפחות האחרות שגרו אתנו בבניין היו בחופשה בחוף הים. התחלנו לשמוע הדי פיצוצים מבחוץ ומאד חששנו להישאר המשפחה היחידה בבית שבו גרנו. עלינו לגג כדי לראות את השכנים היהודים שגרו בסמוך, רצינו לעבור אליהם ולהסתתר איתם כי השכן היה צייד והיה לו רובה צייד. חששנו לצאת לרחוב כדי לעבור אליהם והדרך היחידה שנותרה כדי להגיע אליהם הייתה לעבור מגג לגג, משימה לא פשוטה כשיש תינוק בן חצי שנה.
אנחנו הילדים קפצנו ראשונים ועזרנו גם לאימא לרדת ואבא נשאר למעלה עם אבי שהיה עדיין תינוק. לא הייתה לו שום דרך להעביר אותו אלינו והוא היה חייב פשוט לזרוק אותו אלינו למטה וזה מה שהוא עשה. נשארנו אצל השכנים עד הערב, אבא נשאר על הגג כי את הדלת הברחנו ונעלנו. היינו צריכים שמישהו יפתח את הדלת מבפנים כשנחזור. אימא דאגה לדוד מימון שהיה באוג’דה בזמן הפוגרום והיה אמור להיות בסמוך למקום שבו התחילו הפרעות. באמצע הלילה שמענו דפיקות חזקות בדלת, התברר שמימון הסתתר אצל מישהו והצליח להגיע אלינו. היה לאבא חבר ערבי טוב שמאוד עזר לנו, עד שגם הוא הבין שלא יוכל לשמור עלינו ואמר לאבא שכדאי לנו לעבור. עזבנו את הדירה ועברנו לבית בשכונה בה חיו הרבה יהודים.

 

חילול בית הקברות בלעיון


ראה בית הקברות היהודי בלעיון – סיפור מהסוף להתחלה

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *