מנהגים וטקסים

על ה”חינה” ו”אָבְּיָאדִי” שאין שמחה בלעדיהם
◊ על מקורה של החינה שלא סר חינה
◊ ועל השיר האלמותי “אָבְּיָאדִי יָאנָא”
מהחינה ועד החתונה
◊ ה”חִינה”
◊ “סְבְּת אְלְחזְ’בָּה – הודיה ותרנגול הודו
◊ לִילְת “שוֹרָה” ( ליל הנדוניה)
לִילְת טְבִילָה ( ליל המקווה)
הריון ולידה

בר מצווה

 

• תחילה על החינה ו”אָבְּיָאדִי” – כי אין שמחה בלעדיהם

החינה שהחלה את דרכה לפני אלפי שנים בשימושים רפואיים וקוסמטיים, והשיר “אביאדי” של הזמרת האגדית זוהרה אלפסייה, מצאו את דרכם אל הטקסים של יהודי מרוקו והפכו לחלק מהפרוטוקול של המנהג והטקס וזאת סיבה טובה לספר קצת על המקורות שלהם לפני שנספר על המנהגים עצמם.

הכופר הלבן ממנו מופקת ה”חינה” 

על מקורה של החינה שלא סר חינה

החינה מופקת מהעלים של זן הרוברה של שיח בשם “הכופר הלבן” שזרעים ממנו הובאו לארץ מהאיים הקריביים ע”י המכון הוולקני. השיח גדל בארצות צפון אפריקה, במצרים ובסודן ומגיע לגובה של 6 מטר. הוא שופע בפריחה קטנה וצפופה, בצבע לבן שעם חשיפתה לאור הופכת לוורודה. העלים ירוקים, מוארכים ופשוטים למראה. את הענפים  הצעירים קוצרים ולאחר שמיבשים אותם בצל מפרידים מהם את העלים שנמכרים כשהם שלמים או טחונים לאבקה ירקרקה.
מסתבר שהתכונות הפיגמנטיות של שיח הכופר הלבן ידועות מזה אלפי שנים.
שיח הכֹּופֶר (בצורת רבים כְּפָרִים) נזכר בשיר השירים: “אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר דּוֹדִי לִי, בְּכַרְמֵי עֵין גֶּדִי” (א’, יד) , “שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים עִם פְּרִי מְגָדִים כְּפָרִים עִם-נְרָדִים” או “לֶךָ דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה נָלִינָה בַּכְּפָרִים” ( ז’, יב) שבו שלמה מוזמן ע”י האהובה לתנות אתה אהבים במטעי הכופר של עין גדי. בתלמוד מופיעה ה“משחא דכופרא” (גיטין ס”ט, ע”ב) שהוא שמן שהופק מהעלים המומסים של הכופר כתרופה למחלה בדרכי השתן.
בתקופת הפרעונים החינה שימשה לצרכי ריפוי וקוסמטיקה ועפ”י מימצאים ארכיאולוגים עיטרו בה את ידי המתים טרם חניטתם. מסופר על קליאופטרה שנהגה לצבוע את שיערה ואף את ציפורניה ושפתיה בחינה. עיטורי גוף בחינה תארו סצנות דתיות, ומשאלות נפש לעולם הנצח, מומיות שנחשפו בטורקיה עוטרו בידיהן בחינה כאות תודה והערכה לאלת הפריון. מוסלמים עשו שימוש בחינה ביום האחרון לרמאדן וגם לטקסים של גירוש שדים, והגברים של העת העתיקה צבעו בה את שיער ראשם וזקנם. גם בספרות לא נפקד מקומו של שיח הכופר, שהופיע בשמם של מספר ספרים ובמחזמר “שלמה המלך ושלמי הסנדלר”, מופיע אשכול הכופר במשמעות אהוב ליבי.
ולסיכום השימוש בחינה הוא עתיק יומין וחצה יבשות וגבולות של דת, גזע ומין. 

ועל השיר האלמותי “אָבְּיָאדִי יָאנָא

שבעים שנה ויותר אחרי שהזמרת האגדית של יהודי מרוקו זוהרה אלפסייה, שרה את “אָבְּיָאדִי שמוקדש לחתן ולכלה  (לערוס וֹלעְרוֹסָא), הוא ממשיך להדהד בין כותלי השמחה והפופולריות שלו נותרה כשהייתה, להקות עכשוויות מחדשות אותו והוא זוכה לגרסאות כיסוי של להקות וזמרים מפורסמים.
למילות השיר יש כמה ורסיות שנבדלות בניואנסים קלים, הנה שניים מהבתים.


והשיר המולחן מפיה של זוהרה אלפסייה.

מילות השיר מביעות במילים פשוטות ולא מתחכמות, תקווה, אושר, אהבה והרבה שמחה ופרגון לחתן ובעיקר לכלה, כמו למשל בשורות הבאות שמובאות בתרגום חופשי.

הו יקירים, הריעו לה

שביגיע כפיה הביאה את הנדוניה
לא נעזרה באיש
הריעו לה לבת הכפר.

השיר שכל כולו מדבר על החתן והכלה ומזכיר באופן ישיר את מריחת החינה, חובר לכבוד הטקס המסורתי וממנו עשה דרכו לשמחות אחרות.


על כף ידך אשים חינה

אביך ימזוג כוס
בת מזל אני אתמול והלילה
השנה כלה – שנה הבאה ברית מילה

וקצת על הזמרת

היא נולדה בעיר ספרו בשנת 1905 לערך. פרופ’ אמריטוס יוסף שטרית שחקר את שירת היהודים במרוקו כתב עליה שהיא הייתה פורצת דרך, שהייתה האישה הראשונה שהופיעה מחוץ לקהילה ולמשפחה ובכך הביאה לקידום מעמד הנשים היהודיות והמוסלמיות כאחד. היא הייתה “גיבורה לאומית” ו.. “הם מתגעגעים אליה היום יותר מכפי שהתגעגעו אליה כשהיתה בחיים”.
בימי הזוהר שלה במרוקו כוכבה דרך והיא זכתה לכבוד מלכים תרתי משמע, וכשהגיעה לארץ כוכבה דעך עד שהגיעה לתהומות הנשייה.
שלמה בר שהיה מנושאי ארונה בהלוויה סיפר על האנרגיות והעוצמות ששפעו ממנה.
על חייה בארץ מאז עלייתה בשנת 1994 יש את הגרסה הרווחת של העוני, הדלות והבדידות המסתמכת על הדמות המשתקפת משירו של ארז ביטון “זוֹהָרָה אְלְפָסִיָה”
……….
הַיוֹם נִיתָּן לִמְצוֹא אוֹתָהּ
בּאשְקְלוֹן עָתִיקוֹת ג’, לְיַד לִשְכַּת הַסַּעַד
רֵיח שְיָרִים שֶל קוּפְסָאוֹת סַרְדִינִים, עַל שּּוּלְחָן מִתְנוֹדֵד בֶּן שָלוֹש רַגְלַיִם
שְטִיחֵי מֶלֶך מַרְהִיבִים,  מרוּבָּבִים עַל מִיטַּת סוֹכְנוּת
……….
ולעומתה יש את הגרסה שמספרת על האהבה הרבה שהרעיפו עליה והדאגה שדאגו לה בני המשפחה שחלקם גרו בסמיכות לה וחלקם בבאר שבע.  

 

מהחינה ועד החתונה

◊ לִילְת אְלְחְזְ’בָּה – ( ליל החינה)

ה”חינה” שעשתה עלייה ביחד עם הורינו, התקבלה בארץ בזרועות פתוחות ואומצה ע”י עדות שלא הכירו קודם את המנהג והטקס, וכמו ה”מימונה” בדרכה לארץ, גם היא איבדה את הצביון הצנוע שבו נחגגה במרוקו, ועם הזמן הפכה לאירוע שסביבו התפתחה תעשייה שלמה של אבזרים, עוגיות וגאדג’טים למיניהם ואירוע שבססגוניותו מאפיל על טקס החתונה.
מתיאורים שפגשתי, נראה שבאופן שבו החינה נחגגה, היה שוני גם בין הקהילות השונות של יהודי מרוקו. התיאורים שבהמשך מתייחסים לטקסים שהיו נהוגים בקרב קהילת יהודי דבדו ופזורותיה.
שבוע ימים לפני החתונה נערך טקס החינה שבעֵדָה שלנו נקרא “לִילְת אְלְחְז’בָּה”. לטקס הוזמנו חברותיה של הכלה ומבני המשפחה הקרובה הוזמנו בעיקר נשים. החתן שבטקסי החינה של הארץ, נכנס לאולם לקול תרועות שופר וחצוצרה, כשהוא נישא על גבי אפיריון לצידה של הכלה המיועדת ,…… לא נכח כלל בטקס החינה. לפי אחד התיאורים ששמעתי במקביל לטקס החינה שבו הוא לא הורשה לקחת חלק, הוא ערך מעין מסיבת רווקים משלו.
לצלילי המנגינה של “אָבְּיָאדִי”, שיר הדגל של הטקסים ותוך כדי קולות צהלולים (זְגְ’רִיתְס) שנשמעו במהלך הפזמון “טִי פָּארִי פָּאטִי” הניחו על ראש הכלה הלבושה בכפתאן, ביצה שבורה ביחד עם חופן חינה שנעטפו במטפחת ראש (סבנייה). לבתי השיר המקורי של השיר “אָבְּיָאדִי”, הוסיפו המוזמנות בתים חרוזים משלהן שסיפרו בשבח הכלה ולעתים גם על צער שירד עליה. לאחר הכלה עברו בין המוזמנות ומרחו חינה על כף היד (בד”כ ימין)  בצורה של חותמת עגולה שנקראה “טָאבְּע”. במהלך הטקס הנשים לבשו כפתאן התכבדו בעוגיות וריבות למיניהן והוגשה ארוחה חגיגית עם מאכלים משובחים ממטבחה של העדה.
משפחת החתן לא הגיעה בידיים ריקות אלא נשאה אתה מתנות למכביר.
“לִילְת אְלְחְז’בָּה” הוא הערב הפותח את השבוע שלקראת החתונה שבמהלכו החתן והכלה אינם מתראים זה עם זה.

◊ “סְבְּת אְלְחְזְ’בָּה” – הודיה ותרנגולי הודו
בשבת שלפני יום החתונה שנקראה “סְבְּת אְלְחְזְ’בָּה” משפחת החתן הייתה מוזמנת למשפחת הכלה. לקראת השבת היה מעין טקס שבו משפחת החתן הביאה למחותנים תרנגול הודו מקושט ומעוטר בתכשיטים.

דויד הבן של עליזה זוכר היטב את משפחתו של מקסים ז”ל, בעלה של רינה תבדל”א, כשהיא הולכת ברחוב של סבתא שבלעיון במעין תהלוכה שבראשה נישא תרנגול הודו, מקושט בסרט אדום ומעוטר בתכשיטים כשהוא יושב על מצע של קמח בתוך מגש עשוי מחצלת קש עבה שנקראה מִידוֹנָא. שלא כמו בחג ההודיה האמריקאי שבו תרנגול ההודו שהוגש לנשיא זכה לחנינה, תרנגול ההודו הזה קושט ועוטר לקראת הגשתו לסועדים ב“סְבְּת אְלְחְזְ’בָּה”, אליו הוזמנו גם חברים של החתן.
אגב, לפי התשובה שקיבלתי לשאלה “איך זה מסתדר עם המנהג שהחתן והכלה אינם מתראים זה עם זה במהלך שבעת הימים שלפני החתונה” , הבנתי שלעתים העלימו עין ולא דקדקו עם המנהג. 

  לִילְת שוֹרָה  ׁ(נדוניה)

שוֹרָה או כפי שנהגתה בקהילות אחרות של יהודי מרוקו סוּרה פירושה נדוניה, היא הטקס שבו מציגים לראווה את כל המתנות איתן תגיע הכלה לחתונתה. הטקס נערך יומיים או יום לפני החתונה.
המתנות שכללו תכשיטים, בגדים, כלי מיטה, אבזרי רחצה ומיני גאד’טים שמשפחת החתן הביאה אתה בליל החינה ואלה שהביאה ביום ה”שוֹרָה” ואת המתנות שאם הכלה צברה במשך חודשים ארוכים לחתונת בתה. השמלות, חלוקי הרחצה וכותונות הלילה היו תלויות על קולבים ושאר המתנות מתכשיטים ועד מגבות (פוֹטָה), שמיכות, כיסויי מיטה (זְרְבִּיָה) ונעלי בית (פָּנְטוֹף) הוצגו לראווה על גבי שולחן.
אפשר רק לתאר את התחושות למראה השולחן השופע במתנות בשלל צבעים שניחוחות של חדש עולים מהם, כשברקע, הימים הם ימים שבהם בלשון המעטה יאמר “השפע לא היה מצוי כמו בימינו אלה”

 לִילְת טְבִילָה – ליל המקווה
זהו הערב שלפני החתונה שבו החברות של הכלה מלוות אותה בדרכה אל המקווה. תוך כדי שהכלה טובלת במי המקווה חברות הכלה שרות לה את “אָבְּיָאדִי” ושירים אחרים. בתום הטבילה הגיעה הכלה כשהיא מלווה בחברותיה, שם חיכתה לה האם ששברה ביצה על משקוף הדלת והגישה לפי הכלה שקד טבול בדבש מתוך צלחת שאחזה בידה, לאחר מכן כיבדה את חברותיה בשקד המומתק בדבש. קודם שהכלה הגיעה לבית דאגה האם להוציא מתוכו את כל היושבים בו.

 ליל החתונה
את ליל החתונה חגגו בארוחה חגיגית בד”כ בבית החתן. בין מנה למנה נשמעו פיוטים והונפו כוסיות מחיה תוצרת ביתית.
רינה אחותי מספרת שהיא זוכרת שבמשך שבוע ימים לאחר החתונה של שמחה ואלי, הושיבו אותם מידי יום על מיטה מוגבהת והנעימו את זמנם במופעים למיניהם והיא אפילו זוכרת את עצמה מבדרת אותם במופעי סטנדאפ. 

 

הריון ולידה

רובם של המנהגים הקשורים בהריון ולידה שליקטנו כאן סופרו לנו ע”י דודה שמחה.
◊ הריון
לפני הלידה מכינים תערובת שנקראה זְּמֶּצ (אין כאן שגיאת כתיב) שהכילה חרובים, חומוס, חיטה מלאה ורכיבים נוספים. הקשישות מהמשפחה מנקות, חותכות, קולות על גחלים במחבת חימר ולאחר מכן לוקחות למטחנת החיטה או כותשות ידנית ומנפות.

כבר ביום הלידה המיסו חמאה חריפה משומרת, לא טרייה, ערבבו עם חלק מהתערובת היבשה ונתנו ליולדת לאכול. כולם חיכו לטעום אחרי שהיולדת סיימה.

◊ לידה
המיילדת שעשתה את עבודתה ללא תשלום הייתה אישה יהודייה, נוצרייה או מוסלמית.
כאשר היולדת כרעה ללדת עמדו גברים מחוץ לחדר היולדת וקראו פרקי תהלים וכאשר הגיע זמנם של צירי הלידה שרו את הפיוט “עת שערי רצון” הרי הוא פיוט “העקדה” שכל כולו מכוּון לעורר את הרגש ולהכשיר את הלבבות לתפילה ובקשת רחמים ולהביא פדות והצלה.
הפייטן מסלסל את בתי השיר והקהל משיב בפזמון החוזר “עוֹקֵד וְהַנֶּעְקּד וְהַמִּזְבֵּחַ”.
את הפיוט שחובר במאה ה-12 ע”י רבי יהודה שמואל בן עבאס שנולד בפאס נהגו לשיר גם ביום כיפור ובראש השנה. לקריאה נוספת ראה מאמר של פרופ’ משה בן אשר  המספר על הפיוט.
הפיוט “עת שערי רצון” בלחן של יהודי דבדוּ.


בבוקר שלאחר יום הלידה 
הכינו תערובת שנקראה תְּסְחְנְין שהייתה עשויה מחינה וחומר נוסף שכנראה דילל את הצבע העז של החינה. אחרי שהמיילדת עם הסבתות רחצו את התינוק מרחו על גופו את התְּסְחְנְין שמטרתו הייתה חיזוק העצמות.
הלבישו את התינוק  בבגד או בבד רופף, ואז ליפפו את החיתול לאורך כל הגוף.
מיום מריחת החינה ועד יום התְּסְחִים (ראה בהמשך) לא החליפו לתינוק את בגדיו העליונים ולא רחצו אותו.
באותו ערב הכינו קוסקוס עם עוף או בשר ושלחו לבית המיילדת העוזרת ולבתי נזקקים

תסחים

תסחים

תְּסְחִים
כאשר נולד בן – במהלך כל השבוע עד הברית היו מגיעים נערים מבית הכנסת קוראים מזמורי תהילים, מתכבדים ואוכלים
בערב למחרת הברית, היו מביאים חמישה דפים, תולים אותה על הקיר שהיה מקושט לכבוד הברית.  סגולה לבריאות והצלחה לתינוק.
כל הקהל של בית הכנסת היה מגיע להתפלל ולאכול ארוחת בוקר.
אסור היה להשאיר תינוק שעדיין לא מלאו לו 40 יום לבד.

 

בר מצווה

את חתן בר המצווה סיפרו יום לפני בר המצווה ולעתים תוך כדי ארוחת הבר מצווה, תוך כדי התספורת הייתה אחת מזמירות החן שבין הנשים שרה את השיר  “אביאדי” שהיה אחד משירי הדגל של זמרת העם של יהודי מרוקו זוהרה אלפאסייה
שבת חתן – כל מי שבא הביא אתו את המצרכים לארוחה, שמן, סוכר, ביצים, קמח…ובא ביום שישי לעזור בהכנות ובבישול.
בשבת בתום תפילת שחרית קהל בית הכנסת הלך אחרי חתן בר המצווה כשהוא מלווה אותו בדרכו בשירה ומשהגיעו לבית הנער היו מתכנסים לאפריטיף.
הרב מרציאנו מספר כי בדבדו “השכם בבוקר ביום הנחת התפילין נהגו קרובי משפחה ואורחים ללוות את חתן הבר מצווה לטבילת ידיים ורגלים במעיין סיביליה”.
לבנות לא חגגו בת מצווה.

והפתעה קטנה: בשנת 1931 חגג בקזבלנקה הנער חיים מלכא את בר המצווה שלו ולרגל האירוע חילק אביו הזמנות לאורחים ואנחנו מביאים כאן את ההזמנה עצמה הכתובה בשפה המרוקאית היהודית ובצידה את ההזמנה כפי שהייתה נראית בשפה העברית.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *