הפוגרום בגְ’רָדָה ואוּגְ’דָה

הרקע

במקביל למאבק היישוב היהודי בארץ כנגד המנדט הבריטי שהחל בשנת 1945 החל במרוקו המאבק לעצמאות. מפלגת האיסתיקלאל בראשות עלאל אלפאסי הגישה לסולטאן מוחמד החמישי עצומה שבה היא מצהירה על הזיקה שלה לאיסלאם ומכריזה על רצונה בייסוד מלוכה דמוקרטית. משטר החסות הצרפתי הגיב באופן קשה ואילו הסולטן שהיה מזועזע מתגובת השלטון הצרפתי לא הסתיר את אהדתו ללאומנים ובנאום שנשא בשנת 1947 הוא מכריז לראשונה על “זהותה הערבית של מרוקו” והוא מברך גם על הקמת הליגה הערבית שנוסדה בשנת 1945.
תקופות של חוסר יציבות שלטונית אינן מבשרות טוב ליהודים, מה גם שהפעם זה קורה במקביל למאבק של היישוב היהודי בארץ.
הלאומנים במרוקו מאשימים את השלטון הקולוניאלי הצרפתי ובאפן לא מפתיע גם את היהודים והציונות. הכרזות והשלטים עושים את שלהם בליבוי היצרים כנגד היהודים במרוקו שנופלים קורבן לשורה של התפרצויות אלימות וביניהם בסֶפְרוּ (יולי 1944), מקנס (ספטמבר 1944), מרקש וקזבלנקה (מאי 1945).
ביום כ”ט בנובמבר 1947 מחליטה העצרת הכללית של האו”ם על תוכנית החלוקה שמביאה לסיום המנדט הבריטי בארץ ותחילת מלחמת העצמאות.
בתאריך 23 במאי 1948 נואם הסולטן מוחמד החמישי והוא מסביר ליהודי מרוקו ……… “זה כמה ימים שפרצה המלחמה בפלשתין, ארץ קדושה, לאחר שהערבים נואשו מלשכנע את הציונים לוותר על הרעיון להשתלט על הארץ הזו ולגרש ממנה את תושביה”………    “המדינות החברות בליגה הערבית מצאו עצמן מחויבות לפלוש לפלשתין הקדושה כדי להגן על תושביה ולמגר את התוקפנות הבלתי מוצדקת של הציונים”…………. “אנו תומכים בלב ונפש בשליטי ערב ובראשי הממשלות שלהם”………………“מסיבה זו אנו מצווים לנתינינו המוסלמים שלא להיגרר להסתה בעקבות מעשיהם של היהודים כנגד אחיהם הערביים בפלשתין ולא לבצע מעשה כל שהוא העלול לשבש את הסדר ובטחון הציבור”……. ובהתייחסו ליהודי מרוקו הוא מציין “שונים הם מהיהודים העקורים שפנו מכל קצות תבל לעבר פלשתין בכוונה להשתלט עליה שלא בצדק ובשרירות לב”…… “לפיכך הם צריכים להימנע מכל מעשה שיש בו כדי לתמוך בתוקפנות הציונית או להפגין סולידריות כלפיהם, משום שבכך הם יפגעו בזכויות המיוחדות המוענקות להם כשם שיפגעו באזרחותם המרוקאית”

בתאריך 7 ביוני 1948 מתחילות הפרעות באוג’דה ומשם ממשיכות לעבר ג’רדה.
נאומו של הסולטן כולל אומנם קריאה לנתיניו הערבים שבמרוקו שלא להיגרר לאלימות כנגד היהודים כאות הזדהות עם אחיהם הערבי בארץ אבל בד בבד הוא כולל גם אלמנטים אנטי ציוניים קשים והזדהות מוחלטת עם הערבים בארץ. אוזנם של הפורעים הייתה סלקטיבית והיא סיננה את קריאות ההרגעה ושמעה רק את החלקים האנטי ציוניים שמגבירים אצלם את האחווה וההזדהות עם אחיהם הפלסטינים.
בגלל קרבתה לאלג’יריה העיר אוג’דה משמשת באותה עת מוקד למאות צעירים החוצים את הגבול לאלג’יריה בדרכם לישראל. דברי ההסתה המתפרשים מנאומו של הסולטן הם כאבק שריפה לפצצה המתקתקת של תסכול מהמאבק בשלטון הצרפתי (שבו הם מאשימים גם את היהודים), הפתיל מוביל לעבר אוג’דה שהיא מוקד לבריחת יהודים לישראל.
שבועיים לאחר הנאום של המלך ושלושה שבועות לפני קום המדינה פורצות הפרעות באוג’דה.

מהלך הפרעות

ביום שני בשבוע כ”ט באייר תש”ח (7 ביוני 1948 ) המוסלמים של אוג’דה לא הופיעו לעבודה, בשעות הבוקר מתקבץ אספסוף חמוש בגרזנים וסכינים בשוק היהודים.
ימים קודם לכן נשמעו קריאות ואיומים לרצח כלפי היהודים.
המהומה מתחילה עם תקיפתו של יהודי שגוררת תגרה רבתי בין יהודים ומוסלמים, סמוך למקום האירוע נפצע מוסלמי מידי יהודי שדקר אותו. חיש מהר נפוצה השמועה לאמור “יהודי רצח מוסלמי!” ולא צריך יותר מזה כדי לטבוח ביהודים.
ארבעה יהודים וצרפתי אחד נרצחים באוג’דה.
ההמון המתפרע מתפזר רק אחרי שכוחות צבא ומשטרה משתלטים עליו והם מתקבצים מחדש ונוסעים במשאית לעבר העיירה ג’רדה שהיא עיר מכרות פחם הסמוכה לאוג’דה.
מיד כשהם מגיעים הם מלהיטים את הרוחות שם אחרי שהם מפיצים שמועה שיהודים רצחו מוסלמים ושיהודים הרסו את גג המסגד הגדול באוג’דה, בעקבות השמועה מתחולל טבח נוראי ביהודים.
38 יהודים נוספים נרצחים ובהם רב הקהילה משה הכהן סקלי. מספר היהודים הנרצחים הכולל בשני ימי הטבח מגיע ל-42 בהם עשרה ילדים ועשר נשים. עשרות רבות נפצעו וחנויות ובתים רבים נשדדו ונבזזו, כל זאת לקול צהלולי שמחה של נשים מוסלמיות שצפו באירועים. בעקבות הפוגרום הועמדו לדין בפני בית דין צבאי צרפתי 35 ערבים. 2 נידונו למוות, 2 לעבודת פרך לכל החיים ועל היתר נגזרו עונשי מאסר שונים.
הפוגרום עצמו לא זכה לכיסוי תקשורתי והוא הוזכר כמעט בדרך אגב, שמות הנרצחים לא הוזכרו ובמשך הזמן כמעט שנשכחו מהזיכרון הציבורי.
רבי שלמה הכהן זאגורי בספרו “ויקץ שלמה” מביא את רשימת הקרבנות שאותה אנחנו מביאים כאן כגלעד צנוע לזכרם של הנרצחים הי”ד.

 

 רשימת היהודים שנרצחו בפוגרום
לחץ כאן אם התצוגה אינה זמינה 

Download (DOCX, Unknown)

משפחת הכהן סקלי והטבח

שישה עשר מתוך ארבעים ושניים היהודים שנטבחו בפוגרומים של אוג’דה וג’רדה היו בני משפחת הכהן סקלי. אמהות וילדיהם, בעלים ונשותיהם.
הרב משה הכהן סקלי שהיה רב הקהילה בג’רדה הגיע אליה מדבדוּ נרצח במהלך הפוגרום כשהוא בן 38, יחד עמו נרצחו אימא שלו עיישה, אשתו עיישה (33), בנו אפרים (13), בתו פורטון (6) והתינוקת שמחה שהייתה בת שנה.

jerrada 1

ג’רדה

קמי אלמנתו של מימון אחי ז”ל שהייתה ילדה בת שמונה בזמן הטבח בג’רדה צפתה בטבח הנורא מתוך חבית פתוחה משני צדדיה שמישהו מהיהודים דחף אותה אליה. שעת הערב המאוחרת הקשתה כנראה על הפורעים להבחין בה, עיני הילדה הקטנה קמי נאלצו לצפות במחזות הנוראיים של הרג בגרזנים ושחיטה בסכינים. כשגילו אותה במחבואה ורצו לעשות בה ובאליהו בן סעדון (בעלה של דודה שלה) את אשר עשו בשאר היהודים בא לעזרתם ערבי שהיה חבר טוב של אליהו בן סעדון. הוא דיבר אל ליבם של הפורעים וביקש שלא יהרגו אותם.
הוא הצליח לשכנע את הפורעים שלא להרוג אותה אחרי שאמר להם שהוא ידאג לאסלם אותה אבל דבר לא עזר לאליהו בן סעדון והם רצחו אותו לנגד עיניה. בשולי הסיפור נוסיף שרק לאחרונה וממש בדרך מקרה נודע לילדיה של קמי על החוויה המזעזעת שעברה אימא שלהם.
היא מעולם לא סיפרה ולא הזכירה דבר ממוראות הפוגרום הנורא.

והקברים הפעורים

והקברים הפעורים

כריית הקברים לנרצחי הפוגרום

 

 

 

 

 

 

 

בתקופה שלפני הפְּרָעוֹת דודה עליזה הגיעה עם הילדים ללעיון שהייתה עיירה שקטה ואילו דוד יהודה אח של סבא יוסף נשאר באוג’דה כדי להמשיך בענייני החנות. אחרי הטבח הנוראי בג’רדה התארגנה משלחת של יהודים מאוג’דה ובהם דוד יהודה כדי להגיש סיוע ליהודי ג’רדה ולטפל בהבאת הרוגי הטבח לקבורה באוג’דה.
על המראות הטראומטיים והמחזות הזוועתיים שהוא ראה שם אפשר ללמוד מהתגובה שלו כאשר הגיע ללעיון כדי להצטרף למשפחתו בחג השבועות (12/6/48) כפי שהיא מתוארת בדף תיעוד לזכרו:

..”דוד יהודה היה אדם בעל מזג מאד נוח לבריות, אדם נעים הליכות שכמעט לא ידע מצבים של כעס. בפעם הכמעט יחידה שהוא כעס הוא כעס עד מאד, הוא התפרץ בזעם, הוא זעק בקול גדול ….. הוא יצא מגדרו”.
היה זה בחודש יוני 1948. בעקבות הקמתה של מדינת ישראל, העוינות כלפי היהודים במרוקו מגיעה לשיאים ומפלס הפחד הולך וגובר.

דוד יהודה

דוד יהודה

ביישובים מסוימים ובהם אוג’דה מקום המגורים של עליזה ודוֹד יהודה המתח גדול במיוחד. אולי בעקבות יחסי שכֶנוּת מיוחדים ששררו בין היהודים לערבים ואולי בשל אזהרה חמורה שהוציא הקאָדִי (שהיה מעין ראש עיירה), לֶבָל יעזו לגעת ביהודי מיהודי לָעְיוּן מקום המגורים של סבא וסבתא, העיירה לָעְיוּן הייתה מקום מוגן יחסית ליהודים.
בעקבות זאת מגיעה דודה עליזה עם הילדים הקטנים לבית של סבא וסבתא בלעיון, ודוד יהודה נשאר בגפו באוג’דה כדי להמשיך עם ענייני החנות.
ביום כ”ט באייר תש”ח (7/6/1948 יוצא ההמון המוסת לפרוע ביהודים. באוג’דה נהרגים ארבעה יהודים, משם ממשיך ההמון לעבר העיירה ג’רדה הסמוכה שבה נשחטים ונהרגים במהלומות גרזן עוד 42 יהודים ובהם תינוקות בעריסותיהם. דוד יהודה יוצא עם קבוצת יהודים מאוג’דה לעבר העיירה גְ’רָדָה. הוא רואה שם את מראות הזוועה והוא מלקט במו ידיו את מה שנותר מגופות הנרצחים כדי להביא אותם לקבורה בעיר אוג’דה.
בינתיים בעיירה לעיון מתכוננים לקבל את פני חג השבועות (12/6/48).
הוא מגיע ללעיון ורואה את הכבשים שנשחטו לכבוד החג ואת אווירת החג השוררת בעיירה. או אז, הוא מתפרץ ומשתולל מזעם על יהודי לעיון החוגגים בתמימות לב בשעה שאחיהם נשחטים בהמוניהם. הדברים ששמעתי שדוד יהודה זעק בקול גדול לתושבי לעיון הם דברים של תוכחה וזעקה עמוקה שיכולים לצאת רק מפיו של מי שחווה חוויה כה זוועתית ואני מתקשה לצטט אותם. התמונה העולה לנגד עיני של אותה סיטואציה אומללה, מזכירה משום מה את סיפור עגל הזהב. כמו משה היורד מן ההר עם הלוחות, מוצא את בני עמו חוגגים עם עגל הזהב ומנתץ את הלוחות, כך דוד יהודה ז”ל המגיע לעיירה עם בשורת איוב, מוצא את בני משפחתו חוגגים סביב בשרו של תיש “שובר את הכלים והכללים” ומתפרץ בזעם שכמוהו לא נראה.

תגובה אחת “הפוגרום בגְ’רָדָה ואוּגְ’דָה

  1. שושנה כהן בן הרוש

    לצערי סבא שלי אליהו הכהן סקלי נרצח על ידי האספסוף הנאלח הזה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *