חגים ומועדים

ראש חודש
חגים
ראש השנה
♦ כיפור
♦ סוכות
♦ ט”ו בשבט ושבת שירה
♦ פורים
♦ פסח
♦ מימונה
רוֹנדה, בּלוֹט, אפריטיף ועוד מנהגי חוּלין 

 

ראש חודש

  • בכל ראש חודש היו שוחטים תרנגולת.
  • לרגל ראש חודש הכינו סעודה של קוסקוס וזאת לזכר “מנחת סולת בלולה בשמן..” שנאמר: “ובראשי חדשיכם תקריבו… סולת מנחה בלולה בשמן..” (הרב מרציאנו).  

 

חגים

  • ילדים נשואים סעדו את ארוחת החג בביתם שלהם ולא אצל ההורים.
  • לפני כל חג היו מלמדים בתלמוד תורה את הפרשה וההפטרה של החג.
  • בחגים היו נוהגים לשחוט כבש.
  • לכבוד החג היו מכינים מהכבש שנשחט “אלמטרוח” שהוא בשר צלוי על גחלים בתוך האדמה.

 

ראש השנה

  • בראש השנה המנהג היה שלא לאכול חריף, חמוץ או מלוח ולא לשתות קפה שחור בגלל צבעו ובירה בגלל מרירותה.
  •  בחג היו מברכים ברכת שהחיינו על הפירות החדשים חבושים והדרים. 
  • נהוג היה שלא לישון שנת צהריים בימי החג.
  • תפילת החג של ערב ראש השנה הייתה נפתחת בפיוט “אחות קטנה”.
  • לפני תקיעת השופר אחד הפייטנים היה שר את פיוט העקדה “עת שערי רצון” שנכתב ע”י רבי שמואל אבן עבאס במיוחד לכבוד ראש השנה.

 

כיפור

  •  לפני החג הסתובבו בחצרות הבתים תרנגולי הכפרות ולקראת החג היה עובר השוחט מבית לבית ועושה את מלאכתו, על עוונות הזכרים כיפרו בתרנגול ועל אלה של הנקבות כיפרו בתרנגולות.
  •  בערב החג נהגו לאכול מאכלים שונים שמבוססים על בשר עוף ובהם מאכל שהיה ייחודי לערב כיפור שנקרא טאז’ין שהוא מעין פשטידה של עוף עם ביצים.
  • הערבים כיבדו את היהודים, סגרו חנויות ולא פתחו בתי קפה.
  •  החבוש כיכב בשולחן החג הן בצורה של תבשיל חבושים עם בשר והן כלפתן חבושים.
  •  ביום החג ילדים הסתובבו בבית הכנסת כשהם אוחזים בידיהם חבושים שבהם נעוצים מסמרי ציפורן להרחה.
  • בין המתפללים בבית הכנסת הסתובבה לה מיד ליד קופסה עגולה קטנה עם טבק שכל אחד בתורו היה לוקח בין שתי אצבעותיו קורטוב ומריח ממנו, המיומנים שבחבורה היו מניחים את קומץ הטבק על גב האגודל ואז “מסניפים” ממנו.
  • יש מי שגזרו על עצמם תענית דיבור מתחילת הצום ועד לסיומו.
  • היו שהקפידו לעמוד במהלך כל התפילה של ערב יום כיפור ובמהלך יום כיפור מתחילת “שחרית” ועד תום תפילת ה”נעילה”. מקורו של המנהג עפ”י הרב אליהו מרציאנו הוא בבחינת “כִּי לְמִשְּׁפָטֶיךָ עָמְדוּ הַיּוֹם”, וכן זֶכֶר לעומדים יום שלם במקדש.

    והסיפור
הפיוט השני שנהגו לשיר בהפסקה שבין מנחה לשחרית הוא “אליך ה’ נשאתי עיני”. מאז ששמעתי אותו לראשונה בבית הכנסת שבמקור חיים, אי שם בסוף שנות החמישים היה לי יחס מיוחד לפיוט הזה. האם זאת המנגינה המיוחדת, או שמא הדרך שבה נהגו לשיר אותו בקולם הערב צמד האחים משה הכהן ז”ל ואליהו הכהן יבדל”א, כאשר זה שר פסוק בעברית והאחר משיב בפסוק בערבית.

היה בו בפיוט הזה משהו קסום, מרתק ושובה לב שלא הצלחתי לרדת לפשרו.
מה רבה הייתה שמחתי כאשר נתקלתי במאמרו של פרופ’ משה בן אשר, נשיא האקדמיה ללשון העברית וחתן פרס ישראל לחקר הלשון העברית ולשונות היהודים (תשנ”ג), שם הוא מספר על המקום המיוחד שתפס הפיוט בקהילות אוהראן ותלמסן שבאלג’יריה ובקהילות דבדו, אוג’דה ועיירות סמוכות.
אחרי שקראתי את המאמר הבינותי שכמוני היו עוד רבים מאד שהפיוט הזה שבה אותם בקסמו.
וכך הוא כותב:
“לתפילת הסליחות עצמה היו מגיעים לבתי הכנסת במקומות אלו רק מקצת מהמתפללים בעיקר אלו שנִתְכַּנוּ “משכימים ומעריבים”, אבל קהל עצום היה מגיע לקראת סוף תפילת הסליחות לאמירת הפיוט הזה, וגם נשים רבות מילאו את הרחבה או את החדר ששימש עזרת נשים. הפיוט היה נאמר כולו בנוסחו העברי בית אחר בית מתוך “סדר הסליחות”, ולאחר מכן היה נאמר ה”תרגום” שלו לערבית מתוך דפים מודפסים או כתובים בכתב יד. נקטתי “תרגום” במירכאות, שכן אף שמספר בתי הפיוט בנוסח הערבי זהה למספרם במקור העברי – ואלה כאלה ערוכים לפי סדר אל”ף בי”ת עברי – אין מדובר בתרגום] אלא בנוסח שונה לגמרי.
ועוד הוא מוסיף: כי ” בשביל רבים מבני הקהילות הנ”ל אמירת הפיוט “אליך ה’ נשאתי עינַי” בערבית היה עיקרה של תפילת הסליחות” והוא מצטט דברים ששמע בשנת 1988 מפיו של שמעון דרעי המנוח שנולד בתלמסאן בשנת 1904.
“כל בני קהילה באו לבית הכנסת כדי לשיר אילאךּ יא רבי רפדת עינייא, שהוא הפיוט היפה והמעולה בתפילת הסליחות. אנשים ונשים שלא ביקרו בבית הכנסת ברוב ימות השנה היו משכימים קום ובאים להשתתף באמירת הפיוט או היו מאזינים בקשב רב לאומריו. כל מי שידע לקרוא עברית החזיק בידיו את הדפים המודפסים ובהם הפיוט בערבית הכתוב באותיות עבריות, ומי שידע לקרוא רק צרפתית החזיק בידיו את נוסח הפיוט בערבית מתועתק באותיות צרפתיות. אומַר לך משהו חשוב: לא הייתה הכנה טובה לר”ה וליוה”כ כאמירת הפיוט הקדוש והנפלא הזה בוקר בוקר בימי הסליחות. כמה חבל שבשנים האחרונות הפסיקו בבית הכנסת שלנו בפריז את אמירת הפיוט בערבית. כך מחקנו את זכרם של אנשי תלמסאן הראשונים! ”.
“מעניין הדבר כי לא רק בקהילות צפון מזרח מרוקו, שרוב בני קהילות דיברו בהן ערבית עד לחיסול הקהילות באמצע המאה העשרים, אלא גם במערב אלג’יריה עד 1962 – עת עזבו אחרוני היהודים את הארץ ההיא, 132 שנה אחרי הכיבוש הצרפתי, ורוב הציבור דיבר אך צרפתית ורק מעטים עוד דיברו ערבית – התמידה אמירת הפיוט בערבית. יש בידי עדויות שכך המשיכו לנהוג עוד כעשרים שנה רבים מיוצאי הקהילות הנ”ל ממרוקו ומאלג’יריה לאחר עלותם ארצה או לאחר השתקעותם בצרפת. אבל גם המנהג הזה ננטש ונשכח, ורבים מהצעירים בבתי הכנסת של יוצאי תלמסאן בצרפת או של יוצאי דבדו ואוז’דה בארץ אינם מכירים את המנהג”.
נחזור אלינו: במחצית השנייה של המאה ה-19 ייצאה העיירה דבדו רבנים וחכמים לאלג’יריה וליישובים אחרים במרוקו. לאחר מרד בוחמרה בשנת 1904 וכן לאחר החלת משטר החסות הצרפתי בשנת 1912 גלו יהודי דבדו לאוג’דה, לעיון, תאורירת וישובים אחרים ויתכן מאד כי מקורו של הפיוט הוא ביהודים מקהילת דבדו שהביאו אותו ליישובים אליהם נדדו במרוקו ובאלג’יריה.
עד לאמצע שנות השמונים בית הכנסת “בית יוסף” ששכן בפאתי שכונת מקור חיים שבירושלים שימש קהל מתפללים שרובם ככולם הגיעו מהעיירה לעיון שבמרוקו. מוצאם של כל תושביה היהודים של לעיון היה מדבדו, ואין פלא שבית הכנסת הזה היה אולי מן האחרונים שבו המשיכו צליליו של הפיוט המיוחד להתנגן מידי יום כיפור.
הנה מספר בתים שהצלחתי ללקט מתוך המאמר ובעזרתם של הרב אליהו מרציאנו והפייטן אליהו הכהן. (כאמור הנוסח הערבי איננו תרגום של הנוסח העברי אלא טקסט העומד בפני עצמו)
אליך ה’ נשאתי עינַי, שמע קול תחנונַי, כגודל חסדך /
איִלאְךּ יָא רְבִּי רְפְדְת עיִנִייָא, תְנְדְר מְן חָאלִי וּתְחְאן עְלִייָא 
(=אליך ה’ נשאתי עיני, הבט במצבי וּתרחם עלי);
וברוגז רחם, זכרה והנחם, ושמח ונחם, נפש עבדך/
וּיְגְפְר דְנוֹבִִּי, וּגְ’מִיע מָא שַאפוֹ עְיוֹנִי, הוֹמֹא אְללִי עְדְבוֹנִי, זאָדוֹנִי עְלַא מַא בִּייָא  
(=ויכפר עווני, ו[על] כל מה שראו עיניי, המה יסרוני, הוסיפו על אשר בי [= הוסיפו על סבלי]).
בשמך בטחתי, וְכָּפָי שִיטָחְתִי, דברים לקחתי, ובאתי עָדֵיך /
בָּאדִי בְּכְּלָאמִי, ווּנְדְר פְלְגָאמִי, בָּאש נְתְבְּת כְּלָאמִי, מְעָא מוּל אָדְנְיָיא
גברו יגונותי, וָיִכְלוּ שְנוֹתָי, כי כל עוונותי, שָתָה לנגדך /
קוּלְת אָנָא נְמְדְח, פִי כֹּל מְסָא ווּסְבָּח, וּבְיִיסְמְךּ נְרְבְח, יָא מוּל אָדְנְיָיא
מרום ממרומים, רחם על עגומים, ועל זרע רחומים, ילדי ידידייך /
זַרנִי שְׁטַנִי, רוּאַנִי וּלהַאנִי, פְל גָלוּת אַרמַנִי, זַד לִי עַלַהמַה בִּיַה
פזמון: אליך ה’ נשאתי עיני, שמע קול תחנוני, כגודל חסדך /
אִילְךּ יָא רְּבִּי, רְפְדְת עיִנִיָיא, תְנְדְר מְן חָאלִי, אוּתְחְן עְלִיָיא

 

סוכות

♦ את הסוכה היו בונים רק מקנים. (חלק מהקנים היו נשמרים לחג המים שבועות כדי להכין מהם מעין משאבה להתזת מים)
♦ 
את הלולב היו מקשטים בחוטי רקמה צבעוניים שהסתיימו בפונפון לראשו.
♦ 
בהושענא רבא מנהג היה לאכול “אברתותס”.
♦ ליל 
שמחת תורה נקרא “דורן” (“הקפות”) והמנהג היה לחזור ולהקיף את ההיכל עם כל הילדים על הידיים.
♦ 
בהושענא רבא ילדים השתדלו להישאר ערים בתקווה שיצליחו לראות את המחזה של שערי השמים הנפתחים כפי שספרו להם.
♦ שעשוע נפוץ לילדים היה להכין מעלי הלולב סלסלאות שחלקם שמשו לקישוט הסוכה.


ט”ו בשבט ושבת שירה

ט”ו בשבט
♦ 
בערב ט”ו בשבט התכנסו כל בני המשפחה יחד לאכילת הפירות.
♦ בשפה המרוקאית ט”ו בשבט נשמע כמו “טוֹבּ שבט”.

שבת שירה
“שבת שירה” היא בד”כ השבת הסמוכה לט”ו בשבט (פרשת בשלח שבה מופיעה שירת הים ובהפטרה קוראים את שירת דבורה).
את “שירת הים” קראו במנגינה חגיגית מיוחדת.
המנהג הקשור ב”שבת שירה” הוא אכילת מאכל בשם “אָשְרְשְם” שהוא מאכל העשוי מחיטה.
נפלה בידינו הזכות להתחקות אחר השורשים של מנהג אכילת ה”אשרשם” עליהם אנחנו מספרים ב “דף המתכונים” של האתר (חפשו ב “מאכלי חגים” ברשימה שבראש הדף) שם תוכלו גם לעיין במתכון.

 

פורים

  • כולם יחד הכינו את העוגיות לקראת החג.
  • במשלוח מנות נהגו לשים דמי פורים עבור הילדים.
  • מקְרוֹד הינה עוגיית סולת ודבש בצורת מעוין. בכל חג פורים אכלו מקְרוֹד ואם פגשת במקרוד סימן שהימים הם ימי פורים.
מגילת פורים מפס שמתוארכת למאה ה-13 או ה-14 (מתוך ויקיפדיה)

מגילת פורים מפס שמתוארכת למאה ה-13 או ה-14 (מתוך ויקיפדיה)

מגילה סבא 2

מגילת פורים של סבא

 

 

 

 

 

 


סרט קצר: ילדים חוגגים פורים במרוקו וקריאת המגילה בשנות ה-50 

 

 

 

פסח

ניקיון הבית

התכונה לקראת חג הפסח הייתה מתחילה אי שם בין ט”ו בשבט לפורים.
בלעיון כל כלי המיטה היו נלקחים אל הנהר שם היו מקבלים ניקוי יבש ורטוב. תחילה נחבטו היטב במחבט ולאחר מכן זכו לטיפול בשורשי צמח בסבון (תסיריריט).
שמיכות עם צמר מילוי נפרמו והצמר שבתוכן עבר טיפול מיוחד בין שני מחבטים עץ (קרדש) מלאים במסמרי מתכת (עד היום לא ברור לי מה הייתה תכלית הטיפול).
בארץ נאלצה סבתא זהרה להסתפק באמבטיה לצורך הכביסה. לקראת הפסח היא נהגה לספח מגרש עם עצי אורן שעמד בסמוך לביתה שבמקור חיים, ובמשך ימים רבים המעבר במגרש היה חסום בשמיכות, שטיחים וסדינים שהיא תלתה על חבלי הכביסה הרבים שהיא מתחה בין עצי האורן. 

עפ”י רוב סיידו את הבתים לקראת חג הפסח, או אז היה מתחיל שלב הניקיונות של הבית. כדי שחלילה לא תישאר פינה ש”פסחו” עליה היו מוציאים את כל הכלים וכל הבגדים מהארונות.  את כלי הבישול העשויים אלומיניום שפשפו בצמר פלדה בצורה יסודית ולא היה כתם עשן או שומן שיכול היה לחמוק. כלי הנחושת זכו למירוק יסודי במשחה שנקראת סְּגְלָה (בראסו).
כדי שהניקוי יהיה יסודי פירקו מכלי המטבח את הידיות והמכסים וכמעט שלא היה בורג שהייתה אליו גישה שלא הוסר ממקומו שמא חלילה מסתתר תחתיו פירור.
לקראת החג שטחי המחיה המותרים לשימוש הלכו והצטמצמו מיום ליום ובימים שלפני החג בקושי אפשר היה לישון בתוך הבית .

הכנת המצות

נתחיל בזה שאין שום דמיון לא במרקם ולא בטעם בין מצות הפסח של מרוקו למצות בארץ. לעומת המצות עם המרקם הדקיק, השביר והמרובע שאנחנו מכירים בארץ המצות במרוקו (רג’יפה) היו עבות ועגולות.
אגב המנהג של המצות העגולות מקורו בפסוק “עגות מצות כי לא חמץ” (שמות, יב’, ל”ט) (מנהגי ק”ק דבדו, הרב מרציאנו)
לקראת החג היו יהודי לעיון שוכרים את אחת המאפיות מהערבים ולאחר שהכשירו אותה הכניסה אליה הייתה מותרת ליהודים בלבד.
הכנת הבצק ולישתו עבור כל המצות של יהודי העיירה נעשתה מידי שנה בידי שתי נשים. נשות העיירה היו מתחלקות לקבוצות עבודה העבודה בכל קבוצה הייתה שיתופית. תמונה אופיינית לחג הפסח הייתה זאת של ערמת המצות העגולות שנערמו בפינות החדרים אחת על גבי השנייה כשהן מכוסות במפה.

ליל הסדר והחג

 שלא כמו בארץ את ליל הסדר חגגה כל משפחה בביתה שלה.
♦ פיסות קטנות של החרוסת שהוכנה הודבקו על מזוזת הבית.
♦ לפני קריאת ההגדה אב הבית היה מקיף את שולחן הסדר תוך כדי שהוא מניף את קערת הסדר מעל כל אחד מראשי המסובים ובליווי המנגינה של  “בבהילו יצאנו ממצרים”.
♦ את ההגדה היו קוראים עם תרגום של כל פסוק ופסוק ליהודית ערבית (אשְרְח).
♦ ילדים ונערים קיימו את מנהג החָלוֹטָה. (ראה בהמשך)
♦ שולחן החג של סבתא (ואולי גם של אחרים) היה ערוך ומוכן במלוא הדרו מספר ימים לפני ערב החג.

מנהג החָָלוֹֹטָָה

בין הכלים הרבים שנשמרו במיוחד לחג הפסח היה גם סט ייחודי של כלי בישול מיניאטוריים שכלל סירים עמוקים ושטוחים, מחבתות וכלי אוכל מארץ הגמדים.
מי שהגה את רעיון החָלוֹטָה הבין שאחד הדברים היותר מרתקים את הילדים הוא לשחק את תפקיד המבוגר ומה לך עיסוק בוגר יותר מאשר להכין ארוחה חגיגית שלמה.
כל ילד הביא אתו מצרכים (ומכן השם חלוטה שפירושו תערובת) ותחת עינו הפקוחה של מבוגר אמיתי החלו כולם במלאכת הבישול שנעשתה על גבי תנור חמר שפעל על גחלים. חוויה ייחודית ומרגשת שכל ילד ציפה לה בכיליון עיניים ומותירה זיכרונות ילדות מתוקים. בשנים הראשונות בארץ נמשכה עדיין המסורת של החלוטה ואולם עם הזמן היא הלכה ונשתכחה.

סיר בישול לחלוטה

סיר בישול לחלוטה

חלוטה - סיר למרק

חלוטה – סיר למרק

 

 

 

וקצת אנקדוטות של פסח מסבתא זהרה   

♣ סיפור על ספל קפה  – כעשר שנים לפני מותה של סבתא זהרה הגעתי כהרגלי לביתה ומצאתי אותה כשהיא יושבת על מיטתה שליד החלון בשלווה האופיינית לה.
אחרי שהות קצרה היא הצביעה לעבר חבילה קטנה עטופה בנייר עיתון שהייתה מונחת על המזנון וכשנגשתי לבדוק את תוכנה של החבילה הופתעתי לגלות את שני הספלים היחידים שנותרו מתוך סט לקפה של פסח שסבתא ידעה שיש לי אליהם חיבה מיוחדת.
שמחתי והייתי נרגש מאד לקבל את המתנה המיוחדת, מיששתי וליטפתי את הכוסות בחיבה והחזרתי אותן בזהירות רבה אל נייר העיתון שבו היו ארוזות היטב ומאז אותו היום מונחים הספלים שגילם מתקרב לשבעים שנה במזנון שבסלון ביתי ולא אלאה אתכם בתיאור הדאגה המיוחדת שלי לשלומם של הספלים.
באחד מימי הפסח של אותם ימים כשהגיע דוד (הבן של עליזה) לביקור אצלי מצאנו את עצמנו לוגמים בהנאה מיוחדת קפה מהספלים של סבתא.
אולי בדרך מקרה ואולי הגורל רצה כך גם בשנה שלאחריה וגם בשנים שלאחריהן מצאנו את עצמנו שנה אחר שנה לוגמים בצוותא את קפה הפסח שלנו מהספלים של סבתא עד אשר הבינונו ש”את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק” ומה שהחל כחוויה נוסטלגית הפך למנהג שאין פוסחים עליו.
מתוך דאגה לעתידה של המסורת המיוחדת ששורשיה מגיעים כבר לעומק של יותר משלושים שנה החלטנו לאחרונה להעביר את הלפיד לשני בנינו אבשלום וספי שימשיכו במסורת, ומה שנותר זה להעביר את הספלים למשמרתם ולקוות שהם וצאצאיהם יתמידו בה.

24

ספלי הקפה של סבתא זהרה

 

 

 

 

 

 

 

 

החלום ופשרו – בהכנת דף המתכונים שבאתר לקחו חלק דבורי ורוזי שרשמו מתכונים וצילמו תבשילים ומאפים למיניהם וכבר היינו ממש בשלבי סיום ומה שהיה חסר לנו עדיין להשלמת המצגת זה תמונה יפה של הרג’יפה כוכבת המאפים.
אלא שהכנת הרג’יפה היא מלאכה הכרוכה במאמץ לא קל ובהפעלה של אצבעות הידיים, ושמחה ונונה שמהן שאבנו את כל המתכונים והתמונות כבר לא היו במיטבן וכבר לא היה נעים לבקש מהן להכין את הרג’יפה רק כדי שנוכל לצלם תמונה לאתר.
באחד הביקורים שלי אצל נונה תוך כדי שהיא ניגשת להכין לי תה ביקשתי ש”אם במקרה יצא לה להכין רג’יפה שתודיע לי ואני אגיע כדי לצלם תמונה לאתר” ועוד בטרם סיימתי את דברי היא השיבה שיש לה מעט שהיא הכינה קודם וכשהיא הוציאה את המעט הזה הוא הספיק כדי למלא שני מגשים נאים.
כל כך שמחתי שמיד הרמתי טלפון לרוזי בתה כדי לשתף אותה ולספר לה שיש בידי את תמונת הרג’יפה שכל כך חיכינו לה.
אבל רוזי קטעה אותי והתעקשה על כך שהיא רוצה קודם לספר לי חלום שחלמה בלילה ומבלי להמתין היא התחילה לספר לי שבלילה הקודם היא חלמה את סבתא זהרה בבית ושבחלום היו הרבה רג’יפות עגולות מונחות זו על גבי זו (כפי שהיה נהוג להניח אותן בפסח).
אני בא לבשר לרוזי שיש לי כבר תמונה של רג’יפה ובמקום זה אני שומע ממנה על חלום שחלמה על סבתא ורג’יפות.
לא מתקבל על הדעת שיד המקרה היא שהפגישה בין שני האירועים ולא צריך להיות מומחה בפשר חלומות כדי להגיע למסקנה האולטימטיבית שבסך הכל סבתא רצתה לידע אותנו שהיא עוקבת והיא מעודכנת אפילו בפרטים הקטנים של מה שקורה אצלנו.
אגב זה איננו החלום היחידי עם סבתא שהותיר אותנו פעורי פה ועל כך במקום אחר.

משלוח מנות של פסח  את משלוח המנות של פורים כולם מכירים ואין בהם שום חדש. בלעיון משלוח המנות מתקשר גם לחג הפסח כי בחג הזה לסבתא זהרה היה מנהג קבוע להכין משלוח מנות לצרפתים ששהו בלעיון מטעם כוחות הכיבוש, ואני זוכר את עצמי לוקח חלק במשימה זאת.
אגב: בשונה מפורים משלוח המנות הכיל ממטעמי ארוחת החג ולא עוגיות ודברי מתיקה.
שתי הערות: א. יתכן שהמנהג הזה התקיים גם בחגים אחרים ולא רק בפסח.
ב. יתכן שפרט לסבתא זהרה היו גם אחרים שאימצו את המנהג.

 

מימונה

  תחילה – שלל פרשנויות על מקורו של החג 

מידי שנה לקראת חג המימונה אנחנו עדים לריטואל של ראיונות ודיונים שבהם מסבירים לנו על מקורו של החג הזה.
חלקם של ההסברים קושרים את החג באמונה וחלקם בפולקלור ובטקסי פולחן פאגאניים ואנחנו נציע כאן פרשנות לפיה מקורו של החג קשור קשר ישיר באצילות הנפש של דור האבות, אך קודם שנציג את הטיעונים לפרשנות שלנו נסקור בקצרה את הסברות הקיימות למקורות של החג.
מצד ההלכה קיימות מספר פרשנויות ובהן:
♦ יום המימונה הוא יום אסרו חג שעל פי המנהג המשמעות שלו באה לידי ביטוי בשמחה של הסעודה בצאת החג.
מקור השם מימונה הוא בשמו של אביו של הרמב”ם הרב מימון בן יוסף שזהו יום פטירתו.
♦ מימונה מלשון אמונה מבטאת את האמונה בגאולה ככתוב “בניסן נגאלו בני ישראל ובניסן עתידים להיגאל” (בבלי).

ומצד הפולקלור הפרשנויות הן:
מקור השם מימונה הוא במנהג פאגאני והוא קשור בחג חקלאי שנחגג לשדת מזל מקומית בשם “מימונה” והשולחן הערוך בדברי מתיקה נועד בכדי לרצות אותה.(הירשברג)

אסרו חג של הפסח היה היום היחידי מבין הימים שעד ל”ג בעומר שבו היה היתר להתחתן. החגיגה נקראה בשם “לָּלָּה מִימוּנָה” שפירושה “גברתי בת המזל”, כינוי לכלה המיועדת ובהמשך הברכה “מְבָּארְכָּה מְסְעוֹדָה”

אלה הן רק מקצת מן הפרשנויות הרבות למקורו של חג המימונה, אבל אנחנו עומדים להציע כאן (לראשונה) פרשנות שאינה קשורה לא לפולקלור ולא להלכה אלא לתרבות  של אבות המשפחה במרוקו.

הפרשנות שלנו מתבססת על דו שיח קצר שהתנהל בין ילד קטן לאמו זהרה הכהן סקלי ז”ל באחד מימי המימונה של שנות השישים המוקדמות בשכונת מקור חיים שבירושלים.
הילד הזה שאחרי שבעה ימים שכולם מצות התגעגע כנראה לטעמו של הלחם רצה ללכת למכולת השכונתית של עליזה כדי לקנות כיכר אחת של לחם.
הייתי עד לדו שיח הזה והרי הוא לפניכם.
הילד: “אני הולך לעליזה לקנות לחם”
האם: “לא, אתה לא יכול”
הילד: “למה לא” ?
האם: “כי אנחנו לא אוכלים לחם ביום המימונה”
הילד: “אבל למה לא, פסח כבר עבר ומותר כבר לאכול חמץ”
לאחר שהילד התעקש עוד קצת הוא קיבל את ההסבר הבא:
לימים כשאותה אישה חכמה הלכה לעולמה שמעתי את שכנתה שהגיעה לנחם כשהיא אומרת:
“הרבה דברים שהאישה החכמה הזאת אמרה לי הצלחתי להבין אותם רק כעבור חודשים”.
גם לי לקח שנים ארוכות להבין את דבריה של האישה החכמה על המנהג שלא לאכול לחם ביום המימונה. היה זה כאשר ראיתי את ההתנפלות על דוכני הפלאפל והפיתות מיד בצאת החג.
והנה כמה תמונות מתוך “הבהלה לחמץ”

והרי הפרשנות הנובעת מתוך דבריה של האם זהרה הכהן סקלי ז”ל.

ולסיכום:
♣ על פי ההסבר שהעלינו כאן יש לנו סיבות טובות לשער שחג המימונה נחגג עוד בטרם נולדה העילה לחגיגתו ובמילים אחרות “קודם עשו את המסיבה ורק אחר כך חפשו את הסיבה”
♣ מקורו של חג המימונה איננו קשור כנראה לא בפולקלור ולא בטקסים פאגאניים וגם לא בענייני הלכה אלא באנשים שדרכם הייתה דרך של הדר ואצילות נפש אשר מחשש “לפגוע ברגשות החג” מצאו את הדרך לעדן את המעבר מן המצה הכשרה אל הלחם שהוא הסמל של החמץ.

יכול להיות שאבותינו שבמרוקו שהגו את חג המימונה רק הקדימו את זמנם וכי בסופו של דבר החג הזה היה מוצא את מקומו בלוח מועדי ישראל כחג שתכליתו קבלת פנים טקסית ללחם כסוג של התפייסות עמו על “ההתנהגות הבוטה” שנהגנו כלפיו בשבוע של פסח.
אחרי שכל ימות השנה אנחנו מברכים עליו לפני ואחרי אכילתו, ופתאום בערב חג הפסח אנחנו מבערים אותו מתוכנו, מחפשים אותו בנרות כדי שחלילה לא יוותר פירור ממנו ואפילו שורפים אותו, אי אפשר לחזור לשגרה כאילו כלום לא קרה.
מתבקשת איזושהי קבלת פנים חגיגית שתבהיר שמעמדו של הלחם כסמל המזונות עלי אדמות נותר כפי שהיה מאז ומתמיד.

קצת על מנהגי החג של הקהילה שלנו במרוקו
את החג פותחים בברכה של אבי המשפחה לכל אחד מבני הבית, תוך כדי הברכה האב מגיש למי שהוא מברך מז’אוז’ מקופל שנמרח בחמאה ודבש שאותו אוכלים בליווי כוס תה. לאחר הברכה מנשקים את ידי האב והאם.
במרוקו הנערים היו עוברים בין בתי היהודים עם תיק בית ספר ולמחרת היו מתחרים ביניהם ובודקים מי מילא את התיק שלו יותר מאחרים.
בקרב מספר קהילות יהודים במרוקו (לא בקהילה של יוצאי דבדו) המנהג היה שבעל הבית טובל חסה (או נענע) בחלב וטופח על ראשי האורחים תוך כדי שהוא מברך “אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך…”
בלעיון ובאוג’דה המאפה הסמלי של חג המימונה היה מז’אוז’ ולא מופלטה.
נהוג היה לשתות ראָיֶיבּ שלמעשה הוא חלב שהוחמץ בצורה מבוקרת.
לא הכניסו לחם לבית עד ליום שלמחרת יום המימונה (הסבר למעלה)
אנשים עברו מבית לבית כדי לקיים את מנהג המימונה והמנהג היה להשאיר את הדלת פתוחה כדי להזמין את כל מי שרוצה להיכנס. 

וקצת על מה שלא היה נהוג במימונה.

במרוקו ובישראל שעד לאמצע שנות השישים חג המימונה היה חג שנחגג במרחב הפרטי של בני העדה המרוקאית. מכרים ובני משפחה עברו מבית לבית, ברכו זה את זה בברכות המסורתית וטעמו משולחן המימונה.
לקראת שנות השבעים ביוזמתם של כמה מפרנסי העדה דאז חג המימונה החל אט אט לעבור אל המרחב הציבורי, זה התחיל בחגיגות של כמה מאות אנשים והגיע לחגיגות המוניות שבהם תמרות עשן של מנגלים, פיזוזים וריקודי בטן, ומצלמות שמעבירות תמונות שכולן משדרות המוניוּת,רעש ומראות לא סימפטים אחרים.
ואז עלו על הגל הפוליטיקאים ונציגי ציבור למיניהם שבמסווה של חסידי קהילת יהודי מרוקו החלו להגיע בהמוניהם כדי לתפוס תמונה עם מופלטה או עם כפתן ותרבוש ומן העבר השני לא חסרו חנפנים שעשו הכל כדי לתפוס תמונה עם אדם חשוב.
מעמדו של החג כחג ששורשיו באצילות נפש, הדרת כבוד וצניעות נשחק והתכרסם בתהליך הדרגתי.
גם אם הכוונה הראשונית של מי שרצו להפוך את חג המימונה לחג של העם כולו הייתה ודאי טובה התוצאה ודאי גרועה. רוב בני העדה אינם רואים בעין יפה את ההמוניות והפוליטיזציה שחלחלו אל חג המימונה ורובם ודאי רוצים להשיב לחג המימונה את ההדר והצניעות כפי שאבות המשפחה חגגו אותו.

דוד ונורית מחדשים את מסורת המימונה

את המסורת שהייתה נהוגה בכל בית יהודי במרוקו המשיכו לחגוג בארץ בעיקר בני הדור שעלו ממרוקו עם המסורת מהבית. לדאבוננו הרב עם השנים הצביון של החג משנה את פניו מחג של ברכות ונועם הליכות לחגיגות שבלשון המעטה נאמר שאין לו קשר לדרך שבה חגגו את החג היפה הזה בימים עברו.
לאחר מותה של עליזה ז”ל החליט הבן דוד להמשיך את המסורת של המימונה בביתו שלו והוא מקפיד לעשות את זה לפי כל כללי הטקס.
לפני שהאורחים מתחילים להגיע נאספים כל בני המשפחה סביב שולחן המימונה כדי לקבל מפיו של אבי הבית ברכה שבסופה יגיש לו את המז’אוז’ המרוח בחמאה ודבש, כוס תה ונשיקות בשני צידי הלחי.
השולחן עמוס בריבות מכל המינים והגוונים (תפוזים, אשכוליות, אגס, גויבה, פסיפלורה, פקאן, חציל, אתרוג..רשימה חלקית), הקוסקוס, הרָאיֶיב המסורתי, מרוֹזיִיָה, מאפים ודברי מתיקה למיניהם, הכל מעשה ידיה של נורית שחודשים קודם החלה במלאכת ההכנה.
לצד מאכלי החג הרבים ניצבים להם קערת הקמח, קונוס הסוכר (לְקָאלֵבּ), השיבולים ועוד סמלים אופייניים שכל אחד מהם מיצג אמונה ומסורת.
בנות המשפחה, הכלות ואף הנכדות עומדות במטבח ודואגות במשך כל הערב לאספקה סדירה של קוסקוס, מז’אוז’ ותה וממלאות את הצלחות המתרוקנות.
ויש גם דבר אחד שהוא ייחודי אך ורק למימונה של דוד ונורית.
בדרך מקורית החליטה נורית (התימנייה) לעשות עם המימונה שלה צעד תימני קטן ולצד הדבש והריבות המסורתיות המוצעות למריחה על המז’אוז’ היא מציעה גם סחוג תימני ומי יודע אולי יבוא יום והצעד הקטן הזה שנורית עשתה במימונה הפרטית שלה יהפוך למנהג, וכדרכם של אנשים לספר על מקורותיהם של מנהגים מעניין מה יהיה ההסבר למנהג הזה שנולד בביתם של דוד ונורית.

 

מנהגי חוּלִין של שבת וחג

בגדי החג החדשים

בימינו רכישת בגד חדש היא בדרך כלל מעשה שגרתי שעפ”י רוב איננו קשור לאירוע ספציפי ואיננו מלווה בסממנים של התרגשות מיוחדת, כשמגיע החג ניגשים לגרדרובה העמוסה בגדים והבעיה היותר גדולה היא לבחור מתוך השפע הקיים את הבגד המתאים.
במרוקו וגם שנים ארוכות לאחר העלייה לארץ רכישת בגד חדש הייתה בעיקר לכבודו של חג הקרב ובא, ילדים (וגם מבוגרים) היו נרגשים כבר לקראת הקניה של הבגד החדש שהיה לאחד הסממנים הבולטים לחגיגיות של החג, אי אפשר היה שלא להבחין בשמחה הממלאת את פניו של ילד שלבש את הבגד החדש.
סיפור אישי קטן: הייתי תלמיד כיתה ז’ (או אולי ח’) כאשר קנו לי מכנסי קורדרוי חדשים לכבוד החג (דומני שזה היה פסח) ואני זוכר היטב את מראהו ואת פסי הקורדרוי בצבע החום הכהה ובעיקר את השמחה הרבה שהציפה אותי כשלבשתי אותו.
עמדנו קבוצת חברים ברחוב יהודה שבבקעה ותוך כדי שאנחנו מבלים את זמננו כהרגלנו היה שם אופניים שכל אחד בתורו “עשה עליו סיבוב” וכשהגיע תורי ועליתי עליו משהו השתבש וקרע גדול בצורת ר נפער בחלקו האחורי.
כלפי חוץ אמנם שמרתי על קור רוח והשתדלתי להיראות כמי שאינו מתרגש ממה שקרה אבל בו בזמן כאב חד פילח את דרכו עמוק בתוכי.
לא החשש ממנת הנזיפות שמצפה לי בבית וכנראה שגם לא התסכול והאכזבה מהשמחה שנקטעה באחת כבר בראשיתה גרמו לי לכאב העמוק, אלא החשש שבמצב הכלכלי הדחוק ששרר בבית שלנו ההוצאה על הבגד החדש שירדה לטמיון תגרום לכאב גדול.
איפשהו שמעו את זעקת ליבו של נער ובו במקום הציע חבר שגר ממש ממול להביא את המכנסיים אל אמא שלו (בית חילוני) שתתקן לי את המכנסיים ואכן כך עשיתי.
תוך מספר דקות קיבלתי את המכנסיים המתוקנים וראה זה פלא התיקון היה מעשה ידי אמן, צריך היה לבחון בדקדקנות את מקום הקרע כדי להבחין בו אבל המבחן האמיתי עדיין היה לפני.
כשהגעתי הביתה מצאתי שם בני משפחה רבים שהיו נוהגים להתכנס בביתנו לקראת ערב של ימי חג ולשמחתי הרבה אף אחת מן העיניים הרבות לא הבחינה בקרע.
באותו יום של חג התיקון צלח את מבחן העיניים הרבות ולאחריו את מבחן הימים הרבים שכן המשכתי ולבשתי את המכנסיים חודשים ארוכים.
תאמינו או לא אבל גם היום כשאני כותב את הדברים אני חש צורך לומר תודה עמוקה לאותה אישה טובת לב גברת אשכנזי. יהי זכרה ברוך.

אחרי התפילה – לחיצות יד ונשיקות
את התפילה בבית הכנסת היו מסיימים בלחיצות ידיים הדדיות בין המתפללים, בנים מנשקים את ידי אבותיהם וצעירים את ידי הזקנים.
בינתיים בבית ההכנות לשבת הסתיימו והאם ובנות המשפחה יושבות וממתינות לבוא המתפללים שעם בואם ילחצו ידיים, יחליפו נשיקות על הלחי ויכבדו את ההורים בנשיקה על גב היד. 

לפני האוכל – אפריטיף
לאחר התפילה בבית הכנסת הגיעו המתפללים לביתו של אחד המתפללים לאפריטיף, הם באו בקבוצות קטנות שעפ”י רוב היו מורכבות מבני משפחה קרובים שאליהם הצטרפו לעתים מתפללים אחרים מבית הכנסת.
ייתכן שהאפריטיף התחיל כפי שהוא מוגדר במילון כ”משקה חריף אותו שותים לפני הארוחה כדי לפתוח את התיאבון” ועם הזמן התפתח לארוחת טעימות שכללה דוגמיות מן הארוחה שהוגשו בצלחות מרכזיות ולצידם, מעקודה, דג, סלטים למיניהם ועראק.
היה בו באפריטיף משהו נינוח, מהנה, חגיגי, אינטימי ועם ניחוחות ואווירה שנדמה שהיו ייחודיים לזמן שלאחר תפילת שבת וחג שאי אפשר היה להעתיק לזמנים אחרים.

אחרי האוכל – קלפים  
רונדה היא עיר הררית יפה השוכנת במחוז אנדלוסיה שבספרד לא הרחק מהעיר סיביליה ולמי שמחפש את הקשר היהודי רונדה הוא גם שמו של משחק קלפים שהיה מאד חביב על יהודי לעיון, אוג’דה וכפי הנראה גם ביישובים אחרים. הקלפים כמו אָס דֶה קוֹפָּה, סְיֶטֶה, סוֹטָה, רֶיי נקראו בשמות ספרדיים ומי יודע אולי חבילות הקלפים ששיחקו בהם במרוקו אינם אלא צאצאים של חבילות קלפים שהצליחו להשתחל אל בין חפציהם של המגורשים מספרד שהגיעו למרוקו.
כמעט מידי שבת וחג בנות המשפחה היו יושבות למשחק רונדה. אחרי כל סיבוב הן חילקו ביניהן גרגרים של חומוס ושעועית ששימשו לספירת הנקודות כאשר ערכה של יחידת שעועית שווה לחמש יחידות חומוס.

המבוגרים שבחבורה נהגו לשחק בֶּלוֹט אותו שיחקו זה מול זה שני זוגות וכשאחד השחקנים לא פירש נכון את המהלך של בן הזוג שלו או שלא שיחק לפי המצופה ממנו חגיגת הוויכוחים הקולניים הייתה מתחילה להדהד בין כתלי הבית ומחוצה לו.
וגם כאן סיפור אישי קטן שקשור לאפריטיף ולמשחק הבֶּלוֹט: בשנות השישים כשהייתי חייל קבעתי עם חבר ששירת ביחידה אחרת שיגיע אלי בשבת לירושלים. רצה הגורל ובאותה השבת הספינה שבה שירתי איחרה לשוב לנמל והיציאה לחופשה שהייתה מתוכננת לאותה שבת התעכבה ואם לא דאי בכך התחבורה הציבורית כבר הפסיקה לפעול והעמידה בטרמפיאדות הייתה ממושכת ומעייפת עד שלא נותרה בידי ברירה אלא לחזור לבסיס.
ובימים ההם הטלפון הנייד עוד לא הומצא והנייח עוד לא הגיע לביתנו ולא הייתה לי שום דרך להודיע לחבר על השינוי בתכנית ובינתיים החבר הגיע לבית שבמקור חיים הציג את עצמו וישב לחכות לי אלא שהוא לא תיאר לעצמו שהוא יבלה את השבת עם המשפחה בלעדי.
כשסוף סוף נפגשנו בחלוף השבת הוא בא אלי עם שתי חוויות שהותירו עליו רושם מיוחד.
הראשונה שבהן הייתה שהוא לא הבין איך זה שמיד אחרי שסיימו לאכול ערכו את השולחן מחדש וישבו שוב לאכול. (איך אפשר להסביר לו שהארוחה שלפני הארוחה לא הייתה ארוחה אלא רק אפריטיף) והחוויה השנייה הייתה ממשחק הקלפים של אחרי הארוחה שהוא ישב וצפה בו. “ניסיתי לעקוב אחרי המשחק ולא הצלחתי להבין דבר”, “והצעקות” הוא הוסיף “איך שהם צועקים אחד על השני”, ואתם כבר מתארים לעצמכם שהשחקנים שיחקו את משחק הבֶּלוֹט שאחרי ארוחת השבת.

5 תגובות “חגים ומועדים

  1. טובה הכהן סקאלי ימין

    הסיבה לניקיון הכריות הייתה בעיקר כדי לאוורר את הצמר שבתוך הכריות שבמהלך השנה ובגלל השימוש בשוטף נוצרו בו כדורי צמר קטנים. התהליך היה מרכך את הצמר לכדי אווריריות נעימה. תוך כדי כך היו גם מנקים את האבק שהצטבר.
    אני זוכרת שזה היה אחד מהדברים בהם אהבתי לעזור לאמא. מי שרוצה, הנה לכם מילוי רך כמו נוצות אווז… כמעט.

  2. Rosie Lewis

    איזה פיוטים קסומים כל הכבוד לאלי – יפה מאוד ואף לך אברהם שהצטרפת אליו באחד הפיוטים היותר יפים. ״אנא בקראנו״ – איזה נכס לדורות

  3. דבורי

    אברהם
    איזה יופי
    לבושתי רק בעקבות התגובה שלך שמעתי את אבא
    תבורך ותמשיך

  4. עדי כהן

    אבי יישר כוח על הסקירה המקורות של המימונה,
    כעת יש יותר משמעות לחגיגות המימונה.
    אתה עוסק בעבודת קודש.
    מאחל לך הצלחה רבה והמשך להאיר ולהעשיר ידיעותינו.
    חג שמח .תרבחו ותסעדו.

  5. שלום אמויאל

    לאבי היקר חבר וקרוב משפחה למדנו ביחד בבית הספר ענף החיים בשכונת בקעה בירושלים זוכר אותך כתלמיד חרוץ וככזה גם היום אתה עוסק במלאכת קודש לשימור מורשת אבא ואימא לדורות הבאים יישר כוח חבר ובן משפחה קרוב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *