רשמי מסע

מפה וטבלת מרחקים בין יישובי מורשת 
דוד נורית וילדיהם
שמעון כהן (דאר רזיגא), מוטי כהן ואסתר אשתו ובת הדודה פנינה בן שושן
טיול השורשים של דוד (דאר אנפאח) בן ה-90 ובני משפחתו
סרט תיעודי מטיול שורשים הכהן סקלי

 

 

 

מפה וטבלת מרחקים בין יישובי המורשת
המפה המצורפת כוללת את עיר האם דבדו והיישובים שבצפון מזרח מרוקו אליהם נפוצו היהודים מאז החלת השלטון הצרפתי בשנת 1912. פס וקזבלנקה נוספו לצורך ייחוס והתמצאות.

 

לחץ להגדלה


 

דוד נורית והילדים

נעמה מספרתסיפור מרוקו שלנו

דוד אברם ביקש מאתנו לכתוב דבר מה על ביקורנו במרוקו, ואנחנו כותבים בשמחה, כי הביקור הזה מילא את הלב בתחושות שמחה על כך שניתנה לנו ההזדמנות לראות, להרגיש, להריח ולשמוע את תחושות ילדותו של אבא.
נתחיל בביקור בעיירה שבה צמחו השורשים שלנו במרוקו.

 דֶבְּדוּ

 תארו לכם את עצמכם נוסעים ונוסעים בתוך טבע פראי של נוף סף מדבר, גבוה, הכביש ממשיך וממשיך, תחושה שאין לו סוף, ואתם לבד, ההרים, הצמחייה, מידי פעם מקומי רוכב על אופנים, כאילו  הגיע מאמצע שום מקום, ומידי פעם כבשים או עזים לצד הדרך. תחושה קסומה. מעצימה את החוויה, ואז מופיע שלט המורה ימינה – לדבדו, ההתרגשות ממשיכה לפעום בליבנו, ממשיכים לנסוע והדרך עודנה קסומה, עד שראינו את השלט עשוי האבן ועליו כתוב דבדו. עצרנו את הרכב וירדנו ממנו על מנת להצטלם ליד האבן – תמונה משפחתית.
עם כניסתנו  אל העיירה היפה השוכנת גבוה ומוקפת הרים,  פגשנו באיש מקומי שרצה להובילנו בין בתי העיירה, ביקשנו שתחילה ייקח אותנו לבית הקברות היהודי, אולי נראה שם קבר בו קבור אחד משושלת המשפחה.
בית הקברות סגור, אך מחוצה לו אפשר לשבת ולהתבונן בנוף הקסום, יום מעט סגרירי, יושבים על אבנים, מוקפים בהרים ירוקים, מדהים.
המשכנו עם האיש אל בתי הכנסת הישנים, לכל בית כנסת דלת נעולה והמפתח בכיסו של תושב המקום, מחכה למשפחות מישראל, שיבקשו להשתמש בו.  מסתבר שלכל משפחה ענפה בעלת אמצעים, היה בית כנסת קטן בעיירה דבדו, אבא התרגש הוא זיהה שמות של משפחות אשר גרות בארץ –  מרציאנו וסבן.  בית הכנסת של הכוהנים התמוטט, בתוך בית הכנסת של משפחת מרציאנו ראינו את הכיסאות אשר שימשו אותם בימים בהם הקהילה פרחה. ראינו את חזית ארון הקודש, ספרי קודש וספרי סידור. הלכנו בין בתי הכנסת הקטנים, הלכנו גם על הריסות חלקם, בכל  בית כנסת קטן שכזה, נשאר ארון הקודש ולפעמים גם דברים אחרים, חלק מקרמיקה יפה, כיסא שבור, דלת מהודרת, מול כל אלה יכולנו ממש לחוש את היהודים שחיו שם אז, (לפני עזבו כולם, כל משפחה בזמנה, לעיר הגדולה), מתכופפים עם כניסתם לבית הכנסת, לבושים בציצית ומתפללים. אויר נעים בעיירה הקטנה, הרגשה טובה לדעת, שכאן חיו מקורותינו.
למעיין הקטן שבדבדו קוראים עין שיבּיליה (שיבוש של סיביליה ממנה הגיעו היהודים לדבדו)
המשכנו לשוטט בעיירה, קנינו פיתות חמות ומאד טעימות, אבל את טעם הנוסטלגיה הרגיש אבא כשהוא אכל את הקרנטיטה (מין מאפה חומוס) בלוטות הטעם של אבא לא חשו את הטעם הזה  50 שנה. את כל זה אכלנו(!) תמורת גרוש אחד, שתינו תה תוך ניהול שיחה עם זקני הכפר.
בתחושת מלאות עזבנו את דבדו  לכיוון אוג’דה…מרוגשים.

אוּגְ’דה

בֹּקר, מתעוררים באוג’דה, בית המלון מפנק עד מאד אך אנו ממהרים לצאת.
תחילה אל השוק, לראות את החנות של סבא יהודה, החנויות עוד סגורות, יש להם זמן שם בעיר הזו.
נכנסנו פנימה אל השוק, שם, בסמטאות הרחבות, אבא כבר מתחיל לזהות, ואצל כולנו ההתרגשות גואה, הצבעוניות כבר משכרת את העיניים, ואבא, מנסה לזהות ואומר: אני חושב שהחנות של אבא שלי כאן. הולכים לכיוון שמורה, אולי בעצם כאן? והולכים לכיוון שמורה, והוא שואל את הזבנים, היושבים רגועים בפתחי חנויות, ואבא כבר ממש בטוח הינה פה הייתה החנות, אני כמעט בטוח, אנו מחפשים את האיש המבוגר ביותר בשוק…. ואבא שואל אותו, והאיש המבוגר זוכר!! הוא זוכר את הכובע של סבא, הוא מציין שהוא היה גבוה, הוא זוכר גם את דוד שלמה, והוא מצביע על החנות של סבא, אנחנו מאושרים! ואבא יותר. מתחבקים, מחייכים, מתרגשים, נותנים לתחושת השוק לחלחל אל הגוף ואל הנשמה, ולדמיין, את סבא יהודה, תמיר ועם כובע, עובד בשוק היפה, מתפרנס, להביא את שיכול אל ילדיו ואשתו האהובה.
עוזבים את השוק והולכים ברגל, נהנים ולא מאמינים שכאן, ממש כאן, גם אבא הלך והדודים שלנו צעדו כאן, וסבתא, וסבא ואוג’דה יפה נקייה ומעניינת.
הגענו אל השכונה של אבא, הוא כבר לא הולך, הוא רץ, כי הינה לפנינו בית הספר שלו (!!), מדהים! המבנה הוא אותו המבנה הכיתות  הן אותן הכיתות והדמיון מתחיל לפעול, כל אחד מאתנו רואה במחשבותיו את התמונה של אבא כשהוא היה קטן, (תמונה קטנה בשחור לבן) ואת סיפוריו מבית הספר ומחבר את הכול יחד, המורה עם הסרגל, החשבון בצרפתית, ילדים, מסודרים, לבושים בתלבושת אחידה – חלוק כחול עם כפתורים אדומים, עם תרמיל עור על הגב, נכנסים לכיתה עם גמר ההפסקה, והולכים ללמוד תלמוד תורה כשנגמר יום הלימודים, כל אחד מדמיין את אבא, ילד אחד מכלל הילדים. תחושה חזקה של סגירת מעגל.
אבא לוקח אותנו במסלול אותו הלך בילדותו  בכל יום בצהרים מבית הספר הביתה, צועדים, מרוגשים, הליכה מהירה, אולי אבא קצת מרחף מעל הכביש? מעל המדרכה? התרגשות, געגוע, חוויות שעולות, עצב ושמחה.

Rue de safi     מספר 7

בניין קטן, סגור בדלת ברזל, חומה מעוטרת ויפה (לצערנו סגורה) שם גר אבא, עם ארבעת אחיו ועם סבא וסבתא עליהם השלום. כיצד ניתן לתאר את התחושה שלו, של אבא, שעומד מרוגש ונזכר, ומשתף אותנו בזיכרונות מימי ילדותו. אי אפשר ממש לתאר, אפשר רק להיזכר.

דוד ונורית בפתח הבית של עליזה באוג'דה

דוד ונורית בפתח הבית של עליזה באוג’דה

ואם בכל זאת ננסה, אז עוצמה, והתרגשות, וחיבור, והיסטוריה, וקודש ויהדות, אלו עולים, ואלו בדיוק עלו כאשר כף רגלינו דרכה בבית הכנסת המפואר והיפיפה של הקהילה היהודית של אוג’דה. שם על כל חלליו הגדולים, כאילו נועדו לעשרות הילדים לרוץ ולשחק בזמן שהוריהם מתפללים, הזזנו שם את הספסלים ומיקמנו ספסל אחד, במקום בו סבא יהודה נהג לשבת בבואו אל בית הכנסת, ישבנו שם כולנו…אבשלום ואבא עלו על תיבת החזן המהודרת, תחושה של תפילה רחוקה וקרובה גם יחד.
אחרי אוג’דה מסע השורשים עוד המשיך, ונסענו לכפר הולדתו של אבא שלנו, הכפר – לָעְיוּן   משם לאבא זיכרון אחד, והוא גם היחיד שנשאר כשהיה  כפי שהיה בילדותו, השוק ולו שלוש קשתות גדולות בפתחו. שוק מקורה)) Marche couver

טיולנו היה משמעותי עבורנו, רק הורים ואחים (ויובל דויד הקטן, בן השלושה חודשים), יחד נמצאים בארץ אקזוטית ונעימה, בה מזרח מעורב עם המערב, בה נופים ותרבות ועושר של מבנים, וצרפתית וערבית ואוכל משובח, נהנינו, נהנינו כל כך.תודה למקשיבים
משפחת כהן של דוד ונורית.

 

 

מסע שורשים שמעון כהן מוטי כהן ואשתו אסתר (דאר רזיגא) ובת הדודה פנינה בן שושן – 30/10/2016

שמעון מספר
את ההחלטה על טיול השורשים קיבלנו שנתיים לפני הטיול.
ביחד עם החברה שארגנה לנו את הטיול קבענו את התכנית כך שמסלול הטיול יעבור דרך העיירה דֶבְּדוּ שבה נולדו וגרו הורי ז”ל והעיר גרסיף שבה אני נולדתי וגדלתי וממנה אני נושא זיכרונות ילדות רבים.
שני היישובים אינם במסלול הטיולים הרגילים למרוקו ואינם נחשבים לאזורים מתויירים.

אנוכי במֶכְּנֶס ופֶס וליבי בדֶבְּדוּ וגֶרְסִיף
את הביקור במרוקו התחלנו בפס ומכנס אליהם הגענו  לאחר הנחיתה בקזבלנקה.
העיר פֶס היא ללא ספק אטרקציה תיירותית מהמעלה הראשונה, אפשר לשוטט שעות ארוכות בין סמטאות העיר העתיקה (ה”מֶדִינָה”) וליהנות מבליל של צבעים אנשים וריחות וארכיטקטורה מיוחדת ואפשר לטייל ימים בעיר החדשה שגם היא טובלת בשלל צבעים רעננים ומודרניים יותר.
המסגדים, המָדְרָסוֹת וה”מלאח” היהודי הכל מעניין יפה ומרתק.
העיר מֶכְּנֶס אמנם אינה תיירותית כמו פס אבל גם בה יש הרבה מה לראות, מן העיר הקיסרית והארמון המלכותי ועד ל”מלאח” היהודי וביניהם עוד אתרים יפים רבים.
אבל כל היופי וכל האטרקציות שובות הלב ששתי הערים היפות האלה מציעות לתייר לא יכלו לקול הפנימי שהדהד בתוכי ורצה כבר להגיע  לדבדו וגרסיף.
ראיתי וגם נהניתי אבל מה לעשות שהלב והמחשבות היו במקומות אחרים.
ביום השלישי של הטיול בשעת בוקר מוקדמת התחלנו את מסענו לעֶבֶר היעד הנכסף ואם תרצו לֵעֶבֶר העָבָר שלנו ושל אבותינו.

הדרך ארוכה היא ורבת הדר
מרוקו שאני זוכר מימי ילדותי היא של כפר קטן ומאד משפחתי עם רחובות ושבילים והנה אני מוצא את עצמי חולף על פני אוטוסטרדות וכבישים חדשים מרחק מאות קילומטרים,
הדרך כולה רצופה בנופים מדהימים.
הנסיעה נמשכה כחמש שעות כשבכל צומת המשטרה המקומית עוצרת אותנו כדי לבדוק אישורים וניירת ולתאם את מועדי הביקור כך שלכשנגיע ליעדנו נקבל ליווי צמוד של המשטרה באותו אזור.

דֶבְּדוּ – התרגשות והפתעות עד כדי דמעות
ככל שאנחנו קרבים לדבדו הנופים הנגלים לעינינו נעשים ציוריים ובראשיתיים ולקראת הגעתנו אנחנו זוכים לליווי צמוד של המשטרה המקומית.
בכניסה ליישוב מקדמים אותנו חמורים רתומים לעגלות ומבנים ורחובות שעל רובם הקידמה פסחה, דומה ששעון הזמן של היישוב נעצר איפה שהוא באמצע המאה הקודמת.
השמועה על הקבוצה שהגיעה עשתה כנפיים והתושבים שכנראה אינם מורגלים בביקורי תיירים מגיעים כדי לחזות בנו.
אנחנו מתחילים את הביקור ברחוב היהודי. רחוב צר ברוחב של כ- 3 מטר שלאורכו כ- 250 דלתות בצבע כחול. לאורך הרחוב עומדים התושבים שנקבצו כדי לחזות בנו.
אני הולך ברחוב ואני חושב על כך שבימיו הטובים הרחוב הזה שיכן בתוכו כ- 15 בתי כנסת, כל משפחה (כהנים, מרציאנו, בן חמו.. ) ובתי הכנסת שלה.
ה”מדריך” המקומי שמחזיק בידיו את מפתחות בית הכנסת של דָאר אְצבאן מגיע אלינו כדי לפתוח לנו את הדלתות.
ההתרגשות מתערבבת עם תחושה של תודה עמוקה ליהודי היקר הרב אליהו מרציאנו שהגיע לדבדו ושהה בה מספר חודשים בלי אף יהודי סביבו והכל במטרה לתעד, לשפץ ולשמר את מורשת אבותינו.
בחרדת קודש אני מתבונן בארון הקודש ובתוכו קרעי סידורים,דפי תפילות וקבלות על תרומות משנת 1955 של “ועד הקהילה הישראלית בדבדו”.
ולמי שמחפש סמליות היום שבו ביקרנו בדבדו היה ראש חודש וכאילו להזכיר לנו שאנחנו צריכים לומר את התפילה קרעי הדפים שמצאנו שם היו של תפילת ראש חודש.
אחרי בית הכנסת רצינו מאד לראות את הבית שבו התגוררו הורינו אלא שלא היה בידינו מידע כלשהו שיכול להנחות אותנו היכן לחפש, וכמו נס משמיים הופיע פתאום איש זקן שהצביע על הבית והוא אפילו זכר את אבי אהרן ז”ל ואת אחיו משה ז”ל ושהם היו שותפים לעסק, ואכן אנחנו יודעים שהם עזבו יחד את דבדו ושבגרסיף הם היו שותפים עד לעלייתם ארצה בשנת 1968.
מפלס ההתרגשות שאחזה בנו למן הרגע הראשון בדבדו הלך וגאה וכשעמדנו מול הבית של ההורים הוא הגיע לשיא וכבר לא יכולנו לעצור את הדמעות שזרמו אצל שלושתנו.
הוא הוביל אותנו גם אל המקום שבו שכן בית כנסת של הכהנים שלצערנו מה שנותר ממנו היום הוא עָי חורבות.
המשכנו לבית הקברות היהודי העתיק שבגלל היותנו כהנים נאלצנו להשקיף עליו מבלי להיכנס. במקום המצבות של ימינו מונח על כל קבר סלע גדול.
טיפסנו קצת לגבעה סמוכה ממנה נשקף מראה ציורי של העיירה דבדו, בתים עתיקים בצד בתים שנבנו בבנייה מתקדמת יותר. זוהי הגבעה שבה שוכן בית הקברות החדש יותר של יהודי דבדו שבו אפשר כבר לראות מצבות חקוקות בשמות הנפטרים ומועדי הפטירה.
את הביקור המרתק בדבדו אנחנו מסיימים במעיין המפורסם שמנציח בשמו את אבותינו שהגיעו לדבדו מסיביליה לאחר גזרות קנ”א, הלא הוא מעיין אשיביליה שזורם במרכזה של העיירה דבדו.
ככל הידוע לי מלאכת השיקום והשימור של בתי הקברות ובית הכנסת בדבדו נעשתה בתרומתו של יהודי צרפתי שאני חש חובה להודות לו בתודה עמוקה אפילו שאינני יודע את שמו.
תם הסיור המרתק והמרגש בדבדו, אילו רק יכולתי הייתי נשאר כאן עוד ימים ארוכים כדי לספוג עוד קצת את ניחוחות העבר של אבותינו.
תמונות מבית הכנסת של דאר אצבאן

גרסיף – Guercif
מדבדו המשכנו לעיירה שבה נולדתי וגדלתי גרסיף.
מאז שעזבנו בשנת 1968 ועד לביקור המורשת שלנו בשנת 2016 גדלה אוכלוסיית גרסיף מ-5000  ל- 80000 תושבים, גידול שהוא ללא ספק הרבה מעבר לקצב גידול האוכלוסין הממוצע וזאת על פי דבריו של המלווה שלנו.
העצירה הראשונה שלנו היא בבית העלמין היהודי.
בית הקברות מתוחזק ע”י משפחה מקומית שגרה בתוך מתחם בית העלמין ואם לשפוט עפ”י המראה שנגלה לנו הם עושים את עבודתם כהלכה ולנוכח החששות שקיננו בתוכנו מפני מה שאנחנו עלולים לגלות הציפה אותנו שמחה גדולה ומיד פתחנו את עדשות המצלמות שלנו וצילמנו את כל הקברים.
השמות החקוקים על הקברים (הכהן, מרציאנו, בן חמו, בן גיגי, ענקונינה, עמר, סוסאן ..) יכולים ללמד על הרכב האוכלוסיה היהודית וכנראה גם על זה שברובם הגדול יהודי גרסיף הגיעו אליה מדבדו.
תמונות מבית הקברות היהודי בגרסיף:

היעד הבא בתוך גרסיף היה להגיע לבית שבו גרנו, אך מה לעשות שהזיכרונות התעמעמו ואני בקושי זוכר את הרחוב שלנו.
למזלנו הייתה אתנו תמונה של איציק אחי שצולמה לפני כשש שנים שבעזרתה הצלחנו להגיע למקום.
הגורל המתעתע זימן אותנו לבית שבו גדלנו ואותו עזבנו לפני חמישים שנה כדי לחזות בהריסתו. ביום שבו הגענו טרקטור הרס את המקום וכל מה שהצלחנו לאתר הייתה כתובת קטנה שרק בעזרתה יכולנו לדעת שזה אכן מיקומו של הבית.
המקומיים שראו אותנו התגודדו סביבנו כשהם סקרנים לדעת מה אנחנו מחפשים. למרות הזמן שחלף החלטתי להראות להם את התמונה של אבא שלי ולהפתעתי הרבה שניים מן המבוגרים שבהם זיהו אותו מיד.
משם עברנו לאזור בית הספר שבו למדנו, אותות הזמן ניכרים בו היטב והוא אינו דומה לזה שהותרנו בעת עלייתנו ארצה.

סוף מסע
חודשים ארוכים תכננו את מסע השורשים ובכל זאת לא יכולנו לשער אם וכמה קרוב נוכל להגיע אל הבית של ההורים שלנו בדבדו וזה שבו בילינו את שנות ילדותנו בגרסיף, והנה בדבדו אנחנו זוכים לעמוד ממש מול הבית ובגרסיף אנחנו מצליחים להגיע עד המקום שבו עמד הבית ולא רק זה אלא שבשני המקומות אנחנו פוגשים אנשים שזוכרים אותם עד עצם היום הזה…… לא יכולנו לבקש סגירת מעגל טובה יותר.
מראות בית הכנסת ובתי הקברות של דבדו וגרסיף בהם ביקרנו הם מראות נצחיים שלעולם אשא אתי ואני מסיים את הטיול המרתק בתחושה שאני רוצה עוד ועוד ואת התחושה הזאת אני מקווה שאוכל להגשים ולמצות במסע חיפוש שורשים והתחקות אחר המקורות והמורשת המשפחתית ומי ייתן שלמען ילדנו וצאצאנו נצליח לעמוד באתגר הזה.

 

 

טיול השורשים של דוד הכהן בן ה- 90 ובני משפחתו 

רקע
דוד הכהן מדאר אנפאח נולד בשנת 1929 במליליה אליה הגיע אביו רחמים בגלל קשיי הפרנסה ששררו באותה עת בדבדו, ואולם שנה לאחר לידתו של דוד לקה האב רחמים בדלקת ריאות קשה וכשבאו בני משפחתו מדבדו לבקרו וראו כי הוא נוטה למות הפצירו בו לשוב אתם לדבדו שם נפטר ונקבר בבית העלמין החדש.
עד לנישואיו למרים, בתו של הרב רפאל הכהן מדאר אצבאן בשנת 1948 עת היה בן 20 לערך, חי דוד בדבדו, לאחר נישואיו עבר לתאוורירת שבה גר עד עלייתו ארצה בשנת 1956.
“כשהגענו ארצה” מספר דוד “נתקלנו ביחס מזלזל אותו אני לא יכול לשכוח”, הם הובלו אחר כבוד במשאית שנועדה להובלת בהמות, שהעלתה ריח מסריח של כבשים ועזים, אל היישוב שגב שמניין בתיו אז היה שני פחונים למגורים.
יום אחד הספיק לו ביישוב הנידח וכבר למחרת הביא דוד את משפחתו לתרשיחא ומשם למעלות שבה הוא גר עד עצם היום הזה.
בכוחות עצמו הצליח דוד להתגבר אט אט על הקליטה הקשה ולאחר מספר שנים שבהן עבד כשכיר, פנה למסחר שבו הצליח יפה.
בשנתו ה-90 (עד 120!) העלה דוד את סיפור חייו בספר “מדוד לדוד” וכן ערך טיול שורשים למרוקו עם בני משפחתו.

דוד וצאצאיו בסמוך לבית שבו גדל בדבדו

 דוד מספר על הטיול
לאחר כתיבת הספר ולאחר הסיפורים הרבים שהועלו על הכתב החלטנו משפחתי ואני לטוס יחד למרוקו, להיזכר בשורשים המיוחדים של משפחתנו ולחוות את הסיפורים “בשטח”.
טסנו ביום ראשון, בתאריך 14 ביולי 2019, י”א בתמוז תשע”ט, טיילנו במקומות רבים במרוקו, אך השיא של הטיול היה כאשר הגענו לאזורים בהם גדלתי – תאוורירת, דבדו ואוג’דה.
בתאוורירת ביקרנו בחנות בה עבדתי, ביקרנו בבית הכנסת הגדול של הכהנים, שלימים הפך לבית קולנוע, ונותר סגור כיום, וביקרנו גם ברחוב בו היה ביתנו- הבית של אשתי מרים, ז”ל ושלי. את הבית לא מצאנו במדויק, מכיוון שהרבה השתנה שם ברחוב.
בדבדו ביקרנו בבית ילדותי ובבתים של דודיי ממשפחת הכהנים. התרגשתי מאד. בבתים האלו גרים היום מוסלמים.

לאחר הביקור בבית ילדותי ירדנו במורד ה”מלאח” עד שהגענו לעין סיביליה” ושם ישבנו לשתות קפה. הישיבה הזו בעין סיביליה הזכירה לי את ילדותי ונערותי, כשהייתי יורד ל”חמאם” הסמוך למעיין, ומבלה שם עם החברים. אני זוכר, שבנערותי המים של עין סביליה זרמו ללא הרף, בכמויות אדירות, והגיעו עד לוואדי “בורוואד” – שם הייתה חלקת אדמה של המשפחה, ואילו כעת, כשביקרנו בעין סביליה, ראינו שהמעיין כמעט והתייבש לגמרי. המוסלמים במקום סיפרו, כי כאשר היהודים גרו בדבדו, הייתה להם, למוסלמים, פרנסה בשפע, וכאשר היהודים “עזבו”, עזבה אתם גם פרנסתם של המוסלמים, וכן “עזבו” גם מי המעיין.

אני יושב עם כל המשפחה בעין סביליה

הביקור בבתי הכנסת וגם צירוף מקרים נדיר או שמא …….
את החלק הזה של הביקור בבתי הכנסת של דבדו אנחנו מביאים בצורה חופשית מתוך הדברים ששמענו מדוד בביקורנו אצלו במעלות (שמעון הכהן מנוף הגליל ואנכי אברהם).
הסיפור הוא סיפור מופלא והרשות בידכם להחליט אם מעורבת בו יד מכוונת או שמא אינו אלא תולדה של צירוף מקרים.
ביקרנו בכמה מבתי הכנסת בהם התפללנו בימים ההם והתרגשנו עד מאד, אך הביקור בבית הכנסת של דודי וחמי ר’ רפאל הכהן אצבאן זצ”ל (אחיו של הרש”ך) היה משהו אחר, מיד כשנכנסנו לשם חשנו שמפלס ההתרגשות מטפס מעלה מעלה.
הישיבה של המתפללים היא על דרגשים עשויים בטון שצמודים לקירות בית הכנסת עליהם היו פורסים  שטיח (טליס),  תיבת שליח הציבור הקטנה וההיכל עם המראה הפשוט, והפשטות המבצבצת מכל עבר והעובדה שזהו בית הכנסת של דודי וחמי הרב הדגול ר’ רפאל אצבאן שבו התפללתי בילדותי ונערותי גרמה להתרגשות מיוחדת.
תלינו את תמונותיהם של הרב ושל אשתי מרים.

 תוך כדי שהותנו בבית הכנסת גילינו שיום הביקור שלנו הוא יום יז’ בתמוז בלוח העברי שהוא יום פטירתו של ר’ רפאל הכהן והנה אנחנו יכולים לערוך לו אזכרה ביום פקידתו בבית הכנסת שלו עצמו שבדבדו.
ביקשתי מיד לפרוק מן המזוודות שלנו את כל דברי האוכל והתארגנו לעריכת אזכרה כדת ודין. התפללנו תפילת מנחה, קראנו תהלים, ערכנו טקס אשכבה ואכלנו סעודת מצווה ומה רבה ההתרגשות.
באף שלב של הטיול שלנו החל משלב התכנון, מועד האזכרה של חמי ודודי הרב רפאל לא היה שיקול בלוח הזמנים של הטיול, והנה אנחנו מוצאים את עצמנו בדיוק ביום השנה ה-48 למותו, בבית הכנסת שלו שהיה פעיל לפני מאה שנה ויותר עורכים לו טקס אזכרה.
האם יד הגורל היא, או שמא ידו של הצדיק לקחה חלק בתכנון הטיול שלנו ?
בית הכנסת

מבית הכנסת המשכנו אל עבר בית העלמין היהודי, ישנם שני בתי עלמין תחתון ועליון. בעבר הדרך הזו הייתה מלאה באבנים ולא מסודרת.
טיפסנו ממש במעלה ההר, פשוטו כמשמעו. בשנים האחרונות בני משפחת מרציאנו מצרפת תרמו ודאגו לבניית מדרגות מסודרות המובילות לבית העלמין, להקמת חומה מקיפה ושערים. ביקרנו בקבר של אבי, רחמים כהן ז”ל . בשל ההתרגשות הרבה לא הרגשתי קושי בכלל בעת העלייה על ההר, למרות החום הכבד שהיה באותה עת.

כשהגענו לאוג’דה, עלינו לבית העלמין היהודי, ושם פקדנו את קברו של דודי, ר’ שלמה הכהן אצבאן זצ”ל, שם גם התפללנו תפילת מנחה וקיימנו טקס אשכבה לר’ שלמה.


 

 


סרט תיעודי מטיול שורשים הכהן סקלי 

 

 

 

4 תגובות “רשמי מסע

  1. יוסף כהן

    בס”ד
    ישר כח על כל העבודה שהשקעת לפי דעתי צריך להוסיף ולהעשיר בעוד סיפורים רבים

  2. שמעון כהן-אצבאן (סקלי)

    תודה לך על התאור המרגש של אתרים מהעבר המשותף של הקהילות היהודיות במזרח מרוקו. קהילות אלו ששורשן אומנם, כפי שציינת, בגירוש ספרד הראשון (שנת אל קנ״א ונוקם), לא מנו אלא אחוזים בודדים מכלל הקהילה היהודית במגרב (מרוקו, בפי תושבי מזרח המדינה), דבר המסביר את מיעוט התיירות לאותם מחוזות. מתוך כ-250,000 יהודים במגרב (מרוקו) ערב קום המדינה, כנראה שלא היו יותר מקומץ, 10,000 – 15,000 יהודים שחיו ופעלו בין תאזה לאוג׳דה. אלו אזורים יפהפיים, אלא שלמרבה הצער לא רבים ממי שנקראים מרוקאים בארץ, מכירים אותם ומתעניינים בהם. לכן, גם כה קשה למצוא סיורים מאורגנים לאזורים אלה. ביקרתי באותן מחוזות בחטף, ואני עומד לחזור לשם בסוף נובמבר השנה (2019), כדי להציב שלטים לזיכרון ותעודה על קירות בית הכנסת של משפחתנו, ועל מקווה הטהרה הצמוד אליו (גם אני כמו המדווח כאן יליד גרסיף, ואבי זצ״ל יליד דבדו. אמא ז״ל ילידת אוג׳דה ממוצא אלג׳ירי) .
    תיקון לנאמר בטקסט: אומנם בית הכנסת שאת תמונותיו הראת כאן, וציינת את שמו, נקרא בית הכנסת דאר אצבאן, אלא שלא מובן מהטקסט שזו משפחת כוהנים, ואדרבא משתמע מדבריך שכביכול בית הכנסת של ׳הכהנים׳ נחרב. לפי מה שהוסבר והוראה לי על-ידי אותו שומר בית העלמין (וגם בית הכנסת והמקווה של משפחתי; שמו, אגב, הוא אחמד ביזאווי), מה שנחרב היה בנין ׳המדרסה׳ (בית המדרש) של הכהנים. היו כנראה כמה בתי כנסת של חמולות כהנים שונות, ומה שהשתמר ומתוחזק כיום, לפי מה שראיתי, זה בית הכנסת של החמולה הנחשבת לגדולה ולבכירה שבין חמולות הכהנים, חמולת כהן-אצבאן, או בשפה מקומית מקצרת: דאר אצבאן. אגב, בבית העלמין באוג׳דה טמון אחד מאחרוני הגדולים של משפחתנו, בן דודו של אבי, כמוהר״ר שלמה הכהן-אצבאן סקלי זלה״ה, מי שבין היתר תעד, לטובת הדורות, את ההיסטוריה של יהדות דבדו מאז הגרוש בספרו ״יחס דבדו״. על ציון קבורתו נערכת הילולה מדי שנה בסביבות חודש פברואר, אליה מגיעים מאות יהודים מרחבי העולם. רובם מבקרים אז גם בדבדו עיר הולדתו.

    יישר כח גדול לכם על תיחזוק האתר הזה. אתם מוסיפים כבוד ומקיימים זכר לכל חמולות הכהנים של דבדו ששורשן אחד בשבט הכהנים סקלי שראשוניו הגיעו מסביליה, ספרד. אם יש בין הקוראים מי שמעונינים להצטרף לסיורים מאורגנים באזור המדובר, אני ממליץ בחום על המדריך אברהם אביזמר מחברת ״סהרה״, אשר למיטב ידיעתי הוא בין הבודדים, אם לא היחיד, שכולל את אזור אוג׳דה-דבדו-גרסיף-תאורירת וכו׳ בסיורים שהוא מקיים מדי פעם בצפון ומזרח מרוקו. נסעתי עימו לאזור ומצאתי בו מדריך בעל ידע נרחב, ואדם חביב ונעים הליכות. למותר לציין שאין לי שום נגיעה מסחרית וכו׳ בפעילותו העיסקית. הדברים נכתבו רק כשרות, לנוחות מי שמחפשים דרך לסיור מאורגן באותם אתרים.

  3. אברהם (אבי) אביזמר

    יישר כוח לעוסקים במלאכה באתר זה… ותודה לשמעון כהן סיון על המלצותיו החמות.

    אציין שבספרי החדש – “מרוקו ארץ של ניגודים” הקדשתי כ 5 עמודים לעיירה דבדו וקורותיה, וקורות היהודים בה…
    maroco.co.il
    אביזמר
    0522806317

  4. משה אנקונינה

    אברהם כהן שלום וברכה.
    חזק וברוך על האתר.
    לדעתי חשוב לבנות מאגר שמות וכתובות של משפחות שהיו קשורות לאיזור הזה.
    וחשוב יותר אם אפשר להקליט את המנגינות של ראש השנה, כיפור, תשעה באב, פסח, פיוטים ששרו בלוח השנה.
    אם יהיה מקום למאגר נעניין את משפחתינו ואת מי שיש לנו קשר איתם.
    בברכת דרך צלחה, משה אנקונינה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *