אוג’דה 1948 – 1932

רקע
אוג’דה שאני זוכר
סדרי שלטון
חיי המסחר
שעות הפנאי
עניינים מוניציפלים
מוסלמים ונוצרים
חיי היהודים באוג’דה
◊   מנהגים
◊   אמונות תפלות

עיתון יהודי משנת 1932

 

רקע 

כפי שסיפרנו בדף “חיים שכאלה”, יוסף אזולאי נענה לאתגר ובנוסף לסיפור קורות חייו האישיים הוא העלה על הכתב את זיכרונותיו על אוג’דה של אותם ימים. התוצאה היא אוסף סיפורים ותיאורים שהם מעין פסיפס של אבני פאזל שכל אבן בו מסתירה חלק מהתמונה הכוללת וכשמצרפים את האבנים יחד, נפרשת לנגד עינינו תמונה רחבה של אוג’דה של שנות ה- 30 וה- 40 של המאה הקודמת, בדגש על הקהילה היהודית.
ממרחק זמן שמתקרב למאה שנה מצליח יוסף לפרוש תמונה שהיא ברזולוציה שגם תמונות של ימינו אלה יכולות להתקנא בה, כל כך חדה ובהירה התמונה שאפשר להבחין בה אפילו בפרטי לבוש כמו חגורות, שמות של בתי קולנוע, שמות חנויות ואפילו פרט כמו ציפוי הפח של גלגלי עגלות משא לא נעלם ממנה.
יוסף, “בין פורת יוסף” זכה בכישרון נדיר וזיכרון פנומנאלי ואנחנו שזכינו שיחלוק אותם עמנו מודים לו על תרומתו הרבה להנחלת מורשת אבותינו ומברכים אותו בברכת יוסף ה’ עליך שנים ארוכות של בריאות.

 

אוג’דה שאני זוכר 

יוסף פותח בתיאור של אוג’דה כעיר קוסמופוליטית שמשכה אליה סוחרים מהודו ועד כוש, קונדיטוריות שמציעות מאפים אירופיים מצרפת, יוון ואיטליה וממתקים מסוריה ולבנון, חנויות מותגים כמו נעלי ,Beta בגדי ילדים של  Rolny, בגדי נשים וגברים שנמכרו ב-  Grand beau marche. הוסיפו לזה את הקירבה לגבול שמשכה אליה גם מבריחים למיניהם שמצאו בה כר פעולה נוח והרי לכם עיר חיה ותוססת. 
היו בה שני מחנות צבא, אחד של לגיון הזרים הסנגלי והשני של הצבא הצרפתי ושני שדות תעופה שאחד מהם הצבאי שימש את הצבא האמריקאי במלה”ע השנייה והשני שדה אזרחי.
אוג’דה הציעה לתושביה ובהם היהודים שחיו בה, חיי יומיום תוססים ומגוונים של עיר מודרנית. הקהילה היהודית הייתה גדולה עשירה, פעילה ומכובדת והייתה ביחסים טובים מאוד, עם השלטון  המרוקאי והצרפתי.
“החיים היו יפים והכל היה בשפע”, אומר יוסף … הכל עד תחילת מלחמת העולם השנייה ואחריה במלחמת העצמאות כאשר מוסלמים לא מקומיים הסיתו את המקומיים כנגד היהודים ששילמו את המחיר בפרעות אוג’דה וג’רדה.

 

סדרי שלטון

לכל אזור היה אחראי על הסדר והביטחון שנקרא שייח’ אְלְחוֹמָה שאליו היו כפופים מספר שוטרים מזוינים שנקראו מְְכָזְנִיָה. שני שוטרים מזוינים שאחד מהם צרפתי ואחד מוסלמי סיירו דרך קבע ברחובות ובשווקים הסתובבו שוטרים סמויים.
בראש השלטון המוסלמי המקומי עמד הפאשה שהיו לו מְְכָזְנִיָה שליוו אותו לכל מקום כשהם לבושים בגלבייה לבנה, לראשם תרבוש עם פונפונים וחוטים שחורים שהשתלשלו אל הפנים והם היו תמיד בבגדים נקיים ומצוחצחים.
על סניף הבנק הלאומי של מרוקו באוג’דה שמרו חיילים סנגלים 24 שעות ביממה.

הבנק הלאומי של מרוקו שעליו שמרו הסנגלים

* כלבים וחתולים ששוטטו ברחובות ללא בעליהם נלכדו והועברו למכלאה, לבעלי כלבים אסור היה ללכת אתם ברחוב כשהם אינם קשורים אליהם ברצועה או שהם בלי מחסום לפה או והם נדרשו להציג תעודות חיסונים לכלב.
* בעלי נתינות צרפתית קיבלו עזרה כספית ומענק לילדים (Aide Sociale), פנסיה לזקנים וללוחמים ותיקים  (anciens combattants) ובזמן מלחמת העולם השנייה הם קיבלו הטבות מיוחדות מהשלטון הצרפתי ולעומתם בעלי האזרחות המרוקאית לא קיבלו כל סיוע.
את תשלומי המיסים, חשבונות החשמל, מים וקנסות שילמו לשלטון המרוקאי המוסלמי.

 

חיי המסחר

השווקים באוג’דה התחלקו לפי סוג הסחורה שנמכרה, שוק בהמות, שוק ירקות ופירות (שהגיעו לאוג’דה מכפרים סמוכים), שוק גרוטאות, שוק פשפשים (במרוקאית זוֹטיִיֶה) , שוק סוסים וחמורים, שוק למיני זרעים, שוק לצמר וכלים לעיבוד הצמר (במרוקאית אלְקְרְטֹש אלְמוֹגְזֹל).
העיר עצמה הייתה מחולקת למספר אזורים של מקצועות יהודיים, מוסלמים ונוצרים אזור של מוכרי בדים, אזור של מוכרי תבלינים, אזור סנדלרים, אזור חייטים, אזור סורגי שמיכות ושטיחים ועבודות יד (שהמוסלמים הכינו בעצמם), אזור קצבים, אזור פחחים, אזור מסעדות מוסלמיות.
בכל אזור היו שוטרי סיור ששמרו על הסדר.

החנויות
• חנות למוצרי טבק ומקטרות שמכרה גם בולים
• חנות לדברי מאפה
• חנות בבעלות של צרפתי לבגטים, טוסטים ועוגיות יבשות
• חנות לסוכריות וממתקים סוריים
• חנות לעוגיות וממתקים מלבנון
• חנות  לספניג’ עם דבש
• חנות לדברי מאפה מוסלמים (שהיו טעימים במיוחד).
ליד בתי הקפה ובפינות הרחוב היו מי שהציעו למכירה מטעמים שונים ואפשר היה לאכול אצלם (עם כל הנוחיות הנדרשת)
נקניקיות, כבדי עוף, טחול ושישליק על האש, פולים יבשים מבושלים במים בלבד עם כמון ופלפל אדום. שעועית מבושלת בטעם מיוחד. (אחד המומחים בזה היה האבא של סם שוקרון). דגי ים מכל הסוגים (על האש ומטוגנים), עופות מבושלים מתובלים טעם ערב לחך.

הקונדיטוריות
קונדיטוריות היו בבעלות של צרפתים, איטלקים ויוונים. הממתקים היו סורים, לבנונים או סודנים. היה את הספינג’ הסודני שהיה לו טעם מיוחד והיה גם את הספינג’ עם חור שבבית הקפה הצרפתי הכינו אותם במכונה אמריקאית.
בקונדיטוריות אפשר היה לאכול  מיני עוגות, טארטים, לחמים וטוסטים.

רוכלים ניידים
היו גם מי שמכרו את מרכולתם בעגלות למיניהן שעברו ברחובות העיר והכריזו על בואם במנגינות וצלצולי פעמונים, “כששמענו קולות של כלי נגינה דמוי הרמוניקה מתנגנות ברחוב ידענו שמשחיז הסכינים והמספריים חולף ברחוב שלנו”.

משחיז סכינים

הילדים שפחות התעניינו בהשחזת כלי מטבח חיכו לצלילים של מוכר הממתקים והגלידות האיטלקי שהייתה לו המנגינה המיוחדת שלו. הייתה לו עגלה סגורה שנשאה כדים גדולים מלאים בגלידה בשלל צבעים.  את הגלידה הוא היה מניח בין 2 ביסקוויטים, מוכר הגלידה נשא על גופו כד שעליו גלגל מספרים ומי שקנה גלידה היה מסובב  את הגלגל המזל וזוכה בפרס של ופל גלידה או סוכריות מיוחדות שנקראו  Sucre d’orge שזה מין ממתק צבעוני שנמתח כמו מסטיק  שהיה מלופף סביב מקל ארוך ממנו המוכר היה חותך.
היה גם את מוכר הסברס שבעונת הסברס היה עובר מידי בוקר עם עגלה קטנה והיה לו שיר משלו.
בימי הקיץ הסתובבו ברחובות ובשוק מוכרי אגרבה– מים קרים עם טעם של דבש, שהיו בתוך נאדות עור, עם פעמונים תלויים קטנים מנחושת שהיו מכריזים על נוכחותם.

 

שעות הפנאי

אפשרויות הבילוי של שעות הפנאי היו מגוונות גם ביחס לתקופה של שנות ה- 30 וה-40 וגם ביחס למה שמצאנו כאן עם עלייתנו ארצה.
קולנוע

כל בית קולנוע התמחה בד”כ בז’אנר משלו.
Colise – הקרין סרטים כל היום והקרין סרטים ערביים מצריים, לבנונים או הודים עם תרגום לצרפתית בגוף הסרט.
Rex   Vox Paris – הקרין שלוש הצגות ביום, התמקד בסרטים אמריקאים, עם תרגום לצרפתית.
Le Paris –  שימש גם להצגות תיאטרון והופעות אחרות, בשפה הצרפתית בלבד.
Le rialto  – שלושה סרטים ביום, לפעמים שימש להופעות לילדי בית הספר הכל בשפה הצרפתית.
בתי הקולנוע שלנו:

ריקודים טיולים ובתי קפה
בימי שישי, הלכנו לרקוד במועדונים או בבתי קפה, או שישבנו עם חברים בבית קפה ושתינו בירה או ליקקנו גלידה. בשבת אחר צהריים עפ”י רוב ראינו סרטים או שהלכנו למשחק כדורגל, את הכרטיסים היינו קונים את הכרטיסים ביום שישי אחרי צהריים.
בימי הקיץ, הלכנו לפארקים, רכבנו באופנים לגבול אלג’ריה, הלכנו לבריכה או שנפגשנו עם חברים.

פינוקי ספא
את פינוקי הספא עשינו בחמאם הטורקי שבו לגברים ונשים היו ימים נפרדים אבל לא הייתה הפרדה  בין מוסלמים ליהודים. בתוך החמאם כל אחד קיבל שתי חביות מעץ, אחת למים קרים ואחת למים חמים, אחד מעובדי החמאם דאג למים ומי שרצה יכול היה לקבל מסג’ בתשלום. הייתה בחמאם גם בריכה קטנה ששימשה גם כמקווה ובית קפה שבו הגישו קפה, תה וספינג’ או עוגיות קטנות וגם סיגריות הגישו בו.
בעל בית הקפה היה יהודי מאוד דתי, בימי שישי הוא היה מכין מים חמים בשני מיכלים גדולים ומחלק אותם לפני כניסת השבת וביום שבת בבוקר מוקדם וגם אחרי צהריים (קהואזידסבת).
החמאם שימש גם מקום לינה לכפריים שהיו מגיעים עם הסחורה שלהם לשוק.

בילויים של מוצ”ש
בעיר הייתה טיילת ארוכה ורחבה שבה טיילנו כל מוצאי שבת עד שעה מאוחרת, משני צידי הטיילת היו חנויות שהבעלים שלהם היו לא מרוקאים

• חנות לצעצועים צרפתיים שהבעלים היה צרפתי נוצרי
• חנות לדברי משי שבעל החנות שלה היה הודי
• חנות תכשיטים וצורף שבעל החנות היה יהודי מאלג’יר
• חנות נעליים Beta מצ’כיה בבעלות של נוצרי
• חנות לבגדי גברים של צרפתי 
• Grand beau marche לבגדי ילדים בבעלות של צרפתי
• ספרים ומכשירה כתיבה של יהודי צרפתי
• סָפָּרִים, חייטים ומוכרי בדים יהודים מספרד
• בית מרקחת של שותפים יהודי מאלג’יר ונוצרי מצרפת.• מספר בתי קפה של יהודים אלג’ירים שהגישו בשרים על האש
• בית מלון גדול שבעל הבית היה צרפתי נוצרי
• מספרה גדולה לגברים ונשים  של צרפתי נוצרי 
במוצאי שבת לאחר שיצאנו מהתפילה בבית הכנסת, קודם שהלכנו לטיילת נהגנו לעבור דרך האופה הצרפתי, אצלו  קנינו שם לחמנייה חמה ממולאת בנקניקייה, טחול או כבד ובקבוק שתייה.
נהנינו מאד לשבת על הכיסאות הגבוהים ולהזמין קפה צרפתי.
אחרי הטיול בטיילת נהגנו לקנות פיצוחים ולהתגרות בבנות בזריקת חומוסים עליהן.

קרקסים ומופעי רחוב
מעת לעת הגיעו לאוג’דה קרקסים והופעות שהגיעו מארצות שונות כמו איטליה, רוסיה, צרפת וארצות אחרות.
בשוק המוסלמי הופיעו מרקידי נחשים ומלהטטי קופים וגם אקרובטים וקוסמים למיניהם שנדדו ברחבי העולם, בנוסף עמדו שם עוקרי שיניים ומרפאי חולים בעזרת עשבים למיניהם שהציעו את מרכולתם לבאי השוק.

חגיגות 14 ביולי
“Le Quatorze Juillet” הוא היום הלאומי של צרפת שבו הם מקיימים אירועים ציבוריים רבים, תהלוכות צבאיות, מסיבות ריקודים זיקוקים וחגיגות לרוב ובמרוקו שהייתה באותה העת מדינת חסות של צרפת חגגו כאילו זה היה החג שלהם. מוסלמים, נוצרים ויהודים קטנים כגדולים ובעיקר בני הנוער חגגו את חגה של צרפת.
החגיגה הגדולה הייתה ברחבה ענקית שהייתה בחזית בניין ששימש לחגיגות צבאיות. הרחבה הייתה מוארת באורות צבעוניים, כל מוסדות השלטון והחנויות קושטו בדגלי מרוקו וצרפת. באירוע החגיגי השתתפו נציגים של השלטון המרוקאי, השלטון הצרפתי, הקהילה היהודית , צבא צרפת, צבא סנגל, לגיון הזרים, נציגי המשטרה ומכבי אש  וילדים מבתי ספר.
היה מגרש משחקים לילדים, רוכבי סוסים מוסלמים שירו באוויר, מרוצי אופניים, אופנועים, סוסים, ופעילויות ספורט למיניהן.
הקהילה היהודית המקומית קיבלה את פניהם של כל הנציגים שנמנו קודם ומכובדים רבים אחרים באוהלים ענקיים שהוקמו במיוחד שבהם הגישו כיבוד מרוקאי ותה עם נענע בכלים מיוחדים.

 

עניינים מוניציפלים

תחבורה, דיור, מים

בתוך העיר נסעו בכרכרות ומוניות בלבד, אוטובוסים שימשו לנסיעות אל מחוץ לעיר במרוקו ונסיעות לאלג’יר וספרד. אוטובוסים שימשו גם לנסיעות מאורגנות לים ונסיעות להילולות של הצדיקים שהיו לקברו של ר’ עמרם בן דיוואן שבעיר וואזן (Ouazzane) ולקברי רבנים שבטלמסן שבאלג’יר.
רוב היהודים גרו בדירות שכורות. החדרים בבתים היו גדולים ועם תקרות גבוהות. לרוב היו אלה בתים עם חצר פנימית (פטיו).
בקיץ קיררו את המים בכדים עשויים מחימר, כד כדול (אלכבייה) שעמד במרכז החצר וכד קטן יותר שהיה עם פתח אחד קטן למזיגה ופתח גדול למילוי את הכד היו עוטפים בבד יוטה והוא נקרא אלברדה (המקרר) ובצרפתית gargoulette. היו מי שגידלו קצת ירק מסביב לכד שבחצר. המים מהכד היו קרים ונעימים. בכדים כאלה השתמשו גם לשמירת זיתים דפוקים ובזמן מלה”ע השניייה השתמשו בו  לשמירת חתיכות בשר מטוגן (לגְדִיד) לשעת חירום.
בחלק מן הבתים היו משאבות מים ובבתי הכפריים היו בארות מים והיו גם ברזים ציבוריים ששימשו בעיקר את המוסלמים.
אגב תחבורה נזכיר גם את הובלת הבשר מבית המטבחיים לחנויות הקצבים שנעשתה בעגלות גדולות דומות למשאיות שמובילות דברי קירור. היה להן ארגז גדול, שהחלק הפנימי שלו מצופה בפח דק עם ווים לתליית בהמות שחוטות, הגלגלים היו מעץ, מצופים בפח עבה. כשהעגלות עברו, הן היו משמיעות רעש מיוחד שלנו הוא בישר שהבשר בדרכו אל הקצבים.

חינוך
בתי ספר
ילדים נוצרים, מוסלמים ויהודים שהוריהם החזיקו באזרחות צרפתית למדו יחד בבית ספר יסודי נפרד שהיה המיועד להם. ילדים יהודים בגיל עממי וכן ילדי מוסלמים בעלי אזרחות מרוקאית למדו בנפרד בבתי ספר משלהם.
בבית הספר היהודי הייתה הפרדה בין הבנים לבנות, בחלק אחד של המבנה למדו הבנים ובאחר הבנות. אצל הבנים כל המורים היו יהודים והמנהל היה צרפתי נוצרי ואצל הבנות כל המורות היו יהודיות  והמנהלת צרפתייה נוצרייה. לכל צד היה חדר אוכל משלו, שבו הילדים אכלו ארוחה חמה.
לביה”ס הייתה מרפאה עם רופא ואחות. מידי בוקר כל ילד קיבל במרפאה כף שמן דגים עם סוכרייה (חובה).
בבית הספר לבעלי אזרחות צרפתית, בנים ובנות למדו יחד והמורים היו צרפתים.
בבית ספר תיכון לא הייתה הפרדה לפי האזרחות או הדת, כולם למדו יחד.
כבוד למורים היה ערך שכולם הקפידו עליו . אף פעם לא קראו להם בשמם אלא רק בשמות מכבדים. המורה היה  Monsieur  (אדוני) והמורה Madame (גברת). כך נהגנו גם בהורים ובני משפחה בוגרים, כבוד מיוחד היה לבעלי שיבה.
בסמוך לבית שלנו היו מגרשי כדורגל, כדורסל, מגרש וכדורעף. המגרשים היו  גם לשימוש בית הספר התיכון שלא היה רחוק, בנוסף היה גם מועדון ספורט לנוער.
חוגים
לילדי היהודים היה חוג זימרה ופיוטים שבו גם אני השתתפתי, לילדי החוג שנקרא “אם הבנים” הייתה תלבושת מיוחדת. הייתה לנו מקהלה שהיינו מופיעים אתה בשמחות של חתן בר מצווה וחתן וכלה. כאשר נולד בן הלכנו לבית היולדת שרנו את שיר היולדת, ברכנו והדבקנו על הקיר תפילה מיוחדת.
בחג שמחת תורה שרנו בבית הכנסת הגדול. אבל לא רק בשמחות, כשהייתה מתקיימת לוויה לקחו אותנו ללוות את המת עד בית העלמין בתפילה מיוחדת.
ג’ו עמר שהיה מעיר אחרת, היה אתנו ואף התחתן עם בת עירנו

שירות רפואי
השירותים הרפואיים לאוכלוסיה ניתנו בשלושה בתי חולים, קליניקות ובתי מרקחת. אחד מבתי חולים היה מיועד לבעלי אזרחות מרוקאית (מוסלמים ויהודים), אחד לבעלי אזרחות צרפתית ואחד צבאי.

חלק מהקליניקות היו פרטיות וחלק של בתי החולים, בשתיים מהקליניקות היו מעבדות והן שימשו כמעין חדר מיון ממנו הפנו חולים לבתי חולים בהתאם לצורך.

 

מוסלמים ונוצרים

יחסים שכנות
עד מלחמת העולם השנייה, היחסים בין המוסלמים, היהודים והנוצרים היו מצוינים. והיו אפילו  מוסלמים ויהודים שהיו שותפים בעסק.
בחגים שלנו כיבדנו אותם במיני ממתקים או עוגיות מיוחדות והם כיבדו אותנו בחגים שלנו, הם אכלו את הבישולים שלנו אבל אנחנו מטעמי כשרות לא אכלנו את שלהם.
הבית שלי שכן ממש בסמוך לאחד המסגדים ולכנסיות והיינו שומעים את המואזין הקורא לבני עמו לתפילה ואת מנגינות הפעמונים של הכנסיות בחגים הנוצריים, תפילות יום ראשון, חתונות ולוויות.
בראש השנה הנוצרי  וחג המולד החנויות הצעצועים היו מלאות בעצי אשוח קטנים מקושטים במנורות, ובסרטים צבעוניים והקונדיטוריות שלהם הכינו דברי מאפה מיוחדים וברחוב הסתובבו סנטה קלאוזים שנקראו papa noel עם זקן לבן ארוך כשהם לבושים בבגד אדום.

מאפייני לבוש
המוסלמים המרוקאים לבשו מכנסיים תפורים מחתיכת בד של כשלושה מטר (שרוואל), שהיו מהודקים בעזרת בד משי צבעוני במקום חגורה, כך גם מסביב לכובע, לראשם חבשו כובע תרבוש אדום עם פון פונים שחורים שיורדים על צידי הפנים והם נעלו נעליים מיוחדות שנקראו בְּלְגָּה (Belgha).
הנשים המוסלמיות היו עטופות מהראש עד הרגליים בבד מיוחד מעבודת יד (חיק), הן היו מציצות בעין אחת בלבד ונעלו נעליים מיוחדות, כמו של הגברים, אבל בצבעים ובצורה שונה.
המוסלמים המכובדים, עשירים או קצינים רוכבי סוסים, של צבא לגיון הזרים  לבשו לבוש אחר שהיה עשוי משערות גמל.
על לבוש היהודים ראה בהמשך ב”חיי היהודים באוג’דה”)

חתונות
בחתונה מוסלמית היו מוליכים את החתן בתהלוכה כשהוא לבוש בבגדים צבעוניים ורכוב על סוס מקושט ומלווה בקרובי המשפחה, שכנים ומכרים מוסלמים ויהודים ולפעמים גם נוצרים. זמרים שרו וניגנו לכבודו בכלי נגינה מיוחדים ואת כולם כיבדו בפירות עוגות ועוגיות מלוחות ומתוקות ומיני ממתקים.
האורחים הוזמנו לארוחת ערב שבה היהודים לא השתתפו מטעמים של כשרות.
אצל הנוצרים פעמוני הכנסיות כיבדו את החתן והכלה בצלצולים חגיגיים, אורחים הוזמנו לתפילה ולטקס הנישואים שנערך בכנסייה. השושבינות שהיו ילדות קטנות היו לבושות בלבן, הלכו אחרי הכלה והחזיקו בשולי שמלתה הארוכה, מכוניות מקושטות בסרטים לבנים ליוו את מכונית החתן והרעישו בצופריהם. פעמוני הכנסייה צלצלו. בתום הטקס הוזמנו האורחים למסעדה.
( על חתונות אצל יהודים ראה בהמשך ב”חיי היהודים באוג’דה”)

הלוויות
בהלוויות של המוסלמים התפילות לא היו אחידות אלא בהתאם למעמד של המת בחייו ודרגתו בדת.
בתפילות קולניות, נשאו את המת על הכתפיים מביתו ועד לבית הקברות, הקבורה הייתה ללא ארון (כמו אצל היהודים).
אצל הנוצרים כאשר אדם נפטר פעמוני הכנסייה צלצלו, נערכה תפילה בכנסייה והכומר נשא דברים. את המת  ליוו עד הקבר בכרכרה מיוחדת רתומה לסוס או שניים. הקבורה של המת הייתה בתוך ארון כשהוא לבוש בבגדים יפים.
(על הלוויות של היהודים ראה בהמשך ב”חיי היהודים באוג’דה”)

 

 חיי היהודים באוג’דה

מנהגים

לבוש
בחורים צעירים חבשו כובע בֶּרֶ , מבוגרים יותר חבשו כובעים גדולים ועגולים. אני עצמי עד גיל בר מצווה הלכתי עם עניבה ובֶּרֶט, וכשהתבגרתי החלפתי את הברט בכובע גדול יותר.

היהודים בעלי אזרחות מרוקאית לבשו מכנסיים כמו של המוסלמים, כובע בלי הפון פון ושעון תלוי על שרשרת עד הכיס ונעליים כמו של הערבים.

פִישוֹן

לרוב הנשים היהודיות, כיסוי הראש שנקרא סְבְּנִיָה, היה מעין מטפחת ראש גדולה מבד משי כחול ורקמה מוזהבת אותה הן קשרו מעל הראש. נשים מבוגרות ומכובדות שמו לכתפם שאל גדול סרוג בעבודת יד שנקרא פישון, כך הלכו גם לבית הכנסת.
הנשים ענדו תכשיטים עשויים זהב, עגילים גדולים, שבעה צמידים, טבעות ושרשרת כבדה על הצוואר. נשות אוג’דה לא נהגו להתאפר ובכל זאת הן היו תמיד יפות ומלאות חן.
נשים לא הסתפרו לעולם.
אירוסין
בערב האירוסין הזמינו קרובי משפחה וידידים של משפחת הארוס ושל הארוסה לארוחה ערב חגיגית. החליפו מתנות, טבעת אירוסין ומתנות אחרות שהחתן והכלה המיועדים הביאו זה לזה. החתן הביא טבעת זהב אותה קשר עם סרט לבן ממשי לקצהו של גוש סוכר גבישי בצורת חרוט גדול שנקרא קָלְבְ דסְּכָּאר.

קָאלְב דְסְכָּאר עם שרשרת זהב

חינה
את מנהג החינה שהעתיקו לארץ חגגנו באוג’דה באופן דומה אלא ששם זה היה פחות המוני. בני משפחה, קרובים וידידים משני הצדדים הוזמנו לטקס החינה. כשהם לבושים בחלוקים צבעוניים (קפטאן) וחבושים כובעים מרוקאים (תרבוש), רקדו החוגגים, סלסילות ממתקים ועוגיות צבעוניות מקוקוס, שקדים ובוטנים, שביק, סיגרים ומינ מעדנים אחרים.
ארוחת הערב הייתה חגיגית ועשירה במאכלים ממאכלי העדה ולקינוח  הגישו תה עם נענע.
בטקס החינה שרו את השיר אביאדי אנה לערוס, (אשרי וטוב לי אני החתן), שהמיוחד בו הוא שכל אחד בתורו הוסיף מילים משלו (קשורות לחתני השמחה) ושר אותם באותה המנגינה.

סטודיו לצילום בנחמו

חתונה
מספר ימים לפני חתונה קיימו את הנדוניה (שוֹרָה), שבה הציגו למוזמנים את מה שהכלה מביאה עימה לחתונה מתכשיטי זהב ועד נעלי בית.
שמונה ימים לפני החתונה ועד החתונה החתן והכלה לא התראו, במשך שבעה ימים מידי ערב החברים של החתן התפללו תפילת ערבית עם החתן וסעדו איתו בביתו.
בערב שקדם החופה, הכלה הלכה למקווה עם המשפחה וחברות שלה, מלווה בשירים מיוחדים של העדה ובכלי נגינה תוף (בְּנְדִיר).
בבוקר, החתן הלך עם החברים וקרובי המשפחה לחמאם התורכי.
בצהרים, הלבישו את החתן והכלה, הזמינו שתיים או שלוש מוניות מקושטות בסרטים לבנים ויצאו לטייל, הלכו למספרה (הכלה עם חלק מהמשפחה והחברות והחתן עם חבריו), אח”כ הלכו לסטודיו הגדול לצילומים ואז לבית הכנסת הגדול לחופה, שם ערכו את שבע בברכות והתכבדו בסלסלה קטנה ובה סוכריות ממולאות בשקדים (דְרָזֶ’ה).
לארוחת הערב הכינו לחתן ולכלה שתי יונים ממולאות (סגולה לקיום מצוות “פרו ורבו”) ולמחרת בבוקר מוקדם הכינו להם ספְִינְז’.
היה גם מנהג שלמחרת הלילה הראשון אם הכלה “מוכיחה” לאם החתן שהכלה הגיעה בתולה לחתונה ע”י הצגת בגדיה המוכתמים בדם.
בשבת היה את שבת החתן (ויש מי שנהגו לקיים גם שבת לכבוד הכלה). חברים ובני משפחה ליוו את החתן בדרך אל בית הכנסת וממנו אל הבית בשירה וזמר. לכבוד החתן ניגנו את מזמורי התפילה במנגינות חגיגיות ובעת קריאת התורה עלו בני משפחה וחברים בזה אחר זה לתורה ובתום הקריאה של כל אחד ואחד שרו וזימרו וזרקו מלוא החופן סוכריות לעבר התיבה.
אחרי התפילה הגישו למתפללים כיבוד של פשטידת תפוחי אדמה (מעקודה), סלטים, חמוצים, שתייה חריפה (מָחְיָה), מיצים שלל עוגיות צבעוניות וריבות שונות שחודשים קודם עמלו על הכנתן.
כשהגיעו הביתה, אכלו ארוחה כיד המלך ואחרי הצהרים רקדנו ריקודים סלוניים. (ברוב הבתים הייתה חצר גדולה ומרוצפת שהתאימה לריקודים).
המתנות לזוג היו כלי בית שימושיים  כמו סירים, צלחות, מחבתות, סכומים, כדים, פרימוסים, פתיליה על נפט, כוסות, מגהץ , מטחנה לקפה ופמוטים.

לידה
לידות היו רק בבית, בעזרת מיילדת ואם היה צורך המיילדת שלחה לבית החולים. היולדת משכה בזמן הלידה חבל שהיה קשור למיטה. (טענו שזה מקל על הלידה).
בזמן הלידה הזמינו ליולדת את ילדי המקהלה לשיר “עקידת יצחק” כברכה ללידה קלה ובריאה, בנוסף, הדביקו על הקיר, מעל ראש היולדת ברכות שונות. בתמורה לעמלם קיבלו הילדים עוגיות וממתקים.
במשך כל השבוע שלאחר הלידה, היולדת שכבה במיטתה וזכתה לפינוק רב מהמשפחה, מידי יום הכינו לה כבדי עוף ולבבות על פחמים, גרעינים כמו סומסום עם דבש טהור, מיני מאכלים מיוחדים כמו עוף ממולא.
בכל בית  עם תינוק הייתה עריסה מתנדנדת שהייתה עשויה משמיכה תלויה בין שני חבלים קשורים ומיטת תינוק מתנדנדת שהיתה בנויה מארגז עץ קטן המונח על שתי רגליים קשתיות. (מְהְד)

מנהגי אבלות
במהלך שבעת ימי האבל בני משפחה קרובים ומכרים דאגו להביא לאבלים את הארוחות. שחרית, מנחה וערבית התפללו  בבית, בימי שני וחמישי שבהם יש קריאה בספר התורה התפללו שחרית בבית הכנסת.
בשבת התפללו שחרית, ומנחה בבית הכנסת. סעודה שלישית, ערבית והבדלה בבית.  כל קרובי המשפחה, החברים והידידים התפללו עם האבלים בכל התפילות, במיוחד בשבתות, בבית הכנסת. נתנו כבוד למשפחה וליוו אותם הביתה.
במשך ארבע שבתות המשפחה הייתה מתכנסת בבית האבלים.
כל המשפחה לבשה בגדים שחורים במשך כל השנה, גברים לבשו עניבה שחורה וסרט שחור על השרוול בצד שמאל, אצל הנשים כל הלבוש משמלות ועד גרביים היה בצבע שחור.
בסיום השבעה, החודש והשנה, עשו סעודות גדולות כמו בחתונות.
במהלך השנה הראשונה לאבל הקפידו שלא לסייד את הבית.

 

אמונות טפלות

 תינוקות
נהגו להניח ספר תהילים מתחת לכרית וכתבו לו קמיע אצל הרבי.
להרחקת שדים ונגד עין הרע עשו לו בכור על פחמים עם ריח טוב.
בעת שיהוק, הדביקו פיסה של חוט אדום על האף.
כשיוצאים לטייל אתו הניחו עליו, שרשרת זהב עם חמסה או ספר תורה זעיר ותהלים מתחת לראשו.
שמו עליו תבלין (פסוח).
תבלין הפסוח הדיף ריח מר ומסריח ולכן השתמשו בו גם לגמילה של התינוק מיניקה, האמא מרחה קצת על השד שלה והתינוק היה בוכה ולא מתקרב יותר.
תינוק שהגיע בפעם הראשונה לבית התקבל עם כיבוד של סוכר וביצים.

כניסה לדירה חדשה
שחטו תרנגולת ומרחו בדם שלה את ארבע הפינות של הדירה.
בערב הראשון הכינו קוסקוס, עם אותה התרנגולת.
פיזרו על הרצפה, חינה עם סוכר ונתנו צדקה לעניים.
יש מי שהיו שקנו דגים וזרקו אותם אותם על הרצפה.

נגד עין הרע
הלכו עם חמסה.
כתבו קמיע אצל הרב לבריאות וחיים ארוכים.
לא משאירים מראה שבורה בבית
לא מפזרים מלח על הרצפה.
לא משאירים מפתחות על השולחן.
ציפורניים קוברים ולא זורקים.
כשיש משפחה גדולה מרובת ילדים, במיוחד כשיש רק בנים, לא יוצאים לטייל עם כל הילדים.

שבת וחג
לא לטאטא ביום שבת בלילה.
לא מלווים  דברים במוצאי שבת.
אסור לישון כל היום, ביום ראש השנה .

אמונות אחרות
כשיש בעיה או צרה כלשהי בודקים את כל המזוזות של הבית שאין ביניהן מזוזה פסולה, או גם כותבים קמיע אצל הרב
בזמן חופה ושבע ברכות, אם מישהו קורא לך אל תענה לו.
ליוצא מהבית לנסיעה מחוץ לעיר, שופכים מים אחריו.
כאשר מאבדים משהו עושים קשר במטפחת וזורקים לרצפה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *