דהיה אל כהינה – כוהנת בראש צבא ברברי

תוכן עניינים:
נשים לוחמות- מיתוסים ואגדות
דהייה אל כהינה – מקור השראה אוניברסלי
רקע כללי
◊  מוצאה של הכהינה
◊ הברברים של המגראב
 התפשטות האימפריה האיסלמית מאל מדינה ועד למגראב
◊ הכיבוש המוסלמי של צפון אפריקה המערבית (המגרב)
מלחמות הכהינה
◊ בלימת ההתפשטות המוסלמית
◊ שיקול דעת מוטעה שאחריתו מפלה
אחרי הכהינה

 

נשים לוחמות, מיתוסים ואגדות 

ספרי ההיסטוריה מלאים בסיפורי גבורה על מנהיגים צבאיים שהכריעו פולשים שעליונותם לא הייתה מוטלת בספק, אך כמעט תמיד אלה הם גיבורים ממין זכר, נשים אם בכלל הורשו להתגייס לא יכלו לשרת בתפקידי לחימה.
במדינת ישראל הייתה זאת אליס מילר שהביאה לתפנית במדיניות של צה”ל לשילוב נשים בתפקידי לחימה בעקבות בג”ץ שהגישה בשנת 1994. כיום אפשר כבר לפגוש בצה”ל נשים בתפקידי טייסות, חובלות ולוחמות ביחידות כמו “קרקל” ו”עוקץ”. עם זאת עדיין רב המרחק עד לשוויון המגדרי המוחלט ומרבית תפקידי הלחימה המובהקים  סגורים בפניהן. לפני הקמת צה”ל, נשים לקחו חלק פעיל בארגוני המחתרות ובמלה”ע השנייה נשים כחנה סנש נמנו עם צנחני הישוב שהתנדבו לצבא הבריטי ואם נרחיק עוד קצת נגיע לארגוני “השומר” ו”בר גיורא” של ראשית המאה ה-20, שבהם רחל ינאית ומניה שוחט לקחו חלק בהגנה על הארץ.
באשר לצבאות זרים, חיל הים המלכותי גייס אמנם נשים לשורותיו עוד בסוף המאה ה-17, אך אליה וקוץ בה… הן שימשו בעיקר בתפקידי אחיות וכובסות, ודבורה סמפסון הנחשבת ללוחמת הראשונה של הצבא האמריקאי נאלצה להתחפש לגבר כדי להתגייס ולהצטרף בשנת 1782 לכוחות המורדים.
נשים גיבורות היו ונותרו חלק מז’אנר של אגדות ודמויות בדיוניות כמו האמזונות של המיתולוגיה היוונית, או הנסיכה העל אנושית Wonder woman מחוברות הקומיקס של שנות ה-40 שבימינו כבשה את המסכים עם גל גדות הישראלית.
ויש גם גיבורת על יהודייה שזכתה לספר קומיקס משלה וויסל שמה. וויסל הלא היא ווילו צימרמן, גרה בשכונה יהודית של Gotham City (עירו של גיבור העל באטמן) ובין ארכי נבל אחד שהיא מחסלת למשנהו, וויסל היא מרצה ללימודי יהדות ומבקרת מעת לעת בבית הכנסת השכונתי והיא פעילה בארגוני צדק חברתי ובכלל, גיבורת העל וויסל מקפידה להדגיש את הזהות היהודית שלה ואפילו לכלב שלה היא קוראת בשם ליבוביץ.

 

• דהייה אל כהינה – מקור השראה אוניברסלי

יוצא מן הכלל הוא סיפורה של דהייה אל כהינה שבמונחים הירואיים גבורתה אינה נופלת מזאת של הגיבורים הצבאיים הגדולים של ההיסטוריה.
סדרת הטלויזיה האמריקאית זינה הנסיכה הלוחמת” מהז’אנר של סדרות הפעולה והפנטזיה הקדישה לה פרק בשם “Kahina”. לאחרים היא בבחינת הגירסה היהודית של “חאליסי” אם הדרקונים, ומגינת שבע הממלכות מהסדרה “משחקי הכס”.
גבורתה של אל כהינה הפכה אותה למקור השראה לארגונים הלוחמים למען זכויות וחופש וארגוני מחתרת כמו:
– פמיניסטיות שחורות עור מאמריקה
– פמיניסטיות מצפון אפריקה
– פעילים למען זכויות שחורים באמריקה שטענו שההיסטוריונים הלבנים הסתירו במכוון את צבע עורה השחור.
– ה
מחתרת היהודית באלג’יר בפיקודו של José Aboulker (שהסיוע שלה לנחיתה של כוחות הברית באלג’יר במסגרת מבצע “לפיד” היה מכריע בחשיבותו), ששאבה השראה ממנה.
– הברברים מצפון אפריקה שראו בה מודל לחיקוי וגיבורה לאומית.
– הצרפתים שהשוו בינה לבין הגיבורה הלאומית שלהם ז’אן דארק, שכמוה גם היא נלחמה באויביה ובסופו של דבר נכבשה על ידם והוצאה להורג.

 

מקורות נוצרים סיפרו שהיא הייתה נוצרייה ששאבה את כוחותיה מאחד מסמלי הקדושה הנוצרים, המוסלמים סיפרו שאחרי שהובסה היא התאסלמה והיא מוצגת על ידם כדמות מופת מוסלמית, יש מי שתיארו אותה כמכשפה יהודייה שמקורה בקהילת ישראל של יהודי אתיופיה והיו יהודים שהשוו אותה לדבורה הנביאה וזאת אינה אלא רשימה חלקית של קבוצות ועמים שתבעו לעצמם חלק מהמיתוס.
דמותה שימשה השראה לרומנים ובהם:
– חסיד אומות העולם
Père Marie-Benoît כתב את הספר “Queen of Atlantis”, שמספר על מלכה העומדת בראש שבט ברברי אבוד והופכת את אוהביה לפסלים חיים, הספר הופק לסרט בכמה גירסאות שבאחת מהן השחקנית חיה הררית (“בן חור”) גילמה את כהינה.
– הסופר האמריקאי Manly Wade Wellman שכונה “הדיקן של סופרי הפנטזיה” כתב עליה את הרומן “Cahena: A Dream of the Past”
– הסופרת היהודייה Berthe Bénichou-Aboulker (אמו של מפקד המחתרת היהודית באלג’יר José Aboulker) כתבה מחזה בן שלוש מערכות בשם “הקהינה, מלכה בֶּרבֶּרית” (La Kahéna, reine berbère)
רשימת השירים שהולחנו לכבודה יכולה למלא כמה אלבומים, בתי מלון ומסעדות, מוצרי קוסמטיקה ויין מתהדרים בשמה וגרפיטי לכבודה מעטר קירות.

בין אם אגדה היא ובין אם סיפור אמיתי דמותה של כהינה תופסת מקום של כבוד בשורות הראשונות של הדמויות ההיסטוריות שרישומן ניכר עד ימינו, ואם האמירה נשמעת לכם קצת מופרזת, זה כנראה בגלל שמסיבות לא ברורות דווקא אצלנו בישראל ההתעלמות מהסיפור ההיסטורי שלה ומדמותה היא כמעט מוחלטת.
למעט נחום סלושץ שחקר את קדמוניות היהודים בארצות המזרח וכתב בשנת 1933 ספר על הפן ההיסטורי של הסיפור, הסיקור הספרותי של הכהינה בישראל מסתכם בסופרת לימור שריר (למי שהשם מזכיר משהו, אז כן… מדובר במלכת היופי לשעבר) ששילבה את סיפורה בספרה “סודות מרקש” ובלוין חנוך (למי שהשם מזכיר מישהו, אז לא… לא המחזאי הידוע, אלא מנהל בי”ס מרמת אביב) שפירסם בשנת 1976 בעיתון “דבר לילדים” קובץ סיפורים ובו גם “מות הכהינה”.
קטע קצר מתוך ספרה של לימור שריר:

“…..גלימת פסים דבוקה לגופה ונזר זהב מעטר את מצחה, מעל הרעלה שחושפת את עיניה. והיא מרקדת ליד המזבח, אל מול העגל, חמוקי גופה מרצדים לאור הלפידים ועיניה מחייכות. עיני כולם נתלות בה כמהופנטות. ותמונה אחרת מופיעה לנגד עינַי. מרכבת נחושת רתומה לשני סוסים דוהרת במעלה ההר אל עבר הקסבה והמוני בניֿאדם צובאים על פני החומות, מריעים, מניפים דגלים ומשליכים חבצלות לבנות אל המרכבה. נערות שחורות שיער בגלימות לבנות מפזרות פרחים באלפי צבעים על פני שביל העפר שלפני המרכבה. ורחש הולך וגובר בתוך הקהל ואני שומע רוחות המלחשות באוזנַי, כמקהלה יוונית: “הנה קרבה ובאה דהינה – אל כהינה, משבט בני גרא, בת ביסכרה, נצר אחרון של זרע קודש עתיק. זאת יהודית יפת התואר בת המדבר הפראית, בריאה וחזקה, קלה ברגליה ורוכבת מצוינת, הקולעת אל המטרה מבלי להחטיא כאחד הגברים הבֶּרבֵּרים. היא הנביאה הידועה בחוכמתה הנשגבת, המרפאת חולים וקוראת באורים ובתומים. והניצחון הוא לה”, מהדהד הקול שבאוזנַי וחוזר: “והניצחון הוא לה”, וחדל…..”

בלוג של בית התפוצות שמספר על “חאליסי היהודייה” שקראתי לאחרונה, מסתיים בקריאה ש”מישהו ירים את הכפפה ויהפוך את סיפורה של הלוחמת היהודייה ליצירה שהולמת את מידותיה” ובמקום אחר מישהו מציע לקחת את האתגר ו”להפוך אותו לסאגה המילולית או הקולנועית שמגיעה לו” ואנחנו כמובן מצטרפים לקריאות אלה.
בינתיים כאן באתר המורשת של משפחת הכהן סקלי אנחנו נדרשים לסיפור המופלא של הכהינה בגלל היותו חלק מההיסטוריה של יהודי מרוקו וכפי שנראה בהמשך כי לפי הגרסה של היסטוריונים מוערכים יתכן שמקורה של הכהינה הוא בכהנים משבט יהודה.

 


רקע כללי

קודם שנספר על ניצחונה המזהיר של הכהינה נביא קצת רקע על מוצאה, ועל הפולקלור שנוצר סביבה, ונספר בקצרה על הברברים אותם הנהיגה והובילה לקרב וכן על התפשטות האימפריה המוסלמית מתקופת מוחמד ועד לבלימתם על ידי הכהינה.

◊  מוצאה של הכהינה

מוצאה של הכהינה שנוי במחלוקת בקרב ההיסטוריונים שכתבו עליה, עפ”י אבן ח’לדון שחי במאה ה-14 ונחשב להיסטוריון הערבי הגדול ביותר ולאבי הסוציולוגיה ומדע ההיסטוריה, הכהינה ובני השבט שלה הג’ראווה שכנו בהרי האורס שבצפון מזרח אלג’יריה היו יהודים. לדעת חוקר המזרח נחום סלושץ דהיה הייתה בת לשושלת קדומה של כהנים מיהודה, שהגיעו לאפריקה במאה השביעית לפה”ס אליה הוגלו ע”י פרעה לאחר שהוא גבר בקרב על המלך יאשיהו. בספר דהיה כהינה (יהודית הכהנת) : מלכת אפריקה : פרק גבורה מתולדות בני ישראל הנדחים בערבות “היבשה השחורה” שכתב סלושץ הוא מסתמך על הפולקלור הברברי ומציג את השושלת של הכהינה:  בת טבת, בן ניסין, בן באורה, בן מסכרה, בן אפרד, בן אוזילה, (הכוונה אולי לעוזיאל), בן גרא (האב הקדמון של השבט). אבותיה של הכהינה לפי סלושץ הפיצו בקרב הברברים את מסורת ישראל ותרבותה והגיעו לגדולה בארץ הברברים. שמה של הכהינה דהיה נגזר מהשם יהודית שלפי סלושץ השם נפוץ עד ימינו בקרב יהודי תוניס. ההיסטוריון הירשברג חולק על איבן חלדון ועל סלושץ ומטיל ספק בקיומם של שבטים ברברים יהודים בעת העתיקה.
לפי Al Maliki שחי ב – Kairouan במאה ה-11 ליווה את הכהינה במסעותיה אליל, שיש מי שפירשו אותו כאייקון נוצרי, אחרים סברו שהאייקון היה אליל ברברי ושהיא נהגה לפי הדת הברברית.
הכהינה מתוארת כאישה גבוהה עם שיער ארוך קלוע בראסטות, לבושה בבגדי מלוכה עם גלימה רפויה. סלושץ שהוקסם מדמותה מתאר אותה כאישה חסונה ויפת תואר “בת מדבר אמיתית, בריאה וקלה ברגליה רוכבת מצוינת וקולעת אל המטרה בלי להחטיא”. אבן ח’לדון סיפר שהיא “ידעה את חוכמת הרזים” ומה שלמעלה מן הטבע עד כדי כך שהיא חזתה את סופה ואילו סלושץ מייחס את זה ל”אורים ותומים” של הכהנים שנועדו לקבלת מסרים מאלוהים שהיא קיבלה בירושה מאבותיה.

הברברים של המגראב

שבטי הברברים שהתיישבו במגראב שבצפון אפריקה המערבית מאז ראשית ההיסטוריה המתועדת, היו לרוב מסוכסכים ביניהם וכשהתאחדו זה היה בעיקר כדי להדוף פולשים זרים. לפני הפלישה המוסלמית לצפון אפריקה פלשו אליה הפיניקים, היוונים, הרומאים, הוונדלים והביזנטים. הברברים שהיו קנאים לשפתם ולתרבותם הצליחו לשמר אותם למרות הפלישות התכופות לארצם.
במחצית הראשונה של האלף ה-1 לפה”ס חדרו הפיניקים לצפון אפריקה והתישבו בערי החוף שבהם הקימו ערי מסחר, בסמוך למאה ה-5 לפה”ס הרחיבה קרתגו הפיניקית את ההגמוניה והיא כללה את רובה של צפון אפריקה.
הרומאים הגיעו לצפון אפריקה במאה ה-1 לפה”ס ושלטו בה עד אמצע המאה החמישית, הם ייסדו שם פרובינציה רומית שלה קראו בשם מאוריטניה. למרות התקופה הארוכה של השלטון הרומאי, רק חלק מהברברים נטמעו בחיים האימפריאליים ואילו הברברים (והיהודים) של האזורים ההרריים והסהרה נשארו אוטונומיים.
עוינות ברברית כלפי רומא הקלה על הכיבוש הונדלי (שבטים גרמנים) של צפון אפריקה. עם זאת, גם הכובשים הגרמניים הללו נאלצו להיאבק ללא הרף נגד נתיניהם הילידים. עם הזמן הונדלים נטמעו באוכלוסיה המקומית ונחלשו.
באמצע המאה ה-6 הגיע תורם של הביזנטים שכבשו מחדש את צפון אפריקה, קבעו את קרתגו כבירתם ושלטו בה במשך כמאה שנה עד לפלישה המוסלמית.

 התפשטות האימפריה האיסלמית מאל מדינה ועד למגראב

אחרי שהנביא מוחמד הצליח להפיץ את נבואתו באל מדינה שבה נולד הוא המשיך לחצי האי ערב, בשנת 630 כבש את מכה ועד מותו בשנת 632 הוא הצליח להפיץ את האיסלאם בחצי האי ערב וללכד את השבטים עובדי האלילים לעדה אחת.
אחרי מותו ירשו אותו ארבעת הח’ליפים הראשונים אבו בכר, עומר, עותמן ועלי שנקראו ישרי הדרך או הראשידון, ששלטו עד לשנת 661 והחלו בשורה של  כיבושים תחת דגל האיסלאם.
בעת מותו של מוחמד בשנת 632, שלטו המוסלמים רק בחצי האי ערב, תחת הח’ליף אבו בכר יצאו כוחות מוסלמים מתחומי חצי האי ערב לכבוש את הלבנט והח’ליף עומר שנחשב כמי שהניח את היסודות לאימפריה המוסלמית, יצא לקראת אמצע המאה השביעית למסע כיבושים שבו כבש את סוריה (635-636), פלסטין (638-640) ומצרים (639-642) מידי הביזנטים ואת עירק (635-637) ופרס (637-642) שהיו חלק מהאימפריה הפרסית ובכך קבע את אחד הכיבושים המרהיבים בהיסטוריה.
אחרי התקופה של ארבעת הראשידון החלה שושלת החליפים מבית אוּמַיָּה שבתקופתו של מוחמד היו ממתנגדיו העיקריים ונלחמו בו ולאחר מותו התאסלמו והשיבו לעצמם את כוחם הפוליטי, הח’ליפים לבית אומיה שלטו באימפריה המוסלמית מדמשק עד 750.

הכיבוש המוסלמי של צפון אפריקה המערבית (המגרב)

השלבים הראשונים של כיבוש צפון אפריקה החלו בפשיטות שנועדו בעיקר לאיסוף שלל ועבדים . Uqba ibn Nāfi שבתקופת הראשידון שירת תחת שלושת הח’ליפים שמאז עומר ובתקופה של בית אוּמַיָּה שירת תחת הח’ליפים מוּעַאוִיָה ה-1 ויזיד ה-1, הוביל את הכיבוש המוסלמי של המגרב, כולל לוב, אלג’יריה, תוניסיה ומרוקו של ימינו. הפשיטה הראשונה שנועדה בעיקר ללקיחת שלל ועבדים, היתה בשנת 642 על zawilah שבלוב.
הכיבוש הראשוני של המוסלמים בצפון אפריקה היה של Barca שבלוב בשנת 644, משם המשיך Uqba לטריפוליטניה בשנת 644. 
בשנת 670 הוא התקדם מערבה עד לאזור תוניסיה של היום והקים שם את העיירה הנקראת כיום Kairouan ששימש כבסיס יציאה לפעולות אחרות. בשנת 680 בתקופתו של החליף השני יזיד המשיך Uqba לכיוון מרוקו והגיע עד לנהר דרעא באזור החוף הדרומי של האוקינוס האטלנטי. ההתנגדות העיקרית להתקדמות הערבית בצפון אפריקה באה מכוחות משולבים של ביזנטים (שעדיין שלטו בערי החוף) וברברים נוצרים תחת פיקודו של קוסיילה שקיווה להקים ממלכה ברברית. קוסיילה שכנראה היה נוצרי נתפס בשנת 683 ע”י Uqba אך הוא הצליח להימלט מהשבי ולתקוף את הערבים שהיו בדרכם חזרה ל Kairouan באזור Biscra שבאלג’יריה. Uqba עצמו נהרג בקרב זה ולאחר שמפקדם נהרג נסוגו כוחותיו מ-Kairouan.
בשנת 688 צעד שוב צבא מוסלמי  לתוך צפון אפריקה והביס את כוחותיו של קוסיילה שנהרג בקרב. הקרבות הקשים גרמו לשני הצדדים נזקים כה כבדים עד שהמוסלמים המנצחים נאלצו לפנות שוב את צפון אפריקה.

בשנת 693 שיגר עבד אל מאליק החליף החמישי מבית אומיה (ומי שהקים את כיפת הסלע בירושלים), צבא של 45,000 חיילים בפיקודו של חסן אבן אל נומאן לאיפריקיה (המגראב) במטרה להסיר את האיום הביזנטי. חסן התקדם עד לצפון תוניס ולאחר שהשתלט מחדש על Kairouan, כבש בשנת 698 את קרתגו והרס את נמל העיר כדי למנוע מהצי הביזנטי לנצל אותו לקבלת תגבורת והצליח לגרש סופית את הביזנטים מצפון אפריקה. גם הברברים שלחמו בצד הביזנטים נחלו ממנו תבוסה, אך ספק אם הוא ידע שזה איננו האויב הברברי האחרון וכי המערכה מול האויב העיקש ביותר עדיין לפניו.
אחרי שקוסיילה נהרג בקרב בשנת 688, איחדה דהיה אל כהינה תחתה את שבטי הברברים וירשה אותו כמנהיגת המלחמה של הברברים. לפי ההיסטוריון אבן אידהרי מהמאה ה-13, עם כניסתו של חסן לקאירואן, שאל לגבי המלך החזק ביותר שנותר באיפריקיה ואז התבשר על אל-כהינה “מלכת הברברים” (malikat al-barbar) וכי אם היא תסולק, המגרב ייפול לידיו….הוא כנראה לא דמיין שאת המלחמה הבאה שלו הוא יצטרך לנהל מול צבא שבראשו עומדת אישה.
לפני צאתה לקרב שלחה דהיה לחסן שליחים כדי להציע שלום, אך הוא הציב לה תנאים לפיהם עליה להכיר בסמכותו של הח’ליף ולאמץ את האיסלאם. לדברי סלושץ, היא לא התכוונה להיכנס להיסטוריה המשפחתית כמנהיגה שגרמה לעוד גירוש של השושלת ובוודאי שלא התכוונה להתאסלם. “אני אמות בדת שנולדתי אליה”, השיבה בקיצור והמשיכה ללטש את חרבה. לפני שפתחה במתקפה על כוחותיו של חסן, הרסה אל-קהינה את העיירה באגאיה (Baghay) השוכנת כ-80 ק”מ מצפון מערב להרי האורס, כדי למנוע מהמוסלמים אפשרות להשתמש בה כנקודת ביניים להתקפות על ההר, במקרה שיכבשו אותה.
הקרב עצמו התנהל בשנת 696 ולפי מקורות אחרים בשנת 698 על גדות נהר Meskiana שבגבול אלג’יריה ותוניסיה. דהיה הנחילה לחסן תבוסה הרת אסון והוא נאלץ להסיג את כוחותיו לאחור תוך שהוא מותיר מאחוריו מאות הרוגים, פצועים וחיילים רבים שנשבו ע”י כוחות הכהינה. עד כדי כך הייתה התבוסה שספגו המוסלמים קשה, שהאתר שבו התרחש הקרב זכה לכינוי נהר האסון (וואד אל בלעא).
הכהינה המשיכה לרדוף אחרי כוחותיו של חסן והביסה אותם שוב ליד העיירה Gabes
השוכנת לחוף הים במרכז תוניסיה.
חסן נסוג עם כוחותיו עד לעיירה Barka שבמזרח לוב ליד העיר Benghazi (מרחק של כ- 1500 ק”מ מזרחית ל – Gabes) שם הוא נצטווה לעצור את נסיגתו ואילו הכהינה שבה לשטחים שלה שבהרי ה- Aures תוך שהיא נמנעת מלכבוש את Kairouan הסמוכה, את השבויים הרבים שהיו בידיה היא שיחררה לחופשי, מלבד אחד מהם חאלד בן יזיד, שאותו אימצה כבן, בנוסף לשני בניה האחרים שהאחד מהם ברברי והשני יווני ואם כבר נוגעים בענייני משפחה, היו לה לכהינה שלושה בעלים. 

שיקול דעת מוטעה שאחריתו מפלה

לאחר התבוסה של חסן ידעה הכהינה שהמוסלמים ישובו ובכוחות מוגברים שהיא וצבאה לא יוכלו להם, ומאחר שעל פי תפיסתה (שהיסטוריונים חולקים עליה) המוסלמים באו לאפריקה אך ורק למטרות גזל, היא החליטה ליישם מדיניות של אדמה חרוכה בתקווה שהדבר יניא אותם מניסיונות כיבוש נוספים, כך עפ”י ההיסטוריון איבן חלדון. היא ציוותה להרוס רכוש, יבול ומשק חי באזורים נרחבים שבתחומי שליטתה, אך מעשיה אלה קוממו עליה את נאמניה שאדמותיהם ורכושם נהרסו ופרנסתם נגזלה מהם, רבים מהם ברחו מהאזור ואף ביקשו מהמוסלמים לחזור.
במקום להרתיע את המוסלמים, היא איבדה את התמיכה המכרעת של יושבי נווה המדבר הנאמנים לה וזירזה את תבוסתה.
לשעת הכושר הזאת המתין חסן במשך חמש שנים שבהן שהה ב Barka, אליה נסוג לאחר שהכהינה הביסה אותו. במשך כל הזמן הזה דאג חסן להתעדכן במתרחש בממלכתה של הכהינה וכשהשעה הייתה כשרה לכך הוא צעד שוב לעבר איפריקיה, כשמאחוריו צבא מוסלמי שאחרי שקיבל תגבורת מהח’ליף, היה לצבא הגדול ביותר שנכנס לאיפריקיה עד לאותה עת. יחידות של ברברים ובהם אלה שערקו מכוחותיה של הכהינה שלבדם מנו כ-24000 איש, חברו לכוחותיו של חסן.
כמו בקרב האחרון בין שני הכוחות גם הפעם נפגשו שני הצבאות ב Gabes, אלא שהפעם כוחותיה המוחלשים של הכהינה הם שספגו תבוסה.
לאחר התבוסה ציוותה אל כהינה על בניה לערוק לצד המוסלמי ואכן חסן קיבל אותם לשורותיו. היא עצמה ניסתה להגיע אל המעוז שלה שבהרי ה- Aures, אלא שכוחותיו של חסן השיגו אותה. בשנת 701 הובס צבאה של אל כהינה סופית בסמוך לגבול שבין תוניסיה ללוב והיא עצמה נהרגה.
האגדה מספרת שהיא נהרגה ליד באר שעד היום נושאת את שמה “ביר אל כהינה” ויש גם מי שמספרים שהיא לא נהרגה ליד אותה באר, אלא הפילה את עצמה והמוסלמים משכו את גופתה, כרתו את ראשה ושלחו אותו לח’ליף.

אחרי הכהינה

לאחר תבוסתה של הכהינה המשיכו המוסלמים בהשתלטותם על שטחים ועד לשנת 710 צפון אפריקה כולה הייתה בשליטתה של הח’ליפות האומית. הברברים ובהם נאמניה של הכהינה מהרי ה- Aures זכו ליחס פייסני ורובם התאסלמו (עם נטיה מתמדת לכפירה) והצטרפו לצבא המוסלמי בכיבוש חצי האי האיברי. רבים מהם הפכו לדוברי ערבית, אך חלקם שמרו על שפתם. הנצרות כמעט שנעלמה בארצות המאגרב ואילו היהודים המשיכו והתמידו בנוכחותם בעיקר באזור האטלס. מאוחר יותר עם גזרות קנ”א וגירוש ספרד יגדל מספרם של יהודי המאגרב בצורה משמעותית. 
אל כהינה עצמה על אף שהובסה בקרב האחרון שלה, זכתה להיכנס לדפי ההיסטורה כמלכה ברברית, מצביאה ולוחמת אגדית ואפילו כנביאה (שאף ידעה לחזות את מותה שלה).
נחום סלושץ כתב עליה “בכל קורות היבשה השחורה ואולי גם בכל תולדות המין האנושי, לא קמה אשה גדולה ונאזרת גבורה כבת אפריקה זו”. ואחרי דברים שכאלה הנאמרים מפיו של אחד מחשובי המזרחנים, אין פלא שקבוצות נרחבות כל כך אימצו אותה כסמל ומודל לחיקוי.

תגובה אחת “דהיה אל כהינה – כוהנת בראש צבא ברברי

  1. אורית שגב

    אין ספק שמדובר במנהיגה אגדתית שהעניקה השראה ללוחמים רבים. לוחמת חופש אמיתית. פרק מצויין, מעניין ומרתק שראוי לפרסום באתר. מומלץ בחום:)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *