תוכן העניינים:
רקע
מהלך הפרעות
רשימת הקורבנות
מדוע אוג’דה ?
הלנצח נשכחם ?
משפחת הכהן סקלי והטבח

•  רקע

מאז החלת שלטון החסות הצרפתי בשנת 1912 ועד לכינונו של משטר ווישי בשנת 1940, שררה במרוקו יציבות שלטונית, שבעבור היהודים משמעותה הייתה תקופה של ביטחון יחסי. משטר ווישי שהפעיל את חוקי הגזע של הנאצים הביא לפגיעה קשה בקהילה היהודית, אך למרבה מזלם של היהודים הפלישה של הכוחות האמריקאים לחופי קזבלנקה בשנת 1942 מנעה מהם גורל דומה לזה של אחיהם שבאירופה.
תקופה קצרה אחרי תום משטר ווישי החלו להופיע ניצניה הראשונים של תנועות הלאומנים ואחרי שהתאכזבו מזה שניצחון בעלות הברית לא סלל את הדרך לעצמאות כפי שהאמינו שיקרה החלו בפעולות מרי. מפלגת האיסתיקלאל (עצמאות), שממנה תגיע לאחר מכן מרבית ההנהגה לתנועה הלאומנית, פירסמה מניפסט שבו דרשה עצמאות מלאה והצהירה על הזיקה שלה לאיסלאם ועל רצונה בייסוד מלוכה דמוקרטית.
הסולטן מוחמד החמישי אישר את המניפסט והגיש אותו לצרפתים, שהשיבו שאין בכוונתם לעשות שום שינוי במעמד הפרוטקטורט.
פחות מעשרה ימים לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, ביום ה- 23 במאי 1948 נושא הסולטן מוחמד החמישי נאום שבו הוא פונה לנתיניו שבמרוקו.
.…….. “זה כמה ימים שפרצה המלחמה בפלשתין, ארץ קדושה, לאחר שהערבים נואשו מלשכנע את הציונים לוותר על הרעיון להשתלט על הארץ הזו ולגרש ממנה את תושביה”………    “המדינות החברות בליגה הערבית מצאו עצמן מחויבות לפלוש לפלשתין הקדושה כדי להגן על תושביה ולמגר את התוקפנות הבלתי מוצדקת של הציונים”…………. “אנו תומכים בלב ונפש בשליטי ערב ובראשי הממשלות שלהם”………………“מסיבה זו אנו מצווים לנתינינו המוסלמים שלא להיגרר להסתה בעקבות מעשיהם של היהודים כנגד אחיהם הערביים בפלשתין ולא לבצע מעשה כל שהוא העלול לשבש את הסדר ובטחון הציבור”…….
ובהתייחסו ליהודי מרוקו הוא מציין:
“שונים הם מהיהודים העקורים שפנו מכל קצות תבל לעבר פלשתין בכוונה להשתלט עליה שלא בצדק ובשרירות לב”…… “לפיכך הם צריכים להימנע מכל מעשה שיש בו כדי לתמוך בתוקפנות הציונית או להפגין סולידריות כלפיהם, משום שבכך הם יפגעו בזכויות המיוחדות המוענקות להם כשם שיפגעו באזרחותם המרוקאית”
פחות משבועיים לאחר נאומו זה של הסולטן בתאריך 7 ביוני 1948 התחילו הפרעות באוג’דה וממנה המשיכו לעבר ג’רדה.

 

• מהלך הפרעות

ביום שני בשבוע כ”ט באייר תש”ח (7 ביוני 1948) המוסלמים של אוג’דה לא הופיעו לעבודה, בשעות הבוקר התקבץ אספסוף חמוש בגרזנים וסכינים בשוק היהודים, ימים קודם לכן נשמעו קריאות ואיומים לרצח כלפי היהודים.
המהומה התחילה עם תקיפתו של יהודי שגוררת תגרה רבתי בין יהודים ומוסלמים, ונמשכת בפוגרום אכזרי.
ארבעה יהודים וצרפתי אחד נרצחים באוג’דה.
ההמון המתפרע התפזר רק אחרי שכוחות צבא ומשטרה השתלטו עליו והם התקבצו מחדש ונסעו במשאית לעבר העיירה ג’רדה הסמוכה לאוג’דה.
יהודים החלו להגיע לג’רדה מערים שונות של מרוקו בשנות ה-30 של המאה ה-20, אחרי שהתגלו בה מכרות פחם והם התפרנסו בה בעיקר מהספקה של שירותים כמו סנדלרות וקונפקציה ומכירה של מוצרים לכורים שבעיירה.
כשהגיעו לעיירה הם הפיצו שמועה שיהודים רצחו מוסלמים ושיהודים הרסו את גג המסגד הגדול באוג’דה והלהיטו את הרוחות.
בעקבות השמועה התחילו טבח נוראי ביהודים.
37 יהודים נוספים נרצחים בג’רדה ובהם רב הקהילה משה הכהן סקלי. מספר היהודים הנרצחים הכולל בשני ימי הטבח מגיע ל-41 בהם עשרה ילדים, עשר נשים ואיש זקן. עשרות רבות נפצעו, חנויות ובתים רבים נשדדו ונבזזו, כל זאת לקול צהלולי שמחה של נשים מוסלמיות שצפו באירועים.

אחרי הפוגרום הועמדו לדין 35 ערבים בפני בית דין צבאי צרפתי, שניים מהם נידונו למוות, שניים לעבודת פרך לכל החיים ועל היתר נגזרו עונשי מאסר שונים.

 

• רשימת הקורבנות

עד לא מכבר מספר הקורבנות הסופי לא היה לגמרי ברור. רשימת הקורבנות המופיעה בהמשך, מתבססת על הרשימה המופיעה בספר “ויקץ שלמה” של הרב שלמה הכהן זאגורי, ספרו של הרב רפאל מרציאנו ומידע שליקטנו מקרובי הנרצחים.
הרשימה כוללת את שמותיהם של 41 יהודים שנרצחו בפרעות.
ארבעה מהקורבנות, מימון אזולאי, אליהו אסאבאן , מסעוד דיין ויחיה בן סאמון נרצחו באוג’דה.
שניים אחרים, אליהו דהן,  ויוסף אמסלם הם תושבי אוג’דה שנרצחו בג’רדה בעת שהיו בעבודתם בחנותו של שמעיה טובול שבה נהרג גם לקוח צרפתי של שמעיה בשם Monsieur Goden שהיה באותה עת בחנות.
לפיכך שלושים וחמישה מהנרצחים היהודיים היו תושבי ג’רדה ושישה תושבי אוג’דה.
הערה: בחלק מהפרסומים מאותה תקופה סופר כי מספרם הכולל של הנרצחים בפוגרום היה 42 מתוכם 4 שנרצחו באוג’דה ו-38 בג’רדה, ואולם ככל הנראה פרסום זה נובע מכך שאחרי הטבח דיווחו בעיתונות וברדיו על 38 שנרצחו בג’רדה ובהם ליאון טובול שעבד בחנותו של אחיו של שמעיה טובול הי”ד ונפצע קשה שבמשך מספר ימים נחשב כמת, כך עפ”י עדות שמסר ליאון לרב רפאל מרציאנו.
כפי המנהג של בקשת המחילה מהמת בעת הקבורה, כך גם אנחנו מבקשים סליחה ומחילה מן הקורבנות, אם חלילה החסרנו שם משמות הנרצחים, או שגינו בכתיבת השם או  בתיאור קשרי המשפחה או בכל דבר אחר שסיפרנו על הפרעות.
כל אשר עשינו היה למען נזכור אנחנו ויזכרו הדורות הבאים את המעשה הנורא אשר עשו  לבני עמנו זקנים נשים וטף.
◊ רשימת היהודים הנרצחים:
לחץ כאן אם התצוגה אינה זמינה.

◊ כדי לראות את קשרי היוחסין בין קורבנות שהיו מאותה משפחה לחץ כאן.

 

• מדוע אוג’דה ?

יהודים במרוקו היו מאז ומתמיד השעיר לעזאזל של כל מרידה או חוסר יציבות שלטונית, וכשהיו תקופות של שקט יחסי, היו אלה תקופות של זמן שאוּל שעד לאי היציבות או המרידה הבאה.
עם סיומו של משטר ווישי בשנת 1942, החלו הלאומנים במרוקו במאבק שלהם לקבלת עצמאות ובאופן לא מפתיע האשימו גם את היהודים. ליבוי היצרים עשה את שלו והביא להתפרצויות אלימות בסֶפְרוּ ומקנס בשנת 1944 ובמרקש וקזבלנקה בשנת 1945.
הליגה הערבית שנוסדה בקהיר בשנת 1945 ועסקה תכופות בעניינים של ערביי ארץ ישראל, הגבירה את ההזדהות של הלאומנים עם המדינות הערביות ובעיקר עם ערביי ארץ ישראל.
הסולטן שלא הסתיר את אהדתו ללאומנים של מרוקו, הכריז לראשונה בנאום שנשא בטנג’יר ביום 10 באפריל 1947 על “זהותה הערבית של מרוקו”, ואז הגיעה החלטת החלוקה של עצרת האו”ם מכ”ט בנובמבר, ואחריה הכרזת העצמאות של מדינת ישראל מיום ה-14 במאי.
וכשכל האירועים הנפיצים האלה נמצאים ברקע, הגיע ביום ה-23 במאי נאומו של הסולטן.
הנאום כלל אומנם קריאה ש”לא להיגרר לאלימות כנגד היהודים כאות הזדהות עם אחיהם הערבים בארץ”, אך זו נשמעה כמו מס שפתיים ויש מי שיגידו שהיא אף “עודדה את הדוב להתעורר מתרדמתו”.
כך או אחרת, אוזנם של הפורעים מִמֵילָא לא הייתה כְּרוּיָה לקריאות להבלגה אלא לדבריו המשתלחים של הסולטן כנגד “הציונים המשתלטים על הארץ ומגרשים ממנה את תושביה הערבים” ועל התמיכה שלו בליגה הערבית ו”בפלישתה אל פלשתין הקדושה, כדי למגר את הציונים”.
נאומו  של המלך שעורר את ההזדהות עם “פלשתין הקדושה” וליבה את השנאה כנגד הציונים, בא בשעה של התעוררות לאומנית ותסכול גובר מהשלטון הצרפתי שבפני עצמם, הם עילה לפרוע ביהודים כפי שהיה משחר ההיסטוריה של מרוקו בזמנים של אי יציבות שלטונית ומרידות.
פתיל הבעירה בדרך אל הפצצה המתקתקת שבאוג’דה הוצת, הספירה לאחור החלה….
לשאלה, למה דווקא אוג’דה ? יש תשובה אחת ויחידה; מדינת ישראל שבדרך וזאת שעד לתום מלחמת העצמאות, עמדה מול כוחות אויב בסדרי גודל שהיו עדיפים משלה והייתה זקוקה לעולים צעירים לחיזוק כוחות המגן שלה, בשעה שהצרפתים שלא רצו לעורר את זעמם של המוסלמים החליטו לסגור את שערי העליה לארץ.
הדרך היחידה שנותרה לעלות ארצה הייתה להבריח את הגבול לאלג’יריה, והמקום היחידי דרכו ניתן היה לעשות את זה הוא העיר אוג’דה, השוכנת בצפון מזרח מרוקו במרחק של כ-20 ק”מ מהגבול.
ועד הקהילה באוג’דה נרתם למשימה המחתרתית, בגיוס של יהודים צעירים שישמשו לליווי והברחת הגבול, זיוף תעודות שהייה ותעודות מעבר, מציאת שיכון זמני לעולים, גיוס כספים וכל דרך אפשרית אחרת. ככל שהפעילות הייתה מחתרתית, היא הייתה בהיקף גדול ורבים מיהודי אוג’דה היו מעורבים בה מה שהקשה מאד להעלים אותה מעיני המוסלמים.
מכל הערים במרוקו אוג’דה הייתה המקום היחידי שבו הפורעים המוסלמים יכלו לתת ביטוי ממשי לסולידריות שלהם עם אחיהם שבפלשתין, לנקום בציונים ובה בעת לפרוק את תסכוליהם מהשלטון הצרפתי.
שלושה שבועות לאחר הכרזת העצמאות ועשרה ימים לאחר נאומו של הסולטן יצא המון היסטרי כשהוא חמוש בגרזנים וסכינים אל עבר השוק של אוג’דה והתחיל לפרוע ביהודי אוג’דה.
נשאלת השאלה, מדוע אם כך הגיעו הפרעות גם לג’רדה, שבה גם מספר הקורבנות היה גדול בהרבה, אם כל הפעילות של הברחות הגבול התרכזה באוג’דה ?
התשובה הפשוטה בתכלית היא, שבאוג’דה המשטרה הצרפתית התערבה ומנעה את המשך הטבח, ומשכך החליטו הפורעים אחוזי האמוק להמשיך לכיוון העיירה ג’רדה שבה כוחות המשטרה דלילים בהרבה מאלה שבאוג’דה ושם הם יכלו לפרוע ביהודים כאוות נפשם.

 

• הלנצח נשכחם ? 

בספרה “Muslims and Jews in France: History of a Conflict”של פרופ’ Maud Mandel (נשיאת Williams College היוקרתי), שהתמחתה בהיסטוריה של צרפת במאה ה-20, היא מצטטת את  Rene Brunel שהיה הנציב הצרפתי של אזור אוג’דה בזמן הפרעות, שכתב כי “האווירה התחממה” כתוצאה מ”מעבר חשאי אל מעבר לגבול של מספר גדול של צעירים ציונים מכל אזורי מרוקו שניסו להגיע לארץ ישראל דרך אלג’יריה”. עוד היא כותבת כי משרד החוץ הצרפתי “ציין כי ההגירה היהודית מאוג’דה לארץ ישראל, הייתה גורם מגרה משמעותי לאוכלוסייה המוסלמית המקומית” וכי “באזור זה הסמוך לגבול אלג’יריה מחשיבים את כל היהודים היוצאים כלוחמים לישראל.”
היא גם מצטטת את מרשל Alphonse Juin בעל העבר צבאי המרשים שפיקד על כוחות צרפת החופשית ובשנת 1947 חזר למרוקו כגנרל תושב, כי “העזיבה החשאית של יהודים לארץ ישראל היא שהבעירה את הכעס שהמתסיסים המקצועיים הציתו קודם.”
נאום המלך שקשר בין המלחמה בציונים שפלשו לפלשתין הקדושה, לבין העזיבה של יהודים ממרוקו לארץ ישראל, בא בשעה שהמוסלמים באוג’דה ראו לנגד עיניהם, את ההתארגנות וההירתמות של קהילת יהודי אוג’דה, להברחה של יהודים מכל קצווי מרוקו ובעיקר את הצעירים שבהם את הגבול לאלג’יריה.
בהקבלה למונחים המשפטיים של סיבה ומסובב, הקשר בין פעולותיהם של יהודי אוג’דה להברחת יהודים ארצה, לבין הפרעות שהביאו לרצח ההמוני, הוא קשר סיבתי ברור שאי אפשר לערער עליו.
בעיני המוסלמים הקנאים, הסיבה היא “הפעולות הנפשעות” ובעיני היהודי הציוני הסיבה היא “פעולות ההקרבה והגבורה למען הישוב היהודי בארץ” ואילו המסובב אחד הוא.
פעולה כה נועזת שנעשתה מחוץ לגבולות ארץ ישראל, למען מלחמת העצמאות של מדינת ישראל ועלתה במחיר דמים כה יקר, לא זכתה עד כה להנצחה לא ביום הזיכרון למען הנופלים על מזבח הארץ, ולא בשאר ימות השנה וגם לא לאנדרטה כלשהי שתנציח את הקורבן שהקריבו.
במקום אחר באתר זה סיפרנו את סיפורו של  ה”תריתל” – פוגרום עם יחסי ציבור , שבו נרצחו 51 יהודים, אשר זכה לתהודה רבה בשעת התרחשותו אבל מיד אחר כך נשכח, לעומת ה”תריתל” על הפוגרום בג’רדה בקושי סיפרו גם בעת התרחשותו.
הנה לדוגמה ידיעה אודות הפוגרום שהתפרסמה בעיתון “על המשמר” ביום 9/6/1948 יומיים לאחר הפרעות.
עוול היסטורי זועק כלפי מי שנפלו על מזבח המולדת ונשכחו. מדינת ישראל חייבת לזכור אותם בימי הזיכרון שלה, לספר עליהם בספרי הלימוד, להקדיש גלעדים להנצחתם ו…לבקש מהם מחילה.
את ההנצחה הצנועה שיכולנו לעשות במסגרת אתר זה עשינו ע”י הוספת רשימת הנרצחים בפרעות לדף “נפלו על מזבח המולדת” המוקדש ליוצאי קהילת דבדו  שנפלו במערכות ישראל ובפעולות טרור.

 

• משפחת הכהן סקלי והטבח

שבעה עשר מתוך ארבעים ושניים היהודים שנטבחו בפוגרומים של אוג’דה וג’רדה, היו בני משפחת הכהן סקלי, שנמנו על הענפים של דאר ברמליל, מחיגן, רזיגא, מכילף, בוסתא, למגרוד ודיקעוויש ודאר לקווידי.
הרב משה הכהן סקלי שהיה רב הקהילה של ג’רדה הגיע אליה מדבדוּ, נרצח כשהוא בן 38, יחד עמו נרצחו אימא שלו עיישה, אשתו עיישה (33), בנו אפרים (13), בתו פורטון (6) והתינוקת שמחה שהייתה בת שנה.

קמי אלמנתו של מימון אחי ז”ל שהייתה ילדה בת שמונה בזמן הטבח בג’רדה צפתה בטבח הנורא מתוך חבית פתוחה משני צדדיה שמישהו מהיהודים דחף אותה אליה. שעת הערב המאוחרת הקשתה כנראה על הפורעים להבחין בה, עיני הילדה הקטנה קמי נאלצו לצפות במחזות הנוראיים של הרג בגרזנים ושחיטה בסכינים. כשגילו אותה במחבואה ורצו לעשות בה ובאליהו בן סעדון (בעלה של דודה שלה) את אשר עשו בשאר היהודים בא לעזרתם ערבי שהיה חבר טוב של אליהו בן סעדון. הוא דיבר אל ליבם של הפורעים וביקש שלא יהרגו אותם.
הוא הצליח לשכנע את הפורעים שלא להרוג אותה אחרי שאמר להם שהוא ידאג לאסלם אותה אבל דבר לא עזר לאליהו בן סעדון והם רצחו אותו לנגד עיניה. בשולי הסיפור נוסיף שרק לאחרונה וממש בדרך מקרה נודע לילדיה של קמי על החוויה המזעזעת שעברה אימא שלהם.
היא מעולם לא סיפרה ולא הזכירה דבר ממוראות הפוגרום הנורא.
בתקופה שלפני הפְּרָעוֹת דודה עליזה הגיעה עם הילדים ללעיון שהייתה עיירה שקטה ואילו דוד יהודה אח של סבא יוסף נשאר באוג’דה כדי להמשיך בענייני החנות. אחרי הטבח הנוראי בג’רדה התארגנה משלחת של יהודים מאוג’דה ובהם דוד יהודה כדי להגיש סיוע ליהודי ג’רדה ולטפל בהבאת הרוגי הטבח לקבורה באוג’דה.
על המראות הטראומטיים והמחזות הזוועתיים שהוא ראה שם אפשר ללמוד מהתגובה שלו כאשר הגיע ללעיון כדי להצטרף למשפחתו בחג השבועות (12/6/48) כפי שהיא מתוארת בדף תיעוד לזכרו:

..”דוד יהודה היה אדם בעל מזג מאד נוח לבריות, אדם נעים הליכות שכמעט לא ידע מצבים של כעס. בפעם הכמעט יחידה שהוא כעס הוא כעס עד מאד, הוא התפרץ בזעם, הוא זעק בקול גדול ….. הוא יצא מגדרו”.
היה זה בחודש יוני 1948. בעקבות הקמתה של מדינת ישראל, העוינות כלפי היהודים במרוקו מגיעה לשיאים ומפלס הפחד הולך וגובר.

ביישובים מסוימים ובהם אוג’דה מקום המגורים של עליזה ודוֹד יהודה המתח גדול במיוחד. אולי בעקבות יחסי שכֶנוּת מיוחדים ששררו בין היהודים לערבים ואולי בשל אזהרה חמורה שהוציא הקאָדִי (שהיה מעין ראש עיירה), לֶבָל יעזו לגעת ביהודי מיהודי לָעְיוּן מקום המגורים של סבא וסבתא, העיירה לָעְיוּן הייתה מקום מוגן יחסית ליהודים.
בעקבות זאת מגיעה דודה עליזה עם הילדים הקטנים לבית של סבא וסבתא בלעיון, ודוד יהודה נשאר בגפו באוג’דה כדי להמשיך עם ענייני החנות.
ביום כ”ט באייר תש”ח (7/6/1948 יוצא ההמון המוסת לפרוע ביהודים. באוג’דה נהרגים ארבעה יהודים, משם ממשיך ההמון לעבר העיירה ג’רדה הסמוכה שבה נשחטים ונהרגים במהלומות גרזן עוד 42 יהודים ובהם תינוקות בעריסותיהם. דוד יהודה יוצא עם קבוצת יהודים מאוג’דה לעבר העיירה גְ’רָדָה. הוא רואה שם את מראות הזוועה והוא מלקט במו ידיו את מה שנותר מגופות הנרצחים כדי להביא אותם לקבורה בעיר אוג’דה.
בינתיים בעיירה לעיון מתכוננים לקבל את פני חג השבועות (12/6/48).
הוא מגיע ללעיון ורואה את הכבשים שנשחטו לכבוד החג ואת אווירת החג השוררת בעיירה. או אז, הוא מתפרץ ומשתולל מזעם על יהודי לעיון החוגגים בתמימות לב בשעה שאחיהם נשחטים בהמוניהם. הדברים ששמעתי שדוד יהודה זעק בקול גדול לתושבי לעיון הם דברים של תוכחה וזעקה עמוקה שיכולים לצאת רק מפיו של מי שחווה חוויה כה זוועתית ואני מתקשה לצטט אותם. התמונה העולה לנגד עיני של אותה סיטואציה אומללה, מזכירה משום מה את סיפור עגל הזהב. כמו משה היורד מן ההר עם הלוחות, מוצא את בני עמו חוגגים עם עגל הזהב ומנתץ את הלוחות, כך דוד יהודה ז”ל המגיע לעיירה עם בשורת איוב, מוצא את בני משפחתו חוגגים סביב בשרו של כבש “שובר את הכלים והכללים” ומתפרץ בזעם שכמוהו לא נראה.