השושלת העלאווית – עד המאה ה-19

תוכן העניינים:

מיסד השושלת – מולאי אל ראשיד        (1666-1672)
מולאי איסמאעיל                               (1672-1727)
מולאי מוחמד איבן עבדאללה              (1757-1790)
יזיד המזיד                                      (1790-1792)
מולאי סולימאן                                 (1792-1822)



 

• מיסד השושלת מולאי ראשי (1666-1672)

באמצע המאה ה-17 יוצא מולאי ראשיד מיסד השושלת העלאווית למסע כיבושים לאיחוד חלקיה השונים של מרוקו. הוא כובש את מרקש בשנת 1670 ולבקשת התושבים הוא מעלה על המוקד בפומבי את היועץ היהודי של הנסיך אבו אל בכר ואת בני משפחתו. הוא שורף בתי כנסת, מגרש יהודים ומטיל עליהם מיסים כבדים מאד והוא ממשיך ומתאכזר ליהודים בכל הערים שהוא כובש.
לפי מקור אחר מולאי אל ראשיד היה חסר אמצעים כספיים והוא נתמך על ידי יהודי טאזה, שהיתה אז מרכז מסחרי חשוב והמקום הראשון שבו שלט. הוא העסיק יועץ ובנקאי יהודי בשם אהרון קרסינת. כדי להשיג שליטה על פאס, שבה הוכתר למלך, הוא נכנס לעיר דרך המלאח ושהה שם בסתר בביתו של נכבד בשם יהודה מונסנו. מולאי אל-ראשיד נקט בהמשך יחס חיובי כלפי היהודים.

 

• מולאי איסמאעיל (1672-1727)

יורשו מולאי איסמעיל (1672-1727) היה אחד אחד המלכים הבולטים ביותר של מרוקו, היהודים תרמו הן לעלייתו לשלטון והן להצלחתו. מולאי איסמעיל היה המשנה למלך במקנס כאשר יוסף מימרן אחד מחבריו היהודים הודיע לו על מות אחיו במרקש. המידע היקר הזה והכסף הרב שהשאיל לו מימרן איפשרו לו להכריז על עצמו מיד כסולטאן.  איסמעיל אמנם ממנה יהודים לתפקידים בכירים, ביניהם היועץ יוסף טולדנו שחתם על הסכם שלום של מרוקו עם הולנד ואחיו חיים שהיה שגריר בהולנד, את מימרן עצמו הוא ממנה לאחראי על חצר המלך, משה בן עטר חתם על חוזה עם אנגליה, בן אטראש ועוד. הוא מאפשר ליהודים לשקם בתי כנסת שנהרסו בימי אביו, עם זאת בשנים האחרונות לשלטונו מצבם של היהודים הידרדר, הוא הטיל עליהם מיסים כבדים והוא אדיש כלפי פוגרומים ופרעות שנעשים בהם והוא גם מאיים עליהם שאם המשיח שלהם לא יגיע בתוך פרק זמן מוגדר הוא יכפה עליהם את האיסלאם ( גזירה שהוא לא מימש אחרי שהיהודים ריצו אותו עם סכומי כסף גדולים ומתנות עשויות זהב).

שלושים שנות אנרכיה (1727-1757)
אחרי מותו של מולאי איסמעיל שררו במרוקו שלושים שנה של אנרכיה שרוששה והתישה את יהודי מרוקו. בתקופה זאת המסגרות החברתיות השתנו, אזור האטלס התיכון התרוקן מיהודים. יהודים עברו מהכפרים לערים מרכזיות שבהם למעט כמה שכונות של המעמד הבינוני שנותרו כשהיו, רבעים שלמים אחרים שקודם היו מטופחים הפכו לשכונות עוני.

 

• מולאי מוחמד איבן עבדאללה (1757-1790)

מולאי מוחמד איבן עבדאללה (1757-1790) היה המשנה למלך בדרום מרוקו משנת 1745.  תחת שלטונו אזור הדרום שגשג, הוא הסתייע בחוגים פיננסיים יהודיים. הקהילה היהודית של מרקש שהפכה שוב לבירת המדינה ומקום מושבו של המלך פרחה אך לקראת סוף כהונתו כשהמלך הזדקן שבה ודעכה.
קהילת יהודי סאפי השתלטה על המקום שהוביל את סחר החוץ של מרוקו, ואילו הקהילה של אגדיר רכשה את המונופול על המסחר עם הסהרה, היו יהודיים שבנו את יחסי הידידות והמסחר עם ארצות הברית אליה היגרו קרוביהם.
אליאס לוי אבן יולי שהיה יועצו של המלך, סגן שר האוצר ודיפלומט, יצחק קורדוזה ויצחק פינטו, תרמו במידה רבה לחתימת החוזה בין מרוקו לארצות הברית בשנת 1787. בו בזמן שיהודים ממרוקו היגרו לארצות אחרות היו גם יהודים מחו”ל שהגיעו למרוקו כדי להתיישב בה.
אליאס יולי (אליהו) גילה מזימה של בית המשפט להדיח את המלך המזדקן עבדאללה על ידי בנו. הוא חשף את העלילה, והציל את חייו של המלך אבל בכך סיכן את חייו הוא. כשהמלך הזקן ימות בסופו של דבר (1790), יורשו יזכור את תפקיד היהודים ובעיקר את תפקידו של יולי בעלילת בית המשפט. אליהו לוי יולי שזיהה את הסכנה הנשקפת נמלט עם בני משפחתו  משפחתו לג’יברלטר.
לסיכום תקופת מלוכתם של מולאי איסמאעיל ומוחמד אבן עבדאללה, אפשר לומר שהיחס כלפי היהודים הוא טוב יחסית, יהודים מתמנים ליועצים, בנקאים ושליחים של המלך למדינות אירופה, מצבם של היהודים אמנם השתפר בכל רחבי הארץ אך ככלל הם עדיין חיים בעוני.

 

• יזיד המזיד (1790-1792)

אחרי מותו של אביו מוחמד, מכריז על עצמו יזיד הבן כשליט (1790-1792) וכבר בעלותו לשלטון הוא פותח בנקמה ביהודי הממלכה על כך שסוחרי תטואן ומוגדור העשירים סירבו לתת לו הלוואה שביקש מהם כבנו של המלך. קהילת תטואן הועברה לידי הצבא שבזז, אנס ורצח בהם. גורל דומה חיכה ליהודי תאזה טנג’יר, אל קאסר וישובים אחרים. יהודים שהיו בתפקידי מפתח בחצרו של אביו הסולטן נתלו לרגליהם בשערי מקנס עד למותם. בעיר פס הוא הרס את בתי הכנסת וגירש את יהודיה, את יהודי תטואן העשירים הוא הורה לקשור לזנבות סוסים ולגרור את גופותיהם ברחבי העיר. יהודים רבים נהרגו ונשדדו בדרכים, יהודם הצטוו ללבוש שחורים וללכת יחפים בעוברם ליד מסגד ועוד גזרות משפילות אחרות.
בספרו “The Jews of arab land” של המזרחן האמריקאי פרופסור נורמן סטילמן, המשמש כיו”ר לתולדות היהדות באוניברסיטת אוקלהומה ומי שהיה העורך הראשי של “האנציקלופדיה ליהודים בעולם האיסלאמי”, הוא מתאר את הפוגרום במוגדור.
ביום ה -17 לחודש של אפריל 1790, בעת שהשליט החדש מולאי יאזיד נכנס לעיר טטואן, הוא ציווה לכלוא את כל היהודים בבתיהם, בינתיים הוא אִפשר למוּרִים לשדוד את רכושם ואלה באכזריותם הרבה צייתו לו. הם הפשיטו את היהודים ואת נשותיהם מכל הבגדים שהיו על גופם באלימות רבה, כך שאומללים אלה לא רק שהיו צריכים לצפות בכל חפציהם נגנבים, אלא נאלצו גם לשאת בפגיעה הגדולה בכבודם. שישה או שמונה יהודים איבדו את חייהם, בלי למנות את מספר הילדים הרב שספג גורל דומה. במשך שלושה ימים שלמים רוב היהודים נותרו עירומים בכלאם כמה מהם נמלטו לקבריהם של קדושים מוּרִים, בתקווה להציל שם את חייהם.
בשלב זה הורה מולאי יזיד לערוף את ראשו של יהודי ששירת את אביו, המלך המנוח, ולתלות אותו לתצוגה בחומות העיר. יהודי אחר, שבמשך שנים רבות פיקח על הספינות הספרדיות בנמל טטואן נתלה ברגליו במשך שלושים ושש שעות בשל האשמות שונות של המרוקאים, עד שלבסוף ראשו נערף וגופו נשרף.
הוא נתן רישיון מלא ליותר מ -2000 חיילי העבדים השחורים (המכונים אל עאביד אל בוכארי) לבזוז את בתי היהודים, ואלה לא רק שצייתו אלא שבנוסף לכך, הם הפשיטו את היהודים מהבגדים, סיפקו את צרכיהם עימם מיד, ואז השליכו אותם עירומים לרחובות. כמה מן האומללים הללו ברחו באותו לילה ממש לקברו של קדוש מורי, אחרים למסגד בו פגשו את המלך. כשעבר על פניהם למחרת, הם קראו לו: “יחי מולאי יזיד!” 
מאז ימי האלמוחידים, היו אלה הימים הקשים ביותר ליהודי מרוקו שבפיהם הוא כונה יזיד המזיד. מוסלמים רבים קמו להגן על היהודים, החביאו אותם בבתיהם והצילו רבים מהם וברבאט התערב המושל בארגש כדי להציל את היהודים. יהודים רבים מתו על קידוש השם ורבים מהם נמלטו לגיברלטר.
המשורר ר’ דוד חסין שחי באותה תקופה במכנאס כתב שיר על  הפרעות של יזיד.
למזלם של היהודים שלטונו של יזיד נמשך שנתיים ימים בלבד, הוא מת כתוצאה מפציעה בקרב שהיה סמוך למרקש. טרם מותו הוא ביקש להכין רשימות של נציגי יהודים (וגם מוסלמים) בערים שונות אותם זמם לטבוח.

 

• מולאי סולימאן  (1792-1822)

הופעתו של הסולטן מולאי סולימאן (1792-1822) שהתנגד לאלימות גאלה את היהודים משלטונו האכזר של יזיד המזיד שהביא עמו תקווה חדשה ליהודים. היהודים ממשיכים להיות מושפלים ועדיין יש עיוותי דין וצדק כלפיהם וגם ההתנכלויות אינן פוסקות והם סובלים מרדיפות רבות שבאות בעיקר אחרי מרידות ומהומות, אך אין כבר גזרות גירוש ורדיפות כלכליות שמגיעות בצו מגבוה. סולימאן מגנה את הגזירות שהטיל אחיו מולאי יזיד ומבטל אותן, הוא שילב את יהודי פס שגורשו משכונותיהם, הפחית את מס הגולגלת שהם היו צריכים לשלם (ג’יזיה) והחל לשלב יהודים בתפקידים של סוחרים ויועצים. עם זאת  בטטואן, רבאט, סאלה ומוגדור יהודים היו סגורים לראשונה במלאחים, יוצאים מן הכלל היו מספר משפחות במוגדור שהיו חיוניות מבחינה כלכלית למדינה (אפללו, קורקוס, לוי-יולי, סבאג ועוד כמה) שלהם התיר להמשיך לגור ברובע המגורים של העיר,  הוא החזיר לחלק מהן את זכויותיהן לשעבר,את הדיפלומטים, הבנקאים והיועצים שלו הוא בחר מתוך משפחות אלה.
מולאי סולימאן היה גם קנאי דתי שביקש לאטום את מרוקו בפני השפעה זרה ולכן צמצם את הסחר עם אירופה במידה ניכרת, דבר שהשפיע על היהודים.
המאה ה- 18 מסתיימת במגפה קשה שפוקדת את מרוקו בשנת 1799 שפוגעת ומביאה להרס חברתי וכלכלי בקרב היהודים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *