אוג’דה

ציוני דרך
אוג’דה תחנת מעבר מחתרתית לישראל
אוג’דה שאני זוכר
מאיר מספר
וגם דויד מספר קצת

אוג’דה בוידיאו ותמונות 


 

אוג’דה – ציוני דרך

אוג’דה הבירה של מזרח מרוקו ממוקמת 15 ק”מ מערבית לגבול עם אלג’יריה וכ- 55 ק”מ דרומית לים התיכון. העיר נבנתה במישור שמוקף באחד האזורים ההרריים היפים ביותר במרוקו.
המאפיין הארכיטקטוני העיקרי של אוג’דה הוא מיקומה של ה – medina ( העיר העתיקה) במרכזה של העיר.

התקופה הקדומה ביותר שבה ידוע  על קיומם של יהודים באוג’דה היא המאה הארבע עשרה (“ארץ מבוא השמש”, חיים זאב הירשברג).
הרב יעקב אבן צור (יעבץ) שהיה אחד מחכמי מרוקו במאה השמונה עשרה מזכיר את קהילת יהודי אוג’דה ברשימת קהילות יהודי מרוקו בספר “עט סופר”.
לקהילת
 היהודים המקומית של אוג’דה התווספו במהלך הדורות קבוצות יהודים שהגיעו אליה מאזורים שונים במרוקו וכן מאלג’יריה.
על קבוצת היהודים המקומית נמנים בני המשפחות אזולאי, שרביט, בן שמחון, בן אדיבא ובן גוזי.
מאלג’יריה החלו להגיע יהודים לאוג’דה לקראת סוף המאה התשע עשרה ובהן משפחות אמויאל, עובדיה ובן חמו.
משפחות הרוש, זִין, דרעי, ואמסלם הגיעו לאוג’דה מתאפילאלת.
מאזור מליליה הגיעו לאוג’דה משפחות בן סאקון, בן עזיז, לוי, ובן קמון ומאזור דבדו הגיעו משפחות בן גיגי, בן שושן, מרציאנו ומשפחות הכהנים.

  • אוג’דה שוכנת בסמוך לגבול עם אלג’יריה ומצבם של היהודים בה לא היה יציב במשך מאות שנים. מצבם מתחיל להשתפר רק באמצע המאה התשע עשרה לאחר פלישת הצרפתים לאלג’יריה, אז מתיישבים בה יהודים מאלג’יריה המבקשים לשפר את מצבם הכלכלי.
  • כמו בערים אחרות שנכבשו במרד בוחמרה שהתרחש בראשית המאה העשרים, גם יהודי אוג’דה סבלו רדיפות והתנכלויות.
  • לקראת כיבוש אוג’דה בידי הצרפתים נפגעו יהודי אוג’דה עקב החשד לשיתוף פעולה שלהם עם הצרפתים.
  • לאחר הכיבוש ב 1907 חל שיפור במצבם של יהודי אוג’דה.
  • בראשית המאה העשרים גרו באוג’דה כ-3000 יהודים.
  • בשנת 1934 נוסדה חברת עץ חיים ללימודי קודש וללימוד של השפה העברית.
  • בשנת 1942 חולל בית הכנסת הגדול.
  • בשנים 1949- 1940 הרב שלמה הכהן אצבאן (הרש”ךהיה ראש בית הדין של אוג’דה והרב שלמה הכהן זאגורי והרב ציון אבן דנן היו דיינים בו.

    בית הדין היהודי באוג’דה 1955


    בית הכנסת הגדול באוג’דה
    סרטון: תפילה בבית הכנסת המשופץ באוג’דה
    וקצת תמונות ממסע השורשים 

     

    בית הכנסת הגדול


 

אוג’דה – תחנת מעבר מחתרתית לישראל

בתקופה של מלחמת העצמאות העלייה ממרוקו לארץ הייתה אסורה. האפשרות היחידה להגיע לארץ הייתה דרך ערי הנמל אלג’יר, ואוהראן שבאלג’יריה. הסמיכות של אוג’דה לגבול האלג’ירי הפכה אותה לתחנת מעבר ליהודים רבים שבקשו לעלות במחתרת כדי לקחת חלק במלחמת העצמאות. קבוצה של צעירים יהודים התארגנה כדי לסייע ליהודים שרצונם לעלות לישראל. הפעילות כולה הייתה מחתרתית, וועד הקהילה היהודית באוג’דה גייס כספים, גייס תעודות שהייה ותעודות מעבר ושיכן את המתנדבים שבקשו לעלות במשרדים של הקהילה ובחדרי חברה קדישא שבסמוך לבית העלמין.
השלטון הצרפתי נקט בפעולות כדי למנוע את העלייה הבלתי חוקית, יהודים שנתפסו ללא תעודות שהייה או שהיו חסרי קורת גג נעצרו.

העולים שהגיעו לאוג’דה בדרכם לאלג’יריה רוכזו תחילה בקזבלנקה משם הוסעו לפאס וממנה לאוג’דה. את הדרך לגבול האלג’ירי הם עשו ברגל, באופניים או על בהמות. לאחר שחצו את הגבול היה עליהם להגיע לחווה של יהודי אלג’ירי ומשם לקהילת היהודים במרניא הסמוכה לאוג’דה. הפעילות המחתרתית שנעשתה באוג’דה במטרה לסייע ליישוב היהודי בארץ לא נעלמה מעיניהם של המוסלמים שהיו בעיצומו של המאבק שלהם לעצמאות מידי הצרפתים והזדהו באופן מוחלט עם המאבק של הערבים בפלשתינה ביישוב היהודי. הכרזת האו”ם בנובמבר 47 על חלוקת הארץ ונאומו של המלך במאי 48 בעקבותיה עושים את שלהם לשלהוב ההמון וביוני 48 מתחילות הפְּרָעוֹת באוג’דה ומשם ממשיכות לג’רדה. (התיאור שלעיל לקוח מתוך “דבדו עיר הכהנים” של הרב אליהו מרציאנו) אינני זוכר היכן קראתי על כך שראוי היה שמדינת ישראל תדע להנציח את זכרם של 42 קורבנות הפוגרום באוג’דה וג’רדה בדרך נאותה יותר, מכל מקום בשעה שקראתי את הדברים לא הייתי מודע עדיין לפועלם הרב של יהודי אוג’דה למען הסיוע למאבק על עצמאותה של מדינת ישראל ולא הייתי ער לסיכונים הרבים שלקחו על עצמם כלפי השלטון הצרפתי ובעיקר כלפי ההמון המוסלמי שהיה בשיאן של יצרים לאומניים, ואכן הנקמה לא איחרה לבוא והיא הייתה קשה במיוחד.

הפוגרום באוג’דה לא היה מתרחש אילולא הסיוע המחתרתי למאבק של היישוב היהודי בארץ. העובדה שהמאבק התרחש הרחק מגבולות הארץ יש בה כדי להעצים את ההקרבה ומן הראוי היה שזכרם של קורבנות הפוגרום יונצח באנדרטה ובאירועים של יום הזיכרון לחללים שנפלו על הגנת הארץ.

 

אוג’דה שאני זוכר

מאיר מספר

ג’ו עמר עם להקת הילדים ובהם סימון ומאיר

הזיכרון הראשון – מן הכפר אל העיר
השנה 1946 אני ילד בן חמש וחצי ואלה המראות.
כרכרה מצועצעת צבועה בירוק, שחור וזהב (Diligeance), סוסים אציליים מקושטים בפומפונים דוהרים בקלילות מתחנת הרכבת של אוג’דה לעבר ביתנו החדש ברח’ קניטרה המצוי בשכונה המיושבת ביהודים מרוקאים. בדרכה חולפת הכרכרה בין שדרות רחבות בכביש המחולק לשניים, עצי נוי, פרחים, בריכת מים מלאה בדגי זהב, בניינים בני ארבע קומות בוהקים בלובן מסנוור מן השמש, בנקים, מוסדות ציבור, ביה”ס התיכון, כנסייה יפיפייה, בית הכנסת הגדול וצמוד לו ביה”ס היהודי.

 

אוג’דה ותושביה
עיר אשר מנתה בסוף שנות הארבעים כשמונים אלף תושבים, מחציתם מוסלמים ורבע מהם נוצרים צרפתים. מספר היהודים עמד אז על כ 12 אלף מתוכם כחמשת אלפים יהודים שהגיעו מאלג’יר שהיו בעלי נתינות צרפתית. בביה”ס היסודי התקיימה חלוקה בין ילדים יהודים להורים מרוקאים שלמדו בנפרד מילדים להורים אלג’יראים שלמדו בבית הספר הצרפתי. הייתי ילד בן חמש כשאבא הביא אותי לביה”ס כדי לרשום אותי ללימודים ואני אפילו זוכר שהתבקשתי לשבת להמתין עד אשר המנהל שהיה עסוק עם תלמידי הכתה הגבוהה יסיים כדי שאוכל להצטרף לכיתה א’.
בביה”ס התיכון התאחדנו עם הצרפתים, מבנה ביה”ס היה מרשים, צוות המורים היה צרפתי ואני זוכר אותם כמורים מעולים ששמו דגש מיוחד על ערכים.

רקמת היחסים
מערכת היחסים בין היהודים לצרפתים הייתה טובה מאד והיה שיתוף פעולה בין שתי הקהילות, לעומת זאת היחסים בין היהודים לערבים התאפיינו בריחוק וחשדנות.
בשנת 1948 עם הכרזת המדינה גברה העוינות מצד ערביי העיר והיא הגיעה לשיא כאשר מאות ערבים מצוידים בנשק קר תוקפים את השכונות היהודיות ובוזזים את הרכוש מהבתים והחנויות. ארבעה יהודים נרצחו ביניהם שכן שלנו בשם בן שושן. המושל הצרפתי לא התערב בהתחלה ונתן לערבים לפרוק את זעמם על היהודים.
כעבור מספר ימים חזר אמנם הסדר לכנו, אבל העוינות מצד הערבים לא פסקה. חששנו לעבור בשכונות ערביות וכשחלפנו ליד בית הקפה שהיה ממוקם ליד השכונה שלנו שיושביו היו כולם ערבים הם היו נועצים בנו מבטים של זעם ושנאה, יידוי אבנים בינינו לבינם (מדובר בצעירים), בנות של יהודים הלכו תמיד בקבוצות ותמיד עם מלווה. יחד עם זאת למרות גילויי העוינות, בכל מה שקשור במסחר שבין יהודים לערבים העסקים היו כרגיל.

 

הגליית המלך
בשנת 1953 הוגלה הסולטן מוחמד לאי מדגסקר בעקבות דרישות הערבים לעצמאות, הטרור במרוקו התחיל בעצם בעיר אוג’דה.
אחד מהמורים בביה”ס אשר גם שירת בשירות הביטחון הצרפתי נפגע בפעולת טרור ורגלו נקטעה.
שייך מרוקאי שהיה מתומכי השלטון הצרפתי החנה את רכבו כהרגלו במוסך שהיה ממול הבית שלנו. שיחקתי עם חברים ברחוב כאשר פתאום הגיח ערבי נושא נשק ירה בו מספר יריות ונמלט מהמקום. למרות המהומות והתקופות הרבות של אי שקט חיינו בחממה עוטפת ואוהבת בביה”ס ובחוגי הספורט.
יום ראשון בשבוע היה יום חופשי מלימודים בביה”ס, אבל לילדי היהודים החופש מביה”ס לא היה גם חופש מלימודים, כי במקום לביה”ס הם הלכו ל”תלמוד תורה”.
ביום שבת הלימודים בביה”ס התקיימו כרגיל ואבא שהיה צריך לבחור בין קדושת השבת לבין החשיבות הרבה שהוא ייחס ללימודים שלנו, החליט שלביה”ס נלך בימי שבת שהם לקראת מבחנים וביתר לתפילת השבת בבית הכנסת.

habonim 2

פעילות של תנועת הבונים באוג’דה

לקראת העלייה לארץ
בשנת 1955 עלה שמואל אחי לארץ במסגרת עליית הנוער. ככל ששלטון החסות התקרב לסיומו החיים של היהודים נעשו יותר חשדניים, חשנו באיבה ושנאה של הערבים כלפינו והרגשנו פחד וחוסר ביטחון.
למרות גילי הצעיר הרגשתי נטע זר בארץ לא לי. השתתפנו בפעולות ציוניות של תנועת הבונים, ידענו מה מתרחש בארץ דרך העיתונים והרדיו.
בשנת 1956 עלינו ארצה למרות התנגדותו של אבא שרצה שנשלים את הלימודים בצרפת או בקנדה. פעילות של תנועת הבונים באוג'דה
מידי שבוע אבא היה מתכתב עם האח שלו הדוד סעדיה, המכתבים היו כתובים בכתב רש”י. דוד סעדיה לא נקט עמדה לגבי העלייה שלנו לארץ ובסופו של דבר אבא נכנע ללחצים של אימא, של סימון ושלי ועלינו לישראל.

 

 

וגם דויד מספר קצת

על הזיכרונות של מאיר מאוג’דה הוסיף קצת גם דויד (הבן של עליזה) שהיה אז בגיל צעיר יותר.
אני זוכר במיוחד את חיי הקהילה שהיו מפותחים מאד, הרבה בזכותו של Monsieur O’vadia שהיה פילנטרופ גדול ודאג דאגה רבה לעניי העיר ובהם יהודים רבים שהגיעו לאוג’דה מיישובים אחרים כדי למצוא בה את פרנסתם.
גם דויד מספר על תלמוד התורה (כך נקרא ה”חדר” במרוקו) שבו היו לומדים בימי ראשון ובחופשות מבית הספר היהודי (פרנקו איזראלי) ועל הפעילות בתנועת הצופים Scouts שם שרו שירים בעברית (“ויהודה לעולם תשב”), שמעו בהתרגשות סיפורים על ארץ ישראל, האזינו ל”קול ציון הגולה”.
אני זוכר את התכונה הרבה לקראת החגים שהיו חוויה מיוחדת במינה. בניית הסוכה שנעשתה אך ורק מקנים, ה”דוראן” הקפות עם ילדים נושאי נרות בשמחת תורה, את חגיגות המים בשבועות וכמובן את חג המימונה שהיה בעל צביון ייחודי שבו כל הילדים היו מרוקנים את תיקי בית הספר כדי למלא אותם מכל טוב שהיו אוספים במעבר בין בתי היהודים.

תמונה1

 

 

אוג’דה בוידיאו ותמונות
אוג’דה 1962 – סרט ווידיאו

oujda_morocco6