אוג’דה

ציוני דרך
אוג’דה תחנת מעבר מחתרתית לישראל
רבנים ודיינים באוג’דה
בית הכנסת הגדול 

אוג’דה שאני זוכר

◊ מאיר מספר
◊ וגם דויד מספר קצת

אוג’דה בוידיאו ותמונות 


 

אוג’דה – ציוני דרך

אוג’דה הבירה של מזרח מרוקו ממוקמת 15 ק”מ מערבית לגבול עם אלג’יריה וכ- 55 ק”מ דרומית לים התיכון. העיר נבנתה במישור שמוקף באחד האזורים ההרריים היפים ביותר במרוקו.
המאפיין הארכיטקטוני העיקרי של אוג’דה הוא מיקומה של ה – medina ( העיר העתיקה) במרכזה של העיר.

התקופה הקדומה ביותר שבה ידוע  על קיומם של יהודים באוג’דה היא המאה הארבע עשרה (“ארץ מבוא השמש”, חיים זאב הירשברג).
הרב יעקב אבן צור (יעבץ) שהיה אחד מחכמי מרוקו במאה השמונה עשרה מזכיר את קהילת יהודי אוג’דה ברשימת קהילות יהודי מרוקו בספר “עט סופר”.
קהילת היהודים המקומית של אוג’דה כוללת את המשפחות אזולאי, שרביט, בן שמחון, בן אדיבא ובן גוזי, במהלך הדורות התווספו לקהילה המקומית קבוצות יהודים שהגיעו אליה מאזורים שונים במרוקו ומאלג’יריה.
יהודים מאלג’יריה החלו להגיע לאוג’דה לקראת סוף המאה התשע עשרה ובהן משפחות אמויאל, עובדיה ובן חמו.
מאזור תאפילאלת הגיעו לאוג’דה משפחות הרוש, זִין, דרעי ואמסלם.
מאזור מליליה הגיעו לאוג’דה משפחות בן סאקון, בן עזיז, לוי, ובן קמון ומאזור דבדו הגיעו משפחות בן גיגי, בן שושן, מרציאנו ומשפחות הכהנים.

  • מצבם של היהודים באוג’דה לא היה יציב במשך מאות שנים. הוא התחיל להשתפר רק בסוף המאה התשע עשרה.
  • יהודים מאלג’יריה שביקשו לשפר את מצבם הכלכלי החלו להגיע לאוג’דה ולהתיישב בה לאחר פלישת הצרפתים לאלג’יריה באמצע המאה ה-19.
  • בשנת 1908 פנו ראשי קהילת אוג׳דה ליהודי אוהראן שבאלג׳יריה בבקשה לסייע להם לפתוח בית ספר של כי׳׳ח.
  • כמו בערים אחרות שנכבשו במרד בוחמרה שהתרחש בראשית המאה העשרים, גם יהודי אוג’דה סבלו רדיפות והתנכלויות.
  • לקראת כיבוש אוג’דה בידי הצרפתים נפגעו יהודי אוג’דה עקב החשד לשיתוף פעולה שלהם עם הצרפתים.
  • לאחר הכיבוש ב 1907 חל שיפור במצבם של יהודי אוג’דה.
  • הרחוב המרכזי במלאח של אוג’דה נקרא “רחוב היהודים”, המלאח לא היה מוקף בחומה. 
  • בראשית המאה העשרים גרו באוג’דה כ-3000 יהודים.
  • בתקופת מלה”ע ה-1 פרץ באוג’דה סכסוך בין היהודים יוצאי אלג’יריה ליהודים המקומיים. 
  • בשנת 1919 פנו יהודי אוג’דה בבקשה להקים אגודה ציונית ולמרות שבקשתם נדחתה הם החלו בה.
  •  בית הכנסת הגדול נבנה בשנת 1930 ובשנת 1942 הוא חולל. באוג’דה פעלו עוד מספר בתי כנסת ובהם בית הכנסת של יוצאי אלג׳יריה, ביה”כ של דרעי, ביה”כ דלחברה, ביה”כ של אולד ייִשו וביה”כ של מימו דהאן.
  • בשנת 1934 נוסדה חברת עץ חיים שהקימה “תלמוד תורה” ללימודי קודש והתחילה בלימוד השפה העברית. בתלמוד התורה למדו הילדים בסוף השבוע.
  • באמצע שנות השלושים של המאה ה-20 החלו היהודים לצאת מהמלאח לעבר הרובע החדש.
  • במפקד שנערך בשנת 1936 נמנו באוג’דה כ- 2000 יהודים ובראשית שנות ה-50 מנתה הקהילה כ- 4000 יהודים. 
  • ביוני  1948 הסתערו המוני מוסלמים מוסתים על היהודים בשוק של אוג’דה והחלו בטבח וביזה והמשיכו למחרת לג’רדה. בפרעות המכונות “פרעות אוג’דה וג’רדה” נטבחו 42 יהודים, נבזז רכוש רב וחוללו בתי כנסת. 
  • בשנים 1952 – 1950 ניהל ג’ו עמר את מקהלת הילדים של “תלמוד תורה”.

 

אוג’דה – תחנת מעבר מחתרתית לישראל

בתקופה של מלחמת העצמאות העלייה ממרוקו לארץ הייתה אסורה. האפשרות היחידה להגיע לארץ הייתה דרך ערי הנמל אלג’יר, ואוהראן שבאלג’יריה. הסמיכות של אוג’דה לגבול האלג’ירי הפכה אותה לתחנת מעבר ליהודים רבים שבקשו לעלות במחתרת כדי לקחת חלק במלחמת העצמאות. קבוצה של צעירים יהודים התארגנה כדי לסייע ליהודים שרצונם לעלות לישראל. הפעילות כולה הייתה מחתרתית, וועד הקהילה היהודית באוג’דה גייס כספים, גייס תעודות שהייה ותעודות מעבר ושיכן את המתנדבים שבקשו לעלות במשרדים של הקהילה ובחדרי חברה קדישא שבסמוך לבית העלמין.
השלטון הצרפתי נקט בפעולות כדי למנוע את העלייה הבלתי חוקית, יהודים שנתפסו ללא תעודות שהייה או שהיו חסרי קורת גג נעצרו.

העולים שהגיעו לאוג’דה בדרכם לאלג’יריה רוכזו תחילה בקזבלנקה משם הוסעו לפאס וממנה לאוג’דה. את הדרך לגבול האלג’ירי הם עשו ברגל, באופניים או על בהמות. לאחר שחצו את הגבול היה עליהם להגיע לחווה של יהודי אלג’ירי ומשם לקהילת היהודים במרניא הסמוכה לאוג’דה. הפעילות המחתרתית שנעשתה באוג’דה במטרה לסייע ליישוב היהודי בארץ לא נעלמה מעיניהם של המוסלמים שהיו בעיצומו של המאבק שלהם לעצמאות מידי הצרפתים והזדהו באופן מוחלט עם המאבק של הערבים בפלשתינה ביישוב היהודי. הכרזת האו”ם בנובמבר 47 על חלוקת הארץ ונאומו של המלך במאי 48 בעקבותיה עושים את שלהם לשלהוב ההמון וביוני 48 מתחילות הפְּרָעוֹת באוג’דה ומשם ממשיכות לג’רדה. (התיאור שלעיל לקוח מתוך “דבדו עיר הכהנים” של הרב אליהו מרציאנו) אינני זוכר היכן קראתי על כך שראוי היה שמדינת ישראל תדע להנציח את זכרם של 42 קורבנות הפוגרום באוג’דה וג’רדה בדרך נאותה יותר, מכל מקום בשעה שקראתי את הדברים לא הייתי מודע עדיין לפועלם הרב של יהודי אוג’דה למען הסיוע למאבק על עצמאותה של מדינת ישראל ולא הייתי ער לסיכונים הרבים שלקחו על עצמם כלפי השלטון הצרפתי ובעיקר כלפי ההמון המוסלמי שהיה בשיאן של יצרים לאומניים, ואכן הנקמה לא איחרה לבוא והיא הייתה קשה במיוחד.
הפוגרום באוג’דה לא היה מתרחש אילולא הסיוע המחתרתי למאבק של היישוב היהודי בארץ. העובדה שהמאבק התרחש הרחק מגבולות הארץ יש בה כדי להעצים את ההקרבה ומן הראוי היה שזכרם של קורבנות הפוגרום יונצח באנדרטה ובאירועים של יום הזיכרון לחללים שנפלו על הגנת הארץ.


 

רבנים ודיינים באוג’דה במאה ה-20

ר’ רפאל אנקווה

ראשיתם של בתי הדין הרבניים בערי מרוקו ובהם אוג’דה היא בשנת 1918 כאשר הנציב העליון הראשון של צרפת במרוקו המרשל ליאוטי, בא להתייעץ עם רבי רפאל אנקווה לגבי הארגון של מוסדות הקהילה ובתי הדין הרבנים באזורי החסות של צרפת, במטרה להתאימם לעולם המודרני. בתי הדין בדגם שנקבע הוקמו בקזבלנקה, רבאט, מקנאס, פס, אוג’דה, מוגדור ובערים קטנות יותר ומאוחר יותר הועתקו גם לאזורי חסות ספרדיים. רבי רפאל אנקווה שנולד בסאלי היה צאצא של אפרים אנקווה מיסד שושלת משפחת אנקווה שהייתה אחת המשפחות הידועות והמכובדות, ממגורשי ספרד שלאחר גזרות קנ”א בעקבות הרדיפות בסביליה. לראשונה הוקם בית דין עברי לערעורים שמקום מושבו היה ברבאט הבירה, ושלושת דייניו מומנו כמו יתר השופטים במרוקו ע”י השלטונות. רבי רפאל אנקווה היה גם נשיאו הראשון של בית הדין הגבוה.

בית הדין הרבני באוג’דה 1955

בשנים 1949- 1940 הרב שלמה הכהן אצבאן (הרש”ך) היה ראש בית הדין של אוג’דה והרב שלמה הכהן זאגורי והרב ציון אבן דנן היו דיינים בו ובשנת 1951 הדיינים היו: רבי ציון אבן דנן, רבי אפרים אנקוואה, רבי משה מרציאנו.

◊ רבי שלמה הכהן אצבאן
שימש כרב ואב בית הדין של אוג’דה משנת 1944 ועד מותו בשנת 1948. להמשך קריאה ראה רבנים בדבדו
◊ רבי שלמה הכהן זאגורי
שימש כדיין משנת 1944 ועד שנת 1949. להמשך קריאה ראה רבנים בדבדו
◊ הרב ציון אבן דנאן
הדיין האחרון של שושלת בת 23 דיינים שבאו ממשפחת אבן דנאן. נולד בשנת 1910 בפאס, שימש כדיין במשך 40 שנה. כיהן כאב בית דין באוג’דה וברבאט עד לשנת 1986. נפטר בפריז ביום י’ באב תש”ס כשהוא בן 89. נקבר בהר המנוחות בי”ם.
◊ רבי משה מרציאנו
בנו של ר’ רחמים מענף בן עקו של משפחת מרציאנו, נולד בדבדו בשנת בשנת תרע”ז (1917, למד אצל ר’ שמואל מרציאנו ואצל ר’ יוסף מרציאנו ובישיבה של ר’ שלמה הכהן סקלי. בשנת 1939 שימש כשליח ציבור, שוחט ומלמד בתאוורירת ובשנת 1944 כראש ישיבה שבה למדו בתנאי פנימיה ללא תשלום שהוקמה ע”י משפחת עובדיה באוג’דה. בשנת 1953 התמנה לדיין בעיר מלאל, בשנת 1956 הוזמן לכהן כדיין באוג’דה והתמנה לסגן ראש אב בית דין בשנת 1960. בשנת 1970 הוזמן לכהן בקזבלנקה כדיין בבית הדין שהיה בראשותו של רבי שלום משאש. עלה לארץ בשנת 1973 וגר בלוד שבה התמנה לרב. נפטר בשנת 1996. לאחר פטירתו הוציא הרב ד”ר משה עמאר את הספר “מורשת משה שו”ת וחידושים” מכתבי הרב.

◊ רבי אהרן שוקרון
 בצעירותו למד בדבדו, היה פייטן ומשורר ושימש כרב בקהילה של אוג’דה ושל מליליא. כתב את הספר “בפי אהרן” שבו פירושי מילים וביטיים שבכתבי הקודש. בנו של הרב הוציא לזכרו את הספר “כרון אהרן” שכולל מקצת מפיוטיו, חידושי תורה, תשובות וצילומי מכתבים. נקבר באוג’דה.

◊ רבי רפאל צרפתי
רבי רפאל צרפתי נולד בשנת תרל”א (1874-5), צאצא למשפחת צרפתי שחיה בצרפת וממנה היגרו לטולדו והגיעה לצפון אפריקה אחרי גירוש ספרד. במרוקו חיו רוב בני המשפחה בפס, במאה ה-17 נדדו חלק מהם לאמסטרדאם ומשם הגיעו גרמניה שבה חיו עד לשואה.
עפ”י השושלת המצויה אצל משפחת צרפתי המרוקאית ראשית של המשפחה בהלל הזקן, רבן גמליא ורבי יוחנן הסנדלר.
רבי רפאל הצרפתי כיהן כראב”ד באוג’דה, כתב את הספרים “מנחת פיתים” ו”משפט כתוב – ביאורים על התורה” והינו אחד האחרונים בשושלת היוחסין בת עשרות דורות של משפחת צרפתי של מרוקו.

קבלת פנים לרבי רפאל צרפתי אב”ד אוג’דה 1945


◊ רבי שלמה זֶנוֹ

 

 

 

 

◊ רבי אפרים שלום אנקווה
נולד בשנת תרמ”ו – נפטר בירושלים בט”ז אדר תשכ”ה

◊ רבי מימון דהן

רבי מימון דהן

◊ רבי אברהם חזיזה

רבי אברהם חזיזה


◊ רבי מרדכי בנחמו

רבי מרדכי בנחמו

◊ רבי יצחק בן סוסאן

רבי יצחק בן סוסאן

כמו כן כיהנו כרבנים ודיינים באוג’דה רבי יעקב עמאר ורבי יחיה נזרי.

 

בית הכנסת הגדול באוג’דה

עפ”י תיאורו של יוסף אזולאי  בית הכנסת של אוגדה היה מרשים ומפואר (“לא ראיתי כמוהו לא באלג’יר ולא במרוקו), היו בו שלוש קומות, כניסה מפוארת שבה פינה עשויה כולה משיש ששימשה לעריכת חופות וגם כמקום לצילומי חתן וכלה.
הקומה הראשונה הייתה מחולקת לשלושה חלקים, אולם תפילה גדול, חלק שמיועד לאבלים  ולמנחמים אותם וחלק שלישי ששימש את המתפללים שיצאו להפסקה.
בקומה השנייה הייתה עזרת נשים עם מעקה מברזל, מקושט בציורים וצבעים בתנור (Fer forge). מעל עזרת הנשים היה שטח גדול שמסביבו מעקה כמו של עזרת הנשים ובו בירכו את ברכת הלבנה.
הבניין נבנה על ידי יהודי עשיר מספרד, שביקר פעם בעיר וקנה את המגרש בן מספר דונמים! הוא גם תרם ריהוט וארון קודש שהזמין מאיטליה, משהו מיוחד. השמשות של הדלתות, החלונות וחלק מספרי התורה היו מספרד.

סרטון: תפילה בבית הכנסת המשופץ באוג’דה
וקצת תמונות ממסע השורשים 

 

אוג’דה שאני זוכר

 

מאיר מספר

ג’ו עמר עם להקת הילדים ובהם סימון ומאיר

הזיכרון הראשון – מן הכפר אל העיר
השנה 1946 אני ילד בן חמש וחצי ואלה המראות.
כרכרה מצועצעת צבועה בירוק, שחור וזהב (Diligeance), סוסים אציליים מקושטים בפומפונים דוהרים בקלילות מתחנת הרכבת של אוג’דה לעבר ביתנו החדש ברח’ קניטרה המצוי בשכונה המיושבת ביהודים מרוקאים. בדרכה חולפת הכרכרה בין שדרות רחבות בכביש המחולק לשניים, עצי נוי, פרחים, בריכת מים מלאה בדגי זהב, בניינים בני ארבע קומות בוהקים בלובן מסנוור מן השמש, בנקים, מוסדות ציבור, ביה”ס התיכון, כנסייה יפיפייה, בית הכנסת הגדול וצמוד לו ביה”ס היהודי.

אוג’דה ותושביה
עיר אשר מנתה בסוף שנות הארבעים כשמונים אלף תושבים, מחציתם מוסלמים ורבע מהם נוצרים צרפתים. מספר היהודים עמד אז על כ 12 אלף מתוכם כחמשת אלפים יהודים שהגיעו מאלג’יר שהיו בעלי נתינות צרפתית.
בביה”ס היסודי התקיימה חלוקה בין ילדים יהודים להורים מרוקאים שלמדו בנפרד מילדים להורים אלג’יראים שלמדו בבית הספר הצרפתי. הייתי ילד בן חמש כשאבא הביא אותי לביה”ס כדי לרשום אותי ללימודים ואני אפילו זוכר שהתבקשתי לשבת להמתין עד אשר המנהל שהיה עסוק עם תלמידי הכתה הגבוהה יסיים כדי שאוכל להצטרף לכיתה א’.
בביה”ס התיכון התאחדנו עם הצרפתים, מבנה ביה”ס היה מרשים, צוות המורים היה צרפתי ואני זוכר אותם כמורים מעולים ששמו דגש מיוחד על ערכים.

רקמת היחסים
מערכת היחסים בין היהודים לצרפתים הייתה טובה מאד והיה שיתוף פעולה בין שתי הקהילות, לעומת זאת היחסים בין היהודים לערבים התאפיינו בריחוק וחשדנות.
בשנת 1948 עם הכרזת המדינה גברה העוינות מצד ערביי העיר והיא הגיעה לשיא כאשר מאות ערבים מצוידים בנשק קר תוקפים את השכונות היהודיות ובוזזים את הרכוש מהבתים והחנויות. ארבעה יהודים נרצחו ביניהם שכן שלנו בשם בן שושן. המושל הצרפתי לא התערב בהתחלה ונתן לערבים לפרוק את זעמם על היהודים.
כעבור מספר ימים חזר אמנם הסדר לכנו, אבל העוינות מצד הערבים לא פסקה. חששנו לעבור בשכונות ערביות וכשחלפנו ליד בית הקפה שהיה ממוקם ליד השכונה שלנו שיושביו היו כולם ערבים הם היו נועצים בנו מבטים של זעם ושנאה, יידוי אבנים בינינו לבינם (מדובר בצעירים), בנות של יהודים הלכו תמיד בקבוצות ותמיד עם מלווה. יחד עם זאת למרות גילויי העוינות, בכל מה שקשור במסחר שבין יהודים לערבים העסקים היו כרגיל.

 

הגליית המלך
בשנת 1953 הוגלה הסולטן מוחמד לאי מדגסקר בעקבות דרישות הערבים לעצמאות, הטרור במרוקו התחיל בעצם בעיר אוג’דה.
אחד מהמורים בביה”ס אשר גם שירת בשירות הביטחון הצרפתי נפגע בפעולת טרור ורגלו נקטעה.
שייך מרוקאי שהיה מתומכי השלטון הצרפתי החנה את רכבו כהרגלו במוסך שהיה ממול הבית שלנו. שיחקתי עם חברים ברחוב כאשר פתאום הגיח ערבי נושא נשק ירה בו מספר יריות ונמלט מהמקום. למרות המהומות והתקופות הרבות של אי שקט חיינו בחממה עוטפת ואוהבת בביה”ס ובחוגי הספורט.
יום ראשון בשבוע היה יום חופשי מלימודים בביה”ס, אבל לילדי היהודים החופש מביה”ס לא היה גם חופש מלימודים, כי במקום לביה”ס הם הלכו ל”תלמוד תורה”.
ביום שבת הלימודים בביה”ס התקיימו כרגיל ואבא שהיה צריך לבחור בין קדושת השבת לבין החשיבות הרבה שהוא ייחס ללימודים שלנו, החליט שלביה”ס נלך בימי שבת שהם לקראת מבחנים וביתר לתפילת השבת בבית הכנסת.

habonim 2

פעילות של תנועת הבונים באוג’דה

לקראת העלייה לארץ
בשנת 1955 עלה שמואל אחי לארץ במסגרת עליית הנוער. ככל ששלטון החסות התקרב לסיומו החיים של היהודים נעשו יותר חשדניים, חשנו באיבה ושנאה של הערבים כלפינו והרגשנו פחד וחוסר ביטחון.
למרות גילי הצעיר הרגשתי נטע זר בארץ לא לי. השתתפנו בפעולות ציוניות של תנועת הבונים, ידענו מה מתרחש בארץ דרך העיתונים והרדיו.
בשנת 1956 עלינו ארצה למרות התנגדותו של אבא שרצה שנשלים את הלימודים בצרפת או בקנדה. פעילות של תנועת הבונים באוג'דה
מידי שבוע אבא היה מתכתב עם האח שלו הדוד סעדיה, המכתבים היו כתובים בכתב רש”י. דוד סעדיה לא נקט עמדה לגבי העלייה שלנו לארץ ובסופו של דבר אבא נכנע ללחצים של אימא, של סימון ושלי ועלינו לישראל.

 

וגם דויד מספר קצת

על הזיכרונות של מאיר מאוג’דה הוסיף קצת גם דויד (הבן של עליזה) שהיה אז בגיל צעיר יותר.
אני זוכר במיוחד את חיי הקהילה שהיו מפותחים מאד, הרבה בזכותו של Monsieur O’vadia שהיה פילנטרופ גדול ודאג דאגה רבה לעניי העיר ובהם יהודים רבים שהגיעו לאוג’דה מיישובים אחרים כדי למצוא בה את פרנסתם.
גם דויד מספר על תלמוד התורה (כך נקרא ה”חדר” במרוקו) שבו היו לומדים בימי ראשון ובחופשות מבית הספר היהודי (פרנקו איזראלי) ועל הפעילות בתנועת הצופים Scouts שם שרו שירים בעברית (“ויהודה לעולם תשב”), שמעו בהתרגשות סיפורים על ארץ ישראל, האזינו ל”קול ציון הגולה”.
אני זוכר את התכונה הרבה לקראת החגים שהיו חוויה מיוחדת במינה. בניית הסוכה שנעשתה אך ורק מקנים, ה”דוראן” הקפות עם ילדים נושאי נרות בשמחת תורה, את חגיגות המים בשבועות וכמובן את חג המימונה שהיה בעל צביון ייחודי שבו כל הילדים היו מרוקנים את תיקי בית הספר כדי למלא אותם מכל טוב שהיו אוספים במעבר בין בתי היהודים.

תמונה1

 

 

אוג’דה בוידיאו ותמונות
סרטון משנות ה-50
אוג’דה 1955

אוג’דה 1962

oujda_morocco6