ארכיון מחבר: אברהם כהן

ערי המוצא של יהודי דבדו בספרד

גלות ספרד
ההיסטוריה של עם ישראל מונה ארבע גלויות, הראשונה שבהם גלות מצרים שהתרחשה בשנת 1500 לפנה”ס לערך ונמשכה כ 210 שנים. גלות אָשוּר שלאחריה לא נודע גורלם של  עשרת השבטים, שהוגלו לאחר כיבוש ממלכת ישראל בידי אָשוּר בשנת 930 לפנה”ס. גלות בבל שבה גורשה ממלכת יהודה ע”י נבוכדנצאר,  בשנת 597 לפנה”ס והסתיימה לאחר 70 שנה עם הצהרת כורש, וגלות רומי שהתרחשה בשנת 70 לספירה (נקראת גם גלות אדום) שעפ”י המסורת היא הגלות האחרונה.
“חזון עובדיה” מזכיר אמנם במפורש את גלות ספרד “וְגָלֻת הַחֵל-הַזֶּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-כְּנַעֲנִים, עַד-צָרְפַת, וְגָלֻת יְרוּשָׁלִַם, אֲשֶׁר בִּסְפָרַד–יִרְשׁוּ, אֵת עָרֵי הַנֶּגֶב”, אך המסורת אינה מונה אותה כגלות נפרדת, אולי כי היהודים שהגיעו לספרד היו בחלקם מתוך היהודים שגלו בגלות רומי או מצאצאיהם ובחלקם הגיעו אליה והתיישבו בה עוד בתקופת המלך שלמה שבה התקיימו יחסי מסחר בין צור לתרשיש.
אם נמנה את ראשיתו של היישוב היהודי בספרד עם גלות רומי הרי שהוא התקיים במשך 1400 שנה ואם ראשיתו עוד בימי המלך שלמה הרי שהוא התקיים כ-2400 שנה.
כך או כך ארוכים ימיו של היישוב היהודי בספרד יותר מכל גלות אחרת.
ימים של זוהר, עדנה ושגשוג תרבותי וכלכלי, ששיאם בתור הזהב וימים של רדיפות ועלילות דם, גזרות ופוגרומים שסופם בגירוש יהודי סביליה בשנת קנ”א וגירוש כל יהודי ספרד בשנת 1492 ששמו קץ ליישוב היהודי בספרד.

ערי המוצא של יהודי דבדו

מוצאם של לפחות 5 מתוך 11 החמולות המשפחתיות המהווים כ- 90% מתושביה היהודים של דבדו הוא מספרד.

מוצאה של משפחת הכהן סקלי הוא בסביליה והיא הגיעה למרוקו לאחר הגירוש של יהודי סיביליה בשנת קנ”א.
מוצאה של משפחת מרציאנו הוא מורסיה והיא הגיעה למרוקו בגירוש ספרד.
מוצאה של משפחת בן שושן הוא מטולדו  והיא הגיעה למרוקו בגירוש ספרד.
מוצאה של משפחת בן נעים הוא מברצלונה והיא הגיעה למרוקו בגירוש ספרד.
מוצאה של משפחת מרעלי הוא מוולנסיה. לאחר גזרות קנ”א והתפשטות הפרעות מסביליה ליתר ערי ספרד, חדלה קהילת היהודים בוולנסיה להתקיים (ראה בהמשך).
על מוצאן של משפחות בנחמו ובן גיגי ראה בסעיף הבא.

“ערי המקלט” של המגורשים
ההיסטוריון והמזרחן זאב הירשברג מספר כי “משהתחילה שואת קנ”א מתרגשת ובאה על קאסטיליה, אראגון, קאטאלוניה ומיורקה, ביקשו פליטי הארצות הללו מקלט בערי אפריקה והמגרבּ התיכון, כלומר באותו אזור הקרוי היום אלג’יריה, רבים מהם התיישבו באלג’יר העיר” והוא מוסיף ש”מאז החלה פריחתה הכלכלית והתפתחותה של אלג’יר כמרכז מינהלי, שהעלו אותה למעמד של עיר בירה”. (תולדות היהודים בצפון אפריקה, חלק ראשון, עמ’ 285)
מעניינת העובדה שלמרות שיהודי סביליה היו הראשונים שגורשו בגזרות קנ”א, הירשברג אינו מציין אותם בין אלה שביקשו מקלט באלג’יריה ומאחר שאנחנו מנסים להתחקות אחרי קהילת יהודי דבדו, כאן המקום לציין שאי אפשר לשלול את האפשרות שגם בני משפחת הכהן סקלי שמוצאה מסביליה שהו באלג’יריה תקופה מסוימת קודם שהגיעו למרוקו.
לעומת המגורשים של שנת קנ”א, רוב המגורשים מספרד (1492) ומפורטוגל (1497), שהגיעו לצפון אפריקה חיפשו מקלט במרוקו, רבים מהם נקלטו והתיישבו בערי הנמל ובערים הגדולות שבפנים הארץ.
ואולם עפ”י הירשברג “מסתבר כי המגורשים לא התרכזו בערים בלבד” ולדעתו אין ספק שמגורשים מספרד התיישבו בהרי האטלס “בשכנות התושבים היהודים”. אי אפשר לשער מה היה היחס המספרי בין שתי השכבות של אוכלוסיה זו ו”אין אפשרות להעלות שום אומדן על מספר המגורשים שהגיעו למגּרב ישירות מספרד, מי בדרך פורטוגל, ומי נתגלגל למחוזות אלה מפורטוגל עם הגירוש של שנת 1497.
יהודה פרץ שהיה אחד מצאצאי היהודים שהתיישבו באטלאס שלאחר מכן עבר לאירופה, מספר על בני משפחתו ומשפחות רבות אחרות שהתיישבו בדאדי”ש שבסהרה (כנראה דאדס) שבמלכות מראי”קוס (מראקש ?), “והם רבים ופרים, ולא נשאה הארץ אותם לשבת יחדיו, ויקנו עוד מאת המלך עיר הסמוכה… ויקם להם אחוזה זו בדמים יקרים”.
ידוע כי מקורן של משפחות בנחמו ובן גיגי מדבדו הוא באזור הברברים, ואולם הגילוי אודות המגורשים שהתיישבו בצד היהודים שבהרי האטלס, מעלה את האפשרות שאולי גם הן היו מבין המגורשים שהגיעו לאזור הברברי מספרד ולא מבין היהודים שהתיישבו באזור הזה מקדמת דנא.

טולדו – עירם של בני משפחת בן שושן

תוכן עניינים:
העיר טולדו והמחוז
  מילון מונחים
היסטוריה יהודית בטולדו
  ◊ תקופת הוויזיגותים
  ◊ תקופת המוסלמים
  ◊ התקופה הנוצרית
  • עד אמצע המאה ה – 13  – דו קיום קוטבי
  • מאמצע המאה ה- 13   – תחילת הסוף
  • תום עידן
אלפונסו ורחל – סיפור אהבה
ביה”ס למתרגמים של טולדו
חכמי טולדו במאות ה-11 וה-12
אתרים יהודיים ובתי כנסת בטולדו
◊ בית הכנסת “אל טרנסיטו ו”המוזיאון הלאומי לאמנות היספנית-עברית”
◊ בית הכנסת “אבן שושן” שהיה לכנסיית Santa Maria La Blanca
פיסת ארכאולוגיה על ציר הזמן     
בית הקברות היהודי העתיק וסיפורה של הלוויה אחת מאוחרת 

 


  העיר טולדו והמחוז

טולדו בירת מחוז טולדו שוכנת על גבעה כ- 70 ק”מ דרומית למדריד מוקפת ברובה ע”י הנהר Tajo הארוך מבין נהרות ספרד. מיקומה הטופוגרפי הגבוה מעל הנהר שימש לה כהגנה מפני התקפות.
העיר נכבשה ע”י הרומאים בראשית המאה ה-2 לפה”ס ובשנת 542 לספירה נכבשה ע”י הויזיגותים ששלטו ברוב חצי האי האיברי עד לכיבוש המוסלמי בראשית המאה ה-8 לספירה. בתקופת הויזיגותים שימשה טולדו כבירת הממלכה כולה.
בתקופת המוסלמים שנחשבת ל”תור הזהב” של טולדו (יש מי שחולקים על זה) היא נקראה בשם טוליטולה (Tulaytulah).
במהלך הריקונקיסטה נכבשה טולדו ע”י אלפונסו ה-6 בשנת 1085 והיא שבה להיות בירת המדינה.
בתקופתו של אלפונסו ה-10 (1284 – 1252) נודעה טולדו כמרכז רוחני והיא הייתה למרכז של תרגומים של יצירות מדעיות ותרבותיות מהשפה הערבית לשפה הקסטיליאנית.
פרט לתקופה שבה טולדו הייתה תחת שלטון מוסלמי שארכה כ-300 שנה, הכנסייה הקתולית הייתה דומיננטית מאז שנכבשה ע”י הויזיגותים והיא קיימה בה פעילות דתית ענפה ועשרות ועידות שבהם חוקקו חוקים והוצאו צווים שנועדו להכפיף את נתיני הממלכה לכנסייה.
הבהרה: הדף נקרא בשם “עירם של בני משפחת בן שושן” על שום היותם בני קהילת דבדו ואולם טולדו היא גם עיר המוצא של משפחת טולדנו שבמרוקו חיה במקנס, משפחות טולדו ובן טולילא (ששמותיהם נגזרים משמה של העיר טולדו) ומשפחות נוספות ממרוקו. 


מילון מונחים:
כמה מונחים שנפגוש בהמשך שכדאי להכיר לפני שקוראים:
Moors (מוּרִים) – המונח מוּרִים מתייחס לתושבים ערבים או ברברים של צפון אפריקה, המוּרִים כבשו את חצי האי האיברי בראשית המאה ה-8.
 Mudejar (מוּדֶחָר) – כינויים של המוּרִים או המוסלמים שנשארו באיבריה אחרי הרקונקוויסטה הנוצרית ולא הומרו לנצרות.
אומנות ה- Mudéjar מתייחסת לסגנון קישוטים וטכניקות אדריכליות וקונסטרוקטיביות שבהם השתמשו ה- Mudéjar כמוטיבים דקורטיביים בממלכות הנוצריות האיבריות בעיקר מהמאות ה- 13 עד המאה ה- 15.
Aljama – מונח שמקורו בערבית, שהיה בשימוש במסמכים רשמיים בספרד, שבא לציין את השלטון העצמי של קהילות יהודים ומוּרִים, השם עדיין בשימוש על הרבעים שבהם חיו הקהילות האלה לפני מאות שנים.
Juderia (חוּדֶרִיָה) – כינוי לשכונה של יהודים.
Conversos (קונברסוס) – מומרים, יהודים שאולצו להמיר את דתם לדת הנוצרית קתולית. מכונים גם הנוצרים החדשים.
Maranos (אנוסים) – יהודים ספרדים ופורטוגזים שחיו בחצי האי האיברי שאולצו להמיר את דתם אך המשיכו לעסוק בה בסתר.
Cortes (קורטס) – גוף מחוקק בספרד ופורטוגל.

 

היסטוריה יהודית בטולדו

אגדה אורבנית שנתקלתי בה מספרת ששמה של העיר טולדו נגזר משם הפרשה של “תולדות” וכי היהודים הם אלה שנתנו לעיר את שמה וזאת משום שההתיישבות הראשונה בה הייתה בשבוע שבו נקראה הפרשה. אבל היסטוריה אינה נבנית על סיפורי עם אלא על תיעוד וממצאים וכאן יש לטולדו הרבה מה להציע על עברה היהודי של העיר.
מסורת יהודית מתקופת השלטון המוסלמי מספרת שהיישוב היהודי בטולדו היה העתיק ביותר בחצי האי האיברי. יצחק אברבנאל קובע בכתביו כי המתיישבים הראשונים בטולדו היו גולים משבטי יהודה ובנימין.
שני בתי כנסת מרשימים שנותרו בשלמותם, מבנים ורחובות שהיו שייכים ליהודים שחלקם נושאים שמות עבריים ורובע יהודי ששופץ לאחרונה, שמדרכותיו שובצו בסמלים יהודיים ובכתובות בעברית.
טולדו שכונתה “ירושלים הספרדית” זכתה בשנת 1986 למעמד של אתר מורשת עולמית מטעם ארגון  אונסק”ו כשהסיבות הן שימור מורשת של תרבות והדו קיום בין שלוש הדתות (שכאמור יש מי שחולקים על קביעה זאת).
היהודים בטולדו עסקו בטקסטיל, צביעה, עיבוד עורות, מסחר, נדל”ן, הלוואות בריבית ומקצועות צבאיים.
רבים מיהודיה עסקו בחקר תלמוד, רפואה ותרגום של יצירות בתחומי מתמטיקה, אסטרונומיה ועוד, מערבית ללטינית ולשפה המדוברת.
טולדו הייתה גם מרכזם של הקראים בספרד.

 

תקופת הויזיגותים

עדויות על הימצאות קהילה יהודית בטולדו מצויות מהמאה ה-6, תקופת המלכים הויזיגותים הגותים שקבעו את בירת הממלכה בטולדו. זהו העידן שבו המלכים והכנסייה הנוצרית מתחילים לקיים ועידה משותפת שתתכנס מעת לעת כדי לחוקק חוקים ולגזור גזרות כנגד היהודים.
בפוסט “חיי היהודים בספרד” סיפרנו על הצו של המלך הויזיגותי סיסבוט שבשנת 613 הורה על כל היהודים להתנצר או לעזוב את ספרד לצמיתות. כנראה שמניין היהודים שנטשו את ספרד או שהמירו את דתם גדול ממאה אלף.
לא היינו נדרשים לדברים שכבר כתבנו בפוסט אחר שבאתר אילולא העובדה שפסלו של צורר היהודים סיסבוט מוצב לראווה בחוצות טולדו של היום.
בשנת 638 נדרשו היהודים בטולדו להימנע ממנהגי הדת היהודיים כמו ברית מילה, שמירת כשרות ולימוד תורה שבע”פ. הם נדרשו לחתום על שטר ההסכמה (Placitum) ולא על החוזה משפטי המקובל (Pactum), ההבדל בין השניים הוא ששטר ההסכמה נותר בתוקף בלי תלות ברצונו של החותם.
בשנת 687 המלך אֶרגִיקָה יורש את השלטון וכבר בראשית שלטונו הוא מחליט שיהודי הממלכה קשרו קשר נגדו עם אחיהם שמעבר לים. בשנת 694 הוא מכנס בטולדו וועידה שמחליטה על החרמת רכוש היהודים, אבל המלך אינו מסתפק בכך והוא דורש להטיל על ה”בוגדים” עונש נוסף, המרת דת או מכירתם לעבדות לאדונים שהמלך יבחר בהם, אדונים שיוכלו לפקוח עין כדי להבטיח שעבדיהם נוהגים לפי מנהגי הנוצרים וילדיהם יתחנכו בבתי נוצרים.
אומדן מספר היהודים שחיו בטולדו בתקופת הויזיגותים הוא כ- 4000.


התקופה המוסלמית
בראשית המאה השמינית (715) כובשים המוּרִים את חצי האי האיברי וישנן השערות שכאשר הצבא שלהם הגיע לטולדו הוא קיבל סיוע מהיהודים.
עם הכיבוש המוּרִי הוסב שמה של העיר לשם הערבי טוליטולה ומצבם של היהודים הלך והשתפר והם ביססו את מעמדם בחצרות השליטים ובמקצועות מדעיים מכובדים. הם לומדים את השפה הערבית שתמשיך ותשמש אותם מאות שנים לאחר הכיבוש הנוצרי.
יהודים מהקהילה של טולדו היו בין המובילים בתחומי מדע כמו מתמטיקה, אסטרונומיה ופילוסופיה.
תקופת השלטון המוסלמי של המוּרִים הייתה העידן של תור הזהב של טולדו. מוסלמים, נוצרים ויהודים חיו בה שיתוף והיא נודעה אז כ”עיר של שלוש התרבויות”.
שריד ארכיאולוגי שנותר מתקופת המוּרִים הוא הטירה שנבנתה בשנת 820 ע”י המושל הערבי בן אל קטיל, שהייתה הקיר החיצוני של הרובע היהודי. כמו כן בחפירות שנערכו התגלה בית קברות יהודי שסיפורו מובא בהמשך.

 

התקופה הנוצרית
עד אמצע המאה ה 13 –דו קיום דו קוטבי
שנים ספורות לאחר שהושלם הכיבוש המוסלמי (716), החל הכיבוש מחדש של חצי האי ע”י הנוצרים  וכבר בשנת 722 הם מצליחים לכבוש את העיר קובאדונגה  מה שיסמל  את תחילת “הרקונקיסטה” (“הכיבוש מחדש”), שתסתיים בשנת 1492 עם כיבוש גרנדה.
תורה של טולדו ברקונקיסטה מגיע בשנת 1085 עם כיבושה ע”י אלפונסו ה-6.
לאחר הכיבוש אלפונסו ה-6 נזקק ליהודים של טולדו, שהיו מעורים במערכות השלטון והמינהל של העיר שאת חלקם הם בנו בעצמם, ובתמורה לסיוע שלהם הם קיבלו הטבות במיסוי ובמסחר וזכויות שבאו לידי ביטוי ב Aljama הילה והיו מוסמכים אף לגזור דין מוות.
יחד עם זאת הרי”ף מספר על רדיפות של יהודים שהיו בתקופתו של אלפונסו ה-6 בשנת 1090.
בשנת 1108 נרצחים יהודים בטולדו, זכויותיהם מוגבלות וכך גם סמכויות בתי הדין.
בתקופתו של אלפונסו ה-8 (1158 – 1214), יהודי טולדו נעזרים בהשפעתה של המאהבת היהודיה של המלך (ראה בהמשך, אלפונסו VIII ורחל – סיפור אהבה) והם זוכים לתפקידי מפתח בחצרו של המלך.
בשנת 1195 בעקבות תבוסה קשה של אלפונסו ה-8 בקרב נגד המוּרים שנערך באלרקוס, ההמון בטולדו מכלה את זעמו ביהודים ופורע בהם.
בשנת 1212 כאשר אלפונסו מביס את המוּריִם הוא נעזר ביהודי טולדו העשירים ובהם הנדיב בן שושן.
Juan G. Atienza מתאר בספרו “Caminos de Sefarad. Guía judía de España.” (“שבילי ספרד – המדריך היהודי של ספרד”), את התקופה שבין המאות ה -11 למאה ה- 13.
“ההדר הגדול של טולדו בידי יהודים מתקיים בין המאות ה- 11-13, באותה תקופה הייתה העיר מטה תרבותי ובד בבד מרכז אזוטרי. בית הספר למתרגמים של טולדו כבר תפקד ובמקביל, בית ספר של תורת הקבלה העברית פעל ופיתח עולם שלם של מדע הרמטי והֶטֶרוֹדוֹקְסִי, שתפס עד מהרה נוצרים ומוסלמים ולאורך זמן יצר את האגדה הגדולה של קסם טולדו המוטמע בפינות העיר, במערותיה וברחובותיה.”
אבל שלוות העולם הקסום של יהודי טולדו הופרה פעם אחר פעם, היחס אל היהודים הוא דו משמעי.
בתקופתו של אלפונסו ה-Χ היהודים הם שותפים מלאים בפיתוח המדע והתרבות והפילוסופיה והם מכהנים בתפקידי ממשל בכירים, אך בה בעת הוא משית עליהם את ההגבלות מתוך קובץ החוקים שנודע בשם las siete partidas  (שהוא בעצמו יזם), שבין היתר קובע שעל היהודים לשאת סימן מזהה, והוא מחליט שיש לבדוק את נושא עלילות הדם באופן משפטי, על אף שהדבר היה בניגוד לעמדת האפיפיור.
במקום אחר בספרו של Juan G. Atienza הוא כותב:
“די יהיה בכדי לזכור בנפרד את ימי הטבח הגדול הידועים. בערים ספרדיות רבות ובטולדו עצמה, יום שישי הטוב היה יום בו באופן מסורתי, העיר רעדה מהכיף של לסקול את הרחובות והחלונות של הרובע היהודי”.
אלפונסו ה-Χ מלך קסטיליה שישב בטולדו, שכונה גם אלפונסו החכם כותב בספרו “Cantigas da Santa Maria”, שאם אפשר יהיה להציג ליהודים הוכחות לכך שהנצרות
היא אמיתית היהודים ישתכנעו להמיר את דתם.
בתקופתו של אלפונסו בית הספר למתרגמים שבו פעלו מדענים ואנשי רוח יהודיים רבים הגיע לשיא פריחתו.
יהודה אלחריזי שנולד במאה ה-12 בטולדו כתב עליה, “הגעתי לעיר הענפה טולדו, בירת הממלכה, המכוסה בקסם השליטה ומעוטרת במדע, מראה לעם ולנסיכים את יופיה.
כי לשם היגרו השבטים, שבטי ה ‘, יש בה ארמונות ובתי כנסת ביופי שאין דומה לו! שם כל הנשמה משבחת את האדון.
יש בקרבה קהילה מזרע קודש שהצדק לה כתכשיט, רבים הם כצמחי השדה”
Juan G. Atienza מציין שבמשך מאות שנים, היו בטולדו שלוש תרבויות ושלוש דרכים להעריך את המציאות, וכי “התועלת ההדדית שהם השיגו הייתה חשובה יותר מהאירועים המצערים שבסופו של דבר הביאו לגזירת הגרוש”
ראה בהמשך גם חכמי טולדו במאות ה-11 וה-12
עד אמצע המאה ה-13 “דו הקיום” שבין הנוצרים ליהודים שבטולדו היה בעל שני קטבים. בקוטב החיובי עמדה פריחה תרבותית ומדעית ובקוטב השלילי השפלות, גזרות מס, התנכלויות ועלילות דם וגם ניסיונות להמרת הדת.
דו קיום שבו בניגוד לחוקי הטבע השפל והגאות מתקיימים בעת ובעונה אחת.

מאמצע המאה ה-13 – תחילת הסוף
באמצע המאה ה-13 הכנסיות הנוצריות מתחילות להסית כנגד היהודים, כופות עליהם להאזין לדרשות של הנזירים ושוללות את זכות קיומם בקרב החברה הנוצרית.
בראשית המאה ה-14 האנטישמיות גוברת ומעמדם של היהודים מתערער בספרד כולה, יהודים רבים היגרו ממחוז קסטיליה שבו שכנה טולדו.
בשנת 1350 עלה על כסא המלוכה פטר ה-1, בנו וממשיך דרכו של אלפונסו ה-11 שאמנם זכה לכינוי “האכזר”, אך תחת שלטונו היהודים הגיעו לשיא השפעתם. מתחילת מלכותו הוא הקיף את עצמו כל כך ביהודים, עד שאויביו  כינו בלעג את חצרו כ”בית משפט יהודי “. (הערה: השמות פטר ופדרו הם חלופיים)
בשנת 1355 פלש המון שהכנסייה הסיתה כנגד היחס של פטר ליהודים לחלק משכונת היהודים של טולדו המכונה בשם אלקנה. הם רצחו כ -1,200 איש ובזזו את הרכוש והפכו בתי כנסת לכנסיות, היהודים שהגנו על עצמם בסיוע של אבירים נאמנים למלך הצליחו למנוע  מהפורעים להשתלט על כל ה- Juderia.
שמואל הלוי אבולעפיה שהיה נדבן ידוע, כיהן בחצרו של פטר כגזבר וכשופט ובתפקידים אחרים. תודות לעושרו ומעמדו בחצר המלך הצליח אבולעפייה לבנות בית כנסת מפואר בסמוך לארמון המלך שבטולדו.
בולטותו של אבולעפיה, מוצגת לעיתים  כעדות לנטייתו הפרו-יהודית של פיטר, אבל היא לא בהכרח שיקפה את החוויה הכללית של יהדות ספרד בתקופה זו שלעתים קרובות ידעה אפליה ופוגרומים.
בשנת 1360, שלוש שנים לאחר שהשלים את בניית בית הכנסת הוא נכלא במפתיע, הואשם במעילה ונכלא ומת בעינויים.
ככל שפטר ה-2 היה ידידותי יותר ליהודים, כך גבר כלפיו האנטגוניזם מצד אחיו למחצה. פעם אחר פעם הוא מרד באחיו, נמלט וקיבל חנינה מפיטר ה-2.
בשנת 1360 כאשר היה בגלות בצרפת קיבל הנרי פנייה ממלך אראגון פנייה לסייע לו לתקוף את קסטיליה והוא נענה בתנאי שהוא יתמוך בו בהשמדת אחיו פיטר.
כאשר הוא פלש לקסטיליה בשנת 1360, רצח את כל היהודים של Najera וכך Villadiego שבה חיו הרבה מלומדים יהודים, Aguilar ועיירות רבות אחרות שנהרסו כליל.
תושביה הנוצרים של Valladolid שרחשו כבוד להנרי ה-2 ניצלו את פלישתו לקסטיליה כדי לפרוע ביהודים והם הרסו את בתי הכנסת שלהם ואת בתיהם, 300 משפחות יהודיות מ- Jaen נלקחו בשבי לגרנדה.
לדברי הפילוסוף שמואל אבן סנה זרזה שחי בולנסיה במחצית השנייה של המאה ה-14 הסבל הגיע לשיאו במיוחד בטולדו, שבה לא פחות מ-8000 בני אדם מתו מרעב ומתלאות המלחמה בעקבות המצור שהטיל עליה הנרי ה-2.
הנרי ה-2 הוכתר לראשונה למלך בשנת 1366 אחרי שפיטר ה-2 הובס, ולאחר שהוכתר הוא היה צריך לתגמל את בני בריתו מקסטיליה שסייעו לו ולשלם לשכירי החרב שהוא גייס.
הוא הטיל “מס מלחמה” על קהילת יהודי טולדו שגם כך כבר הייתה בשפל, וציווה שאם לא יצליחו לגייס את הכסף למכור את כל רכושם, מטלטלין ונדל”ן במכירה פומבית.
בינתיים פדרו נמלט צפונה לצרפת ומצא מקלט אצל אדוארד “הנסיך השחור” שגם הסכים לעזור לו לחזור לכס המלוכה. באפריל 1367 חזר פדרו בסיוע כוחותיו של אדוארד לספרד והביס את הנרי ה-2 שהפעם הוא זה שברח לצרפת.
המטוטלת עדיין לא נחה, פדרו שב אמנם לכס המלכות אבל האדמה המשיכה לבעור תחתיו, הנרי ה-2 שב לקסטיליה בשנת 1368 ובקרב שהתנהל ב Montiel (דרומית לטולדו) הוא גבר על פדרו.
פדרו ניסה לשחד את du Guesclin שהיה מפקד שכירי החרב של הנרי לעבור לצד שלו, אך הניסיון לא צלח.
“הבן של הזונה היהודיה, המכנה את עצמו מלך קסטיליה” ו”מלך היהודים” כינה הנרי ה-2 את אחיו למחצה פטר ה-2 לפני שערף את ראשו במהלך אותו קרב.
הנרי ה- 2 חזר לכיסא המלוכה בשנת 1369 והמשיך לשלוט עד ליום מותו בשנת 1379.
הוא המשיך במסים הכבדים שהטיל על היהודים בטולדו ואף הורה לאסור יהודים ויהודיות למנוע מהם, אוכל ושתייה ולענות אותם עד אשר יאסף הכסף.
אבל למרות סלידתו הרבה מיהודים, הוא לא יכל לוותר על השירותים שלהם. הוא מינה את דון ג’וזף פיצ’ון לגובה המסים הראשי שלו והעסיק יהודים עשירים כמו שמואל אברבנאל ואחרים, כיועצים פיננסיים וכגובי מיסים, מה שקומם את אנשי הכמורה שכוחם גדל תחת שלטונו של הנרי ה-2, והם הסעירו את ההמון מה שבסופו של דבר הוביל לשורה של חוקים נגד היהודים ב – Cortes de Toro בשנת 1371.
יש לשמור את היהודים הרחק מארמונות האצילים, אין לאפשר ליהודים לכהן בתפקיד ציבורי, יהודים צריכים לחיות בנפרד מהקתולים, לא להתלבש בבגדים יקרים ולא לרכב על פרדות, על היהודים לענוד תג ואין לאפשר ליהודים לשאת שמות קתולים.
הדרישות של הקורטס התיישבו עם נטיותיו של הנרי כלפי היהודים והם נצטוו לנהוג לפי חוקי הקורטס ואף הוסיף עליהם משלו, כמו למשל שבהלוואות קצרות נוצרים חייבים להחזיר רק שני שליש מהקרן, עם זאת הוא לא מנע מהם את הזכות לקיים משפטים פנימיים של הקהילה.
הנרי ה-2 היה ככל הנראה השליט הראשון מאז המלך הוויזיגותי  ארגיקה שהטמיע מדיניות אנטי-יהודית בחצי האי האיברי. הפוגרומים שהתחילו בתקופתו נמשכו גם הרבה אחרי מותו.
לאחר מותו של הנרי ה-2 בשנת 1379 ירש אותו בכס המלוכה בנו ג’ון הראשון.
בשנת 1380 התכנס הקורטס של Soria וחוקק חוקים שצמצמו את האוטונומיה השיפוטית שהייתה ליהודים במסגרת ה – Aljama. החוק החדש  אסר על רבנים לנהל בתי הדין בעניינים דתיים, מי שעבר על החוק היה צפוי לקנס כבד, מוות, גירוש או הרחקה.
עם זאת האוטנומיה בהליכים האזרחיים נותרה כפי שהייתה והם עדיין הורשו לבחור שופטים.
אחרי שהנוצרים האשימו את היהודים כי הטקסט של ספרי התפילה שלהם כולל גם קללות של הקתולים, נתן המלך ג’ון הראשון ליהודים ארכה של חודשיים להסיר מספרי התפילה שלהם את אותם הקטעים, אחרת יוטל עליהם קנס של 3000 maravedís (מטבע זהב שהייתה נהוגה באותה תקופה) והוסיף כי מי שיגרום להמרת דת של מוּרִי (מוסלמי), או של בן דת אחרת, או יבצע עליו טקס ברית מילה, יהפוך לעבד ורכוש של האוצר.
היהודים כבר לא העזו לצאת לרחובות ללא הזיהוי של התג, החיים שלהם היו נתונים בסכנה, הם נרצחו, נשדדו ונבזזו.
ג’ון הראשון הטיל קנס כבד על כל עיר שבה ימצא יהודי שרצחו אותו, עם זאת בשנת 1385 הוא היה מחויב להוציא צו שאוסר על העסקת יהודים כיועצים פיננסים, או כגובי מס למלך ולבני האצולה.
Ferrand Martinez שהיה כומר הווידוי של המלכה Leonora אשת ג’ון, החל לשאת  בסביליה דרשות ונאומים חדורי הסתה כנגד היהודים ואלה העלו את רף השנאה כלפיהם לרמה הגבוהה ביותר.
למרות מאמציו של משה איבן זרזאל רופאו האישי של המלך ג’ון הראשון להאריך את חייו הוא מת בשנת 1390 ומי שירש אותו היה הנרי ה-3 בנו בן ה-11. עפ”י צוואת המלך ג’ון ניהול המדינה בתקופה שעד שהנרי יגדל ויהיה כשיר למלוכה הופקד בידי שישה כמרים ואצילים מסביליה, טולדו, בורגוס, לאון, מורסיה וקורדובה ואלה היו חסרי אונים אל מול הסחף בשנאה כלפי היהודים בעקבות הדרשות וההסתה של פררנד מרטינז ולא הועילו להם כל האזהרות והאיסורים כלפיו.
כמו ליתר יהודי ספרד כך גם אצל יהודי טולדו, שנת 1391 שנת קנ”א הייתה נקודת מפנה היסטורית. זה התחיל בג’ודריה של סביליה שבה המון משולהב מההסתות של מרטינז פשט על ה- Juderia של סביליה וערך בה טבח המוני של יהודים, מי שלא המיר את דתו והוטבל לנצרות נטבח או גורש.
מסביליה התפשטו המהומות ומעשי הטבח לערים האחרות, תורה של טולדו הגיע ביום 20 ביוני 1391 שבו נטבחו בה המוני יהודים וכמו אצל יהודי ספרד האחרים רבים מהם המירו את דתם והוטבלו לנצרות.
הקורטס שהתכנס במדריד בשנת 1405 התעסק בעיקר עם תלונות נגד היהודים והנרי ששנאתה של אמו ליאונורה ליהודים, הייתה כה גדולה שאפילו סירבה לקבל את כספם, מצד אחד אסר עליהם לעסוק בהלוואות בריבית ואסר לקיים קשרים מסחריים בין יהודים לקתולים, ומן הצד השני העביר הצעות חוק שונות נגד היהודים וצמצם את הרדיפות נגדם.
יהודים רבים עזבו והתיישבו במלאגה וגרנדה, שהיו עדיין בשליטת המוּריִם, שבהן זכו ליחס טוב והנרי שחש שגביית המיסים הצטמקה התחרט על עזיבתם.
זמן קצר לפני מותו הוא הטיל קנסות על קורדובה בגלל פרעות שבהם נרצחו ונבזזו יהודים ובד בבד הוא אסר על היהודים להתלבש בלבוש דומה לזה של הנוצרים וציווה להעניש כל יהודי שלא הוטבל שאינו נושא טלאי על בגדיו.
תוך כדי שהוא מכין את המערכה נגד גרנאדה, המעוז האחרון של המוסלמים בספרד מת הנרי ה- 3 בשנת 1406 ועד שבנו ג’והן ה- 2 (Juan-2) שנולד שנה קודם יהיה כשיר למלוכה, שימשו כיורשי העצר אמו ודודו פרדיננד ה-1 מלך אראגון.
לבקשתו של המטיף הקתולי  Vincent Ferrer פורסמו בשנת 1412 חוקי Valladolid שנוסחו ע”י פול דה בורגוס שמוכר כ- Paul de Santa Maria, לשעבר שמואל הלוי,  חוקר תלמוד ורב קהילה רב השפעה שהוא וילדיו המירו דתם, שעם הזמן הפך לארכיבישוף של קרטחנה והיה לאויבם המר של היהודים.
החוקים שכללו 24 גזרות נוסחו במטרה להשפיל את היהודים ככל האפשר, יהודים לא יוכלו לשמש כשופטים, עורכי דין, מתווכים, גובי מס, פיזיקאים, ולא כמנתחים או מרפאים, ולא במשרות ציבוריות. יהודי לא יוכל לעסוק בלחם, יין, בשר, לא לשתות או להתרחץ עם קתולים וגם לא לבקר אותם. נוצרי יוכל לקבל מיהודי בעל חי אבל לא בשר או אוכל מוכן, לאלה נוספו הגבלות על תעסוקת נוצרים אצל יהודים וכן שיהודים ומוסלמים יגורו באזורים נפרדים מאחורי חומות, שבהן שער יחיד הפונה אל החוץ ומי שלא יעשה כך יוחרם כל רכושו. נאסר על היהודים לעזוב את הארץ וכל מי שיגן עליו או ייתן לו מחסה צפוי  לקנסות ועונשים כבדים.
בנוסף לגזרות אולצו היהודים ברחבי קסטיליה להקשיב לדרשותיו של המטיף וינסנט פרר בבתי הכנסת שלהם ולשמוע אותו מקדש את בתי הכנסת שלהם ככנסיות.
כל ההגבלות והאיסורים נוסחו במטרה לאלץ את היהודים להמיר את דתם לנצרות.
אמו של ג’והן ודודו פרדיננד הראשון שהיו יורשי העצר הזמניים יישמו את חוקי Valladolid.
ג’והן ה-2 , היה כשיר להיות מלך רק בשנת 1418 וכשעלה על הכס הוא נקט בגישה סובלנית יותר כלפי האוכלוסיה היהודית המוכה בקסטיליה, שבה היה גל המוני של פרעות והמרות דת מאז 1391. היחס כלפי ה”נוצרים החדשים” – הקונברסו (converso) היה חשדני ומלא בוז והחברה דחתה אותם ממנה.
לאחר הפרעות, ממלכת קסטיליה בקשה לייצב את הסדר הציבורי והקהילות היהודיות ניסו לשקם את עצמן.
בשנת 1432 הרב אברהם בנבנישתי שהיה רב החצר של ג’והן ה-2 ואחראי על התקציב והמינהל, יזם את תקנות Valladolid אשר ניסו לגבש מחדש את הקהילה היהודית.
אחרי שהתמנה לשופט הוא כינס רבנים, משכילים ומנהיגים מכל קהילות קסטיליה בבית כנסת ברובע היהודי של העיר Valladolid, במטרה לבחון את חוקי Valladolid שנחקקו נגד היהודים, להגביר את לימוד התלמוד, ולעצור את ירידת הערכים בקהילות.
הכנס הסתיים באישור מסמך שנקרא “תקנה” (קרוי בפי החוקרים תקנות Valladolid). המסמך מורכב מחמישה חלקים: הראשון הוראות בקשר ללימוד התורה, בחירת דיינים ובעלי תפקיד אחרים בקהילה, דיני מלשינות ומסירות לשלטונות, דיני מיסוי ותשלומים לשלטונות ודיני לבוש מפואר.
על רקע של הכבדת המיסים ועליית מחירים בשנת 1449 פרצו מהומות טולדו,
ההמון הזועם האשים את האחראי על הגבייה והגובים עצמם שהיו יהודים לשעבר (קונברסוס) בני העיר טולדו.
הציבור סירב לשלם, הקונברסוס ניסו להגן על עצמם, אבל ראש העיר ומפקד הצבא במקום להגן עליהם, החלו לרדוף אותם, תוך שהם מאשימים אותם בשיתוף פעולה עם מלכי קסטיליה.
איזבלה החלה את מלוכתה בשנת 1474, נישואיה לפרדיננד בשנת 1469 היו הבסיס לאיחוד של ספרד. עם עלותם על כס המלוכה, הם התחילו לנקוט בצעדים להפרדה בין “הנוצרים החדשים” (הקונברסוס) לבין “הנוצרים הוותיקים”, קונברסוס לא יכלו יותר לכהן במשרות ציבוריות, קודם לכן הכנסייה פרסמה bulla (מכתב פומבי הנשלח ע”י האפיפיור) שבו היא מכנה את הקונברסוס כ”אויב המין האנושי”, חוקי “טוהר הדם” (Limpieza de sangre)  קבעו שרק מי שאבותיו היו נוצרים נחשב לנוצרי אמיתי.
בקורטס של טולדו משנת 1480, הצטוו כל היהודים לגור בשכונות מיוחדות ובשנת 1485 הוקמה “האינקוויזיציה” שקבעה את מושבה בטולדו והיא פעלה בעיקר נגד מומרים מהיהדות או האסלאם שנחשדו באי-נאמנות לדתם החדשה, ולא הייתה לה שום סמכות כלפי מי שלא התנצרו.
האינקוויזיציה הפכה לסמל של מאסרים שרירותיים, חקירות תחת עינויים קשים, טקסי הענשה פומביים (אוטו דה פה) והעלאה על  המוקד. בתוככי העיר העתיקה של טולדו, ברחוב אלפונסו ה-12 מצוי מוזיאון קטן בשם מוזיאון העינויים (Museo de la tortura) a שמציג בתערוכה שמשתרעת על פני חמישה חדרים מכשירים, חפצים ושיטות עינויים והוצאה להורג מאותה תקופה.
כמה מהמכשירים המוצגים ב”מוזיאון העינויים” שבטולדו

 

תום עידן
ב-2 בינואר 1492 עם כניעתה של גרנדה המעוז האחרון של המוסלמים, השלימו הנוצרים את הכיבוש מחדש (הרקונקויסטה) של ספרד שהחל יותר מ-700 שנה קודם לכן, חודשים ספורים לאחר מכן היא הוציאה את צו הגירוש שהורה לכל היהודים בכל גיל לעזוב את ספרד עד ליום האחרון של חודש יולי (יומיים לפני תשעה באב). הם יכלו לקחת אתם את רכושם אך לא כסף ולא זהב.
רבים מהיהודים בילו את ימיהם האחרונים בבתי הקברות היהודי כדי להיפרד מיקיריהם שנותרו מאחור.
מספר היהודים של קסטיליה ערב הגירוש נאמד בכ- 100000 רבים מהם מטולדו שהייתה בירת המחוז, הנמל הקרוב ביותר לטולדו הוא אמנם ולנסיה, אבל בגלל האוכלוסיה הכל כך עוינת ליהודים שהייתה באזור הזה, לא מן הנמנע שיהודי טולדו עזבו את ספרד דרך נמל קרטחנה שם היחס ליהודים היה מן הטובים שבערי ספרד.
מספר קטן של בתי כנסת שרדו את הגירוש, ביניהם סנטה מריה לה בלנקה ובית הכנסת של אל טרנזיטו בטולדו.
                -.-.-.- תם העידן של גלות ספרד -.-.-.-

 

          • אלפונסו ורחל – סיפור אהבה

אלפונסו ה- 8 (1214 – 1158) מלך קסטיליה וטולדו, שהיה נשוי לנסיכה אנגלית, היה מאוהב בנערה יהודיה יפה מטולדו בשם רחל פרמוזה שכמו אסתר המלכה בחצרו של אחשורוש כך גם היא בחצרו של אלפונסו פועלת למען בני עמה, היהודים שקיבלו השפעה ועלו לגדולה בחצר המלך נעזרו ללא ספק באהבתו של המלך לרחל.
כאשר המלך הובס בקרב אלרקוס על ידי האלמוהדס, התבוסה יוחסה לרומן האהבה של המלך עם רחל.
בשנת 1195 כוחות האלמוחידים שהגיעו מצפון אפריקה נחתו בטאריפה שבדרום ספרד ומשם המשיכו דרך מחוז סיביליה עד לקורדובה.
אלפונסו ה-8 אוסף את כוחותיו בטולדו ויוצא לעבר Alarcos (שהייתה בגבול הדרומי של הממלכה שלו) כדי לתקוף את האלמוחידים.
אלפונסו ה-8 נוחל תבוסה קשה ונסוג לטולדו, והאלמוחידים ממשיכים בכיבוש ערים נוספות ומגיעים עד לסביבת טולדו.
שלא כמו בסיפור המקראי של אסתר המלכה, סיפורה של רחל מפרמוזה מסתיים בסוף טרגי.
התבוסה הקשה עוררה מחדש את הזעם כנגד הרומן של המלך עם רחל, גל של שנאה מציף את ההמון ומוביל לפרעות, שוד והרג של יהודים רבים. רחל ובני משפחתה מוצאים להורג.
הצלחת האלמוחידים תאריך ימים זמן קצר בלבד, כעבור 16 שנה בשנת 1212 מביס אלפונסו ה-8 את האלמוחידים בקרב שיסמן נקודת מפנה שתוביל לסיום השלטון המוּרים בחצי האי האיברי.
במלחמה זו נגד המוּרים (הכינוי הנפוץ באירופה הנוצרית למוסלמים), אלפונסו ה-8 נעזר רבות ביהודי טולדו העשירים, ובמיוחד על ידי “ראש העיר האלמוקאריף”, נאסי יוסף בן סולומון המלומד והנדיב בן שושן.
קיומו של קשר רומנטי בין אלפונסו השמיני לבין צעירה יהודיה, מתועד בהיסטוריה של בית המלוכה הספרדי.
סיפור האהבה היה נושא הרומן “Die Jüdin von Toledo” (“היהודים של טולדו”), משנת 1955 של ליאון פויכטוונגר היהודי. הספר תורגם לעברית לראשונה על ידי עדנה קורנפלד ויצא בשנת 1957, תחת השם “בלדה ספרדית”, ותורגם במהדורה נוספת בשנת 2004 בשם “היהודיה מטולדו” על ידי חנה שוורץ אייזלר.
גבור הספר, סוחר יהודי בשם אבן עזרא שהיה אחד מהעשירים של יהודי הממלכה, ממונה על ידי המלך כשר האוצר. המלך מתאהב ברחל בתו, שולח אליה שליחים ומחזר אחריה ובסופו של דבר נוצר ביניהם קשר. במהלך הזמן עוברת רחל לגור באחת מהטירות שלו. בעקבות התאהבותו של המלך בפילגש היהודיה דוחפת המלכה אלנור, אשתו החוקית של המלך, להחלטה מצד המלך לצאת למלחמה חסרת טעם כנגד המורים, מלחמה שבה (גם במציאות) נחלה קסטיליה תבוסה.

הסיפור מקפל בתוכו את החיים של משפחה אמידה מיהדות ספרד, בעלת השפעה ועושר, המאוימת יום ביומו על ידי המלך והממסד הנוצרי. מצד אחד המלך זקוק ליהודי ומצד שני מתעב אותו. באופן דומה, המלך אוהב את פילגשו אך מתעב את דתה.
ה”יהודייה מטולדו” (“Die Jüinin von Toledo”) הוא גם סרט דרמה היסטורי אילם משנת 1919.
הסרט הוא עיבוד למחזה “יהודיית טולדו” משנת 1872 מאת פרנץ גרילזרפר שגם הוא מתבסס על הרומן בין אלפונסו ה-8 לרחל היהודיה ומי שבמקרה שולט בשפה הגרמנית מוזמן לצפות בטריילר.

 

                •  ביה”ס למתרגמים של טולדו

במאה ה-12 החל לפעול בטולדו בית הספר למתרגמים שהפגיש חוקרים נוצרים, יהודים ומוסלמים. בתקופה הראשונה הוא התמחה בעיקר בטקסטים פילוסופיים ותיאולוגיים אבל בהמשך הוא התפתח והגיע לשיאו בתקופת שלטונו של אלפונסו ה-10 (1284 – 1252).
החוקרים עסקו ביצירות מתרבות יוון העתיקה ובעבודות מדעיות מתחומי אסטרונומיה, פילוסוסופיה, רפואה, מתמטיקה, בוטניקה אסטרולוגיה ועוד.
את מקורותיו של ביה”ס אפשר למצוא בהגירה ההמונית של יהודים מאל אנדלוס (שהשתרעה מצפון מזרח לצפון מערב ספרד) לעבר הממלכות הנוצריות. טולדו יוּשְבה אז על ידי משוררים, פילוסופים, מדענים, רופאים ומלומדים יהודים אחרים. הארכיבישוף מטולדו דון ריימונדו דה סובטאט, שלימים הפך לקנצלר קסטיליה עם אלפונסו השביעי, רצה לנצל את האקלים המאפשר לנוצרים, מוסלמים ויהודים לחיות בהרמוניה, וסיפק את הגיבוי שלו לפרויקטים שונים של התרגום שהתבקשו על ידי כל בתי משפט של אירופה הנוצרית.

עבודתו של בית הספר למתרגמים חילצה מתהומות השכחה יצירות של תרבות יוון הקדומה והעבירה אותם ליתר חלקי אירופה וזאת הסיבה שבית הספר היה המקור והבסיס לרנסנס המדעי והפילוסופי של התרבות המערבית.
יוקרתו של בית הספר למתרגמים של טולדו הייתה כל כך גדולה שאפילו ההגבלות שהטילה הכנסייה לא מנעו ממנו לפרוח.

 

              •  חכמי טולדו במאות ה-11 וה-12

רבי יהודה הלוי -ריה”ל ( 1141 – 1075) היה מגדולי המשוררים וההוגים של היהדות בימי הביניים והיה משורר, פילוסוף ורופא נולד בשנת 1075 בטולדו.
הרב אִיבֶּן עזרא (1164 – 1092) משורר, פרשן מקרא, פילוסוף, אסטרונום ועסק גם באסטרולוגיה ומתמטיקה, חי במשך תקופה מסוימת בטולדו.
רבי יהודה ב”ר יוסף עזרא שהיה כנראה ממשפחתו של אברהם אִיבֶּן עזרא היה נשיא הקהילה בטולידו בשנת 1147.
רבי אברהם אבן דאוד הלוי (1180 – 1110) נודע גם בשם הראב”ד הראשון,  היה היסטוריוןפילוסוף ואסטרונום נולד בקורדובה ובעת שהאלמוואחידון פלשו לספרד ברח ממנה לטולדו שבה חי עד למותו על קידוש השם ב-1180.
יהודה בן שלמה אלחריזי נקרא גם יהודה חריזי (1225 – 1165) משורר, יוצר ומתרגם שנולד בטולדו למשפחה משכילה ובעלת אמצעים שמוצאה בסביליה. אלחריזי העריך מאד את הרמב”ם, הגן עליו בפני מבקריו ותרגם רבים מכתביו.
הנה דברים שאלחריזי כתב על טולדו:
“הגעתי לעיר הענפה טולדו, בירת הממלכה, המכוסה בקסם השליטה ומעוטרת במדע, מראה לעם ולנסיכים את יופיה. כי לשם היגרו השבטים, שבטי ה ‘. יש בה ארמונות ובתי כנסת ביופי שאין דומה לו! שם כל הנשמה משבחת את האדון. יש בקרבה קהילה מזרע קודש שהצדק לה כתכשיט, רבים הם כצמחי השדה”.
שמואל בן מאיר הלוי אבולעפיה (1360 – 1320) סמואל בן מאיר אבולעפיה בן למשפחה ממוצא תוניסאי היה אחד היהודים העשירים והמשפיעים ביותר בספרד של המאה ה -14. הוא הפך ליועץ הכספי של פדרו “האכזר” מקסטיליה וכן כיהן כגזבר ושופט. הוא הציב את בני משפחתו בעמדות בעלות השפעה כלכלית.
בגיבויו של פדרו בנה שמואל הלוי  בית כנסת בסמוך לארמון שבטולדו דבר שעורר התנגדות רבה מצד הכנסייה.
בארמון שבו התגורר בטולדו שוכן כיום מוזיאון אל גרקו הודות לעושרו הרב יסד שמואל הלוי בית כנסת קטן, אחד מעשרת בתי הכנסת ששימשו את הקהילה היהודית בטולדו. בית הכנסת אינו מרשים בממדיו, אך בכל זאת נתקלה בנייתו בהתנגדות תקיפה של הכנסייה הקתולית, אך אבולעפיה זכה לגיבויו של פדרו ובית הכנסת הוקם. שער חיבר בין ארמונו של אבולעפיה לבית הכנסת.
בשנת 1360 התהפך הגלגל על שמאל הלוי והוא נכלא ועונה בחשד למעילה ומת במהלך העינויים.
אברהם בנבנשתי (המאה ה-15) היה איש ציבור בתקופתו של ג’והן השני, מלך קסטיליה (1406–1454). בן למשפחה עשירה ובעל ידע יהודי וכללי רב. ביחד עם יוסף נשיא ואברהם אבן שושן הגן על יהודי עיר ליד Ecija ממחוז סביליה, כנגד האשמות של רצח פולחני בפסח.
לפי בקשת הקהילות היהודיות של קסטיליה התמנה על ידי המלך בשנת 1432 לשופט ראשי של היהודים ורב החצר. מתקן תקנות ואיאדוליד (Valladolid).
לאחר שהתמנה לשופט קרא בנבנשתי לכנס מיוחד (סינוד) של רבנים, משכילים ומנהיגים מכל קהילות קסטיליה בעיר Valladolid בבית הכנסת שברובע היהודי של העיר. הכנס נועד לבחון את החוקים שנחקקו נגד היהודים (חוקי Valladolid), להגביר את לימוד התלמוד ולעצור את ירידת הערכים בקהילות.
הכנס הסתיים בהכנה ואישור מסמך שנקרא “תקנה” (קרוי בפי החוקרים תקנות Valladolid). המסמך מורכב מחמישה חלקים: הראשון הוראות בקשר ללימוד התורה, השני בחירת דיינים ובעלי תפקיד אחרים בקהילה, השלישי דיני מלשינות ומסירות לשלטונות, הרביעי דיני מיסוי ותשלומים לשלטונות והחמישי דיני לבוש מפואר.
נכדיו גורשו בגירוש ספרד והתפזרו בפורטוגל, אירופה, המזרח הקרוב וצפון אפריקה. נכדיו ביססו את לימוד התורה בסלוניקי על יד הקמת ספריות גדולות. חלק מנכדיו נדדו בגירוש לפורטוגל והתנצרו. הם היו סוחרים גדולים ובנקאים בפורטוגל ואנטוורפן. לאחר מכן הם נדדו לאיטליה יחד עם דונה גרציה וחזרו איתה ליהדות ולשם בנבנשתי.

 

        • אתרים יהודיים ובתי כנסת בטולדו

בעברה היהודי של טולדו היו זמנים שפעלו בה עשרה בתי כנסת, וחמש עד שבע ישיבות ומקוואות. עם הגירוש בשנת 1492 פעלו חמישה בתי כנסת שניים מתוכם שרדו עד ימינו.
טולדו היא אחת הערים הבודדות בספרד שבה השתמרו שרידי מבנים יהודיים ויש בה גם שרידים רבים של מצבות יהודיות, שחלקן נשמרות במוזיאון הארכיאולוגי של העיירה.

                    ◊ בית הכנסת “אל טרנסיטו” ( El Transito) ו”המוזיאון הלאומי לאמנות היספנית-עברית” 
בית הכנסת נבנה ע”י שמואל בן מאיר הלוי אבולעפיה שהיה נדבן עשיר רב השפעה ואיש הכספים של המלך פדרו ה-1. בית הכנסת נבנה בסמוך למגוריו של אבולעפיה בארמון המלך כשרק שער מפריד בין הבית לבית הכנסת.
בית הכנסת היה אחד מעשרה בתי כנסת ששימשו את יהודי טולדו. בנייתו הושלמה בשנת 1357 שלוש שנים בטרם נכלא אבולעפייה ועונה למוות.
לאחר גירוש ספרד הועבר בית הכנסת עם ארמונו של אבולעפיה לידי הכנסייה הקתולית שהפכה אותו לכנסייה בשם  “El Transito de Nuestra Señora”.
בשנת 1877 הכריזה ממשלת ספרד על המתחם כאתר לאומי, והחל משנת 1970 הוא משמש כ מוזיאון היסטורי לתולדות יהודי טולדו וספרד ונקרא באופן רשמי “המוזיאון הלאומי לאמנות היספנית-עברית”, במוזאון מוצגים מהמורשת היהודית, כלי קודש וספרים.
חזית בית הכנסת עברה שינויים רבים ואינה מכינה לפאר שפוגשים בתוכו. מהעיצוב הפנימי של המבנה אפשר ללמוד על הפאר והעושר של שמואל אבולעפיה, הנגיעה של מומחי הבנייה המוסלמים ניכרת, גלריה עליונה ל”עזרת נשים”, חצר שבה שרידים למקווה עם שני מיכלים למי גשם, תקרת משושים מגולפת, חלונות עם כיתוב בערבית ו”מזמור לדוד” כתוב בעברית על הקירות, חלק מהריצוף המקורי של בית הכנסת עדיין שמור  בעת שהמבנה הוסב לכנסייה הוסיפו לו את מגדל הפעמונים.
סרטון נוסף שמומלץ לצפייה המוזיאון היהודי בטולדו
בית הארמון שבו גר שמואל הלוי אבולעפיה משמש כיום כמוזיאון לעבודות האמנות של הצייר היווני אל גרקו  Museo del Greco.

 

.

        ◊ בית הכנסת “אבן שושן”  שהיה לכנסיית Santa Maria La Blanca
בית הכנסת אבן שושן שהיום קרוי Santa Maria La Blanca נחשב למבנה העתיק ביותר של בית כנסת ששרד באירופה, והוא אחד משני בתי הכנסת היחידים שהיו בטולדו ושרדו עד היום. (האחר הוא אל טרנסיטו)
בית הכנסת נבנה בראשית המאה ה-13 ע”י דון יוסף אבן שושן ונחנך בשנת 1411 והיה המרכזי והגדול מבין כל בתי הכנסת של טולדו ובקסטיליה כולה. בסוף המאה – 14 המטיף והמסית Vincent Ferrer “קידש” והפך אותו לכנסייה מאז נמצא המבנה בבעלות הכנסייה הקתולית.
בית הכנסת שנבנה מחדש בשנת 1250 אחרי שריפה הרסנית, היה המרכזי והגדול מבין כל בתי הכנסת של טולדו.
יש מי שבעיניהם בית הכנסת הוא סמל לדו קיום בין שלוש הדתות, משום שהוא נבנה תחת שלטון הנוצרי, ע”י אדריכלים מוסלמים לצורך שימוש יהודי.
האדריכלות הפנימית מזכירה בחלקה את זאת שהייתה מקובלת במסגדים המוסלמים במהלך המאות ה-11 וה-12.
בעשור השישי של המאה ה-16 נוסף האפסיס (הגומחה שבה עורך הכומר את התפילה) שכולל שלושה מבני פולחן (קפלות) בסגנון הרנסאנס.
כיום המקום נחשב לאחת האטרקציות התיירותית הכי נחשבות בטולדו.
הקהילה היהודית של ספרד קראה לארכיבישוף של טולדו להחזיר את הבנין לידיים יהודיות כחלק מהכפרה על חטאי העבר.

 

 

פיסת ארכאולוגיה על ציר הזמן


◊ המבצר החדש – תחילת המאה ה-9

הטירה החדשה שנבנתה שנבנתה ע”י המושל המוּרִי כהגנה על גשר סן מרטין הייתה למעשה הקיר החיצוני של הרובע היהודי.

 

 

 

 

 

            ◊ טירת היהודים הישנה – אמצע המאה ה-12
הטירה נבנתה כהגנה על הרובע היהודי ועל שכונות אחרות בסביבתו, מוזכרת כ”טירת היהודים” בשטר להלוואה שהוענקה באמצע המאה ה-12 ליהודי בשם יצחק בן אבויוסף, כנגד בטחונות של “מחצית ביתו שבטירת היהודים”.
זמן קצר לאחר מכן מופיע אזכור של רחוב שמשתרע משער טירת היהודים הישנה (El Castilo Viejo) של הרובע היהודי ועד לשער הטירה החדשה.

 

 

 

 

                ◊ טיילת חומות של וולד אלעזרי (Ueld Elazri) – סוף המאה ה-13

חלק מיהודי טולדו של ימי הביניים החזיקו בבעלותם טירות שהיו גדולות מספיק כדי להכיל בתים בין החומות שלהן.
במסמך מסוף המאה ה-13 מופיע הציטוט “בתחתיתו מקשר הרחוב האמור עם הכביש העובר משער הטירה החדשה לשער הטירה הישנה”. הטירה הישנה היא כאמור טירת היהודים. חלק מהקירות שהקיפו את שכונת היהודים עדיין נמצאות בסמוך. 

 

                  ◊ הבית היהודי – המאה ה-14
בית מגורים שמתוארך לתקופה שבין המאה ה-14 למאה ה-15 בסגנון ה- Mudajer עם הרבה קשתות פרסה ועם מאפייני דת יהודיים.
האגדה מספרת שהבית היה שייך ליהודי בשם יצחק שסיפק כסף למלכה איזבלה למימון ההפלגה של קולומבוס בתמורה לתכשיטים שלה.
במרתף של הבית מצויה מעין אמבטיה שהייתה כנראה “מקווה טהרה”. הימצאותם של שני מיכלים לאגירת מי גשם בסמוך מחזקת את ההשערה שמדובר ב”מקווה”.
כמו כן נמצא לוח עץ שהיה חלק ממשקוף שבו מופיע הכיתוב מתוך תהלים פרק קי”ח :
“זֶה-הַשַּׁעַר לַיהוָה;      צַדִּיקִים, יָבֹאוּ בוֹ” 
“אוֹדְךָ, כִּי עֲנִיתָנִי;    וַתְּהִי-לִי, לִישׁוּעָה”

 

                ◊ המקום שבו שכן בית הכנסת קָלֶרוֹס – המחצית ה-2 של המאה ה-14
כמו יתר בתי הכנסת בטולדו כנראה שגם בית הכנסת קָלֶרוֹס נפגע קשה במהומות של שנת 1391, הוא  מוזכר לראשונה במסמך מתאריך 1355.
בית הכנסת ננטש כנראה בסוף המאה ה-14 והוזכר שוב במסמך משנת 1418.
ידוע על מספר בעלים שרכשו את הבניין שבו שכן בית הכנסת בסוף המאה ה-15
בספו של דבר המבנה של בית הכנסת נהרס ועל חורבותיו נבנתה כיכר Marron.

 

            ◊ פיסות מספר תורה – סוף המאה ה-15
עבודה ארכאולוגית שנעשית בבית בטולדו בשנת 2006 חושפות פיסה מספר תורה שהוחבאה בתוך גומחה מאחורי אחד הלוחות החרוטים של הקשתות של מה שכנראה היה בית ברובע היהודי.
על פי המימצאים הארכיאולוגיים ההסתרה הייתה בין המאות ה -15 וה -16, לא ברור אם ההסתרה נעשתה מחשש מפני האינקויזיציה או שמא שמא זה היא משקפת מנהג יהודי של קבורת טקסטים קדושים.
פיסת ספר התורה היא מתוך ספר שמות והיא מוצגת באוסף המוזיאון סנטה קרוז בטולדו.

 

 

          ◊ גילוי בית הכנסת “הסנוניות”  – שנת 2006
חפירות משנת 2006 ברחוב Bulas
מגלות בית כנסת שהארכאולוג
מתייחס אליו כבית הכנסת של הסנוניות, יחד
עם שרידי בית הכנסת נמצאו שרידים של מקווה.

 

 

 

 

    • בית הקברות היהודי העתיק וסיפורה של הלוויה אחת מאוחרת

בטולדו ידוע על שני אתרי קבורה של יהודים, האחד Pradillo de San Bartolomé והאחר Cerro de la Horca (גבעת הגרדום) מהמאה ה – 9 בתקופה המוסלמית.
קבלן שביצע בגבעת הגרדום עבודת בנייה של בי”ס בשנת 1979, השחית בכוונה תחילה חלק מבית הקברות.
בראשית שנת 2009 תוך כדי חפירות הצלה ארכאולוגיות, שנועדו לאפשר את הרחבת בית הספר התגלו ארונות קבורה של יהודים מתקופת ימי הביניים.
עפ”י המסורת היהודית קבורים בטולדו רבנים קדושים ובהם:
• רבנו יונה זיע”א הידוע בשם “החסיד” שהוא בן דודו של הרמב”ן היה רבו של הרשב”א. ראשי הקהילה של טולדו הזמינו אותו להתיישב בעירם כדי ללמד תורה ולמרות שנולד באשכנז ביקשו ממנו לעמוד בראש בית הדין שלהם. נפטר ונקבר בטולדו בשנת 1263.
• רבי אשר בן יחיאל (הרא”ש), שהיה מגדולי פרשני התלמוד ומגדולי הפוסקים ובעל השפעה גדולה על עיצוב ההלכה היהודית, נולד בגרמניה (אז אשכנז). הקהילות בספרד כיבדו אותו מאד ויהודי טולדו הזמינו אותו לחיות בתוכם שם הוא נפטר ונקבר בשנת הפ”ח (1327)
השלדים שנמצאו הוצאו מקברם, דבר שגרם לסערה בינלאומית.
“הועד להצלת בתי העלמין היהודיים באירופה” ומנהל היחסים הבינלאומיים של “ועידת רבני אירופה” הגיעו לספרד לפגישה אליה הוזמנו אנשי רשות העתיקות ונציגי ‘הפדרציה של הקהילות היהודיות בספרד’ ו’ועידת הרבנים הספרדית’.
בתום סדרת מפגשים הורו נציגי המועצה האזורית של ‘קסטלה לה מנצ’ה’ שבתחומה נמצאת העיר טולדו על הפסקת העבודות עד לבירור העניין ומציאת פתרון הלכתי, הנדסי וחוקי לבעיה.
ביום ראשון כ”ט בסיון תשס”ט 21/6/2009  בשעות אחר הצהריים הובאו מאה ושלוש ארונות קבורהובהם מאה וחמישה שלדים (באחד הארונות נמצאו 3 שלדים שנקברו יחד) לרחבה שלפני בית הספר הצמוד לבית העלמין היהודי ממנו הוצאו.
בהלוויה רווית כאב נטמנו מחדש הארונות באותם מקומות מהם נלקחו. לפני סתימת הגולל נשאו דברים נרגשים תוך בקשת סליחה ומחילה מהנפטרים זצ”ל, הגאון רבי אליקים שלזינגר שליט”א ורבה של מדריד, הרב משה בן דהן שליט”א.
מנכ”ל ‘ועידת רבני אירופה’, הרב אבא דונר שיבח את השלטונות הספרדיים ובהם את נציגי משרד החוץ הספרדי והשגרירה הממונה על העניינים היהודיים במשרד החוץ, הגב’ אנה סלמון  על שיתוף הפעולה שהביא לקבורתם מחדש בכבוד הראוי של היהודים שנטמנו בבית העלמין הזה במשך מאות בשנים.

 

מוּרְסְיָה – עירם של בני מרציאנו

העיר מוּרְסְיָה והמחוז
מורסיה היא בירת מחוז מורסיה ששוכן בדרום מזרח ספרד. העיר נוסדה ע”י עבד אל רחמן השני בשנת 825 שהיה אז אמיר קורדובה ובראשיתה הייתה בירת הטאיפה של מורסיה, (טאיפות הן ממלכות מוסלמיות קטנות שנוצרו אחרי שהשלטון המרכזי התפורר). 

הממלכה נלקחה לראשונה מהמוסלמים בשנת 1243 בתקופת שלטונו של פרדיננד השלישי מקסטיליה שהפך אותה לפרוטקטורט.
לאחר מרד המוסלמים בשנת 1265, נכבשה על ידי ג’יימס הראשון מלך אראגון שהעביר אותה לידי אלפונסו העשירי מלך קסטיליה .
ניצול הנהר סגורה ליצירת רשת מורכבת של תעלות השקיה עוד מתקופת עבד אל רחמן שגשגה החקלאות של מורסיה, ולאחר שנכבשה ע”י ג’יימס ה-1 היא הייתה עיר משגשגת מאוד, מפורסמת בזכות הקרמיקה שלה ובתעשיית המשי והנייר הראשונה באירופה.
מורסיה נודעת בשפע החקלאי של שדותיה הרבים (וגם באזורים צחיחים).
במחוז של מורסיה יש ערים חשובות כמו לורקה ועיר הנמל קרטחנה שבהם הייתה אוכלוסיה יהודית.
היסטוריה יהודית במוּרְסְיָה
יהודים חיו במורסיה עוד בתקופת השלטון המוסלמי, כאשר המלך ג’יימס מאראגון שם מצור על העיר (1265) הוא ניהל משא ומתן עם תושביה באמצעות משלחת שאחד מנציגיה היה יהודי בשם אסטרֶה ששימש כמזכיר המלך ומתורגמן.
היהודים סייעו לנוצרים בכיבוש ויהודה דה לה קאבאלייר מוזכר כמי שהלווה כספים ששימשו להצטיידות הצי הנוצרי ואסטריק בונסיניור כמי נשא ונתן עם המוסלמים על תנאי הכניעה, הוא גם שימש כמתרגם רשמי של מסמכים בערבית.
אלפונסו העשירי העניק ליהודי מורסיה את אותן הזכויות שמהן נהנו איגודים נוצריים בטולדו וסביליה. תיקיהם המשפטיים הובאו כמו הנוצרים, בפני בתי המשפט העירוניים ואילו תיקים שבין יהודים לבין עצמם, הוכרעו על ידי שופטים יהודים. אלפונסו הקצה ליהודים רובע מיוחד ואסר עליהם להתגורר בין נוצרים והם חויבו בתשלום מס שנתי למלך ומעשר לשלטונות הכנסייה.
ב-1307 נתמנה דון יצחק בן יעיש כממונה על המוסלמים במלכות מורסיה, והיה היהודי האחרון בתפקיד כזה במדינה. לקראת סוף המאה שימשו יהודים כמוכסים ואחד מהם, שלמה אבן לוף, היה בן-חסותו של מלך אראגון.
יהודי מורסיה עסקו במסחר ותעשייה וידוע על “שאלת רב” שבה פנו  לרבי שלמה בן אדרת (רשב”א, 1310 – 1235 שהיה מגדולי חכמי התורה בספרד), האם מותר מבחינה דתית לעסוק בעורות של ארנבים, ארנבות ודובים.
יהודי מורסיה עשו רבות לפדיון שבויים, ונטלו חלק פעיל בסחר הימי, בנוסף לעיסוקיהם במסחר הפנים-ארצי, במלאכה ובחקלאות. יחסיהם עם הנוצרים היו תקינים ושניים מזקני העדה השתתפו בישיבות המועצה העירונית.
אחרי הגירוש של יהודי סיביליה בשנת 1391 כשהמהומות כנגד היהודים החלו להתפשט ליתר הערים בספרד, יהודי מורסיה שבאותם ימים הייתה ממלכה חצי אוטונומית, חשו מוגנים יחסית, וכשהמטיף האנטישמי Vicente Ferrer הגיע למורסיה כדי להסית כנגד היהודים, התירו מושלי העיר ליהודים להתגונן. החוקרים מספרים ששליטי מורסיה אמנם לא יכלו שלא לציית לגזרות מלכותיות ממלכי ספרד, כמו צו הגירוש מ -1492 אבל הם הֶאֶטוּ בכוונה תחילה את יישום התקנות שמטרתן הייתה להקשות על חיי היהודים.
בשנת 1490 שנתיים לפני הגירוש הדפיס שלמה בן מימון זלמתי ספרים עבריים במורסיה.


ה- Juderia שכונת היהודים
בלב Santa Eulalia שבכיכר Sardoy, עמד בית הכנסת הראשי של הרובע היהודי במורסיה “נווה מדבר של שלום” במשך מאתיים שנה לפחות.
אבל לפני שהכיכר קיבלה את השם Sardoy היא נקראה “כיכר בית הכנסת”, מכיוון שבימי הביניים, כאשר העיר הייתה תחת שלטון מוסלמי, הכיכר הייתה מרכז הרובע היהודי של העיר ובית הכנסת שכן במקום.
שכונה זו הייתה ממוקמת בקצה המזרחי בתוך החומה של העיר וממנה אפשר היה לצאת דרך שער Orihuela.
זהו השער ממנו הגיע ג’יימס הראשון מאראגון עם צבאותיו  אחרי שאלפונסו העשירי ביקש ממנו עזרה בעקבות המרד המוסלמי ב 1264,הוא נכנס לעיר דרך השער וניהל את הקרב הראשון  ואחד המכריעים ביותר בכיכר בית הכנסת.
אחרי שהמרד נכשל, הרובע היהודי נותר על כנו, עד לגירוש היהודים מאתיים שנה מאוחר יותר בשנת 1492.
השם “כיכר בית הכנסת” שרד עד המאה ה -18 שבה שונה ל- Plaza Sardoy.
ה – Juderia


מורסיה של ימינו, היהודים וישראל
באמצע שנות ה-90 של המאה הקודמת הוצב בכיכר Sardoy שבמורסיה שלט לציון המקום שבו שכן הרובע היהודי (Juderiaׂ) ולאחר שחוקרים גילו שבשונה מגורלם של היהודים בספרד יהודי מורסיה לא סבלו מהפוגרומים ומההיסטריה האנטישמית שסחפה את כל ערי ספרד, נוסף בשנת 2002 עוד לוח שבו נכתב:

הלוח שנתלה בכיכר Sardoy

“כיכר זאת של Sardoy הייתה מרכז הרובע היהודי ובה היה ממוקם במשך שתי מאות שנים בית הכנסת המרכזי מבין אלה שהיו קיימים בעיר”.
” בעיר הזאת, אף לא יהודי אחד סבל ממוות אלים בידי נוצרים, ורובע היהודים לא הותקף ולא נשדד”.
                                       מוּרְסְיָה 16 במאי 2002

הלוח נחשף בטקס במעמדם של סגן ראש העיר אנטוניו גונזאלס בארנס ושגריר ישראל  בספרד שהתכבד לחשוף את הלוח.
ואכן מורסיה הייתה אחד המקומות הבודדים שבהם היהודים חשו מוגנים יחסית מהמוני האדם שפרעו, בזזו והרגו ללא הרף ביהודים כשהם מוסתים ע”י אנשי דת, עד כדי כך שבימים שלאחר הגירוש מסביליה בגזרות קנ”א יהודים רבים מערים אחרות חיפשו בה מקלט  כאשר הפרעות ביהודים החלו להתפשט מסביליה ליתר הערים בספרד.

התמזל מזלם של בני משפחת מרציאנו, שלא רק ששליטי מורסיה הגנו עליהם עד הגירוש, אלא שגם בעת שגורשו הם לא היו צריכים לעבור דרך ממלכות שכנות שהיו פורעות בהם בדרכם להגיע לאניות שיוציאו אותם מספרד, שכן הנמל המוריציאני קרטחנה שכן בסמוך למורסיה.
לפני שגורשו בצו המלך מנו יהודי מורסיה כ- 2000 נפשות שהיוו כחמישית מאוכלוסיית העיר.
למורסיה של היום יש עניין מיוחד להדגיש את העובדה שהיהודים שחיו בה בתקופה שלפני גירוש ספרד לא נרדפו כביתר הערים.
גם היום 500 שנה אחרי הגירוש ממשיכים במורסיה לכבד את המורשת של אבותיהם, אנטוניו גונזלס בארנס שהיה סגן ראש העיר אמר בשנת 2003  “האופי שלנו שונה”, “יש לנו בסיס מוצק להבנה.”  והוסיף כי בעת ששגריר ישראל חשף את הלוח שבכיכר Sardoy, הסכסוך הישראלי-פלסטיני
שנערך שנה קודם שנערך שנה קודם שנערך שנה קודם “לא הייתה כאן שום מחאה אנטי-ישראלית”, ולא ” אף סיסמה או גרפיטי”.
בארנס מספר שכל מערכת ההשקיה במורסיה מקורה בישראל תוך שהוא מציין את בעיית המים המשותפת למורסיה ולישראל ומוסיף כי הסחר של מורסיה עם ישראל גדול מזה שהיא מקיימת עם כל שכנותיה הערביות גם יחד, פקידים מהעירייה ערכו לא מעט ביקורים בישראל.

אנטוניו גונזאלס

עוד הוא סיפר כי הוא עבד בשיתוף פעולה עם שגרירות ישראל, כדי לביים פסטיבל שנתי “מורסיה: שלוש תרבויות”, שחוגג את התקופה של ימי הביניים של הרמוניה בין-דתית, ומוסיף כי הוא אמנם עבד עם כל מדינות ערב אך השגרירות הישראלית סיפקה את התמיכה הנלהבת ביותר לפסטיבל, “מהרגע הראשון הם הבינו את החשיבות של הפסטיבל הזה.”
“לפני שמונה מאות שנה היה אפשר להתקיים כאן בדו קיום בלי לשפוך דם, ולכן אין סיבה שלא נוכל לקבל את זה עכשיו”.
במהלך הפסטיבל שמוקדש למסרים של סובלנות, מתקיימת מידי שנה תערוכה שמוקדשת לחיים היהודיים במורסיה של ימי הביניים”.
אנטוניו גונזאלס נפטר בשנת 2016 כשהוא בן 64 ומי ייתן שמורשתו שכולה מסרים של אחווה, רעות וסובלנות תמשיך להתקיים במורסיה לנצח וממנה לערים אחרות בספרד ואירופה.

וקצת על לוֹרְקָה
לורקה אף היא במחוז של מורסיה ו
אם לא שמעתם עד כה עליה אתם לא לבד, למרות שהיה ידוע כי הייתה בה נוכחות יהודית משמעותית, ספרי ההיסטוריה המספרים את דברי ימי היהודים בספרד פסחו עליה משום מה ואילולא חשיפת שרידי הרובע היהודי שהתגלו בה בשנת 2002 תוך כדי חפירות להקמת בית מלון, היא כנראה הייתה נותרת בתהומות הנשייה.
אחד המקומות היחודיים בלורקה הוא מצודה מימי הביניים וחפירות שנערכו שם לצורך בניית המלון חשפו רובע יהודי מהמאה ה – 14 בשלמותו, חומות המצודה הגנו על היהודים שבתוכו ובה בעת יצרו את ההפרדה הנדרשת בין היהודים לנוצרים.
ברובע שנחשף בית הכנסת תופס את המקום המרכזי וסביבו מפוזרים 12 הבתים שנחשפו.
בית הכנסת נבנה בראשית המאה ה-15 כשהקהילה היהודית בלורקה צמחה באופן משמעותי.
כדי שהמבנה הגבוה יחסית של בית הכנסת לא יחרוג בגובהו מהבתים שבסביבתו הוא נבנה כך שמחצית גובהו נחפרה מתחת לפני השטח. לעזרת הנשים הייתה כניסה נפרדת ובין השרידים נמצא גם המקום שבו עמדה התיבה.
המיוחד בבית הכנסת שנחשף הוא שמכל בתי הכנסת שהיו בספרד, זהו בית הכנסת היחידי שמעולם לא הוסב לכנסייה.

שני סרטונים מומלצים מאד לצפייה:
הראשון  עקבות של התרבות היהודית בלורקה משחזר את הרובע היהודי במאה ה-15, הטירה שסביבו ושרידים שנמצאו בחפירות.
הסרטון השני בית הכנסת של לורקה – מראה מבפנים מתאר איך נראה בית הכנסת מאותה תקופה שנשמר במצב יחסית טוב, כולל כעשרים מנורות, חנוכייה, שרידי עבודות גבס, כתבי יד ועוד.
כמו במורסיה בירת המחוז, גם בלורקה היהודים היו מוגנים יחסית ולא סבלו מגזרות ופוגרומים.
המיקום של הרובע היהודי מאחורי חומות המבצר של לורקה הגן עליהם מפני גל הפוגרומים הרצחניים של 1391 שהתחיל בסיביליה והתפשט ליתר הערים בחצי האי האיברי.
כמו ביתר ערי ספרד החוקים חייבו הפרדה מלאה בין נוצרים ליהודים, אך כמו במורסיה גם בלורקה העלימו עין מהחוקים ולא הקפידו באכיפתם ובין הנוצרים ליהודים נוצרו שיתופי פעולה ויחסי מסחר, ואף שותפים לעסק, כמו סוחר תבלינים היהודי אברהם דה כרמונה ושותפו הנוצרי דון תומאס.
ליהודי לורקה היה תפקיד חשוב במסחר עם מדינות שמעבר לגבול והם עסקו במגוון רחב של עיסוקים.
האידיליה היחסית שבה חיו יהודי מורסיה ולורקה ששכנה באותו מחוז הגיעה לקיצה עם גירוש ספרד בשנת 1492.

היהודים במרוקו

♣ מראשית ההתיישבות ועד המאה ה-8
♣ תחת השלטון המוסלמי: משושלת האידריסים (784) ועד העלאווים ( אמצע המאה ה-17)
♣ תקופת השושלת העלאווית שעד המאה ה – 19
♣ המאה ה- 19
♣ מראשית המאה ה-20 ואילך     

 

מרוקו – פיסת היסטוריה

כשם שעשינו לפני שסיפרנו את תולדות היהודים בספרד נציג גם כאן בקצרה את ההיסטוריה הכללית של מרוקו קודם שאנחנו מספרים את קורות היהודים  ובהם בני משפחת הכהן סקלי שחיו בה מאז פרעות קנ”א ועד העלייה לארץ.

מרוקו – תעודת זהות

אוכלוסיה : 33,000,000
שטח: 446,000 קמ”ר
(לא כולל סהרה המערבית)
עיר בירה: רבאט
מטבע: דירהאם
דת: איסלאמית סונית

העת העתיקה

השם מרוקו מקורו בשמה של העיר “מרקש” בירת מרוקו לשעבר, שפירושו הוא “ארץ האלים” בשפתם של הבֶּרְבֶּרִים תושביה המקוריים של מרוקו. המונח “ברברי” איננו שם של לאומיות, אלא כינוי מבזה שניתן לתושבים הילידים שאכלסו את צפון אפריקה מראשית ההיסטריה המתועדת.
שבטי הברברים שהיו מסוכסכים ביניהם לעתים קרובות ידעו להתאחד כדי להדוף פולשים זרים אך האיחוד היה קצר מועד ומעולם לא הגיע לכדי הקמת מדינה משלהם. הם הצליחו לשמר את תרבותם ושפתם למרות הפלישות התכופות לארצם. לפני הפלישה המוסלמית לצפון אפריקה, פלשו אליה הפיניקים, היוונים, הרומאים, הוונדלים והביזנטים.
במחצית הראשונה של האלף ה-1 לפה”ס חדרו הפיניקים לצפון אפריקה והתישבו בערי החוף שבהם הקימו ערי מסחר, (מספר ישובים ובהם מוגדור היו מושבה פיניקית עוד במאה ה-6 לפה”ס). בסמוך למאה ה-5 לפה”ס הרחיבה קרתגו הפיניקית את ההגמוניה והיא כללה את רובה של צפון אפריקה. הם פיתחו יחסי מסחר עם השבטים הברברים ששלטו בטריטוריה הפנימית ושילמו להם מס שנתי כדי להבטיח שיתוף פעולה מצדם לניצול חומרי הגלם.
הרומאים הגיעו לצפון אפריקה במאה ה-1 לפה”ס ושלטו בה עד אמצע המאה החמישית, הם ייסדו שם פרובינציה רומית שלה קראו בשם מאוריטניה. למרות התקופה הארוכה של השלטון הרומאי, רק חלק מהברברים נטמעו בחיים האימפריאליים ואילו הברברים (והיהודים) של האזורים ההרריים והסהרה נשארו אוטונומיים.
עוינות ברברית כלפי רומא הקלה על הכיבוש הונדלי (שבטים גרמנים) של צפון אפריקה. עם זאת, גם הכובשים הגרמניים הללו נאלצו להיאבק ללא הרף נגד נתיניהם הילידים. עם הזמן הונדלים נטמעו באוכלוסיה המקומית ונחלשו.
באמצע המאה ה-6 הגיע תורם של הביזנטים שכבשו מחדש את צפון אפריקה ושלטו במשך כמאה שנה (531-642), ראשי השבטים המקומיים התנגדו לביזנטים ולחמו בהם ללא הרף.

ערים במרוקו

התקופה האיסלמית עד השלטון העלאווי

ראשית האיסלם במרוקו

עם מותו של הנביא מוחמד בשנת 632 לספירה שלטו המוסלמים בחצי האי ערב. היורש (ח’ליפה) הנבחר היה אָבּוּ בָּכָּר (שלא היה מקובל ע”י השיעה שיצרו סיעה מתבדלת) ואחריו קיבל את תואר הח’ליפה עומר אל ח’טאב.
לקראת אמצע המאה השביעית יצא עומר למסע כיבושים נרחב שבמהלכו כבש את פרס, המזרח התיכון ומצרים.
עבד אל מאליק שהיה החליף החמישי, שהמשיך את מסע הכיבושים (והוא גם זה שהקים את כיפת הסלע בירושלים), התקדם מערבה כדי לכבוש את איפריקיה (שנת 695) שנודעה בשם “מגראב”, שבה נתקלו המוסלמים בהתנגדות קשה מאוד מצד השבטים הברברים שלהם הייתה מסורת ארוכה של עצמאות ואוטונומיה ומאבקים קשים כנגד הפולשים.
בראש ההתנגדות לפולשים המוסלמים בעת שהגיעו אל המאגראב עמדה המלכה הברברית דהיה אל-כהינה, שתיכנס להיסטוריה כשליטה ולוחמת נועזת, שסירבה להתכופף בפני הכובשים המוסלמים האימפריאליים והצליחה להביס אותם.
לנו באתר זה יש עניין מיוחד בדהיה אל-כהינה שעפ”י ההיסטוריון נחום סלושץ הייתה צאצאית למשפחת כהנים ועליה נספר באריכות בדף המיוחד שהקדשנו לה. 
מצפון אפריקה המשיכו המוסלמים וכבשו את ספרד וחלקים מאירופה. הכיבוש האיסלאמי הביא אתו לארצות המאג’רב של צפון אפריקה את התרבות הערבית ואת האיסלאם. מרוקו מנוהלת ע”י שליטים ברברים מקומיים שמונו ע”י המוסלמים. האוכלוסיה הברברית נדרשת לשלם מס למוסלמים הכובשים.
האיסלאם המיר את דת הילידים הברברים אך השבטים הברברים המשיכו לשמור על אורח החיים והמסורת שלהם כפי שעשו גם בתקופת הנוצרים.
בשנת 740 לספירה מרדו הברברים בשלטון הערבי שלא הצליח לייצב מחדש את השליטה שלו. מרוקו הפכה לאוסף של שבטים ומדינות עצמאיות קטנות, חלק מהם קשורים לכתות איסלאמיות קיצוניות וחלק עם כתות שממזגות בתוכן שילוב של אמונות שונות. מהאנדרלמוסיה שנוצרה צומחת כת ברברית דתית קיצונית שבהמשך תשתלט על מרוקו ואף תפלוש לספרד ואילו הברברים עיצבו גרסה איסלאמית משלהם.

השושלת האידריסית 788-974
ההיסטוריה של האידריסים במרוקו התחילה כאשר אידריס הראשון שהיה מצאצאיו של עלי חתנו של מוחמד נמלט למגראב מרדיפות השליטים הסונים מבית עבאס. במרוקו הוא זוכה לתמיכה של הברברים שקודם לכן היו כפופים לשליטה עבאסית והוא מוכרז כאימאם. הוא בונה את העיר פאס שיורשו יהפוך אותה לבירת האידריסים. לאחר מותו (הורעל ע”י עבאסים) יורש אותו בנו אידריס השני שמצליח להפוך את מרוקו לממלכה של האידריסים. הוא מגדיל את השפעת הערבים על חשבון הברברים ע”י הזמנה של ערבים מתוניסיה וספרד למרוקו. אחרי מותו של אידריס השני השטח של מרוקו מתחלקת בין הבנים שלו כאשר הבכור מקבל את פאס. החל משנת 868 מרוקו עברה סדרה של מאבקים בין השבטים הברבריים לשלטון האידריסי כאשר עיר הבירה פאס נכבשת ונכבשת מחדש ע”י הברברים והאידריסים. בשנת 927 הברברים משבט מיקנסה הפועלים מטעם בעלי בריתם הפאטימים מדיחים את האידריסים מהשלטון. ניסיון של האידריסים לשחזר את בסיס הכוח שלהם מביא להדחתם הסופית ע”י ח’ליפות קורדובה בשנת 985. לאחר שהשושלת האידריסית הודחה היה מאבק ממושך בין השושלת הפאטמית, ח’ליפות קורדובה והברברים (שלעולם אינם מרפים).

השושלת הפאטאמית 1060 – 900
מוצאם של הפאטמים הוא בשושלת שיעית שהתקיימה בסוריה. הפאטמים לא הצליחו להקים ח’ליפות חוץ מאשר בתחילת המאה העשירית כאשר הם כבשו את איפריקיה (תוניסיה של היום). מאיפריקה הם המשיכו ופלשו למרוקו. במרוקו השלטון נקטע מפעם לפעם והוא עבר בין שליטים פאטימים, שליטים מקוריים שמשנים את נאמנותם ללא הרף וקבוצות אחרות. בשנת 965 פלש הח’ליף הפאטימי למרוקו והצליח לייצב את השלטון אבל זמן קצר לאחר מכן הם העתיקו את האימפריה שלהם לקהיר והטילו על שבט ברברי מאיפריקי (הזירידים) להשגיח על המושבות המג’רב שבשליטתו. הזירידים לא הצליחו למנוע את התפוררות השלטון שנפל לידיהם של מספר מושלים שחלקם היו קשורים לח’ליף של קורדובה. האומנות הפאטימית ידועה בעושרה המיוחד, עיטורם פרחוניים עם גבעולים מתפתלים, דמויות ריאליות של בעלי חיים וריקודים המתארים צייד.

השושלת הברברית 1549 – 1060
השושלת הברברית שהחלה עם כיבוש המג’רב בידי המוראביטון בשנת 1060, כללה למעשה מספר שושלות ברבריות ששלטו במרוקו עד לשנת 1549 כאשר עלי אבו חסון שליט הווטסים שהיו תת השושלת הברברית האחרונה נוצח ונהרג בקרב טלדה בידי השושלת הסעדית. תתי השושלות הברבריות התבססו על קונפדרציות שבטיות מונהגות בידי רפורמטורים דתיים. במהלך שלטונן של השושלות הברבריות מרוקו הגיעה לשיא עוצמתה. האוכלוסיה הברברית חשה תחושה של זהות ואחדות פוליטית לראשונה בהיסטוריה שלה, אבל למרות כל זאת אף אחת מהשושלות הברבריות לא הצליחה להוציא את העם הברברי אל מחוץ למעגל השבטי ולא הצליחום ליצור זהות אחידה לברברים.

השושלת האלמורבידית (מוראביטון) : 1147 -1062
מקורם של האלמורבידים בתנועה דתית שנוסדה ע”י שבטים ברברים מדרום סהרה. לבקשתו של אחד ממנהיגי השבטים הברברים הגיע המטיף עבדאללה אבן יאסין להטיף לרפורמה דתית. הוא קיבץ סביבו את אנשי השבט וכרת ברית עם שבט חזק נוסף ואז יצא למסע כיבוש בעקבותיו האלמורבידים בנו אימפריה שהשתרעה לאורך  3000 ק”מ וכללה את המג’רב ואת אל אנדלוס שבספרד, הם קבעו את הבירה שלהם במרקש. אחרי תקופת שלטון קצרה הם לא הצליחו לדכא מרד של השבט הברברי אלמוואחידון וזה קרה דווקא כאשר הם היו בשיא כוחם.

השושלת האלמוחדית: 1242 -1147
מקורם של האלמווחידון באזור ההררי של האנטי אטלס והאטלס הגבוה. הסיפור התחיל עם מטיף משפטן בשם עבדאללה איבן תומארת שמחה נגד המורביטון ודרש רפורמה דתית שבבסיסה חזרה למקורות האיסלאם. הוא איגד סביבו קבוצה של תומכים שתחילה במאבק מול האלמורבידים. ירש אותו לאחר מותו  עבד אל מועין שהוכיח את עצמו כמצביא גדול וכבש את השלטון במרוקו מידי המוראביטון. הוא הכריז על עצמו כח’ליף והמשיך במסע הכיבוש וכבש את מרקש מידי האלמורבידים בשנת 1147 ובעקבותיה את המג’רב כולו (1159) ואת אל אנדלוס.  השליטים של האלמווחידון שהכריזו על עצמם כח’ליפים ערערו על הסמכות של העבאסים. השליטה של האלמווחידון באנדלוסיה נמשכה עד 1212. במרוקו התחילו מרידות של שבטים ברברים אשר הביאו לעלייתם של המרינידים (1215). האלמוחידים נשארו למעשה רק במרקש ולאחר שאחרון השליטים שלהם נרצח שם שלטו המרינידים על כל מרוקו.

השושלת המרינית: 1465 -1244
מוצאם של המרינים הוא בשבט ברברי שהגיע למרוקו מאלג’יריה אחרי ששבט בדואי פלש לשם. כשהם הגיעו למרוקו הם קיבלו את מרותם של האלמוואחידים. הם התחילו לראות את עצמם כשולטים לאחר שהם הוכיחו את תרומתם הגדולה כשהם הצטרפו לאלמוואחידים בקרב אלרקוס שבו הביס אבו יוסף האלמוחידי את אלפונסו השמיני מלך קסטיליה. המרינים יצרו מתיחות עם האלמוחידים כאשר הם התחילו להטיל מיסים על קהילות בצפון מזרח מרוקו. מעת לעת יש קרבות ביניהם ובאחד מהקרבות האלה (1217) הם הובסו ונסוגו להרי הריף שבצפון מרוקו שם הם קבעו את מושבם. עם הזמן השושלת האלמוחידית הלכה ונחלשה אחרי שהם ספגו תבוסות ואיבדו שטחים מול הנוצרים בספרד. המרינים ניצלו את חולשת האלמוחידים ובמהלך השנים 1244 ועד 1248 הם השתלטו על מספר ערים גדולות. תחת שלטון המרינים העיר פאס הגיעה לשיא התפתחותה התרבותית. הם הצליחו להדוף פלישה נוצרית מקסטיליה בשנת 1267 והרחיבו את שטחי הכיבוש שלהם עד לטריפולי. הדעיכה של השושלת המרינית החלה כאשר הם נאלצו לסגת מאל אנדלוס בעקבות תבוסה שנחלו בקרב מול הקשטיליאנים ובהמשך להן אובדן של שטחים באיפריקיה בעקבות מרד של שבטים ערבים.
אחרון השליטים המרינים היה עאבד אל חאק השני שמונה לסולטן בגיל שנה, ומי ששלט בפועל בזמן שלטונו היו הווטאסים שהייתה להם קירבה משפחתית למרינים שבעקבותיה הם מונו לתפקידי שלטון בכירים (ווזירים). כאשר לא הצליח להחזיר את השלטון לידיו הוא טבח בהם.
בשנת 1465 כאשר עבד אל חאק השני נמצא מחוץ לעיר פאס פרץ נגדו מרד בתואנה שהוא הפקיד כוח רב בידי הווזיר היהודי שלו שהיה אתו מחוץ לעיר ומשהם שבו לעיר הם נרצחו. בעקבות המרד כל יהודי פאס נטבחו ופרט לאחד עשר מהם לא נותרו ממנה שרידים.

השושלת הוואטסית: 1554 -1472
כמו המרינים מוצאם של הוואטסים בשבט ברברי שהגיע מאלג’יריה. מייסד השושלת ששלטה במרוקו היה אבו עבדאללה מוחמד אבו שייח שהיה היחיד ששרד אחרי הטבח שטבחו בהם המרינים, בעקבות הכוח שצברו בזמן שהם עצמם, היו עסוקים בהדיפת פלישות נוצרים מספרד ובעזרה לממלכת גרנדה המוסלמית בבלימה של הריקונקיסטה הנוצרית. מוחמד אבו שייח הקים את הממלכה שלו בפאס והוא שלט רק בחלק הצפוני של מרוקו, הדרום התחלק בין מספר נסיכויות. הוואטסים לא הצליחו להדוף פלישות של הפורטוגלים ששלטו במספר ערי חוף ובמקביל השתלטה השושלת הסעדית על מרקש והפכה אותה לבירתה.
בקרב טאדלה שנערך בשנת 1554 בין אחרון השליטים הוואטסים לשליט הסעדים השייח מוחמד איבדו הוואטסים את פאס ותלמסאן והם נמלטו ממרוקו.

2.2.5 : השושלת הסעדית 1659 – 1549
הסעדים הם שושלת ממוצא ערבי שייחסה את מקורה לפאטמה בתו של מוחמד ובעלה הח’ליף עלי איבן אבו טאלב. משנת 1509 ועד 1554 הם שלטו בחלקה הדרומי של מרוקו. ההישגים העיקריים בתקופת שלטונה של השושלת הסעדית היו הרחקה של הפורטוגלים שפלשו למרוקו בשנת 1541 והניצחון עליהם בקרב קאסר אל קביר בשנת 1578. אחרי מותו של אחמד אל מנסור (1603) ששלט בעוצמה והיה השליט המפורסם ביותר של השושלת הסעדית  השתררה אנרכיה מוחלטת. שליטים יריבים שכל אחד מהם טען לכתר נאבקו זה בזה. הסעדים לא הצליחו להחזיר לעצמם שטחים שנכבשו והשליטה בהם התחלקה בין שליטים רבים שהבולטים שבהם היו העלאווים.

2.2.6 : השושלת העלאווית – משנת 1664 ואילך
העלאווים היו במקורם ילידים של דרום מרוקו. התנגדותם של העלאווים לשלטון הסעדים הייתה הגורם המרכזי לאנרכיה ששררה לאחר מותו של אל מנסור. השליט הראשון מוחמד ה-1 (מולאי עלי שריף) שלט בתאפילאלת וחלקים בדרום מרוקו. בנו מולאי מוחמד ה-2 הרחיב את שלטונו לאזור הסהרה ובשנת 659 הודח השליט הסעדי האחרון. איסמעיל איבן שריף שמלך החל משנת 1679 הוא זה שהתחיל במאבקים כנגד כוחות זרים (עותומנים, אנגלים וספרדים) ותוך כדי מלחמות בשבטים ברברים מקומיים שגילו התנגדות הצליחה השושלת העלאווית לקראת סוף המאה ה-18, בזמן מלכותו של מוחמד השלישי לאחד את מרוקו לממלכה אחת.

לקראת סוף המאה ה-19 מרוקו יצאה למלחמה נגד ספרד ובמקביל הצרפתים הצליחו לבסס את השפעתם על מרוקו. גרמניה ניסתה למנוע את ההשפעה הצרפתית הגוברת והיא הכריזה שהיא מעוניינת בעצמאותה של מרוקו דבר שהוביל למשברים בינלאומיים. משבר טנג’יר (1905) שבסופו נחתם הסכם שאיפשר לצרפת להחזיק נקודות מפתח במרוקו ומשבר אגדיר שגם הוא התרחש על רקע הדאגה של גרמניה מביסוס השליטה הצרפתית על מרוקו. לבקשתו של הסולטן תפסו הצרפתים את השלטון על עיר הבירה. בסופו של דבר הסכימו הגרמנים לשליטה צרפתית במרוקו (בתמורה לקבלת הרפובליקה של קונגו מידי הצרפתים).

חתימה על הסכם פס

חתימה על הסכם פס

בשנת 1912 חתמה צרפת על הסכם פס אשר הפך את מרוקו למדינת חסות של צרפת בתמורה להגנה מפני האיום הגרמני (שרק שנה קודם הנחיתו כוחות באגדיר). תקופה זאת של שלטון החסות הצרפתית (תקופת הפרוטקטורט) נמשכה עד לשנת 1956 כאשר לאחר מאבק קשה קיבלה מרוקו את עצמאותה.
בשנת 1958 הצטרפה מרוקו לליגה הערבית.

 

מוחמד החמישי מת בשנת 1961 ובנו חסאן השני שירש אותו ישב על כס השלטון במשך 38 שנים ברציפות. המלך החדש דגל בשלטון ליברלי יותר מזה של אביו ושם דגש על הפיתוח הכלכלי.
בשנת 1962 הוא התיר את עליית היהודים לארץ. מוחמד השישי המלך שמאז שנת 1999 נודע במדיניות חברתית שמשקפת גישות מודרניות יותר בתחום מעמד האישה וחוקי משפחה.
בשנת 2011 התחיל גל מחאות העממיות שזכו לכינוי “האביב הערבי”,
המחאות גרמו למהפכות שלטוניות ומלחמות אזרחים עקובות מדם ואולם מרוקו שרדה את המחאה מבלי שהיה צורך אפילו להשתמש בכוח לדיכוי המהומות.

מראשית ההתיישבות ועד המאה ה-8

פתח דבר
כיצד הגיעו היהודים למרוקו

מסוף המאה ה-1 ועד המאה ה-8

 

פתח דבר

לא בכדי ייחדנו את אחת ההרצאות בכנס המשפחתי לנושא “פרעות ופוגרומים ביהודי מרוקו”. באי הכנס כולם כאחד נדהמו לגלות עד כמה ההיסטוריה של היהודים במרוקו הייתה רצופה בפרעות, פוגרומים ומעשה טבח נוראיים. חלקם של הפרעות נגעו באופן ישיר במשפחת הכהן סקלי ובתוכם בכאלה שישבו והאזינו להרצאה ואף לאורלי עצמה שהרצתה על הנושא.
לאלה שלא יכלו להתאפק ותוך כדי ההרצאה חזרו ותהו בקול “אז איך זה שלא ידענו”, נגלה בלחש… “לא נעים להגיד אבל עד להכנות לקראת הכנס גם אנחנו לא ידענו”.
גם כאן מי שמעוניין במבט קצר וחטוף יוכל לצפות במבט בתנועה או במצגת הנחה על “2000 שנות היסטוריה יהודית במרוקו ב-2 דקות

 

כיצד הגיעו היהודים למרוקו

  • קשה למצוא עדויות מוצקות על הימצאותם של יהודים במרוקו בתקופה שלפני התקופה הרומאית, אבל עפ”י מסורות שונות שהשתמרו יהודים הגיעו לצפון אפריקה עוד לפני חורבן בית ראשון.
    בבית הכנסת העתיק של ג’רבה מצויה אבן שמייחסים אותה לאבנים של בית המקדש הראשון.
  • ציטוטים שונים מן המקרא והתלמוד רומזים על קיומה של גלות בצפון אפריקה והם מזכירים את איפריקי (תוניסיה) וקרתג’יני.
  • בית הכנסת אלגריבה בג'רבה שבטוניסיה

    בית הכנסת אלגריבה בג’רבה שבטוניסיה. עפ”י המסורת נבנה בשנת 586 לפה”ס על גבי אבן שהובאה מבית המקדש הראשון ע”י כהנים שנמלטו מחורבן ירושלים.

    עפ”י המסורת של יהודי העיירה אופראן אבותיהם הגיעו עם אניות פיניקיות למרוקו בתקופת הבית הראשון. ישנן אגדות שמספרות על שבטים ברבריים קדומים שהתגיירו ועל ממלכה יהודית שהתקיימה בחבל דרע עוד לפני תקופת האיסלם.
    אמנם אין במסורות משום הוכחה מדעית אך עם זאת ריבוי המסורות המדברות על נוכחות יהודית עוד בתקופת הכנענים יש בה כדי ללמד שיהודים היו במרוקו מקדמת דנא.

  • על הימצאות יהודים בתקופה הרומאית אפשר ללמוד מתוך הספר יוסיפון (תרגום כתביו של יוסף בן מתתיהו לעברית) שבו מסופר על 30000 יהודים שגורשו ע”י טיטוס לצפון אפריקה אחרי חורבן בית שני ומתוך כתובות עבריות שנמצאו על מצבות של קברים יהודים מהמאה ה-2 לספירה.
  • במאה השביעית והשמינית נטשו אלפי יהודים את ספרד ורבים מהם פנום לצפון אפריקה בעקבות שורה של צווי גירוש שהוציאו השליטים הוויזיגותים ריקרד ה-1 וה-2  והמלך סיסיבוט ליהודים שסרבו להתנצר.
  • גל ההגירה הבא של יהודים מספרד שהוא גם זה שבו מגיעים בני משפחת הכהן סקלי התחיל בעת מאורעות קנ”א (1391) (ראה תקופת השלטון הנוצרי) שבו גורשום כל יהודי סיבליה. הפרעות שהתחילו במאורעות קנ”א בסביליה התפשטו לערים אחרות ונמשכו  למרוקו במנוסתם מהפורעים.
  • גל ההגירה האחרון למרוקו הוא זה של גרוש ספרד משנת 1492. ההערכות על מספר המגורשים נעות בין 200000 ל – 800000 ויותר, קרוב ל10% מהם מגיעים למרוקו.

 

 

מסוף המאה ה-1 ועד תחילת המאה ה-8

התקופה שמסוף המאה ה-1 ועד תחילת המאה ה-8 היא התקופה שלפני השלטון המוסלמי שמתחילה בשלטון רומאי, ממשיכה בכיבוש מרוקו ע”י שבטים וונדלים (אמצע המאה ה-5) ומסתיימת בשליטה של הביזנטים. היהודים שהגיעו לצפון אפריקה בתקופה הרומאית היו חלק מאותם יהודים שהיו מפוזרים ברחבי האימפריה לאחר חורבן בית שני והמרד הגדול והתישבו בערי החוף של צפון אפריקה.
אחרי הדיכוי של “מרד התפוצות” משנת 115 שבו השתתפו קהילות יהודים מצפון אפריקה, הכחידו הרומאים את קהילות היהודים בלוב, מצרים וקפריסין ומרכז היישוב היהודי נע מערבה לכיוון מרוקו. במרוקו הם עסקו במסחר וזכו לשגשוג ופריחה. מועצות הכנסייה שלא אהבו את ההצלחה של היהודים החליטו להגביל אותם ע”י צווי רדיפה. כאשר הוונדלים פלשו לצפון אפריקה הצטרפו היהודים אליהם ולכוחות הברברים במלחמתם נגד הרומאים ובעקבות זאת הם זכו לחסות וחופש דת, שהגיעו לקיצם עם הכיבוש הביזנטי, שתחת שלטונו בתי כנסת הופכים לכנסיות ויהודים רבים נאלצו להתנצר וחלקם נמלטו לעבר הרי האטלס ונטמעו שם בין השבטים הברברים.

מהשושלת האידריסית ועד הסעאדית

תוכן העניינים

רקע כללי : התקופה המוסלמית
תחת שושלת האידריסים (974 – 789)
תחת שושלת האלמורבידים (1146 – 1040)
תחת שושלת האלמואחידון  (1248 – 1124)
תחת שושלת המרינידים (1465 – 1244)
תחת שושלת הוואטסים (1472-1554)
תחת השושלת הסעדית (1659 – 1549)
תחת השושלת העלאווית מ- 1664 ואילך

 


רקע כללי: ראשית התקופה המוסלמית – מעמד הד’ימה וחוקי העומר

תקופת השלטון המוסלמי התחילה עם הכיבוש של צפון אפריקה בידי הערבים מאמיניו של מוחמד. במלחמה נגד הכובש המוסלמי השתתפו לעתים גם יהודים ואחת המסורות היותר נפוצות מספרת על יהודייה בשם אל כהינה שמאחדת תחת מנהיגותה שבטים מאזור ההר הברברי ומצליחה לגרום למפלות קשות לכובש המוסלמי (ראה את הדף אל כהינה שבאתר זה),מרוקו נכבשה בשנת 703.
לאחר הכיבוש נקבע מעמדם של היהודים כד’ימה (בני חסות) שעליהם חלים חוקי העומר שמסדירים את מעמדם וזכויותיהם של תושבים שאינם מוסלמים באימפריה המוסלמית. מעמד הד’ימה הוא נחות יותר מתושבים אחרים שהתאסלמו, הם מחויבים במס גולגולת שתמורתו הם זוכים להגנה על חייהם ועל רכושם, וכן הם זוכים לחופש דתי והם יכולים להתיישב ברוב הערים. האכיפה של מעמד הד’ימה איננה אחידה והיא תלויה ברצונו הטוב של השליט בהתאם לאזור ולתקופה.
השלטון המוסלמי הוא שלטון של שושלות שבהן המנהיגות עוברת מדור לדור ולעתים הבן היורש והאב המוריש נוקטים במדיניות הפוכה כלפי היהודים, האחד מקרב ומרומם והאחר מכביד את ידו וגוזר עליהם גזרות קשות, מידת היציבות השלטונית השפיעה באופן ישיר על ביטחונם של היהודים. חיי היהודים לאורך כל שנות השלטון המוסלמי נעו כמטוטלת בין תקופות של פריחה ושגשוג שבהן יהודים משמשים בתפקידי מפתח בחצרות המלוכה וזוכים ליחס אוהד, לבין תקופות של גזרות ורדיפות קשות, פרעות ופוגרומים שבהם נטבחו אלפים רבים וקהילות שלמות נחרבו.

 

• תחת השושלת האידריסית: מאה שנות טלטלה  (974 – 789)

התלות של מרוקו בח’ליפות העבאסית של בגדד חדלה כאשר אידריס ה-1, ראשון השושלת האידריסית הכריז על עצמאותה השלטון במרוקו. חלק מהיהודים נותרו נאמנים לח’ליפוּת הבגדדית ובמטרה לגרום להם להצטרף לצבאו הוא דואג להתקפות על עריהם. חלק מן הערים מצטרפים לצבאו תחת הנהגתו של יהושפט בן אליעזר והם נוחלים הצלחות, אבל הם נסוגים כשהם רואים את הזוועות ושפיכות הדם שנגרמה לאחיהם היהודים שלא הצטרפו לצבאו של אידריס ה-1.
אידריס ה-1 כופה את האסלם על היהודים והוא גוזר עליהם גזרות קשות ביותר עד כדי כך שחלק מהמקורות מספרים על כך שהוא הצליח למחות קהילות שלמות של יהודים שהיו באזור שליטתו. כאשר בנו אידריס ה-2 יורש אותו היחס ליהודים משתנה מקצה לקצה והם מוזמנים ליישב את הערים הגדולות ובהם הבירה החדשה פס שהופכת למרכז רוחני יהודי. עד לקראת תום תקופת שלטונה של השושלת האידריסית זוכים היהודים לשגשוג כלכלי ופריחה רוחנית עד כדי כך שהם זוכים להנהיג את “הישיבה הארץ ישראלית” שנחשבה ליורשת של הסנהדרין. יהודים משרתים את השליטים כרופאים, שגרירים, אנשי אוצר ותפקידים מכובדים אחרים.
המאה העשירית מתאפיינת בחוסר יציבות שלטונית, האידריסים מאבדים אט אט את השליטה שעוברת למעשה לידי הברברים. אי היציבות השלטונית שנמשכת גם לראשית המאה ה-11 היא חלון הזדמנויות לפרוע ביהודים ולטבוח בהם. בשנת 979 אחרי כיבוש העיר פס ע”י הברברים גורשו ממנה יהודי העיר לאלג’יריה  ובשנת 1033 בהובלתו של מנהיג קנאי מוסלמי נטבחים למעלה מ-6000 מיהודי פס, רכושם נבזז ונשותיהם נלקחות.

 

השושלת האלמורבידית מאה שנות בטחון יחסי (1146 – 1040)

פרט לעיר פס (שרוב תושביה הם יהודים) שבה יש עדויות על גילויים של שנאה ועוינות, תקופת שלטונם של המוראביטון (1147 -1062) היא תקופה של שקט ובטחון יחסי עבור היהודים. מצד הרשויות אין גזרות או כפייה כלפי הקהילה היהודית, פה ושם מטילים איסורים על היהודים כמו למשל זה שאִפְשֵׁר ליהודים לסחור במרקש הבירה אבל לא לגור בה ויהודי שנתפס במרקש בשעות הלילה דינו על פי אותו איסור היה מוות (כנראה שלא הייתה אכיפה מלאה של איסור זה). עם זאת תחת המוראביטון יהודים משרתים בחצר המלוכה והיחס אליהם הוגן מאד, היהודים לוקחים חלק חשוב במסחר וחיי הרוח בפריחה.

 

שושלת האלמואחידון – מאה שנות חורבן והרס  (1248 – 1124)

הסובלנות כלפי היהודים שאפיינה את המוראביטון באה אל קיצה תחת שלטונם של האלמוואחידון הקנאים (1147-1242). תאור (סולומון כהן) שמתוארך לינואר 1148 מספר, “…עשרות אלפי יהודים נהרגו בפס ובמרקש תוך כדי מסע הכיבוש של האלמוואחידון ולאחריו, יהודים נאלצים לבחור בין מוות לבין קבלת דת האסלאם. “…אלפים רבים מתים על קידוש השם (ביניהם ר’ יהודה הכהן אבן שושן, הרב של פס שהיה ממוריו של הרמב”ם)” , יהודים רבים נמלטים ממרוקו.
הרמב”ם נמלט למצרים והוא כותב משם ליהודי מרוקו את “איגרת השמד” שבה הוא מורה להם לקבל למראית עין את דת האסלאם על מנת להישאר בחיים ולהמשיך לשמור את דת משה בסתר. רבים מיהודי מרוקו מתאסלמים מי באמת ומי למראית עין בלבד, כפי שהורה הרמב”ם. אבל גם גורלם של אלה שהתאסלמו לא שפר והם נחשבו למוסלמים סוג ב’ ונאלצו לחיות בתנאים קשים במיוחד עד כדי עבודות פרך. בעקבות החורבן שירד על יהודי מרוקו בתקופת המוואחידון כותב הרב אברהם אבן עזרא את הקינה “אהה ירד עלי ספרד רע מן השמיים … “.

 

• השושלת המרינידית – שגשוג, פריחה וטבח המוני  (1465 – 1244)

החורבן וההרס בתקופת האלמוואחידון נפסקים רק כאשר השליטה במרוקו עוברת לידי השושלת המרינידית בשנת 1244. המרינידים מפגינים כלפי היהודים יחס ידידותי ואוהד עד כדי כך שהסולטן אבו יוסף יעקוב מתערב אישית כדי להציל את היהודים. יהודים המגיעים כשליחי השלטון בספרד מתקבלים במאור פנים, יהודים מתמנים לתפקידי מפתח בחצרות השליטים, והם לוקחים חלק פעיל בחיי המסחר, המסחר בזהב מסהרה וסחר החליפין עם המדינות הנוצריות נמצאים בשליטה כמעט מלאה של היהודים. המסחר של היהודים מעשיר את אוצר המדינה בסכומי עתק ולמעשה היהודים הם הגורם העיקרי לשגשוגה של המדינה כולה. העיר פס חוזרת למעמד המיוחד שלה בקרב יהודי העולם ומלומדים רבים ובהם רופאים, אנשי דת (קבלה), מדעים (ובהם אחד מגדולי המתמטיקאים בתקופתו) ופילוסופים פועלים מתוכה.
פרעות קנ”א שהחלו בספרד ביהודי העיר סיביליה התרחשו בזמן שבמרוקו שלטה השושלת המרינידית. יהודי העיר ובהם אבות משפחת הכהן סקלי שנמלטו על נפשם בפרעות אלה (1391) הגיעו למרוקו בזמן שהשושלת המרינידית הייתה בשלטון ויש להניח שהיחס שהשלטון במרוקו גילה כלפי המגורשים בני סיביליה היה אוהד וסובלני כמו זה שהוא נהג בו ביהודי מרוקו.
לקראת אמצע המאה ה-15 שלטון המרינידים נחלש וכמו תמיד חוסר יציבות שלטונית הוא הזדמנות טובה לפרעות ביהודים. בעקבות פרעות שנערכו ביהודי פס בשנת 1438 מחליט הסולטן המרינידי לרכז את היהודים ברובע סגור משלהם ה”מלאח” הראשון.
בשנת 1465 מגיעה החגיגה הגדולה של יהודי מרוקו תחת השלטון המרינידי לסיומה. תוך כדי המרד של הוואטסים בשושלת המרינידית נערך טבח המוני ביהודי פס.
ה”מלאח” שבמקור נועד כדי להגן על היהודים, הופך אותם לטרף קל להמוני הפורעים. אלפי היהודים של העיר פס נטבחים בידי המון מוסת. הפורעים אינם עוצרים בפס והם ממשיכים משם ליתר הערים במרוקו. החוקר והמזרחן נחום סלושץ כותב ” ההתנפלות על קהל שכלא  הייתה מסיבת קנאת המוסלמים ביהודים ובנוצרים המקורבים למלך” והוא מגיע למסקנה שבני הכהן סקלי היו בין אלה שהפורעים התנפלו עליהם וכי “אחרי מהומות שנת רכ”ה (1465) בפאס נמלטו רבים מקהל סקלי לדבדו ושם התיישבו בשנת רכ”ה.

בספר “יחס דֵבְּדוּ” של ר’ שלמה הכהן סקלי סבאן (הרש”ך) הוא מתאר את קורות יהודי דבדו ומביא הוכחות לכך שהם אכן צאצאי המגורשים משיביליה משנת קנ”א והוא שואל, “איך יעלה על הדעת שיבואו יהודים גולים ונדחים מארץ רחוקה עיר גדולה היא סיבילייא לבוא להתיישב בארץ זרה עיר שלא דרך בה ולא עבר בה איש יהודי”. אחד משני ההסברים שהרב נותן הוא שהגולים של מאורעות קנ”א התקבלו בסבר פנים יפות שהגיעו כאמור בתקופת המרינידים שבה היחס ליהודים היה אוהד, וניתנה להם הבחירה להחליט היכן לקבוע את משכנם. והוא מוסיף:  “ובגולה ההיא היו בהם אנשים חכמים ונבונים אשר בחרו לשכון ולהתיישב בדבדו יען שאין בה שבטים ערביים גדולים, גם אין עליה דרך לעבור חרב חיילות וצבאות המלחמה כידוע שעירינו אינה יושבת על אם הדרכים להיותה מעוברת לתרועת המלחמה ומצהלות הסוסים מה שאין כן בשאר המקומות שיש בהם שבטים ערביים וברברים…..”.

 

• השושלת הוואטסית -קליטת מגורשי ספרד (1472-1554) 

ההגירה של המגורשים מספרד (1492) ומפורטוגל (1497) מגיעה לצפון אפריקה ברובה הגדול בתקופת השלטון הוואטסי. האומדנים בחלקם נעים בין 20 ל- 40 אלף יהודים וחלקם אף אומדים את מספרם ב- 100 אלף יהודים המגיעים בשני גלים ( “קבלת חכמי מרוקו”). על תלאות המסע לספרד מספר עד ראיה.
“צי של עשרים אניות יצאו מנמל סנטה מריה שליד קדיז, שלוש טבעו בים והיתר הוחזרו לספרד ע”י רב החובל הרשע, שם המרו את דתם כחמש מאות יהודים והנשארים התעקשו לחזור למרוקו וירדו אח”כ בנמל ארזיליה שם התעלל בהם המושל הפורטוגזי, ובדרכם לפס הותקפו ע”י שבטים ערבים “  העיר פס הפכה למרכז קליטה למגורשים וסל הקליטה שלהם היה רעב כבד, דֶבֶר ושריפה גדולה שהמיתו יותר מ- 20 אלף יהודים.
המגורשים המגיעים למרוקו מחלקים את האוכלוסיה היהודית לשתי קבוצות שנבדלות זו מזו  בשפה, באורח חיים ובמנהגים, האחת עם השפעה של הנוצרים בספרד והשנייה עם השפעה של המוסלמים במרוקו. גם התפילות ודיני ההלכה שונים ולעתים יש מחלוקות בין קבוצת ה”מגורשים” לקבוצת “התושבים”. השלטון הוואטסי נעזר בכישוריהם ובחוכמתם של המגורשים בתחומים של דיפלומטיה, ניהול ומסחר ורבים מהם תופסים עמדות מפתח בשלטון והם מקבלים זכויות יתר, דבר שמעורר את קנאתם של היהודים המקומיים. עם הזמן משתלבות שתי הקבוצות זו בזו ולקראת סוף המאה ה-17 יוצא “ספר התקנות של פס” שחובר בידי מגורשי קשטיליה בשיתוף עם חכמי הלכה מקומיים. הספר שכולל כ- 250 תקנות שהותקנו במשך כ- 250 שנה הופך עם הזמן לקודקס ההלכתי ליהודי מרוקו המגורשים והמקומיים כאחד.

 

• השושלת הסאעדית-פריחה, מיסים ואחווה יהודית. (1659 – 1549)

תקופת שלטונם של הסעדים מתחילה בהפלת השלטון הוואטסי וממשיכה בהדיפה של הממלכות הנוצריות והאימפריה העותומנית וקרב שלושת המלכים (קאסר אל כביר) שבו נלחמו מלך סעדי לצד מלך פורטוגלי, נגד מלך סעדי אחר שטען לכתר (שלושת המלכים נהרגו בקרב).
את המלחמות שלהם ניהלו הסעדים באמצעות שכירי חרב זרים, ושבטים מקומיים שהיו מוכנים להלחם בתמורה להטבות כספיות. כדי לממן את המלחמות הרבות הם הטילו על היהודים מס גבוה במיוחד.
בתקופת השלטון הסעדי הקהילה היהודית לא ידעה רדיפות, היחס ליהודים היה טוב והם מונו לתפקידי ממשל בכירים. היהודים ניהלו קשרי מסחר עם קהילות יהודים מאירופה ומאפריקה שגם פנו לרבני מרוקו בשאלות הלכתיות.
באותם הימים קהילות היהודים בארצות אירופה נמצאות תחת רדיפות ופרעות (גזירות ת”ח – ת”ט) ושליחים מטעמם מגיעים למרוקו לקבלת סיוע לצָרְכֵיהֶם או לצורך פדיון שבויים. יהודי מרוקו על אף מצבם הכלכלי הירוד בשל המס הכבד המושת עליהם נחלצים לעזרת אחיהם היהודים.
וכך נכתב בטקסט רבני מן המאה ה-17: “אין לך שבוע ושבוע שלא יבואו ששה או שבעה משאר מדינות המגרב, וגדולה על כולן אלה הבאים.. מארץ אשכנז, וארץ פולנייא (פולין) הבאים לצרכיהם או לצורך פדיון שבויים  גל המתרימים גדל כל כך שהיה צורך להוציא תקנה מיוחדת שמורה ליהודי הקהילה שעל אף הקשיים הכלכליים שהם עמדו בפניהם, עליהם לגבות כספים לא רק לענייני הקהילה אלא גם לשליחים הבאים מקהילות היהודים של ארצות אחרות.

השושלת העלאווית – עד המאה ה-19

תוכן העניינים:

מיסד השושלת – מולאי אל ראשיד        (1666-1672)
מולאי איסמאעיל                               (1672-1727)
מולאי מוחמד איבן עבדאללה              (1757-1790)
יזיד המזיד                                      (1790-1792)
מולאי סולימאן                                 (1792-1822)



 

• מיסד השושלת מולאי ראשי (1666-1672)

באמצע המאה ה-17 יוצא מולאי ראשיד מיסד השושלת העלאווית למסע כיבושים לאיחוד חלקיה השונים של מרוקו. הוא כובש את מרקש בשנת 1670 ולבקשת התושבים הוא מעלה על המוקד בפומבי את היועץ היהודי של הנסיך אבו אל בכר ואת בני משפחתו. הוא שורף בתי כנסת, מגרש יהודים ומטיל עליהם מיסים כבדים מאד והוא ממשיך ומתאכזר ליהודים בכל הערים שהוא כובש.
לפי מקור אחר מולאי אל ראשיד היה חסר אמצעים כספיים והוא נתמך על ידי יהודי טאזה, שהיתה אז מרכז מסחרי חשוב והמקום הראשון שבו שלט. הוא העסיק יועץ ובנקאי יהודי בשם אהרון קרסינת. כדי להשיג שליטה על פאס, שבה הוכתר למלך, הוא נכנס לעיר דרך המלאח ושהה שם בסתר בביתו של נכבד בשם יהודה מונסנו. מולאי אל-ראשיד נקט בהמשך יחס חיובי כלפי היהודים.

 

• מולאי איסמאעיל (1672-1727)

יורשו מולאי איסמעיל (1672-1727) היה אחד אחד המלכים הבולטים ביותר של מרוקו, היהודים תרמו הן לעלייתו לשלטון והן להצלחתו. מולאי איסמעיל היה המשנה למלך במקנס כאשר יוסף מימרן אחד מחבריו היהודים הודיע לו על מות אחיו במרקש. המידע היקר הזה והכסף הרב שהשאיל לו מימרן איפשרו לו להכריז על עצמו מיד כסולטאן.  איסמעיל אמנם ממנה יהודים לתפקידים בכירים, ביניהם היועץ יוסף טולדנו שחתם על הסכם שלום של מרוקו עם הולנד ואחיו חיים שהיה שגריר בהולנד, את מימרן עצמו הוא ממנה לאחראי על חצר המלך, משה בן עטר חתם על חוזה עם אנגליה, בן אטראש ועוד. הוא מאפשר ליהודים לשקם בתי כנסת שנהרסו בימי אביו, עם זאת בשנים האחרונות לשלטונו מצבם של היהודים הידרדר, הוא הטיל עליהם מיסים כבדים והוא אדיש כלפי פוגרומים ופרעות שנעשים בהם והוא גם מאיים עליהם שאם המשיח שלהם לא יגיע בתוך פרק זמן מוגדר הוא יכפה עליהם את האיסלאם ( גזירה שהוא לא מימש אחרי שהיהודים ריצו אותו עם סכומי כסף גדולים ומתנות עשויות זהב).

שלושים שנות אנרכיה (1727-1757)
אחרי מותו של מולאי איסמעיל שררו במרוקו שלושים שנה של אנרכיה שרוששה והתישה את יהודי מרוקו. בתקופה זאת המסגרות החברתיות השתנו, אזור האטלס התיכון התרוקן מיהודים. יהודים עברו מהכפרים לערים מרכזיות שבהם למעט כמה שכונות של המעמד הבינוני שנותרו כשהיו, רבעים שלמים אחרים שקודם היו מטופחים הפכו לשכונות עוני.

 

• מולאי מוחמד איבן עבדאללה (1757-1790)

מולאי מוחמד איבן עבדאללה (1757-1790) היה המשנה למלך בדרום מרוקו משנת 1745.  תחת שלטונו אזור הדרום שגשג, הוא הסתייע בחוגים פיננסיים יהודיים. הקהילה היהודית של מרקש שהפכה שוב לבירת המדינה ומקום מושבו של המלך פרחה אך לקראת סוף כהונתו כשהמלך הזדקן שבה ודעכה.
קהילת יהודי סאפי השתלטה על המקום שהוביל את סחר החוץ של מרוקו, ואילו הקהילה של אגדיר רכשה את המונופול על המסחר עם הסהרה, היו יהודיים שבנו את יחסי הידידות והמסחר עם ארצות הברית אליה היגרו קרוביהם.
אליאס לוי אבן יולי שהיה יועצו של המלך, סגן שר האוצר ודיפלומט, יצחק קורדוזה ויצחק פינטו, תרמו במידה רבה לחתימת החוזה בין מרוקו לארצות הברית בשנת 1787. בו בזמן שיהודים ממרוקו היגרו לארצות אחרות היו גם יהודים מחו”ל שהגיעו למרוקו כדי להתיישב בה.
אליאס יולי (אליהו) גילה מזימה של בית המשפט להדיח את המלך המזדקן עבדאללה על ידי בנו. הוא חשף את העלילה, והציל את חייו של המלך אבל בכך סיכן את חייו הוא. כשהמלך הזקן ימות בסופו של דבר (1790), יורשו יזכור את תפקיד היהודים ובעיקר את תפקידו של יולי בעלילת בית המשפט. אליהו לוי יולי שזיהה את הסכנה הנשקפת נמלט עם בני משפחתו  משפחתו לג’יברלטר.
לסיכום תקופת מלוכתם של מולאי איסמאעיל ומוחמד אבן עבדאללה, אפשר לומר שהיחס כלפי היהודים הוא טוב יחסית, יהודים מתמנים ליועצים, בנקאים ושליחים של המלך למדינות אירופה, מצבם של היהודים אמנם השתפר בכל רחבי הארץ אך ככלל הם עדיין חיים בעוני.

 

• יזיד המזיד (1790-1792)

אחרי מותו של אביו מוחמד, מכריז על עצמו יזיד הבן כשליט (1790-1792) וכבר בעלותו לשלטון הוא פותח בנקמה ביהודי הממלכה על כך שסוחרי תטואן ומוגדור העשירים סירבו לתת לו הלוואה שביקש מהם כבנו של המלך. קהילת תטואן הועברה לידי הצבא שבזז, אנס ורצח בהם. גורל דומה חיכה ליהודי תאזה טנג’יר, אל קאסר וישובים אחרים. יהודים שהיו בתפקידי מפתח בחצרו של אביו הסולטן נתלו לרגליהם בשערי מקנס עד למותם. בעיר פס הוא הרס את בתי הכנסת וגירש את יהודיה, את יהודי תטואן העשירים הוא הורה לקשור לזנבות סוסים ולגרור את גופותיהם ברחבי העיר. יהודים רבים נהרגו ונשדדו בדרכים, יהודם הצטוו ללבוש שחורים וללכת יחפים בעוברם ליד מסגד ועוד גזרות משפילות אחרות.
בספרו “The Jews of arab land” של המזרחן האמריקאי פרופסור נורמן סטילמן, המשמש כיו”ר לתולדות היהדות באוניברסיטת אוקלהומה ומי שהיה העורך הראשי של “האנציקלופדיה ליהודים בעולם האיסלאמי”, הוא מתאר את הפוגרום במוגדור.
ביום ה -17 לחודש של אפריל 1790, בעת שהשליט החדש מולאי יאזיד נכנס לעיר טטואן, הוא ציווה לכלוא את כל היהודים בבתיהם, בינתיים הוא אִפשר למוּרִים לשדוד את רכושם ואלה באכזריותם הרבה צייתו לו. הם הפשיטו את היהודים ואת נשותיהם מכל הבגדים שהיו על גופם באלימות רבה, כך שאומללים אלה לא רק שהיו צריכים לצפות בכל חפציהם נגנבים, אלא נאלצו גם לשאת בפגיעה הגדולה בכבודם. שישה או שמונה יהודים איבדו את חייהם, בלי למנות את מספר הילדים הרב שספג גורל דומה. במשך שלושה ימים שלמים רוב היהודים נותרו עירומים בכלאם כמה מהם נמלטו לקבריהם של קדושים מוּרִים, בתקווה להציל שם את חייהם.
בשלב זה הורה מולאי יזיד לערוף את ראשו של יהודי ששירת את אביו, המלך המנוח, ולתלות אותו לתצוגה בחומות העיר. יהודי אחר, שבמשך שנים רבות פיקח על הספינות הספרדיות בנמל טטואן נתלה ברגליו במשך שלושים ושש שעות בשל האשמות שונות של המרוקאים, עד שלבסוף ראשו נערף וגופו נשרף.
הוא נתן רישיון מלא ליותר מ -2000 חיילי העבדים השחורים (המכונים אל עאביד אל בוכארי) לבזוז את בתי היהודים, ואלה לא רק שצייתו אלא שבנוסף לכך, הם הפשיטו את היהודים מהבגדים, סיפקו את צרכיהם עימם מיד, ואז השליכו אותם עירומים לרחובות. כמה מן האומללים הללו ברחו באותו לילה ממש לקברו של קדוש מורי, אחרים למסגד בו פגשו את המלך. כשעבר על פניהם למחרת, הם קראו לו: “יחי מולאי יזיד!” 
מאז ימי האלמוחידים, היו אלה הימים הקשים ביותר ליהודי מרוקו שבפיהם הוא כונה יזיד המזיד. מוסלמים רבים קמו להגן על היהודים, החביאו אותם בבתיהם והצילו רבים מהם וברבאט התערב המושל בארגש כדי להציל את היהודים. יהודים רבים מתו על קידוש השם ורבים מהם נמלטו לגיברלטר.
המשורר ר’ דוד חסין שחי באותה תקופה במכנאס כתב שיר על  הפרעות של יזיד.
למזלם של היהודים שלטונו של יזיד נמשך שנתיים ימים בלבד, הוא מת כתוצאה מפציעה בקרב שהיה סמוך למרקש. טרם מותו הוא ביקש להכין רשימות של נציגי יהודים (וגם מוסלמים) בערים שונות אותם זמם לטבוח.

 

• מולאי סולימאן  (1792-1822)

הופעתו של הסולטן מולאי סולימאן (1792-1822) שהתנגד לאלימות גאלה את היהודים משלטונו האכזר של יזיד המזיד שהביא עמו תקווה חדשה ליהודים. היהודים ממשיכים להיות מושפלים ועדיין יש עיוותי דין וצדק כלפיהם וגם ההתנכלויות אינן פוסקות והם סובלים מרדיפות רבות שבאות בעיקר אחרי מרידות ומהומות, אך אין כבר גזרות גירוש ורדיפות כלכליות שמגיעות בצו מגבוה. סולימאן מגנה את הגזירות שהטיל אחיו מולאי יזיד ומבטל אותן, הוא שילב את יהודי פס שגורשו משכונותיהם, הפחית את מס הגולגלת שהם היו צריכים לשלם (ג’יזיה) והחל לשלב יהודים בתפקידים של סוחרים ויועצים. עם זאת  בטטואן, רבאט, סאלה ומוגדור יהודים היו סגורים לראשונה במלאחים, יוצאים מן הכלל היו מספר משפחות במוגדור שהיו חיוניות מבחינה כלכלית למדינה (אפללו, קורקוס, לוי-יולי, סבאג ועוד כמה) שלהם התיר להמשיך לגור ברובע המגורים של העיר,  הוא החזיר לחלק מהן את זכויותיהן לשעבר,את הדיפלומטים, הבנקאים והיועצים שלו הוא בחר מתוך משפחות אלה.
מולאי סולימאן היה גם קנאי דתי שביקש לאטום את מרוקו בפני השפעה זרה ולכן צמצם את הסחר עם אירופה במידה ניכרת, דבר שהשפיע על היהודים.
המאה ה- 18 מסתיימת במגפה קשה שפוקדת את מרוקו בשנת 1799 שפוגעת ומביאה להרס חברתי וכלכלי ובקרב היהודים.