ארכיון מחבר: אברהם כהן

שולחן השבת

 

קצת על שולחן השבת

דגים לשבת

מעקודה

מעיקדת

שְלָדָה

  מרק חומוס *

חמין

ארטישוק  

* בהמשך למתכון של מרק החומוס  מופיע גם מתכון לחומוס דתסחים שנהוג היה להגיש באירועים שונים.

 

לפני המתכונים קצת על שולחן השבת

התפריט של ארוחות ערב שבת היה כמעט ללא שינוי, השלדה והמעקודה שהוגשו אמנם גם בימי חג, הפכו עם הזמן לסמל הקולינרי  של השבת.
לצד השלדה שמקומה בשולחן השבת היה קבוע, אפשר היה לפגוש סלטים כמו סלט ירקות, סלט כרפס, סלק אדום (בָּרְבָּר), גזר מרוקאי. עפ”י רוב הסלטים לא הוגשו כמנה בפני עצמה אלא “ליוו” את הארוחה לכל אורכה.
המנה הראשונה היתה דג (בימים ההם זה היה עפ”י רוב קרפיון) ולצידו המעקודה או המְעֵקְדָה (מעקודה אישית עשויה בצורת לביבה).
המנה העיקרית הייתה מרק חומוס (שהוגש כמעט אך ורק בערב שבת) שבו התבשלה מנת הבשר (עוף או קציצות בשר).
הקינוח של סעודות השבת היה ארטישוק, אבטיח או פירות העונה.
ואם כבר מדברים על קינוח נספר שלסלט החסה היה מעמד של מנת קינוח ונהגו להגיש אותו אחרי ארוחת החמין ולא כחלק מהסלטים. אני זוכר שמעת לעת תהיתי מה לחסה ולקינוח וביני לבין עצמי חשבתי שזה כנראה בגלל שיש בה בחסה משהו מרענן.
והנה שנים רבות אחרי, אנחנו מגלים שחסה מכילה כמות עצומה של כלורופיל, עשירה בסיבים ותאית ובמילים אחרות כל מה שנדרש כדי לעכל ארוחה “כבדה” כמו החמין. איך הם הגיעו לתובנה הזאת ? אין לי תשובה ואפילו לא השערה.


מָעְקוּדָה

צילם: דודי כהן

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

צילום: דודי כהן

מצרכים:
10 ביצים
9 תפו”א
1 כפית כורכום
1/2 כפית פלפל שחור
1.5 כפיות מלח
מעט כוסברה קצוצה
סיר 4.5 ליטר (מס’ 24)
אופן הכנה:
מקלפים את תפוחי האדמה חותכים לקוביות ומבשלים עד שהם נעשים רכים.
• מעבירים למסננת להגרת כל הנוזלים.
• מעבירים לקערה ומרסקים עד שהמרקם נעשה חלק.
• מפרידים בין החלמון לחלבון של הביצים.
• מוסיפים למחית תפוחי האדמה את החלמונים שהופרדו ואת החלבונים מקציפים.
• מתבלים את תפוחי האדמה עם כורכום, פלפל שחור, מלח ומערבבים היטב.
• מוסיפים את הקצף תוך כדי ערבוב עדין.
• שמים בסיר נייר אפייה ומעט שמן ומחממים קצת
• יוצקים את כל העיסה, מנמיכים את האש ומכסים את הסיר.
• אחרי כ- 40 דקות בערך הופכים ל- 30-40 דקות נוספות.

 

מְעֵקְדָת (מעין מעקודה אישית)

מצרכים:
3 תפו”א מבושלים (ראה מתכון מעקודה)
4 ביצים
1/2 כפית כורכום
1/4 כפית פלפל שחור
כפית מלח
מעט כוסברה קצוצה

 

אופן הכנה:
ההבדל בין המתכון של המעקודה לזה של המעקדת הוא ביחס שבין כמות הביצים לכמות תפוחי האדמה שבעיסה.
להכנת העיסה ראה את המתכון של המעקודה שמעל מתכון זה.
• לאחר הכנת העיסה לחמם מעט שמן בסיר או במחבת ובעזרת כף לקחת מהעיסה ולטגן.
הערה: לפי דודה שמחה יש לטגן במעט שמן, לכסות את המחבת, להחליש את הלהבה ולאחר זמן מה להפוך את הלביבה ולהשאיר את המחבת ללא כיסוי. אחרי ההוצאה מהמחבת להניח על נייר סופג.

 

 

• חָמִין

החמין הוא כנראה התבשיל המוביל במספר האופנים בהן הוא מופיע.
כל עדה והחמין שלה, ובתוך העדה כל קהילה והווריאציה שלה ואם לא דאי בזה גם במשפחות של אותה הקהילה כל משפחה והנגיעות שלה.
למן הצ’ולנט האשכנזי ועד לסְכֵינָה המרוקאית אפשר בהחלט לדבר על “חמישים טעמים של חמין”.
המתכון שלנו הוא זה של החמין של דודה שמחה אשר שנים ארוכות זכיתי ליהנות מריחו המשכר ומטעמו הנפלא.
מצרכים: (הכמויות לפי כמות הסועדים)
תפוחי אדמה קלופים
ביצים שטופות
חומוס
בשר גידים או רגל
בשר לחמין
בשר טחון לקציצות בשר
אורז
ראש שום
3/4 כוס שמן
פפריקה, מלח וקצת פטרוזיליה קצוצה
אופן הכנה:
1. הקציצות
• מוסיפים לבשר הטחון, קצת פטרוזיליה קצוצה, פפריקה, שמן, מלח ומעסים. מוסיפים מים רק במידה הנדרשת לעיסה לא סמיכה מידי.
• יוצרים כדורי הבשר (בגודל של כדור טניס)
2. האורז
• 
בשקית קוקי שמים אורז שטוף ומוסיפים מים (לכסות),שמן ומלח
3. החומוס
• משרים ללילה שלם את החומוס במים. במידה שרוצים שהחומוס של החמין יהיה רך משרים עם כפית אחת גדושה של סודה לשתייה.
4. והחמין
• שוטפים את החומוס המושרה ושמים בשכבה התחתונה
• מעל החומוס שמים לפי הסדר את תפוחי האדמה, ביצים רגל או גידים, ראש שום, בשר וקציצות ומניחים את שקית הקוקי עם האורז.
• מוסיפים את השמן ומכסים את החמין במים
• מוסיפים מלח ומתבלים בפפריקה
• שמים על האש לרתיחה
• מעבירים לפלטה ומכסים את הסיר בשמיכה
בשבת שירה אפשר במקום האורז לשים שקית קוקי עם ה”אשרשם” (ראה מתכון)

 

ארטישוק

• שוטפים את הארטישוקים (לוודא שהם טריים) וחותכים את הגבעולים.
• מקלפים קצת את הגבעולים
• מכניסים לסיר וממלאים מים
• מוסיפים מלח גס ומיץ מלימון או שניים (מוסיף אמנם לטעם אבל בעיקר כדי למנוע השחרה)

• מרתיחים ובודקים ע”י טעימה של עלה מתי לסיים

 

סלטים ומיוחדים (גוּרְמֶה)

סלטים

שְלָדָה
סלט תפוזים
סלט כרפס

מיוחדים (גוּרְמֶה)

טחול ממולא
מז’ואז’ין  
סלט תפוזים
תְרְפַס (Terfesse)

 

  סלטים
שְלָדָה

כמה מילים על הסלט המיוחד הזה:
* שלדה בשפה המרוקאית זה סלט ובעדה שלנו השם של הסלט הזה במקור היה “שלדה טייבה” שפירושו סלט מבושל, אלא שהסלט הזה היה כל כך שגור בפיהם של יהודי העדה שהם חתכו את המילה מבושל וקראו לו בקיצור “שלדה”.
* יהודי מרוקו האחרים העדיפו לחתוך מהשם המלא של הסלט דווקא את המילה סלט ולקרוא לו בקיצור “מבושל” וכך במקום “שלדה מטבוחה” הם קוראים לו בשפתם הקצת שונה משלנו “מטבוחה”.
* ה”שלדה” שלנו שונה גם בטעם וגם במרקם מה”מטבוחה”.
* ה”שלדה” כיכבה בשולחנות השבת והחגים
* אולמות אירועים נוהגים לכלול בתפריט הסלטים סלט שהם קוראים לו מטבוחה שאין לו שום קשר לא ל”שלדה” ולא ל”מטבוחה” של יהודי מרוקו.

הפלפל הקלוי

העגבנייה המקולפת

 

 

 

 

 

 

 

והשלדה המוכנה

לפני המתכון נציין שהטעם המיוחד של ה”שלדה” הוא תוצאה של תהליך בישול איטי וקפדני שבו כמות גדולה יחסית של מצרכים בסיסיים (פלפל ועגבנייה) הופכת לכמות קטנה יחסית של “שלדה”. האיכות של הטעם באה על חשבון הכמות שנעלמה.
המתכון:
כדאי להשתמש בסיר איכותי כדי שהעגבניות לא ידבקו לסיר.

כמות גדולה של עגבניות. (יש הטוענים שעגבניות תמר שלהן פחות מיץ מתאימות יותר)
לקלוף את העגבניות ולחצות אותן לרוחב.
לסחוט כל חצי עגבנייה.
לשים בסיר שמן בנדיבות (כך במקור) ולחמם.
להוסיף את העגבניות ומספר שיני שום.
להחליש את הלהבה.
להכין פלפל צלוי מקולף וחתוך מסונן מנוזלים ולהוסיף לתבשיל אחרי שהצטמצם לחצי.
לשלב פלפלים חריפים בהתאם לרמת החריפות הרצויה.
לבחוש בתדירות גבוהה.
להחליש את הלהבה לנמוכה ביותר ולהמשיך בבישול ארוך זמן. 
תיבול – מלח. (יש מי שמוסיפים פפריקה אך המהדרין יעדיפו בלי)

 

סלט תפוזים 

בימים שלפני עידן מאכלי הגּוּרְמֵה מפגש עם מתכון שבו תפוזים, פפריקה וזיתים שחורים מככבים יחד ברשימת המרכיבים לסלט היה בוודאי גורם לרבים להרים גָבָּה.
מה לתפוזים ופפריקה ומה לתפוזים ובצל וזיתים, תוהים עד היום רבים מאלה ששומעים על הסלט הזה שהיה נפוץ בקהילה של יהודי דבדו (ואולי גם בקהילות יהודים אחרות במרוקו).
אז לפני המתכון ואופן ההכנה הנה כמה מילים (או נכון יותר השערות) על מקורו של הסלט.
המטבח של ימינו מוצף במגוון עשיר מאד של סלטים וגם אם כמה מהם יחסרו בגלל מחסור זמני של מרכיביהם יש דאי והותר סלטים להציע במקומם.
לא כך היה בימים שבהם נולד הרעיון לסלט המיוחד הזה. מגוון הסלטים אז היה מצומצם יחסית ואת העגבנייה שהייתה מרכיב עיקרי בכמה מן הסלטים היותר נפוצים אפשר היה לצרוך רק בעונה שלה כפי שהיה בעידן שלפני החממות ובתי הקירור שדואגים לאספקה סדירה כל ימות השנה.
וכמו בבדיחה על המרוקאי שכשהציגו לו תמונה של שולחן עם שלוש רגליים ושאלו אותו “מה חסר בשולחן” השיב בלי היסוס.. “סלטים”, חסרונה של העגבנייה הורגש היטב בשולחן הסלטים המרוקאי.
“המחסור הוא אבי ההמצאה” מלמד אותנו הפתגם והמחסור בעגבנייה הוא זה שכנראה הביא למציאת תחליף מתאים וכך התפוז תופס את מקומה של העגבנייה בסלט כרפס וסלטים אחרים שהיו נפוצים בשעתם וכך גם נולד כנראה הרעיון לסלט החדש והמקורי שלנו שבו התפוז כבר איננו במעמד של ממלא מקום אלא מרכיב העומד בפני עצמו.
שולחן האוכל המרוקאי זוכה לחיזוק משמעותי עם סלט אסתטי וטעים שמפגיש טעמים וצבעים שאינם שגרתיים…. מישהו אמר גּוּרְמֵה ?

מצרכים:
* 2 תפוזים מקולפים (רצוי לקלף גם את המעטה הלבן)
* חופן זיתים שחורים מהזן של המקומטים (רצוי מהסוג היבש ולא הלח)
* בצל ירוק
* פפריקה
* שמן זית
* מלח
הכנה:
לחתוך את התפוזים והבצל הירוק (ראה תמונה), לגלען ולקצוץ את הזיתים (כל זית לארבע חתיכות) ולהוסיף את התבלינים והשמן.

כנס משפחתי

התכנסות, דברי פתיחה ותצוגה
הרצאות ואתנחתות
היום שאחרי – תגובות מבאי הכנס
תמונות מהכנס

 

 

 

התכנסות, דברי פתיחה ותצוגה

ההזמנה לכנס המשפחתי

קבלת הפנים 

 

מצגת תצוגה מוזיאונית מהכנסשי 7

 

דברי פתיחה – וידיאו

 

דברי פתיחה – תמליל

בדיוק בעוד שבוע מהיום ב-א’ באייר ימלאו חמישים שנה למותו של אבינו וסבינו יוסף הכהן ז”ל.  כאשר הגינו לראשונה את הרעיון לכנס המשפחתי לציון חמישים שנה למותו לא ידענו להגדיר איזה סוג של אירוע אנחנו רוצים. היה איזשהו אילוץ שבגללו קבענו את מועד הכנס שבוע ימים קודם למועד האזכרה השנתי והיו מי שתהו בצדק “למה לא במועד האזכרה השנתי ? “קשה לי לשחזר למה בדיוק היה חשוב לי שלא לקשור את האירוע עם מועד האזכרה . תוך כדי שיחה עם טובה היא אמרה  “זה כמו הילולה” וכששמעתי את המילה הילולה הבנתי בבת אחת איזה סוג של אירוע אני רוצה.
בארץ ההילולה כמו גם המימונה נחגגים לצערנו בהמוניות שאין לה שום קשר למקור.
בזיכרונות הילדות שאני נושא אתי, ההילולה שחגגו לזכרם של צדיקים זכורה כאירוע שמשלב שמחה והדרת כבוד וזה בדיוק מה שאנחנו מחפשים.
לא איזושהי אזכרה מורחבת, אלא אירוע עם צביון חגיגי, ועם הדר וכבוד כראוי לו לאיש הצדיק הזה שזכינו שיהיה אבי משפחתנו.
מיד ביטלתי אולמות אחרים שאיתם סגרנו או כמעט סגרנו ושמתי פעמי לעבר המקום הכי מכובד בסביבה וכשהגעתי לכאן קיבל את פני מנהל האירועים של המקום דניאל כהן שאחרי כמה דקות שיחה הוא כבר הודיע לי שהוא מזמין את עצמו לאירוע.
יושב אתנו כאן כבוד הרב רפאל מרציאנו, אדם יקר מאין כמוהו ומי שראוי היה לקבל מטעם יהדות יוצאי מרוקו פרס מפעל חיים, על פועלו לשימור ותיעוד השושלת והמורשת של יהודי דבדו בדגש על הכהנים לבית  סקלי.
אני מודה לו על כך שהואיל לכבד אותנו בנוכחותו.
אני רוצה לברך את בני הדודים שחלקם הגדול הגיעו מהצפון כדי לחלוק כבוד לדודם וכאן הייתי אמור להוסיף תודה לילדים של דוד משה שמאד רצו להגיע ונבצר מהם לצערנו עקב האירוע הקשה שפקד את האחות קמי, והנה במקום זה אני צריך להודות בתודה מיוחדת לילדים של דוד משה שהגיעו למרות האירוע הקשה שפקד ממש בימים אלה את אחותם.
בשם כולנו תודה מיוחדת לדניאל כהן שזה עתה הזכרתי על מאור הפנים והטיפול המיוחד שזכינו לו ממנו.
ואני רוצה לברך בני השושלת של משפחת הכהן סקלי לדורותיהם שהתקבצו כאן יחדיו כדי לזכור ולחלוק כבוד לאבי המשפחה יוסף הכהן סקלי ז”ל לרגל יובל שנים לפטירתו.
שני חלקים בערב הזה: החלק הראשון הוא לזכרו של סבא והחלק השני הוא לכבודו.
בחלק השני שהוא לכבודם של סבא וסבתא חשבנו שהדרך הראויה לעשות את זה תהיה ע”י כך שנביא בפני הצאצאים  את סיפורה של שושלת הכהן סקלי, וננסה ליצור איזושהי תשתית לשימור המורשת המשפחתית בתקווה שאולי אולי נצליח רגע לפני שיהיה מאוחר מידי, למנוע את הינתקות החוליות של השושלת.
ככל שהעמקתי בהכנות של התכנים לקראת ערב זה כך הלכה והתחזקה אצלי ההבנה ששושלת סקלי שידעה לשרוד אלפי שנות משברים עלולה דווקא בימים אלה שאחרי שיבת ציון שבהם הגיעה אל המנוחה והנחלה למצוא את עצמה במצב שבו רציפות הדורות נקטעת.
במשפט ההיסטוריה הדורות של ימינו הם אלה שיצטרכו לתת את הדין על כך.
התלבטנו הרבה איך לחלק את הזמן הקצר כל כך שעומד לרשותנו בין כמויות המידע והתכנים שצברנו ולבסוף החלטנו שהנוסחה המיטבית תהיה דפדוף מהיר מאד בדפי ההיסטוריה הרחוקה יותר במטרה לייצר גירויים לפנות לאתר מורשת סקלי שאנחנו מקווים להקים בעתיד.
לאירועים וציוני דרך שהם קרובים יותר ניתן סקירה מפורטת יותר. בכל ההרצאות שבהמשך יש מסר אחד שחוזר על עצמו, “מי שמעוניין יוכל למצוא חומר מפורט באתר  שיוקם”.
נקודה נוספת שאני רוצה לציין: המרצים שיעבירו את ההרצאות, אינם אנשי אקדמיה, אין להם ניסיון בעמידה מול קהל גדול והם אינם מומחים גדולים בהיסטוריה, אבל הם משלנו וזה מה שעושה אותם עדיפים על פני כל מרצה מומחה מן החוץ.
אני רוצה ברשותכם להתחיל בדברים לזכרו של סבא יוסף אבל מי שזכה להכיר אותם בחייהם יודע כי סבא יוסף וסבתא זהרה היו כמקשה אחת ולכן פה ושם אנחנו נדלג מסבא לסבתא  וכל מה שנאמר ונעשה הוא לזכרם ולכבודם של שני האנשים היקרים והמופלאים האלה.


הרצאות

מירושלים של העת העתיקה ועד לדבדו שבמרוקו  ההרצאה של טובה ומאיר שי 13
פרעות ופוגרומים ביהודי מרוקו  ההרצאה של אורלי
♣ SKALI.NET   ההרצאה של רוזי
מירושלים לירושלים  ההרצאה של דויד

אתנחתא מוסיקלית
השיר  “יאׂ מאמא”  דיקלה שרה

אתנחתא קומית 

מערכון דבדו 2014 – אריאל ושלומית

 

היום שאחרי – תגובות מבאי הכנס

אחרי הכנס מגיע שלב הסיכומים ולצורך זה פשפשנו קצת בתגובות שהתקבלו מהמשתתפים לאחר הכנס. לא הצלחנו להגיע לכל התגובות שנכתבו בשעתו אבל דאי היה לנו באלה שעדיין נשמרו במאגר המיילים כדי להבין שאם איננו רוצים להיות בבחינת “המוסיף גורע” עלינו להסתפק בהצגת התגובות כפי שהן.
נפתח בתגובה שנכתבה במענה למייל של רחלי שבו היא שיתפה אותנו בחלום שחלמה על סבתא זהרה מיד לאחר הכנס ובהמשך נביא תגובות שונות שמצאנו בתיבת המייל.

המייל של רחלי

הלילה חלמתי את ננה זהרה בבית שבמקור חיים שנשאר כמו שהוא היה, אבל הנוף שנשקף מחלון המטבח שונה לגמרי מזה שהכרנו עקב הפיתוח המואץ.
סבתא החליטה לנסוע עם טובה  לארה”ב למספר חודשים.
טובה אמרה שסבתא אוהבת שמש, וסבתא נראתה טוב ובבריאות טובה.
מאוד שמחתי לגלות בבוקר שחלמתי עליה.שי 15

 

התגובה לרחלי (למעשה התגובה לכולם)

 כמנהג מפרשי החלומות במרוקו נפתח ונאמר לרחלי “חלום טוב חלום שלום”. חלום כל כך ברור וישיר לא זקוק לפרשנויות, אוסיף רק שממש בזמן שחלמת שסבתא החליטה לנסוע לארה”ב, טובה הייתה במטוס בדרכה לשם ואני לא אתפלא אם סבתא השיגה כרטיס ב”דקה ה-90″.
ומהחלום של רחלי לחלומות של אלה שנטלו חלק בארגון הכנס המשפחתי לרגל יובל שנים לפטירתו של סבא יוסף ז”ל.
גם בחלומות הוורודים ביותר לא יכולנו לצפות למבול כזה של תגובות נרגשות ומרגשות עד כלות.  מי בטלפון, מי במייל ומי ב- sms, כל אחד במילותיו מתאר חוויה חד פעמית ומיוחדת במינה.
להלן לקט ציטוטים שלא קראתם במיילים של רשימת התפוצה.

” .. אין אני זוכר ולא הייתה חוויה כה מרגשת..”

” חוויה של פעם במיליון “

” הדבר הכי טוב שקרה לי ..”

” חוויה שניקח אתנו עד הקבר..”

” מושלם, מושלם, מושלם “

” אנחנו לא מפסיקים לדבר על זה עם הילדים בחו”ל “

” אין מילים, כל מילה מיותרת”

” כבר כמה ימים שאני לא מפסיקה לחשוב על זה “

” גם אני מאמינה שסבא וסבתא היו אתנו “

ועוד ועוד …

הדאגה והחששות שקדמו לקיום הכנס התמוססו והתפוגגו והלב מוצף בתחושות מעורבות של הקלה, תודה והתרגשות עד כדי אופוריה.
את אלה שהיו בקדמת הבמה מאיר, טובה , אורלי, רוזי, דויד, דקלה, אריאל, שלומית, נונה אחותי, הרב מרציאנו והמנחה המהולל אבי בירכתם כבר במיטב הברכות ואני כמובן מצטרף לים הברכות שבירכתם אותם וברשותכם אני רוצה להודות לאלה שטרחו מאחורי הקלעים.
תודה למעצבת הגרפית צאלה, ליועץ המולטימדיה אריאל, למאיר מעביר השקפים והעזר כנגד של אורלי, למעצבות התצוגה מלי ורחלי, לעוזרת ההפקה הראשית רחל (אשתי), לדיילות המקסימות נועה, גלי ומאיה ותודה לשמחה (שהיה לה מאוד קשה עם זה שהיא לא צריכה לבשל שום דבר לקראת האירוע) ותודה לדבורי על החומר הרב שליקטה לצורך בניית האתר וארגון הכנס.
יש מי שרצו לקחת חלק במשימה והנסיבות מנעו מהם ויש מי שרצו וקבלו “מכתבי פיטורין” (תשאלו את אלעד ומלי), לאלה וגם לאלה הרבה תודה.
יבואו על הברכה טובה ומשה אשר כפי שכולם כבר יודעים נטלו על עצמם את החלק הארי של מימון האירוע ולא חסכו בדבר שיש בו כדי להוסיף למכובדות וליוקרה של האירוע, מבחירת האולם ועד העיצובים והטיפים ברוחב לב, כיאה לרוחב הלב של סבא יוסף וסבתא זהרה.
כיאה לכוהנים אמתיים אי אפשר בלי קצת כעסים והתרגזויות בדרך ולמרות שאני בטוח שאלה לא היו כעסים המותירים משקעים, סליחה ממי שאולי בכל זאת נותרו אצלו פירורים.
זה איננו סיכום אלא כמה מילות תודה וברכה, את הסיכום אני מקווה נעשה בהמשך.

תודה לכולם

פנינה

אברהם וטובה אחיי הקטנים האהובים והחכמים, כל הכבוד על האירוע המדהים ואני מקווה גם המאחד בו זמנית פשוט היה מדהים.
עצם המחשבה להחזיר אותנו שישים שנה אחורה ולחיות את תקופת התמימות הטהורה הזאת ולו רק לארבע השעות המדהימות האלה, רק זה היה שווה את כל הערב, שלא נדבר על הארגון המחשבה על כל פרט ופרט ועל שכמעט כיסיתם כל תקופה ותקופה של חיינו לצד הורינו שהיו אנשים מיוחדים במינם
אשריהם שבנו דור שכזה, תודה לאל, לדעתי אתמול הם התאחדו, לא כן הדבר?
זה מצחיק קצת אבל ככה אני מרגישה אז שוב תודה לך אברם אחי היקר שרק תהיה לנו בריא ותמשיך לאתגר אותנו ב”ה ושתזכה לחיים ארוכים ובריאים אמן.
ואתם טובה ומשה על ההשקעה כי בלעדיכם זה בטח לא היה יוצא לפועל אני רוצה לברך כל אחד ואחד שתרם את חלקו בדבר המדהים הזה.

משה

לקראת המפגש, במהלכו ובעיקר אחריו מלווה אותנו התרוממות רוח. התגובות לאירוע יוצאות דופן וזכינו להיות חלק מאירוע מיוחד.
אני יושב אצל דוד אברהם וחולק עמו חוויות מרגשות ובמיוחד מתגובתם של בני הדור הצעיר אשר מגלים מעורבות מרגשת.
יישר כח על פרק חדש בתולדות המשפחה.

מלי

דוד אברם ודודה טובה יקרים
תודה לכם על הרעיון, היוזמה ומעל הכול הביצוע המושלם לערב מלא בנוסטלגיה, בהומור עם המערכון המקסים והמשעשע עם שלומית ואריאל, ובהתרגשות שלא השאירה עין יבשה משירתה הנפלאה של דקלה
ואחי היקר והמוכשר שאפו על ההנחיה.
כן ירבו מפגשים משפחתיים

אריאל

ראשית כל שלום לכולם ושבוע טוב.
אני מתרגש מהתגובות המרגשות לערב המרגש שחווינו. בכל מכל היה בו. כמו תבשיל מרוקאי משובח מבית מטבחה של סבתא, עם כל כך הרבה טעמים, ריחות והפתעות שרק עושים חשק לעוד.
שאפו לאבא ! כל הכבוד לדודה טובה ודוד משה, כל הכבוד לאימא רחל שלנו (אני באמת אובייקטיבי) כל הכבוד לכל העוסקים במלאכה וכל הכבוד לסבא וסבתא שלכבודם ובזכותם יכול היה להתקיים ערב מסוג זה. ניכר היה שכל מי שידו הייתה בדבר עשה זאת באהבה כה גדולה לשני האנשים היקרים האלה.

ירון ואיריס

דוד אברהם היקר, אנחנו כמובן מצטרפים לכל הברכות והתודות, (איך לא?!) שקלנו אם להוסיף את ברכתנו מחשש שנחזור על דברים שנאמרו אבל כידוע כשיש ספק אין ספק.
הגשמת חלום עבור לא מעט אנשים שחשבו אך לא העזו… תודה על שהעזת וטרחת יש לכך משמעות הסטורית וימים יגידו. היה פשוט ערב מרתק וקסום! בחוכמה ובשנינות שולבו בכי, צחוק, היסטוריה ונוסטלגיה.
תודה לרחל שוודאי היוותה לך רוח גבית.
תודה לכל מי שנשא דברים: מאיר, טובה, אורלי ומאיר, וכמובן לסטנדאפ האדיר של הערב מפיה של רוזי (של נונה) שנתנה הופעה מיוחדת.
לאריאל ושלומית על התקדימון לסידרה (תודה על הקישור), פשוט ה ו ר ס ! אין מה לומר.
לדקלה המוכשרת והמרגשת עד דמעות, לעיצוב המיצגים במקום ובכלל לכל מי שעסק במלאכה וכמובן לטובה ומשה על התמיכה.
הרבה בריאות ורק בשמחות!!
שבוע נפלא לכולם.

אסתר

תודה לכל המשתתפים ותודה ענקית לאחי אברהם ואחותי טובה על ערב מהנה ומושלם מכל ההיבטים וכמובן לאחיין הגדול מכולם שהנחה את הערב הנפלא לזכרם של ההורים הנפלאים שהיו לנו !!!!!!!
זכינו בגדול תודה, תודה, תודה אחי היקר.
אוהבים אותך !!!

דנה

Thanks again and again.

Ariel & Shlomit – thanks for the YouTube link – I am already proudly sharing it with friends!

 

ספי
אמנם חלף זמן מאז כנס המורשת והרבה כבר אמרו וכתבו את תודותיהם, אבל הביטוי “עבר זמנו – בטל קורבנו” לא תקף במקרה זה.

אבא היקר והמוכשר, שעבד על הפרויקט ימים כלילות, ובמקרה שלו, הביטוי לא בא רק להמחיש את היקף העבודה, אלא, ממש, כפשוטו, אבא עבד ימים כלילות, בכל שעה משעות היממה, בכל יום, כל השבוע, כל השנה. כולנו ראינו בכנס את היקף העבודה, אבל בתור מי שנמצא בקשר יומיומי עם ההורים, אני יכול להעיד שהיקף העבודה היה בלתי נתפס. החל מהתחלת המחקר, התנעת הרעיון ובנית השלד, דרך כתיבת החומר, למידה עצמית של תוכנות המחשב שהיו בשימוש ועד להוצאה לפועל של הערב המופלא הזה.
אמא, שהיתה העזר שכנגדו, שתמכה ועזרה ופטרה אותו מהדאגות השוטפות למשק הבית.
דודה טובה ומאיר של נונה על ההרצאות והעדויות ממקור ראשון.
אורלי ומאיר על הגילויים המפתיעים (מאיר – על העברת השקפים בתזמון מושלם. (רואים שהשקעתם בשיעורי בית)
אבי של שמחה, על קולו הערב והנחית הטקס המקצועית שנעשתה בחן רב בנועם ובהומור.
רוזי של נונה על הקלילות והאתנחתות הקומיות הרבות שהיא אפשרה לנו.
דקלה, על הצמרמורת שהעבירה בכולנו, היינו אתך והתרגשנו עד  דמעות.
הרב מרציאנו, שעבודת המחקר שלו היא בבחינת עבודת קודש.
אריאל ושלומית, תמשיכו בקו הזה, ועוד נראה אתכם בסרטים בערבית בערוץ 1 אתם עוד תקבלו את האוסקר של הסרטים בערבית.
מלי ורחלי על סידור התערוכה.
לדיילות השירות המקסימות.
לכל מי שמניתי כאן, תודה מיוחדת על ערב מושלם, ואם נחזור לתודות מההתחלה, תודה ענקית לכל מי שהגיע, שכן הערב לא היה מרגיש כך ללא הנכונות הרצון והעניין של כל המשתתפים.
כולנו הרגשנו משהו מיוחד וקבלנו המון בערב הזה, אבל אני מרגיש את עצמי בר מזל יותר מכולם – וכאן אני מגיע לתודה האחרונה (והחשובה ביותר עבורי).
תודה לדוד (של עליזה) על המעיל העליון של סבא יוסף שסבתא זהרה נתנה לו אותו בחייה ובמחווה יוצאת דופן הוא החליט להעניק לי אותו במהלך הכנס.
מאוד התרגשתי לקבל אותו, ושוב תודה לך דוד על הכבוד שנפל בחלקי בזכותך.

 

ורד

שלום לכולם!
אני מצטרפת לברכות בני הדודים שהקדימו אותי, היה ערב מרגש, מלמד ומאחד בצורה יוצאת דופן.
מודה לדוד אברהם ולכל העוסקים במלאכה!
התמוגגתי מכך שנחשפה פיסת ההיסטוריה המשפחתית בפני ילדיי, וגרמה להם להסתקרן ולהיות צמאים לעוד מידע.
מחכים לאתר

 

תמונות מהכנס

כדי לא להעמיס על האתר משקל יתר חילקנו את התמונות שצולמו במהלך הכנס המשפחתי לארבע קבוצות כך שבכל פעם נעלה קבוצה אחת ומעת לעת נחליף ביניהן.

תמונות מהכנס: קבוצה 1

 

דֶבְּדוּ עיר הכהנים

העיירה דבדו
תולדות היישוב היהודי
ציוני דרך
ייחודם של יהודי דבדו
על המוצא הסיביליאני
רבנים בדבדו
תמונות עם חזון
דבדו בסרטוני יוטיוב 



 

העיירה דֶבְּדוּ

דבדו היא עיירה במזרח מרוקו שבה כ-5000 תושבים. התפרסמה בקהילה היהודית שהתגוררה בה ונקראה גם בשם עיר הכהנים.
debdou 2בתי האב היהודיים הראשיים בדבדו היו: מרציאנו, בן חמו, מרעילי, ענקונינה, בן סוסאן, בן גיגי, ומשפחות כהן-סקלי. כל התיאורים שקראתי או שמעתי על דֶבְּדוּ מדגישים את הקסם המיוחד שלה, את נופיה המרהיבים ואת האווירה המיוחדת ששוררת בה. הנה למשל תיאור מתוך רשמי מסע של נסים קריספיל שטייל שם. “אמרו עליה שהיא “ירושלים הקטנה” ושכהנים שגלו אחרי חורבן הבית הראשון מצאו בה מפלט. ספרו על מעיין שמימיו קרירים ומי שלא לגם מהם, לא לגם מים חיים מימיו. אמרו שגינות וגנים עוטרים לה וגם הרים סביב לה. האמירות הללו חלחלו לתודעתי כילד וצפנתי אותם בתיבת המסעות הדמיונית שלי”. עם הזיכרונות האלה הוא יוצא למסע לדֶבְּדוּ בשנת 1996 והוא מתאר: “… בינות לגינות שְלָחִין ומטעי פרי היא קורנת ברעננותה ובשכשוך פלגי מעיינותיה, כזאת היא, עולה ביופייה על הדמיון שצפנתי בתודעתי”.
צריך לראות כדי להאמין שהתיאורים המפליגים בשבח נופיה הקסומים של דבדו נאמנים לאמת אז הנה לכם טעימה קטנה ממראות העיירה וסביבותיה

לאחרונה יצא דויד (הבן של עליזה) עם אשתו וילדיו למרוקו לטיול משולב במסע שורשים. הם נהנו, התפעלו והתלהבו מנופים עירוניים, הרריים ומדבריים רבים, אבל הביקור בדֶבְּדוּ היה משהו מסוג אחר, קסום ומרגש, נופים ציוריים, מראות קדמוניים, אנשים לבביים שממשיכים לכבד את היהודים שחיו בה ואת בתי הקברות ובתי הכנסת שלהם. מקום שובה לב שבכל נשימה אתה שואב לתוכך פיסה מההיסטוריה.

street1זהו המקום שבו אתה יכול לחוש ולגעת בשורשי אילן היוחסין של הכהן סקלי הכי עמוק שאפשר להגיע.
את המשך התיאורים המרהיבים על החן המיוחד של דֶבְּדוּ נותיר ל”רשמי מסע” אחרים שעוד יבואו וזה המקום להודות אל מי שיותר מכל אדם אחר בדורנו מזוהה עם המורשת של יהודי דבדו- הרב ההיסטוריון והגנאולוג אליהו רפאל מרציאנו אשר מאז היותו עלם מקדיש ימים כלילות לחקר המורשת של יהודי דבדו. המחקרים שערך והספרים שכתב היו הגורם המניע הראשוני לעיסוק בענייני המורשת וספקו לנו מידע שקשה להפריז בחשיבותו לפרויקט שלנו.

 לצפייה במצגת דבדו  לחצו כאן

 

 תולדות היישוב היהודי

debdou 1912

דבדו בימים שאבות אבותינו גרו בה

גזרות קנ”א שבעקבותיהם הגיעו מגורשי סיביליה ובהם בני משפחת הכהן סקלי התרחשו בתקופת שלטונה של השושלת המרינית במרוקו שיחסה ליהודים היה טוב במיוחד. הרב שלמה הכהן אצבאן (הרש”ך) מספר בקונטרס “יחס דבדו” כי:
“האדון המושל בצדק ואוהב האמת האדון הקפיטאן דולו ציווה עלי להבין ולחקור באיזה זמן נתיישבה עירינו זאת דובדו יע”א” …….”ולעשות רצון האדון המושל חפצתי ויגעתי וחיפשתי ומצאתי……”.
הרש”ך חוקר שטרות קנין ומכירה עתיקים, שטרי כְּתוּבָּה, תקנות שתקנו חכמים מדבדו, והוא מנתח את לשונם של בני הקהילה “שהם מדברים באיזו מילות ושמות שרישומן ניכר שהם לשון ספרד כמו הכתונת שבלשון ערב קורין אותה קשאבה ואנו קורים אותה קמג’א ……” והוא מגיע למסקנות שהכהן סקלי הגיעו למרוקו מסיביליה ” ונמצא שדובדו הייתה מיושבת .. קרוב לזמן גירוש קשטילייא שהיה בשנת רנ”ב (1492)”. עוד הוא כותב “שאפשר שגולי סיביליה הם תחילת יישוב עירינו דובדו, והוא מעלה את האפשרות שבזמן ההוא הייתה מחלוקת בין הערבים וברברים עם הספרדים, וכשגלו היהודים מעיר סיבילייא קבלום הערבים בסבר פנים יפות והניחו להם לבחור לשכון במקום אשר ירצו”.
למסקנה של הרש”ך יש ראיה ברורה ממכתב ששלחו ראשי הקהילה לחכמי פאס.. “זאת לדעת רבותי קרוב למאה שנה משיצאו אבותינו מדבדו…ובשנת ת”ן חזרנו בפקודת המלך ירום הודו לדבדו…וכעת נספר לכבודכם פרשת בית הכנסת הנ”ל, אבותינו ספרו לנו ששם היו אבות אבותינו מתפללים כאשר קהילת דבדו הייתה רבתי …”, ממכתב זה עולה כי בשנת ש”ן (1590) עזבו יהודי דבדו את הקהילה ובשנת ת”ן (1690) שבו אליה, ואם נניח שיהודים חיו בדבדו לפחות חמישים שנה בטרם עזבו אותה בשנת 1590 הרי שיהודים התיישבו בדבדו לפני שנת ש’ (1550).
בספרו “תולדות היהודים באפריקה הצפונית” כותב ההיסטוריון חיים הירשברג על פורטוגזי אלמוני שמזכיר בשנת 1596 את הימצאותם של “יהודים רבים” בדבדו.

החוקר נחום סלושץ ערך בדיקה של כתובות על מצבות בשניים משלושת בתי העלמין היהודיים שבדבדו והוא מגיע למסקנות דומות לגבי תחילת היישוב היהודי בדבדו.
עפ”י סלושץ המצבה הקדומה ביותר של יהודי שנמצאה בדבדו היא של חכם בשם ר’ יוסף בן שמעון הכהן סקלי שנפטר בשנת תפ”ד (1729).

במקום אחר מנתח סלושץ את החיבור של הרב אבנר ישראל צרפתי “יחס פאס” שבו הוא מספר על הפרעות של שנת 1465 וכותב “… הישמעלים הרגו ביהודים כרצונם…. קהל קדוש שבלא הוא כה מיוחד ומיוחס עד שהוא קהל בפני עצמו בתוך קהל פאס”. סלושץ טוען שקהל “שבלא” הוא קהל הכהן סקלי מבני כהני סיביליה שגלו לפאס והוא מוסיף שלאחר שנמלטו, רבים מהם הגיעו לדבדו.

לעניין המוצא הסיביליאני של הכהנים מדבדו כותב הרש”ך, “ועוד מצאתי שטרות רבים אשר בהם כותבים שם העיר בשם שיביליה במבוי היהודים, ובשטרי מקנה הגנות והשדות היו כותבים שמשקין אותם ממעין שיביליה.” והוא מגיע למסקנה “עתה ידעתי כי הכהנים אשר בקהלתנו…… הם יצאו מגולת שיביליה … שרבים מהגולה של שנת קנ”א, באו לדבדו והם בעצמם מעידים שהמה מגלות שיביליה ועשו זכר לגלותם שלא תשכח וקראו שם העיר שיביליה לאות ולעד לזרעם אחריהם שלא תשכח”.
לצפייה בסרט יוטיוב “היהודים של דבדו” :  “les juifs de debdou” 

כיבוש דבדו ע”י הצבא הצרפתי בשנת 1911

 

ציוני דרך

במכתב ששלחו לפני כשלוש מאות שנה יהודי דבדו לרבינו יעקב אבן צור מהעיר פאס הם מציינים “וחנא מן לקהל די שיבילייא…..” (אנחנו קהל סיביליה..)
ככל הנראה בשל מצב בטחוני רעוע עזבו יהודי דבדו את העיר בשנת 1590 לערך ומתיישבים בדאר בן משעאל והם שבים אליה רק כעבור כמאה שנה אחרי שמלך מרוקו מולאי איסמעיל מבקש מהם לשוב אליה.

  • בעקבות מגפת דבר שפקדה את דבדו בשנת 1745 עזבו את העיירה 300 משפחות יהודיות ונותרו בה כ-330 משפחות מהם כ- 160 בתי אב של הכהן סקלי, כ- 110  מרציאנו (במקור מורסיאנו) וכ-60 בתי אב של משפחות בן שושן, בן חמו ובן נעים.  
  • בני משפחת מרציאנו הגיעו לדבדו מהעיר Murcia שבדרום מזרח ספרד.
  • בין משפחות מרציאנו למשפחות הכהנים שבדבדו נתגלעו סכסוכים ומחלוקות. 
  • החל מהמחצית השנייה של המאה ה-19 החלה דבדו להיוודע כמרכז תורני, והיא ייצאה רבנים וחכמים לערים רבות באזור, ולמרוקו בכלל.
  • בין השנים 1840-1890 עלו לארץ ישראל יהודים רבים מיהודי דבדו ובהם בני משפחת הכהן סקלי והם התיישבו בטבריה, צפת וירושלים.
  • במאה השמונה עשרה רבים מיהודי דבדו עוזבים את העיירה לאלג’יריה, ליישובים אחרים במזרח מרוקו ולערים אחרות.
  • באופן לא רשמי שימש דוד הכהן סקלי כמושל העיירה בין השנים 1910 – 1895 
  • בעקבות מרד במלך מולאי עבד אל עזיז ( בנו של חסן הראשון) שהנהיג בוחמרה הוא השתלט בשנת 1904 על אוג’דה, דבדו וערים נוספות. בוחמרה הטיל מסים כבדים על יהודי דבדו, בזז ושדד את רכושם וכלא עשרה מהנכבדים של משפחות המתנגדים ועינה אותם. יהודים מדבדו עברו לאלג’יריה, אוג’דה ומקומות נוספים.
    המרד גרם לפילוג של יהודי דבדו לשני מחנות, הכהנים שתמכו במורד ולעומתם משפחת מרציאנו ואחרים שנשארו נאמנים למלך. המתיחות בין קהילות היהודים בדבדו הייתה בשיאה ותדמיתם של הכהנים נפגעה בשל התמיכה שלהם במרד.

  • דבדו הייתה עיר של סופרי סת”ם שכתבו על קלף איילים ולספרי התורה שלה היה ביקוש רב.
    ספר תורה עתיק יומין מדבדו נמסר למוזיאון ישראל ע”י יצחק רבין שקיבל אותו כמתנה בביקורו במרוקו בשנת 1974. על קורותיו של ספר תורה זה קרא כאן
  • בעשור השני של המאה העשרים לאחר החלת משטר החסות הצרפתי גבר הבטחון של יהודי מרוקו ובעקבות זאת רבים מיהודי דבדו החלו לחפש מקומות ישוב שמזמנים אפשרויות כלכליות טובות יותר. זוהי התקופה שבה רבים מבני הכהן סקלי מגיעים ליישובים אוג’דה, תאוורירת, לעיון, ברגנט, גרסיף ויישובים אחרים שבמזרח מרוקו.
  • קהילת דבדו המשיכה לשמש קהילת האם לקהילות היהודים של מרבית היישובים במזרח מרוקו ובהם אוג’דה, לעיון, תאוורירת, מיסור, גרסיף, בְּרְגְן וג’ראדה. בחלק מהיישובים האלה היהודים שמוצאם מדבדו היוו את הרוב בקרב יהודי הקהילה.
    במפה הבאה מצויינת העיירה דבדו והיישובים אליהם נפוצו היהודים לאחר החלת השלטון הצרפתי.

    לחץ להגדלה

     


ייחודם של יהודי דבדו

  • דבדו נקראה עיר היהודים משום שרוב תושביה (שני שליש) היו יהודים והיא נקראה עיר הכהנים בגלל הכהנים המיוחסים בני סקלי שגרו בה.
  • השכונה היהודית בדבדו הייתה במרכז העיירה והייתה מוקפת בשכונות מוסלמים ובניגוד להרבה מקהילות היהודים במרוקו היא לא הייתה מוקפת חומה.
  • החוקר והמזרחן נחום סלושץ מגדיר את יהודי דבדו כ”בריאים וחזקים בגופם וברוחם ועשויים ללא חת” והם “סבלו פחות מיתר קהילות מרוקו מפגיעות מוסלמים”, ועוד הוא כותב “והם אנשי מעשה וזרוע ובזמן פרעות היותר מסוכנים במדינה הם נוסעים ועוברים עד לאטלאס ובכל מקום יש להם אנשי מודיעין ומגינים”
  • לתושבי דבדו הייתה גאוות יחידה ונאמנות ליישוב. “בני דבדו המפוזרים במרוקו ובאלג’יריה שומרים אמונים לעיר מולדתם ומתגאים בה” כותב סלושץ.

    מזוזה עתיקה מדבדו (שדומה לה קבועה על משקוף ביתי)

  • אצילות יהודית וכבוד עצמי היו מסימניהם של יהודי דבדו. הקצין הצרפתי דה פוקו שלא חסך שבט לשונו מיהודי מרוקו מצא בדבדו “יהודים ששימשו דוגמה של התנהגות טובה”. לפניו כתב ר’ משה אדרי כי “התושבים המוסלמים מוקירים מאד את יהודי דבדו”. חברת כל ישראל חברים דווחה באחד מפרסומיה: ” יהודי דבדו מכובדים ואינם עוסקים בקבצנות בשום מקום”.
    והחוקר נחום סלושץ כתב: “אורחות חיי יהודי דבדו מתוקנים יותר מאשר במקומות אחרים. המידות הטובות, דרך ארץ והצניעות היו לקו יושביה, היהודים מכבדים ומתכבדים”.
  • החוקרים גילו דמיון רב בין הכהנים של דבדו לכהנים של ג’רבה שבתוניס.
  • ליהודי דבדו היה מבטא מיוחד שאינו דומה לזה של קהילות אחרות והוא דומה יותר לזה של יהודי מערב אלג’יריה. (שקשור כנראה לגירוש קנ”א)
  • רוב הכהנים של פאס מקורם בדבדו.
  • מוצאה של קהילת היהודים בספרו הוא מדבדו ומתפילאלת
  • בשנת 2014 נחנכה בירושלים כיכר על שמו של הרב שמואל מרציאנו (סבו של הרב אליהו מרציאנו) שהיה ראש ישיבה בדבדו. 
  • שכונת היהודים בדבדו באדיבותו של דוד הכהן (נפאח)

     

     

    המוצא הסיביליאני של יהודי דבדו – ראיות נסיבתיות וראית זהב אחת

    המוצא הסיביליאני של יהודי דבדו נשען בעיקר על מחקר של הרב שלמה הכהן סקלי אסבאן שהגיע למסקנה הזאת אחרי בדיקה של שטרות עתיקים וחקר אטימולוגי על מוצאן של מילים.
    הראיה האחרת שהיא כולה נסיבתית היא ה”תורה שבעל פה” שעברה מדור לדור שסיפרה על המוצא הסיביליאני ואפילו המעיין הנובע במרכז העיירה שנקרא עד היום מעין אשיביליה הוא חלק ממנה.
    לדאבוננו השטרות ששימשו את הרב שלמה הכהן כדי לקבוע את המוצא הסיביליאני של יהודי דבדו נעלמו כלא היו, ואבותינו שעניינים של תיעוד לא היו כנראה בראש מעייניהם הותירו לנו מעט מאד אסמכתאות, אבל לשמחתנו בין האסמכתאות האלה נמצאת גם “ראית זהב” אחת.
    זהו שטר בוררות שנכתב בשנת הת”ץ (1730) בידי שלושה דייני בית דין אודות חלוקת ירושה של בתים ונחלת אדמה, שהותיר אחריו דוד בן יעקב בן דוד מרציאנו שאותם הוריש לארבעת בניו ושתי בנותיו.
    השטר הכתוב בכתב רש”י הופקד ע”י הרב אליהו מרציאנו בספריה הלאומית אחרי שהוא תרגם אותו לעברית.
    השטר

    והתרגום  (אם התצוגה של התרגום מתעכבת נא ללחוץ כאן)

    כבר בשורה השנייה אנחנו קוראים על המוריש ש”הניח אחריו חצרו הידועה בסיביליה במלאח היהודים…” והנוסח חוזר על עצמו גם בדף השני “..בסיביליה במלאח היהודים ומצד צפון ל…”.
    לא “בדבדו במלאח היהודים” אלא “בסיביליה במלאח היהודים” !!
    החוקר נחום סלושץ מספר על יהודי דבדו שהמשיכו “לשמור אמונים לעיר מולדתם דבדו” גם לאחר שעזבו אותה לערים אחרות. הנאמנות הזאת הייתה כנראה טבועה עמוק בתכונות האופי של יהודי דבדו ומי שמחפש עדות לה יכול למצוא אותה אפילו אצל צאצאי הקהילה שנולדו וגדלו בערים אחרות כמו תאוורירית, לעיון ועוד שהזיהוי שלהם הוא כ”דבדוביים” ולא כ”תאוורירתים” או “לעיונים”, וזאת על אף שמרבית יהודי דבדו עזבו אותה כבר בשנים שלאחר החלת השלטון הצרפתי.
    אין זאת אלא שהנאמנות לעיר המולדת דבדו שאנחנו מכירים החלה בנאמנות לעיר המולדת סיביליה.
    יידרשו מאות שנים עד שהאבולוציה הפועלת מכוח העיר החדשה דבדו תגבר על כוח הנאמנות לעיר המולדת סיביליה וכשהאבולוציה משלימה את משימתה הנאמנות שהיתה שמורה לסיביליה עוברת לעיר המולדת החדשה דבדו.
    ולמה דווקא לסיביליה עיר מולדתם של הכהן סקלי ולא לטולדו עיר מולדתם של משפחות בן שושן או מורסיה של בני מרציאנו, פשוט משום שהכהנים היו היהודים הראשונים שהגיעו והם גם היו הרוב הגדול של היישוב היהודי בדבדו.

    מעיין סיביליה בימים עברו

     

 

רבנים בדבדו

רבי דוד הכהן סקלי

מצאצאיו של רבי דוד הכהן הנקרא ארבי לקביר שהיה ממייסדי הקהילה בדבדו ומרבניה הראשונים ונקרא על שמו.
בנם של רבי משה הכהן ורחל (ממשפחת אסאבאן) נולד בדבדו בשנת תרכ”ב (1862).
רבי דוד הכהן סקלי 4בגיל שלוש עשרה היה לתלמידו של החכם אברהם בן שושן ולאחר מכן לימד תורה את ילדי דבדו מהם יצאו רבנים גדולים ומוכרים.
בשנת תרנ”ו ביקש להגשים חלום ולעלות לארץ ישראל אך בני הקהילה בדבדו הפצירו בו להישאר עמם.
בשנת תרנ”ז (1897) עבר לעיר תלמסאן שבאלג’יריה שם לימד בישיבה והיה לדיין.
בשנת תר”ס (1900) הוזמן ללמד בישיבתו של חכם אברהם חסן בעיר אוראן שבאלג’יריה והיה לדיין ובשנת 1923 התמנה לראב”ד.
רבי דוד הכהן עסק בתלמוד, משפט עברי, פסקי הלכה, בזוהר ובקבלה וכתביו מכילים ציטוטים רבים מהזוהר ומכתבי האר”י. הרב ניתח את מקורותיהם של עשרות מנהגים.
ההתקדמות המדעית והטכנולוגית בתקופתו הביאה אותו להתייחס בכתביו באריכות למכשירי רדיו, טלפון, מטוס ועוד. כמו כן מתייחס הרב בכתביו לשלטון יהודי בארץ ישראל ולשפה העברית.
נחשב בדורו לאחד מגדולי הפוסקים של יהודי צפון אפריקה וזכה להערכה רבה מצד הרבנים מארץ ישראל ורבני צפון אפריקה. הרב יוסף משאש שהיה רבה הראשי של חיפה כינה אותו באחד ממכתביו “המלך דוד הכהן”.
תמך בציונות וראה בעין טובה את העליות לארץ והקפיד על כך שכתביו וספריו יודפסו בארץ ישראל.
בין הספרים שחיבר: ‘קריית חנה דוד‘ – שו”ת על ארבעת חלקי השולחן ערוך;  ‘לך דוד‘ – דרשות על התורה; ‘משכיל לדוד‘ – ביאור על הזוהר; ‘קרן דוד‘ – חידושים על הש”ס; ‘ילקוט דוד‘ – על הזוהר; ‘בנפש דוד‘ – מאמרי הלכה ואגדה; וכן החיבורים ‘בשוב דוד‘, ו’לדוד ברוך‘.
היה ידוע במנהגי הפרישות שנהג בעצמו, נהג לצום ימים רצופים וכן נהג לקבוע את מנת המזון שיאכל לפני כל ארוחה.
הוא נפטר ביום כ”ד באייר תש”ח (1948) בגיל 86.
גדולתו בתורה, חסידותו וצדיקותו ממשיכים להדהד עד ימינו אלה ובכל זאת אני ורבים שכמותי מבני משפחת הכהן סקלי לא ידענו על קיומו עד לאחרונה וכשכבר “גילינו” אותו התחלנו אט אט לחשוף עוד ועוד גילויים אודותיו.
זה התחיל בעלון לשבת שמחולק בבתי כנסת סמוך למועד פטירתו ומספר על הרב הקדוש המשיך בגילויים אודות תפילות הנערכות לעילוי נשמתו והילולות כפי שנוהגים לעשות לזכרם של צדיקים יחידי סגולה ובדרשות ביוטיוב שעוסקות בדמותו של הרב הצדיק.
כל גילוי בפני עצמו גרם לנו להתרגש ואז בא הסיפור שהותיר אותנו משתוממים ובפה פעור, קיראו והיווכחו

רבי דוד אבן כליפא שהיה תלמידו בישיבת “יגדיל תורה” וכשבגר נהיה לחותנו עלה לארץ והתיישב בירושלים. בשנת 1985 הקים בית כנסת ובית מדרש שנקראים ” קרית חנה דוד – מכלל יופי” ובצוואתו ביקש מתלמידו הרב מנחם שוראקי להמשיך את דרכו.
ביקרתי במקום ומצאתי שם קבוצת לומדים במהלך שיעור ותוך כדי כשהצגתי את עצמי כנצר לשושלת הכהן סקלי שבא לראות מקרוב וללקט דברים מפיו של הרב שוראקי, התפתחה שיחה שהותירה אותי נפעם ונרגש מהדבקות ומהמסירות שבה הם שוקדים על הנצחת מורשתו של הרב דוד הכהן סקלי ואת היחס המיוחד שיש להם לשם “סקלי”.
במשך יותר משלושים שנה שוכן לו בית המדרש הזה ברחוב אמציה שבו גרו במשך כל הזמן הזה בני משפחה שלנו, הרחוב השוכן בפאתי שכונת קטמון הישנה שבה אני גר ונמצא במרחק קצר מאד משכונת מקור חיים שבמהלך השנים התאכלסה ברבים מבני משפחת הכהן סקלי ובמשך כל הזמן הזה רובנו ככולנו לא ידענו על קיומו של מפעל ההנצחה המיוחד לזכרו של האדם הדגול והמיוחד במינו. (קישור לאתר בית המדרש)  http://www.mikhlalyofi.org/?lang=he

ישיבה ובית כנסת ע”ש הרב דוד הכהן סקלי רחוב אמציה פינת יותם ירושלים

קבלה על טיפול רפואי שקיבל הרב דוד הכהן במרפאה של בית חולים בעיר אוהרן (Oran) שבאלג’יר. השנה המופיעה בתחתית הקבלה (שחלקה מכוסה בחתימת היד) היא כנראה 1913. (לחץ להגדלה)

המכתב שעוסק בעניין יבמה בת כהן שזינתה שלא למסרה ליבם, נשלח ע”י הרב דוד הכהן סקלי לחתנו הרב דוד שלמה הכהן שהוא בנו של רבי אברהם הכהן אסבאן שנהרג בשנת 1920 במליליא.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הרב שלמה הכהן אצבאן (הרש”ך)

זהו הרב שתמונתו הייתה תלויה כמעט בכל בתי היהודים בלעיון ובאוג’דה שנהגו כלפיו ביראת כבוד מיוחדת במינה וכפי שכותב עליו הרב מרציאנו “אנשי עירו חיבבו אותו כאישון עין”. כינויו בפי יהודי הקהילה היה “ארבי לכביר” שפירושו “הרב הגדול”.
נולד בשנת תרמ”א (1881), תיקן תקנות רבות וחיבר ספרים ובהם “ויחל שלמה”, ויאסוף שלמה” ו-“מעלות לשלמה” שלו מצורף הקונטרס “יחס דבדו”. בראשית דרכו היה “מלמד” בדבדו ורבים מתלמידיו היו לדיינים ומלמדים, כיהן כדיין וראש ישיבה. עזב את דבדו בשנת תרפ”א (1925) והתקבל כדיין וכמנהיג רוחני בערים מאזגאן ואזמור. בשנת תש”ה (1944) הוא הגיע לאוג’דה והיה עד לפטירתו בשנת תש”ט (1949) כראש בית הדין. מרשימה במיוחד היא תמונה של ההלוויה שלו שבה נראים המוני המלווים אותו אל מנוחתו האחרונה לבושים בחליפותיהם, מרכינים ראש ופוסעים אחרי הארון בסדר מופתי בשורות ובטורים ישרים, תוך כדי שהם שומרים על מרחק של כבוד מן הארון.
הלוויתו של הרב אוג’דה תש”ט

 

 

הרב שלמה הכהן זאגורי

הרב שלמה הכהן זאגורי

חתנו של הרב דוד הכהן סקלי.
נולד בדבדו בשנת תרמ”ח (1888) והיה בין תלמידיו של הרש”ך. הוסמך לרב כבר בגיל 22 ושימש כרב ראשי בערים ברגן ותאורירת. בשנת 1933 יצא ממרוקו לשליחות בטריפולי ומשם הגיע לישראל ממנה יצא לשליחות נוספת לארצות צפון אפריקה. בין השנים 1948- 194 שימש כדיין באוג’דה. כתב את הספר “ויקץ שלמה”. עלה לארץ בשנת 1955 וגר בירושלים. מעת לעת הוא היה בא לבקר את סבא יוסף בבית שבמקור חיים. סיפור קטן שקשור ברב: הוא שיכל את שני בניו ששירתו על המשחתת אח”י אילת בעת שטובעה ע”י המצרים בשנת 1967. בראיון שנערך באחד מערבי יום הזיכרון לחללי צה”ל עם הרב שלמה גורן שהיה הרב הראשי לצה”ל באותה תקופה, הוא סיפר על ההלוויה של שני הבנים אברהם ויעקב כהן ז”ל. ההלוויה נערכה בחול המועד סוכות בהר הרצל בירושלים. עפ”י ההלכה בימים של חג אין מספידים, אבל הרב גורן אמר משהו שמשתמע ממנו שעם כל הכבוד להלכה יש כאן אב שאיבד את שני בניו ביום אחד ואין ספק שהמקרה הוא יוצא מהכלל. הבטתי לעבר האב הוא סיפר והמתנתי לשמוע את ההספד אבל האב הביט לעבר שני הקברים וכל מה שהוא אמר היה “כי מעפר באתם ואל עפר תשובו” והוא המשיך וסיפר על ההתרגשות הרבה שהוא חש לנוכח עוצמות הנפש של האדם המיוחד הזה.

הרב אליהו רפאל מרציאנו

72-%d7%90%d7%91%d7%99-%d7%9e%d7%a8%d7%90%d7%99%d7%99%d7%9f-%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%a8%d7%91-%d7%9e%d7%a8%d7%a6%d7%99%d7%90%d7%a0%d7%95

אבי מראיין את הרב מרציאנו בכנס המשפחתי

מצאנו לנכון לספר כאן על הרב רפאל  מרציאנו בדף הזה של דבדו משום שבדורות האחרונים אין מי שמזוהה כמוהו עם העיירה דבדו והיהודים שלה. הרב נולד בדבדו בשנת 1942, הוא למד שם בבית ספר יסודי ובשנת 1956 כשהוא בן 14 נשלח ע”י הוריו ללמוד בצרפת שם הוא למד בישיבה גבוהה ושימש כרב קהילה בצפון צרפת כשלוש שנים. במהלך שהותו בצרפת הוא “חרש” את המוזיאונים ואת הספריות שלה כדי ללמוד עוד ועוד על ההיסטוריה של יהודי מרוקו. עלה לארץ בשנת 1968, כאן הוא למד בכולל והוסמך לרבנות, שימש כרב צבאי ועבד בהוראה ובחינוך. מאז שנת 1990 הרב מקדיש את עתותיו לחקר ותיעוד תולדות קהילת עיר מולדתו דבדו, עיר הכהנים. הוציא לאור למעלה משלושים ספרים, חוברות ומחברות רובם עוסקים במורשת יהדות המערב.

מספריו של הרב מרציאנו

מספריו של הרב מרציאנו

בשנת 1996 הוא יצא לדבדו בשליחות מטעם בני קהילת מרציאנו, מטרת השליחות הייתה להשגיח על פעולות הצלה בבית העלמין היהודי ושיפוץ בתי כנסת שעמדו בפני קריסה. שישה חודשים תמימים שהה הרב בבדידות, בעיירה מרוחקת כשהוא מוקף מוסלמים, הוא ניצל את שהותו כדי לערוך סקר מקיף של בתי העלמין. תיעוד הדורות הגניאולוגי עליו שקד הרב שנים ארוכות, הגיע במקרים מסוימים עד לסוף המאה השש עשרה. בדברי הקדמה לאחד מספריו כותב הרב .. “מקורות בכתב שמהם יכולנו ללמוד ולשאוב ידיעות יותר מפליגות אבדו לנו”,.. “לא נשאר דבר משטרות משפחתיים שבעבר הלא רחוק עדיין היו שמורים וארוזים אצל ראשי משפחות”, והוא ממשיך, “מי ייתן וחיבור צנוע זה יעצור, ולו במידה הקטנה, טשטוש עקבות אבות ראשונים “ומסיים בקריאה לבני הדור הצעיר “השלימו אתם את המלאכה”.

 


תמונות עם חזון

במבט קל על תמונות הבאות של דבדו אפשר להבחין שהן נעשו ביד מקצועית וכשנתקלתי בהן החלטתי (עם קצת חשש מפני התגובה) לפנות אל הצלם ali berrada ולבקש את רשותו להשתמש בהן באתר. הוא ביקש את כתובת האתר ולאחר שמסרתי לו הוא השיב לי:
“Feel free to use the photos” והוסיף ” May the heritage of Debdou spread in the world” ובעברית ” תרגיש חופשי להשתמש בתמונות” , “מי יתן שהמורשת של דבדו תופץ בעולם”.
תודה לך Ali וכמוך גם אנחנו מאחלים ומקווים שהמורשת הנפלאה של דבדו תופץ לדורות הבאים.

 

 




דבדו בסרטוני יוטיוב
לצפייה בסרטוני יוטיוב על “היהודים של דבדו” :
 “les juifs de debdou”
יהודי דבדו – סרטון2
יהודי דבדו סרטון 3
דבדו סרטון 4
תפילה בבית כנסת בדבדו

“מבצע משה הראשון” או שמא “מבצע נחשון הראשון”

רקע
השנה היא 1922, שנים ספורות קודם, לקראת תום מלחמת העולם הראשונה (1918) מתחילה העלייה השלישית, לאחר שהגנרל אלנבי כובש את ארץ ישראל מידי השלטון העותומני של התורכים (1917).
שמעה של העלייה השלישית שמביאה ארצה עולים ציוניים ממדינות אירופה מגיע כנראה לאוזניהם של שלושה חברים מקהילת יהודי דבדו שמחליטים לעשות מעשה וללכת בעקבות אותם חלוצים שמגיעים עם העלייה השלישית, אלא שלא כמו היהודים המגיעים מאירופה מסע העלייה לארץ מדבדו נמשך ימים ארוכים וכרוך בסיכונים רבים עד כדי כך שהם מחליטים להשאיר מאחוריהם את בני משפחותיהם ולעשות את המסע לבדם. המעט שאנחנו יודעים על קורותיו של המסע הזה הנו מן הדברים שסיפרה הסבתא ג’אנה לנכדה יעקב הכהן סקאלי מדאר מוכאלט ומן המעט הזה ברור לנו שמשפחותיהם של שלושת החלוצים היו יקרות להם אך אהבתם לארץ ישראל גברה על הכל וכמו נחשון בן עמינדב שקפץ אל הים מתוך ביטחון ואמונה בה’ שזוהי הדרך הנכונה, כך גם הם, רבי משה הכהן סקלי מדאר בוסתא, רבי משה הכהן סקלי מדאר מוכאלט ורבי משה מרציאנו מדאר לחימר כובשים את הפחד מפני מוראות הדרך ויוצאים למסע אל הלא נודע חדורים באהבת הארץ ובאמונה באלוהיהם.
והנה הדברים מפיו של יעקב הכהן כפי ששמע אותם מפיה של סבתו ג’אנה בתו של רבי משה הכהן מדאר מוכאלט.
התארגנות

“את הסיפור היא סיפרה לי לפני 70 שנה בהיותי ילד בן 10”, באחד הימים של שנת 1922, “מבקש הרב משה הכהן לכנס את בני המשפחה, קרי הבנים: שלמה ויצחק, הבת ג’אנה והאח יעקב ומביא בפניהם את הרעיון לעלייה לארץ שלו ושל שני חבריו”. “דבקים וחזקים באמונתנו להגשים את רעיון העלייה לארץ ומבקש מבני המשפחה להסכים ולכבד את החלטתו ולבל חלילה ינסו להרחיקו מתכניתו”.
“לבני המשפחה הנאספים לא נותרה ברירה אלא לברכו ולאחל לו הצלחה בדרכו”
“שש ושמח לתגובת המשפחה ומצווה בכינוס זה על חלוקת רכושו וממונו לבנים שלמה ויצחק, לבת ג’אנה ולאח הצעיר יעקב ז”ל, ואז הוא פונה בשמחה לבת ג’אנה ומטיל עליה להכין צידה לדרך אשר תספיק למחייתו ולכלכלתו למשך שלושת חודשי המסע המשוער” וכן הוא מבקש “לתפור לו חגורת בטן מבד טוב שתשמש לו לשמירת מטבעות זהב טהור שייקח עמו לארץ ישראל”. “מטבעות אלה היו בעלי ערך ובכל מדינה ומדינה היה קל להמירם”.
המעט שאנחנו יודעים על הדרך
ממשיך ומספר יעקב ממה ששמע מפיה של סבתו ג’אנה, “שלושת החברים שוכרים להם מורי דרך טובים ואמינים שמובילים אותם בבטחה לאלג’יריה, “שם הם שוהים למנוחה ותכנון המשך המסע”.. “והם גם נעזרים בקהילה היהודית לחיפוש מורי דרך לתוניס”.
יש להניח שהמשך המסע שעל פי המשוער ארך כשלושה חודשים נעשה באותו אופן ובכל ארץ שאליה הם מגיעים הם מחפשים מורי דרך טובים וכך עד אשר הם מגיעים לחברון ומשם לירושלים.
מסלול המסע מדבדו לארץ ישראל
ועל השהות בארץ ישראל
על חיי השלושה בארץ ישראל כמעט שאיננו יודעים דבר.
רבי משה הכהן מדאר מוכאלט “הגיע עייף ותשוש ובאפס כוחות”, “הוא החזיק מעמד כחצי שנה מיום הגיעו עד אשר השיב נשמתו לבורא בשנת תרפ”ג”. ” המשפחה קיבלה את ההודעה רק חודשיים לאחר פטירתו”.
עפ”י רישומים קיימים הוא רכש את חלקת הקבר שלו בהר הזיתים בעודו בחייו.
רבי משה הכהן מדאר בוסתא שהגיע לארץ ישראל עם היתר להינשא, נישא בשנית בארץ ישראל ונפטר בשנת תרפ”ח (1928).
רבי משה מרציאנו נפטר ככל הנראה כשנתיים לאחר שהגיע לארץ ישראל.
סוף דבר
הרב אליהו מרציאנו שאינו שוקט על שמריו בכל הקשור למורשת יהודי דבדו אשר יודע על סיפור עלייתם של שלושת החברים מחפש ואינו מניח עד אשר הוא מתחיל לגלות פרטים. קשריו עם אנשי החברה קדישא של הר הזיתים אשר עושים עבודת קודש באיתור וסימון הקברים בבית הקברות שבתקופת השלטון הירדני נחרב, חולל ונהרס מביאים בסופו של דבר לגילוי של כל שלושת הקברים.
בחלוף כמעט מאה שנה מיום צאתם למסע הנחשוני בדרכם לארץ ישראל מחדשים צאצאיהם את המצבות ההרוסות שעל הקברים ועורכים טקסים לעילוי נשמתם.
היה לי הכבוד להשתתף בשניים מן הטקסים ואני יכול להעיד על המעמד החוויתי המרגש, האווירה היוצאת דופן, התחושה המרחפת של סגירת מעגל והכל על רקע נופיה ההיסטוריים הקדושים המדהימים של ירושלים ששלושת החלוצים הנחשוניים היו מוכנים להקריב כל כך הרבה למענה.
יישר כח לרב מרציאנו שיזם והקים את המצבה לרבי משה מרציאנו, למשה מורלי ואשתו שהקימו את המצבה של הרב משה הכהן מדאר בוסתא ולעדי כהן שהקים את המצבה לרבי משה הכהן מדאר מוכאלט וכפי שכתבתי בברכה לאחר אחד הטקסים “מי ייתן שזכות האבות שהנציחו במעשיהם תעמוד להם ולבני ביתם בבריאות ואושר ותהיה להם למגן באשר ילכו”. אמן כן יהי רצון.
והנה כמה תמונות משני הטקסים:

מראה פנורמי מתוך הטקס לגילוי המצבה לרבי משה (בוסתא)

 

יהודי דבדו 1918 – זיכרונותיו של מורה צרפתי

רקע כללי
Avner Darmon חייל צרפתי צעיר בן 26 שלימודיו הופרעו ע”י מלה”ע ה-1 ואיכשהו מצא את עצמו מורה בבית ספר יהודי בעיירה דבדו, העלה באוקטובר 1921 על הכתב את זיכרונותיו תחת השם: (“מחקר קטן על יהודי דבדו במהלך מלחמת העולם הראשונה”).                                                                                Petite étude sur les Juifs de Debdou à l’époque de la Première Guerre mondiale
בנו Paule מספר שאביו כה הרבה לשתף אותו בזיכרונותיו אלה “עד שהרגשתי שחוויתי אותם בעצמי” ו”נראה היה לי שהשהות הזו, נמשכה כמה שנים, כשבמציאות הורי,  שהו שם רק שישה חודשים” ועוד הוא מספר כי “דבדו הפכה לשם כה מוכר, שדמיינתי את הכפר הזה כאחת הערים החשובות במרוקו“.
אחרי דבדו המשיך האב בקריירה של מורה באוג’דה ומשם לבי”ס תיכון Lycée Gouraud (כיום  Lycée Hassan II) של רבאט, ואז קשר את הקריירה שלו  למרוקו למשך כל חייו.
הבן Paule שהלך בדרכי אביו והיה מורה בקזבלנקה, הפך גם הוא את מרוקו למדינה שלו והוא “מקווה שיוכל להישאר שם תמיד

את דפי הזיכרונות מדבדו שנכתבו בכתב יד ע”י אביו, גילה Paule זמן רב אחרי שנכתבו, ולאחר שקרא אותם החליט לנער מעליהם את האבק ולהדפיס אותם.
אבל לפני שאנחנו מביאים את תמצית הזיכרונות כפי שנכתבו ע”י האב Avner Darmon נספר אנקדוטה קצרה.
בעודי עוסק בהעלאת הדף הזה לאתר המורשת, סיפרתי לדוד (האחיין שלי) על הזיכרונות מדבדו שאני עובד עליהם לקראת ההעלאה לאתר. ואז, תוך כדי שאני מציין את השם Avner Darmon ואת זה שאחרי דבדו הוא עבר עם אשתו ללמד באוג’דה, קטע אותי דוד…. “Madame Darmon הייתה מורה בבית הספר שלי !” וכשסיפרתי אח”כ את הסיפור לסימון גם הוא הגיב מיד “Madame Darmon
במבחן סבירות קצר שעשינו, מצאנו כי לא מן הנמנע שהמורה Madame Darmon קשורה קשר משפחתי ל- Avner Darmon ואולי אפילו אשתו, ואם כך יש כאן סגירת מעגל שראשיתו בדבדו שלפני כמאה שנה.

בהקדמה לזיכרונות שרשם האב Avner בעת שהותו בדבדו, הוא מסייג את הדברים שהוא כותב  ומציין שהם אינם נושאים אופי מחקרי או היסטורי, אלא דברים שנכתבו מתוך התבוננות אישית וניתוח חסר פניות של “צורת חיים השונה כל כך משלנו מכל הבחינות“.
המחקר שלו הוא מציין משקף נאמנה את מה שהגורל זימן לו לעשות בשנת 1918 במהלך החיים הצבאיים, בעת שהוצב לעבודה כמורה בביה”ס היהודי של דבדו.
אני אנסה לתאר בקצרה את המנטליות הדתית והחברתית של הנציגים המקוריים של היהודים במרוקו הנקראים דְבְּדוּבִּים

דבדו: מצב והיבט

1. מלבד הכביש הראשי המוביל דרך  Taza מאלג’יריה לפאס, עמק דבדו המוקף בהרים מהווה אזור כמעט נפרד וסגור כ- 60 ק”מ דרומית מערבית לטאורירט.
(נעיר כאן כי לפי הרב שלמה הכהן סקלי אצבאן (הרש”ך) הסיבה בגללה בחרו היהודים את דבדו כמקום ישוב, היתה ריחוקה ובידודה, בתקווה להקשות על הפורעים מלהגיע אליהם).
2. עמק זה, שגובהו 900 מ’ מעל פני הים, נשלט על ידי רכס המכונה “גאדה”, אשר חזיתו, מכוסה שלג ברגע שמתקרב החורף, מתנשאת ל -1,650 מ’; זהו נוף ירוק וציורי המגן על אוכלוסייה שלווה.
3. היססנו אם לנסות לתאר  את המקום הזה  אחרי התיאור שהשאיר ויסקונט דה פוקו, שהיה המבקר האירופי הראשון שלו: «דבדו, הוא כותב, נמצאת במיקום מענג…. »
(דה פוקו אגב היה זה שביקש מהרש”ך לחקור את מוצאם של יהודי דבדו)
4. בעיר עצמה יש כ -400 בתים, הבנויים מאדובי (בנייה בלבני אדמה) ובמרכזה ריכוז בתים שמהווה את ה”מלאח” או הגטו.  ה”מלאח” הזה שמכיל אוכלוסייה יהודית בת 1,400 נפשות מוקף בארבע שכונות מוסלמיות: קינדיד, אולאד עביד, אולאד יוסף, אולאד עמארה.
5. בעיר הערבית יש רק מסגד אחד הממוקם בשכונת אולאד עמארה, ליד הנהר.  זהו בניין ציורי בצבע ורוד-אפור, מוקף בגנים ירוקים.
6. אבל הנהר הזה, וּואָד דבדו, ראוי לאזכור מיוחד. גדותיו העשביות יוצרות שטיח מקסים שגובל בשיחי הרדוף ועצי זית קדומים, שם מטיילות להנאתן חסידות על צלליתן הלבנה.
מיטתן שנפגעה מההמים זורמים נעלמת בגנים בהיקפים עצומים. דרורים, שכשכנים ועופות דורסים באים לשתות שם.
7. במקומות בהם המים זורמים, נוצצת מתחת קשת שנוצרת על ידי ליאנות גבוהות ושזורות.  בקיץ, עם עלות השחר, כשהשמש זורחת באופק של חורשה ענקית, היהודיות, בזרועות חשופות וחצאיות מופשלות בתלבושתן המקראית, שוטפות את בגדיהן, שרות וצוחקות, מעוררות חזיונות עתיקים.

 

יהודי דבדו
8. כמו בני דתם בכל העולם גם יהודי דבדו, ברחו לאורך הדורות מרדיפות ומזוועות מכל הסוגים.
9. ההיסטוריה של יהודי דבדו יכולה אפילו להציג בהתפתחותה קיצור דרך בולט להיסטוריה של עם ישראל. כאן, לעיתים קרובות חילוקי דעות קטלניים שהיו בין השבטים המוסלמים בפריפריה נפתרו על ידי גזל שיטתי של המלאח. הכיבוש הצרפתי שם קץ  למצב זה באביב 1911.
10. רוב היהודים בדבדו הם מספרד. ביניהם, המספר הגדול ביותר, מגיע ממורסיה (אוֹלָד מרציאנו), אחרים מסביליה – המעיין המזין את דבדו עדיין נושא את השם של “עין סביליה”- כולם גולים, נמלטו לקראת סוף המאה – 14 בטבח של האינקוויזיציה הספרדית.
11.  לאחר שיטוט בהרי הריף ובחוף מרוקו, הם הקימו בסופו של דבר קהילה חשובה בדבדו.
12. אך כמעט מיד כשהם מגיעים הם מתחילים בעידן חדש של רדיפה, שלעתים גורר פשיטות ואונס, לפעמים גירושים או גיורים מאולצים, כמעט תמיד בחקיקה לא הוגנת: הם נדרשים ללבוש בגד שונה כך שאפשר יהיה להבחין בהם, הכובע שלראשם בצבע שחור, סימן להשפלה מוסרית שמזכירה את הגלגל מימי הביניים הצרפתיים והגרמניים (שיטת עינויים שהייתה נהוגה מימי קדם ועד ימי הביניים), יש להם לוח שנה נפרד.
בדרך כלל הלוואה בריבית היא העיסוק היחיד שמותר להם לעסוק בו על מנת להתפרנס, עם הזמן העיסוק הזה יהפוך לפשע חמור.
לעתים תאוות הבצע של הסולטנים המרינידים שניצלו אותם כמתווכים פיננסיים בין משלם המסים לרשויות המס מגינה עליהם מפני פרעות עממיות.
יהודי דבדו הם קורבנות לתלאות חדשות, הנמשכות כמעט עד היום, כל יהודי שהעז לסכן את עצמו מחוץ למלאח ביום חג מוסלמי הסתכן בלינץ’. כאות כבוד הוא נאלץ לחלוץ את נעליו כאשר עבר ליד מוסלמי. מה הפלא שהוא הפך להיות עז וחשדן, מה הפלא שהוא סיגל לעתים קרובות הרגלים של צביעות ושקרים ושהוא מגלה לנו חוסר אמון ?

פנים בית יהודי – אריגת צמר
13. ועכשיו, אם הקורא יסכים לעקוב אחרינו במבוך הרחובות הצרים של המלאח, שם למרבה הצער עדיין לא נשמר שום עיקרון של היגיינה, ניקח אותו לאחד מאותם חללי פנים שלא ימצא דומים להם בצרפת.
14. אנו דופקים על דלת אכולת תולעים של דירה כלשהי, היא נפתחת לחצר מרובעת. פניה של צעירה חיננית ומחייכת מברכים אותנו, ועד מהרה קולות השיחה מושכים את דיירי הבית אל סף דלתם, הגדולים והקטנים בוחנים אותך במבטם.
15. למרגלות גרם המדרגות הרעוע, אשר מהחצר למרפסת, פרד ספרדי מסיים לאכול את המנה שלו. על ערימת זבל מתרפקת תרנגולת עם אפרוחיה;  באחת מפינות החדרון הקטן, זקנה קטנה מתכופפת מול תנור ערבי אופה כיכר שעורה, אותה תסיר ברגע שהמשטח נצרב מעט, זהו לחם בלתי ניתן לעיכול שטוח כמו פשטידה וחסר אפייה.  תוך כדי שהיא מפעילה את האש שלה, היא משגיחה על מתקן המשמש לזיקוק ראשוני שעדיין מורכב ממיכל המכיל את החומרים שיש לזקק (תאנים מיובשות, צימוקים), כיסוי ברזל שמקבל את האדים ומכוון אותם דרך קָנֶה מוּטֶה למְעַבֶּה.
16. זה נעשה על ידי דלי המאפשר מעבר לצינור ספירלה. האלכוהול שנאסף שהדבדודים מכנים בשם הפומפוזי “מָחְיָה” (אניסט) יוגש כאפריטיף ביום שישי בערב וביום שבת לפני הארוחה.
17. הם שותים באותו יום ללא ריסון יין מתוק שהם מכינים בעצמם בתהליכים זהים מצימוקים.
18. עם זאת מציגים בפנינו את החדר הייחודי שבו מתגוררת בערבוביה משפחה גדולה בדרך כלל.
19. זהו תא מלבני באורך 4 או 5 מ’ וברוחב של 1 או 2 מ’, עם רצפת עפר, קירות מסוידים בלבן ותקרה הנתמכת על ידי קורות מנותקות שלרוב מאפשרות לסנן מי גשמים.
20. באחד הקירות, וילון המסתיר לעיתים גומחה שבה המצעים מוערמים, זה כולל שמיכות צמר עבות, עורות כבשים וכמה כריות שהציפיות שלהן שזורות בטוב טעם.
21. לפעמים צוהר שצופה אל החצר מאפשר לקרני אור מועטות לחדור, אך למרבה הפלא, לחדרים הממוקמים על הטרסה אין יציאה אחרת מלבד הדלת.
22. אנחנו באופן אישי נאלצנו לחרוג מההוראות הפורמליות של בעל הבית כדי ליצור פתח ולהציב מסגרת באחד מקירות החדר בו התארחנו.
23. התנגדות הבעלים התבססה על העובדה שברגע שהילידים ראו אור בלילה, הם יכלו לטענתו לירות.
24. אנשים אומללים אלה שמרו אפוא על חוסר אמון ופחד שההגנה של חיילינו טרם הצליחה להפיג והם ממשיכים להכריח את עצמם לישון, אפילו בקיץ, בסמיכות הבולטת באופן במיוחד על רקע המוסר המחמיר שלהם.
במחילה מכבודכם שאנחנו חוזרים לקבלת הפנים, כפי שאמרנו לעיל, דבדודיס, אנשים מסבירי פנים מאוד, מוחמאים מהביקורים שהם מקבלים: לאחר שהזמינו אותך בלבביות לשבת על מחצלות, הם מגישים לך תה בכוסות יפות והם יכולים להיפגע אם לא חוזרים על זה לפחות פעם אחת.
25. אולם כדי לספק את רצוננו, אדון הבית לוקח אותנו לראות שוזרת צמר. גידול כבשים משגשג מאוד בדבדו ותעשיית הצמר נהנית ממוניטין שההד שלו מגיע עד לאלג’יריה.
26. והנה אנו נמצאים עתה בנוכחות יהודייה זקנה, כורעת על מחציתה, מול נולה, שוזרת את החוטים והאריגה של צמר לבן בוהק. היא מייצרת שמיכה עבה באורך של  5  מטר ורוחב 2 מטר. זהו ה”הְּדּוֹן” (« heddoun ») המפורסם שמגן להפליא מהחורפים שעדיין קשים בדבדו. אין אף קצין או תת-ניצב שעובר במרכז זה שלא לוקח את שמיכת הצמר שלו.  יתר על כן, חיל המצב שהוחזק במהלך המלחמה תרם לא מעט לעלית מחיר ה”הְּדּוֹן”.
27. נשים מצטיינות גם בעבודות רקמה;  עושים כאן גם כמה עבודות עור וחריטת נחושת;  אך אלה נעשים במיוחד על ידי יהודי פיגיג (Figuig) שהגיעו לאחרונה למלאח, זה מה שהסביר לנו המלווה שלנו, לפני שעזב אותנו, תלמיד בית ספר יפה תואר בן כחמש עשרה שנה לבוש בלבוש כחול כהה, ועם תלתלים שחורים ארוכים הנופלים על הלחיים. (הכוונה כנראה לפיאות)

28. יהודי דבדו, יהודי מרוקו בכלל, מכירים במה שהם חייבים לצרפת והם מעריכים בכנות את יתרונות הכיבוש.  עם זאת, אנו חייבים לומר את האמת כי אלה של דבדו במיוחד לעתים התלוננו קשות על התשלומים הכבדים בכסף ובעין שגבו משרדי השלטון ובעיקר הם התלוננו על ההתנכלויות של הגומיירים (חיילים מרוקאים ילידים ששירתו ביחידות עזר שהוצמדו לצבא צרפת בין השנים 1908-1956) שמתערבים בינם לבין השלטונות הצרפתיים, באופן הנוקם בשתיקה על התאוששותם המורלית.
29. במהלך השנים האחרונות, מספר מסוים של משפחות של עובדים וסוחרים עזב את דבדו ונסע להתיישב בטאורירט ובברגן או בתחנות האחרות שיצרו רשויות הצבא הצרפתי: הם נמשכים לשם על ידי הביטחון הגדול יותר ומשטר שוויוני יותר, בניהול ישיר של פקידים צרפתים.  עם זאת, גם כיום יש להם אמון יחסי רק במי שמכריזים על עצמם כמגינים עליהם.

חיי הדת של דבדודי
30. מעל הכל מה שמפתיע את הזר, הנכנס למעיים החלקלקים והפתלתלים של המלאח, הוא הלבוש המכובד, האוויר מלא הכבוד והמוסר שהיהודים מקבלים את פניו. מסבירי פנים, כפי שאמרנו לעיל, למרות מבוכה מסוימת. יש להם דיבור ונימוסים שמנוגדים לאישיות הגסה והפראית של תושבי ההרים בסביבבה. אנו יכולים לומר – וכל מי שהתקרב אליהם יסכים, כי למרות השפעת הקשיחות הברברית של רודפיהם לשעבר, הם שמרו על מוסרם הפטריארכלי, המעניק לאב את כל הזכויות אך גם את כל החובות.
31. גלות ורדיפות, במקום לכבות בהם כל תחושת כבוד, נהפוך הוא, וזוהי תופעה פסיכולוגית מוכרת בתולדות האנושות, הידקה אותם יותר בתחושה של סולידריות אינטימית ; האחדות הדתית שאצלם שלטה תמיד על חילוקי הדעות הידועים של משפחות וחמולות, מביאה את כולם לאותה מחשבה, לאותה אמונה: האמונה הבלתי מעורערת באל ייחודי ואוניברסלי.
32. לפיכך, במלאח הקטן הזה, ישנם לא פחות מחמישה עשר בתי כנסת ו ????: בזמן שעזבנו את דבדו היו שני בתי כנסת חדשים בבנייה; זה גם מוכיח שלכל שבט, כל חלק מהאוכלוסייה רוצים להיות מקלט משלו.
33. הטקס והמנהגים הם במקורם ספרדים, עליהם החלו להתווסף מסורות ומנהגים מאלה של יהודי מרוקו.
34. בערב שישי, ברגע שהשמש השילה את קרניה האחרונות, אחד היהודים משמיע קולות קרן (כנראה הכוונה לשופר) כדי להודיע ​​לחבריו המאמינים כי השבת החלה.  מיד כל העבודות נפסקות, החנויות נסגרות והמלח נכנס לריגוש זמני ואז נכנס למדיטציה ושקט. אנחנו כבר לא פוגשים שם אף אחד, הנשים פרשו כולן לבתיהן, הגברים בתפילה; והזיכרון הכללי הזה, המלמולים האדוקים האלה, הקהילה האינטימית הזו באותה שאיפה מנחמת כלפי הבורא, הרגע הזה שבו כל דאגות חיי היומיום התפוגגו, כאשר העניין בדברים ארציים נעלם לחלוטין, באמת, אפילו להדיוט, אפילו עבור הלא מאמין, משהו מעורר יראת כבוד וגרנדיוזי.

יהודי דבדו
35. אין להם שום מאפיין פיזי של בני דתם מאלג’יריה ואפילו לא ממרוקו. למרות שיש לנו יופי שהוא קצת מוגזם, הם בדרך כלל נאים, עדינות התכונות שלהם מזכירה את הסוג הספרדי. בלונדיניות עם עיניים כחולות הן רבות למדי;  יש שם אפילו טיפוסים אדומים אבל הברונטיות הן הרוב, ואי אפשר לקחת מהן את החינניות המסוימת שמודגשת עוד יותר על ידי צניעות ביישנית.
36. התלבושת שלהם מגבירה את קרינת הלובן ומדגישה את בהירות עיניהם השחורות, היא זו של פאס: תחפושת שהצלמים שלנו רק יתנו לה מושג גס מאוד; לבושים בגדים תחתונים קלילים מאוד, גם בחורף, הם לובשים חצאית סאטן ירוקה או אדומה עם סרטים  בצבע זהב וכסף, מחוך או קפטן בקטיפה צבעוניים גם הם; חגורת משי רקומה, תסרוקת מחודדת החושפת תוספת של שני סרטי ראש בצבע שחור כזפת, ואילו באמצע המצח תלוי מטבע לואיז זהב. כמובן, זה ביגוד שלובשים בשבתות והחגים, אין אז, בימים היפים של אפריל, מחזה מקסים יותר, קסום יותר מזו של קבוצות הצעירות האלה שכורעות ומדברות על הטרסות הלבנות של הבתים ובזמן שקרני החמימה של שמש אביבית מחיות את לבושן בהשתקפויות מנצנצות.
37. יהודי דבדו הם למרבה הצער הקורבנות התמימים של נוהג מצער: נישואים מוקדמים הם תכופים ונערה צעירה שמלאו לה 16 כבר מזמן נגמרה.
38. לא נדיר, למרות האופי האפלטוני של זיווגים נמהרים, לפגוש בנות בגילאי 13 עד 14 שנבלו בטרם עת. הבעל הוא לרוב מבוגר מושלם וכאשר אנו מביעים את התנגדותנו שנובעת מזה שמנהגים כאלה כשלעצמם אינם מוסריים ואכזרים למין העדין, משיבים לנו הדבדובים בקרירות כי לזיווגים אלה יש את היתרון המהותי בכך שהם מונעים מהצעיר את הדרישות הטבעיות שתמיד מתעוררות מוקדם. אך איזו מסורת מחייבת שהם יהיו מסופקים רק באמצעות קשרי הנישואין הדתיים ? המתבגר נשאר אפוא טהור ובתולי ממש כמו כלתו הצעירה.
39. רוב הזיווגים הם זיווגים קונבנציונליים (זיווגים המתייחסים לאנשים שמקורם באותו אב קודם). לא יכולה להיות שום פגיעה גדולה יותר בכבוד האב, מאשר לראות את בנו מסרב לידי אחייניתו שלו.

טקסי הנישואין
40. חודש, לפחות, לפני חגיגת הנישואין, בין משפחות הארוס והארוסה מתקיימים חילופי מתנות ודברים של דרך ארץ ונימוסים. כאשר המשפחות שייכות לאחת מהחמולות היותר חזקות מבחינת העושר והיוקרה שלהן, כמעט כל המלאח לוקח חלק בחגיגות, שאצל הבעל לעתיד הן זוהרות במיוחד. מדובר בשירים וריקודים, סעודות וקבלות פנים במהלכן נעשה שימוש נדיב בתה.
41. והנה אנחנו ערב החתונה בפועל. הכלה הצעירה בליווי שושבינותיה וחברותיה הרבות הולכות למעין בריכה (הכוונה כנראה למקווה). היא מעוטרת ומבושמת, מוקפת בכבוד ובטיפול קפדני, בעוד שהמצהללות שולחות את צהלות השמחה הקולניות והחודרות לארבע פינות המלאח.
42. הכלה נשטפה, עכשיו טובלים אותה, אפילו בחורף, בבריכת שחייה, שבעונה זו פני השטח העליונים העליוניםמכוסים בשכבת קרח דקה הנשברת למגע. למרות זעקות הכאב של האישה האומללה, יד נמרצת תומכת בה בשיער ומטילה אותה פעמיים-שלוש לבריכה המטהרת זו, מבחינתה, תחילתה של צרה מכאיבה. מכיוון שהבעל חסר הסבלנות כעת כשהרבי קידש את האיחוד, לא תמיד ממתין, למרות הבטחותיו, עד שבת זוגו הצעירה תגיע לגיל ההתבגרות כדי לתבוע את זכויותיו.
43. מזלה שהוסכם שלמשך זמן מסוים לאחר הנישואין היא תמשיך להיות בחסות אבהית, אבל זה חולף והמשפחה במהרה מסייעת לחתן, להתגבר על התנגדותה של הילדה האומללה על ידי שכנוע.

 

חינוך דבדודי הצעיר
44. החל מהגיל הרך, הדבדודי הקטן מבלה את כל זמנו בבית הספר לרבנות, שם הוא ילמד להתמודד בקלות לא מוסברת עם השפה העברית, שפה עם הטיות שמציגה, כידוע, מבחינת אוצר המילים והדקדוק, רק זיקות רחוקה לערבית מדוברת. אלה המכפישים את השיטה הישירה בהוראת שפות מודרניות יראו, בנוכחות התוצאות שהשיגו הרבנים שאינם משתמשים בשיטה אחרת, הכחשה רשמית לטענותיהם. מן הראוי להוסיף, ללא ספק, כי הלימוד הבלעדי של העברית וטקסטים של הברית הישנה, נקלט ע”י הדבדודי הצעיר בהבדל השעות הניתנות במשורה ללימוד אנגלית או גרמנית בבתי הספר התיכוניים שלנו.

45. שלוש שנים לפני האיחוד בית הספר הצרפתי-יהודי של דבדו, מורה עצמאי, ממוצא אלג’יראי, ומאוחר יותר, חיל המצב של צרפת הקדישו את עצמם למשימה לייבא לקהילה הקטנה והעלומה הזו, רוח צרפתית.
46. עם היכולת המופלאה הזו של הטמעת שפות זרות, המשותפת ליהודים בכלל, יהודי דבדו הקטנים התגלו כמי שניחנו בחיות נפשית יוצאת דופן, עם רצון נלהב להדריך את שפת האדונים הנוכחיים לגורלה של מרוקו.
47. כשהגענו למלאח הבינונו כי הקליטה הגבוהה שמציעים מוחות שהוכנו להתמודדות עם כל תרבות אינטלקטואלית על ידי תרגול איטי של הטקסטים הקשים בתלמוד, תקל מאד על המאמצים שלנו כמורים.
48. למורת רוחה של אוכלוסית המלאח הפכו שלושה בתי כנסת ישנים שהיו ללא שימוש, לבתי ספר צרפתיים שבהם קובצו התלמידים שעד מהרה מספרם כבר היה גדול ממאה.
ללא קשר לאיכויותיהם האינטלקטואליות, כולם באופן כללי, הראו במהרה את רגשות האהדה למורה החדש שלהם שהתפתחו במהרה לחיבה אמיתית.
יתר על כן, חיבה זו לא הגיעה רק לאלה שבאחריתם הבינו אותם לבסוף והבינו את עצמם על ידיהם; זה הגיע לכל אלה שהתעניינו בהם, ונצטט כאן, כמחווה של תודה לאיש, את היחסים החביבים שניהל קפטן קוקילארד, ראש משרד ההסברה עם דבדובים הקטנים.
49. קצין טריטוריאלי זה היה עבורם סבא אמיתי שבמהלך ביקוריו היומיומיים במלאח, אהב להיות מלוּוֶה בשלל תלמידי בית ספר, אותם מילא בממתקים וצעצועים. ביום הפרידה הסופי, קפטן קוקילארד בכה כמו ילד והמלאח כולו היה באווירה של אבל.

סיכום
50. ועכשיו, איך אפשר להסביר שהענף האתני הזה, שהוא כל כך מקורי וכל כך מובחן מהמשפחה היהודית הגדולה, נמצא מחוץ לכל קשר עם הציוויליזציה המערבית וטבוע בחיק ההמונים המוסלמים, יכול היה במשך מאות שנים ולמרות מרטירולוגיה ארוכה, לשמור על טוהר מסורותיו ואמונותיו ללא פגיעה כלשהי?  איך קרה שהוא הקים ציוויליזציה מיוחדת, שאנו חוזרים ואומרים, עומדת בניגוד מוחלט למנטליות הברברית של השבטים הסמוכים, ציוויליזציה שבאה לידי ביטוי בתרבות אינטלקטואלית ארכאית, ללא ספק, אך מהווה בסיס מוצק דיו להעלותו סביב איבריו החיוניים שריון של ממש, “מתחם חיצוני” המסוגל להגן עליו מפני ההשפעות החיצוניות הממוססות?  החיים הפטריארכליים האלה, את הפשטות העתיקה הזו, יהודי דבדו חייבים פשוט לכלי הייחודי והיקר של השכלתם האינטלקטואלית והמוסרית: לתלמוד
51.
ולסיום המחקר שלנו עלינו לקוות שההשפעה הצרפתית על המסורות המקומיות של דבדו אם היא קיימת תתפוגג בהקדם, כי תוצאות של השפעה כזאת יכולות להיות עגומות. בואו נקווה שזה לא משפיע, על הקהילה הקטנה הזאת, על מקוריותה ועל אופייה הייחודי של הציוויליזציה שלו.

אוקטובר 1921
אבנר דרמון

 

קורותיו של ספר תורה מדבדו

בשנת 1974 בעת כהונתו הראשונה של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין הוא ערך ביקור במרוקו שבמהלכו הוא קיבל מתנה מיוחדת במינה מידיו של חסן השני מלך מרוקו דאז, ספר תורה עתיק יומין כתוב על גוויל איילה שמקורו בעיירה דבדו.
עם שובו לארץ מסר ראש הממשלה את ספר התורה למוזיאון ישראל.
הידיעה על הימצאותו של ספר התורה במוזיאון מביאה לשם לפני כשלוש שנים מספר אנשים ששורשיהם בדבדו, בכוונה לחזות מקרוב בספר התורה הנדיר ואולם גם לאחר חיפוש ממושך במדפי ספרי התורה המוצגים במוזיאון הם אינם מוצאים את מבוקשם.
גם אנשי המודיעין שבמקום לא הצליחו לסייע להם לאתר את ספר התורה ומשכך הם חזרו מן המוזיאון מאוכזבים אך עדיין מקווים שלאחר הביקור יוכלו להגיע למאן דהוא מקרב עובדי המוזיאון שיוכל לסייע להם בכך.
כשגם הניסיונות הנוספים אינם מעלים דבר ואפילו אוֹצְרִים של המוזיאון אינם יודעים להשיב היכן מצוי ספר התורה, הם מתקשים להאמין כיצד זה פריט היסטורי בעל ערך כל כך חשוב למורשת אבותיהם נעלם לו בין כתליו של מוסד האמון על משמרתם של הנכסים ההיסטוריים של עם ישראל ובלית ברירה הם נותרים בתסכולם.
לדאבוננו למָעֶט מספר שטרות וכְּתוּבּוֹת כנראה שלא נותר תיעוד כלשהו מחיי קהילת היהודים של העיירה דבדו ויכול להיות שספר התורה הזה הוא המוצג היחיד שנותר מעיירת הכהנים ועובדה זאת רק מגבירה את התסכול.
בשל מרכזיותה וחשיבותה של העיירה דבדו למורשתם של היהודים שמוצאם ממנה, הם המשיכו להיקרא כאנשי דבדו (דְבָּדְבָּא או דְבְּדוֹבִּיֵין ) גם עשרות שנים לאחר שעזבו את העיירה ליישובים אחרים ומכאן גם המקום המרכזי שקיבלה העיירה באתר המורשת שלנו וזה מה שמדרבן אותנו לנסות את מזלנו בפעם נוספת וממש לאחרונה (חורף 2017) אנחנו פונים שוב למוזיאון ישראל בתקווה שאולי נצליח להגיע לפחות לתמונה של ספר התורה שאולי השתמרה באחד מאלבומי המוצגים שאותה נוכל להציג באתר.
וראה זה פלא אחרי לך ושוב טלפוני הצלחנו סוף סוף להגיע למי שיודעת לספר לנו היכן נמצא ספר התורה ולא רק זה אלא שבאדיבותם הרבה הם מואילים בטובם להתיר לנו להשתמש בתמונה של ספר התורה באתר שלנו.
תמונת ספר התורה

מרוקו, המאה ה-17(?); המאה ה-20 כתב יד בדיו על קלף; עץ מגולף ומשובץ צדף ועץ. אוסף מוזיאון ישראל, ירושלים. מתנת חסן השני מלך מרוקו באמצעות ראש הממשלה יצחק רבין B85.0628 (a–c) צילום: © מוזיאון ישראל, ירושלים, על-ידי אולג קלשניקוב

ובאשר לספר התורה עצמו הפתעה גדולה !!!
ספר התורה מונח מזה שנים רבות במרתפי המוזיאון ביחד עם מוצגים רבים אחרים שעל פי שיקולי ההנהלה נקבע שאין להם מקום בתצוגה.
אין לנו ספק שמקבלי ההחלטה נהגו בספר התורה כפי שהם נוהגים עם כל אחד מהמוצגים הרבים של המוזיאון וכי ההחלטה שלא לשים אותו בתצוגה אלא לשמור אותו במרתפי המוזיאון התבססה על שיקולים מקצועיים גרידא.
הם לא הביאו בחשבון שיש מקרים שבהם שיקולים אחרים גוברים על השיקולים המקצועיים וכזהו המקרה של ספר התורה מדבדו.
* אילו ראש הממשלה יצחק רבין היה יודע שזה יהיה גורלו של ספר התורה במוזיאון ישראל הוא בוודאי היה מוסר אותו לגוף אחר ואין ספק שההחלטה של המוזיאון אינה עולה בקנה אחד עם רצונו של יצחק רבין המנוח.
* ספר תורה באשר הוא נחשב כאחד מן הסמלים המקודשים ביותר ביהדות וככזה ודאי שאין מקומו במרתפים חשוכים ורבים הם היהודים שעשויים לראות בהחלטה זאת פגיעה בקודשי ישראל.
* קהילת היהודים של דבדו הייתה קהילה ייחודית שזכתה להערכה מיוחדת בקרב יהודי מרוקו ובקרב חוקרים (דה פוקו, נחום סלושץ) שאף הם מציינים את “גאוות היחידה” שלהם ואת הקשר האמיץ שנותר ליוצאי דבדו לעיירה שלהם ומְקוֹמֵם ומתסכל שקהילה שלמה אינה יכולה ללטוש עיניים באחד מן הפריטים הבודדים שנותרו מעברה.
ואם כך, ההחלטה שהביאה לכך שספר התורה יהיה מונח במרתפים במשך שנים ארוכות כל כך והשנים שעוד נכונו לו במחשכים נגועה בשלושה חטאים.
כלפי יצחק רבין המנוח, כלפי קודשי ישראל וכלפי יוצאי קהילת דבדו ויוצאי מרוקו בכלל.
חשבנו שהמרכז העולמי של מורשת יהדות צפון אפריקה שבירושלים יכול להיות אכסניה הולמת לספר התורה, אלא שהזלזול וההתנשאות שהם הפגינו בטיפולם בנושא מוביל אותנו להרהור נוסף.
ואולי המקום הראוי לו לספר התורה היקר הוא מרכז מורשת רבין, המקום שבו מונצח האיש שקיבל אותו מידיו של מלך מרוקו, ואין לנו אלא לסיים בתקווה שנזכה לראות את ספר התורה המיוחד והנדיר הזה יוצא ממחשכיו של מוזיאון ישראל אל אורו של המוסד המכובד הזה. 

 

 

 

הנבואה והשופר

תוכן העניינים:
הקדמה שחשוב לקרוא
מלחמת ששת הימים – סקירה
  ◊ ימי ההמתנה
  ◊ 
מהלך המלחמה
הקדמה לחלק שני
 ◊ המדרש והנבואה
 ◊ השופר שנדם
 ◊ והשופר שקם להריע
ולקינוח: “ירושלים של זהב” בבכורה עולמית


הקדמה:

עם כל הזהירות שיש לנקוט בשימוש בסופרלטיבים אין דרך לבטא את ההתרחשויות שאנחנו עומדים לספר עליהן אלא כסיפור נפלא ומדהים שבו פרשנות נבואית מתגשמת במועד שנקבע לה וחפצי קודש סוללים את דרכם במרחבי הזמן והמקום כדי להביא בקול תרועה את בשורת בעליהם.
גם הספקנים באמונתם יתקשו להסביר את השתלשלות האירועים כ”יד המקרה” ויתקשו שלא להודות שלצדיקותו המופלגת של הרב דוד הכהן סקלי יש יד בדבר.
עוצמתו של הסיפור שלנו נובעת ממקומה של מלחמת ששת הימים והאירועים הקשורים בה בתולדות עם ישראל, ולפיכך ולטובת אלה אשר לא חוו את גודל השעה נביא קודם סקירה היסטורית קצרה על המלחמה ונציץ בכמה תמונות בלתי נשכחות מן הימים ההם. או אז נצא למסע בזמן של כמה עשרות שנים שיוביל אותנו לעיירה דֶבְּדוּ שבה נולד רבי דוד הכהן סקלי ואל אלג’יריה שבה שימש כדיין וראב”ד וממנה יצאה הבשורה הנבואית שנים רבות לפני שמדינת ישראל קמה ונסיים בשיר הלל לירושלים ובתקיעת שופר.
אפשר גם לדלג על הסקירה ההיסטורית של המלחמה ולהתחיל את הקריאה בהקדמה לחלק השני.


מלחמת ששת הימים- סקירה
ימי ההמתנה 

15 במאי 1967 מדינת ישראל חוגגת את יום העצמאות התשע עשרה במצעד צבאי שמתחיל במסדר שנערך באצטדיון שבגבעת רם ונמשך בצעידה ברחובות ירושלים. שעות ספורות קודם מתחילים כוחות צבא מצריים לצלוח את תעלת סואץ לעבר מרחבי סיני.
צה”ל נכנס לכוננות אך חגיגות העצמאות נמשכות והן מסתיימות בפסטיבל הזמר החגיגי שנערך בבנייני האומה שבירושלים.
לקראת אותו פסטיבל פונה טדי קולק ראש עיריית ירושלים לנעמי שמר בבקשה מיוחדת להכין שיר על ירושלים. את השיר (שאינו משתתף בתחרות) תשיר זמרת אלמונית עם קול גבוה בשם שולי נתן בעת ספירת הקולות.
השיר מעורר התרגשות רבה מיד עם השמעתו והקהל שבאולם מצטרף אליה ברטט בפזמון השיר.

כוחות מצריים ממשיכים לזרום לעבר סיני, צה”ל מגייס כוחות מילואים, נשיא מצרים נאצר דורש מהאו”ם לפנות את כוח החירום שלו מקווי הגבול שבסיני ועזה (ונענה ללא דיחוי), צה”ל עורך גיוס כללי של כוחות מילואים.
ב- 23 במאי סוגר נאצר את מיצרי טיראן בפני כלי שייט ישראליים וזהו הקָאזוּס בֶּלִי.
ב – 30 במאי נקטעים שידורי הרדיו המצריים בהודעה דרמטית על הקמת מפקדה צבאית משותפת למצרים, סוריה, ירדן ועירק. שתי חטיבות שריון ירדניות נכנסות לגדה המערבית, כוחות עיראקיים נכנסים לירדן ובמדינות ערב המון משולהב קורא לחיסולה של ישראל.
במצרים תהלוכות ראווה ונאומים חוצבי להבות ובישראל הגהה חפוזה של הנאום גורמת לראש הממשלה לוי אשכול להישמע כמגמגם בשעת נאום לאומה.
ארה”ב מפירה את ההתחייבות שלה להבטחת חופש שייט במיצרי טיראן וצרפת שהייתה בת בריתה של ישראל וספקית הנשק העיקרית שלה מכריזה על אמברגו. תחושת הבידוד מעוררת אצל רבים את זכר השואה.
טבעת החנק הצבאית המתהדקת מסביב ביחד עם ההססנות של הממשלה יוצרים דעת קהל אשר מביאה להקמת ממשלת ליכוד לאומי (ב-1 ביוני) בהשתתפות גח”ל ורפ”י ולמינויו של משה דיין לשר הביטחון.
הגברים ברובם הגדול מגויסים לצה”ל וכך גם האוטובוסים של אגד הנדרשים להסעתם. נשים ממלאות את מקום הגברים במפעלים, תלמידים מחלקים דואר ובעלי רכב מציעים טרמפים לנוסעים. שולחנות עמוסי סירים ותבשילים מציעים אוכל ושתייה ללובשי מדים שבדרכים וחבילות עמוסות מזון, ממתקים וסתם מתנות נשלחות לאלה שבחזית. מפלס הסולידריות מטפס לרמות שיא, אזרחים באשר הם צמודים למכשירי הטרנזיסטור, לשמוע כל פיסת מידע ובעיקר להתחזק מהדיווחים של הפרשן הצבאי חיים הרצוג שמחולל פלאים במורל הלאומי.

מהלך המלחמה

ב-4 ביוני ממשלת ישראל מודיעה לצה”ל על החלטתה לצאת למלחמת מנע ולמחרת ב-5 ביוני עם שחר פותח צה”ל במלחמה.
בשעה 7:45 יוצאים כמעט כל מטוסי חיל האוויר לתקיפת שדות התעופה של האויב (“מבצע מוקד”) ובתוך פחות משעתיים הם משמידים 11 שדות תעופה מצריים וקרוב למאתיים מטוסים מצריים בעודם על הקרקע. אחרי התקיפות במצרים תוקף חיל האוויר את שדות התעופה בסוריה ובירדן וגם שדה תעופה עיראקי, ירדן מאבדת את כל כוחה האווירי כבר ביום הראשון וכך גם סוריה, וחיל האוויר מתפנה לטפל בכוחות הקרקע של האויב.
בשעה 8:15 מושמעת ברשת הקשר הקריאה “סדין אדום” וכוחות היבשה יוצאים להתקפה על הכוח המצרי בסיני שמנה 100000 חיילים, אלף טנקים וכוחות ארטילריה רבים. צה”ל פורץ בשלוש גזרות ובפעולה מתואמת סוגר על הצבא המצרי.
ב-6 ביוני מעביר המטכ”ל המצרי פקודת נסיגה כללית וצה”ל מתקדם במהירות כדי לחסום את דרכו של הצבא הנסוג. ביום הרביעי למלחמה מגיעים כוחות צה”ל לגדות תעלת סואץ.
בחזית הירדנית: למרות אזהרות מצד ישראל פותחת ירדן באש ארטילרית שגורמת למותם של 15 אזרחים ופציעתם של כ-500 אחרים. החטיבה הירושלמית כובשת את מתחם ארמון הנציב ומשם ממשיכה לעבר בית לחם, כוחות אחרים תוקפים מכיוון לטרון קלקיליה ועמק יזרעאל. למרות הכוחות המדוללים שהוקצו לחזית הירדנית מצליח צה”ל להבקיע את קווי ההגנה שלהם ולכבוש את כל שטחי יהודה ושומרון.
הקרב הקשה ביותר במלחמה היה הקרב על ירושלים שהוטל על חטיבת הצנחנים. בסיומו של הקרב נשמעה הקריאה “הר הבית בידינו” מפיו של מפקד החטיבה מוטה גור.
בגזרה הסורית שבה היו כ-50000 חיילים וכמות גדולה של שריון וארטילריה החלה הלחימה בבוקר ה-9 ביוני במתקפה אווירית מרוכזת. בהמשך טיפסו כוחות צה”ל בפיקודו של דדו ולמרות ירי כבד שנתקלו בו הצליחו להבקיע את המערך הסורי במספר מקומות ואחרי קרב קשה בתל פאחר השתלט צה”ל על כל רמת הגולן.

 

הקדמה לחלק שני

המלחמה שהתחילה בחרדה קיומית ודאגה מפני חורבן בית שלישי מסתיימת בניצחון מוחץ שדפי ההיסטוריה ירשמו אותו כאחד הניצחונות הצבאיים המזהירים ביותר מאז ומעולם ומדינת ישראל כולה באופוריה של ניצחון וגאולה שֶשִֹיאָם בשחרור ירושלים.
ומנקודת הזמן של 1967 אנחנו ממשיכים אל אוהראן שבאלג’יריה של שנת תרצ”ה (1935) אל ספריית כתביו של הרב דוד הכהן סקלי כדי לעיין באחד מכתבי היד שזה עתה הוא סיים את כתיבתם, מדרש על פרשת ‘ויחי’ המופיע בספרו ‘לך דוד‘.
את צעדיו הראשונים בחכמת הנסתר עשה הרב דוד הכהן סקלי בעיירה דבדו. ספריו ‘ילקוט דוד‘, ‘באוהל דוד‘ ו-‘בנפש דוד‘ עוסקים בתורת הנסתר והספרים ‘לך דוד‘ ו- ‘לדוד ברוך‘ בתורת הנגלה והנסתר.
כתבו עליו כי “זכה לרוח טהרה, לרוח ה’ המתנוססת ביחידי סגולה המקדשים עצמם באמת ובתמים“, “אדם המשוטט בגבהי שמים זכה לרוח נבואה המדברת מתוך גרונו ולפענח תעלומות בדבר קץ הגאולה“. הרב לא עסק בקבלה מעשית ( קמעות, צירופים, קודים…). לקריאה נוספת אודות הרב דוד הכהן סקלי ראה רבנים בדבדו.
המדרש והנבואה

אולי בעקבות הצהרת בלפור ואולי כאקט נבואי כותב הרב דוד הכהן סקלי עוד בשנת תרפ”ו (1926) בספרו ‘ילקוט דוד‘ כי “אנו רואים בעינינו בזמננו זה שהקב”ה מאיר ובא לישראל ……לתת להם נחלתם ארצנו הקדושה וכבר נתאחזו בה והממשלה נתנו ממשלה  לישראל בארצנו הקדושה מהם שרים וסגנים…”.
ואולם הפרשנות הנבואית שאנחנו מחפשים בספריית כתביו של הרב מופיעה בספר ‘לך דוד‘ תחת השם ‘יפיח לקץ‘ שנתן הרב למדרש שכתב ביום שני ג’ בשבט שנת תרצ”ה (1935) על פרשת ‘ויחי’ והיא עוסקת ישירות בגאולה שעתידה להתרחש בבוא היום בשנת תשכ”ח, שלפי מנין חודשי השנה של המקרא (שמות, נחמיה, אסתר) היא שנת 1967.
תמצית הנבואה: המדרש פותח בפסוק שבו יעקב אוסף את בניו כדי לברך אותם ותוך כדי שהוא מפרש פסוקים מספר דניאל הוא חוזר מספר פעמים על הגאולה שעתידה לבוא בשנת 1967. שנתיים לפני ששת הימים יפרשו את את המדרש שלו כנבואה לשחרור ירושלים בשנת 1967.
מי שמסתפק בתמצית הנבואה יכול לדלג ישירות אל סיפור השופר

 


“הנה אמרו רז”ל שיעקב אבינו בקש לגלות את הקץ וניסתלקה ממנו שכינה והתחיל לומר דברים אחרים….”.
מכאן ממשיך הרב בנבכי המסתורין של הקבלה ועורך חישובים שהם למעלה מבינתנו. “……שיתא אלפי שנים הוי עלמא כנגד שישה ימי בראשית…  ואלף השביעי הוא העולם הבא כנגד יום השבת שכולו ארוך ואם כן אלף השישי הוא כנגד יום השישי שהוא מאוחר שבימים ולפי זה אומרו: את אשר יקרא אתכם באחרית הוא אלף השישי שהוא כנגד יום האחרון של שבוע שהוא יום שישי…….. ”
בהמשך דרשתו פונה הרב לספר דניאל שחלקו השני מוקדש לחישובי קיצין ורמיזות על אחרית הימים כדי לפרש מספר פסוקים שברבות הימים העסיקו הרבה מפרשים.
הרב פונה תחילה לפרק י’ פסוק יד’ “ובאתי להבינך את אשר יקרה לעמך באחרית הימים כי עוד חזון למועד” ובאורח פלא באותה שורה שהוא מצטט את הפסוק הוא מיד מפרש את הכתוב כרמז לשנת תשכ”ח (1967) שהיא השנה  שבה התרחשה מלחמת ששת הימים.
הרב ממשיך לשני פסוקים אחרים בספר דניאל “כי למועד מועדים וחצי” (יב, ז) ו-“עד עדן ועדנין ופלג עדן” (ז, כה) ותוך שימוש בארבע פעולות חשבון אלמנטריות הוא עורך חישוב קצר ומורכב שקטוננו מלהסביר והוא מגיע שוב לשנת תשכ”ח.
“וראיתי אני הד”ך (דוד הכהן) באלפי שזה החשבון מקביל לקץ הפלאות…. עד עדן ועדנין ופלג עדן … ‘כי למועד מועדים וחצי וגו’ ……. שהוא שני אלפים קע”ב (2172). עשה ממנו ארבעה זמנים….ואמר עד אשר יעבור מעת החורבן עדן ועדנין ופלג עדן מחלק הרביעי דהיינו….”
וכך ממשיך הרב בפירוש הרמזים בדרך נשגבה מבינתנו עד אשר הוא מגיע אל המסקנה ” שהוא שנת תשכ”ח.. ואז יגיע הימים שיש לנו חפץ… הוא זמן גאולת עולם”
בדרשה מפיו של הרב משה אלחרר רבה של העיר שלומי שמוקדשת לרב דוד הכהן סקלי ונבואתו מציין הרב שרבים הם המפרשים שניסו לפענח את שתי הרמיזות האלה אך מכולם רק רבי דוד הכהן הצליח בכך.
בספרו “נתיבי עם” של  הרב מנחם אבורביע אשר נולד בשנת 1892 ונפטר בשנת 1966 שנה אחת קודם פרוץ מלחמת ששת הימים הוא מפרש את דבריו של הרב דוד הכהן סקלי. “ואחרי מופלג נדפס ספר ‘לך דוד’ .. ובדרשה לפרשת ויחי עה”פ באחרית הימים דקדק בחשבון של עידן ועידנין ופלג עידן ומצא שהוא בשנת תשכ”ח (1967)
כאן ממשיך הרב אבורביע בחישובים ובהסברים שבסופם הוא מגיע למסקנה שהכוונה היא “לעשות נקמה בגויים ולגרש האויב מעיר הקודש ירושלים” וכל זה נכתב חודשים ארוכים לפני המלחמה.

בחלק הבא של הסיפור שלנו אנחנו נדלג הלוך ושוב מהימים של שנות השישים שלפני ואחרי המלחמה ושחרור ירושלים אל שנות השלושים והארבעים.
במסע הדילוגים הזה נעקוב אחר משלוח של חפצי קודש העושים דרכם מארץ לארץ ומיד ליד בידי שליחים אשר כלל אינם מודעים לכך שהם משמשים כשליחים ובטח שלא לגודל השליחות ההיסטורית שהם שותפים לה.
לפני זה הבה וניזכר בכמה מתמונות הנצח של שחרור העיר העתיקה והכותל המערבי שהיו לגולת הכותרת של מלחמת ששת הימים ובהם תמונתו של הרב גורן כשהוא מוקף צנחנים ותוקע בשופר כל הדרך אל הכותל שהפכה בעיני רבים לסמל.

השופר שנדם

ב-4 ביוני פוגש הרב גורן את מוטה גור מח”ט הצנחנים שמבטיח לו שאם יטילו עליו את הפריצה לירושלים העתיקה הוא ייקח אותו אתו כדי שיהיה היהודי הראשון שמגיע לכותל המערבי.
ב-5 ביוני עם פרוץ הלחימה עולה הרב על קומנדקר צבאי כשהוא מצויד בשופר וספר תורה כדי להצטרף לכוחות הלוחמים באזור עזה.
הקומנדקר סופג פגיעת פגז ישירה, “…נתתי עם רגל שמאל ברקס כדי לעצור את הקומנדקר והחזקתי את ההגה…, הרכב היה מלא בדם, נתתי הוראה לרדת”, שיחזר הרב גורן.
השופר נשרף כליל…
הרב ושלישו מנחם הכהן שהיה אתו מפנים חללים ומטפלים בפצועים עד אשר מגיע רכב שמפנה אותם משם.
באותו לילה מקבל הרב עדכון שהמצב בירושלים נעשה רציני והוא עוזב הכל ונוסע לירושלים.
ב-6 ביוני כשהרב גורן נמצא עם חייליו של מוטה גור במוזיאון רוקפלר הוא מבין שיש הוראה מגבוה שלא להיכנס לעיר העתיקה והוא מחליט להישאר במקום למרות שהתבקש לעזוב.
הוא שב אל חפ”ק החטיבה ומשם הוא יוצר קשר עם מוטה גור שאומר לו להגיע בדחיפות
לשער האריות.
הרב גורן נוטל את השופר ואת ספר התורה ויוצא בריצה לכיוון שער האריות.
שופר ?….  איזה שופר ? הרי לפני רגע סיפרנו שהשופר נשרף כליל !
וכך מספר הרב מנחם הכהן, שלישו של הרב גורן אשר ליווה אותו במהלך המלחמה כולה.
“….. עוד בלילה, כששהינו ברוקפלר שלח אותי לארגן שופר כיוון שהקודם נשרף”.
הוא ביקש ממני ללכת לבית של  ‘הרב הנזיר‘…. “מצאתי את השופר שהיה מעל ארון גבוה, טיפסתי על כמה כיסאות והורדתי אותו”…….

והשופר שקם להריע

נותר לנו איפוא לברר מיהו אותו שופר שזכה שתרועתו תבשר את שחרור העיר העתיקה והכותל ותהפוך לסמל של גאולה ומיהו אותו ‘הרב הנזיר‘ ואיך הגיע השופר לביתו ?
לשם כך אנו שבים בזמן אל אוהראן של שנת 1932 שם מכהן הרב דוד הכהן סקלי כראב”ד ותלמידו הרב דוד אבן כליפא שהיה גם חתנו עומד לעבור מאוהראן לעיר מולדתו עין תמושנט שבה הוא מונה לראב”ד.
לרגל הפרידה מוסר הרב דוד הכהן סקלי את שופרו שלו לידיו של חתנו כאות הוקרה.
הרב דוד אבן כליפא שהיה ציוני נלהב מבקר פעמים רבות בארץ בעניינים הקשורים להסתדרות הציונית ובכל ביקוריו הוא נושא אתו את השופר שקיבל מידיו של הרב דוד הכהן.
בביקור שלו בארץ בשנת 1965 הוא פוגש את ידידו משכבר הימים הרב אליהו פרדס אשר מידי שנה נהג לנסוע בחג הפסח לביקור בקהילות היהודיות בצפון אפריקה ונהג להתארח בביתו של הרב אבן כליפא.
הרב פרדס מזמין את הרב כליפא לפגישה אצל הרב שאר ישוב בחיפה שם הוא פוגש את הרב גורן.
בתום אותה פגישה ניגש הרב דוד אבן כליפא אל הרב גורן, מספר לו על חותנו הרב דוד הכהן סקלי, על צדיקותו הרבה ועל השופר שקיבל ממנו במתנה ואז מוסר לידיו את השופר ואומר לו שהמקום הראוי לו ביותר לשופר הוא אצלו והוא מפקיד בידיו של הרב גורן את השופר.
הרב גורן שהתרגש מאד מהמתנה המיוחדת משיב לו בלי היסוס כי גם חותנו שלו נקרא בשם דוד כהן הלא הוא ‘הרב הנזיר‘ וגם הוא נודע בצדיקותו הרבה ואת השופר שקיבל במתנה זה עתה הוא ימסור לחותנו כי זה המקום היאה לו.
שני הרבנים לא תיארו לעצמם שהם משמשים כשליחים להעברת שופרו של הרב דוד הכהן סקלי לביתו של הרב דוד הכהן ‘הנזיר’ כדי שיהיה קרוב לזירה שבה הנבואה עתידה להתגשם.
כשנתיים מאוחר יותר תפרוץ מלחמת ששת הימים, נבואתו של הרב דוד הכהן ‘יפיח לקץ’ תתגשם לעיני כל והשופר שלו שעושה את המסע הארוך משנת תרצ”ה ועד לשנת תשכ”ח וממתין בביתו של ‘הרב הנזיר’ לשעת פקודה זוכה להיות השופר המביא את הבשורה הנבואית של בעליו בקול תרועה גדולה.
ממשיך הרב מנחם הכהן ומספר.
“… הרב גורן רץ עם ספר התורה ועם השופר…לאט לאט החלו להגיע יחידות של חיילים מאזורים אחרים של ירושלים והר הבית התמלא. כולם עמדו שם על ההר ובאופן ספונטני החלו לשיר את ‘ירושלים של זהב’ בגרסתו המקורית”.

השופר שבפיו של הרב גורן – שופרו של הרב דוד הכהן סקלי


ולקינוח: ירושלים של זהב

את הסיפור שהבאנו אודות השופר סיפר הרב דוד אבן כליפא לתלמידו הרב מנחם שוראקי ולנו היה חשוב לשמוע זאת מפיו של הרב שוראקי קודם שנציג אותו באתר.

אוג’דה

ציוני דרך
אוג’דה תחנת מעבר מחתרתית לישראל
רבנים ודיינים באוג’דה
בית הכנסת הגדול 

אוג’דה שאני זוכר

◊ מאיר מספר
◊ וגם דויד מספר קצת

אוג’דה בוידיאו ותמונות 


 

אוג’דה – ציוני דרך

אוג’דה הבירה של מזרח מרוקו ממוקמת 15 ק”מ מערבית לגבול עם אלג’יריה וכ- 55 ק”מ דרומית לים התיכון. העיר נבנתה במישור שמוקף באחד האזורים ההרריים היפים ביותר במרוקו.
המאפיין הארכיטקטוני העיקרי של אוג’דה הוא מיקומה של ה – medina ( העיר העתיקה) במרכזה של העיר.

התקופה הקדומה ביותר שבה ידוע  על קיומם של יהודים באוג’דה היא המאה הארבע עשרה (“ארץ מבוא השמש”, חיים זאב הירשברג).
הרב יעקב אבן צור (יעבץ) שהיה אחד מחכמי מרוקו במאה השמונה עשרה מזכיר את קהילת יהודי אוג’דה ברשימת קהילות יהודי מרוקו בספר “עט סופר”.
קהילת היהודים המקומית של אוג’דה כוללת את המשפחות אזולאי, שרביט, בן שמחון, בן אדיבא ובן גוזי, במהלך הדורות התווספו לקהילה המקומית קבוצות יהודים שהגיעו אליה מאזורים שונים במרוקו ומאלג’יריה.
יהודים מאלג’יריה החלו להגיע לאוג’דה לקראת סוף המאה התשע עשרה ובהן משפחות אמויאל, עובדיה ובן חמו.
מאזור תאפילאלת הגיעו לאוג’דה משפחות הרוש, זִין, דרעי ואמסלם.
מאזור מליליה הגיעו לאוג’דה משפחות בן סאקון, בן עזיז, לוי, ובן קמון ומאזור דבדו הגיעו משפחות בן גיגי, בן שושן, מרציאנו ומשפחות הכהנים.

  • מצבם של היהודים באוג’דה לא היה יציב במשך מאות שנים. הוא התחיל להשתפר רק בסוף המאה התשע עשרה.
  • יהודים מאלג’יריה שביקשו לשפר את מצבם הכלכלי החלו להגיע לאוג’דה ולהתיישב בה לאחר פלישת הצרפתים לאלג’יריה באמצע המאה ה-19.
  • בשנת 1908 פנו ראשי קהילת אוג׳דה ליהודי אוהראן שבאלג׳יריה בבקשה לסייע להם לפתוח בית ספר של כי׳׳ח.
  • כמו בערים אחרות שנכבשו במרד בוחמרה שהתרחש בראשית המאה העשרים, גם יהודי אוג’דה סבלו רדיפות והתנכלויות.
  • לקראת כיבוש אוג’דה בידי הצרפתים נפגעו יהודי אוג’דה עקב החשד לשיתוף פעולה שלהם עם הצרפתים.
  • לאחר הכיבוש ב 1907 חל שיפור במצבם של יהודי אוג’דה.
  • הרחוב המרכזי במלאח של אוג’דה נקרא “רחוב היהודים”, המלאח לא היה מוקף בחומה. 
  • בראשית המאה העשרים גרו באוג’דה כ-3000 יהודים.
  • בתקופת מלה”ע ה-1 פרץ באוג’דה סכסוך בין היהודים יוצאי אלג’יריה ליהודים המקומיים. 
  • בשנת 1919 פנו יהודי אוג’דה בבקשה להקים אגודה ציונית ולמרות שבקשתם נדחתה הם החלו בה.
  •  בית הכנסת הגדול נבנה בשנת 1930 ובשנת 1942 הוא חולל. באוג’דה פעלו עוד מספר בתי כנסת ובהם בית הכנסת של יוצאי אלג׳יריה, ביה”כ של דרעי, ביה”כ דלחברה, ביה”כ של אולד ייִשו וביה”כ של מימו דהאן.
  • בשנת 1934 נוסדה חברת עץ חיים שהקימה “תלמוד תורה” ללימודי קודש והתחילה בלימוד השפה העברית. בתלמוד התורה למדו הילדים בסוף השבוע.
  • באמצע שנות השלושים של המאה ה-20 החלו היהודים לצאת מהמלאח לעבר הרובע החדש.
  • במפקד שנערך בשנת 1936 נמנו באוג’דה כ- 2000 יהודים ובראשית שנות ה-50 מנתה הקהילה כ- 4000 יהודים. 
  • ביוני  1948 הסתערו המוני מוסלמים מוסתים על היהודים בשוק של אוג’דה והחלו בטבח וביזה והמשיכו למחרת לג’רדה. בפרעות המכונות “פרעות אוג’דה וג’רדה” נטבחו 42 יהודים, נבזז רכוש רב וחוללו בתי כנסת. 
  • בשנים 1952 – 1950 ניהל ג’ו עמר את מקהלת הילדים של “תלמוד תורה”.

 

אוג’דה – תחנת מעבר מחתרתית לישראל

בתקופה של מלחמת העצמאות העלייה ממרוקו לארץ הייתה אסורה. האפשרות היחידה להגיע לארץ הייתה דרך ערי הנמל אלג’יר, ואוהראן שבאלג’יריה. הסמיכות של אוג’דה לגבול האלג’ירי הפכה אותה לתחנת מעבר ליהודים רבים שבקשו לעלות במחתרת כדי לקחת חלק במלחמת העצמאות. קבוצה של צעירים יהודים התארגנה כדי לסייע ליהודים שרצונם לעלות לישראל. הפעילות כולה הייתה מחתרתית, וועד הקהילה היהודית באוג’דה גייס כספים, גייס תעודות שהייה ותעודות מעבר ושיכן את המתנדבים שבקשו לעלות במשרדים של הקהילה ובחדרי חברה קדישא שבסמוך לבית העלמין.
השלטון הצרפתי נקט בפעולות כדי למנוע את העלייה הבלתי חוקית, יהודים שנתפסו ללא תעודות שהייה או שהיו חסרי קורת גג נעצרו.

העולים שהגיעו לאוג’דה בדרכם לאלג’יריה רוכזו תחילה בקזבלנקה משם הוסעו לפאס וממנה לאוג’דה. את הדרך לגבול האלג’ירי הם עשו ברגל, באופניים או על בהמות. לאחר שחצו את הגבול היה עליהם להגיע לחווה של יהודי אלג’ירי ומשם לקהילת היהודים במרניא הסמוכה לאוג’דה. הפעילות המחתרתית שנעשתה באוג’דה במטרה לסייע ליישוב היהודי בארץ לא נעלמה מעיניהם של המוסלמים שהיו בעיצומו של המאבק שלהם לעצמאות מידי הצרפתים והזדהו באופן מוחלט עם המאבק של הערבים בפלשתינה ביישוב היהודי. הכרזת האו”ם בנובמבר 47 על חלוקת הארץ ונאומו של המלך במאי 48 בעקבותיה עושים את שלהם לשלהוב ההמון וביוני 48 מתחילות הפְּרָעוֹת באוג’דה ומשם ממשיכות לג’רדה. (התיאור שלעיל לקוח מתוך “דבדו עיר הכהנים” של הרב אליהו מרציאנו) אינני זוכר היכן קראתי על כך שראוי היה שמדינת ישראל תדע להנציח את זכרם של 42 קורבנות הפוגרום באוג’דה וג’רדה בדרך נאותה יותר, מכל מקום בשעה שקראתי את הדברים לא הייתי מודע עדיין לפועלם הרב של יהודי אוג’דה למען הסיוע למאבק על עצמאותה של מדינת ישראל ולא הייתי ער לסיכונים הרבים שלקחו על עצמם כלפי השלטון הצרפתי ובעיקר כלפי ההמון המוסלמי שהיה בשיאן של יצרים לאומניים, ואכן הנקמה לא איחרה לבוא והיא הייתה קשה במיוחד.
הפוגרום באוג’דה לא היה מתרחש אילולא הסיוע המחתרתי למאבק של היישוב היהודי בארץ. העובדה שהמאבק התרחש הרחק מגבולות הארץ יש בה כדי להעצים את ההקרבה ומן הראוי היה שזכרם של קורבנות הפוגרום יונצח באנדרטה ובאירועים של יום הזיכרון לחללים שנפלו על הגנת הארץ.


 

רבנים ודיינים באוג’דה במאה ה-20

ר’ רפאל אנקווה

ראשיתם של בתי הדין הרבניים בערי מרוקו ובהם אוג’דה היא בשנת 1918 כאשר הנציב העליון הראשון של צרפת במרוקו המרשל ליאוטי, בא להתייעץ עם רבי רפאל אנקווה לגבי הארגון של מוסדות הקהילה ובתי הדין הרבנים באזורי החסות של צרפת, במטרה להתאימם לעולם המודרני. בתי הדין בדגם שנקבע הוקמו בקזבלנקה, רבאט, מקנאס, פס, אוג’דה, מוגדור ובערים קטנות יותר ומאוחר יותר הועתקו גם לאזורי חסות ספרדיים. רבי רפאל אנקווה שנולד בסאלי היה צאצא של אפרים אנקווה מיסד שושלת משפחת אנקווה שהייתה אחת המשפחות הידועות והמכובדות, ממגורשי ספרד שלאחר גזרות קנ”א בעקבות הרדיפות בסביליה. לראשונה הוקם בית דין עברי לערעורים שמקום מושבו היה ברבאט הבירה, ושלושת דייניו מומנו כמו יתר השופטים במרוקו ע”י השלטונות. רבי רפאל אנקווה היה גם נשיאו הראשון של בית הדין הגבוה.

בית הדין הרבני באוג’דה 1955

בשנים 1949- 1940 הרב שלמה הכהן אצבאן (הרש”ך) היה ראש בית הדין של אוג’דה והרב שלמה הכהן זאגורי והרב ציון אבן דנן היו דיינים בו ובשנת 1951 הדיינים היו: רבי ציון אבן דנן, רבי אפרים אנקוואה, רבי משה מרציאנו.

◊ רבי שלמה הכהן אצבאן
שימש כרב ואב בית הדין של אוג’דה משנת 1944 ועד מותו בשנת 1948. להמשך קריאה ראה רבנים בדבדו
◊ רבי שלמה הכהן זאגורי
שימש כדיין משנת 1944 ועד שנת 1949. להמשך קריאה ראה רבנים בדבדו
◊ הרב ציון אבן דנאן
הדיין האחרון של שושלת בת 23 דיינים שבאו ממשפחת אבן דנאן. נולד בשנת 1910 בפאס, שימש כדיין במשך 40 שנה. כיהן כאב בית דין באוג’דה וברבאט עד לשנת 1986. נפטר בפריז ביום י’ באב תש”ס כשהוא בן 89. נקבר בהר המנוחות בי”ם.
◊ רבי משה מרציאנו
בנו של ר’ רחמים מענף בן עקו של משפחת מרציאנו, נולד בדבדו בשנת בשנת תרע”ז (1917, למד אצל ר’ שמואל מרציאנו ואצל ר’ יוסף מרציאנו ובישיבה של ר’ שלמה הכהן סקלי. בשנת 1939 שימש כשליח ציבור, שוחט ומלמד בתאוורירת ובשנת 1944 כראש ישיבה שבה למדו בתנאי פנימיה ללא תשלום שהוקמה ע”י משפחת עובדיה באוג’דה. בשנת 1953 התמנה לדיין בעיר מלאל, בשנת 1956 הוזמן לכהן כדיין באוג’דה והתמנה לסגן ראש אב בית דין בשנת 1960. בשנת 1970 הוזמן לכהן בקזבלנקה כדיין בבית הדין שהיה בראשותו של רבי שלום משאש. עלה לארץ בשנת 1973 וגר בלוד שבה התמנה לרב. נפטר בשנת 1996. לאחר פטירתו הוציא הרב ד”ר משה עמאר את הספר “מורשת משה שו”ת וחידושים” מכתבי הרב.

◊ רבי אהרן שוקרון
 בצעירותו למד בדבדו, היה פייטן ומשורר ושימש כרב בקהילה של אוג’דה ושל מליליא. כתב את הספר “בפי אהרן” שבו פירושי מילים וביטיים שבכתבי הקודש. בנו של הרב הוציא לזכרו את הספר “כרון אהרן” שכולל מקצת מפיוטיו, חידושי תורה, תשובות וצילומי מכתבים. נקבר באוג’דה.

◊ רבי רפאל צרפתי
רבי רפאל צרפתי נולד בשנת תרל”א (1874-5), צאצא למשפחת צרפתי שחיה בצרפת וממנה היגרו לטולדו והגיעה לצפון אפריקה אחרי גירוש ספרד. במרוקו חיו רוב בני המשפחה בפס, במאה ה-17 נדדו חלק מהם לאמסטרדאם ומשם הגיעו גרמניה שבה חיו עד לשואה.
עפ”י השושלת המצויה אצל משפחת צרפתי המרוקאית ראשית של המשפחה בהלל הזקן, רבן גמליא ורבי יוחנן הסנדלר.
רבי רפאל הצרפתי כיהן כראב”ד באוג’דה, כתב את הספרים “מנחת פיתים” ו”משפט כתוב – ביאורים על התורה” והינו אחד האחרונים בשושלת היוחסין בת עשרות דורות של משפחת צרפתי של מרוקו.

קבלת פנים לרבי רפאל צרפתי אב”ד אוג’דה 1945


◊ רבי שלמה זֶנוֹ

 

 

 

 

◊ רבי אפרים שלום אנקווה
נולד בשנת תרמ”ו – נפטר בירושלים בט”ז אדר תשכ”ה

◊ רבי מימון דהן

רבי מימון דהן

◊ רבי אברהם חזיזה

רבי אברהם חזיזה


◊ רבי מרדכי בנחמו

רבי מרדכי בנחמו

◊ רבי יצחק בן סוסאן

רבי יצחק בן סוסאן

כמו כן כיהנו כרבנים ודיינים באוג’דה רבי יעקב עמאר ורבי יחיה נזרי.

 

בית הכנסת הגדול באוג’דה

עפ”י תיאורו של יוסף אזולאי  בית הכנסת של אוגדה היה מרשים ומפואר (“לא ראיתי כמוהו לא באלג’יר ולא במרוקו), היו בו שלוש קומות, כניסה מפוארת שבה פינה עשויה כולה משיש ששימשה לעריכת חופות וגם כמקום לצילומי חתן וכלה.
הקומה הראשונה הייתה מחולקת לשלושה חלקים, אולם תפילה גדול, חלק שמיועד לאבלים  ולמנחמים אותם וחלק שלישי ששימש את המתפללים שיצאו להפסקה.
בקומה השנייה הייתה עזרת נשים עם מעקה מברזל, מקושט בציורים וצבעים בתנור (Fer forge). מעל עזרת הנשים היה שטח גדול שמסביבו מעקה כמו של עזרת הנשים ובו בירכו את ברכת הלבנה.
הבניין נבנה על ידי יהודי עשיר מספרד, שביקר פעם בעיר וקנה את המגרש בן מספר דונמים! הוא גם תרם ריהוט וארון קודש שהזמין מאיטליה, משהו מיוחד. השמשות של הדלתות, החלונות וחלק מספרי התורה היו מספרד.

סרטון: תפילה בבית הכנסת המשופץ באוג’דה
וקצת תמונות ממסע השורשים 

 

אוג’דה שאני זוכר

 

מאיר מספר

ג’ו עמר עם להקת הילדים ובהם סימון ומאיר

הזיכרון הראשון – מן הכפר אל העיר
השנה 1946 אני ילד בן חמש וחצי ואלה המראות.
כרכרה מצועצעת צבועה בירוק, שחור וזהב (Diligeance), סוסים אציליים מקושטים בפומפונים דוהרים בקלילות מתחנת הרכבת של אוג’דה לעבר ביתנו החדש ברח’ קניטרה המצוי בשכונה המיושבת ביהודים מרוקאים. בדרכה חולפת הכרכרה בין שדרות רחבות בכביש המחולק לשניים, עצי נוי, פרחים, בריכת מים מלאה בדגי זהב, בניינים בני ארבע קומות בוהקים בלובן מסנוור מן השמש, בנקים, מוסדות ציבור, ביה”ס התיכון, כנסייה יפיפייה, בית הכנסת הגדול וצמוד לו ביה”ס היהודי.

אוג’דה ותושביה
עיר אשר מנתה בסוף שנות הארבעים כשמונים אלף תושבים, מחציתם מוסלמים ורבע מהם נוצרים צרפתים. מספר היהודים עמד אז על כ 12 אלף מתוכם כחמשת אלפים יהודים שהגיעו מאלג’יר שהיו בעלי נתינות צרפתית.
בביה”ס היסודי התקיימה חלוקה בין ילדים יהודים להורים מרוקאים שלמדו בנפרד מילדים להורים אלג’יראים שלמדו בבית הספר הצרפתי. הייתי ילד בן חמש כשאבא הביא אותי לביה”ס כדי לרשום אותי ללימודים ואני אפילו זוכר שהתבקשתי לשבת להמתין עד אשר המנהל שהיה עסוק עם תלמידי הכתה הגבוהה יסיים כדי שאוכל להצטרף לכיתה א’.
בביה”ס התיכון התאחדנו עם הצרפתים, מבנה ביה”ס היה מרשים, צוות המורים היה צרפתי ואני זוכר אותם כמורים מעולים ששמו דגש מיוחד על ערכים.

רקמת היחסים
מערכת היחסים בין היהודים לצרפתים הייתה טובה מאד והיה שיתוף פעולה בין שתי הקהילות, לעומת זאת היחסים בין היהודים לערבים התאפיינו בריחוק וחשדנות.
בשנת 1948 עם הכרזת המדינה גברה העוינות מצד ערביי העיר והיא הגיעה לשיא כאשר מאות ערבים מצוידים בנשק קר תוקפים את השכונות היהודיות ובוזזים את הרכוש מהבתים והחנויות. ארבעה יהודים נרצחו ביניהם שכן שלנו בשם בן שושן. המושל הצרפתי לא התערב בהתחלה ונתן לערבים לפרוק את זעמם על היהודים.
כעבור מספר ימים חזר אמנם הסדר לכנו, אבל העוינות מצד הערבים לא פסקה. חששנו לעבור בשכונות ערביות וכשחלפנו ליד בית הקפה שהיה ממוקם ליד השכונה שלנו שיושביו היו כולם ערבים הם היו נועצים בנו מבטים של זעם ושנאה, יידוי אבנים בינינו לבינם (מדובר בצעירים), בנות של יהודים הלכו תמיד בקבוצות ותמיד עם מלווה. יחד עם זאת למרות גילויי העוינות, בכל מה שקשור במסחר שבין יהודים לערבים העסקים היו כרגיל.

 

הגליית המלך
בשנת 1953 הוגלה הסולטן מוחמד לאי מדגסקר בעקבות דרישות הערבים לעצמאות, הטרור במרוקו התחיל בעצם בעיר אוג’דה.
אחד מהמורים בביה”ס אשר גם שירת בשירות הביטחון הצרפתי נפגע בפעולת טרור ורגלו נקטעה.
שייך מרוקאי שהיה מתומכי השלטון הצרפתי החנה את רכבו כהרגלו במוסך שהיה ממול הבית שלנו. שיחקתי עם חברים ברחוב כאשר פתאום הגיח ערבי נושא נשק ירה בו מספר יריות ונמלט מהמקום. למרות המהומות והתקופות הרבות של אי שקט חיינו בחממה עוטפת ואוהבת בביה”ס ובחוגי הספורט.
יום ראשון בשבוע היה יום חופשי מלימודים בביה”ס, אבל לילדי היהודים החופש מביה”ס לא היה גם חופש מלימודים, כי במקום לביה”ס הם הלכו ל”תלמוד תורה”.
ביום שבת הלימודים בביה”ס התקיימו כרגיל ואבא שהיה צריך לבחור בין קדושת השבת לבין החשיבות הרבה שהוא ייחס ללימודים שלנו, החליט שלביה”ס נלך בימי שבת שהם לקראת מבחנים וביתר לתפילת השבת בבית הכנסת.

habonim 2

פעילות של תנועת הבונים באוג’דה

לקראת העלייה לארץ
בשנת 1955 עלה שמואל אחי לארץ במסגרת עליית הנוער. ככל ששלטון החסות התקרב לסיומו החיים של היהודים נעשו יותר חשדניים, חשנו באיבה ושנאה של הערבים כלפינו והרגשנו פחד וחוסר ביטחון.
למרות גילי הצעיר הרגשתי נטע זר בארץ לא לי. השתתפנו בפעולות ציוניות של תנועת הבונים, ידענו מה מתרחש בארץ דרך העיתונים והרדיו.
בשנת 1956 עלינו ארצה למרות התנגדותו של אבא שרצה שנשלים את הלימודים בצרפת או בקנדה. פעילות של תנועת הבונים באוג'דה
מידי שבוע אבא היה מתכתב עם האח שלו הדוד סעדיה, המכתבים היו כתובים בכתב רש”י. דוד סעדיה לא נקט עמדה לגבי העלייה שלנו לארץ ובסופו של דבר אבא נכנע ללחצים של אימא, של סימון ושלי ועלינו לישראל.

 

וגם דויד מספר קצת

על הזיכרונות של מאיר מאוג’דה הוסיף קצת גם דויד (הבן של עליזה) שהיה אז בגיל צעיר יותר.
אני זוכר במיוחד את חיי הקהילה שהיו מפותחים מאד, הרבה בזכותו של Monsieur O’vadia שהיה פילנטרופ גדול ודאג דאגה רבה לעניי העיר ובהם יהודים רבים שהגיעו לאוג’דה מיישובים אחרים כדי למצוא בה את פרנסתם.
גם דויד מספר על תלמוד התורה (כך נקרא ה”חדר” במרוקו) שבו היו לומדים בימי ראשון ובחופשות מבית הספר היהודי (פרנקו איזראלי) ועל הפעילות בתנועת הצופים Scouts שם שרו שירים בעברית (“ויהודה לעולם תשב”), שמעו בהתרגשות סיפורים על ארץ ישראל, האזינו ל”קול ציון הגולה”.
אני זוכר את התכונה הרבה לקראת החגים שהיו חוויה מיוחדת במינה. בניית הסוכה שנעשתה אך ורק מקנים, ה”דוראן” הקפות עם ילדים נושאי נרות בשמחת תורה, את חגיגות המים בשבועות וכמובן את חג המימונה שהיה בעל צביון ייחודי שבו כל הילדים היו מרוקנים את תיקי בית הספר כדי למלא אותם מכל טוב שהיו אוספים במעבר בין בתי היהודים.

תמונה1

 

 

אוג’דה בוידיאו ותמונות
סרטון משנות ה-50
אוג’דה 1955

אוג’דה 1962

oujda_morocco6

 

אוג’דה 1948 – 1932

רקע
אוג’דה שאני זוכר
סדרי שלטון
חיי המסחר
שעות הפנאי
עניינים מוניציפלים
מוסלמים ונוצרים
חיי היהודים באוג’דה
◊   מנהגים
◊   אמונות תפלות

עיתון יהודי משנת 1932

 

רקע 

כפי שסיפרנו בדף “חיים שכאלה”, יוסף אזולאי נענה לאתגר ובנוסף לסיפור קורות חייו האישיים הוא העלה על הכתב את זיכרונותיו על אוג’דה של אותם ימים. התוצאה היא אוסף סיפורים ותיאורים שהם מעין פסיפס של אבני פאזל שכל אבן בו מסתירה חלק מהתמונה הכוללת וכשמצרפים את האבנים יחד, נפרשת לנגד עינינו תמונה רחבה של אוג’דה של שנות ה- 30 וה- 40 של המאה הקודמת, בדגש על הקהילה היהודית.
ממרחק זמן שמתקרב למאה שנה מצליח יוסף לפרוש תמונה שהיא ברזולוציה שגם תמונות של ימינו אלה יכולות להתקנא בה, כל כך חדה ובהירה התמונה שאפשר להבחין בה אפילו בפרטי לבוש כמו חגורות, שמות של בתי קולנוע, שמות חנויות ואפילו פרט כמו ציפוי הפח של גלגלי עגלות משא לא נעלם ממנה.
יוסף, “בין פורת יוסף” זכה בכישרון נדיר וזיכרון פנומנאלי ואנחנו שזכינו שיחלוק אותם עמנו מודים לו על תרומתו הרבה להנחלת מורשת אבותינו ומברכים אותו בברכת יוסף ה’ עליך שנים ארוכות של בריאות.

 

אוג’דה שאני זוכר 

יוסף פותח בתיאור של אוג’דה כעיר קוסמופוליטית שמשכה אליה סוחרים מהודו ועד כוש, קונדיטוריות שמציעות מאפים אירופיים מצרפת, יוון ואיטליה וממתקים מסוריה ולבנון, חנויות מותגים כמו נעלי ,Beta בגדי ילדים של  Rolny, בגדי נשים וגברים שנמכרו ב-  Grand beau marche. הוסיפו לזה את הקירבה לגבול שמשכה אליה גם מבריחים למיניהם שמצאו בה כר פעולה נוח והרי לכם עיר חיה ותוססת. 
היו בה שני מחנות צבא, אחד של לגיון הזרים הסנגלי והשני של הצבא הצרפתי ושני שדות תעופה שאחד מהם הצבאי שימש את הצבא האמריקאי במלה”ע השנייה והשני שדה אזרחי.
אוג’דה הציעה לתושביה ובהם היהודים שחיו בה, חיי יומיום תוססים ומגוונים של עיר מודרנית. הקהילה היהודית הייתה גדולה עשירה, פעילה ומכובדת והייתה ביחסים טובים מאוד, עם השלטון  המרוקאי והצרפתי.
“החיים היו יפים והכל היה בשפע”, אומר יוסף … הכל עד תחילת מלחמת העולם השנייה ואחריה במלחמת העצמאות כאשר מוסלמים לא מקומיים הסיתו את המקומיים כנגד היהודים ששילמו את המחיר בפרעות אוג’דה וג’רדה.

 

סדרי שלטון

לכל אזור היה אחראי על הסדר והביטחון שנקרא שייח’ אְלְחוֹמָה שאליו היו כפופים מספר שוטרים מזוינים שנקראו מְְכָזְנִיָה. שני שוטרים מזוינים שאחד מהם צרפתי ואחד מוסלמי סיירו דרך קבע ברחובות ובשווקים הסתובבו שוטרים סמויים.
בראש השלטון המוסלמי המקומי עמד הפאשה שהיו לו מְְכָזְנִיָה שליוו אותו לכל מקום כשהם לבושים בגלבייה לבנה, לראשם תרבוש עם פונפונים וחוטים שחורים שהשתלשלו אל הפנים והם היו תמיד בבגדים נקיים ומצוחצחים.
על סניף הבנק הלאומי של מרוקו באוג’דה שמרו חיילים סנגלים 24 שעות ביממה.

הבנק הלאומי של מרוקו שעליו שמרו הסנגלים

* כלבים וחתולים ששוטטו ברחובות ללא בעליהם נלכדו והועברו למכלאה, לבעלי כלבים אסור היה ללכת אתם ברחוב כשהם אינם קשורים אליהם ברצועה או שהם בלי מחסום לפה או והם נדרשו להציג תעודות חיסונים לכלב.
* בעלי נתינות צרפתית קיבלו עזרה כספית ומענק לילדים (Aide Sociale), פנסיה לזקנים וללוחמים ותיקים  (anciens combattants) ובזמן מלחמת העולם השנייה הם קיבלו הטבות מיוחדות מהשלטון הצרפתי ולעומתם בעלי האזרחות המרוקאית לא קיבלו כל סיוע.
את תשלומי המיסים, חשבונות החשמל, מים וקנסות שילמו לשלטון המרוקאי המוסלמי.

 

חיי המסחר

השווקים באוג’דה התחלקו לפי סוג הסחורה שנמכרה, שוק בהמות, שוק ירקות ופירות (שהגיעו לאוג’דה מכפרים סמוכים), שוק גרוטאות, שוק פשפשים (במרוקאית זוֹטיִיֶה) , שוק סוסים וחמורים, שוק למיני זרעים, שוק לצמר וכלים לעיבוד הצמר (במרוקאית אלְקְרְטֹש אלְמוֹגְזֹל).
העיר עצמה הייתה מחולקת למספר אזורים של מקצועות יהודיים, מוסלמים ונוצרים אזור של מוכרי בדים, אזור של מוכרי תבלינים, אזור סנדלרים, אזור חייטים, אזור סורגי שמיכות ושטיחים ועבודות יד (שהמוסלמים הכינו בעצמם), אזור קצבים, אזור פחחים, אזור מסעדות מוסלמיות.
בכל אזור היו שוטרי סיור ששמרו על הסדר.

החנויות
• חנות למוצרי טבק ומקטרות שמכרה גם בולים
• חנות לדברי מאפה
• חנות בבעלות של צרפתי לבגטים, טוסטים ועוגיות יבשות
• חנות לסוכריות וממתקים סוריים
• חנות לעוגיות וממתקים מלבנון
• חנות  לספניג’ עם דבש
• חנות לדברי מאפה מוסלמים (שהיו טעימים במיוחד).
ליד בתי הקפה ובפינות הרחוב היו מי שהציעו למכירה מטעמים שונים ואפשר היה לאכול אצלם (עם כל הנוחיות הנדרשת)
נקניקיות, כבדי עוף, טחול ושישליק על האש, פולים יבשים מבושלים במים בלבד עם כמון ופלפל אדום. שעועית מבושלת בטעם מיוחד. (אחד המומחים בזה היה האבא של סם שוקרון). דגי ים מכל הסוגים (על האש ומטוגנים), עופות מבושלים מתובלים טעם ערב לחך.

הקונדיטוריות
קונדיטוריות היו בבעלות של צרפתים, איטלקים ויוונים. הממתקים היו סורים, לבנונים או סודנים. היה את הספינג’ הסודני שהיה לו טעם מיוחד והיה גם את הספינג’ עם חור שבבית הקפה הצרפתי הכינו אותם במכונה אמריקאית.
בקונדיטוריות אפשר היה לאכול  מיני עוגות, טארטים, לחמים וטוסטים.

רוכלים ניידים
היו גם מי שמכרו את מרכולתם בעגלות למיניהן שעברו ברחובות העיר והכריזו על בואם במנגינות וצלצולי פעמונים, “כששמענו קולות של כלי נגינה דמוי הרמוניקה מתנגנות ברחוב ידענו שמשחיז הסכינים והמספריים חולף ברחוב שלנו”.

משחיז סכינים

הילדים שפחות התעניינו בהשחזת כלי מטבח חיכו לצלילים של מוכר הממתקים והגלידות האיטלקי שהייתה לו המנגינה המיוחדת שלו. הייתה לו עגלה סגורה שנשאה כדים גדולים מלאים בגלידה בשלל צבעים.  את הגלידה הוא היה מניח בין 2 ביסקוויטים, מוכר הגלידה נשא על גופו כד שעליו גלגל מספרים ומי שקנה גלידה היה מסובב  את הגלגל המזל וזוכה בפרס של ופל גלידה או סוכריות מיוחדות שנקראו  Sucre d’orge שזה מין ממתק צבעוני שנמתח כמו מסטיק  שהיה מלופף סביב מקל ארוך ממנו המוכר היה חותך.
היה גם את מוכר הסברס שבעונת הסברס היה עובר מידי בוקר עם עגלה קטנה והיה לו שיר משלו.
בימי הקיץ הסתובבו ברחובות ובשוק מוכרי אגרבה– מים קרים עם טעם של דבש, שהיו בתוך נאדות עור, עם פעמונים תלויים קטנים מנחושת שהיו מכריזים על נוכחותם.

 

שעות הפנאי

אפשרויות הבילוי של שעות הפנאי היו מגוונות גם ביחס לתקופה של שנות ה- 30 וה-40 וגם ביחס למה שמצאנו כאן עם עלייתנו ארצה.
קולנוע

כל בית קולנוע התמחה בד”כ בז’אנר משלו.
Colise – הקרין סרטים כל היום והקרין סרטים ערביים מצריים, לבנונים או הודים עם תרגום לצרפתית בגוף הסרט.
Rex   Vox Paris – הקרין שלוש הצגות ביום, התמקד בסרטים אמריקאים, עם תרגום לצרפתית.
Le Paris –  שימש גם להצגות תיאטרון והופעות אחרות, בשפה הצרפתית בלבד.
Le rialto  – שלושה סרטים ביום, לפעמים שימש להופעות לילדי בית הספר הכל בשפה הצרפתית.
בתי הקולנוע שלנו:

ריקודים טיולים ובתי קפה
בימי שישי, הלכנו לרקוד במועדונים או בבתי קפה, או שישבנו עם חברים בבית קפה ושתינו בירה או ליקקנו גלידה. בשבת אחר צהריים עפ”י רוב ראינו סרטים או שהלכנו למשחק כדורגל, את הכרטיסים היינו קונים את הכרטיסים ביום שישי אחרי צהריים.
בימי הקיץ, הלכנו לפארקים, רכבנו באופנים לגבול אלג’ריה, הלכנו לבריכה או שנפגשנו עם חברים.

פינוקי ספא
את פינוקי הספא עשינו בחמאם הטורקי שבו לגברים ונשים היו ימים נפרדים אבל לא הייתה הפרדה  בין מוסלמים ליהודים. בתוך החמאם כל אחד קיבל שתי חביות מעץ, אחת למים קרים ואחת למים חמים, אחד מעובדי החמאם דאג למים ומי שרצה יכול היה לקבל מסג’ בתשלום. הייתה בחמאם גם בריכה קטנה ששימשה גם כמקווה ובית קפה שבו הגישו קפה, תה וספינג’ או עוגיות קטנות וגם סיגריות הגישו בו.
בעל בית הקפה היה יהודי מאוד דתי, בימי שישי הוא היה מכין מים חמים בשני מיכלים גדולים ומחלק אותם לפני כניסת השבת וביום שבת בבוקר מוקדם וגם אחרי צהריים (קהואזידסבת).
החמאם שימש גם מקום לינה לכפריים שהיו מגיעים עם הסחורה שלהם לשוק.

בילויים של מוצ”ש
בעיר הייתה טיילת ארוכה ורחבה שבה טיילנו כל מוצאי שבת עד שעה מאוחרת, משני צידי הטיילת היו חנויות שהבעלים שלהם היו לא מרוקאים

• חנות לצעצועים צרפתיים שהבעלים היה צרפתי נוצרי
• חנות לדברי משי שבעל החנות שלה היה הודי
• חנות תכשיטים וצורף שבעל החנות היה יהודי מאלג’יר
• חנות נעליים Beta מצ’כיה בבעלות של נוצרי
• חנות לבגדי גברים של צרפתי 
• Grand beau marche לבגדי ילדים בבעלות של צרפתי
• ספרים ומכשירה כתיבה של יהודי צרפתי
• סָפָּרִים, חייטים ומוכרי בדים יהודים מספרד
• בית מרקחת של שותפים יהודי מאלג’יר ונוצרי מצרפת.• מספר בתי קפה של יהודים אלג’ירים שהגישו בשרים על האש
• בית מלון גדול שבעל הבית היה צרפתי נוצרי
• מספרה גדולה לגברים ונשים  של צרפתי נוצרי 
במוצאי שבת לאחר שיצאנו מהתפילה בבית הכנסת, קודם שהלכנו לטיילת נהגנו לעבור דרך האופה הצרפתי, אצלו  קנינו שם לחמנייה חמה ממולאת בנקניקייה, טחול או כבד ובקבוק שתייה.
נהנינו מאד לשבת על הכיסאות הגבוהים ולהזמין קפה צרפתי.
אחרי הטיול בטיילת נהגנו לקנות פיצוחים ולהתגרות בבנות בזריקת חומוסים עליהן.

קרקסים ומופעי רחוב
מעת לעת הגיעו לאוג’דה קרקסים והופעות שהגיעו מארצות שונות כמו איטליה, רוסיה, צרפת וארצות אחרות.
בשוק המוסלמי הופיעו מרקידי נחשים ומלהטטי קופים וגם אקרובטים וקוסמים למיניהם שנדדו ברחבי העולם, בנוסף עמדו שם עוקרי שיניים ומרפאי חולים בעזרת עשבים למיניהם שהציעו את מרכולתם לבאי השוק.

חגיגות 14 ביולי
“Le Quatorze Juillet” הוא היום הלאומי של צרפת שבו הם מקיימים אירועים ציבוריים רבים, תהלוכות צבאיות, מסיבות ריקודים זיקוקים וחגיגות לרוב ובמרוקו שהייתה באותה העת מדינת חסות של צרפת חגגו כאילו זה היה החג שלהם. מוסלמים, נוצרים ויהודים קטנים כגדולים ובעיקר בני הנוער חגגו את חגה של צרפת.
החגיגה הגדולה הייתה ברחבה ענקית שהייתה בחזית בניין ששימש לחגיגות צבאיות. הרחבה הייתה מוארת באורות צבעוניים, כל מוסדות השלטון והחנויות קושטו בדגלי מרוקו וצרפת. באירוע החגיגי השתתפו נציגים של השלטון המרוקאי, השלטון הצרפתי, הקהילה היהודית , צבא צרפת, צבא סנגל, לגיון הזרים, נציגי המשטרה ומכבי אש  וילדים מבתי ספר.
היה מגרש משחקים לילדים, רוכבי סוסים מוסלמים שירו באוויר, מרוצי אופניים, אופנועים, סוסים, ופעילויות ספורט למיניהן.
הקהילה היהודית המקומית קיבלה את פניהם של כל הנציגים שנמנו קודם ומכובדים רבים אחרים באוהלים ענקיים שהוקמו במיוחד שבהם הגישו כיבוד מרוקאי ותה עם נענע בכלים מיוחדים.

 

עניינים מוניציפלים

תחבורה, דיור, מים

בתוך העיר נסעו בכרכרות ומוניות בלבד, אוטובוסים שימשו לנסיעות אל מחוץ לעיר במרוקו ונסיעות לאלג’יר וספרד. אוטובוסים שימשו גם לנסיעות מאורגנות לים ונסיעות להילולות של הצדיקים שהיו לקברו של ר’ עמרם בן דיוואן שבעיר וואזן (Ouazzane) ולקברי רבנים שבטלמסן שבאלג’יר.
רוב היהודים גרו בדירות שכורות. החדרים בבתים היו גדולים ועם תקרות גבוהות. לרוב היו אלה בתים עם חצר פנימית (פטיו).
בקיץ קיררו את המים בכדים עשויים מחימר, כד כדול (אלכבייה) שעמד במרכז החצר וכד קטן יותר שהיה עם פתח אחד קטן למזיגה ופתח גדול למילוי את הכד היו עוטפים בבד יוטה והוא נקרא אלברדה (המקרר) ובצרפתית gargoulette. היו מי שגידלו קצת ירק מסביב לכד שבחצר. המים מהכד היו קרים ונעימים. בכדים כאלה השתמשו גם לשמירת זיתים דפוקים ובזמן מלה”ע השניייה השתמשו בו  לשמירת חתיכות בשר מטוגן (לגְדִיד) לשעת חירום.
בחלק מן הבתים היו משאבות מים ובבתי הכפריים היו בארות מים והיו גם ברזים ציבוריים ששימשו בעיקר את המוסלמים.
אגב תחבורה נזכיר גם את הובלת הבשר מבית המטבחיים לחנויות הקצבים שנעשתה בעגלות גדולות דומות למשאיות שמובילות דברי קירור. היה להן ארגז גדול, שהחלק הפנימי שלו מצופה בפח דק עם ווים לתליית בהמות שחוטות, הגלגלים היו מעץ, מצופים בפח עבה. כשהעגלות עברו, הן היו משמיעות רעש מיוחד שלנו הוא בישר שהבשר בדרכו אל הקצבים.

חינוך
בתי ספר
ילדים נוצרים, מוסלמים ויהודים שהוריהם החזיקו באזרחות צרפתית למדו יחד בבית ספר יסודי נפרד שהיה המיועד להם. ילדים יהודים בגיל עממי וכן ילדי מוסלמים בעלי אזרחות מרוקאית למדו בנפרד בבתי ספר משלהם.
בבית הספר היהודי הייתה הפרדה בין הבנים לבנות, בחלק אחד של המבנה למדו הבנים ובאחר הבנות. אצל הבנים כל המורים היו יהודים והמנהל היה צרפתי נוצרי ואצל הבנות כל המורות היו יהודיות  והמנהלת צרפתייה נוצרייה. לכל צד היה חדר אוכל משלו, שבו הילדים אכלו ארוחה חמה.
לביה”ס הייתה מרפאה עם רופא ואחות. מידי בוקר כל ילד קיבל במרפאה כף שמן דגים עם סוכרייה (חובה).
בבית הספר לבעלי אזרחות צרפתית, בנים ובנות למדו יחד והמורים היו צרפתים.
בבית ספר תיכון לא הייתה הפרדה לפי האזרחות או הדת, כולם למדו יחד.
כבוד למורים היה ערך שכולם הקפידו עליו . אף פעם לא קראו להם בשמם אלא רק בשמות מכבדים. המורה היה  Monsieur  (אדוני) והמורה Madame (גברת). כך נהגנו גם בהורים ובני משפחה בוגרים, כבוד מיוחד היה לבעלי שיבה.
בסמוך לבית שלנו היו מגרשי כדורגל, כדורסל, מגרש וכדורעף. המגרשים היו  גם לשימוש בית הספר התיכון שלא היה רחוק, בנוסף היה גם מועדון ספורט לנוער.
חוגים
לילדי היהודים היה חוג זימרה ופיוטים שבו גם אני השתתפתי, לילדי החוג שנקרא “אם הבנים” הייתה תלבושת מיוחדת. הייתה לנו מקהלה שהיינו מופיעים אתה בשמחות של חתן בר מצווה וחתן וכלה. כאשר נולד בן הלכנו לבית היולדת שרנו את שיר היולדת, ברכנו והדבקנו על הקיר תפילה מיוחדת.
בחג שמחת תורה שרנו בבית הכנסת הגדול. אבל לא רק בשמחות, כשהייתה מתקיימת לוויה לקחו אותנו ללוות את המת עד בית העלמין בתפילה מיוחדת.
ג’ו עמר שהיה מעיר אחרת, היה אתנו ואף התחתן עם בת עירנו

שירות רפואי
השירותים הרפואיים לאוכלוסיה ניתנו בשלושה בתי חולים, קליניקות ובתי מרקחת. אחד מבתי חולים היה מיועד לבעלי אזרחות מרוקאית (מוסלמים ויהודים), אחד לבעלי אזרחות צרפתית ואחד צבאי.

חלק מהקליניקות היו פרטיות וחלק של בתי החולים, בשתיים מהקליניקות היו מעבדות והן שימשו כמעין חדר מיון ממנו הפנו חולים לבתי חולים בהתאם לצורך.

 

מוסלמים ונוצרים

יחסים שכנות
עד מלחמת העולם השנייה, היחסים בין המוסלמים, היהודים והנוצרים היו מצוינים. והיו אפילו  מוסלמים ויהודים שהיו שותפים בעסק.
בחגים שלנו כיבדנו אותם במיני ממתקים או עוגיות מיוחדות והם כיבדו אותנו בחגים שלנו, הם אכלו את הבישולים שלנו אבל אנחנו מטעמי כשרות לא אכלנו את שלהם.
הבית שלי שכן ממש בסמוך לאחד המסגדים ולכנסיות והיינו שומעים את המואזין הקורא לבני עמו לתפילה ואת מנגינות הפעמונים של הכנסיות בחגים הנוצריים, תפילות יום ראשון, חתונות ולוויות.
בראש השנה הנוצרי  וחג המולד החנויות הצעצועים היו מלאות בעצי אשוח קטנים מקושטים במנורות, ובסרטים צבעוניים והקונדיטוריות שלהם הכינו דברי מאפה מיוחדים וברחוב הסתובבו סנטה קלאוזים שנקראו papa noel עם זקן לבן ארוך כשהם לבושים בבגד אדום.

מאפייני לבוש
המוסלמים המרוקאים לבשו מכנסיים תפורים מחתיכת בד של כשלושה מטר (שרוואל), שהיו מהודקים בעזרת בד משי צבעוני במקום חגורה, כך גם מסביב לכובע, לראשם חבשו כובע תרבוש אדום עם פון פונים שחורים שיורדים על צידי הפנים והם נעלו נעליים מיוחדות שנקראו בְּלְגָּה (Belgha).
הנשים המוסלמיות היו עטופות מהראש עד הרגליים בבד מיוחד מעבודת יד (חיק), הן היו מציצות בעין אחת בלבד ונעלו נעליים מיוחדות, כמו של הגברים, אבל בצבעים ובצורה שונה.
המוסלמים המכובדים, עשירים או קצינים רוכבי סוסים, של צבא לגיון הזרים  לבשו לבוש אחר שהיה עשוי משערות גמל.
על לבוש היהודים ראה בהמשך ב”חיי היהודים באוג’דה”)

חתונות
בחתונה מוסלמית היו מוליכים את החתן בתהלוכה כשהוא לבוש בבגדים צבעוניים ורכוב על סוס מקושט ומלווה בקרובי המשפחה, שכנים ומכרים מוסלמים ויהודים ולפעמים גם נוצרים. זמרים שרו וניגנו לכבודו בכלי נגינה מיוחדים ואת כולם כיבדו בפירות עוגות ועוגיות מלוחות ומתוקות ומיני ממתקים.
האורחים הוזמנו לארוחת ערב שבה היהודים לא השתתפו מטעמים של כשרות.
אצל הנוצרים פעמוני הכנסיות כיבדו את החתן והכלה בצלצולים חגיגיים, אורחים הוזמנו לתפילה ולטקס הנישואים שנערך בכנסייה. השושבינות שהיו ילדות קטנות היו לבושות בלבן, הלכו אחרי הכלה והחזיקו בשולי שמלתה הארוכה, מכוניות מקושטות בסרטים לבנים ליוו את מכונית החתן והרעישו בצופריהם. פעמוני הכנסייה צלצלו. בתום הטקס הוזמנו האורחים למסעדה.
( על חתונות אצל יהודים ראה בהמשך ב”חיי היהודים באוג’דה”)

הלוויות
בהלוויות של המוסלמים התפילות לא היו אחידות אלא בהתאם למעמד של המת בחייו ודרגתו בדת.
בתפילות קולניות, נשאו את המת על הכתפיים מביתו ועד לבית הקברות, הקבורה הייתה ללא ארון (כמו אצל היהודים).
אצל הנוצרים כאשר אדם נפטר פעמוני הכנסייה צלצלו, נערכה תפילה בכנסייה והכומר נשא דברים. את המת  ליוו עד הקבר בכרכרה מיוחדת רתומה לסוס או שניים. הקבורה של המת הייתה בתוך ארון כשהוא לבוש בבגדים יפים.
(על הלוויות של היהודים ראה בהמשך ב”חיי היהודים באוג’דה”)

 

 חיי היהודים באוג’דה

מנהגים

לבוש
בחורים צעירים חבשו כובע בֶּרֶ , מבוגרים יותר חבשו כובעים גדולים ועגולים. אני עצמי עד גיל בר מצווה הלכתי עם עניבה ובֶּרֶט, וכשהתבגרתי החלפתי את הברט בכובע גדול יותר.

היהודים בעלי אזרחות מרוקאית לבשו מכנסיים כמו של המוסלמים, כובע בלי הפון פון ושעון תלוי על שרשרת עד הכיס ונעליים כמו של הערבים.

פִישוֹן

לרוב הנשים היהודיות, כיסוי הראש שנקרא סְבְּנִיָה, היה מעין מטפחת ראש גדולה מבד משי כחול ורקמה מוזהבת אותה הן קשרו מעל הראש. נשים מבוגרות ומכובדות שמו לכתפם שאל גדול סרוג בעבודת יד שנקרא פישון, כך הלכו גם לבית הכנסת.
הנשים ענדו תכשיטים עשויים זהב, עגילים גדולים, שבעה צמידים, טבעות ושרשרת כבדה על הצוואר. נשות אוג’דה לא נהגו להתאפר ובכל זאת הן היו תמיד יפות ומלאות חן.
נשים לא הסתפרו לעולם.
אירוסין
בערב האירוסין הזמינו קרובי משפחה וידידים של משפחת הארוס ושל הארוסה לארוחה ערב חגיגית. החליפו מתנות, טבעת אירוסין ומתנות אחרות שהחתן והכלה המיועדים הביאו זה לזה. החתן הביא טבעת זהב אותה קשר עם סרט לבן ממשי לקצהו של גוש סוכר גבישי בצורת חרוט גדול שנקרא קָלְבְ דסְּכָּאר.

קָאלְב דְסְכָּאר עם שרשרת זהב

חינה
את מנהג החינה שהעתיקו לארץ חגגנו באוג’דה באופן דומה אלא ששם זה היה פחות המוני. בני משפחה, קרובים וידידים משני הצדדים הוזמנו לטקס החינה. כשהם לבושים בחלוקים צבעוניים (קפטאן) וחבושים כובעים מרוקאים (תרבוש), רקדו החוגגים, סלסילות ממתקים ועוגיות צבעוניות מקוקוס, שקדים ובוטנים, שביק, סיגרים ומינ מעדנים אחרים.
ארוחת הערב הייתה חגיגית ועשירה במאכלים ממאכלי העדה ולקינוח  הגישו תה עם נענע.
בטקס החינה שרו את השיר אביאדי אנה לערוס, (אשרי וטוב לי אני החתן), שהמיוחד בו הוא שכל אחד בתורו הוסיף מילים משלו (קשורות לחתני השמחה) ושר אותם באותה המנגינה.

סטודיו לצילום בנחמו

חתונה
מספר ימים לפני חתונה קיימו את הנדוניה (שוֹרָה), שבה הציגו למוזמנים את מה שהכלה מביאה עימה לחתונה מתכשיטי זהב ועד נעלי בית.
שמונה ימים לפני החתונה ועד החתונה החתן והכלה לא התראו, במשך שבעה ימים מידי ערב החברים של החתן התפללו תפילת ערבית עם החתן וסעדו איתו בביתו.
בערב שקדם החופה, הכלה הלכה למקווה עם המשפחה וחברות שלה, מלווה בשירים מיוחדים של העדה ובכלי נגינה תוף (בְּנְדִיר).
בבוקר, החתן הלך עם החברים וקרובי המשפחה לחמאם התורכי.
בצהרים, הלבישו את החתן והכלה, הזמינו שתיים או שלוש מוניות מקושטות בסרטים לבנים ויצאו לטייל, הלכו למספרה (הכלה עם חלק מהמשפחה והחברות והחתן עם חבריו), אח”כ הלכו לסטודיו הגדול לצילומים ואז לבית הכנסת הגדול לחופה, שם ערכו את שבע בברכות והתכבדו בסלסלה קטנה ובה סוכריות ממולאות בשקדים (דְרָזֶ’ה).
לארוחת הערב הכינו לחתן ולכלה שתי יונים ממולאות (סגולה לקיום מצוות “פרו ורבו”) ולמחרת בבוקר מוקדם הכינו להם ספְִינְז’.
היה גם מנהג שלמחרת הלילה הראשון אם הכלה “מוכיחה” לאם החתן שהכלה הגיעה בתולה לחתונה ע”י הצגת בגדיה המוכתמים בדם.
בשבת היה את שבת החתן (ויש מי שנהגו לקיים גם שבת לכבוד הכלה). חברים ובני משפחה ליוו את החתן בדרך אל בית הכנסת וממנו אל הבית בשירה וזמר. לכבוד החתן ניגנו את מזמורי התפילה במנגינות חגיגיות ובעת קריאת התורה עלו בני משפחה וחברים בזה אחר זה לתורה ובתום הקריאה של כל אחד ואחד שרו וזימרו וזרקו מלוא החופן סוכריות לעבר התיבה.
אחרי התפילה הגישו למתפללים כיבוד של פשטידת תפוחי אדמה (מעקודה), סלטים, חמוצים, שתייה חריפה (מָחְיָה), מיצים שלל עוגיות צבעוניות וריבות שונות שחודשים קודם עמלו על הכנתן.
כשהגיעו הביתה, אכלו ארוחה כיד המלך ואחרי הצהרים רקדנו ריקודים סלוניים. (ברוב הבתים הייתה חצר גדולה ומרוצפת שהתאימה לריקודים).
המתנות לזוג היו כלי בית שימושיים  כמו סירים, צלחות, מחבתות, סכומים, כדים, פרימוסים, פתיליה על נפט, כוסות, מגהץ , מטחנה לקפה ופמוטים.

לידה
לידות היו רק בבית, בעזרת מיילדת ואם היה צורך המיילדת שלחה לבית החולים. היולדת משכה בזמן הלידה חבל שהיה קשור למיטה. (טענו שזה מקל על הלידה).
בזמן הלידה הזמינו ליולדת את ילדי המקהלה לשיר “עקידת יצחק” כברכה ללידה קלה ובריאה, בנוסף, הדביקו על הקיר, מעל ראש היולדת ברכות שונות. בתמורה לעמלם קיבלו הילדים עוגיות וממתקים.
במשך כל השבוע שלאחר הלידה, היולדת שכבה במיטתה וזכתה לפינוק רב מהמשפחה, מידי יום הכינו לה כבדי עוף ולבבות על פחמים, גרעינים כמו סומסום עם דבש טהור, מיני מאכלים מיוחדים כמו עוף ממולא.
בכל בית  עם תינוק הייתה עריסה מתנדנדת שהייתה עשויה משמיכה תלויה בין שני חבלים קשורים ומיטת תינוק מתנדנדת שהיתה בנויה מארגז עץ קטן המונח על שתי רגליים קשתיות. (מְהְד)

מנהגי אבלות
במהלך שבעת ימי האבל בני משפחה קרובים ומכרים דאגו להביא לאבלים את הארוחות. שחרית, מנחה וערבית התפללו  בבית, בימי שני וחמישי שבהם יש קריאה בספר התורה התפללו שחרית בבית הכנסת.
בשבת התפללו שחרית, ומנחה בבית הכנסת. סעודה שלישית, ערבית והבדלה בבית.  כל קרובי המשפחה, החברים והידידים התפללו עם האבלים בכל התפילות, במיוחד בשבתות, בבית הכנסת. נתנו כבוד למשפחה וליוו אותם הביתה.
במשך ארבע שבתות המשפחה הייתה מתכנסת בבית האבלים.
כל המשפחה לבשה בגדים שחורים במשך כל השנה, גברים לבשו עניבה שחורה וסרט שחור על השרוול בצד שמאל, אצל הנשים כל הלבוש משמלות ועד גרביים היה בצבע שחור.
בסיום השבעה, החודש והשנה, עשו סעודות גדולות כמו בחתונות.
במהלך השנה הראשונה לאבל הקפידו שלא לסייד את הבית.

 

אמונות טפלות

 תינוקות
נהגו להניח ספר תהילים מתחת לכרית וכתבו לו קמיע אצל הרבי.
להרחקת שדים ונגד עין הרע עשו לו בכור על פחמים עם ריח טוב.
בעת שיהוק, הדביקו פיסה של חוט אדום על האף.
כשיוצאים לטייל אתו הניחו עליו, שרשרת זהב עם חמסה או ספר תורה זעיר ותהלים מתחת לראשו.
שמו עליו תבלין (פסוח).
תבלין הפסוח הדיף ריח מר ומסריח ולכן השתמשו בו גם לגמילה של התינוק מיניקה, האמא מרחה קצת על השד שלה והתינוק היה בוכה ולא מתקרב יותר.
תינוק שהגיע בפעם הראשונה לבית התקבל עם כיבוד של סוכר וביצים.

כניסה לדירה חדשה
שחטו תרנגולת ומרחו בדם שלה את ארבע הפינות של הדירה.
בערב הראשון הכינו קוסקוס, עם אותה התרנגולת.
פיזרו על הרצפה, חינה עם סוכר ונתנו צדקה לעניים.
יש מי שהיו שקנו דגים וזרקו אותם אותם על הרצפה.

נגד עין הרע
הלכו עם חמסה.
כתבו קמיע אצל הרב לבריאות וחיים ארוכים.
לא משאירים מראה שבורה בבית
לא מפזרים מלח על הרצפה.
לא משאירים מפתחות על השולחן.
ציפורניים קוברים ולא זורקים.
כשיש משפחה גדולה מרובת ילדים, במיוחד כשיש רק בנים, לא יוצאים לטייל עם כל הילדים.

שבת וחג
לא לטאטא ביום שבת בלילה.
לא מלווים  דברים במוצאי שבת.
אסור לישון כל היום, ביום ראש השנה .

אמונות אחרות
כשיש בעיה או צרה כלשהי בודקים את כל המזוזות של הבית שאין ביניהן מזוזה פסולה, או גם כותבים קמיע אצל הרב
בזמן חופה ושבע ברכות, אם מישהו קורא לך אל תענה לו.
ליוצא מהבית לנסיעה מחוץ לעיר, שופכים מים אחריו.
כאשר מאבדים משהו עושים קשר במטפחת וזורקים לרצפה.