ארכיון מחבר: אברהם כהן

ספרד – פיסת היסטוריה

תוכן עניינים
לפנה”ס
האלף הראשון לספירה
האלף השני לספירה

פתח דבר
ההיסטוריה של ספרד היא הרקע שבו התרחשו עלילות הדם, גזרות השְמָד, מאורעות קנ”א, האינקוויזיציה והגירוש של יהודי ספרד והיא גם הרקע שבו צמחו רבים מגדולי הפילוסופים, המשוררים ופרשני מקרא שהיו לעם היהודי לדורותיו. קשה להבין את תולדות היהודים בספרד ללא הכרה של התהליכים ההיסטוריים שהתרחשו בה, ועל כן חשבנו שנכון יהיה להכיר ולו על קצה המזלג ובראשי פרקים את ההיסטוריה של ספרד קודם שאנחנו מספרים על תולדות היהודים בה.

 

לפנה”ס

במהלך האלף ה-1 לפנה”ס מגיעים לספרד גלים של מתיישבים שעברו את חצי האי. הראשונים היו האיברים שמוצאם מלוב שבצפון אפריקה, שעל שמם זכה חצי האי בשמו.
הפולשים הבאים היו הפניקים שיסדו מספר תחנות מסחר לאורך החוף. החשובה ביותר הייתה קדיז. בשנת 241 לפנה”ס קרתגו הפיניקית יוצאת למערכה לכיבוש ספרד וכובשת חלקים ממנה, את המערכה שנמשכת עשרות שנים ממשיך חניבעל.
בשנת 211 לפנה”ס הרומאים יוצאים למערכה נגדית והם מצליחים להביס את הקרתגים. לאחר הניצחון החל סקיפו אפריקנוס בכיבוש ספרד כולה שנשארת תחת שלטון רומאי במשך שש מאות שנה והופכת לחלק חשוב באימפריה הרומאית.
הרומאים מביאים אתם את השפה הלטינית ממנה התפתחה הספרדית.

 

האלף הראשון לספירה – רומאים, ונדלים, וויזיגותים ומוסלמים

את שקיעתה של האימפריה הרומית שהחלה אי שם באמצע המאה הרביעית לספירה מנצלים שבטים גרמניים (ונדלים) כדי לחדור לספרד אולם אלה מובסים על ידי הוויזיגותים בשנת 416 לספירה.
לקראת סוף המאה השישית שלטו הוויזיגותים ברוב שטח חצי האי וקבעו את בירתם במרכז האי בעיר טולדו. הם ראו את עצמם כיורשי האימפריה הרומית. קביעת הבירה היה הניסיון הראשון לראות את חצי האי כיחידה פוליטית אחת. מלחמות ירושה בין אזרחי ה”עשירון העליון” והאכזבה של האוכלוסיה מאי השוויון בזכויות החלישו את השלטון. המצב הירוד של האזרחים הביא לכך שהם ראו במוסלמים שהיו הכוח הכובש החדש כ”משחררים”.
בשנת 711 לספירה כוח מוסלמי שמורכב מצבא של ערבים וברברים (המוּרים) מנצל את קריסתה הקרבה של הממלכה הוויזיגותית וחודר לספרד מצפון אפריקה דרך מיצר גיברלטר ובתוך מספר שנים הם כובשים ושולטים בדרום ספרד ומרכזה שמתחברים לעולם המוסלמי של צפון אפריקה והמזה”ת שהיו מפותחים יחסית, הצפון נשאר בשליטה נוצרית שהיה מחובר לאירופה שהייתה נתונה ב”תקופת החושך”.
המוסלמים מקימים בדרום ספרד ומרכזה את הפרובינציה המוסלמית “אל אנדלוס”.
בשנים 716-750 “אל אנדלוס” היא בח’ליפות אומיה ובירתה היא סביליה.

מחוז אנדלוסיה הבירה סביליה ועיר הנמל קדיז ממנה הפליגו יהודי סביליה למרוקו עם גרושם מספרד במאורעות קנ”א

השלטון המוסלמי בספרד נמשך כשמונה מאות שנה והוא מסתיים בשנת 1492 כאשר הנוצרים כובשים את גרנדה, המאחז המוסלמי האחרון בספרד.
שנת 1492 היא גם השנה שבה מתחוללים בספרד שני אירועים היסטוריים מכוננים האחד, גירוש ספרד בתולדות העם היהודי. השני, המסע של קולומבוס שיוצא מספרד ומביא לגילוי אמריקה, בהיסטוריה העולמית. במהלך השלטון המוסלמי בספרד התקיימו שלוש תקופות:
תקופת האימפריה – ( 711-756) שבה פרץ מרד בממלכה האנדלוסית ושליטה מכריז על עצמו כאמיר קורדובה ומנתק את עצמו מהשלטון בדמשק אליו היו כפופים עד אז.
תקופת הח’ליפות – מתחילה בשנת 756 כאשר השליט עבד אל רחמן מבית אוֹמַיַה ממנה את עצמו לח’ליף (יורש/מחליף של הנביא מוחמד, בעל סמכות רוחנית)


האלף השני לספירה

עד גירוש ספרד
תקופת הח’ליפות נמשכת עד לשנת 1031 והיא פורייה במיוחד. קשרי מסחר ענפים ופריחה כלכלית ובה בעת פריחה תרבותית גדולה, במישור התרבותי יש שיתוף פעולה עם היהודים. במאה ה-11 מתחיל פיצול בח’ליפות והשלטון נחלש. תקופת הממלכות העצמאיות – (1492- 1031) עם היחלשות שלטון הח’ליפות נוצרות עשרות ממלכות זעירות (טאיפאס) ומתחילה פלישה של שבטים שונים מאפריקה, השלטון המוסלמי הולך ונחלש.

פרננדו ואיזבלה

הריקוֹנְקִיסְטָה
מתוך מניעים של דת ולחצים של האוכלוסיה החלו הנוצרים בכיבוש מחדש והדיפה של השלטון המוסלמי כמעט מאז תחילת השלטון המוסלמי ולמעשה כבר בשנת 1130. הנוצרים שלטו כמעט בכל חצי האי האיברי ובידי המוסלמים נותרה רק גרנדה. האיחוד של הממלכות הנוצריות הקטנות שהיו בספרד החליש עוד יותר את השלטון המוסלמי. איחוד הממלכות הנוצריות לממלכה אחת מסתיים עם הנישואין של מושלת קסטיליה איזבלה למושל אוראגון פרננדו. הם משלימים את הריקוֹנְקִיסְטָה בשנת 1492 כשהם הודפים את המוסלמים ממעוזם האחרון בגרנדה, באותה שנה הם גם חותמים על צו הגירוש ליהודי ספרד.

לאחר הגירוש
גילוי אמריקה ע”י קולומבוס בשנת 1492 פותח עידן שבו כובשים ספרדים משתלטים על רוב יבשת אמריקה. המושבות הכבושות מעשירות את ספרד והופכות אותה למעצמה החזקה ביותר באירופה. מלחמות פנימיות על המלוכה ומלחמות אחרות (עם מדינות אירופה) מחלישות אותה ונפוליאון משתלט עליה בשנת 1808. כעבור מספר שנים מצליחים אמנם הספרדים לסלק את הצרפתים בעזרת הבריטים אך במקביל היא מאבדת את מרבית מושבותיה באמריקה. סיבות שונות מביאות למלחמה בין ארה”ב לספרד ובשנת 1898 מאבדת ספרד את שלוש המושבות האחרונות שלה קובה, פוארטו ריקו והפיליפינים. לאחר תקופה של שקט בתחילת המאה ה-20 פורצת מלחמת אזרחים שבסופה מנצחים הפשיסטים בראשות גנרל פרנקו בשנת 1939.
במלה”ע השנייה ספרד אמנם לא הייתה פעילה אך היא נקטה קו פרו גרמני.
מותו של פרנקו ב-1975 הביא לקץ שלטון הדיקטטורה.
ב-1977 נערכו בחירות חופשיות שבהן המפלגה הסוציאליסטית נבחרה לשלטון ומאז ספרד מתפקדת כמדינה דמוקרטית, חואן קרלוס הוכתר למלך בשנת 1978.

כיום ספרד שייכת לגוש האירו והיא חברה באיחוד האירופי ובגוש נאט”ו.

חיי היהודים בספרד – ציוני דרך

פתח דבר
העת העתיקה
האלף הראשון לספירה
עד הכיבוש המוסלמי
גירוש ספרד הראשון
תקופת השלטון המוסלמי
תקופת השלטון הנוצרי
 עד גזירות קנ”א
 גזירות קנ”א
מפרעות קנ”א ועד גירוש ספרד
סוף דבר

 

פתח דבר

במבט כרונולוגי, יהודי מרוקו שמוצאם מספרד חיו בספרד אלף שנה ויותר לפני שהגיעו למרוקו וחיו במרוקו כחמש מאות שנה בטרם הגיעו לישראל כך שהחוליה ה”מרוקאית” בשלשלת האבות היא אמנם הקרובה יותר אבל ללא ספק החוליה הספרדית היא הארוכה והמשמעותית יותר. הפרקים הבאים מספרים בקצרה את תולדות היהודים בספרד שנעו כמטוטלת בין גזרות, פוגרומים וצווי גרוש לפריחה ושגשוג תרבותי וכלכלי. מי שמעונין במבט קצר וחטוף יוכל לצפות במצגת  מבט בתנועה על אלפיים שנות היסטוריה יהודית בספרד ב-2 דקות שהוכנה לקראת הכנס המשפחתי.

כניסה לשכונת היהודים בסיביליה

 

העת העתיקה

סיפורי העם מספרים שאדונירם גזבר המלך שלמה שקברו נמצא בטרגונה הגיע לספרד בספינות הצי הפיניקי ונהרג שם. המסורת מספרת גם כי העיר טולדו שכינויה העברי היה “טוליטולא” נבנתה לאחר חורבן בית ראשון ע”י גולים מיהודה ולפי המסורת המשפחתית של משפחת אברבנאל שהייתה מגזע דוד המלך והייתה מהמשפחות המיוחסות בספרד הם הגיעו לספרד עוד לפני חורבן בית שני. בשנת 161 לפה”ס מגיעים שליחים של החשמונאים לרומא ומאוחר יותר מגיעים לשם סוחרים יהודים מאלכסנדריה ומקימים שם קהילה יהודית והחל מ-150 לפנה”ס מתקיימת ברומא קהילה יהודית מאורגנת,(אותה קהילה שבחלוף הזמן תפדה בכסף שבויים יהודים שמביאים הרומאים מישראל אחרי המרד של היהודים). נוכחות יהודית בספרד קיימת מן המאה ה- 1 לפה”ס. בשורה של חפירות ארכיאולוגיות בספרד נתגלו מטבעות מארץ ישראל מתקופתו של הורדוס. למטבעות אלו מעולם לא היה ערך כלכלי בספרד ומקובל על החוקרים שמדובר על יהודים מא”י שהביאו איתם את המטבעות. התגלו גם מצבות יהודיות מן המאה ה-1 או ה-2 לפנה”ס.


 

האלף הראשון לספירה

עד הכיבוש המוסלמי
הזינוק הגדול במספר היהודים בדרום אירופה מתרחש אחרי דיכוי המרד הגדול (66-74 לספירה) והמרד של בר כוכבא (132-136) כאשר אלפים רבים של שבויים הובאו מישראל לרומא. חלקם של שבויים אלה נפדה ע”י יהודי הקהילה שברומא. מאיטליה נודדים היהודים למקומות אחרים באימפריה הרומית ובהן ספרד. ידיעה היסטורית ברורה ראשונה על קיומו של ישוב יהודי בספרד היא על ועידה כנסייתית שהתכנסה בגרנדה בשנת 306 לספירה ומקבלת מספר החלטות שנוגעות להפרדה בין יהודים לנוצרים.
תחת השלטון הוויזיגותי חיו היהודים בד”כ בשלווה בין התושבים וזאת עד לשנת 587 כאשר המלך ריקרד ה-1 מוותר על הנצרות האריאנית לטובת הנצרות הקתולית. הוא אוסר על היהודים לכהן במשרות ציבוריות בעלות סמכות ענישה לנוצרים, אוסר נישואי תערובת וגזרות נוספות שמגבילות את היהודים ומקשות על חייהם. התקופה האחרונה לשלטון הוויזיגותי היא תקופה של סבל קשה ורדיפות בלתי פוסקות של היהודים עד כדי גזרות “שְמָד” וגירוש.

עדות לנוכחות היהודים בזמן הוויזיגותים – אבן מהמאה ה- 6 שעליה חריטה בעברית, יוונית ולטינית. האבן שייכת לקבר של  יהודייה צעירה בשם מליוסה, בתם של יהודה ומריה. (על קיר מצבה בקתדרלה של טורטוסה קיים העתק של אבן המצבה)

תזכורת לכך שברחובות אלה חיו בעבר יהודים

   

גירוש ספרד הראשון
גירוש ספרד הידוע של שנת 1492 נצרב עמוק בתודעה ההיסטורית של היהודים. כל כך עמוק, שהעובדה שהוא לא היה הגירוש ההמוני היחידי מספרד היא בעיקר נחלתם של היסטוריונים.
בשנת 613 מוציא המלך סיסיבוט הוויזיגותי צו המורה לכל היהודים להתנצר או לעזוב את ספרד לצמיתות. יהודים רבים עוזבים את ספרד וכתשעים אלף! נאנסים לקבל עליהם את הנצרות.

פסל של המלך sisebut המוצב בטולדו

משנת 633 ואילך מתכנסות 17 מועצות שבהן נוכחים אנשי המלך ואנשי כנסייה. היהודים מוזכרים בכל אחת מהוועידות ובכל פעם בקשר לאיסור שיש להחיל עליהם. הרבה מהגזרות מכוונות נגד היהודים האנוסים.
בשנת 638 (המועצה החמישית) מאשר המלך חוקים נגד היהודים ומוסיף עליהם פקודה לגירוש כל היהודים מארצו ובשנת 694 יוצא חוק אשר לפיו מי שאינו בפטיסט הופך לעבד. 
יהודים רבים נוטשים את ספרד לצפון אפריקה שם הם חוברים למוסלמים שמתכוננים לכיבוש חצי האי האיברי.

 

תקופת השלטון המוסלמי

השלטון המוסלמי שמתחיל עם הפלישה של המוּרים בשנת 711 נמשך כשמונה מאות שנה. הם שולטים על דרום ספרד ומרכזה, הצפון נשאר בשליטה נוצרית.
היהודים מצפון אפריקה ובראשם קאולא אל-יהודי עזרו הרבה למוּרים בכיבוש. שרי הצבא מוסא וטריק, כובשים את הערים קורדובה, מלגה, גרנדה, סיביליה וטולידו ומוסרים אותן לידי היהודים היושבים שם. הם נותנים להם נשק להגן על עצמם ומפקידים בידיהם מבצרים לשמירה. היהודים מקבלים שוויון זכויות, הם יכולים לשמור את דתם בצורה חופשית וכל מה שנדרש מהם הוא לשלם מס גולגולת של דינר אחד לשנה.
בספרד המוסלמית מתקיימים יחסי גומלין בין היהודים לסביבתם. מצד אחד השפעה מוסלמית על היהודים, עד כדי כך שחלק מהכתבים של חכמי התורה נכתבים בערבית. מצד שני ההשפעה של היהודים על האיסלאם בכלל ועל זה שבספרד בפרט היא הרבה יותר חזקה. היהודים מצטיינים בתחומים רבים ממדע, רפואה, מסחר, אומנויות ועוד. הם פועלים כמתווכים בין הנוצרים למוסלמים. המוסלמים מעריכים מאד ידע קלאסי אבל הם לא ידעו יוונית ולטינית והיהודים תרגמו עבורם את היצירות לערבית.
התקופה המוסלמית היא תקופה של פריחה תרבותית וכלכלית ליהודי ספרד, והיא נודעת בכינוי “תור הזהב”. יהדות ספרד מגיעה לשיא תפארתה הרוחנית, הדתית והתרבותית והיא מצמיחה שורה ארוכה של משוררים, פילוסופים, פרשני מקרא, הוגה דעות ורופאים. אבל מה שקרוי זהב לא תמיד נוצץ, הביטחון שהיהודים זכו בו בתקופת המוסלמים נקטע ע”י אירועים קשים. בשנת 1066 מסתער המון מוסלמי על יהודי גרנדה ועורך בהם טבח המוני. יותר מ-4000 יהודים נהרגים בטבח. יהודי הקהילה בקושי מצליחים להשתקם וכבר בשנת 1090 נהרס שוב הרובע היהודי של גרנדה בזמן כיבוש העיר ע”י שושלת המוראביטון בטענה שהיהודים תמכו בנוצרים. בשנת 1148 משתלטים האלמוהאדים (כת של קנאים מוסלמים קיצוניים) על מרוקו ואנדלוסיה שבספרד ומטילה גזירות המחייבות את היהודים להתאסלם אחרת הולאמו נכסיהם לטובת המלכוּת ונשיהם וילדיהם נגזלו מהם. רבים מן היהודים מתאסלמים (חלקם למראית עין) או בורחים, חלקם לצפון ספרד שבידי הנוצרים וחלקם לקשטיליה שם מקבל אותם המלך אלפונסו השביעי תחת חסותו והם מתיישבים בטולדו.

 

תקופת השלטון הנוצרי

עד גזירות קנ”א
הנוצרים החלו בריקונקיסטה כבר בסמוך לתחילת הכיבוש המוסלמי ולקראת אמצע המאה ה- 12 למעט גרנדה הם שלטו כמעט בכל חצי האי האיברי. אחרי תקופה קצרה של רגיעה מתחילים הנוצרים במסע רדיפה אחר היהודים ששיאו הוא בגזירות קנ”א ליהודי סיביליה ובהם בני משפחת הכהן סקלי ובגירוש ספרד של 1492 ליתר תושביה היהודים. בשנת 1085 נכבשת טולדו ע”י המלך אלפונסו השישי. היהודים שהכירו היטב את מערכות השלטון המוסלמיות מסייעים להם ובתמורה לכך הנוצרים מעניקים להם זכויות. יש להם בתי דין משלהם שיכלו אפילו לחרוץ דין מוות. יוסף הנשיא מתמנה לרופא המלך ורוכש השפעה גדולה. היהודים בטולדו עוסקים בתרגומים של יצירות פילוסופיות, מדעיות ואחרות ללטינית וקסטיליאנית. בד בבד עם מינויים של יהודים לתפקידים בכירים בממשל ובשיתופם בעניינים שקשורים בקידום התרבות הספרדית מחילים עליהם שורה של חוקים ומפעם לפעם יש התנכלויות ורדיפות. בשנת 1108 מוגבלות הזכויות של יהודי טולדו ומטילים עליהם מיסים כבדים. במאה ה-13 יש ליהודים בקשטיליה, אראגון ופורטוגל אוטונומיה שיפוטית. הקתולים עדיין חיים בתקווה שיצליחו לשכנע את היהודים באמיתות הנצרות ולגרום להם להמיר את דתם. באמצע המאה ה-13 נזירים מהמסדר הדומיניקני והפרנציסקני מסיתים נגד היהודים ומה שלא ניתן היה להשיג בניסיונות שכנוע מנסים להשיג בדרך של כפייה. היהודים מחויבים להאזין לדרשות הנזירים אשר שוללים את זכות קיומם בקרב הנוצרים. פרננדו השלישי (1214) נותן ליהודים קצת פריבילגיות, מעסיק יהודים בשורותיו אך בד בבד מוציא חוקים נגדם. במשך כל המאות ה-13 וה-14 ליהודים יש תפקידים בכירים כמעט בכל המשרדים של חצר המלכות. אצל אלפונסו העשירי יהודים אחדים נקראים מזכירי המלך והם אלה שמופקדים על ארגון המיסים והפיננסים. אבל היחס ליהודים איננו עקבי והוא נתון לתנודות, המלכים עושים שימוש ביהודים לצרכיהם, הם שומרים עליהם מפני גזירות הכנסייה והכמרים, כי הם נזקקו ליהודים בגלל ההכנסות הגדולות שניתן להפיק מהם. היחס ליהודים איננו נובע מאישיותו של המלך אלא הוא תוצאה של המגמות והצרכים. מאמצע המאה ה-14 היהודים מחויבים לשאת אות קלון על בגדיהם כדי להבחין בינם לבין הנוצרים. היה זה האות הראשון לתחילתם של פרעות בקהילה היהודית שהחלו בשנת 1355 בטבח של אלפים מיהודי טולדו והמשיכו בשורה ארוכה של פרעות שבהן נטבחים אלפי יהודים. בשנת 1360 נטבחו בקשטיליא כל יהודי העיר נאחירא ובשנת 1366 טובח המלך הנרי 8000 מיהודי טולדו.

 

גזרות קנ”א
בשנת 1390 לאחר מותו של הארכיבישוף, הכנסייה של סיביליה עוברת לידיו של הכומר פראן מארטינז שקודם לכן החזיק בה בתפקיד בכיר. משנת 1378 נושא הכומר מארטינז דרשות שבהן הוא דורש לכפות את הנצרות על כל היהודים, להפוך את כל בתי הכנסת של סיביליה לכנסיות ולתחום את היהודים בגטאות. יהודי סיביליה שולחים משלחת למלך ומצליחים לבטל את רוע הגזירה. בשנת 1390 הבישוף והמלך מתים והכומר מחריף את ההסתה ועובר מדיבורים למעשים.
מאורעות הדמים שמתחילים בראש חודש תמוז של שנת קנ”א (6 ביוני 1391) הוא נקודת מפנה בתולדות יהודי ספרד. הפוגרום שמתחיל ביהודי סיביליה מתפשט לערים אחרות ונמשך לסירוגין כמאה שנה עד לגירוש ספרד בשנת 1492. כארבעת אלפים מיהודי סיביליה נהרגים על קידוש השם, בתיהם של היהודים נשרפים ובתי הכנסת הופכים לכנסיות. רבי חסדאי קְרֶשְקַש שהיה עד ראיה ואבד את בנו במאורעות מתאר באיגרת ששלח ליהודי אוויניון שבצרפת.
“רבים קדשו שם שמיים ובתוכם גם בני יחידי, חתן בן כ’ שנה, שה תמים העליתיו לעולה, אני אצדיק עלי הדין ואתנחם לטוב חלקו”.
בני משפחת הכהן סקלי היו מקהילת יהודי סיביליה שהצליחו להימלט ובמנוסתם הגיעו למרוקו.

 

מפרעות קנ”א ועד גירוש ספרד
מסיביליה התפשטו הפרעות לקורדובה ולמדריד ועד אוקטובר 1391 הגיעו לכל ערי קשטיליה וכמעט לכל ערי אראגון. אמנם אין תמימות דעים, אך מקובל שבתקופה שבין 1391 ל-1414 בערך שליש מהיהודים התנצרו, שליש מתו על קידוש השם ושליש נשארו ביהדותם. לשאלה איך אחרי כל הפרעות האלה עוד נותרו יהודים משיבים החוקרים כי היו מקומות בהם הצליחו להגן על עצמם, היו מי שהמועצות העירוניות הגנו עליהם והיו מי שהצליחו להימלט בזמן הפרעות.
בראשית שנת 1392 מצליחה אומנם הממשלה לייצב את הסדר הציבורי, יהודים שוב תופסים עמדות בעלות השפעה בבית המלוכה אבל מצבם של היהודים הולך ומורע. הכנסייה ובמיוחד בהשפעתו של הנזיר המטיף ויסנט פרר מצליחים להביא לגל גדול של יהודים הממירים את דתם (מומרים/אנוסים/converso / maranos). רבים מהמומרים המירו את דתם כלפי חוץ בלבד, ואולי בהשפעת איגרת השמד של הרמב”ם (שעודדה יהודים שהדבר נכפה עליהם להמיר את דתם למראית עין), היחס אל המומרים מצד היהודים שלא המירו את דתם היה סלחני ומתחשב. מצד הנוצרים שהבינו שאצל רבים מהמומרים המרת הדת היא רק למראית עין, ונבהלו גם מההיקף הגדול של התופעה הייתה תסיסה רבה כלפי המומרים. הם מתחילים להאמין שהמרת הדת היא מזויפת ושהמומרים פועלים במחתרת כדי להשתלט על העולם הנוצרי. באמצע המאה ה-15 פורצות בטולדו ובקורדובה מהומות כנגד המתנצרים החדשים. אנשי הכנסייה בסיביליה פונים לאפיפיור בבקשה להקים אינקוויזיציה שתפעל כנגד המתנצרים החדשים שממשיכים לקיים את היהדות בסתר ושסיביליה מלאה בהם. אלפי יהודים אנוסים מוּעָלים על המוקד ולאחרים הרכוש מוחרם והם מוענשים בעונשים כבדים. בתקופה שבין פרעות קנ”א לגירוש ספרד עוזבים כמאה אלף יהודים את ספרד מרצונם.
בשנת 1492 משלימים פרננדו ואיזבלה את הריקונקיסטה עם הכיבוש של גרנדה והם מתפנים לטפל ביהודים. על פי אמונתם הדתית נוכחותם פוגעת ומפריעה לשליחות הדתית לכונן ממלכה נוצרית אדוקה שתהיה נקיה מהשפעה יהודית על הנוצרים בכלל ועל הנוצרים החדשים (המומרים) בפרט. הצו נותן ליהודים ארכה של שלושה
חודשים במהלכם תינתן ליהודים חסות מפני פרעות. עפ”י לוח השנה העברי המועד האחרון לעזיבה (לאחר הארכה של יומיים) הוא תשעה באב. היהודים מורשים למכור את רכושם אך אליה וקוץ בה, הם רשאים לעזוב את ספרד רק עם מטלטלים אישיים. דון יצחק אברבנאל ואברהם סניור שניסו למנוע את הגירוש בכל דרך לא הועילו (סניור שהיה שר אוצר אולץ להתנצר ודון אברבנאל שסירב להתנצר גורש בעצמו). עפ”י הערכות שונות מספר המגורשים נע בין 80000 ל- 200000 יהודים. כשני שליש מהמגורשים עוברים לפורטוגל ( משם הם מגורשים בשנת 1496 ע”י המלך מנואל לאחר שהוא נישא לבתם של פרננדו ואיזבלה), רבים מצאו את מותם בדרך, כ- 50000 יהודים עזבו לצפון אפריקה ואיטליה.

סוף דבר

400 שנה לאחר הקמתה בוטלה האינקוויזיציה בספרד בשנת 1834. רבים מהיהודים האנוסים התפזרו ברחבי העולם כולו ותפסו מקום נכבד במסחר הבינלאומי, חלק מהם שבו ליהדות. קהילות שלמות של יהודים “חדשים” קמו באירופה ובדרום אמריקה. בתאריך 17 בדצמבר 1968 מכריזה ממשלת ספרד באקט סמלי על ביטול צו הגירוש ובשנת 2012 היא מכריזה שהיא מאפשרת לכל יהודי שיכול להוכיח שהוא נצר ליהודים מגורשי ספרד לקבל דרכון ספרדי.

תור הזהב – זהב שלא תמיד נוצץ

תור הזהב של יהודי ספרד הוא הכינוי שניתן לתקופת הפריחה והשגשוג של היהודים תחת שלטון המוסלמים בספרד. מקובל לראות בחסדאי אִבְּן שָפְּרוּט שהיה  מנהיג יהדות ספרד במאה ה-10 ושימש בפועל כשר חוץ ושר אוצר של עבד אל רחמן השלישי כמי שהניח את היסודות לתור הזהב של יהודי ספרד.

גם בתקופת השלטון הנוצרי (וויזיגותי) שקדם לשלטון המוסלמים וגם בשלטון הנוצרי שבא אחרי התקופה המוסלמית סובלים היהודים מדיכוי, השפלות ,פרעות עד כדי גזירות שמד וגירוש. בתקופת המוסלמים זוכים היהודים ליחס סובלני, חופש דת ושגשוג תרבותי וכלכלי. מדינאים ומלומדים יהודים ממלאים תפקידים חשובים ולחלקם השפעה רבה בחצרות השליטים.

הבטחון והשלווה היחסית בחסות השלטון המוסלמי מביאים לשגשוג רוחני ותרבותי. תקופת תור הזהב מעמידה שורה ארוכה של אנשי רוח, רבנים, משוררים, פילוסופים, אנשי מדע ורפואה. היצירות בתקופת תור הזהב התבטאו בשירה, הגות ופרשנות מקרא ובין הדמויות הבולטות של התקופה אפשר לציין את הרמב”ם שהיה רופא, מדען ומגדולי הפוסקים וחשובי הפילוסופים שקמו לעם היהודי. הרמב”ם שברח מספרד בשנת 1148 בעקבות פלישת האלמווחידון הגיע לעיר פס שבמרוקו ובשנת 1160 כתב ליהודי מרוקו את “איגרת השמד”  בעקבות הרדיפות והפוגרומים שנערכו בהם ע”י המוסלמים.
רבי יהודה הלוי– פילוסוף ואחד מגדולי המשוררים העבריים בכל הזמנים.
רבי שלמה אבן גבירול – שחיבר את החיבור הפילוסופי “מקור חיים” שעוסק בעניינים של מטאפיזיקה ויצירות כמו “כתר מלכות” ו”תיקון מידות הנפש”.
רבי אברהם אבן עזרא – משורר, פרשן מקרא ופילוסוף שכתב גם את הקינה “אהה ירד על יהודי ספרד”. הוא עסק גם במתמטיקה ואסטרונומיה ואחד התחביבים שלו היה חידות (מספרים עליו כי פתר את החידה המתמטית הידועה בשם “בעית יוספוס”).
רבי שמואל הנגיד – שימש בתפקידים פוליטיים בכירים וביניהם שר הצבא של גרנדה, מהחשובים שבמשוררים היהודים של ספרד (שכתב גם את “מת אב ומת אלול”). הוא עסק גם בחקר הלשון העברית.

בשנת 1031 הח’ליפות של קורדובה מתפרקת לממלכות קטנות (טאיפות) ומתחילה תקופה של אי יציבות בספרד. בשנת 1066 מתחולל פוגרום גרנדה שהחל בהסתערות של המוני מוסלמים על הטירה של מושל גרנדה שם הם רוצחים את יועצו היהודי ר’ יוסף בר שמואל הלוי (במו של שמואל הנגיד), ומשם ממשיכים בטבח באוכלוסיה היהודית של גרנדה.
במאה ה-12 עם עליית שושלת אל מוואחידון סובלים היהודים גם מהשלטון המוסלמי וגם מהריקונקיסטה של הנוצרים שכבר כבשו חלקים ניכרים מידי המוסלמים, תור הזהב הגיע אל קיצו.

 

 

ערי המוצא של יהודי דבדו בספרד

גלות ספרד
ההיסטוריה של עם ישראל מונה ארבע גלויות, הראשונה שבהם גלות מצרים שהתרחשה בשנת 1500 לפנה”ס לערך ונמשכה כ 210 שנים. גלות אָשוּר שלאחריה לא נודע גורלם של  עשרת השבטים, שהוגלו לאחר כיבוש ממלכת ישראל בידי אָשוּר בשנת 930 לפנה”ס. גלות בבל שבה גורשה ממלכת יהודה ע”י נבוכדנצאר,  בשנת 597 לפנה”ס והסתיימה לאחר 70 שנה עם הצהרת כורש, וגלות רומי שהתרחשה בשנת 70 לספירה (נקראת גם גלות אדום) שעפ”י המסורת היא הגלות האחרונה.
“חזון עובדיה” מזכיר אמנם במפורש את גלות ספרד “וְגָלֻת הַחֵל-הַזֶּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-כְּנַעֲנִים, עַד-צָרְפַת, וְגָלֻת יְרוּשָׁלִַם, אֲשֶׁר בִּסְפָרַד–יִרְשׁוּ, אֵת עָרֵי הַנֶּגֶב”, אך המסורת אינה מונה אותה כגלות נפרדת, אולי כי היהודים שהגיעו לספרד היו בחלקם מתוך היהודים שגלו בגלות רומי או מצאצאיהם ובחלקם הגיעו אליה והתיישבו בה עוד בתקופת המלך שלמה שבה התקיימו יחסי מסחר בין צור לתרשיש.
אם נמנה את ראשיתו של היישוב היהודי בספרד עם גלות רומי הרי שהוא התקיים במשך 1400 שנה ואם ראשיתו עוד בימי המלך שלמה הרי שהוא התקיים כ-2400 שנה.
כך או כך ארוכים ימיו של היישוב היהודי בספרד יותר מכל גלות אחרת.
ימים של זוהר, עדנה ושגשוג תרבותי וכלכלי, ששיאם בתור הזהב וימים של רדיפות ועלילות דם, גזרות ופוגרומים שסופם בגירוש יהודי סביליה בשנת קנ”א וגירוש כל יהודי ספרד בשנת 1492 ששמו קץ ליישוב היהודי בספרד.

ערי המוצא של יהודי דבדו

מוצאם של לפחות 5 מתוך 11 החמולות המשפחתיות המהווים כ- 90% מתושביה היהודים של דבדו הוא מספרד.

מוצאה של משפחת הכהן סקלי הוא בסביליה והיא הגיעה למרוקו לאחר הגירוש של יהודי סיביליה בשנת קנ”א.
מוצאה של משפחת מרציאנו הוא מורסיה והיא הגיעה למרוקו בגירוש ספרד.
מוצאה של משפחת בן שושן הוא מטולדו  והיא הגיעה למרוקו בגירוש ספרד.
מוצאה של משפחת בן נעים הוא מברצלונה והיא הגיעה למרוקו בגירוש ספרד.
מוצאה של משפחת מרעלי הוא מוולנסיה. לאחר גזרות קנ”א והתפשטות הפרעות מסביליה ליתר ערי ספרד, חדלה קהילת היהודים בוולנסיה להתקיים (ראה בהמשך).

על מוצאן של משפחות בנחמו ובן גיגי ראה בסעיף הבא.

“ערי המקלט” של המגורשים
ההיסטוריון והמזרחן זאב הירשברג מספר כי “משהתחילה שואת קנ”א מתרגשת ובאה על קאסטיליה, אראגון, קאטאלוניה ומיורקה, ביקשו פליטי הארצות הללו מקלט בערי אפריקה והמגרבּ התיכון, כלומר באותו אזור הקרוי היום אלג’יריה, רבים מהם התיישבו באלג’יר העיר” והוא מוסיף ש”מאז החלה פריחתה הכלכלית והתפתחותה של אלג’יר כמרכז מינהלי, שהעלו אותה למעמד של עיר בירה”. (תולדות היהודים בצפון אפריקה, חלק ראשון, עמ’ 285)
מעניינת העובדה שלמרות שיהודי סביליה היו הראשונים שגורשו בגזרות קנ”א, הירשברג אינו מציין אותם בין אלה שביקשו מקלט באלג’יריה ומאחר שאנחנו מנסים להתחקות אחרי קהילת יהודי דבדו, כאן המקום לציין שאי אפשר לשלול את האפשרות שגם בני משפחת הכהן סקלי שמוצאה מסביליה שהו באלג’יריה תקופה מסוימת קודם שהגיעו למרוקו.
לעומת המגורשים של שנת קנ”א, רוב המגורשים מספרד (1492) ומפורטוגל (1497), שהגיעו לצפון אפריקה חיפשו מקלט במרוקו, רבים מהם נקלטו והתיישבו בערי הנמל ובערים הגדולות שבפנים הארץ.
ואולם עפ”י הירשברג “מסתבר כי המגורשים לא התרכזו בערים בלבד” ולדעתו אין ספק שמגורשים מספרד התיישבו בהרי האטלס “בשכנות התושבים היהודים”. אי אפשר לשער מה היה היחס המספרי בין שתי השכבות של אוכלוסיה זו ו”אין אפשרות להעלות שום אומדן על מספר המגורשים שהגיעו למגּרב ישירות מספרד, מי בדרך פורטוגל, ומי נתגלגל למחוזות אלה מפורטוגל עם הגירוש של שנת 1497.
יהודה פרץ שהיה אחד מצאצאי היהודים שהתיישבו באטלאס שלאחר מכן עבר לאירופה, מספר על בני משפחתו ומשפחות רבות אחרות שהתיישבו בדאדי”ש שבסהרה (כנראה דאדס) שבמלכות מראי”קוס (מראקש ?), “והם רבים ופרים, ולא נשאה הארץ אותם לשבת יחדיו, ויקנו עוד מאת המלך עיר הסמוכה… ויקם להם אחוזה זו בדמים יקרים”.
ידוע כי מקורן של משפחות בנחמו ובן גיגי מדבדו הוא באזור הברברים, ואולם הגילוי אודות המגורשים שהתיישבו בצד היהודים שבהרי האטלס, מעלה את האפשרות שאולי גם הן היו מבין המגורשים שהגיעו לאזור הברברי מספרד ולא מבין היהודים שהתיישבו באזור הזה מקדמת דנא.

טולדו – עירם של בני משפחת בן שושן

תוכן עניינים:
העיר טולדו והמחוז
  מילון מונחים
היסטוריה יהודית בטולדו
  ◊ תקופת הוויזיגותים
  ◊ תקופת המוסלמים
  ◊ התקופה הנוצרית
  • עד אמצע המאה ה – 13  – דו קיום קוטבי
  • מאמצע המאה ה- 13   – תחילת הסוף
  • תום עידן
אלפונסו ורחל – סיפור אהבה
ביה”ס למתרגמים של טולדו
חכמי טולדו במאות ה-11 וה-12
אתרים יהודיים ובתי כנסת בטולדו
◊ בית הכנסת “אל טרנסיטו ו”המוזיאון הלאומי לאמנות היספנית-עברית”
◊ בית הכנסת “אבן שושן” שהיה לכנסיית Santa Maria La Blanca
פיסת ארכאולוגיה על ציר הזמן     
בית הקברות היהודי העתיק וסיפורה של הלוויה אחת מאוחרת 

 


  העיר טולדו והמחוז

טולדו בירת מחוז טולדו שוכנת על גבעה כ- 70 ק”מ דרומית למדריד מוקפת ברובה ע”י הנהר Tajo הארוך מבין נהרות ספרד. מיקומה הטופוגרפי הגבוה מעל הנהר שימש לה כהגנה מפני התקפות.
העיר נכבשה ע”י הרומאים בראשית המאה ה-2 לפה”ס ובשנת 542 לספירה נכבשה ע”י הויזיגותים ששלטו ברוב חצי האי האיברי עד לכיבוש המוסלמי בראשית המאה ה-8 לספירה. בתקופת הויזיגותים שימשה טולדו כבירת הממלכה כולה.
בתקופת המוסלמים שנחשבת ל”תור הזהב” של טולדו (יש מי שחולקים על זה) היא נקראה בשם טוליטולה (Tulaytulah).
במהלך הריקונקיסטה נכבשה טולדו ע”י אלפונסו ה-6 בשנת 1085 והיא שבה להיות בירת המדינה.
בתקופתו של אלפונסו ה-10 (1284 – 1252) נודעה טולדו כמרכז רוחני והיא הייתה למרכז של תרגומים של יצירות מדעיות ותרבותיות מהשפה הערבית לשפה הקסטיליאנית.
פרט לתקופה שבה טולדו הייתה תחת שלטון מוסלמי שארכה כ-300 שנה, הכנסייה הקתולית הייתה דומיננטית מאז שנכבשה ע”י הויזיגותים והיא קיימה בה פעילות דתית ענפה ועשרות ועידות שבהם חוקקו חוקים והוצאו צווים שנועדו להכפיף את נתיני הממלכה לכנסייה.
הבהרה: הדף נקרא בשם “עירם של בני משפחת בן שושן” על שום היותם בני קהילת דבדו ואולם טולדו היא גם עיר המוצא של משפחת טולדנו שבמרוקו חיה במקנס, משפחות טולדו ובן טולילא (ששמותיהם נגזרים משמה של העיר טולדו) ומשפחות נוספות ממרוקו. 


מילון מונחים:
כמה מונחים שנפגוש בהמשך שכדאי להכיר לפני שקוראים:
Moors (מוּרִים) – המונח מוּרִים מתייחס לתושבים ערבים או ברברים של צפון אפריקה, המוּרִים כבשו את חצי האי האיברי בראשית המאה ה-8.
 Mudejar (מוּדֶחָר) – כינויים של המוּרִים או המוסלמים שנשארו באיבריה אחרי הרקונקוויסטה הנוצרית ולא הומרו לנצרות.
אומנות ה- Mudéjar מתייחסת לסגנון קישוטים וטכניקות אדריכליות וקונסטרוקטיביות שבהם השתמשו ה- Mudéjar כמוטיבים דקורטיביים בממלכות הנוצריות האיבריות בעיקר מהמאות ה- 13 עד המאה ה- 15.
Aljama – מונח שמקורו בערבית, שהיה בשימוש במסמכים רשמיים בספרד, שבא לציין את השלטון העצמי של קהילות יהודים ומוּרִים, השם עדיין בשימוש על הרבעים שבהם חיו הקהילות האלה לפני מאות שנים.
Juderia (חוּדֶרִיָה) – כינוי לשכונה של יהודים.
Conversos (קונברסוס) – מומרים, יהודים שאולצו להמיר את דתם לדת הנוצרית קתולית. מכונים גם הנוצרים החדשים.
Maranos (אנוסים) – יהודים ספרדים ופורטוגזים שחיו בחצי האי האיברי שאולצו להמיר את דתם אך המשיכו לעסוק בה בסתר.
Cortes (קורטס) – גוף מחוקק בספרד ופורטוגל.

 

היסטוריה יהודית בטולדו

אגדה אורבנית שנתקלתי בה מספרת ששמה של העיר טולדו נגזר משם הפרשה של “תולדות” וכי היהודים הם אלה שנתנו לעיר את שמה וזאת משום שההתיישבות הראשונה בה הייתה בשבוע שבו נקראה הפרשה. אבל היסטוריה אינה נבנית על סיפורי עם אלא על תיעוד וממצאים וכאן יש לטולדו הרבה מה להציע על עברה היהודי של העיר.
מסורת יהודית מתקופת השלטון המוסלמי מספרת שהיישוב היהודי בטולדו היה העתיק ביותר בחצי האי האיברי. יצחק אברבנאל קובע בכתביו כי המתיישבים הראשונים בטולדו היו גולים משבטי יהודה ובנימין.
שני בתי כנסת מרשימים שנותרו בשלמותם, מבנים ורחובות שהיו שייכים ליהודים שחלקם נושאים שמות עבריים ורובע יהודי ששופץ לאחרונה, שמדרכותיו שובצו בסמלים יהודיים ובכתובות בעברית.
טולדו שכונתה “ירושלים הספרדית” זכתה בשנת 1986 למעמד של אתר מורשת עולמית מטעם ארגון  אונסק”ו כשהסיבות הן שימור מורשת של תרבות והדו קיום בין שלוש הדתות (שכאמור יש מי שחולקים על קביעה זאת).
היהודים בטולדו עסקו בטקסטיל, צביעה, עיבוד עורות, מסחר, נדל”ן, הלוואות בריבית ומקצועות צבאיים.
רבים מיהודיה עסקו בחקר תלמוד, רפואה ותרגום של יצירות בתחומי מתמטיקה, אסטרונומיה ועוד, מערבית ללטינית ולשפה המדוברת.
טולדו הייתה גם מרכזם של הקראים בספרד.

 

תקופת הויזיגותים

עדויות על הימצאות קהילה יהודית בטולדו מצויות מהמאה ה-6, תקופת המלכים הויזיגותים הגותים שקבעו את בירת הממלכה בטולדו. זהו העידן שבו המלכים והכנסייה הנוצרית מתחילים לקיים ועידה משותפת שתתכנס מעת לעת כדי לחוקק חוקים ולגזור גזרות כנגד היהודים.
בפוסט “חיי היהודים בספרד” סיפרנו על הצו של המלך הויזיגותי סיסבוט שבשנת 613 הורה על כל היהודים להתנצר או לעזוב את ספרד לצמיתות. כנראה שמניין היהודים שנטשו את ספרד או שהמירו את דתם גדול ממאה אלף.
לא היינו נדרשים לדברים שכבר כתבנו בפוסט אחר שבאתר אילולא העובדה שפסלו של צורר היהודים סיסבוט מוצב לראווה בחוצות טולדו של היום.
בשנת 638 נדרשו היהודים בטולדו להימנע ממנהגי הדת היהודיים כמו ברית מילה, שמירת כשרות ולימוד תורה שבע”פ. הם נדרשו לחתום על שטר ההסכמה (Placitum) ולא על החוזה משפטי המקובל (Pactum), ההבדל בין השניים הוא ששטר ההסכמה נותר בתוקף בלי תלות ברצונו של החותם.
בשנת 687 המלך אֶרגִיקָה יורש את השלטון וכבר בראשית שלטונו הוא מחליט שיהודי הממלכה קשרו קשר נגדו עם אחיהם שמעבר לים. בשנת 694 הוא מכנס בטולדו וועידה שמחליטה על החרמת רכוש היהודים, אבל המלך אינו מסתפק בכך והוא דורש להטיל על ה”בוגדים” עונש נוסף, המרת דת או מכירתם לעבדות לאדונים שהמלך יבחר בהם, אדונים שיוכלו לפקוח עין כדי להבטיח שעבדיהם נוהגים לפי מנהגי הנוצרים וילדיהם יתחנכו בבתי נוצרים.
אומדן מספר היהודים שחיו בטולדו בתקופת הויזיגותים הוא כ- 4000.


התקופה המוסלמית
בראשית המאה השמינית (715) כובשים המוּרִים את חצי האי האיברי וישנן השערות שכאשר הצבא שלהם הגיע לטולדו הוא קיבל סיוע מהיהודים.
עם הכיבוש המוּרִי הוסב שמה של העיר לשם הערבי טוליטולה ומצבם של היהודים הלך והשתפר והם ביססו את מעמדם בחצרות השליטים ובמקצועות מדעיים מכובדים. הם לומדים את השפה הערבית שתמשיך ותשמש אותם מאות שנים לאחר הכיבוש הנוצרי.
יהודים מהקהילה של טולדו היו בין המובילים בתחומי מדע כמו מתמטיקה, אסטרונומיה ופילוסופיה.
תקופת השלטון המוסלמי של המוּרִים הייתה העידן של תור הזהב של טולדו. מוסלמים, נוצרים ויהודים חיו בה שיתוף והיא נודעה אז כ”עיר של שלוש התרבויות”.
שריד ארכיאולוגי שנותר מתקופת המוּרִים הוא הטירה שנבנתה בשנת 820 ע”י המושל הערבי בן אל קטיל, שהייתה הקיר החיצוני של הרובע היהודי. כמו כן בחפירות שנערכו התגלה בית קברות יהודי שסיפורו מובא בהמשך.

 

התקופה הנוצרית
עד אמצע המאה ה 13 –דו קיום דו קוטבי
שנים ספורות לאחר שהושלם הכיבוש המוסלמי (716), החל הכיבוש מחדש של חצי האי ע”י הנוצרים  וכבר בשנת 722 הם מצליחים לכבוש את העיר קובאדונגה  מה שיסמל  את תחילת “הרקונקיסטה” (“הכיבוש מחדש”), שתסתיים בשנת 1492 עם כיבוש גרנדה.
תורה של טולדו ברקונקיסטה מגיע בשנת 1085 עם כיבושה ע”י אלפונסו ה-6.
לאחר הכיבוש אלפונסו ה-6 נזקק ליהודים של טולדו, שהיו מעורים במערכות השלטון והמינהל של העיר שאת חלקם הם בנו בעצמם, ובתמורה לסיוע שלהם הם קיבלו הטבות במיסוי ובמסחר וזכויות שבאו לידי ביטוי ב Aljama הילה והיו מוסמכים אף לגזור דין מוות.
יחד עם זאת הרי”ף מספר על רדיפות של יהודים שהיו בתקופתו של אלפונסו ה-6 בשנת 1090.
בשנת 1108 נרצחים יהודים בטולדו, זכויותיהם מוגבלות וכך גם סמכויות בתי הדין.
בתקופתו של אלפונסו ה-8 (1158 – 1214), יהודי טולדו נעזרים בהשפעתה של המאהבת היהודיה של המלך (ראה בהמשך, אלפונסו VIII ורחל – סיפור אהבה) והם זוכים לתפקידי מפתח בחצרו של המלך.
בשנת 1195 בעקבות תבוסה קשה של אלפונסו ה-8 בקרב נגד המוּרים שנערך באלרקוס, ההמון בטולדו מכלה את זעמו ביהודים ופורע בהם.
בשנת 1212 כאשר אלפונסו מביס את המוּריִם הוא נעזר ביהודי טולדו העשירים ובהם הנדיב בן שושן.
Juan G. Atienza מתאר בספרו “Caminos de Sefarad. Guía judía de España.” (“שבילי ספרד – המדריך היהודי של ספרד”), את התקופה שבין המאות ה -11 למאה ה- 13.
“ההדר הגדול של טולדו בידי יהודים מתקיים בין המאות ה- 11-13, באותה תקופה הייתה העיר מטה תרבותי ובד בבד מרכז אזוטרי. בית הספר למתרגמים של טולדו כבר תפקד ובמקביל, בית ספר של תורת הקבלה העברית פעל ופיתח עולם שלם של מדע הרמטי והֶטֶרוֹדוֹקְסִי, שתפס עד מהרה נוצרים ומוסלמים ולאורך זמן יצר את האגדה הגדולה של קסם טולדו המוטמע בפינות העיר, במערותיה וברחובותיה.”
אבל שלוות העולם הקסום של יהודי טולדו הופרה פעם אחר פעם, היחס אל היהודים הוא דו משמעי.
בתקופתו של אלפונסו ה-Χ היהודים הם שותפים מלאים בפיתוח המדע והתרבות והפילוסופיה והם מכהנים בתפקידי ממשל בכירים, אך בה בעת הוא משית עליהם את ההגבלות מתוך קובץ החוקים שנודע בשם las siete partidas  (שהוא בעצמו יזם), שבין היתר קובע שעל היהודים לשאת סימן מזהה, והוא מחליט שיש לבדוק את נושא עלילות הדם באופן משפטי, על אף שהדבר היה בניגוד לעמדת האפיפיור.
במקום אחר בספרו של Juan G. Atienza הוא כותב:
“די יהיה בכדי לזכור בנפרד את ימי הטבח הגדול הידועים. בערים ספרדיות רבות ובטולדו עצמה, יום שישי הטוב היה יום בו באופן מסורתי, העיר רעדה מהכיף של לסקול את הרחובות והחלונות של הרובע היהודי”.
אלפונסו ה-Χ מלך קסטיליה שישב בטולדו, שכונה גם אלפונסו החכם כותב בספרו “Cantigas da Santa Maria”, שאם אפשר יהיה להציג ליהודים הוכחות לכך שהנצרות
היא אמיתית היהודים ישתכנעו להמיר את דתם.
בתקופתו של אלפונסו בית הספר למתרגמים שבו פעלו מדענים ואנשי רוח יהודיים רבים הגיע לשיא פריחתו.
יהודה אלחריזי שנולד במאה ה-12 בטולדו כתב עליה, “הגעתי לעיר הענפה טולדו, בירת הממלכה, המכוסה בקסם השליטה ומעוטרת במדע, מראה לעם ולנסיכים את יופיה.
כי לשם היגרו השבטים, שבטי ה ‘, יש בה ארמונות ובתי כנסת ביופי שאין דומה לו! שם כל הנשמה משבחת את האדון.
יש בקרבה קהילה מזרע קודש שהצדק לה כתכשיט, רבים הם כצמחי השדה”
Juan G. Atienza מציין שבמשך מאות שנים, היו בטולדו שלוש תרבויות ושלוש דרכים להעריך את המציאות, וכי “התועלת ההדדית שהם השיגו הייתה חשובה יותר מהאירועים המצערים שבסופו של דבר הביאו לגזירת הגרוש”
ראה בהמשך גם חכמי טולדו במאות ה-11 וה-12
עד אמצע המאה ה-13 “דו הקיום” שבין הנוצרים ליהודים שבטולדו היה בעל שני קטבים. בקוטב החיובי עמדה פריחה תרבותית ומדעית ובקוטב השלילי השפלות, גזרות מס, התנכלויות ועלילות דם וגם ניסיונות להמרת הדת.
דו קיום שבו בניגוד לחוקי הטבע השפל והגאות מתקיימים בעת ובעונה אחת.

מאמצע המאה ה-13 – תחילת הסוף
באמצע המאה ה-13 הכנסיות הנוצריות מתחילות להסית כנגד היהודים, כופות עליהם להאזין לדרשות של הנזירים ושוללות את זכות קיומם בקרב החברה הנוצרית.
בראשית המאה ה-14 האנטישמיות גוברת ומעמדם של היהודים מתערער בספרד כולה, יהודים רבים היגרו ממחוז קסטיליה שבו שכנה טולדו.
בשנת 1350 עלה על כסא המלוכה פטר ה-1, בנו וממשיך דרכו של אלפונסו ה-11 שאמנם זכה לכינוי “האכזר”, אך תחת שלטונו היהודים הגיעו לשיא השפעתם. מתחילת מלכותו הוא הקיף את עצמו כל כך ביהודים, עד שאויביו  כינו בלעג את חצרו כ”בית משפט יהודי “. (הערה: השמות פטר ופדרו הם חלופיים)
בשנת 1355 פלש המון שהכנסייה הסיתה כנגד היחס של פטר ליהודים לחלק משכונת היהודים של טולדו המכונה בשם אלקנה. הם רצחו כ -1,200 איש ובזזו את הרכוש והפכו בתי כנסת לכנסיות, היהודים שהגנו על עצמם בסיוע של אבירים נאמנים למלך הצליחו למנוע  מהפורעים להשתלט על כל ה- Juderia.
שמואל הלוי אבולעפיה שהיה נדבן ידוע, כיהן בחצרו של פטר כגזבר וכשופט ובתפקידים אחרים. תודות לעושרו ומעמדו בחצר המלך הצליח אבולעפייה לבנות בית כנסת מפואר בסמוך לארמון המלך שבטולדו.
בולטותו של אבולעפיה, מוצגת לעיתים  כעדות לנטייתו הפרו-יהודית של פיטר, אבל היא לא בהכרח שיקפה את החוויה הכללית של יהדות ספרד בתקופה זו שלעתים קרובות ידעה אפליה ופוגרומים.
בשנת 1360, שלוש שנים לאחר שהשלים את בניית בית הכנסת הוא נכלא במפתיע, הואשם במעילה ונכלא ומת בעינויים.
ככל שפטר ה-2 היה ידידותי יותר ליהודים, כך גבר כלפיו האנטגוניזם מצד אחיו למחצה. פעם אחר פעם הוא מרד באחיו, נמלט וקיבל חנינה מפיטר ה-2.
בשנת 1360 כאשר היה בגלות בצרפת קיבל הנרי פנייה ממלך אראגון פנייה לסייע לו לתקוף את קסטיליה והוא נענה בתנאי שהוא יתמוך בו בהשמדת אחיו פיטר.
כאשר הוא פלש לקסטיליה בשנת 1360, רצח את כל היהודים של Najera וכך Villadiego שבה חיו הרבה מלומדים יהודים, Aguilar ועיירות רבות אחרות שנהרסו כליל.
תושביה הנוצרים של Valladolid שרחשו כבוד להנרי ה-2 ניצלו את פלישתו לקסטיליה כדי לפרוע ביהודים והם הרסו את בתי הכנסת שלהם ואת בתיהם, 300 משפחות יהודיות מ- Jaen נלקחו בשבי לגרנדה.
לדברי הפילוסוף שמואל אבן סנה זרזה שחי בולנסיה במחצית השנייה של המאה ה-14 הסבל הגיע לשיאו במיוחד בטולדו, שבה לא פחות מ-8000 בני אדם מתו מרעב ומתלאות המלחמה בעקבות המצור שהטיל עליה הנרי ה-2.
הנרי ה-2 הוכתר לראשונה למלך בשנת 1366 אחרי שפיטר ה-2 הובס, ולאחר שהוכתר הוא היה צריך לתגמל את בני בריתו מקסטיליה שסייעו לו ולשלם לשכירי החרב שהוא גייס.
הוא הטיל “מס מלחמה” על קהילת יהודי טולדו שגם כך כבר הייתה בשפל, וציווה שאם לא יצליחו לגייס את הכסף למכור את כל רכושם, מטלטלין ונדל”ן במכירה פומבית.
בינתיים פדרו נמלט צפונה לצרפת ומצא מקלט אצל אדוארד “הנסיך השחור” שגם הסכים לעזור לו לחזור לכס המלוכה. באפריל 1367 חזר פדרו בסיוע כוחותיו של אדוארד לספרד והביס את הנרי ה-2 שהפעם הוא זה שברח לצרפת.
המטוטלת עדיין לא נחה, פדרו שב אמנם לכס המלכות אבל האדמה המשיכה לבעור תחתיו, הנרי ה-2 שב לקסטיליה בשנת 1368 ובקרב שהתנהל ב Montiel (דרומית לטולדו) הוא גבר על פדרו.
פדרו ניסה לשחד את du Guesclin שהיה מפקד שכירי החרב של הנרי לעבור לצד שלו, אך הניסיון לא צלח.
“הבן של הזונה היהודיה, המכנה את עצמו מלך קסטיליה” ו”מלך היהודים” כינה הנרי ה-2 את אחיו למחצה פטר ה-2 לפני שערף את ראשו במהלך אותו קרב.
הנרי ה- 2 חזר לכיסא המלוכה בשנת 1369 והמשיך לשלוט עד ליום מותו בשנת 1379.
הוא המשיך במסים הכבדים שהטיל על היהודים בטולדו ואף הורה לאסור יהודים ויהודיות למנוע מהם, אוכל ושתייה ולענות אותם עד אשר יאסף הכסף.
אבל למרות סלידתו הרבה מיהודים, הוא לא יכל לוותר על השירותים שלהם. הוא מינה את דון ג’וזף פיצ’ון לגובה המסים הראשי שלו והעסיק יהודים עשירים כמו שמואל אברבנאל ואחרים, כיועצים פיננסיים וכגובי מיסים, מה שקומם את אנשי הכמורה שכוחם גדל תחת שלטונו של הנרי ה-2, והם הסעירו את ההמון מה שבסופו של דבר הוביל לשורה של חוקים נגד היהודים ב – Cortes de Toro בשנת 1371.
יש לשמור את היהודים הרחק מארמונות האצילים, אין לאפשר ליהודים לכהן בתפקיד ציבורי, יהודים צריכים לחיות בנפרד מהקתולים, לא להתלבש בבגדים יקרים ולא לרכב על פרדות, על היהודים לענוד תג ואין לאפשר ליהודים לשאת שמות קתולים.
הדרישות של הקורטס התיישבו עם נטיותיו של הנרי כלפי היהודים והם נצטוו לנהוג לפי חוקי הקורטס ואף הוסיף עליהם משלו, כמו למשל שבהלוואות קצרות נוצרים חייבים להחזיר רק שני שליש מהקרן, עם זאת הוא לא מנע מהם את הזכות לקיים משפטים פנימיים של הקהילה.
הנרי ה-2 היה ככל הנראה השליט הראשון מאז המלך הוויזיגותי  ארגיקה שהטמיע מדיניות אנטי-יהודית בחצי האי האיברי. הפוגרומים שהתחילו בתקופתו נמשכו גם הרבה אחרי מותו.
לאחר מותו של הנרי ה-2 בשנת 1379 ירש אותו בכס המלוכה בנו ג’ון הראשון.
בשנת 1380 התכנס הקורטס של Soria וחוקק חוקים שצמצמו את האוטונומיה השיפוטית שהייתה ליהודים במסגרת ה – Aljama. החוק החדש  אסר על רבנים לנהל בתי הדין בעניינים דתיים, מי שעבר על החוק היה צפוי לקנס כבד, מוות, גירוש או הרחקה.
עם זאת האוטנומיה בהליכים האזרחיים נותרה כפי שהייתה והם עדיין הורשו לבחור שופטים.
אחרי שהנוצרים האשימו את היהודים כי הטקסט של ספרי התפילה שלהם כולל גם קללות של הקתולים, נתן המלך ג’ון הראשון ליהודים ארכה של חודשיים להסיר מספרי התפילה שלהם את אותם הקטעים, אחרת יוטל עליהם קנס של 3000 maravedís (מטבע זהב שהייתה נהוגה באותה תקופה) והוסיף כי מי שיגרום להמרת דת של מוּרִי (מוסלמי), או של בן דת אחרת, או יבצע עליו טקס ברית מילה, יהפוך לעבד ורכוש של האוצר.
היהודים כבר לא העזו לצאת לרחובות ללא הזיהוי של התג, החיים שלהם היו נתונים בסכנה, הם נרצחו, נשדדו ונבזזו.
ג’ון הראשון הטיל קנס כבד על כל עיר שבה ימצא יהודי שרצחו אותו, עם זאת בשנת 1385 הוא היה מחויב להוציא צו שאוסר על העסקת יהודים כיועצים פיננסים, או כגובי מס למלך ולבני האצולה.
Ferrand Martinez שהיה כומר הווידוי של המלכה Leonora אשת ג’ון, החל לשאת  בסביליה דרשות ונאומים חדורי הסתה כנגד היהודים ואלה העלו את רף השנאה כלפיהם לרמה הגבוהה ביותר.
למרות מאמציו של משה איבן זרזאל רופאו האישי של המלך ג’ון הראשון להאריך את חייו הוא מת בשנת 1390 ומי שירש אותו היה הנרי ה-3 בנו בן ה-11. עפ”י צוואת המלך ג’ון ניהול המדינה בתקופה שעד שהנרי יגדל ויהיה כשיר למלוכה הופקד בידי שישה כמרים ואצילים מסביליה, טולדו, בורגוס, לאון, מורסיה וקורדובה ואלה היו חסרי אונים אל מול הסחף בשנאה כלפי היהודים בעקבות הדרשות וההסתה של פררנד מרטינז ולא הועילו להם כל האזהרות והאיסורים כלפיו.
כמו ליתר יהודי ספרד כך גם אצל יהודי טולדו, שנת 1391 שנת קנ”א הייתה נקודת מפנה היסטורית. זה התחיל בג’ודריה של סביליה שבה המון משולהב מההסתות של מרטינז פשט על ה- Juderia של סביליה וערך בה טבח המוני של יהודים, מי שלא המיר את דתו והוטבל לנצרות נטבח או גורש.
מסביליה התפשטו המהומות ומעשי הטבח לערים האחרות, תורה של טולדו הגיע ביום 20 ביוני 1391 שבו נטבחו בה המוני יהודים וכמו אצל יהודי ספרד האחרים רבים מהם המירו את דתם והוטבלו לנצרות.
הקורטס שהתכנס במדריד בשנת 1405 התעסק בעיקר עם תלונות נגד היהודים והנרי ששנאתה של אמו ליאונורה ליהודים, הייתה כה גדולה שאפילו סירבה לקבל את כספם, מצד אחד אסר עליהם לעסוק בהלוואות בריבית ואסר לקיים קשרים מסחריים בין יהודים לקתולים, ומן הצד השני העביר הצעות חוק שונות נגד היהודים וצמצם את הרדיפות נגדם.
יהודים רבים עזבו והתיישבו במלאגה וגרנדה, שהיו עדיין בשליטת המוּריִם, שבהן זכו ליחס טוב והנרי שחש שגביית המיסים הצטמקה התחרט על עזיבתם.
זמן קצר לפני מותו הוא הטיל קנסות על קורדובה בגלל פרעות שבהם נרצחו ונבזזו יהודים ובד בבד הוא אסר על היהודים להתלבש בלבוש דומה לזה של הנוצרים וציווה להעניש כל יהודי שלא הוטבל שאינו נושא טלאי על בגדיו.
תוך כדי שהוא מכין את המערכה נגד גרנאדה, המעוז האחרון של המוסלמים בספרד מת הנרי ה- 3 בשנת 1406 ועד שבנו ג’והן ה- 2 (Juan-2) שנולד שנה קודם יהיה כשיר למלוכה, שימשו כיורשי העצר אמו ודודו פרדיננד ה-1 מלך אראגון.
לבקשתו של המטיף הקתולי  Vincent Ferrer פורסמו בשנת 1412 חוקי Valladolid שנוסחו ע”י פול דה בורגוס שמוכר כ- Paul de Santa Maria, לשעבר שמואל הלוי,  חוקר תלמוד ורב קהילה רב השפעה שהוא וילדיו המירו דתם, שעם הזמן הפך לארכיבישוף של קרטחנה והיה לאויבם המר של היהודים.
החוקים שכללו 24 גזרות נוסחו במטרה להשפיל את היהודים ככל האפשר, יהודים לא יוכלו לשמש כשופטים, עורכי דין, מתווכים, גובי מס, פיזיקאים, ולא כמנתחים או מרפאים, ולא במשרות ציבוריות. יהודי לא יוכל לעסוק בלחם, יין, בשר, לא לשתות או להתרחץ עם קתולים וגם לא לבקר אותם. נוצרי יוכל לקבל מיהודי בעל חי אבל לא בשר או אוכל מוכן, לאלה נוספו הגבלות על תעסוקת נוצרים אצל יהודים וכן שיהודים ומוסלמים יגורו באזורים נפרדים מאחורי חומות, שבהן שער יחיד הפונה אל החוץ ומי שלא יעשה כך יוחרם כל רכושו. נאסר על היהודים לעזוב את הארץ וכל מי שיגן עליו או ייתן לו מחסה צפוי  לקנסות ועונשים כבדים.
בנוסף לגזרות אולצו היהודים ברחבי קסטיליה להקשיב לדרשותיו של המטיף וינסנט פרר בבתי הכנסת שלהם ולשמוע אותו מקדש את בתי הכנסת שלהם ככנסיות.
כל ההגבלות והאיסורים נוסחו במטרה לאלץ את היהודים להמיר את דתם לנצרות.
אמו של ג’והן ודודו פרדיננד הראשון שהיו יורשי העצר הזמניים יישמו את חוקי Valladolid.
ג’והן ה-2 , היה כשיר להיות מלך רק בשנת 1418 וכשעלה על הכס הוא נקט בגישה סובלנית יותר כלפי האוכלוסיה היהודית המוכה בקסטיליה, שבה היה גל המוני של פרעות והמרות דת מאז 1391. היחס כלפי ה”נוצרים החדשים” – הקונברסו (converso) היה חשדני ומלא בוז והחברה דחתה אותם ממנה.
לאחר הפרעות, ממלכת קסטיליה בקשה לייצב את הסדר הציבורי והקהילות היהודיות ניסו לשקם את עצמן.
בשנת 1432 הרב אברהם בנבנישתי שהיה רב החצר של ג’והן ה-2 ואחראי על התקציב והמינהל, יזם את תקנות Valladolid אשר ניסו לגבש מחדש את הקהילה היהודית.
אחרי שהתמנה לשופט הוא כינס רבנים, משכילים ומנהיגים מכל קהילות קסטיליה בבית כנסת ברובע היהודי של העיר Valladolid, במטרה לבחון את חוקי Valladolid שנחקקו נגד היהודים, להגביר את לימוד התלמוד, ולעצור את ירידת הערכים בקהילות.
הכנס הסתיים באישור מסמך שנקרא “תקנה” (קרוי בפי החוקרים תקנות Valladolid). המסמך מורכב מחמישה חלקים: הראשון הוראות בקשר ללימוד התורה, בחירת דיינים ובעלי תפקיד אחרים בקהילה, דיני מלשינות ומסירות לשלטונות, דיני מיסוי ותשלומים לשלטונות ודיני לבוש מפואר.
על רקע של הכבדת המיסים ועליית מחירים בשנת 1449 פרצו מהומות טולדו,
ההמון הזועם האשים את האחראי על הגבייה והגובים עצמם שהיו יהודים לשעבר (קונברסוס) בני העיר טולדו.
הציבור סירב לשלם, הקונברסוס ניסו להגן על עצמם, אבל ראש העיר ומפקד הצבא במקום להגן עליהם, החלו לרדוף אותם, תוך שהם מאשימים אותם בשיתוף פעולה עם מלכי קסטיליה.
איזבלה החלה את מלוכתה בשנת 1474, נישואיה לפרדיננד בשנת 1469 היו הבסיס לאיחוד של ספרד. עם עלותם על כס המלוכה, הם התחילו לנקוט בצעדים להפרדה בין “הנוצרים החדשים” (הקונברסוס) לבין “הנוצרים הוותיקים”, קונברסוס לא יכלו יותר לכהן במשרות ציבוריות, קודם לכן הכנסייה פרסמה bulla (מכתב פומבי הנשלח ע”י האפיפיור) שבו היא מכנה את הקונברסוס כ”אויב המין האנושי”, חוקי “טוהר הדם” (Limpieza de sangre)  קבעו שרק מי שאבותיו היו נוצרים נחשב לנוצרי אמיתי.
בקורטס של טולדו משנת 1480, הצטוו כל היהודים לגור בשכונות מיוחדות ובשנת 1485 הוקמה “האינקוויזיציה” שקבעה את מושבה בטולדו והיא פעלה בעיקר נגד מומרים מהיהדות או האסלאם שנחשדו באי-נאמנות לדתם החדשה, ולא הייתה לה שום סמכות כלפי מי שלא התנצרו.
האינקוויזיציה הפכה לסמל של מאסרים שרירותיים, חקירות תחת עינויים קשים, טקסי הענשה פומביים (אוטו דה פה) והעלאה על  המוקד. בתוככי העיר העתיקה של טולדו, ברחוב אלפונסו ה-12 מצוי מוזיאון קטן בשם מוזיאון העינויים (Museo de la tortura) a שמציג בתערוכה שמשתרעת על פני חמישה חדרים מכשירים, חפצים ושיטות עינויים והוצאה להורג מאותה תקופה.
כמה מהמכשירים המוצגים ב”מוזיאון העינויים” שבטולדו

 

תום עידן
ב-2 בינואר 1492 עם כניעתה של גרנדה המעוז האחרון של המוסלמים, השלימו הנוצרים את הכיבוש מחדש (הרקונקויסטה) של ספרד שהחל יותר מ-700 שנה קודם לכן, חודשים ספורים לאחר מכן היא הוציאה את צו הגירוש שהורה לכל היהודים בכל גיל לעזוב את ספרד עד ליום האחרון של חודש יולי (יומיים לפני תשעה באב). הם יכלו לקחת אתם את רכושם אך לא כסף ולא זהב.
רבים מהיהודים בילו את ימיהם האחרונים בבתי הקברות היהודי כדי להיפרד מיקיריהם שנותרו מאחור.
מספר היהודים של קסטיליה ערב הגירוש נאמד בכ- 100000 רבים מהם מטולדו שהייתה בירת המחוז, הנמל הקרוב ביותר לטולדו הוא אמנם ולנסיה, אבל בגלל האוכלוסיה הכל כך עוינת ליהודים שהייתה באזור הזה, לא מן הנמנע שיהודי טולדו עזבו את ספרד דרך נמל קרטחנה שם היחס ליהודים היה מן הטובים שבערי ספרד.
מספר קטן של בתי כנסת שרדו את הגירוש, ביניהם סנטה מריה לה בלנקה ובית הכנסת של אל טרנזיטו בטולדו.
                -.-.-.- תם העידן של גלות ספרד -.-.-.-

 

          • אלפונסו ורחל – סיפור אהבה

אלפונסו ה- 8 (1214 – 1158) מלך קסטיליה וטולדו, שהיה נשוי לנסיכה אנגלית, היה מאוהב בנערה יהודיה יפה מטולדו בשם רחל פרמוזה שכמו אסתר המלכה בחצרו של אחשורוש כך גם היא בחצרו של אלפונסו פועלת למען בני עמה, היהודים שקיבלו השפעה ועלו לגדולה בחצר המלך נעזרו ללא ספק באהבתו של המלך לרחל.
כאשר המלך הובס בקרב אלרקוס על ידי האלמוהדס, התבוסה יוחסה לרומן האהבה של המלך עם רחל.
בשנת 1195 כוחות האלמוחידים שהגיעו מצפון אפריקה נחתו בטאריפה שבדרום ספרד ומשם המשיכו דרך מחוז סיביליה עד לקורדובה.
אלפונסו ה-8 אוסף את כוחותיו בטולדו ויוצא לעבר Alarcos (שהייתה בגבול הדרומי של הממלכה שלו) כדי לתקוף את האלמוחידים.
אלפונסו ה-8 נוחל תבוסה קשה ונסוג לטולדו, והאלמוחידים ממשיכים בכיבוש ערים נוספות ומגיעים עד לסביבת טולדו.
שלא כמו בסיפור המקראי של אסתר המלכה, סיפורה של רחל מפרמוזה מסתיים בסוף טרגי.
התבוסה הקשה עוררה מחדש את הזעם כנגד הרומן של המלך עם רחל, גל של שנאה מציף את ההמון ומוביל לפרעות, שוד והרג של יהודים רבים. רחל ובני משפחתה מוצאים להורג.
הצלחת האלמוחידים תאריך ימים זמן קצר בלבד, כעבור 16 שנה בשנת 1212 מביס אלפונסו ה-8 את האלמוחידים בקרב שיסמן נקודת מפנה שתוביל לסיום השלטון המוּרים בחצי האי האיברי.
במלחמה זו נגד המוּרים (הכינוי הנפוץ באירופה הנוצרית למוסלמים), אלפונסו ה-8 נעזר רבות ביהודי טולדו העשירים, ובמיוחד על ידי “ראש העיר האלמוקאריף”, נאסי יוסף בן סולומון המלומד והנדיב בן שושן.
קיומו של קשר רומנטי בין אלפונסו השמיני לבין צעירה יהודיה, מתועד בהיסטוריה של בית המלוכה הספרדי.
סיפור האהבה היה נושא הרומן “Die Jüdin von Toledo” (“היהודים של טולדו”), משנת 1955 של ליאון פויכטוונגר היהודי. הספר תורגם לעברית לראשונה על ידי עדנה קורנפלד ויצא בשנת 1957, תחת השם “בלדה ספרדית”, ותורגם במהדורה נוספת בשנת 2004 בשם “היהודיה מטולדו” על ידי חנה שוורץ אייזלר.
גבור הספר, סוחר יהודי בשם אבן עזרא שהיה אחד מהעשירים של יהודי הממלכה, ממונה על ידי המלך כשר האוצר. המלך מתאהב ברחל בתו, שולח אליה שליחים ומחזר אחריה ובסופו של דבר נוצר ביניהם קשר. במהלך הזמן עוברת רחל לגור באחת מהטירות שלו. בעקבות התאהבותו של המלך בפילגש היהודיה דוחפת המלכה אלנור, אשתו החוקית של המלך, להחלטה מצד המלך לצאת למלחמה חסרת טעם כנגד המורים, מלחמה שבה (גם במציאות) נחלה קסטיליה תבוסה.

הסיפור מקפל בתוכו את החיים של משפחה אמידה מיהדות ספרד, בעלת השפעה ועושר, המאוימת יום ביומו על ידי המלך והממסד הנוצרי. מצד אחד המלך זקוק ליהודי ומצד שני מתעב אותו. באופן דומה, המלך אוהב את פילגשו אך מתעב את דתה.
ה”יהודייה מטולדו” (“Die Jüinin von Toledo”) הוא גם סרט דרמה היסטורי אילם משנת 1919.
הסרט הוא עיבוד למחזה “יהודיית טולדו” משנת 1872 מאת פרנץ גרילזרפר שגם הוא מתבסס על הרומן בין אלפונסו ה-8 לרחל היהודיה ומי שבמקרה שולט בשפה הגרמנית מוזמן לצפות בטריילר.

 

                •  ביה”ס למתרגמים של טולדו

במאה ה-12 החל לפעול בטולדו בית הספר למתרגמים שהפגיש חוקרים נוצרים, יהודים ומוסלמים. בתקופה הראשונה הוא התמחה בעיקר בטקסטים פילוסופיים ותיאולוגיים אבל בהמשך הוא התפתח והגיע לשיאו בתקופת שלטונו של אלפונסו ה-10 (1284 – 1252).
החוקרים עסקו ביצירות מתרבות יוון העתיקה ובעבודות מדעיות מתחומי אסטרונומיה, פילוסוסופיה, רפואה, מתמטיקה, בוטניקה אסטרולוגיה ועוד.
את מקורותיו של ביה”ס אפשר למצוא בהגירה ההמונית של יהודים מאל אנדלוס (שהשתרעה מצפון מזרח לצפון מערב ספרד) לעבר הממלכות הנוצריות. טולדו יוּשְבה אז על ידי משוררים, פילוסופים, מדענים, רופאים ומלומדים יהודים אחרים. הארכיבישוף מטולדו דון ריימונדו דה סובטאט, שלימים הפך לקנצלר קסטיליה עם אלפונסו השביעי, רצה לנצל את האקלים המאפשר לנוצרים, מוסלמים ויהודים לחיות בהרמוניה, וסיפק את הגיבוי שלו לפרויקטים שונים של התרגום שהתבקשו על ידי כל בתי משפט של אירופה הנוצרית.

עבודתו של בית הספר למתרגמים חילצה מתהומות השכחה יצירות של תרבות יוון הקדומה והעבירה אותם ליתר חלקי אירופה וזאת הסיבה שבית הספר היה המקור והבסיס לרנסנס המדעי והפילוסופי של התרבות המערבית.
יוקרתו של בית הספר למתרגמים של טולדו הייתה כל כך גדולה שאפילו ההגבלות שהטילה הכנסייה לא מנעו ממנו לפרוח.

 

              •  חכמי טולדו במאות ה-11 וה-12

רבי יהודה הלוי -ריה”ל ( 1141 – 1075) היה מגדולי המשוררים וההוגים של היהדות בימי הביניים והיה משורר, פילוסוף ורופא נולד בשנת 1075 בטולדו.
הרב אִיבֶּן עזרא (1164 – 1092) משורר, פרשן מקרא, פילוסוף, אסטרונום ועסק גם באסטרולוגיה ומתמטיקה, חי במשך תקופה מסוימת בטולדו.
רבי יהודה ב”ר יוסף עזרא שהיה כנראה ממשפחתו של אברהם אִיבֶּן עזרא היה נשיא הקהילה בטולידו בשנת 1147.
רבי אברהם אבן דאוד הלוי (1180 – 1110) נודע גם בשם הראב”ד הראשון,  היה היסטוריוןפילוסוף ואסטרונום נולד בקורדובה ובעת שהאלמוואחידון פלשו לספרד ברח ממנה לטולדו שבה חי עד למותו על קידוש השם ב-1180.
יהודה בן שלמה אלחריזי נקרא גם יהודה חריזי (1225 – 1165) משורר, יוצר ומתרגם שנולד בטולדו למשפחה משכילה ובעלת אמצעים שמוצאה בסביליה. אלחריזי העריך מאד את הרמב”ם, הגן עליו בפני מבקריו ותרגם רבים מכתביו.
הנה דברים שאלחריזי כתב על טולדו:
“הגעתי לעיר הענפה טולדו, בירת הממלכה, המכוסה בקסם השליטה ומעוטרת במדע, מראה לעם ולנסיכים את יופיה. כי לשם היגרו השבטים, שבטי ה ‘. יש בה ארמונות ובתי כנסת ביופי שאין דומה לו! שם כל הנשמה משבחת את האדון. יש בקרבה קהילה מזרע קודש שהצדק לה כתכשיט, רבים הם כצמחי השדה”.
שמואל בן מאיר הלוי אבולעפיה (1360 – 1320) סמואל בן מאיר אבולעפיה בן למשפחה ממוצא תוניסאי היה אחד היהודים העשירים והמשפיעים ביותר בספרד של המאה ה -14. הוא הפך ליועץ הכספי של פדרו “האכזר” מקסטיליה וכן כיהן כגזבר ושופט. הוא הציב את בני משפחתו בעמדות בעלות השפעה כלכלית.
בגיבויו של פדרו בנה שמואל הלוי  בית כנסת בסמוך לארמון שבטולדו דבר שעורר התנגדות רבה מצד הכנסייה.
בארמון שבו התגורר בטולדו שוכן כיום מוזיאון אל גרקו הודות לעושרו הרב יסד שמואל הלוי בית כנסת קטן, אחד מעשרת בתי הכנסת ששימשו את הקהילה היהודית בטולדו. בית הכנסת אינו מרשים בממדיו, אך בכל זאת נתקלה בנייתו בהתנגדות תקיפה של הכנסייה הקתולית, אך אבולעפיה זכה לגיבויו של פדרו ובית הכנסת הוקם. שער חיבר בין ארמונו של אבולעפיה לבית הכנסת.
בשנת 1360 התהפך הגלגל על שמאל הלוי והוא נכלא ועונה בחשד למעילה ומת במהלך העינויים.
אברהם בנבנשתי (המאה ה-15) היה איש ציבור בתקופתו של ג’והן השני, מלך קסטיליה (1406–1454). בן למשפחה עשירה ובעל ידע יהודי וכללי רב. ביחד עם יוסף נשיא ואברהם אבן שושן הגן על יהודי עיר ליד Ecija ממחוז סביליה, כנגד האשמות של רצח פולחני בפסח.
לפי בקשת הקהילות היהודיות של קסטיליה התמנה על ידי המלך בשנת 1432 לשופט ראשי של היהודים ורב החצר. מתקן תקנות ואיאדוליד (Valladolid).
לאחר שהתמנה לשופט קרא בנבנשתי לכנס מיוחד (סינוד) של רבנים, משכילים ומנהיגים מכל קהילות קסטיליה בעיר Valladolid בבית הכנסת שברובע היהודי של העיר. הכנס נועד לבחון את החוקים שנחקקו נגד היהודים (חוקי Valladolid), להגביר את לימוד התלמוד ולעצור את ירידת הערכים בקהילות.
הכנס הסתיים בהכנה ואישור מסמך שנקרא “תקנה” (קרוי בפי החוקרים תקנות Valladolid). המסמך מורכב מחמישה חלקים: הראשון הוראות בקשר ללימוד התורה, השני בחירת דיינים ובעלי תפקיד אחרים בקהילה, השלישי דיני מלשינות ומסירות לשלטונות, הרביעי דיני מיסוי ותשלומים לשלטונות והחמישי דיני לבוש מפואר.
נכדיו גורשו בגירוש ספרד והתפזרו בפורטוגל, אירופה, המזרח הקרוב וצפון אפריקה. נכדיו ביססו את לימוד התורה בסלוניקי על יד הקמת ספריות גדולות. חלק מנכדיו נדדו בגירוש לפורטוגל והתנצרו. הם היו סוחרים גדולים ובנקאים בפורטוגל ואנטוורפן. לאחר מכן הם נדדו לאיטליה יחד עם דונה גרציה וחזרו איתה ליהדות ולשם בנבנשתי.

 

        • אתרים יהודיים ובתי כנסת בטולדו

בעברה היהודי של טולדו היו זמנים שפעלו בה עשרה בתי כנסת, וחמש עד שבע ישיבות ומקוואות. עם הגירוש בשנת 1492 פעלו חמישה בתי כנסת שניים מתוכם שרדו עד ימינו.
טולדו היא אחת הערים הבודדות בספרד שבה השתמרו שרידי מבנים יהודיים ויש בה גם שרידים רבים של מצבות יהודיות, שחלקן נשמרות במוזיאון הארכיאולוגי של העיירה.

                    ◊ בית הכנסת “אל טרנסיטו” ( El Transito) ו”המוזיאון הלאומי לאמנות היספנית-עברית” 
בית הכנסת נבנה ע”י שמואל בן מאיר הלוי אבולעפיה שהיה נדבן עשיר רב השפעה ואיש הכספים של המלך פדרו ה-1. בית הכנסת נבנה בסמוך למגוריו של אבולעפיה בארמון המלך כשרק שער מפריד בין הבית לבית הכנסת.
בית הכנסת היה אחד מעשרה בתי כנסת ששימשו את יהודי טולדו. בנייתו הושלמה בשנת 1357 שלוש שנים בטרם נכלא אבולעפייה ועונה למוות.
לאחר גירוש ספרד הועבר בית הכנסת עם ארמונו של אבולעפיה לידי הכנסייה הקתולית שהפכה אותו לכנסייה בשם  “El Transito de Nuestra Señora”.
בשנת 1877 הכריזה ממשלת ספרד על המתחם כאתר לאומי, והחל משנת 1970 הוא משמש כ מוזיאון היסטורי לתולדות יהודי טולדו וספרד ונקרא באופן רשמי “המוזיאון הלאומי לאמנות היספנית-עברית”, במוזאון מוצגים מהמורשת היהודית, כלי קודש וספרים.
חזית בית הכנסת עברה שינויים רבים ואינה מכינה לפאר שפוגשים בתוכו. מהעיצוב הפנימי של המבנה אפשר ללמוד על הפאר והעושר של שמואל אבולעפיה, הנגיעה של מומחי הבנייה המוסלמים ניכרת, גלריה עליונה ל”עזרת נשים”, חצר שבה שרידים למקווה עם שני מיכלים למי גשם, תקרת משושים מגולפת, חלונות עם כיתוב בערבית ו”מזמור לדוד” כתוב בעברית על הקירות, חלק מהריצוף המקורי של בית הכנסת עדיין שמור  בעת שהמבנה הוסב לכנסייה הוסיפו לו את מגדל הפעמונים.
סרטון נוסף שמומלץ לצפייה המוזיאון היהודי בטולדו
בית הארמון שבו גר שמואל הלוי אבולעפיה משמש כיום כמוזיאון לעבודות האמנות של הצייר היווני אל גרקו  Museo del Greco.

 

.

        ◊ בית הכנסת “אבן שושן”  שהיה לכנסיית Santa Maria La Blanca
בית הכנסת אבן שושן שהיום קרוי Santa Maria La Blanca נחשב למבנה העתיק ביותר של בית כנסת ששרד באירופה, והוא אחד משני בתי הכנסת היחידים שהיו בטולדו ושרדו עד היום. (האחר הוא אל טרנסיטו)
בית הכנסת נבנה בראשית המאה ה-13 ע”י דון יוסף אבן שושן ונחנך בשנת 1411 והיה המרכזי והגדול מבין כל בתי הכנסת של טולדו ובקסטיליה כולה. בסוף המאה – 14 המטיף והמסית Vincent Ferrer “קידש” והפך אותו לכנסייה מאז נמצא המבנה בבעלות הכנסייה הקתולית.
בית הכנסת שנבנה מחדש בשנת 1250 אחרי שריפה הרסנית, היה המרכזי והגדול מבין כל בתי הכנסת של טולדו.
יש מי שבעיניהם בית הכנסת הוא סמל לדו קיום בין שלוש הדתות, משום שהוא נבנה תחת שלטון הנוצרי, ע”י אדריכלים מוסלמים לצורך שימוש יהודי.
האדריכלות הפנימית מזכירה בחלקה את זאת שהייתה מקובלת במסגדים המוסלמים במהלך המאות ה-11 וה-12.
בעשור השישי של המאה ה-16 נוסף האפסיס (הגומחה שבה עורך הכומר את התפילה) שכולל שלושה מבני פולחן (קפלות) בסגנון הרנסאנס.
כיום המקום נחשב לאחת האטרקציות התיירותית הכי נחשבות בטולדו.
הקהילה היהודית של ספרד קראה לארכיבישוף של טולדו להחזיר את הבנין לידיים יהודיות כחלק מהכפרה על חטאי העבר.

כנסיית Santa Maria La Blanca שבעברה הייתה בית הכנסת אבן שושן

פיסת ארכאולוגיה על ציר הזמן


◊ המבצר החדש – תחילת המאה ה-9

הטירה החדשה שנבנתה שנבנתה ע”י המושל המוּרִי כהגנה על גשר סן מרטין הייתה למעשה הקיר החיצוני של הרובע היהודי.

 

 

 

 

 

            ◊ טירת היהודים הישנה – אמצע המאה ה-12
הטירה נבנתה כהגנה על הרובע היהודי ועל שכונות אחרות בסביבתו, מוזכרת כ”טירת היהודים” בשטר להלוואה שהוענקה באמצע המאה ה-12 ליהודי בשם יצחק בן אבויוסף, כנגד בטחונות של “מחצית ביתו שבטירת היהודים”.
זמן קצר לאחר מכן מופיע אזכור של רחוב שמשתרע משער טירת היהודים הישנה (El Castilo Viejo) של הרובע היהודי ועד לשער הטירה החדשה.

 

 

 

 

                ◊ טיילת חומות של וולד אלעזרי (Ueld Elazri) – סוף המאה ה-13

חלק מיהודי טולדו של ימי הביניים החזיקו בבעלותם טירות שהיו גדולות מספיק כדי להכיל בתים בין החומות שלהן.
במסמך מסוף המאה ה-13 מופיע הציטוט “בתחתיתו מקשר הרחוב האמור עם הכביש העובר משער הטירה החדשה לשער הטירה הישנה”. הטירה הישנה היא כאמור טירת היהודים. חלק מהקירות שהקיפו את שכונת היהודים עדיין נמצאות בסמוך. 

 

                  ◊ הבית היהודי – המאה ה-14
בית מגורים שמתוארך לתקופה שבין המאה ה-14 למאה ה-15 בסגנון ה- Mudajer עם הרבה קשתות פרסה ועם מאפייני דת יהודיים.
האגדה מספרת שהבית היה שייך ליהודי בשם יצחק שסיפק כסף למלכה איזבלה למימון ההפלגה של קולומבוס בתמורה לתכשיטים שלה.
במרתף של הבית מצויה מעין אמבטיה שהייתה כנראה “מקווה טהרה”. הימצאותם של שני מיכלים לאגירת מי גשם בסמוך מחזקת את ההשערה שמדובר ב”מקווה”.
כמו כן נמצא לוח עץ שהיה חלק ממשקוף שבו מופיע הכיתוב מתוך תהלים פרק קי”ח :
“זֶה-הַשַּׁעַר לַיהוָה;      צַדִּיקִים, יָבֹאוּ בוֹ” 
“אוֹדְךָ, כִּי עֲנִיתָנִי;    וַתְּהִי-לִי, לִישׁוּעָה”

 

                ◊ המקום שבו שכן בית הכנסת קָלֶרוֹס – המחצית ה-2 של המאה ה-14
כמו יתר בתי הכנסת בטולדו כנראה שגם בית הכנסת קָלֶרוֹס נפגע קשה במהומות של שנת 1391, הוא  מוזכר לראשונה במסמך מתאריך 1355.
בית הכנסת ננטש כנראה בסוף המאה ה-14 והוזכר שוב במסמך משנת 1418.
ידוע על מספר בעלים שרכשו את הבניין שבו שכן בית הכנסת בסוף המאה ה-15
בספו של דבר המבנה של בית הכנסת נהרס ועל חורבותיו נבנתה כיכר Marron.

 

            ◊ פיסות מספר תורה – סוף המאה ה-15
עבודה ארכאולוגית שנעשית בבית בטולדו בשנת 2006 חושפות פיסה מספר תורה שהוחבאה בתוך גומחה מאחורי אחד הלוחות החרוטים של הקשתות של מה שכנראה היה בית ברובע היהודי.
על פי המימצאים הארכיאולוגיים ההסתרה הייתה בין המאות ה -15 וה -16, לא ברור אם ההסתרה נעשתה מחשש מפני האינקויזיציה או שמא שמא זה היא משקפת מנהג יהודי של קבורת טקסטים קדושים.
פיסת ספר התורה היא מתוך ספר שמות והיא מוצגת באוסף המוזיאון סנטה קרוז בטולדו.

 

 

          ◊ גילוי בית הכנסת “הסנוניות”  – שנת 2006
חפירות משנת 2006 ברחוב Bulas
מגלות בית כנסת שהארכאולוג
מתייחס אליו כבית הכנסת של הסנוניות, יחד
עם שרידי בית הכנסת נמצאו שרידים של מקווה.

 

 

 

 

    • בית הקברות היהודי העתיק וסיפורה של הלוויה אחת מאוחרת

בטולדו ידוע על שני אתרי קבורה של יהודים, האחד Pradillo de San Bartolomé והאחר Cerro de la Horca (גבעת הגרדום) מהמאה ה – 9 בתקופה המוסלמית.
קבלן שביצע בגבעת הגרדום עבודת בנייה של בי”ס בשנת 1979, השחית בכוונה תחילה חלק מבית הקברות.
בראשית שנת 2009 תוך כדי חפירות הצלה ארכאולוגיות, שנועדו לאפשר את הרחבת בית הספר התגלו ארונות קבורה של יהודים מתקופת ימי הביניים.
עפ”י המסורת היהודית קבורים בטולדו רבנים קדושים ובהם:
• רבנו יונה זיע”א הידוע בשם “החסיד” שהוא בן דודו של הרמב”ן היה רבו של הרשב”א. ראשי הקהילה של טולדו הזמינו אותו להתיישב בעירם כדי ללמד תורה ולמרות שנולד באשכנז ביקשו ממנו לעמוד בראש בית הדין שלהם. נפטר ונקבר בטולדו בשנת 1263.
• רבי אשר בן יחיאל (הרא”ש), שהיה מגדולי פרשני התלמוד ומגדולי הפוסקים ובעל השפעה גדולה על עיצוב ההלכה היהודית, נולד בגרמניה (אז אשכנז). הקהילות בספרד כיבדו אותו מאד ויהודי טולדו הזמינו אותו לחיות בתוכם שם הוא נפטר ונקבר בשנת הפ”ח (1327)
השלדים שנמצאו הוצאו מקברם, דבר שגרם לסערה בינלאומית.
“הועד להצלת בתי העלמין היהודיים באירופה” ומנהל היחסים הבינלאומיים של “ועידת רבני אירופה” הגיעו לספרד לפגישה אליה הוזמנו אנשי רשות העתיקות ונציגי ‘הפדרציה של הקהילות היהודיות בספרד’ ו’ועידת הרבנים הספרדית’.
בתום סדרת מפגשים הורו נציגי המועצה האזורית של ‘קסטלה לה מנצ’ה’ שבתחומה נמצאת העיר טולדו על הפסקת העבודות עד לבירור העניין ומציאת פתרון הלכתי, הנדסי וחוקי לבעיה.
ביום ראשון כ”ט בסיון תשס”ט 21/6/2009  בשעות אחר הצהריים הובאו מאה ושלוש ארונות קבורהובהם מאה וחמישה שלדים (באחד הארונות נמצאו 3 שלדים שנקברו יחד) לרחבה שלפני בית הספר הצמוד לבית העלמין היהודי ממנו הוצאו.
בהלוויה רווית כאב נטמנו מחדש הארונות באותם מקומות מהם נלקחו. לפני סתימת הגולל נשאו דברים נרגשים תוך בקשת סליחה ומחילה מהנפטרים זצ”ל, הגאון רבי אליקים שלזינגר שליט”א ורבה של מדריד, הרב משה בן דהן שליט”א.
מנכ”ל ‘ועידת רבני אירופה’, הרב אבא דונר שיבח את השלטונות הספרדיים ובהם את נציגי משרד החוץ הספרדי והשגרירה הממונה על העניינים היהודיים במשרד החוץ, הגב’ אנה סלמון  על שיתוף הפעולה שהביא לקבורתם מחדש בכבוד הראוי של היהודים שנטמנו בבית העלמין הזה במשך מאות בשנים.

 

מוּרְסְיָה – עירם של בני מרציאנו

העיר מוּרְסְיָה והמחוז
מורסיה היא בירת מחוז מורסיה ששוכן בדרום מזרח ספרד. העיר נוסדה ע”י עבד אל רחמן השני בשנת 825 שהיה אז אמיר קורדובה ובראשיתה הייתה בירת הטאיפה של מורסיה, (טאיפות הן ממלכות מוסלמיות קטנות שנוצרו אחרי שהשלטון המרכזי התפורר). 

הממלכה נלקחה לראשונה מהמוסלמים בשנת 1243 בתקופת שלטונו של פרדיננד השלישי מקסטיליה שהפך אותה לפרוטקטורט.
לאחר מרד המוסלמים בשנת 1265, נכבשה על ידי ג’יימס הראשון מלך אראגון שהעביר אותה לידי אלפונסו העשירי מלך קסטיליה .
ניצול הנהר סגורה ליצירת רשת מורכבת של תעלות השקיה עוד מתקופת עבד אל רחמן שגשגה החקלאות של מורסיה, ולאחר שנכבשה ע”י ג’יימס ה-1 היא הייתה עיר משגשגת מאוד, מפורסמת בזכות הקרמיקה שלה ובתעשיית המשי והנייר הראשונה באירופה.
מורסיה נודעת בשפע החקלאי של שדותיה הרבים (וגם באזורים צחיחים).
במחוז של מורסיה יש ערים חשובות כמו לורקה ועיר הנמל קרטחנה שבהם הייתה אוכלוסיה יהודית.
היסטוריה יהודית במוּרְסְיָה
יהודים חיו במורסיה עוד בתקופת השלטון המוסלמי, כאשר המלך ג’יימס מאראגון שם מצור על העיר (1265) הוא ניהל משא ומתן עם תושביה באמצעות משלחת שאחד מנציגיה היה יהודי בשם אסטרֶה ששימש כמזכיר המלך ומתורגמן.
היהודים סייעו לנוצרים בכיבוש ויהודה דה לה קאבאלייר מוזכר כמי שהלווה כספים ששימשו להצטיידות הצי הנוצרי ואסטריק בונסיניור כמי נשא ונתן עם המוסלמים על תנאי הכניעה, הוא גם שימש כמתרגם רשמי של מסמכים בערבית.
אלפונסו העשירי העניק ליהודי מורסיה את אותן הזכויות שמהן נהנו איגודים נוצריים בטולדו וסביליה. תיקיהם המשפטיים הובאו כמו הנוצרים, בפני בתי המשפט העירוניים ואילו תיקים שבין יהודים לבין עצמם, הוכרעו על ידי שופטים יהודים. אלפונסו הקצה ליהודים רובע מיוחד ואסר עליהם להתגורר בין נוצרים והם חויבו בתשלום מס שנתי למלך ומעשר לשלטונות הכנסייה.
ב-1307 נתמנה דון יצחק בן יעיש כממונה על המוסלמים במלכות מורסיה, והיה היהודי האחרון בתפקיד כזה במדינה. לקראת סוף המאה שימשו יהודים כמוכסים ואחד מהם, שלמה אבן לוף, היה בן-חסותו של מלך אראגון.
יהודי מורסיה עסקו במסחר ותעשייה וידוע על “שאלת רב” שבה פנו  לרבי שלמה בן אדרת (רשב”א, 1310 – 1235 שהיה מגדולי חכמי התורה בספרד), האם מותר מבחינה דתית לעסוק בעורות של ארנבים, ארנבות ודובים.
יהודי מורסיה עשו רבות לפדיון שבויים, ונטלו חלק פעיל בסחר הימי, בנוסף לעיסוקיהם במסחר הפנים-ארצי, במלאכה ובחקלאות. יחסיהם עם הנוצרים היו תקינים ושניים מזקני העדה השתתפו בישיבות המועצה העירונית.
אחרי הגירוש של יהודי סיביליה בשנת 1391 כשהמהומות כנגד היהודים החלו להתפשט ליתר הערים בספרד, יהודי מורסיה שבאותם ימים הייתה ממלכה חצי אוטונומית, חשו מוגנים יחסית, וכשהמטיף האנטישמי Vicente Ferrer הגיע למורסיה כדי להסית כנגד היהודים, התירו מושלי העיר ליהודים להתגונן. החוקרים מספרים ששליטי מורסיה אמנם לא יכלו שלא לציית לגזרות מלכותיות ממלכי ספרד, כמו צו הגירוש מ -1492 אבל הם הֶאֶטוּ בכוונה תחילה את יישום התקנות שמטרתן הייתה להקשות על חיי היהודים.
בשנת 1490 שנתיים לפני הגירוש הדפיס שלמה בן מימון זלמתי ספרים עבריים במורסיה.


ה- Juderia שכונת היהודים
בלב Santa Eulalia שבכיכר Sardoy, עמד בית הכנסת הראשי של הרובע היהודי במורסיה “נווה מדבר של שלום” במשך מאתיים שנה לפחות.
אבל לפני שהכיכר קיבלה את השם Sardoy היא נקראה “כיכר בית הכנסת”, מכיוון שבימי הביניים, כאשר העיר הייתה תחת שלטון מוסלמי, הכיכר הייתה מרכז הרובע היהודי של העיר ובית הכנסת שכן במקום.
שכונה זו הייתה ממוקמת בקצה המזרחי בתוך החומה של העיר וממנה אפשר היה לצאת דרך שער Orihuela.
זהו השער ממנו הגיע ג’יימס הראשון מאראגון עם צבאותיו  אחרי שאלפונסו העשירי ביקש ממנו עזרה בעקבות המרד המוסלמי ב 1264,הוא נכנס לעיר דרך השער וניהל את הקרב הראשון  ואחד המכריעים ביותר בכיכר בית הכנסת.
אחרי שהמרד נכשל, הרובע היהודי נותר על כנו, עד לגירוש היהודים מאתיים שנה מאוחר יותר בשנת 1492.
השם “כיכר בית הכנסת” שרד עד המאה ה -18 שבה שונה ל- Plaza Sardoy.
ה – Juderia


מורסיה של ימינו, היהודים וישראל
באמצע שנות ה-90 של המאה הקודמת הוצב בכיכר Sardoy שבמורסיה שלט לציון המקום שבו שכן הרובע היהודי (Juderiaׂ) ולאחר שחוקרים גילו שבשונה מגורלם של היהודים בספרד יהודי מורסיה לא סבלו מהפוגרומים ומההיסטריה האנטישמית שסחפה את כל ערי ספרד, נוסף בשנת 2002 עוד לוח שבו נכתב:

הלוח שנתלה בכיכר Sardoy

“כיכר זאת של Sardoy הייתה מרכז הרובע היהודי ובה היה ממוקם במשך שתי מאות שנים בית הכנסת המרכזי מבין אלה שהיו קיימים בעיר”.
” בעיר הזאת, אף לא יהודי אחד סבל ממוות אלים בידי נוצרים, ורובע היהודים לא הותקף ולא נשדד”.
                                       מוּרְסְיָה 16 במאי 2002

הלוח נחשף בטקס במעמדם של סגן ראש העיר אנטוניו גונזאלס בארנס ושגריר ישראל  בספרד שהתכבד לחשוף את הלוח.
ואכן מורסיה הייתה אחד המקומות הבודדים שבהם היהודים חשו מוגנים יחסית מהמוני האדם שפרעו, בזזו והרגו ללא הרף ביהודים כשהם מוסתים ע”י אנשי דת, עד כדי כך שבימים שלאחר הגירוש מסביליה בגזרות קנ”א יהודים רבים מערים אחרות חיפשו בה מקלט  כאשר הפרעות ביהודים החלו להתפשט מסביליה ליתר הערים בספרד.

התמזל מזלם של בני משפחת מרציאנו, שלא רק ששליטי מורסיה הגנו עליהם עד הגירוש, אלא שגם בעת שגורשו הם לא היו צריכים לעבור דרך ממלכות שכנות שהיו פורעות בהם בדרכם להגיע לאניות שיוציאו אותם מספרד, שכן הנמל המוריציאני קרטחנה שכן בסמוך למורסיה.
לפני שגורשו בצו המלך מנו יהודי מורסיה כ- 2000 נפשות שהיוו כחמישית מאוכלוסיית העיר.
למורסיה של היום יש עניין מיוחד להדגיש את העובדה שהיהודים שחיו בה בתקופה שלפני גירוש ספרד לא נרדפו כביתר הערים.
גם היום 500 שנה אחרי הגירוש ממשיכים במורסיה לכבד את המורשת של אבותיהם, אנטוניו גונזלס בארנס שהיה סגן ראש העיר אמר בשנת 2003  “האופי שלנו שונה”, “יש לנו בסיס מוצק להבנה.”  והוסיף כי בעת ששגריר ישראל חשף את הלוח שבכיכר Sardoy, הסכסוך הישראלי-פלסטיני
שנערך שנה קודם שנערך שנה קודם שנערך שנה קודם “לא הייתה כאן שום מחאה אנטי-ישראלית”, ולא ” אף סיסמה או גרפיטי”.
בארנס מספר שכל מערכת ההשקיה במורסיה מקורה בישראל תוך שהוא מציין את בעיית המים המשותפת למורסיה ולישראל ומוסיף כי הסחר של מורסיה עם ישראל גדול מזה שהיא מקיימת עם כל שכנותיה הערביות גם יחד, פקידים מהעירייה ערכו לא מעט ביקורים בישראל.

אנטוניו גונזאלס

עוד הוא סיפר כי הוא עבד בשיתוף פעולה עם שגרירות ישראל, כדי לביים פסטיבל שנתי “מורסיה: שלוש תרבויות”, שחוגג את התקופה של ימי הביניים של הרמוניה בין-דתית, ומוסיף כי הוא אמנם עבד עם כל מדינות ערב אך השגרירות הישראלית סיפקה את התמיכה הנלהבת ביותר לפסטיבל, “מהרגע הראשון הם הבינו את החשיבות של הפסטיבל הזה.”
“לפני שמונה מאות שנה היה אפשר להתקיים כאן בדו קיום בלי לשפוך דם, ולכן אין סיבה שלא נוכל לקבל את זה עכשיו”.
במהלך הפסטיבל שמוקדש למסרים של סובלנות, מתקיימת מידי שנה תערוכה שמוקדשת לחיים היהודיים במורסיה של ימי הביניים”.
אנטוניו גונזאלס נפטר בשנת 2016 כשהוא בן 64 ומי ייתן שמורשתו שכולה מסרים של אחווה, רעות וסובלנות תמשיך להתקיים במורסיה לנצח וממנה לערים אחרות בספרד ואירופה.

וקצת על לוֹרְקָה
לורקה אף היא במחוז של מורסיה ו
אם לא שמעתם עד כה עליה אתם לא לבד, למרות שהיה ידוע כי הייתה בה נוכחות יהודית משמעותית, ספרי ההיסטוריה המספרים את דברי ימי היהודים בספרד פסחו עליה משום מה ואילולא חשיפת שרידי הרובע היהודי שהתגלו בה בשנת 2002 תוך כדי חפירות להקמת בית מלון, היא כנראה הייתה נותרת בתהומות הנשייה.
אחד המקומות היחודיים בלורקה הוא מצודה מימי הביניים וחפירות שנערכו שם לצורך בניית המלון חשפו רובע יהודי מהמאה ה – 14 בשלמותו, חומות המצודה הגנו על היהודים שבתוכו ובה בעת יצרו את ההפרדה הנדרשת בין היהודים לנוצרים.
ברובע שנחשף בית הכנסת תופס את המקום המרכזי וסביבו מפוזרים 12 הבתים שנחשפו.
בית הכנסת נבנה בראשית המאה ה-15 כשהקהילה היהודית בלורקה צמחה באופן משמעותי.
כדי שהמבנה הגבוה יחסית של בית הכנסת לא יחרוג בגובהו מהבתים שבסביבתו הוא נבנה כך שמחצית גובהו נחפרה מתחת לפני השטח. לעזרת הנשים הייתה כניסה נפרדת ובין השרידים נמצא גם המקום שבו עמדה התיבה.
המיוחד בבית הכנסת שנחשף הוא שמכל בתי הכנסת שהיו בספרד, זהו בית הכנסת היחידי שמעולם לא הוסב לכנסייה.

שני סרטונים מומלצים מאד לצפייה:
הראשון  עקבות של התרבות היהודית בלורקה משחזר את הרובע היהודי במאה ה-15, הטירה שסביבו ושרידים שנמצאו בחפירות.
הסרטון השני בית הכנסת של לורקה – מראה מבפנים מתאר איך נראה בית הכנסת מאותה תקופה שנשמר במצב יחסית טוב, כולל כעשרים מנורות, חנוכייה, שרידי עבודות גבס, כתבי יד ועוד.
כמו במורסיה בירת המחוז, גם בלורקה היהודים היו מוגנים יחסית ולא סבלו מגזרות ופוגרומים.
המיקום של הרובע היהודי מאחורי חומות המבצר של לורקה הגן עליהם מפני גל הפוגרומים הרצחניים של 1391 שהתחיל בסיביליה והתפשט ליתר הערים בחצי האי האיברי.
כמו ביתר ערי ספרד החוקים חייבו הפרדה מלאה בין נוצרים ליהודים, אך כמו במורסיה גם בלורקה העלימו עין מהחוקים ולא הקפידו באכיפתם ובין הנוצרים ליהודים נוצרו שיתופי פעולה ויחסי מסחר, ואף שותפים לעסק, כמו סוחר תבלינים היהודי אברהם דה כרמונה ושותפו הנוצרי דון תומאס.
ליהודי לורקה היה תפקיד חשוב במסחר עם מדינות שמעבר לגבול והם עסקו במגוון רחב של עיסוקים.
האידיליה היחסית שבה חיו יהודי מורסיה ולורקה ששכנה באותו מחוז הגיעה לקיצה עם גירוש ספרד בשנת 1492.

היהודים במרוקו

♣ מראשית ההתיישבות ועד המאה ה-8
♣ תחת השלטון המוסלמי: משושלת האידריסים (784) ועד העלאווים ( אמצע המאה ה-17)
♣ תקופת השושלת העלאווית שעד המאה ה – 19
♣ המאה ה- 19
♣ מראשית המאה ה-20 ואילך     

 

דהיה אל כהינה – כוהנת בראש צבא ברברי

תוכן עניינים:
נשים לוחמות- מיתוסים ואגדות
דהייה אל כהינה – מקור השראה אוניברסלי
רקע כללי
◊  מוצאה של הכהינה
◊ הברברים של המגראב
 התפשטות האימפריה האיסלמית מאל מדינה ועד למגראב
◊ הכיבוש המוסלמי של צפון אפריקה המערבית (המגרב)
מלחמות הכהינה
◊ בלימת ההתפשטות המוסלמית
◊ שיקול דעת מוטעה שאחריתו מפלה
אחרי הכהינה

 

נשים לוחמות, מיתוסים ואגדות 

ספרי ההיסטוריה מלאים בסיפורי גבורה על מנהיגים צבאיים שהכריעו פולשים שעליונותם לא הייתה מוטלת בספק, אך כמעט תמיד אלה הם גיבורים ממין זכר, נשים אם בכלל הורשו להתגייס לא יכלו לשרת בתפקידי לחימה.
במדינת ישראל הייתה זאת אליס מילר שהביאה לתפנית במדיניות של צה”ל לשילוב נשים בתפקידי לחימה בעקבות בג”ץ שהגישה בשנת 1994. כיום אפשר כבר לפגוש בצה”ל נשים בתפקידי טייסות, חובלות ולוחמות ביחידות כמו “קרקל” ו”עוקץ”. עם זאת עדיין רב המרחק עד לשוויון המגדרי המוחלט ומרבית תפקידי הלחימה המובהקים  סגורים בפניהן. לפני הקמת צה”ל, נשים לקחו חלק פעיל בארגוני המחתרות ובמלה”ע השנייה נשים כחנה סנש נמנו עם צנחני הישוב שהתנדבו לצבא הבריטי ואם נרחיק עוד קצת נגיע לארגוני “השומר” ו”בר גיורא” של ראשית המאה ה-20, שבהם רחל ינאית ומניה שוחט לקחו חלק בהגנה על הארץ.
באשר לצבאות זרים, חיל הים המלכותי גייס אמנם נשים לשורותיו עוד בסוף המאה ה-17, אך אליה וקוץ בה… הן שימשו בעיקר בתפקידי אחיות וכובסות, ודבורה סמפסון הנחשבת ללוחמת הראשונה של הצבא האמריקאי נאלצה להתחפש לגבר כדי להתגייס ולהצטרף בשנת 1782 לכוחות המורדים.
נשים גיבורות היו ונותרו חלק מז’אנר של אגדות ודמויות בדיוניות כמו האמזונות של המיתולוגיה היוונית, או הנסיכה העל אנושית Wonder woman מחוברות הקומיקס של שנות ה-40 שבימינו כבשה את המסכים עם גל גדות הישראלית.
ויש גם גיבורת על יהודייה שזכתה לספר קומיקס משלה וויסל שמה. וויסל הלא היא ווילו צימרמן, גרה בשכונה יהודית של Gotham City (עירו של גיבור העל באטמן) ובין ארכי נבל אחד שהיא מחסלת למשנהו, וויסל היא מרצה ללימודי יהדות ומבקרת מעת לעת בבית הכנסת השכונתי והיא פעילה בארגוני צדק חברתי ובכלל, גיבורת העל וויסל מקפידה להדגיש את הזהות היהודית שלה ואפילו לכלב שלה היא קוראת בשם ליבוביץ.

 

• דהייה אל כהינה – מקור השראה אוניברסלי

יוצא מן הכלל הוא סיפורה של דהייה אל כהינה שבמונחים הירואיים גבורתה אינה נופלת מזאת של הגיבורים הצבאיים הגדולים של ההיסטוריה.
סדרת הטלויזיה האמריקאית זינה הנסיכה הלוחמת” מהז’אנר של סדרות הפעולה והפנטזיה הקדישה לה פרק בשם “Kahina”. לאחרים היא בבחינת הגירסה היהודית של “חאליסי” אם הדרקונים, ומגינת שבע הממלכות מהסדרה “משחקי הכס”.
גבורתה של אל כהינה הפכה אותה למקור השראה לארגונים הלוחמים למען זכויות וחופש וארגוני מחתרת כמו:
– פמיניסטיות שחורות עור מאמריקה
– פמיניסטיות מצפון אפריקה
– פעילים למען זכויות שחורים באמריקה שטענו שההיסטוריונים הלבנים הסתירו במכוון את צבע עורה השחור.
– ה
מחתרת היהודית באלג’יר בפיקודו של José Aboulker (שהסיוע שלה לנחיתה של כוחות הברית באלג’יר במסגרת מבצע “לפיד” היה מכריע בחשיבותו), ששאבה השראה ממנה.
– הברברים מצפון אפריקה שראו בה מודל לחיקוי וגיבורה לאומית.
– הצרפתים שהשוו בינה לבין הגיבורה הלאומית שלהם ז’אן דארק, שכמוה גם היא נלחמה באויביה ובסופו של דבר נכבשה על ידם והוצאה להורג.

 

מקורות נוצרים סיפרו שהיא הייתה נוצרייה ששאבה את כוחותיה מאחד מסמלי הקדושה הנוצרים, המוסלמים סיפרו שאחרי שהובסה היא התאסלמה והיא מוצגת על ידם כדמות מופת מוסלמית, יש מי שתיארו אותה כמכשפה יהודייה שמקורה בקהילת ישראל של יהודי אתיופיה והיו יהודים שהשוו אותה לדבורה הנביאה וזאת אינה אלא רשימה חלקית של קבוצות ועמים שתבעו לעצמם חלק מהמיתוס.
דמותה שימשה השראה לרומנים ובהם:
– חסיד אומות העולם
Père Marie-Benoît כתב את הספר “Queen of Atlantis”, שמספר על מלכה העומדת בראש שבט ברברי אבוד והופכת את אוהביה לפסלים חיים, הספר הופק לסרט בכמה גירסאות שבאחת מהן השחקנית חיה הררית (“בן חור”) גילמה את כהינה.
– הסופר האמריקאי Manly Wade Wellman שכונה “הדיקן של סופרי הפנטזיה” כתב עליה את הרומן “Cahena: A Dream of the Past”
– הסופרת היהודייה Berthe Bénichou-Aboulker (אמו של מפקד המחתרת היהודית באלג’יר José Aboulker) כתבה מחזה בן שלוש מערכות בשם “הקהינה, מלכה בֶּרבֶּרית” (La Kahéna, reine berbère)
רשימת השירים שהולחנו לכבודה יכולה למלא כמה אלבומים, בתי מלון ומסעדות, מוצרי קוסמטיקה ויין מתהדרים בשמה וגרפיטי לכבודה מעטר קירות.

פסל הכהינה באלג’יריה


בין אם אגדה היא ובין אם סיפור אמיתי דמותה של כהינה תופסת מקום של כבוד בשורות הראשונות של הדמויות ההיסטוריות שרישומן ניכר עד ימינו, ואם האמירה נשמעת לכם קצת מופרזת, זה כנראה בגלל שמסיבות לא ברורות דווקא אצלנו בישראל ההתעלמות מהסיפור ההיסטורי שלה ומדמותה היא כמעט מוחלטת.
למעט נחום סלושץ שחקר את קדמוניות היהודים בארצות המזרח וכתב בשנת 1933 ספר על הפן ההיסטורי של הסיפור, הסיקור הספרותי של הכהינה בישראל מסתכם בסופרת לימור שריר (למי שהשם מזכיר משהו, אז כן… מדובר במלכת היופי לשעבר) ששילבה את סיפורה בספרה “סודות מרקש” ובלוין חנוך (למי שהשם מזכיר מישהו, אז לא… לא המחזאי הידוע, אלא מנהל בי”ס מרמת אביב) שפירסם בשנת 1976 בעיתון “דבר לילדים” קובץ סיפורים ובו גם “מות הכהינה”.
קטע קצר מתוך ספרה של לימור שריר:

“…..גלימת פסים דבוקה לגופה ונזר זהב מעטר את מצחה, מעל הרעלה שחושפת את עיניה. והיא מרקדת ליד המזבח, אל מול העגל, חמוקי גופה מרצדים לאור הלפידים ועיניה מחייכות. עיני כולם נתלות בה כמהופנטות. ותמונה אחרת מופיעה לנגד עינַי. מרכבת נחושת רתומה לשני סוסים דוהרת במעלה ההר אל עבר הקסבה והמוני בניֿאדם צובאים על פני החומות, מריעים, מניפים דגלים ומשליכים חבצלות לבנות אל המרכבה. נערות שחורות שיער בגלימות לבנות מפזרות פרחים באלפי צבעים על פני שביל העפר שלפני המרכבה. ורחש הולך וגובר בתוך הקהל ואני שומע רוחות המלחשות באוזנַי, כמקהלה יוונית: “הנה קרבה ובאה דהינה – אל כהינה, משבט בני גרא, בת ביסכרה, נצר אחרון של זרע קודש עתיק. זאת יהודית יפת התואר בת המדבר הפראית, בריאה וחזקה, קלה ברגליה ורוכבת מצוינת, הקולעת אל המטרה מבלי להחטיא כאחד הגברים הבֶּרבֵּרים. היא הנביאה הידועה בחוכמתה הנשגבת, המרפאת חולים וקוראת באורים ובתומים. והניצחון הוא לה”, מהדהד הקול שבאוזנַי וחוזר: “והניצחון הוא לה”, וחדל…..”

בלוג של בית התפוצות שמספר על “חאליסי היהודייה” שקראתי לאחרונה, מסתיים בקריאה ש”מישהו ירים את הכפפה ויהפוך את סיפורה של הלוחמת היהודייה ליצירה שהולמת את מידותיה” ובמקום אחר מישהו מציע לקחת את האתגר ו”להפוך אותו לסאגה המילולית או הקולנועית שמגיעה לו” ואנחנו כמובן מצטרפים לקריאות אלה.
בינתיים כאן באתר המורשת של משפחת הכהן סקלי אנחנו נדרשים לסיפור המופלא של הכהינה בגלל היותו חלק מההיסטוריה של יהודי מרוקו וכפי שנראה בהמשך כי לפי הגרסה של היסטוריונים מוערכים יתכן שמקורה של הכהינה הוא בכהנים משבט יהודה.

 


רקע כללי

קודם שנספר על ניצחונה המזהיר של הכהינה נביא קצת רקע על מוצאה, ועל הפולקלור שנוצר סביבה, ונספר בקצרה על הברברים אותם הנהיגה והובילה לקרב וכן על התפשטות האימפריה המוסלמית מתקופת מוחמד ועד לבלימתם על ידי הכהינה.

◊  מוצאה של הכהינה

מוצאה של הכהינה שנוי במחלוקת בקרב ההיסטוריונים שכתבו עליה, עפ”י אבן ח’לדון שחי במאה ה-14 ונחשב להיסטוריון הערבי הגדול ביותר ולאבי הסוציולוגיה ומדע ההיסטוריה, הכהינה ובני השבט שלה הג’ראווה שכנו בהרי האורס שבצפון מזרח אלג’יריה היו יהודים. לדעת חוקר המזרח נחום סלושץ דהיה הייתה בת לשושלת קדומה של כהנים מיהודה, שהגיעו לאפריקה במאה השביעית לפה”ס אליה הוגלו ע”י פרעה לאחר שהוא גבר בקרב על המלך יאשיהו. בספר דהיה כהינה (יהודית הכהנת) : מלכת אפריקה : פרק גבורה מתולדות בני ישראל הנדחים בערבות “היבשה השחורה” שכתב סלושץ הוא מסתמך על הפולקלור הברברי ומציג את השושלת של הכהינה:  בת טבת, בן ניסין, בן באורה, בן מסכרה, בן אפרד, בן אוזילה, (הכוונה אולי לעוזיאל), בן גרא (האב הקדמון של השבט). אבותיה של הכהינה לפי סלושץ הפיצו בקרב הברברים את מסורת ישראל ותרבותה והגיעו לגדולה בארץ הברברים. שמה של הכהינה דהיה נגזר מהשם יהודית שלפי סלושץ השם נפוץ עד ימינו בקרב יהודי תוניס. ההיסטוריון הירשברג חולק על איבן חלדון ועל סלושץ ומטיל ספק בקיומם של שבטים ברברים יהודים בעת העתיקה.
לפי Al Maliki שחי ב – Kairouan במאה ה-11 ליווה את הכהינה במסעותיה אליל, שיש מי שפירשו אותו כאייקון נוצרי, אחרים סברו שהאייקון היה אליל ברברי ושהיא נהגה לפי הדת הברברית.
הכהינה מתוארת כאישה גבוהה עם שיער ארוך קלוע בראסטות, לבושה בבגדי מלוכה עם גלימה רפויה. סלושץ שהוקסם מדמותה מתאר אותה כאישה חסונה ויפת תואר “בת מדבר אמיתית, בריאה וקלה ברגליה רוכבת מצוינת וקולעת אל המטרה בלי להחטיא”. אבן ח’לדון סיפר שהיא “ידעה את חוכמת הרזים” ומה שלמעלה מן הטבע עד כדי כך שהיא חזתה את סופה ואילו סלושץ מייחס את זה ל”אורים ותומים” של הכהנים שנועדו לקבלת מסרים מאלוהים שהיא קיבלה בירושה מאבותיה.

הברברים של המגראב

שבטי הברברים שהתיישבו במגראב שבצפון אפריקה המערבית מאז ראשית ההיסטוריה המתועדת, היו לרוב מסוכסכים ביניהם וכשהתאחדו זה היה בעיקר כדי להדוף פולשים זרים. לפני הפלישה המוסלמית לצפון אפריקה פלשו אליה הפיניקים, היוונים, הרומאים, הוונדלים והביזנטים. הברברים שהיו קנאים לשפתם ולתרבותם הצליחו לשמר אותם למרות הפלישות התכופות לארצם.
במחצית הראשונה של האלף ה-1 לפה”ס חדרו הפיניקים לצפון אפריקה והתישבו בערי החוף שבהם הקימו ערי מסחר, בסמוך למאה ה-5 לפה”ס הרחיבה קרתגו הפיניקית את ההגמוניה והיא כללה את רובה של צפון אפריקה.
הרומאים הגיעו לצפון אפריקה במאה ה-1 לפה”ס ושלטו בה עד אמצע המאה החמישית, הם ייסדו שם פרובינציה רומית שלה קראו בשם מאוריטניה. למרות התקופה הארוכה של השלטון הרומאי, רק חלק מהברברים נטמעו בחיים האימפריאליים ואילו הברברים (והיהודים) של האזורים ההרריים והסהרה נשארו אוטונומיים.
עוינות ברברית כלפי רומא הקלה על הכיבוש הונדלי (שבטים גרמנים) של צפון אפריקה. עם זאת, גם הכובשים הגרמניים הללו נאלצו להיאבק ללא הרף נגד נתיניהם הילידים. עם הזמן הונדלים נטמעו באוכלוסיה המקומית ונחלשו.
באמצע המאה ה-6 הגיע תורם של הביזנטים שכבשו מחדש את צפון אפריקה, קבעו את קרתגו כבירתם ושלטו בה במשך כמאה שנה עד לפלישה המוסלמית.

 התפשטות האימפריה האיסלמית מאל מדינה ועד למגראב

אחרי שהנביא מוחמד הצליח להפיץ את נבואתו באל מדינה שבה נולד הוא המשיך לחצי האי ערב, בשנת 630 כבש את מכה ועד מותו בשנת 632 הוא הצליח להפיץ את האיסלאם בחצי האי ערב וללכד את השבטים עובדי האלילים לעדה אחת.
אחרי מותו ירשו אותו ארבעת הח’ליפים הראשונים אבו בכר, עומר, עותמן ועלי שנקראו ישרי הדרך או הראשידון, ששלטו עד לשנת 661 והחלו בשורה של  כיבושים תחת דגל האיסלאם.
בעת מותו של מוחמד בשנת 632, שלטו המוסלמים רק בחצי האי ערב, תחת הח’ליף אבו בכר יצאו כוחות מוסלמים מתחומי חצי האי ערב לכבוש את הלבנט והח’ליף עומר שנחשב כמי שהניח את היסודות לאימפריה המוסלמית, יצא לקראת אמצע המאה השביעית למסע כיבושים שבו כבש את סוריה (635-636), פלסטין (638-640) ומצרים (639-642) מידי הביזנטים ואת עירק (635-637) ופרס (637-642) שהיו חלק מהאימפריה הפרסית ובכך קבע את אחד הכיבושים המרהיבים בהיסטוריה.
אחרי התקופה של ארבעת הראשידון החלה שושלת החליפים מבית אוּמַיָּה שבתקופתו של מוחמד היו ממתנגדיו העיקריים ונלחמו בו ולאחר מותו התאסלמו והשיבו לעצמם את כוחם הפוליטי, הח’ליפים לבית אומיה שלטו באימפריה המוסלמית מדמשק עד 750.

הכיבוש המוסלמי של צפון אפריקה המערבית (המגרב)

השלבים הראשונים של כיבוש צפון אפריקה החלו בפשיטות שנועדו בעיקר לאיסוף שלל ועבדים . Uqba ibn Nāfi שבתקופת הראשידון שירת תחת שלושת הח’ליפים שמאז עומר ובתקופה של בית אוּמַיָּה שירת תחת הח’ליפים מוּעַאוִיָה ה-1 ויזיד ה-1, הוביל את הכיבוש המוסלמי של המגרב, כולל לוב, אלג’יריה, תוניסיה ומרוקו של ימינו. הפשיטה הראשונה שנועדה בעיקר ללקיחת שלל ועבדים, היתה בשנת 642 על zawilah שבלוב.
הכיבוש הראשוני של המוסלמים בצפון אפריקה היה של Barca שבלוב בשנת 644, משם המשיך Uqba לטריפוליטניה בשנת 644. 
בשנת 670 הוא התקדם מערבה עד לאזור תוניסיה של היום והקים שם את העיירה הנקראת כיום Kairouan ששימש כבסיס יציאה לפעולות אחרות. בשנת 680 בתקופתו של החליף השני יזיד המשיך Uqba לכיוון מרוקו והגיע עד לנהר דרעא באזור החוף הדרומי של האוקינוס האטלנטי. ההתנגדות העיקרית להתקדמות הערבית בצפון אפריקה באה מכוחות משולבים של ביזנטים (שעדיין שלטו בערי החוף) וברברים נוצרים תחת פיקודו של קוסיילה שקיווה להקים ממלכה ברברית. קוסיילה שכנראה היה נוצרי נתפס בשנת 683 ע”י Uqba אך הוא הצליח להימלט מהשבי ולתקוף את הערבים שהיו בדרכם חזרה ל Kairouan באזור Biscra שבאלג’יריה. Uqba עצמו נהרג בקרב זה ולאחר שמפקדם נהרג נסוגו כוחותיו מ-Kairouan.
בשנת 688 צעד שוב צבא מוסלמי  לתוך צפון אפריקה והביס את כוחותיו של קוסיילה שנהרג בקרב. הקרבות הקשים גרמו לשני הצדדים נזקים כה כבדים עד שהמוסלמים המנצחים נאלצו לפנות שוב את צפון אפריקה.

בשנת 693 שיגר עבד אל מאליק החליף החמישי מבית אומיה (ומי שהקים את כיפת הסלע בירושלים), צבא של 45,000 חיילים בפיקודו של חסן אבן אל נומאן לאיפריקיה (המגראב) במטרה להסיר את האיום הביזנטי. חסן התקדם עד לצפון תוניס ולאחר שהשתלט מחדש על Kairouan, כבש בשנת 698 את קרתגו והרס את נמל העיר כדי למנוע מהצי הביזנטי לנצל אותו לקבלת תגבורת והצליח לגרש סופית את הביזנטים מצפון אפריקה. גם הברברים שלחמו בצד הביזנטים נחלו ממנו תבוסה, אך ספק אם הוא ידע שזה איננו האויב הברברי האחרון וכי המערכה מול האויב העיקש ביותר עדיין לפניו.
אחרי שקוסיילה נהרג בקרב בשנת 688, איחדה דהיה אל כהינה תחתה את שבטי הברברים וירשה אותו כמנהיגת המלחמה של הברברים. לפי ההיסטוריון אבן אידהרי מהמאה ה-13, עם כניסתו של חסן לקאירואן, שאל לגבי המלך החזק ביותר שנותר באיפריקיה ואז התבשר על אל-כהינה “מלכת הברברים” (malikat al-barbar) וכי אם היא תסולק, המגרב ייפול לידיו….הוא כנראה לא דמיין שאת המלחמה הבאה שלו הוא יצטרך לנהל מול צבא שבראשו עומדת אישה.
לפני צאתה לקרב שלחה דהיה לחסן שליחים כדי להציע שלום, אך הוא הציב לה תנאים לפיהם עליה להכיר בסמכותו של הח’ליף ולאמץ את האיסלאם. לדברי סלושץ, היא לא התכוונה להיכנס להיסטוריה המשפחתית כמנהיגה שגרמה לעוד גירוש של השושלת ובוודאי שלא התכוונה להתאסלם. “אני אמות בדת שנולדתי אליה”, השיבה בקיצור והמשיכה ללטש את חרבה. לפני שפתחה במתקפה על כוחותיו של חסן, הרסה אל-קהינה את העיירה באגאיה (Baghay) השוכנת כ-80 ק”מ מצפון מערב להרי האורס, כדי למנוע מהמוסלמים אפשרות להשתמש בה כנקודת ביניים להתקפות על ההר, במקרה שיכבשו אותה.
הקרב עצמו התנהל בשנת 696 ולפי מקורות אחרים בשנת 698 על גדות נהר Meskiana שבגבול אלג’יריה ותוניסיה. דהיה הנחילה לחסן תבוסה הרת אסון והוא נאלץ להסיג את כוחותיו לאחור תוך שהוא מותיר מאחוריו מאות הרוגים, פצועים וחיילים רבים שנשבו ע”י כוחות הכהינה. עד כדי כך הייתה התבוסה שספגו המוסלמים קשה, שהאתר שבו התרחש הקרב זכה לכינוי נהר האסון (וואד אל בלעא).
הכהינה המשיכה לרדוף אחרי כוחותיו של חסן והביסה אותם שוב ליד העיירה Gabes
השוכנת לחוף הים במרכז תוניסיה.
חסן נסוג עם כוחותיו עד לעיירה Barka שבמזרח לוב ליד העיר Benghazi (מרחק של כ- 1500 ק”מ מזרחית ל – Gabes) שם הוא נצטווה לעצור את נסיגתו ואילו הכהינה שבה לשטחים שלה שבהרי ה- Aures תוך שהיא נמנעת מלכבוש את Kairouan הסמוכה, את השבויים הרבים שהיו בידיה היא שיחררה לחופשי, מלבד אחד מהם חאלד בן יזיד, שאותו אימצה כבן, בנוסף לשני בניה האחרים שהאחד מהם ברברי והשני יווני ואם כבר נוגעים בענייני משפחה, היו לה לכהינה שלושה בעלים. 

שיקול דעת מוטעה שאחריתו מפלה

לאחר התבוסה של חסן ידעה הכהינה שהמוסלמים ישובו ובכוחות מוגברים שהיא וצבאה לא יוכלו להם, ומאחר שעל פי תפיסתה (שהיסטוריונים חולקים עליה) המוסלמים באו לאפריקה אך ורק למטרות גזל, היא החליטה ליישם מדיניות של אדמה חרוכה בתקווה שהדבר יניא אותם מניסיונות כיבוש נוספים, כך עפ”י ההיסטוריון איבן חלדון. היא ציוותה להרוס רכוש, יבול ומשק חי באזורים נרחבים שבתחומי שליטתה, אך מעשיה אלה קוממו עליה את נאמניה שאדמותיהם ורכושם נהרסו ופרנסתם נגזלה מהם, רבים מהם ברחו מהאזור ואף ביקשו מהמוסלמים לחזור.
במקום להרתיע את המוסלמים, היא איבדה את התמיכה המכרעת של יושבי נווה המדבר הנאמנים לה וזירזה את תבוסתה.
לשעת הכושר הזאת המתין חסן במשך חמש שנים שבהן שהה ב Barka, אליה נסוג לאחר שהכהינה הביסה אותו. במשך כל הזמן הזה דאג חסן להתעדכן במתרחש בממלכתה של הכהינה וכשהשעה הייתה כשרה לכך הוא צעד שוב לעבר איפריקיה, כשמאחוריו צבא מוסלמי שאחרי שקיבל תגבורת מהח’ליף, היה לצבא הגדול ביותר שנכנס לאיפריקיה עד לאותה עת. יחידות של ברברים ובהם אלה שערקו מכוחותיה של הכהינה שלבדם מנו כ-24000 איש, חברו לכוחותיו של חסן.
כמו בקרב האחרון בין שני הכוחות גם הפעם נפגשו שני הצבאות ב Gabes, אלא שהפעם כוחותיה המוחלשים של הכהינה הם שספגו תבוסה.
לאחר התבוסה ציוותה אל כהינה על בניה לערוק לצד המוסלמי ואכן חסן קיבל אותם לשורותיו. היא עצמה ניסתה להגיע אל המעוז שלה שבהרי ה- Aures, אלא שכוחותיו של חסן השיגו אותה. בשנת 701 הובס צבאה של אל כהינה סופית בסמוך לגבול שבין תוניסיה ללוב והיא עצמה נהרגה.
האגדה מספרת שהיא נהרגה ליד באר שעד היום נושאת את שמה “ביר אל כהינה” ויש גם מי שמספרים שהיא לא נהרגה ליד אותה באר, אלא הפילה את עצמה והמוסלמים משכו את גופתה, כרתו את ראשה ושלחו אותו לח’ליף.

אחרי הכהינה

לאחר תבוסתה של הכהינה המשיכו המוסלמים בהשתלטותם על שטחים ועד לשנת 710 צפון אפריקה כולה הייתה בשליטתה של הח’ליפות האומית. הברברים ובהם נאמניה של הכהינה מהרי ה- Aures זכו ליחס פייסני ורובם התאסלמו (עם נטיה מתמדת לכפירה) והצטרפו לצבא המוסלמי בכיבוש חצי האי האיברי. רבים מהם הפכו לדוברי ערבית, אך חלקם שמרו על שפתם. הנצרות כמעט שנעלמה בארצות המאגרב ואילו היהודים המשיכו והתמידו בנוכחותם בעיקר באזור האטלס. מאוחר יותר עם גזרות קנ”א וגירוש ספרד יגדל מספרם של יהודי המאגרב בצורה משמעותית. 
אל כהינה עצמה על אף שהובסה בקרב האחרון שלה, זכתה להיכנס לדפי ההיסטורה כמלכה ברברית, מצביאה ולוחמת אגדית ואפילו כנביאה (שאף ידעה לחזות את מותה שלה).
נחום סלושץ כתב עליה “בכל קורות היבשה השחורה ואולי גם בכל תולדות המין האנושי, לא קמה אשה גדולה ונאזרת גבורה כבת אפריקה זו”. ואחרי דברים שכאלה הנאמרים מפיו של אחד מחשובי המזרחנים, אין פלא שקבוצות נרחבות כל כך אימצו אותה כסמל ומודל לחיקוי.