ארכיון מחבר: אברהם כהן

השלטון המוסלמי עד אמצע המאה ה-17- מהאידריסים ועד העלאווים

תוכן העניינים

רקע כללי : התקופה המוסלמית
תחת שושלת האידריסים                  (974 – 789)
תחת שושלת האלמורבידים         (1146 – 1040)
תחת שושלת האלמואחידון             (1248 – 1124)
תחת שושלת המרינידים              (1465 – 1244)
תחת שושלת הוואטסים               (1472-1554)
תחת השושלת הסעדית                   (1659 – 1549)
תחת השושלת העלאווית                 מ- 1664 ואילך


רקע כללי: ראשית התקופה המוסלמית – מעמד הד’ימה וחוקי העומר

תקופת השלטון המוסלמי מתחילה עם הכיבוש של צפון אפריקה בידי הערבים מאמיניו של מוחמד. במלחמה נגד הכובש המוסלמי משתתפים לעתים גם יהודים ואחת המסורות היותר נפוצות מספרת על יהודייה בשם אל כהינה שמאחדת תחת מנהיגותה שבטים מאזור ההר הברברי שמצליחה לגרום למפלות קשות לכובש המוסלמי. מרוקו נכבשה בשנת 703, לאחר הכיבוש נקבע מעמדם של היהודים כד’ימה (בני חסות) שעליהם חלים חוקי העומר שמסדירים את מעמדם וזכויותיהם של תושבים שאינם מוסלמים באימפריה המוסלמית. מעמד הד’ימה הוא נחות יותר מתושבים אחרים שהתאסלמו, הם מחויבים במס גולגולת שתמורתו הם זוכים להגנה על חייהם ועל רכושם, וכן הם זוכים לחופש דתי והם יכולים להתיישב ברוב הערים. האכיפה של מעמד הד’ימה איננה אחידה והיא תלויה ברצונו הטוב של השליט בהתאם לאזור ולתקופה.
השלטון המוסלמי הוא שלטון של שושלות שבהן המנהיגות עוברת מדור לדור ולעתים הבן היורש והאב המוריש נוקטים במדיניות הפוכה כלפי היהודים, האחד מקרב ומרומם והאחר מכביד את ידו וגוזר עליהם גזרות קשות. מידת היציבות השלטונית גם היא משפיעה באופן ישיר על ביטחונם של היהודים. חיי היהודים לאורך כל שנות השלטון המוסלמי נעים כמטוטלת בין תקופות של פריחה ושגשוג שבהן יהודים משמשים בתפקידי מפתח בחצרות המלוכה וזוכים ליחס אוהד, לבין תקופות של גזרות ורדיפות קשות, פרעות ופוגרומים שבהם נטבחים אלפים רבים ולחורבן של קהילות שלמות.

 

♣ תחת השושלת האידריסית: מאה שנות טלטלה  (974 – 789)

התלות של מרוקו בח’ליפות העבאסית של בגדד חדלה כאשר אידריס ה-1, ראשון השושלת האידריסית הכריז על עצמאותה השלטון במרוקו. חלק מהיהודים נותרו נאמנים לח’ליפוּת הבגדדית ובמטרה לגרום להם להצטרף לצבאו הוא דואג להתקפות על עריהם. חלק מן הערים מצטרפים לצבאו תחת הנהגתו של יהושפט בן אליעזר והם נוחלים הצלחות, אבל הם נסוגים כשהם רואים את הזוועות ושפיכות הדם שנגרמה לאחיהם היהודים שלא הצטרפו לצבאו של אידריס ה-1.
אידריס ה-1 כופה את האסלם על היהודים והוא גוזר עליהם גזרות קשות ביותר עד כדי כך שחלק מהמקורות מספרים על כך שהוא הצליח למחות קהילות שלמות של יהודים שהיו באזור שליטתו. כאשר בנו אידריס ה-2 יורש אותו היחס ליהודים משתנה מקצה לקצה והם מוזמנים ליישב את הערים הגדולות ובהם הבירה החדשה פס שהופכת למרכז רוחני יהודי. עד לקראת תום תקופת שלטונה של השושלת האידריסית זוכים היהודים לשגשוג כלכלי ופריחה רוחנית עד כדי כך שהם זוכים להנהיג את “הישיבה הארץ ישראלית” שנחשבה ליורשת של הסנהדרין. יהודים משרתים את השליטים כרופאים, שגרירים, אנשי אוצר ותפקידים מכובדים אחרים.
המאה העשירית מתאפיינת בחוסר יציבות שלטונית, האידריסים מאבדים אט אט את השליטה שעוברת למעשה לידי הברברים. אי היציבות השלטונית שנמשכת גם לראשית המאה ה-11 היא חלון הזדמנויות לפרוע ביהודים ולטבוח בהם. בשנת 979 אחרי כיבוש העיר פס ע”י הברברים גורשו ממנה יהודי העיר לאלג’יריה  ובשנת 1033 בהובלתו של מנהיג קנאי מוסלמי נטבחים למעלה מ-6000 מיהודי פס, רכושם נבזז ונשותיהם נלקחות.

 

השושלת האלמורבידית מאה שנות בטחון יחסי (1146 – 1040)

פרט לעיר פס (שרוב תושביה הם יהודים) שבה יש עדויות על גילויים של שנאה ועוינות, תקופת שלטונם של המוראביטון (1147 -1062) היא תקופה של שקט ובטחון יחסי עבור היהודים. מצד הרשויות אין גזרות או כפייה כלפי הקהילה היהודית, פה ושם מטילים איסורים על היהודים כמו למשל זה שאִפְשֵׁר ליהודים לסחור במרקש הבירה אבל לא לגור בה ויהודי שנתפס במרקש בשעות הלילה דינו על פי אותו איסור היה מוות (כנראה שלא הייתה אכיפה מלאה של איסור זה). עם זאת תחת המוראביטון יהודים משרתים בחצר המלוכה והיחס אליהם הוגן מאד, היהודים לוקחים חלק חשוב במסחר וחיי הרוח בפריחה.

 

♣ שושלת האלמואחידון – מאה שנות חורבן והרס  (1248 – 1124)

הסובלנות כלפי היהודים שאפיינה את המוראביטון באה אל קיצה תחת שלטונם של האלמוואחידון הקנאים (1147-1242). תאור (סולומון כהן) שמתוארך לינואר 1148 מספר, “…עשרות אלפי יהודים נהרגו בפס ובמרקש תוך כדי מסע הכיבוש של האלמוואחידון ולאחריו, יהודים נאלצים לבחור בין מוות לבין קבלת דת האסלאם. “…אלפים רבים מתים על קידוש השם (ביניהם ר’ יהודה הכהן אבן שושן, הרב של פס שהיה ממוריו של הרמב”ם)” , יהודים רבים נמלטים ממרוקו.
הרמב”ם נמלט למצרים והוא כותב משם ליהודי מרוקו את “איגרת השמד” שבה הוא מורה להם לקבל למראית עין את דת האסלאם על מנת להישאר בחיים ולהמשיך לשמור את דת משה בסתר. רבים מיהודי מרוקו מתאסלמים מי באמת ומי למראית עין בלבד, כפי שהורה הרמב”ם. אבל גם גורלם של אלה שהתאסלמו לא שפר והם נחשבו למוסלמים סוג ב’ ונאלצו לחיות בתנאים קשים במיוחד עד כדי עבודות פרך. בעקבות החורבן שירד על יהודי מרוקו בתקופת המוואחידון כותב הרב אברהם אבן עזרא את הקינה “אהה ירד עלי ספרד רע מן השמיים … “.

 

♣ השושלת המרינידית – שגשוג, פריחה וטבח המוני  (1465 – 1244)

החורבן וההרס בתקופת האלמוואחידון נפסקים רק כאשר השליטה במרוקו עוברת לידי השושלת המרינידית בשנת 1244. המרינידים מפגינים כלפי היהודים יחס ידידותי ואוהד עד כדי כך שהסולטן אבו יוסף יעקוב מתערב אישית כדי להציל את היהודים. יהודים המגיעים כשליחי השלטון בספרד מתקבלים במאור פנים, יהודים מתמנים לתפקידי מפתח בחצרות השליטים, והם לוקחים חלק פעיל בחיי המסחר, המסחר בזהב מסהרה וסחר החליפין עם המדינות הנוצריות נמצאים בשליטה כמעט מלאה של היהודים. המסחר של היהודים מעשיר את אוצר המדינה בסכומי עתק ולמעשה היהודים הם הגורם העיקרי לשגשוגה של המדינה כולה. העיר פס חוזרת למעמד המיוחד שלה בקרב יהודי העולם ומלומדים רבים ובהם רופאים, אנשי דת (קבלה), מדעים (ובהם אחד מגדולי המתמטיקאים בתקופתו) ופילוסופים פועלים מתוכה.
פרעות קנ”א שהחלו בספרד ביהודי העיר סיביליה התרחשו בזמן שבמרוקו שלטה השושלת המרינידית. יהודי העיר ובהם אבות משפחת הכהן סקלי שנמלטו על נפשם בפרעות אלה (1391) הגיעו למרוקו בזמן שהשושלת המרינידית הייתה בשלטון ויש להניח שהיחס שהשלטון במרוקו גילה כלפי המגורשים בני סיביליה היה אוהד וסובלני כמו זה שהוא נהג בו ביהודי מרוקו.
לקראת אמצע המאה ה-15 שלטון המרינידים נחלש וכמו תמיד חוסר יציבות שלטונית הוא הזדמנות טובה לפרעות ביהודים. בעקבות פרעות שנערכו ביהודי פס בשנת 1438 מחליט הסולטן המרינידי לרכז את היהודים ברובע סגור משלהם ה”מלאח” הראשון.
בשנת 1465 מגיעה החגיגה הגדולה של יהודי מרוקו תחת השלטון המרינידי לסיומה. תוך כדי המרד של הוואטסים בשושלת המרינידית נערך טבח המוני ביהודי פס.
ה”מלאח” שבמקור נועד כדי להגן על היהודים, הופך אותם לטרף קל להמוני הפורעים. אלפי היהודים של העיר פס נטבחים בידי המון מוסת. הפורעים אינם עוצרים בפס והם ממשיכים משם ליתר הערים במרוקו. החוקר והמזרחן נחום סלושץ כותב ” ההתנפלות על קהל שכלא  הייתה מסיבת קנאת המוסלמים ביהודים ובנוצרים המקורבים למלך” והוא מגיע למסקנה שבני הכהן סקלי היו בין אלה שהפורעים התנפלו עליהם וכי “אחרי מהומות שנת רכ”ה (1465) בפאס נמלטו רבים מקהל סקלי לדבדו ושם התיישבו בשנת רכ”ה.

בספר “יחס דֵבְּדוּ” של ר’ שלמה הכהן סקלי סבאן (הרש”ך) הוא מתאר את קורות יהודי דבדו ומביא הוכחות לכך שהם אכן צאצאי המגורשים משיביליה משנת קנ”א והוא שואל, “איך יעלה על הדעת שיבואו יהודים גולים ונדחים מארץ רחוקה עיר גדולה היא סיבילייא לבוא להתיישב בארץ זרה עיר שלא דרך בה ולא עבר בה איש יהודי”. אחד משני ההסברים שהרב נותן הוא שהגולים של מאורעות קנ”א התקבלו בסבר פנים יפות שהגיעו כאמור בתקופת המרינידים שבה היחס ליהודים היה אוהד, וניתנה להם הבחירה להחליט היכן לקבוע את משכנם. והוא מוסיף:  “ובגולה ההיא היו בהם אנשים חכמים ונבונים אשר בחרו לשכון ולהתיישב בדבדו יען שאין בה שבטים ערביים גדולים, גם אין עליה דרך לעבור חרב חיילות וצבאות המלחמה כידוע שעירינו אינה יושבת על אם הדרכים להיותה מעוברת לתרועת המלחמה ומצהלות הסוסים מה שאין כן בשאר המקומות שיש בהם שבטים ערביים וברברים…..”.

 

♣ השושלת הוואטסית -קליטת מגורשי ספרד (1472-1554) 

ההגירה של המגורשים מספרד (1492) ומפורטוגל (1497) מגיעה לצפון אפריקה ברובה הגדול בתקופת השלטון הוואטסי. האומדנים בחלקם נעים בין 20 ל- 40 אלף יהודים וחלקם אף אומדים את מספרם ב- 100 אלף יהודים המגיעים בשני גלים ( “קבלת חכמי מרוקו”). על תלאות המסע לספרד מספר עד ראיה.
“צי של עשרים אניות יצאו מנמל סנטה מריה שליד קדיז, שלוש טבעו בים והיתר הוחזרו לספרד ע”י רב החובל הרשע, שם המרו את דתם כחמש מאות יהודים והנשארים התעקשו לחזור למרוקו וירדו אח”כ בנמל ארזיליה שם התעלל בהם המושל הפורטוגזי, ובדרכם לפס הותקפו ע”י שבטים ערבים “  העיר פס הפכה למרכז קליטה למגורשים וסל הקליטה שלהם היה רעב כבד, דֶבֶר ושריפה גדולה שהמיתו יותר מ- 20 אלף יהודים.
המגורשים המגיעים למרוקו מחלקים את האוכלוסיה היהודית לשתי קבוצות שנבדלות זו מזו  בשפה, באורח חיים ובמנהגים, האחת עם השפעה של הנוצרים בספרד והשנייה עם השפעה של המוסלמים במרוקו. גם התפילות ודיני ההלכה שונים ולעתים יש מחלוקות בין קבוצת ה”מגורשים” לקבוצת “התושבים”. השלטון הוואטסי נעזר בכישוריהם ובחוכמתם של המגורשים בתחומים של דיפלומטיה, ניהול ומסחר ורבים מהם תופסים עמדות מפתח בשלטון והם מקבלים זכויות יתר, דבר שמעורר את קנאתם של היהודים המקומיים. עם הזמן משתלבות שתי הקבוצות זו בזו ולקראת סוף המאה ה-17 יוצא “ספר התקנות של פס” שחובר בידי מגורשי קשטיליה בשיתוף עם חכמי הלכה מקומיים. הספר שכולל כ- 250 תקנות שהותקנו במשך כ- 250 שנה הופך עם הזמן לקודקס ההלכתי ליהודי מרוקו המגורשים והמקומיים כאחד.

 

♣ השושלת הסאעדית-פריחה, מיסים ואחווה יהודית. (1659 – 1549)

תקופת שלטונם של הסעדים מתחילה בהפלת השלטון הוואטסי וממשיכה בהדיפה של הממלכות הנוצריות והאימפריה העותומנית וקרב שלושת המלכים (קאסר אל כביר) שבו נלחמו מלך סעדי לצד מלך פורטוגלי, נגד מלך סעדי אחר שטען לכתר (שלושת המלכים נהרגו בקרב).
את המלחמות שלהם ניהלו הסעדים באמצעות שכירי חרב זרים, ושבטים מקומיים שהיו מוכנים להלחם בתמורה להטבות כספיות. כדי לממן את המלחמות הרבות הם הטילו על היהודים מס גבוה במיוחד.
בתקופת השלטון הסעדי הקהילה היהודית לא ידעה רדיפות, היחס ליהודים היה טוב והם מונו לתפקידי ממשל בכירים. היהודים ניהלו קשרי מסחר עם קהילות יהודים מאירופה ומאפריקה שגם פנו לרבני מרוקו בשאלות הלכתיות.
באותם הימים קהילות היהודים בארצות אירופה נמצאות תחת רדיפות ופרעות (גזירות ת”ח – ת”ט) ושליחים מטעמם מגיעים למרוקו לקבלת סיוע לצָרְכֵיהֶם או לצורך פדיון שבויים. יהודי מרוקו על אף מצבם הכלכלי הירוד בשל המס הכבד המושת עליהם נחלצים לעזרת אחיהם היהודים.
וכך נכתב בטקסט רבני מן המאה ה-17: “אין לך שבוע ושבוע שלא יבואו ששה או שבעה משאר מדינות המגרב, וגדולה על כולן אלה הבאים.. מארץ אשכנז, וארץ פולנייא (פולין) הבאים לצרכיהם או לצורך פדיון שבויים  גל המתרימים גדל כל כך שהיה צורך להוציא תקנה מיוחדת שמורה ליהודי הקהילה שעל אף הקשיים הכלכליים שהם עמדו בפניהם, עליהם לגבות כספים לא רק לענייני הקהילה אלא גם לשליחים הבאים מקהילות היהודים של ארצות אחרות.

השושלת העלאווית – עד המאה ה-19

תוכן העניינים:

מיסד השושלת – מולאי אל ראשיד        (1666-1672)
מולאי איסמאעיל                               (1672-1727)
מולאי מוחמד איבן עבדאללה              (1757-1790)
יזיד המזיד                                      (1790-1792)
מולאי סולימאן                                 (1792-1822)



 

♣ מיסד השושלת מולאי ראשי (1666-1672)

באמצע המאה ה-17 יוצא מולאי ראשיד מיסד השושלת העלאווית למסע כיבושים לאיחוד חלקיה השונים של מרוקו. הוא כובש את מרקש בשנת 1670 ולבקשת התושבים הוא מעלה על המוקד בפומבי את היועץ היהודי של הנסיך אבו אל בכר ואת בני משפחתו. הוא שורף בתי כנסת, מגרש יהודים ומטיל עליהם מיסים כבדים מאד והוא ממשיך ומתאכזר ליהודים בכל הערים שהוא כובש.
לפי מקור אחר מולאי אל ראשיד היה חסר אמצעים כספיים והוא נתמך על ידי יהודי טאזה, שהיתה אז מרכז מסחרי חשוב והמקום הראשון שבו שלט. הוא העסיק יועץ ובנקאי יהודי בשם אהרון קרסינת. כדי להשיג שליטה על פאס, שבה הוכתר למלך, הוא נכנס לעיר דרך המלאח ושהה שם בסתר בביתו של נכבד בשם יהודה מונסנו. מולאי אל-ראשיד נקט בהמשך יחס חיובי כלפי היהודים.

 

♣ מולאי איסמאעיל (1672-1727)

יורשו מולאי איסמעיל (1672-1727) היה אחד אחד המלכים הבולטים ביותר של מרוקו, היהודים תרמו הן לעלייתו לשלטון והן להצלחתו. מולאי איסמעיל היה המשנה למלך במקנס כאשר יוסף מימרן אחד מחבריו היהודים הודיע לו על מות אחיו במרקש. המידע היקר הזה והכסף הרב שהשאיל לו מימרן איפשרו לו להכריז על עצמו מיד כסולטאן.  איסמעיל אמנם ממנה יהודים לתפקידים בכירים, ביניהם היועץ יוסף טולדנו שחתם על הסכם שלום של מרוקו עם הולנד ואחיו חיים שהיה שגריר בהולנד, את מימרן עצמו הוא ממנה לאחראי על חצר המלך, משה בן עטר חתם על חוזה עם אנגליה, בן אטראש ועוד. הוא מאפשר ליהודים לשקם בתי כנסת שנהרסו בימי אביו, עם זאת בשנים האחרונות לשלטונו מצבם של היהודים הידרדר, הוא הטיל עליהם מיסים כבדים והוא אדיש כלפי פוגרומים ופרעות שנעשים בהם והוא גם מאיים עליהם שאם המשיח שלהם לא יגיע בתוך פרק זמן מוגדר הוא יכפה עליהם את האיסלאם ( גזירה שהוא לא מימש אחרי שהיהודים ריצו אותו עם סכומי כסף גדולים ומתנות עשויות זהב).

שלושים שנות אנרכיה (1727-1757)
אחרי מותו של מולאי איסמעיל שררו במרוקו שלושים שנה של אנרכיה שרוששה והתישה את יהודי מרוקו. בתקופה זאת המסגרות החברתיות השתנו, אזור האטלס התיכון התרוקן מיהודים. יהודים עברו מהכפרים לערים מרכזיות שבהם למעט כמה שכונות של המעמד הבינוני שנותרו כשהיו, רבעים שלמים אחרים שקודם היו מטופחים הפכו לשכונות עוני.

 

♣ מולאי מוחמד איבן עבדאללה (1757-1790)

מולאי מוחמד איבן עבדאללה (1757-1790) היה המשנה למלך בדרום מרוקו משנת 1745.  תחת שלטונו אזור הדרום שגשג, הוא הסתייע בחוגים פיננסיים יהודיים. הקהילה היהודית של מרקש שהפכה שוב לבירת המדינה ומקום מושבו של המלך פרחה אך לקראת סוף כהונתו כשהמלך הזדקן שבה ודעכה.
קהילת יהודי סאפי השתלטה על המקום שהוביל את סחר החוץ של מרוקו, ואילו הקהילה של אגדיר רכשה את המונופול על המסחר עם הסהרה, היו יהודיים שבנו את יחסי הידידות והמסחר עם ארצות הברית אליה היגרו קרוביהם.
אליאס לוי אבן יולי שהיה יועצו של המלך, סגן שר האוצר ודיפלומט, יצחק קורדוזה ויצחק פינטו, תרמו במידה רבה לחתימת החוזה בין מרוקו לארצות הברית בשנת 1787. בו בזמן שיהודים ממרוקו היגרו לארצות אחרות היו גם יהודים מחו”ל שהגיעו למרוקו כדי להתיישב בה.
אליאס יולי (אליהו) גילה מזימה של בית המשפט להדיח את המלך המזדקן עבדאללה על ידי בנו. הוא חשף את העלילה, והציל את חייו של המלך אבל בכך סיכן את חייו הוא. כשהמלך הזקן ימות בסופו של דבר (1790), יורשו יזכור את תפקיד היהודים ובעיקר את תפקידו של יולי בעלילת בית המשפט. אליהו לוי יולי שזיהה את הסכנה הנשקפת נמלט עם בני משפחתו  משפחתו לג’יברלטר.
לסיכום תקופת מלוכתם של מולאי איסמאעיל ומוחמד אבן עבדאללה, אפשר לומר שהיחס כלפי היהודים הוא טוב יחסית, יהודים מתמנים ליועצים, בנקאים ושליחים של המלך למדינות אירופה, מצבם של היהודים אמנם השתפר בכל רחבי הארץ אך ככלל הם עדיין חיים בעוני.

 

♣ יזיד המזיד (1790-1792)

אחרי מותו של אביו מוחמד, מכריז על עצמו יזיד הבן כשליט (1790-1792) וכבר בעלותו לשלטון הוא פותח בנקמה ביהודי הממלכה על כך שסוחרי תטואן ומוגדור העשירים סירבו לתת לו הלוואה שביקש מהם כבנו של המלך. קהילת תטואן הועברה לידי הצבא שבזז, אנס ורצח בהם. גורל דומה חיכה ליהודי תאזה טנג’יר, אל קאסר וישובים אחרים. יהודים שהיו בתפקידי מפתח בחצרו של אביו הסולטן נתלו לרגליהם בשערי מקנס עד למותם. בעיר פס הוא הרס את בתי הכנסת וגירש את יהודיה, את יהודי תטואן העשירים הוא הורה לקשור לזנבות סוסים ולגרור את גופותיהם ברחבי העיר. יהודים רבים נהרגו ונשדדו בדרכים, יהודם הצטוו ללבוש שחורים וללכת יחפים בעוברם ליד מסגד ועוד גזרות משפילות אחרות. מאז ימי האלמוחידים, היו אלה הימים הקשים ביותר ליהודי מרוקו שבפיהם הוא כונה יזיד המזיד. מוסלמים רבים קמו להגן על היהודים, החביאו אותם בבתיהם והצילו רבים מהם וברבאט התערב המושל בארגש כדי להציל את היהודים. יהודים רבים מתו על קידוש השם ורבים מהם נמלטו לגיברלטר.
המשורר ר’ דוד חסין שחי באותה תקופה במכנאס כתב שיר על  הפרעות של יזיד.
למזלם של היהודים שלטונו של יזיד נמשך שנתיים ימים בלבד, הוא מת כתוצאה מפציעה בקרב שהיה סמוך למרקש. טרם מותו הוא ביקש להכין רשימות של נציגי יהודים (וגם מוסלמים) בערים שונות אותם זמם לטבוח.

 

♣ מולאי סולימאן  (1792-1822)

הופעתו של הסולטן מולאי סולימאן (1792-1822) שהתנגד לאלימות גאלה את היהודים משלטונו האכזר של יזיד המזיד שהביא עמו תקווה חדשה ליהודים. היהודים ממשיכים להיות מושפלים ועדיין יש עיוותי דין וצדק כלפיהם וגם ההתנכלויות אינן פוסקות והם סובלים מרדיפות רבות שבאות בעיקר אחרי מרידות ומהומות, אך אין כבר גזרות גירוש ורדיפות כלכליות שמגיעות בצו מגבוה. סולימאן מגנה את הגזירות שהטיל אחיו מולאי יזיד ומבטל אותן, הוא שילב את יהודי פס שגורשו משכונותיהם, הפחית את מס הגולגלת שהם היו צריכים לשלם (ג’יזיה) והחל לשלב יהודים בתפקידים של סוחרים ויועצים. עם זאת  בטטואן, רבאט, סאלה ומוגדור יהודים היו סגורים לראשונה במלאחים, יוצאים מן הכלל היו מספר משפחות במוגדור שהיו חיוניות מבחינה כלכלית למדינה (אפללו, קורקוס, לוי-יולי, סבאג ועוד כמה) שלהם התיר להמשיך לגור ברובע המגורים של העיר,  הוא החזיר לחלק מהן את זכויותיהן לשעבר,את הדיפלומטים, הבנקאים והיועצים שלו הוא בחר מתוך משפחות אלה.
מולאי סולימאן היה גם קנאי דתי שביקש לאטום את מרוקו בפני השפעה זרה ולכן צמצם את הסחר עם אירופה במידה ניכרת, דבר שהשפיע על היהודים.
המאה ה- 18 מסתיימת במגפה קשה שפוקדת את מרוקו בשנת 1799 שפוגעת ומביאה להרס חברתי וכלכלי ובקרב היהודים.

אברהם כהן

24/07/2021

תוכן העניינים:
רקע כללי 1 : אביב העמים פוסח על יהודי מרוקו
רקע כללי 2 : תהליכים דמוגרפיים, מעמדות ודמויות 

ראשית המאה המשך שלטונו של מולאי מוחמד (1792 – 1822)
מולאי עבד אל רחמאן (1822-1859)
סוליקה הקדושה
מעמדות חדשים –
“סוחרי המלך” ו”מקבלי חסות”
  היהודים במהלך המלחמה עם צרפת  – הפגזות מהים ופרעות מבית
  התערבות למען יהודי מרוקו ותוצאותיה
  מוחמד הרביעי (מולאי עבד אל רחמאן) (1859-1873)
  בריחת יהודים בעקבות המלחמה עם ספרד
ביקורו של מונטיפיורי – הבטחות, כבוד והדר, שלא נותר מהם דבר
הצו המלכותי (ד’היר)
  מולאי חסן הראשון (1873-1894)
מולאי עבדל עזיז (1894-1909) / הווזיר בָּא אַחְמַד


 

רקע כללי: 1. “אביב העמים” פוסח על יהודי מרוקו 

המהפכה הצרפתית של סוף המאה ה-18, זרעה את הזרעים הראשונים לאביב העמים האירופי של המאה ה-19 שמתחילה בשורה של מהפכות שעוברות על מדינות אירופה שגם אם אינן נוחלות הצלחות בטווח המידי, בטווח הארוך יותר הן מביאות איתן את אביב העמים האירופי. תם עידן השעבוד הפאודלי ולא עוד זכויות יתר למעמד האצולה, עידן חדש של חירות ושוויון לכל, הכוחות הליברלים התחזקו כפי שלא היו מעולם קודם.
אביב העמים לא דילג על היהודים, במערב אירופה הייתה זאת צרפת שהעניקה ראשונה אמנציפציה ליהודים כבר במהלך המהפכה הצרפתית, קדמה לה ארה”ב שכבר בשנת 1767 העניקה שוויון זכויות מלא ליהודים.
מעמדם החוקי של היהודים במדינות מערב אירופה וארה”ב הושווה לזה של בני דתות אחרות והם השתלבו בחיים הכלכליים, הפוליטיים והחברתיים. עיסוקים שעד כה היו מחוץ לתחום בעבור יהודים, נפתחו בפניהם והם השתלבו בעסקי מסחר, בנקאות, עיתונות ועיסוקים אחרים.
 ומה באשר ליהודי מרוקו ?


 

רקע כללי: 2. הגירה, מעמדות, דמויות 

המאה ה- 19 אחת המאות היותר משמעותיות בהיסטוריה של יהודי מרוקו’ הביאה אתה שינויים דמוגרפיים מרחיקי לכת. הגירה פנימית שתביא לכך שלקראת סוף המאה מרבית יהודי מרוקו יתגוררו בערים, ובמקביל הגירה לאירופה וארה”ב ולקצוות תבל כטימבוקטו ואמזונאס, עם זאת מרבית המהגרים לא הרחיקו לכת עד כדי כך, שכן גיברלטר, צומת המסחר של בריטניה ומרוקו, וכן אוראן ואלג’יר, שוכנות במרחק לא רב מחופי מרוקו. ה”מלאח” שעד למאה ה-19 התקיים בשלוש ערים בלבד התפשט לערים רבות במרוקו, מעמדות חדשים של בני חסות מוגנים, עלייה לארץ ישראל (שקדמה לעלייה הראשונה) והביאה אתה מנהיגים בעלי תעוזה כאברהם מויאל והרב דוד בן שמעון שהיו הראשונים לצאת אל מחוץ לחומות ביפו ובי”ם, אנשי חזון כמו הרב יהודה ביבאס מבשר הציונות הראשון שהוריו הגיעו מתטואן  ואם לא דאי בזה גם הוריו של מי שלימים יהיה הסנטור היהודי הראשון הגרו בנאה ה-19 ממוגדור לאנגליה.
התפתחות יחסי מסחר עם מדינות אירופה שפתחו את מרוקו להשפעה אירופית הולכת וגוברת, הביאה לנהירה עצומה של יהודים לעבר ערי נמל עתיקות כטנג’יר, קזבלנקה וסאפי שהחלו להתפתח מחדש, ונמלים חדשים שנבנו כמו מוגדור, וגורמים לשינויים מרחיקי לכת בדמוגרפיה של היהודים במרוקו.
באמצע המאה ה-19 הם היוו בין 25% ל- 40% מאוכלוסיית הערים המרכזיות (כמו טנג’יר, תטוואן, מוגאדור וקזבלנקה), בשעה ששיעורם באוכלוסייה הכללית היה כ-3% ולקראת סוף המאה למעלה מ – 60% מהאוכלוסיה היהודית שמנתה בין 200 ל – 400 אלף, התגוררו בערים הנ”ל, ואם נוסיף להן ערים וותיקות כמו פאס, מכנאס וספרו, המסקנה המתבקשת תהיה שבמהלך המאה ה-19 האוכלוסייה היהודית במרוקו הייתה ברובה עירונית עוד לפני החלת משטר החסות..
חיי היהודים בערים שלאורך החוף היו קשים מאוד. למרות הצפיפות הגדולה  ותנאי התברואה הירודים ב”מלאחים” וההגירה הלכה וגברה. מעטים בלבד הצליחו לשפר את מצבם הכלכלי. במאה ה-19 יהודי מרוקו נחשפו לראשונה לתרבות החילונית במוסדות החינוך של “כל ישראל חברים” (כי”ח), מעטים נהנו מחסות קונסולרית אירופית שביטלה את כל סממני הנחיתות שאפיינו את היהודים בעלי המעמד הד’מי.

 

ראשית המאה – המשך שלטונו של מולאי סולימאן (1792-1822)

ראשיתה של המאה ה-19 פוגשת את יהודי מרוקו כשהם תחת שלטונו של הסולטן מולאי סולימאן שגאל את היהודים משלטונו של הצורר יזיד, גם בראשיתה של המאה החדשה הוא המשיך בתהליכים של השבת יהודים לבתים שמהם נושלו ולעמדות שלהם כסוחרים ויועצים. הוא היטיב מאד עם היהודים, אולם הסמכות המלכותית שלו הולכת ומתערערת בעקבות  המרידות הרבות שפורצות ברחבי הממלכה וכמו תמיד במרוקו, בזמנים של חוסר יציבות היהודים הם השעיר לעזאזל.
יהודי מרקש ומקנס חווים רדיפות והתעללויות ובעקבות שמועת שקר שנפוצה על מותו של סולימאן בשנת 1820, פשט שבט ה-Oudayas ששכן בפאס על המלאח, בזז אותו ושדד כמויות גדולות של זהב וכסף. הם הפרידו בין גברים ונשים, חיללו בתולות, הרגו ילדים חסרי הגנה ועינו בעינויים אכזריים הרבה מן היהודים. הייתה מהומה גדולה וצרה ליהודים, וכמה נפשות מישראל נרמסו בין רגלי הנכנסים והיוצאים בפתח המלאח” (הירשברג מתוך “דברי הימים לחכמי פאס”).
עד לתקופתו של סולימאן ה”מלאח” התקיים רק בשלוש הערים המרכזיות, פאס, מרקש ומקנס. סולימאן הוא שהרחיב את ה”מלאחים” תחילה לרבאט, סלא, תטואן (שבה המלאח נקרא Juderia) ומוגדור ואחר כך למרבית ערי מרוקו. בהרבה מן הערים הגירוש למלאח היה כרוך בהרבה סבל ליהודים.
מולאי סולימאן נחשב כסולטן ש”היטיב עם היהודים” אך במרוקו כמו במרוקו ביטויים מסוג זה צריך לפרש במונחים יחסיים. כוונותיו כלפי היהודים היו אמנם טובות והוא אף הושיע אותם מגזרותיו של מזיד היזיד, אבל חולשת השלטון ואולי סיבות נוספות גרמו לכך שגם בתקופתו סבלם נמשך והרדיפות לא פסקו.
בשנת 1822 עם מותו של סולימאן חזר שבט ה-Oudayas ופרע ביהודי המלאח של פאס.

 

מולאי עבד אל רחמאן (1822-1859)

לאחר מותו של סולימאן יורש אותו נכדו מולאי עבד אל רחמאן (1822-59) שבתקופת שלטונו פותחות המעצמות הנוצריות בלחץ על מרוקו שיימשך עד לקראת סוף המאה ה-19. תקופתו של עבד אל רחמן התאפיינה גם בפעילות מוגברת של יהודים בתחום הכלכלי והדיפלומטי. יהודים (יהודה בן אוליאל, מאיר מקנין, אברהם קורקוס, משה אפללו ואחרים) התמנו לתפקידים רגישים של משא ומתן וחתימה על אמנות, לשגרירים, קונסולים ויועצים.
עד לשנת 1875 הייצוג הקונסולרי של מדינות אירופה בערי מרוקו כמעט כולו נעשה ע”י יהודים שזכו להגנה (קפיטולציה) מצד אותן מדינות.

מולאי עבד אל רחמן גילה הבנה רבה כלפי היהודים, אך בשל הקשיים הכלכליים והמשברים שעברו על מרוקו בתקופת מלכותו מצבם של היהודים המשיך להידרדר.
בספרו של ר’ חביב טולידאנו “פה ישרים” הוא כותב על הבצורת הקשה שפקדה אזורים שונים במרוקו, “ומן השנה 1816 והלאה לא ראו יהודי מרוקו מאורות כי אלא מצרה לצרה יצאו דבר וחרב ורעב”. לפי עדותו של הרב, הבצורת מביאה למותם של כ-3500 מיהודי מכנאס וכ-1800 מיהודי פס בשנת 1825.
רבנים ובהם הרב חביב נשלחים לגייס עזרה בקהילות היהודים באירופה וכשהרב חביב שנשלח לג’יברלטר שב למכנאס, הוא מספר על החורבן ובתי הכנסת הסגורים שמצא בה.
העוני והרעב הכבד שפוקדים את האזור הם עילה לשוד וביזה ופרעות ביהודים, בשנת 1826 כל יהודי הכפר אגוראי נוטשים אותו ועוברים למכנאס הסמוכה אחרי ש-15 מהם נרצחו.
בשנת 1832 נמלט המלך למכנאס לאחר שבני שבט ה-Oudayas מרדו בו ולאחר שהוא מגייס שם צבא הוא שב לפס ומפגיז את הרובע היהודי שבו הסתתרו המורדים, ורק בנס נהרגים יהודים מעטים בלבד. כמזכרת לנס הזה קבעו רבני העיר פורים קטן ביום כ”ב בכסלו שהיה ידוע כ-פורים דל קור (פורים של הפגזים) “ובטלים בעלי מלאכה ואין אומרים סליחות באותו יום”.
  סוליקה הקדושה
סיפורה של הנערה היהודייה סוליקה (סול חג’ואל) שמסרה נפשה על קידוש השם  התרחש בשנת 1834, סוליקה שהכחישה שהתאסלמה נשפטה בפני מולאי עבד אל רחמן שאף כי נחשב למלך ישר, גזר דינה למוות.
הרב רפאל הצרפתי ומנהיגי קהילה אחרים ניסו להשתדל למענה, אך דבר לא הועיל והיא הוצאה להורג במרכז העיר. סוליקה הפכה לסמל וסיפור ההקרבה שלה למען קידוש השם וגבורתה העילאית זכה לכיסוי ספרותי רחב והלהיט גם את דמיונם של סופרים נוכרים ובעיקר בספרד.


   
מעמדות חדשים –סוחרי המלך” ו”מקבלי חסות”
הסחר של מרוקו עם מדינות אירופה באותם ימים כלל בצד היבוא, בעיקר תה (שמאז הפך למשקה הלאומי של מרוקו), סוכר, טקסטיל ומוצרי שעווה ובצד היצוא מוצרי חקלאות, חיטה, ענבר ועורות. סחר החוץ  שאת רובו העדיף מולאי עבד אל רחמן להפקיד בידי יהודים שנקראו תאג’ר אל סולטאן (סוחרי המלך).
היהודים שבראשית דרכם הגיעו לערים שבפנים הארץ כמו מרקש, פאס, מכנאס, ספרו והסתגלו אליהן, החלו לפנות אל ערי הנמל החדשות כמו טנג’יר, תטואן, מוגאדור וקזבלנקה.
הם שימשו בתפקידים של סוכנים, מתורגמנים ופקידים וגישרו בין קונסוליות וחברות מסחריות אירופיות לאנשי השלטון והיצרנים במרוקו. המיומנים שביניהם זכו למעמד של “סוחרי המלך” (“תֻג’אר אסולטאן”). הסולטאן השתמש בהם כדי להגדיל את ממונו ואת ממון מקורביו באמצעות הסחר עם הזרים.  החשובים מבין סוחרי המלך אשר פעלו במוגאדור היו בני משפחות קורקוס, אלמליח, אפריאט, לעסארי והם היו פטורים ממס הגולגולת שהיהודים היו חייבים בו, גרו בקַסבּה ולא כיתר היהודים שחיו במלאח וזכו לתמיכה נרחבת של השלטון המרכזי ולסיוע של הרשויות המקומיות בגביית חובות. יחסים אלה הביאו אתם  קשרי ידידות אישיים חזקים שנרקמו  בינם לבין אנשי הבורגנות המוסלמית.
המשפחות של ” סוחרי המלך” התעשרו מאד, ואולם מעמדם של היהודים ככלל נותר כמי שנהנים מחסות (דִִּ’ימִִי) שמתנה את היחס אליהם ב”התנהגות טובה” מצידם, כמצופה מנתין תחת שליטה מוסלמית.
במקביל ליחסי המסחר שהלכו והתפתחו והאחיזה הגוברת במרוקו שהמעצמות רצו בה, התפתח מעמד נוסף של מקבלי חסות מטעם מדינות אירופה וארה”ב שהעניקו חסות לאנשים נבחרים מתוך האוכלוסיה המקומית. החסות הייתה כתב הגנה שנציגים דיפלומטיים שפעלו במרוקו העניקו ליהודים או לתושבים אחרים, מקבלי החסות נחשבו כבעלי אזרחות זרה והם כבר לא היו כפופים לחוקי מרוקו. רבים ממקבלי החסות היו יהודים, שהחסות שחררה אותם ממעמד הד’מי. כתב החסות שחרר מהגבלות שונות של הממשל, כמו מקום מגורים ותנועה ופטר ממס הגולגולת ומקיום תנאי העֻמר (חוקים המשפילים שמכוונים כלפי בני דתות אחרות ובעיקר יהודים).  מיעוט קטן מקרב היהודים נהנה מהחסות ואלה החלו עם הזמן לאמץ את המודרנה המערבית שניכרה בלבוש ברהיטים ובגינונים. הם לא היססו לבקש את התערבות  הרשויות והקונסולים שלהם בכל עניין פעוט כדי להעניש בעלי חוב שלא עמדו בתשלום חובותיהם ובאופן טבעי הדבר הגביר את העוינות כלפי היהודים. הרשויות מצידן התייחסו אל החסות כדבר שערורייתי, אבל לא רק הם, משה פיצ’וטו שהגיע למוגדור בשנת 1861 מטעם ועידת לונדון שנוסדה כדי לסייע ליהודי מרוקו, התייחס בביקורתיות רבה להבדלי המעמדות ו”לאדישות וקשיחות הלב” של מעמד המיוחסים של יהודי מוגדור כלפי הסבל של אחיהם היהודים.

  היהודים במהלך המלחמה עם צרפת  – הפגזות מהים ופרעות מבית
אחרי שצרפת כבשה את אלג’יריה בשנת 1830 פרץ שם מרד שבראשו עמד האמיר עבדל קאדר ומלך מרוקו מולאי עבד אל רחמאן תמך בו וסייע לו. צרפת שלא אהבה את התמיכה בעבדל קאדר שלחה את הצי שלה (1844) להפגיז את טנג’יר ומוגדור והשתלטה על חלקים מהסהרה.
בו בזמן שיהודי מוגדור סבלו מהפגזות הצי הצרפתי ניצלו המוסלמים את המצב כדי לפרוץ לרובע היהודי ולמרות שהיהודים מגוננים על עצמם בכוח הזרוע,  50 מהם נהרגים  ו- 4000 נותרים ללא קורת גג.
כדי לממן את המלחמה עם צרפת מוטלים מיסים כבדים והיהודים שגם כך נושאים בנטל כבד של מיסים נדרשים לקחת חלק גם במאמץ המלחמתי.
יהודים רבים מבקשים להגר והמלך מצידו מתנה את יציאתם במס עזיבה ממנו פטורים אלה המבקשים להתיישב בארץ הקודש.
ההיסטוריון והמזרחן ד”ר מיכאל אביטבול מביא את תשובתו של מולאי עבדל רחמן לקונסול הצרפתי שפנה אליו בשנת 1842 בבקשה שייטיב עם בני חסותו היהודים (יהדות צפון אפריקה במאות י”ט, כ’ : עיונים בתולדותיה, בתרבותה ובחברתה)
“יהודי ארצנו המבורכת קיבלו עליהם את תנאי חוקנו הדתיים בכל הקשור למעמד העמים הנהנים מחסות (ד’ימה). כל עוד הם מקיימים תנאים אלה אסור לשפוך את דמם ואסור לפגוע ברכושם, אך אם אינם נשמעים אפילו לאחד מהתנאים האלה, חוקנו המבורך מתיר לשפוך את דמם ולנשלם מרכושם. דתנו המפוארת אינה מעניקה להם אלא אותות קלון ונחיתות, לכן תיחשב כעבירה נגד תנאי החסות אפילו הרמת קול של יהודי בפני מוסלמי. יבושם לכם אם במדינתכם היהודים הם שווים לכם. אך אצלנו אין הדבר כך…”.
המאה ה-19 התאפיינה בזרם גובר של עלייה לא”י ובעיקר של רבנים ובני משפחותיהם ולעתים על קהילותיהם (ראה גם העלייה שלפני העליות), בעקבות זאת כתב המלך בשנת 1846 אל מושל כי יהודים עשירים “שאלוהים יקלל אותם” מגבירים את העלייה שלהם ושל ילדיהם לרגל לירושלים והם אינם חוזרים וכתוצאה מזה האסלאם נפגע גם “מהקטנת ההכנסות ממס הג’יזיה וגם בגלל שהם מספרים לאויב על נקודות החולשה של המוסלמים“. המלך הורה למושל למנוע מהיהודים להגיע לנמלים של Tangier ו- L’arache והוא מסיים את מכתבו.. “שאלוהים יהרוס אותם

  התערבות למען יהודי מרוקו ותוצאותיה
בעקבות המלחמה עם צרפת יהודים ניסו לברוח גם לגיברלטר אך הם סורבו ע”י האנגלים, ואולם יהודי גיברלטר שראו את הסבל של אחיהם במרוקו לא נותרו אדישים וכפי שנראה בהמשך גם בשנת 1860 הם יהיו גורם משמעותי בהנעת יהודי אנגליה ובעקבותיה צרפת להתערב לטובת יהודי מרוקו, אך תחילה מספר מילים על קהילת יהודי ג’יברלטר.

ראשוני היהודים בג’יברלטר היו צאצאים של יהודים ממגורשי ספרד והתגוררו באנגליה. בראשית המאה ה-18 נותקה גיברלטר מספרד והפכה למושבת כתר בריטית ומאז זרמו אליה יהודים נוספים, שרובם הגיעו ממרוקו. היהודים לקחו חלק חשוב במסחר שהתנהל בין האנגלים למרוקו ובעיקר עם תטואן וטנג’יר.
במהלך המאה ה-19 זכתה הקהילה לשגשוג וצמיחה והיא רק גדלה לאורך השנים, בין האישים הידועים בתקופה זו היה ראשון מבשרי הציונות הרב יהודה ביבאס שהוריו נדדו מתטואן לגיברלטר שבה הוא נולד.
יהודי ג’יברלטר שידעו על סבלם של אחיהם במרוקו בעקבות המלחמה עם צרפת בשנת 1844, החלו לשלוח מכתבים לקהילות יהודים באירופה כדי לגייס את עזרתם, וכשבשנת 1844 הגיעו ללונדון מכתבים שתיארו באופן מחריד את מצבם הקשה של היהודים, אשר בה בעת שהם נתונים להפגזות של הצי הצרפתי על טנג’יר ומוגדור, המוסלמים עושים בהם פרעות וטובחים בהם והם נסים אל השדות שמסביב לעיר, נוסד בלונדון ‘הועד להקלה על מצוקת הסובלים במוגאדור’, בראשות סר משה מונטיפיורי, על מנת לאסוף תרומות לתמיכה בקורבנות.
אנגליה עצמה ראתה בעין יפה את התארגנות הקהילה היהודית לטובת יהודי מרוקו, מתוך הנחה שבדרך זאת תוכל להגביר השפעתה, ומצד שני – מרוקו שבעקבות המלחמה עם ספרד הסתייעה באנגליה לפתרון המשבר באמצעים דיפלומטים וקיבלה ממנה הלוואה כדי שתוכל לשלם לספרד את הפיצויים שדרשה, לא יכלה להתעלם מהפניות של יהודי בריטניה לטובת אחיהם שבמרוקו שהיו בגיבוי השלטונות.
בנוסף, רבים מהיהודים במרוקו מילאו תפקידי קונסולים מסחריים של מדינות אירופה ובתור שכאלה הם מוגנים בחסות של מדינה אירופית והם אינם חוששים לפנות אל המלך בדרישה להיטיב עם בני חסותו היהודים.
ואולם מרוקו ככל שהיא שסועה ומפולגת, במה שקשור להתנגדות לדריסת הרגל הנוצרית והמעורבות הזרה בענייניה הפנימיים כל השבטים מאוחדים. העניין שמגלות המדינות הזרות ביהודים והתקוות שתולים בהם היהודים, מלבים את אש השנאה של המוסלמים שמאשימים את היהודים שהם סוכני ההשפעה האירופית, והם פותחים במסע נקמה והשפלות בלתי נסבלות שהן מעבר למה שהחוק המוסלמי מתיר כלפי הד’ימים. הנקמה מופנית בעיקר כנגד היהודים תושבי פנים הארץ באזורים המאוכלסים ע”י הברברים ופחות כלפי היישובים שלאורך החוף שבהם מרוכזת האליטה היהודית הנהנית מהגנת המדינות הזרות.

 

  מוחמד הרביעי (מולאי עבד אל רחמאן) (1859-1873)

  בריחת יהודים בעקבות המלחמה עם ספרד 

עם עלייתו של מוחמד הרביעי לשלטון תקפו מוסלמים מחבל הריף שבמרוקו עובדים ספרדיים בשעה שהם עסקו בחיזוק הביצורים של המושבה הספרדית סאוטה (עיר חוף צפונית לטטואן), ראש ממשלת ספרד תבע מהסולטן להעניש את התוקפים וכשהוא לא נענה לו החליט אחרי שקיבל אור ירוק מבריטניה וצרפת, לצאת למלחמה נגד מרוקו.
בדצמבר 1859 נחתו כוחות ספרדיים בסאוטה כשהמטרה שלהם היא לכבוש את טטואן ואחרי הפגזה ארטילרית כבדה הם כבשו אותה ב-2/2/1860. התושבים המוסלמים של העיר נטשו אותה ואילו תושביה היהודים שמחו לקראתם והזמינו אותם להיכנס אליה כדי להצילם מהשוד והפרעות של שכניהם המוסלמים.
אחרי שכבשו את תטואן המשיכו כוחות ספרדים אחרים שנחתו בסאוטה לעבר תנג’ה (טנג’יר) וגם שם הם הביסו את צבא מרוקו (23/3/1860).
הבריטים שחששו לגורלו של הנתיב הימי שלהם להודו ולא היו מוכנים לזה שג’יברלטר תהיה מוקפת בכוחות ספרדים מכל הכיוונים, התערבו בסכסוך ובלמו את הכיבוש הספרדי.
באפריל 1860 נחתם הסכם שלום בין ספרד למרוקו שבו ספרד ויתרה על תטואן וטנג’יר.
מאורעות אלה כמו גם הדיכוי, הרדיפות וההשפלות הנמשכות הביאו לגל של בריחה של יהודים שביקשו מקלט בגיבראלטאר ובאלחזירס. שלא כמו לאחר המלחמה עם צרפת כשיהודי מוגדור ביקשו להימלט לג’יברלטר וסורבו, פתחו הפעם האנגלים בפני הפליטים היהודיים את שערי ג’יברלטר.
בצד יהודי אנגליה שגילו ענין בסבלם של יהודי מרוקו, גם יהודי צרפת נרתמו למצוקתם.
* בשנת 1860 נוסד בפריז ה- Alliance israélite universelle –AIU ( “כל ישראל חברים” – כי”ח) ששם לו למטרה להקנות ליהודי המזרח חינוך ותרבות צרפתיים ובה בעת לשחרר את היהודים מחוּקים מפלים ולהגן עליהם במדינות שבהם הם נרדפו.
הארגון שלח משלחת למרוקו כדי לחקור את מצב היהודים והדו”ח שנכתב לאחר ביקור זה העלה תמונה קודרת של רדיפות והשפלות, בצד מצב כלכלי עגום. הארגון שזכה לשיתוף פעולה של נוצרים בולטים רבים, הצליח לשכנע את משרד החוץ הצרפתי להפעיל את השפעתו  כדי להיטיב את מצבם של היהודים.
באותה שנה (1860) הוציא ועד יהודי אנגליה קול קורא ליהדות העולם להתגייס למען יהודי מרוקו והודות לתרומתם הנדיבה של יהודי אמריקה הגיעו התרומות לקרן באופן בלתי צפוי ל 12,812 לירות שטרלינג !
באוגוסט 1860 שיגר ועד יהודי אנגליה את משה פיצ’וטו אחד מנכבדי הקהילה לג’יברלטר, אלחאריזיס ומרוקו כדי לבדוק את מצב השליח הפליטים ובעקבות ביקורו הוא כתב דו”ח מפורט שתיאר את מצבם העגום של היהודים במרוקו* (ראה הערה בסוף קטע זה).
בנוסף לדו”ח ששלח לאנגליה פנה פיצ’וטו גם אל Sir John Drumond Hay שהיה שגריר תושב בטנג’יר (תאנג’ה) וביקש ממנו להעביר אל המלך את העובדות שאסף על מצבם של היהודים, וזה השיב לו כי העביר את הדברים למשנה למלך שהבטיח לו שיציע לסולטן להורות על שיפור היחס ליהודים, אחרי שהמצב המעורער השורר במדינה כתוצאה מהמלחמה עם ספרד ישתפר. Drumond הבטיח שכאשר שליטתו של הסולטן תתבסס יותר “לא אעלים עין מן הנושא שהעלית, ואהיה מאושר לחדש את התערבותי למען בני דתך”.  (הירשברג)
* הערה: (דניאל שרוטר שכתב עבודה על יהדות אנגליה וקהילת יהודי אסווירה, מספר שבמהלך ביקורו של פיצ’וטו באצווירה הוא רגז מאד על חלוקת הקהילה לשני מעמדות האחד של סוחרים, והשני הכולל את כל המעמדות הבינוניים והנמוכים הראשון כולל רק כ 50 עד 60 משפחות, שרשאיות להתגורר ברובע האירופי המיוחס, חופשיות מרוב הטרדות הרגילות ונהנות מכל זכויות האזרח המקובלות. המעמד האחר כולל את רוב אוכלוסיית הקהילה אשר נאלצת להתגורר בתחום המלאח ועליה לשאת בכל ההגבלות המדכאות המוטלות על כלל היהודים במארוקו. הבדלי-מעמדות אלה, ממשיך פיצ’ וטו, “מכבים בליבות העשירים את העניין והרצון לטפל ברווחת הכלל’ . שלא כבתטואן, שם ניכרה נכונות כלשהי לתמורה, מוצא פיצ’וטו באצווירה “נטייה לאדישות ולקשיחות-לבב”.) 

ביקורו של מונטיפיורי – הבטחות, כבוד והדר, שלא נותר מהם דבר

הדו”ח של Picciotto שהגיע לוועד למען יהודי מרוקו שהוקם בלונדון והגישושים הממושכים של השגריר  Drumond הכשירו את הקרקע לביקורו של מונטיפיורי, אך עפ”י ח. גדליה שליווה את מונטיפיורי במסעו, העילה הישירה לביקור הייתה קריאת העזרה הדחופה של יהודי גיברלטר שהתריעו בפניו על הסכנה הצפויה לאחיהם במרוקו, ופנו לעזרתו להצלתם של כמה מיהודי סאפי שהואשמו ברצח של כומר ספרדי. הקונסול הספרדי דרש בתוקף את הוצאתם להורג של הנאשמים.
ההאשמה ברצח התבססה על עדותו של נער שהושגה בעינויים ואפילו כאשר הנער חזר בו מהודאתו המשיך הקונסול הספרדי לעמוד על דרישתו. הנער הוצא להורג וכן אחד הנאשמים, אליהו אלוש שהיה מתוניסיה הוצא להורג בטנז’יר בדצמבר 1863.
סבלם של יהודי מרוקו נגע ללבו של מונטיפורי  ולמרות גילו המופלג (79) יצא לדרך, כשהוא מלווה ברופאו האישי הוג’קין, ש. שמואל עו”ד ומזכיר ועד השליחים, ח. גדליה (שאביו בא ממוגדור) שהיה נשוי לאחייניתו של מונטיפיורי, (גם אחותו של מונטיפיורי היתה נשואה עם אחד מצאצאי משפחת סבאג ממכנאס) ומכובדים אחרים שהתלוו לפמליה. ממשלת אנגליה לא רק שידעה על תוכנית הביקור, אלא שנתנה לכך את ברכתה והבטיחה תמיכה דיפלומטית והעמידה לשרות הפמליה אוניות מיוחדות מג’יברלטר ומטנג’יר.
תיאור המסע נרשם ע”י ח. גדליה והרופא הפרטי הוג’קין וכן ברשימותיו של מונטיפיורי עצמו. התחנה הראשונה במסעו הייתה מדריד, שבה פגש את ראש הממשלה והתקבל ע”י המלכה דונה איזבלה וביקר את הקהילה היהודית במקום, ולאחר שהשיג את מטרת ביקורו והצטייד במכתב אל הציר של ספרד במרוקו דון פראנציסקו הוא הגיע בדצמבר 1863 לטאנג’יר שבה התקבל בכבוד רב ע”י יהודי העיר ומשלחות יהודים מערים שונות במרוקו.
הוא נועד עם הציר של ספרד ומיד לאחר אותה פגישה שוחררו שני היהודים שהיו כלואים בטנג’יר ואחריהם אלה שהיו כלואים בסאפי. הציר גם פנה אל כל נציגי ספרד במרוקו ודרש מהם לפעול בדחיפות להגנה על היהודים והביע צער על חלקו של הנציג הספרדי בהוצאה להורג של היהודים.
תוך כדי שהותו בטנג’יר ניהל מונטיפיורי מו”מ לייסוד בית ספר אנגלו צרפתי לבנות.
אחרי שהשיג את שחרורם של היהודים הכלואים, עמדה בפניו המטרה העיקרית שלשמה הגיע למרוקו , לבקש מהמלך להיטיב את מצבם של היהודים במרוקו. הנמל הקרוב למארכּש שבה נמצא ארמון המלוכה הוא סאפי ואת המסע לשם הוא עשה באוניית הוד מלכותה  HMS Magicienne שקיבלה הוראה להפליג ממלטה לטנג’יר כשהוא מלווה בקונסול אנגליה בטנג’יר. בגלל סערה נאלצה האניה לשנות את נמל היעד למוגדור שבה התקבל בכבוד רב ע”י מנהיגי היהודים והתארח בביתו של הסוחר היהודי העשיר אברהם קורקוס שהיה סגן הקונסול של ארה”ב במרוקו. את הדרך למראכּש שארכה יותר משבוע ימים עשה בליווי קברניט הספינה ושיירה של מאה אנשים וכשהגיע וראה במו עיניו את יהודי מרקש המושפלים הוא כתב ביום 26 בינואר 1864 אל ראש ועד השליחים בלונדון (שהיה אחיינו).

ליהודים במרקש וללא ספק בחלקים אחרים בתוך המדינה, מותר להתהלך ברחובות רק יחפים. יהא זה מאורע מאושר בשבילם אם אוכל להניע את הסולטאן שיבטל את סימני ההפליה המשפילים הללו, וכן שינהג בשוויון כלפי כל נתיניו ללא הבדל דת……, אף אם לא אצליח תהא נחמתי בכך שעשיתי כל מה שבכוחי..
הצו המלכותי (ד’היר)
ביום 1 בפברואר 1864 הגיע מונטיפיורי עם פמלייתו אל הארמון שבו התקבל ע”י מסדר כבוד של 6000 חיילים ובראיון האינטימי עם המלך הגיש לו את תזכיר המבקש מהוד מעלתו לפעול לשיפור מצב היהודים בארצו:
“הנני בא באישורה ובהסכמתה של ממשלת הוד-מלכותה מלכת בריטאניה, ובשם בני-דתי שבאנגליה, ארץ מולדתי, ובכל חלקי העולם, לבקש מהוד-מלכותו להמשיך בגילויי חסד ורצון כלפי אחי במדינת הוד-מלכותו, ויהי רצון מלפני הוד-מלכותו לתת פקודות ברורות ביותר, שהיהודים והנוצרים בכל חלקי מדינתו יהיו מוגנים בהחלט. וששום אדם לא יציק להם בכל צורה שהיא, בשום דבר הנוגע לבטחונם ולשלוותם; ושהם יהנו מן היתרונות של כל יתר הנתינים של הוד-מלכותו וכן של אלה שמהם נהנים הנוצרים החיים בנמלים של הוד-מלכותו …”
ביום 5 בפברואר 1864 נמסר לידי מונטיפיורי הצו המלכותי (ד’היר) אודות זכויות היהודים וזאת לשונו:
• אנו מצווים על כל מי שיקרא כתבנו זה, ישלח אללה הצלחה לפקודתנו ויפארנה ויגביהנה אל שמי על כשמש הזוהרת; על מושלינו ויתר משרתינו ונציבינו העומדים לפקודתנו.
• כי עליהם לנהוג בחסד כלפי היהודים ששמם אללה, יתעלה שמו, תחת חסותנו במדינתנו, לפי מידת הצדק והשוויון ביניהם ובין זולתם, כדי שלא יפגעו באחד מהם.
• אף אבק עוול או מקרה (רע); ולא ישיגם פגע רע או עושק ולא יעשקו הם או זולתם איש מהם. לא את נפשם ולא את ממונם ולא ישתמשו בבעלי מקצוע מביניהם, אלא מרצונם הטוב ובתנאי של הקפדה על מה שמגיע להם בעד עבודתם
• כי העוול הוא משני עוול ביום תחיית המתים ולזה אנו לא נסכים, ואין רצוננו בזאת; כי כל בני-האדם שווים לגבינו. ומי שיעשה עוול לאחד מהם או יעשוק אותם, אנו נעניש אותו לפי דיני נפשות.
• ל(עוול) זה, לא כלפיהם ולא כלפי זולתם, ואין רצוננו בזאת, כי כל בני האדם שווים לגבינו, ומי שיעשה עוול לאחד מהם או יעשוק אותם, אנחנו נעניש אותו לפי דיני נפשות.
• בעזרת אללה פקודה זו עניניה היו קבועים, ידועים ומוחלטים מלפנים אבל אנו הוספנו שורות אלה לשם אישורם וקביעתם בחוק.

למי שירצה לעשות להם עוול; וכדי להוסיף בטחון ליהודים על בטחונם ולהוסיף פחד על פחדם של אלה שירצו ברעתם, ניתנה פקודה זו למען אללה ב 26 של שעבאן המבורך בשנת 1280 .(5 בפברואר 1864)
קודם שעזב את מרקש התקבל מונטיפיורי בפעם נוספת אצל המלך ולמחרת המשיך למאזאגן שם המתינה לו ספינת הוד מלכותה.
בדרכו חזרה התקבל שוב אצל המלכה דונה איזבל ה-2 וכן ע”י נפוליאון השלישי בצרפת והוא הגיש להם את הד’היר המתורגם שקיבל מהמלך. באנגליה חיכו לו אלפי הודעות ברכה.
הפרלמנט האנגלי הצביע בעד הצעת ברכה לסולטן והודה לו על התנהלותו האצילית.
לכאורה כל מטרותיו של מונטיפיורי הושגו מעל ומעבר לציפיות והכל בכבוד ובהדר שכמותם לא זכורים במרוקו, אך בקרב מנהיגי היהודים לא היו תמימים לחשוב שההבטחות תתורגמנה למעשים ומה שהיה הוא שיהיה, כי זה גורלם של יהודי מרוקו מאז ומעולם.

במאמר שהתפרסם כעבור כחמש עשרה שנה תיאר יהודי ממרוקו את אשר התרחש מאחורי הקלעים של המו”מ אחרי שמונטיפיורי דחה את ההצעה הראשונית שקיבל מהווזיר. הווזיר בא לשאול בעצתם של נכבדי העדה היהודית והם יעצו לו לנסח את הד’היר לפי רצונו של מונטיפיורי, והם מצידם ידאגו לכך שהיהודים יתעלמו ממנה, וכשכותב המאמר הביע תמיהה, אם זהו היחס המגיע לאדם בן שמונים שקיבל עליו את כל הטורח לטובת אחיו היהודים. הם השיבו לו ” מה הטעם לכך אם ברור לנו שמיד לאחר צאתו ירע לנו ?”. , השלטונות המקומיים היו מתאכזרים לנו יותר אילו היינו פועלים אחרת, ולכן “נאלצנו לבחור בדרך של כניעת מוגי לב  וגניבת דעת כלפי מונטיפיורי מגיננו”.
יהודי זה שהיה אחד מנכבדי העדה, נאלץ כבר באותו יום שבו מונטיפיורי עזב להתהלך יחף בחצר המלך שבה היה בא ויוצא.
עם זאת אי אפשר להתעלם מההד הפסיכולוגי העצום שמונטיפיורי הותיר אחריו. עשרות שנים לאחר המסע שמו של מונטיפיורי המשיך להדהד כמגינם של היהודים והעובדה שיהודי זכה לקבלת פנים כה מלכותי הוסיפה להיות מקור לגאווה ולתקווה.
בעקבות התעללות ביהודים מדמנת ותטואן וריבוי של מעשי פרעות בשנת 1864, שבהן נרצחו יהודים במקומות שונים, שלחו הנציגים הדיפלומטיים של מדינות אירופה וארצות הברית תזכיר לשר החוץ של הסולטן , שכותרתו “חוות דעת קולקטיבית של נציגי המעצמות הזרות במרוקו”. בעקבות המחאות שוחררו כל הנכבדים היהודיים וצווי הגירוש בוטלו.
בשנת 1867 פרצו מרידות של הברברים באזור הריף ויהודי תטואן היו הנפגעים העיקריים כתוצאה ממרידות אלה ובפעם נוספת התערבו נציגי מדינות אירופה ובעיקר צרפת למען היהודים. ההצדקה הפורמלית של ההתערבות הייתה הסכמי החסות שהיו למדינות אלה עם מרוקו.

  מולאי חסן הראשון (1873-1894)

מולאי עבדל עזיז (1894-1909) / הווזיר בָּא אַחְמַד

תקופת שלטונם של מולאי אל-חסן (1873-1894) ומולאי עבד אל-עזיז (1894-1908) הייתה תקופה של שלווה יחסית עבור היהודים.
מולאי חסן הראשון רצה לשמור על שלמות ממלכתו ביקש
למנוע את ההתערבות הזרה, הוא ארגן מחדש את הצבא כדי להכין אותו למלחמה ופעל לקרב את השבטים אך כל זה היה ללא הצלחה יתרה.
במהלך ועידת מדריד ניסו מדינות המערב ביולי 1880 להחליש את אחיזתן של צרפת ואנגליה במרוקו והן חתמו איתה על
הסכם שלפיו היא מתחייבת “להעמיד את המערכת הפיננסית שלה ואת המכסים תחת שליטה בינלאומית, אך לא להעניק זכויות מועדפות לנתיני מדינה זרה כלשהי שהיא”. המשמעות היתה שזכות ההגנה האישית, שאיפשרה ליהודים לקבל אזרחות זרה שהוענקה באמנות קודמות תוחלף בעקרון של נאמנות תמידית לסולטאן ממרוקו.
בשנת 1890 התרחשו בספרו פרעות שבהם נהרגו 54 יהודים.
הסולטן מולאי עבד אל-עזיז, הבן האהוב ל חסן הראשון, נכנס לכס המלוכה בגיל 14 ומי ששלט למעשה היה הווזיר הגדול בָּא אַחְמַד. הוא ניסה לבצע רפורמה בכספי המדינה, ומודרניזציה של הצבא והכבישים בשיתוף פעולה עם אנגליה, דבר שעורר חוסר שביעות רצון מצד צרפת וספרד, כמו גם של חוגים מסורתיים מרוקאים. אחרי שהרפורמות נכשלו, ניהלו המעצמות הגדולות ביניהן משא ומתן על החלוקה של מרוקו.
המאה ה- 19 מסתיימת ואיתה גם חייו של השליט האחרון בָּא אַחְמַד בשנת 1900, מגיפה קשה שפגעה במרוקו מביאה למותם של רבים ובהם אלפי יהודים.
ההגירה לערים הביאה לצפיפות רבה ובמאלח היהודי של פאס בלבד נמנו יותר מ- 3000 קורבנות.
המאה ה-20 נפתחת בתקופה של אנרכיה שבמהלכה היהודים סובלים מאד.

 

מהמאה ה- 20 ואילך

 

 תוכן העניינים:

התקופה שמאז תחילת המאה ה-20 מתוארת לפי הפרקים הבאים:
עד הסכם החסות של פס                                           עד 1912
תקופת החסות שעד מלחמת העולם השנייה                 1912-1939
תקופת החסות תחת שלטון וישי                                 1943 – 1939
מפלישת בנות הברית ועד קבלת העצמאות                   1956 – 1943
התקופה שלאחר קבלת העצמאות                             מ – 1956 ואילך



עד להסכם פס (1912)

לקראת סוף המאה ה-19 גברה השפעתם של ספרד וצרפת במרוקו והמאה ה- 20 מתחילה בחוסר יציבות שלטונית שגוררת פרעות ביהודים בכל רחבי מרוקו.  50 הרוגים בסטאת, 40 הרוגים באוטט, 30 הרוגים בקזבלנקה. גם בערים אחרות אליהם מגיעים הפורעים נהרגים יהודים רבים. במהלך הפרעות מאות חנויות ובתים נבזזים ורבים נותרים ללא קורת גג, נערות יהודיות נלקחות בשבי ודתן מומרת בכפייה. יהודים רבים נמלטים על נפשם.
אחרי משבר שבו מעורבות גרמניה, צרפת, ספרד ואנגליה נחתם בשנת 1912 הסכם פס שמכיר במרוקו כמדינת חסות של צרפת ובצפון מרוקו כחסות של ספרד

 

תקופת החסות  שעד שלטון ווישי (1939)

היהודים שסבלו כל כך מהפרעות נגדם שמחו על הפיכת מרוקו למדינת חסות של צרפת, וצפון מרוקו לחסות של ספרד ואילו המוסלמים ראו בשלטון החסות טרגדיה לאומית ותמיכת היהודים בו התפרשה בעיניהם כבגידה באינטרסים הלאומיים והעדפה של הנצרות על פני האסלאם.
שבועיים לאחר שהחל שלטון החסות פותחים המוסלמים במרד נגדו בעיר פס, השעיר לעזאזל הם כמובן היהודים. המורדים פורצים ל”מלאח” ועורכים שם פוגרום שבו הם בוזזים ומעלים באש רכוש רב והם הורגים 51 יהודים.
שלא כמו פוגרומים אחרים שנערכו ביהודי מרוקו פוגרום זה שכונה בשם ה”תריתל”זכה להד רחב. (ראה גם ה”תריתל” – פוגרום עם יחסי ציבור) בהמשך שלטון החסות זוכים יהודי מרוקו למעמד שווה לזה של המוסלמים. שלא כמו יהודי אלג’יריה ומאוחר יותר יהודי תוניסיה שזוכים לאזרחות צרפתית, בקשתם של יהודי מרוקו לאזרחות נשללת בתוקף.

ביחס לתקופה שלפני השלטון הקולוניאלי מצבם של היהודים הוטב בתחום הכלכלי והתרבותי. ועד הקהילה אושר רשמית, בתי כנסת מוקמים, ה”מלאח” זוכה לשיפוץ ומעלימים עין מיהודים שעוברים לגור מחוץ ל”מלאח”. מטרה חשובה של הפרוטקטורט הצרפתי הייתה הפצה של התרבות הצרפתית והם נעזרו ביהודי מרוקו שקבלו בברכה את החסות ושתפו פעולה איתה כדי להשיג את המטרות שלהם. שפת ההוראה בבתי הספר היהודים הייתה צרפתית. בסוגריים נאמר שבעיירה לעיון שבה גרו בני משפחת סקלי היו שני בתי ספר, האחד שהיה מיועד לערבים והשני לתלמידים יהודים וצרפתים שבו המורים היו צרפתים ושפת הלימוד היחידה הייתה צרפתית.
היציבות השלטונית בתקופת החסות פעלה לטובת היהודים, יהודים התמנו לתפקידי מפתח במסגרת השלטון. יהודים רבים בעיקר מהאליטה החלו לנוע בכיוון התרבות המערבית שהביאו עמם הצרפתים ולעתים זה בא על חשבון המסורת, יותר מתירנות ופחות שמירת הלכה, עם זאת מקרים של ההתרחקות קיצונית עד כדי אכילת טרפה למשל היו נדירים. עם הזמן נוצרו פערים חברתיים ופוליטיים שגורמים למתח בין היהודים לבין המוסלמים.
בשנות השלושים מתחיל העימות בין יהודים לערבים בארץ ישראל ומתחילה הסתה של גופים לאומיים ערביים שמחוץ למרוקו ואלה תורמים להגברת המתח.
העשור הרביעי של המאה ה 20 מתאפיין בשורה של תקריות בערים שונות במרוקו, הערבים מאשימים את הצרפתים באפליה שהם נוקטים לטובת החינוך היהודי ובכך שהם מאפשרים חופש פעולה לארגונים ציוניים, ואכן פעילות ציונית ואפילו עתונים (ובהם L’Avenir Illustré ) התקיימו כמעט מראשית משטר החסות וזכו לאהדה בקרב יהודי מרוקו. תנועות נוער הכינו את הנוער הצעיר לקראת העלייה לארץ.

תנועת נוער החלוצי "מזרחה"

תנועת נוער החלוצי “מזרחה”

מחזור ראשון של בוגרי מדרשה למורים של כי"ח - קזבלנקה 1951

מחזור ראשון של בוגרי מדרשה למורים של כי”ח – קזבלנקה 1951

 

 

 

 

 

 

 

 

♣  ווישי – יהודים ב”חסות” אנטישמים (1939-1943)

תוך כדי שמכונת ההשמדה הנאצית פועלת בשיא הקצב באירופה, מתכוננים הגרמנים לקראת כיבוש צפון אפריקה. היהודים בצפון אפריקה קיוו בראשית המלחמה להגנה מצד משטר החסות הצרפתי, אבל אחרי הניצחון המוחץ של גרמניה על צרפת הם מקימים את משטר ווישי בדרום צרפת שפועל בחסות גרמנית. משטר ווישי פועל בהתלהבות לטובת האינטרסים של גרמניה באופן שמפתיע אפילו את גרמניה. ביחס ליהודים הוא מיישם את החקיקה האנטי יהודית של הנאצים. מרוקו נמצאת עכשיו בחסות של משטר ווישי שבעצמו נמצא בחסות של הנאצים. מיד עם כינונו של המשטר החדש הוא מתחיל בשורה של צעדים כלפי היהודים.
הם נדרשים לגור בתוך ה”מלאח”, תלמידים יהודים מסולקים מבתי ספר, במוסדות חינוך צרפתים הופעל “נומרוס קלאוזוס”, כ-300 עובדי ממשלה פוטרו ממשרותיהם, יהודים נשלחו למחנות עבודה ומחנות מעצר (אבל לא כמדיניות גורפת כלפי היהודים) ויש אפילו דרישה לענידת טלאי מגן דוד צהוב.
כחלק מההכנות ליישום הפתרון הסופי במרוקו מתחיל משטר ווישי ב”ספירה” של היהודים והם מצווים להתיצב למפקד, עם זאת הם נפגעו פחות מאשר יהודי תוניסיה ואלג’יר שגם בהם שלט משטר ווישי. (בתוניסיה נשלחו כ-4000 יהודים למחנות ריכוז וחלקם הגיעו למחנות השמדה ובאלגיר יהודים רבים נשלחו  למחנות עבודה וחלקם נהרגו).
בתקופת השלטון של ווישי הגיעו למרוקו אלפי פליטים יהודים שנמלטו מאימת השלטון הנאצי.
אי אפשר להשלים את סיפורה של יהדות מרוקו בתקופת משטר ווישי מבלי לציין את פועלה של האישה הנפלאה הלן קאזס בן עטר ואת האחווה היהודית שמגלים יהודי מרוקו למען הפליטים הרבים שהגיעו למרוקו תוך כדי מנוסתם מאימת השלטון הנאצי. הלן עו”ד מצליחה, פעילה בגופים שונים ובהם הצלב האדום מנצלת את קשריה הטובים ונחלצת לעזרת הפליטים מחוסרי הכל (לא כולם היו יהודים). היא מקימה “וועד לטיפול בפליטים זרים” ומגייסת תרומות מהקהילה היהודית של מרוקו ומארגונים אחרים. היא דואגת לפליטים לקורת גג ראשונית, לסיוע הומניטרי ואפילו לקצבה חודשית למשפחות הפליטים, לא פעם תוך כדי נטילת סיכון אישי. פעולותיה של הלן להצלה מרדיפות הנאצים ולסיוע ההומניטרי  לפליטים התבססו במידה רבה על הסיוע שהיא גייסה מהקהילה היהודית שבעצמה הייתה נתונה בהגבלות כלכליות שהטיל עליה משטר ווישי. הלן נפטרה בשנת 1974 והכתובת על המצבה שלה היא: “אישה אגדית שהצילה רבים כל כך ממצוקתם”

 

מפלישת בנות הברית ועד לקבלת העצמאות (1943-1956)

ב-7 בנובמבר 1942 נוחתים כוחות אמריקנים בחופי קזבלנקה (במקביל לכוחות אחרים שנחתו באורן ואלג’יר) במסגרת מבצע “לפיד”   (Operation Torch). לאחר התנגדות שנמשכה שלושה ימים נכנעים כוחות ווישי לאמריקאים. עם סיום הקרבות היה צורך להחליט על מי להטיל את הפיקוד על צפון אפריקה שנכבשה בידי כוחות הברית. חילוקי הדעות בשאלה זאת הובילו להחלטה התמוהה מאד להותיר את הניהול האזרחי בידי המשטר הצרפתי הפרו נאצי של ווישי, אותו משטר שקודם לנחיתת כוחות הברית אכף את חוקי הגזע האנטי יהודיים. שבועיים לאחר השחרור של קזבלנקה ע”י האמריקאים נערך בעידודם של אנשי משטר ווישי פוגרום שבו נהרגו עשרות מיהודי העיר קזבלנקה. קציני הצבא של ווישי מתנכלים ליהודים כנקמה על שמחתם לפלישה האמריקאית ויהודים המשיכו להיות מטרות להתקפה מצד מוסלמים בעידודו של משטר ווישי.  המשטר של ווישי לא חדל מלרדוף אחרי אנשי מחתרת ויהודים המתקוממים כנגדו. משטר ווישי חדל להתקיים רק לאחר שפטריוט צרפתי רוצח את מי שעמד בראש ההנהגה האזרחית של ווישי אדמירל דארלן. הרצח של דארלן הוא זה שקטע את השלטון של ווישי במרוקו ורק אז (1943) מתבטלים החוקים המפלים את היהודים. בתקופה שלאחר ווישי מנסים הצרפתים לפייס את האוכלוסיה היהודית כדי להשיב את אמונם.
מסוף שנות ה-40 מתחיל מאבק לאומי אלים של המוסלמים לקבלת עצמאות. היהודים למודי הניסיון המר אינם יכולים לסמוך על הצרפתים כמו בעבר והם מתחילים לחפש אפיקים אחרים. היו שנטו להשתלב במפלגת ה”איסתיקלל” שתבעה עצמאות למרוקו מתוך מחשבה להשתלב במרוקו העצמאית, היו מי שפנו לאופציה הציונית מתוך זה שהאמינו שחיי היהודים יהיו בלתי אפשריים במרוקו עצמאית שבה מוסלמים קיצוניים רבים כשברקע הסכסוך היהודי ערבי על הקמת מדינת ישראל.

שיעור בעברית בבפאס בשנת 1944. משמאל השליח מרקו כהן ורעייתו (סבא וסבתא של כלתי יעל)

כיתת בית ספר יהודי לבנות בעיר פאס בשנת 1944. משמאל השליח מרקו כהן ורעייתו (שהם הסבא והסבתא של כלתי יעל)

 בשנים שבין 1944 ל- 1948 היו התפרצויות אלימות במקנס, קזבלנקה וספרו. המאורע הקשה ביותר באותה תקופה היה הפוגרום באוג’דה וג’ראדה 1948. רבים מהם היו בני משפחה של הכהן סקלי.
תוך כדי המאבק לעצמאות ממשיכים המוסלמים במרוקו לפרוע ביהודים (בהשפעה של הסתה חיצונית של הליגה הערבית ), בשנים שעד 1956 נרצחים באוג’דה ארבעה יהודים (ראה אוג’דה שאני זוכר – מאיר מספר רקמת היחסים ), שבעה בעיירה סידי קאסם, שבעה בוואד אזם, ביזה והרס במלאח של רבאט ושל מזאגאן ועוד.
המאורעות הקשים ואי הוודאות לגבי מה שצופנת העצמאות של מרוקו ליהודים מתרחשים בימים של המאבק להקמת מדינת היהודים והקמתה של מדינת ישראל, יהודי מרוקו מתחילים לעלות לישראל.
גל העליה שהתחיל במספרים קטנים הלך והתגבר, עד לשנת 1956 מועד קבלת העצמאות של מרוקו עלו לארץ כ-60000 יהודים ועד כ-30000 למדינות אחרות.

עולים ממרוקו 1958

עולים ממרוקו 1958

 

 

 

 

 

 

 

 

אחרי קבלת העצמאות – החל מ 1956

מוחמד החמישי (ראה גם מוחמד החמישי חסיד אומות עולם או אנטישמי ככולם“) שהיה בגלות במדגסקר חוזר למרוקו אחרי הפגנות והתפרעויות של ההמון ברחבי מרוקו. צרפת מחליטה לבטל את משטר החסות ומרוקו מקבלת עצמאות בשנת 1956.
חודשים ספורים לפני קבלת העצמאות מתכנסת מפלגת השלטון ה”איסתיקלל” שבסיומה היא יוצאת בהכרזה מפורשת לגבי מעמד היהודים.
“הואיל והיהודים המרוקאים הם אזרחי המדינה על-פי כל בחינה משפטית והיסטורית של המונח, הואיל ועליהם להיות חלק בלתי נפרד מן הקהילה המרוקאית, הוועידה דורשת שוויון זכויות בין כל אזרחי מרוקו ללא הבדל מעמד או דת. שוויון הזכויות יוצהר בריש גלי וימצא את ביטויו בספרי החוקים”. “על היהודים המרוקאים ליהנות מכל הזכויות האזרחיות והפוליטיות, עליהם ליהנות מזכות ההצבעה ומן הזכות להיבחר ולקבל ייצוג בכל המוסדות המרוקנים. יש לפתוח בפניהם את הגישה לכל המשרות הציבוריות במדינה המרוקאית במידה שווה לחבריהם המוסלמים”.
המפלגה מגדילה לעשות כאשר היא מבטלת את הצורך בשבועה לקוראן כתנאי להצטרפות למפלגה על מנת שלא למנוע מיהודים להצטרף לשורותיה. גם המלך מבטיח ליהודים בנאומו הראשון לאחר קבלת העצמאות זכויות שוות לאלה של המוסלמים וחופש דת מוחלט והוא קורא למנהיגים יהודיים לפעול להשארת יהודי מרוקו במדינה.
“ברצוני לבקשכם ליזום פעולת הסברה בקרב היהודים כדי לשכנעם לא לעזוב את מרוקו מכיוון שמקומם כאן. מרוקו זקוקה לכל בניה, בין אם מוסלמים ובין אם יהודים. מרוקו זקוקה לכל רופאיה, לכל מהנדסיה, לכל עורכי הדין שלה. אני כמובן בעד חופש תנועה לכל נתיניי, אולם יש לשכנע את היהודים שחובתם לא לנטוש את מרוקו אלא להישאר בה..”
הדילמה אצל היהודים לא פשוטה, כנגד ההבטחות של מפלגת השלטון והמלך לשוויון זכויות מוחלט עומדת היסטוריה רצופה ברדיפות, פרעות ופוגרומים תחת השלטון המוסלמי במרוקו. הטלטלות שבין שפע ושגשוג לדיכוי, גזרות ורדיפות קשות לימדו את היהודים שהחיים במרוקו הם “חיים שבין פרעות ופוגרומים” והם יודעים שהם היו ויהיו תמיד ה”שעיר לעזאזל” של כל מהפכה שלטונית.
היהודים גם רואים לנגד עיניהם את הלאומיות המתפתחת בקרב המוסלמים ואת ההסתה המגיעה מכיוון הליגה הערבית, הם מודעים לפערי התרבות וההשכלה (95% מילדי היהודים למדו במוסדות לימוד יהודיים לעומת 10% מילדי המוסלמים) וחרדים לעתיד החינוך לילדיהם.
הוסיפו לזה את חלום השיבה מהגלות שהיה חבוי בלב רבים מיהודי מרוקו ואת החשש ששערי העליה לארץ יסגרו בפניהם והכף מוכרעת והם עולים בהמוניהם ארצה.
ואכן בשנתיים הראשונות לעצמאותה, מרוקו גילתה כהבטחת מנהיגיה פתיחות רבה כלפי היהודים ושילבה אותם בתפקידים של שופטים, פקידי ממשל וייצוג בפרלמנט, אבל כבר בשנת 1958 מתחילים קולות מתוך מפלגת ה”איסתיקלל”  לקרוא להלאמה ו”מרוקניזציה” של בתי הספר היהודים ושליש מבתי הספר של כי”ח מולאמים.

Natzer in Morroco1

נאצר בביקורו במרוקו

נאצר עורך ביקור במרוקו שנתונה עכשיו ללחצים והסתה מצד הליגה הערבית.
החששות של היהודים לגורלם בעקבות עצמאות מרוקו היו במקומם והם מתבררים כנכונים.
בשנת 1956 העלייה לארץ נאסרה והחלה תקופה של “עלייה בלתי לגאלית”. (ראה גם סיפורי העלייה לארץ של בני משפחת הכהן סקלי שרובם התרחשו בשנה זאת). שליחים מ”המוסד” שהחלו לפעול עוד בשנת 1954 ארגנו את המחתרת היהודית במרוקו (“המסגרת”) שהכשירה צעירים יהודים למשימות הגנה עצמית, מקימים את ה”מקהלה” שהרכבה הוא צעירים חדורי פטריוטיות ציונית ומסירות יוצאת דופן כדי לנהל את העלייה הבלתי לגאלית.
הם מנפיקים דרכונים מזויפים ומארגנים צוותים שתפקידם להעביר יהודים אל החוף שם הם עולים על ספינות קטנות שיביאו אותם לנמלים בגיברלטר וספרד ומשם לישראל.
יהודים נאלצים לעזוב את בתיהם ורכושם בחשכת הלילה,להגיע בדרכים עקלקלות אל החוף כדי לעלות לספינה המחכה להם. אחת מהספינות שנשכרה לצורך זה ע”י המוסד הייתה הספינה “אגוז”. ב-10 בינואר 1961 כשהיא בדרכה לגיברלטר טבעה הספינה כשעל סיפונה 44 עולים, אלחוטן ישראלי ואיש צוות ספרדי. בעקבות הטביעה הפיצו אנשי המחתרת ברחבי מרוקו אלפי כרוזי מחאה.

“……הבה נתאחדה בשתים עשרה בצהריים, במשך שתי דקות דומייה, לזכרם של החללים. זו הפגנתנו הראשונה! אל תאבדו את אומץ לבכם! הישארו חזקים ונועזים! הקרב למען זכויותינו וחירויותינו ממשיך!”
רבים מהפעילים ב”מסגרת” נאסרו ועונו באכזריות, שניים מהם רפי ועקנין ומרסל רוימי מתו בעינויים והוכתרו כ”הרוגי מלכות”.
(תיעוד נדיר: מתן חביליו מספר על סבא שלו שלמה חביליו ז”ל שנשלח למרוקו במחתרת כדי להקים את “המסגרת”)

בעקבות האסון של “אגוז” שעורר הדים הופעל לחץ על המלך ובהסכם חשאי שנערך אתו נקבע שיהודים יוכלו לעזוב את מרוקו בתנאי שהיעד הרשמי שלהם לא יהיה ישראל והגוף שיטפל בעלייה לא יהיה ציוני. תמורת כל יהודי שעזב את מרוקו שילמה ישראל 250 דולר. “מבצע יכין” יצא לדרך, במהלך המבצע שנמשך בין השנים 1961-1964 עלו לארץ 80000 יהודים. בשנת 1964 נמנו במרוקו 75000 יהודים.   מלחמת ששת הימים של 1967 הביאה להתגברות של האיומים מצד המוסלמים שכתוצאה מהם החלה ההגירה של אחרוני היהודים של מרוקו. כיום נותרו במרוקו כ-3000 יהודים בלבד.

 

סוף דבר

היחסים החשאיים שהתחילו בתקופת “מבצע יכין” המשיכו להתנהל במשך שנים ארוכות והם נוצלו כערוצים לתיווך בין ישראל למצרים ובין ישראל לפלסטינים. בשנת 1995 כוננו יחסים דיפלומטיים מלאים שנותקו בשנת 2000 בעקבות האינתיפאדה השנייה.
כיום מרוקו היא יעד תיירותי נחשק בקרב ישראלים רבים. חלקם באים ליהנות מנופים מרהיבים של מדבריות וערים אקזוטיות, אורח חיים ססגוני וצבעוני וניחוחות של אחד מן המטבחים המשובחים בעולם, תוך כדי שהם משלבים אלמנטים מתוך ההיסטוריה של יהודי מרוקו. חלקם האחר מגיע במסגרת של מסע שורשים במטרה לצעוד בנתיבי המורשת המשפחתית הקרובה והמורשת של יהדות מרוקו בכלל. נתיבים זרועים בשבילים רבים של גזרות, פרעות, טבח, השפלות, מגפות, ייסורים ואסונות טבע, ובצדם ואולי במקביל להם נתיבים של פריחה תרבותית, צמיחה ושגשוג כלכלי, ונתיבים של תקווה ואחווה יהודית.

מראשית ההתיישבות ועד המאה ה-8

פתח דבר
כיצד הגיעו היהודים למרוקו

מסוף המאה ה-1 ועד המאה ה-8

 

פתח דבר

לא בכדי ייחדנו את אחת ההרצאות בכנס המשפחתי לנושא “פרעות ופוגרומים ביהודי מרוקו”. באי הכנס כולם כאחד נדהמו לגלות עד כמה ההיסטוריה של היהודים במרוקו הייתה רצופה בפרעות, פוגרומים ומעשה טבח נוראיים. חלקם של הפרעות נגעו באופן ישיר במשפחת הכהן סקלי ובתוכם כאלה שישבו והאזינו להרצאה ואף לאורלי עצמה שהרצתה על הנושא.
לאלה שלא יכלו להתאפק ותוך כדי ההרצאה חזרו ותהו בקול “אז איך זה שלא ידענו”, נגלה בלחש… “לא נעים להגיד אבל עד להכנות לקראת הכנס גם אנחנו לא ידענו”.
גם כאן מי שמעוניין במבט קצר וחטוף יוכל לצפות במבט בתנועה או במצגת הנחה על “2000 שנות היסטוריה יהודית במרוקו ב-2 דקות

 

כיצד הגיעו היהודים למרוקו

  • קשה למצוא עדויות מוצקות על הימצאותם של יהודים במרוקו בתקופה שלפני התקופה הרומאית, אבל עפ”י מסורות שונות שהשתמרו יהודים הגיעו לצפון אפריקה עוד לפני חורבן בית ראשון.
    בבית הכנסת העתיק של ג’רבה מצויה אבן שמייחסים אותה לאבנים של בית המקדש הראשון.
  • ציטוטים שונים מן המקרא והתלמוד רומזים על קיומה של גלות בצפון אפריקה והם מזכירים את איפריקי (תוניסיה) וקרתג’יני.
  • בית הכנסת אלגריבה בג'רבה שבטוניסיה

    בית הכנסת אלגריבה בג’רבה שבטוניסיה. עפ”י המסורת נבנה בשנת 586 לפה”ס על גבי אבן שהובאה מבית המקדש הראשון ע”י כהנים שנמלטו מחורבן ירושלים.

    עפ”י המסורת של יהודי העיירה אופראן אבותיהם הגיעו עם אניות פיניקיות למרוקו בתקופת הבית הראשון. ישנן אגדות שמספרות על שבטים ברבריים קדומים שהתגיירו ועל ממלכה יהודית שהתקיימה בחבל דרע עוד לפני תקופת האיסלם.
    אמנם אין במסורות משום הוכחה מדעית אך עם זאת ריבוי המסורות המדברות על נוכחות יהודית עוד בתקופת הכנענים יש בה כדי ללמד שיהודים היו במרוקו מקדמת דנא.

  • על הימצאות יהודים בתקופה הרומאית אפשר ללמוד מתוך הספר יוסיפון (תרגום כתביו של יוסף בן מתתיהו לעברית) שבו מסופר על 30000 יהודים שגורשו ע”י טיטוס לצפון אפריקה אחרי חורבן בית שני ומתוך כתובות עבריות שנמצאו על מצבות של קברים יהודים מהמאה ה-2 לספירה.
  • במאה השביעית והשמינית נוטשים אלפי יהודים את ספרד ורבים מהם פונים לצפון אפריקה בעקבות שורה של צווי גירוש שמוציאים השליטים הוויזיגותים ריקרד ה-1 וה-2  והמלך סיסיבוט ליהודים שמסרבים להתנצר.
  • גל ההגירה הבא של יהודים מספרד שהוא גם זה שבו מגיעים בני משפחת הכהן סקלי מתחיל בעת מאורעות קנ”א (1391) (ראה תקופת השלטון הנוצרי) שבו מגורשים כל יהודי סיבליה. הפרעות שהתחילו במאורעות קנ”א בסביליה התפשטו לערים אחרות ונמשכו  למרוקו במנוסתם מהפורעים.
  • גל ההגירה האחרון למרוקו הוא זה של גרוש ספרד משנת 1492. ההערכות על מספר המגורשים נעות בין 200000 ל – 800000 ויותר, קרוב ל10% מהם מגיעים למרוקו.

 

 

מסוף המאה ה-1 ועד תחילת המאה ה-8

התקופה שמסוף המאה ה-1 ועד תחילת המאה ה-8 היא התקופה שלפני השלטון המוסלמי שמתחילה בשלטון רומאי, ממשיכה בכיבוש מרוקו ע”י שבטים וונדלים (אמצע המאה ה-5) ומסתיימת בשליטה של הביזנטים. היהודים שמגיעים לצפון אפריקה בתקופה הרומאית הם חלק מאותם יהודים שמפוזרים ברחבי האימפריה לאחר חורבן בית שני והמרד הגדול, והם מתיישבים בערי החוף של צפון אפריקה.

אחרי הדיכוי של “מרד התפוצות” משנת 115 שבו השתתפו קהילות יהודים מצפון אפריקה, מכחידים הרומאים את קהילות היהודים בלוב, מצרים וקפריסין ומרכז היישוב היהודי נע מערבה לכיוון מרוקו. במרוקו הם עוסקים במסחר והם זוכים לשגשוג ופריחה. מועצות הכנסייה שאינן אוהבות את ההצלחה של היהודים מחליטות להגביל אותם ע”י צווי רדיפה. כאשר פולשים הוונדלים לצפון אפריקה מצטרפים היהודים אליהם ולכוחות הברברים במלחמה נגד הרומאים ובעקבות זאת הם זוכים לחסות וחופש דת שמגיעים לקיצם עם הכיבוש הביזנטי שתחת שלטונו בתי כנסת הופכים לכנסיות ויהודים רבים נאלצים להתנצר, חלקם נמלט לעבר הרי האטלס ונטמע שם בין השבטים הברברים.

מתכונים

כמה מילים על המתכונים שלנו
הרשת מוצפת באתרים בהם אפשר למצוא מתכונים מכל הסוגים ומי שמבקש מתכון למאכל כלשהו ימצא שם את רשימת המצרכים ואופן ההכנה של אותו מאכל. האתר שלנו הוא אתר מורשת ובתור שכזה מה שמאפיין את המתכונים שלנו הוא שלכולם יש קשר למורשת המשפחתית ולכן איפה שיכולנו הבאנו גם את ה”מנהג” או ה”סיפור” שקשור באותו מאכל שהם לא פחות חשובים מרשימת המצרכים ואופן ההכנה.
לחלק מהמתכונים יש שתי גרסאות והם מופיעים ברשימה
כשלפניהם הסימן .                  מתכונים שבצידן השמאלי מופיע הסימן * יוכנסו לאתר בהמשך.                                           הקרנטיטה (מופיעה עם הסימן**) שהיא מאפה שנמכר במרוקו בעגלות מיוחדות שברחוב לא הייתה ברשימת המאפים הביתיים של יוצאי דבדו והיא נכנסת לרשימת המתכונים שלנו בגלל שאצל כמה מאתנו שנפגשו אתה במסעות השורשים היא עוררה טעמים של נוסטלגיה.

רשימת המתכונים:

 מרקים
   מרק שעועית    חומוס לשבת  ♦ חומוס דתְסְחִים
 מאכלי דגים
 ♦  דג מבושל    קציצות דגים     סרדין מבושל
 ♦ מז’ואז’ין
קוּסקוּס

 ♦ קוּסקוּס בשרי

   קוּסקוּס חלבי 
סלטים
   ♦  שְלָדָה (shlada)    סלט תפוזים   סלט כרפס*
   פְלְפְלָה מוּקְלִייָה *
מאפים
  קצת על התה המרוקאי   בּייגָלֶה רך   מוֹנָה  Mona
 ♦ רְג’יפה-rgheifa    ספנְג’  ♦ מז’אוז’
 ♦ בּייגָלֶה מָלוּח  ♦ קָרנטִיטָה **      מצ’חומה
מיוחדים
 ♦ טחול ממולא מז’ואז’ין סלט תפוזים
 ♦ תְרְפַס (Terfesse)    
   שולחן השבת
   שְלָדָה (shlada)   מעקודה   מְעֶקְדָת
  דג מבושל   חומוס לשבת   חָמִין 
 ♦ ארטישוק 
   מאכלי חגים
  ראש השנה
  בשר ראש *  ♦ לפתן חבושים
יום הכיפורים
 ♦ חבושים (ספרג’ל) עם בשר  ♦  לפתן חבושים  ♦ מונה
      פורים
 ♦ זיתים מבושלים עם בשר  ♦ טחול ממולא  
פסח
 ♦ חרוסת  ♦ חמין פוּל    חוּרשוּף *
 ♦ תסוּקְיָה
   
מימוּנָה
 ♦ מזָ’אוּז’   ♦ קוּסקוּס חלבי   ♦ רָאיְיב  – Rayeb
   ט”ו בשבט – שבת שירה
 ♦ אשרְשְם
   חנוכה
  ספנְג’ – Sfenj

 

 

 

 

 

 

טחול ממולא

הטחול הממולא נחשב למעדן ייחודי הן בטעמו והן במראהו, למרות שנהגו לאכול אותו בסעודת פורים הוא איננו מזוהה עם חג מסוים, ובכל זאת הכנה ואכילת טחול סימלה חגיגיות ומי שהכין טחול ממולא חזקה עליו שהוא מזמין אליו חבר או שניים לסעוד עמו כי אכילת טחול היא חוויה שאותה נהוג היה לחלוק עם אחרים.

מצרכים:
1 טחול גדול.
3 שקיות פטרוזיליה.
300 גרם שומן לב.
1 ק”ג טחולי עוף.
3 ראשי שום
תבלינים:
1 כפית גדושה פלפל שחור, חצי כפית מלח, רבע כוס שמן

1 כפית שאטה (לאוהבי חריף).
הכנות מוקדמות:
* להרתיח מים ולהכניס את הטחולים במשך 1/2 שעה, לאחר מכן להעביר למסננת ולשטוף במים קרים.
* לשטוף את הפטרוזיליה ולקצוץ דק.
* לנקות את השום ולפרוס לפרוסות.
* לשטוף ולנקות את שומן הלב מהעור (משתמשים רק בחלק של השומן עצמו), חותכים לקוביות קטנות כ 1 ס”מ.
* לחתוך את הטחולים לחצאים.
* מערבבים את כל החומרים בקערה, מתבלים ומערבבים היטב עם הידיים.
אופן ההכנה:
בעת הקנייה לבקש מהקצב שיפתח את הטחול לאורכו (אמור להיראות כמו כיס פתוח מצד אחד).
למלא מחצית מהטחול בתערובת המילוי, לסגור בעזרת חוט ומחט ואז לדחוס את המילוי לחלק התפור, להמשיך למלא את הטחול ולתפור מדי פעם עד שמגיעים לקצה הטחול.    מניחים תבנית ח”פ גדולה
בתוך תבנית מהתנור.

למזוג 1/2 כוס שמן בתבנית הח”פ ולמרוח על כל התבנית והטחול.                                      
להכניס לתנור שחומם מראש ל-200 מעלות.
לאחר כחצי שעה להוציא את הטחול, לדקור באמצעות מזלג 7-8 פעמים לאורך הטחול, להפוך את הטחול ולדקור במזלג גם את הצד השני.
להוריד את טמפרטורת התנור ל 170 מעלות, להכניס את הטחול לתנור לעוד חצי שעה.

על מגש האוכל


תְרְפַס (Terfesse)

תְרְפַס הלא הוא הכמהין, הוא סוג של פטריה שגדלה בחולות המדבר וצצה אחרי הגשמים של סוף החורף. לקראת האביב צידי הדרכים באזורים שבהן גדל התרפאס במרוקו, מתמלאות ברוכלים שלצידם מעין גושי בוץ גבשושיים שאותם הם מוכרים במחירים שבמונחים מקומיים נחשבים אמנם מפולפלים, אבל ביחס למחיריהם באיטליה וצרפת שיכולים להגיע לכדי $ 15000 לק”ג (לזנים מסוימים) הם זולים במיוחד.
העונה של הכמהין קצרה במיוחד, ויש אמונה שקושרת את הופעתן אחרי לילות של ברקים, היהודים נהגו לאכול אותן בימים שבין פורים לפסח.
מסתבר שגם בנגב של ארץ ישראל, גדלות פטריות התְרְפְס, ציידי הכמהין מחפשים סימנים של סדקי קרקע בסמוך לשיחים מסוימים כמו שמשונית המדבר שבתמונה.
יהודי מרוקו, למדו מהבדואים (שכמו אחיהם המוסלמים במרוקו אינם נוהגים לאכול אותן) איך לאסוף אותן מהאדמה החולית.

לסבתא זהרה שהייתה ידועה בחיבתה לדליקטסים למיניהם, הייתה כמיהה מיוחדת לכמהין (Terfesse) וגם העובדה שהן נמכרו אך ורק בשוק של באר שבע לא מנעה ממנה להגיע אליהן.
במשך שנים בבוא העונה היא הייתה תרה אחרי בני משפחה שנוסעים לבאר שבע כמו משה גיסי בתקופה שבה שהה שם לרגל עסקים כדי לבקש מהם שיקנו לה תרפס, וכשלא מצאה כזה תמיד היה לה את ידיד נפשה יצחק הבן של דוד אהרן, שהיה נוסע בשליחות מיוחדת כדי למלא את מבוקשה.
את המתכון של סבתא זהרה שיחזרנו באמצעות המאסטר שפית שלנו אחותינו רינה.
מצרכים:
1 – 1/2 ק”ג בשר
1-2 ק”ג פטריות תרפס Terfesse))
3-4 כפות שמן
כפית שטוחה כורכום
1/4 כפית פלפל שחור
מלח
אופן הכנה:
1. ניקוי: פטריות התרפס מחייבות ניקוי יסודי מאד מגרגרי החול שחבויים בחרירים הזעירים שפזורים על פניו. בגלל המרקם העדין הניקוי צריך להיעשות בעדינות ובזהירות. מניחים את הפטריות בתוך קערה ותחת זרם מים מהברז מנקים עם היד בעדינות רבה. יש להקפיד ולנקות בחרירים הקטנים שאם לא כן התחושה של גרגרי החול בחלל הפה תפגום בטעמם העדין של התרפס.
לאחר הניקוי להעביר למסננת, לקלף בעדינות ולחתוך לקוביות של כ- 2 ס”מ.
2. הכנת הבשר: חותכים את הבשר לקוביות ומכניסים לסיר לחץ או לסיר רגיל (לבישול ממושך יותר). מכסים את הבשר במים, מוסיפים את השמן והתבלינים ומבשלים עד שהבשר נעשה רך. אם הבישול הוא בסיר רגיל אפשר תוך כדי הבישול להוסיף מעט מים בהתאם לצורך.
3. הבישול: את הבשר המבושל מעבירים לסיר אחר שאליו מוסיפים את הפטריות החתוכות, מביאים לרתיחה ואז מנמיכים את האש לבישול איטי עד שהנוזלים מתאדים. אם לפני העברת הבשר לפטריות  היו הרבה נוזלים מסירים חלק מהם לפני שמעבירים.
חשוב ! לא לערבב עם כף אלא רק ע”י תנועת ניעור של הסיר.

מאכלי חגים

המתכונים:

          ♣ ראש השנה               ♣ חנוכה   
  בשר ראש* (בהכנה)   ספינז’   
         ♣ יום הכיפורים              ♣ פסח        
   חבושים עם בשר    חרוסת
    לפתן חבושים   תְסוּקִיָה
           פורים   חמין פול          
    זיתים מבושלים עם בשר            ♣ מימונה
    טחול ממולא       מז’אוז’
            טו בשבט   קוסקוס חלבי
    אָשְרְשְם   רָאיְיבּ

 


יום הכיפורים

חבושים עם בשר
מצרכים:
6 חבושים גדולים.
1 ק”ג בשר טרי (אסאדו או מספר 8).
1 כפית כורכום.

1/4 כפית פלפל שחור.
2 כפות סוכר חום
אופן ההכנה:
* לשטוף ולקלף, להרתיח מים בסיר ולהכניס את החבושים עם 3 כפות מיץ לימון.
לאחר רתיחה להנמיך את האש ולכסות את הסיר.
* להמשיך בבישול במשך 15-20 דקות, לכבות את הגז ומיד להעביר למים קרים להפסקת בישול.
* לחתוך את החבושים לשני חצאים וכל חצי ל 9 חלקים (קוביות 2*2 ס”מ), לנקות את החלק הפנימי הקשה.

* לשטוף את הבשר ולחתוך לקוביות (2*2 ס”מ).
* לשים בסיר מעט שמן ולסגור את הבשר.
* להוסיף 3 כוסות מים עד שהבשר מתרכך טוב והרוטב מצטמצם בכ-שליש מהכמות ולהוסיף את התבלינים.
* להכניס לסיר את החבושים להקפיץ מדי פעם (לצורך ערבוב).
בסיום התהליך החבושים צריכים לקבל גוון חום.


♣ לפתן חבושים – ספרג’ל
  (באדיבותה של חנה אמויאל שטיין)

מצרכים:
4-5 חבושים קלופים ופרוסים לפלחים (להסיר את הליבה)
1.5 כוסות סוכר     
1 כוס מים
מקל קינמון
מספר מקלות ציפורן
1 לימון בינוני קטן מקולף וחתוך לפלחים (יש להוציא את החרצנים)
מעט מיץ לימון
אופן הכנה:
לבשל על אש קטנה עד קבלת צבע כתמתם ורוטב סמיך ואז להוריד מהאש

פורים

זיתים מבושלים עם בשר

עד לא מכבר זיתים מבושלים היו תוספת נפוצה בתפריט של אירועים למיניהם וחשוב להבהיר מראש שאין שום קשר ושום דמיון בין הזיתים לפי המתכון שלנו לאלה של האירועים, לא בחומרי הגלם, לא באופן ההכנה, לא במראה ולא בטעם.
כמו במטבוחה (שאצלנו נקראת שלדה) וברג’יפה הנמכרת באריזות, גם לזיתים המבושלים מצמידים לעתים את הכינוי מרוקאי. זאת אמנם מחמאה למטבח המרוקאי אבל מאידך הפער בטעמים כל כך גדול שאי אפשר אפילו לכנות את זה כחיקוי גרוע הדמיון כולו מתחיל ומסתיים בשם.
מצרכים:  (כ- 10 מנות)
2 ק”ג זיתים שבורים עם חרצנים.
1 ק”ג בשר (מספר 8 או אסאדו).
4 בצלים
תבלינים:
1 כפית שטוחה פפריקה.

1 כפית כורכום.
1/4 כפית פלפל שחור
1/2 כוס שמן.
אופן ההכנה:
הכנת הזיתים
להסיר את החרצנים מהזיתים, להעביר את הזיתים לסיר, להוסיף מים (כיסוי מלא + 2 ס”מ מים), לאחר כ- 1/4 שעה על אש גבוהה, להחליף את המים ולחזור על הפעולה. אחרי ההרתחה השניה, להעביר את הזיתים למסננת.
הכנת הבשר
שטיפה וחיתוך לקוביות בגודל 2 על 2 ס”מ
.
לחתוך את הבצלים לרצועות דקות ולטגן עד שהבצל משחים.
להוסיף את הבשר.
להוסיף את התבלינים תוך כדי בחישה מתמדת.
להוסיף 3 כוסות מים ולבשל במשך שעה עד שעה וחצי, לבדוק בעזרת מזלג את ריכוך הבשר, במידה והבשר רך להוסיף את הזיתים.
במידה וחסר רוטב זה הזמן להוסיף כוס מים, אחרי הרתיחה, להנמיך את האש.
לקראת סיום לטעום ולשפר טעמים.  

 

טחול ממולא

הטחול הממולא נחשב למעדן ייחודי הן בטעמו והן במראהו, למרות שנהגו לאכול אותו בסעודת פורים הוא איננו מזוהה עם חג מסוים, ובכל זאת הכנה ואכילת טחול סימלה חגיגיות ומי שהכין טחול ממולא חזקה עליו שהוא מזמין אליו חבר או שניים לסעוד עמו כי אכילת טחול היא חוויה שאותה נהוג היה לחלוק עם אחרים.

מצרכים:
1 טחול גדול.
3 שקיות פטרוזיליה.
300 גרם שומן לב.
1 ק”ג טחולי עוף.
3 ראשי שום
תבלינים:
1 כפית גדושה פלפל שחור, חצי כפית מלח, רבע כוס שמן

1 כפית שאטה (לאוהבי חריף).
הכנות מוקדמות:
* להרתיח מים ולהכניס את הטחולים במשך 1/2 שעה, לאחר מכן להעביר למסננת ולשטוף במים קרים.
* לשטוף את הפטרוזיליה ולקצוץ דק.
* לנקות את השום ולפרוס לפרוסות.
* לשטוף ולנקות את שומן הלב מהעור (משתמשים רק בחלק של השומן עצמו), חותכים לקוביות קטנות כ 1 ס”מ.
* לחתוך את הטחולים לחצאים.
* מערבבים את כל החומרים בקערה, מתבלים ומערבבים היטב עם הידיים.
אופן ההכנה:
בעת הקנייה לבקש מהקצב שיפתח את הטחול לאורכו (אמור להיראות כמו כיס פתוח מצד אחד).
למלא מחצית מהטחול בתערובת המילוי, לסגור בעזרת חוט ומחט ואז לדחוס את המילוי לחלק התפור, להמשיך למלא את הטחול ולתפור מדי פעם עד שמגיעים לקצה הטחול.    מניחים תבנית ח”פ גדולה
בתוך תבנית מהתנור.

למזוג 1/2 כוס שמן בתבנית הח”פ ולמרוח על כל התבנית והטחול.                                      
להכניס לתנור שחומם מראש ל-200 מעלות.
לאחר כחצי שעה להוציא את הטחול, לדקור באמצעות מזלג 7-8 פעמים לאורך הטחול, להפוך את הטחול ולדקור במזלג גם את הצד השני.
להוריד את טמפרטורת התנור ל 170 מעלות, להכניס את הטחול לתנור לעוד חצי שעה.

על מגש האוכל

 

ט”ו בשבט – “שבת שירה” 

אָשְרשְם

“אָשְרְשְם” הוא מאכל עשוי מחיטה שקשור ב”שבת שירה” הסמוכה לט”ו בשבט.
את מנהג אכילת ה”אָשְרְשְם” קיבלנו כמו שהוא, מבלי לתהות יתר על המידה על מקורו ואילו נדרשנו לכך יש להניח שהיינו קושרים את מוצאו לעיירה דבדו או אולי כמנהג של יהודי מרוקו.
אבל ככל הנראה שורשיו של מנהג זה נעוצים עמוק מאד בהיסטוריה של עם ישראל שנפלה בחלקנו הזכות להתחקות אחריו ועל כך אפשר לקרוא בדף  “חגים ומועדים”.
מצרכים:
1/2 ק”ג חיטה רגילה
שמן
כורכום, מלח
אופן הכנה:
לנקות היטב את החיטה, לברור ולשטוף
לשים בסיר, לכסות במים מעבר לגובה החיטה ולהשרות לילה שלם
להוסיף מלח, שמן וקצת כורכום
לבשל על אש נמוכה, לבחוש מידי פעם ולטעום עד שהחיטה נעשית רכה (אפשר לבשל גם יום שלם)

 

פסח

מתכונים: חרוסת, תסוקייה וחמין פול
חרוסת

המטבח המרוקאי היה כידוע נחלתן הבלעדית של נשים, הן אלה שקבעו את התפריט והכינו את המאכלים והן אלה שֶׁמִּלְצְרוּ, פינו את השולחן ושטפו את הכלים.
למעט הימים של ערב פסח ההגמוניה הנשית במטבח הייתה מוחלטת,
ומה שנשתנה בימים שלקראת פסח משאר הימים, היה שאלה היו כנראה הימים היחידים בהם אפשר היה לפגוש גברים היושבים להנאתם במטבח ומוציאים את הפולים הירוקים מתרמיליהם, או מקלפים את גבעולי החורשוף.
והנה יש לנו גם מתכון שהוא פרי עטו של גבר שגם נכתב בעטו שלו והגבר הזה הוא דויד הכהן סקלי בנו של דוד משה זכרם לברכה.
לדוד משה הייתה חנות תבלינים בעיר העתיקה של עכו ולימים כשהוא נפטר בעל החנות ששכנה מולו, אדם בשם מלכא, שהעריץ וכיבד מאד את דוד משה, החליט להסב את חנותו לחנות תבלינים וכיום היא חנות גדולה ומצליחה.
בנו של דוד משה דויד שבמשך שנים ארוכות עבד ב”תנובה”, החליט גם הוא ללכת בדרכי אביו ופתח חנות לפירות יבשים ותבלינים במרכז המסחרי של עכו ואולי המפגש שבין העיסוק בפירות יבשים עם הזיכרונות מהחרוסת של האימא סעודה ז”ל הוא זה שהוליד את המתכון לחרוסת הכתוב בכתב ידו.
לקראת ליל הסדר נהגו דויד ואשתו סוזן ז”ל להכין קערה גדולה של חרוסת, ולכדרר ממנה כדורים, שאותם חילקו לעשרות שקיות של חמישה כדורים אותן הוא חילק ללקוחותיו.

 

 

כאן המקום להזכיר את מנהגם של יהודי דבדו להדביק פיסות קטנות מהחרוסת על המזוזה. לקריאה על המנהג לחץ כאן

 

 תְסוּקְיָה

את התְסוּקְיָה אכלו אך ורק  בימות הפסח ובעיקר בארוחת הצהריים של החג הראשון של פסח. המנה כוללת שלוש מנות משנה: מרק עיסתי שמתקבל ממצות אותן שוברים לחתיכות קטנות ומכניסים למרק, וירקות  ובשר שהתבשלו בתוך המרק.
שלא כמו מנהגים אחרים שצריך להתחקות אחר השורשים שלהם את מקורו של המנהג הזה קל מאד לנחש.
המצות במרוקו היו עבות וקשות והיו תחליף פחות מוצלח ללחם מאשר המצות של הארץ שהן דקות ופריכות ואם כך במקום שכל אחד יטבול לעצמו את המצה במרק מכינים מאכל שבו המרק מוגש כשמצה כבר טבולה בתוכו.
המצות של הארץ אמנם פריכות יותר אבל גם להן קשה לשהות בסביבה של מרק מבלי לטבול בתוכו, תוסיפו לזה את כוחו של המנהג ואת המלאכה הנעימה של שבירת המצות הפריכות לחתיכות ואין פלא שהמאכל המשיך במשך תקופה ארוכה לככב בשולחן החג הראשון של פסח.

מצרכים:
בשר
דלעת
לפת וקישואים, לפי יחס של יחידה אחת לשלושה ארבעה סועדים
קוסברה, מלח, כורכום ושמן
אופן הכנה:
מכניסים לסיר עמוק את המים והבשר ומבשלים עד אשר הבשר רך (לפחות שעתיים).
כשהבשר נעשה רך מוסיפים את הדלעת הלפת והקישואים. לפת לחתוך לארבע חלקים וקישואים לשניים שלושה חלקים בהתאם לגודל הקישוא.
לשים קוסברה כשהיא קשורה באופן שיקל להוציא אותה בתום הבישול.
להוסיף מלח, מעט כורכום ומעט שמן.
שוברים בין כפות הידיים את המצות לחתיכות קטנות.
מפרידים את הירקות וכן את הבשר מן המרק למגשים נפרדים.
מוסיפים את המצות השבורות למרק כחמש דקות לפני ההגשה.


חמין פוּל

למרות שהעדה המרוקאית נמנית על אוכלי הקטניות בחג הפסח, המנהג הוא שלא לאכול חומוס וזאת משום הצליל הדומה שיש בשפה היהודית המרוקאית לשתי המילים חומוס (חְמְס) וחָמֶץ (חְמֵס) .
אז מה עושים עם החמין של השבת… פשוט במקום החומוס שמים פול.
דודה שמחה הייתה משתמשת בפול היבש אך יש מי שמשתמשים גם בפול הרגיל.
והרי המתכון.
• משרים את הפול במים ללילה שלם. (שלא כמו בהשריה של החומוס שבה אפשר גם עם סודה לשתייה בהשרייה של הפול אין להשתמש בסודה לשתייה)
• שוטפים את הפול וממשיכים לפי ההוראות במתכון של החמין הרגיל

 

חנוכה

סְפְנְז’

אמנם הספינז’ מופיע אצלנו תחת חג החנוכה בקטגוריה של מאכלי חגים אבל למעשה את הספנז’ נהגו לאכול באירועים שונים וגם בסתם יום של חול כשבא קצת להתכייף ולפנק.
ביום שלמחרת החתונה המתינו לכלה סיניות (מגשים) עמוסות בספנז’.
שלא כמו הסופגניות עם המרקם הבצקי הדחוס המרקם של הספנז’ אוורירי מאד אבל מסתבר שהאוויר הזה כולא בתוכו מטען של קלוריות גדול יותר מזה של הסופגניה – עפ”י הדיאטנית בתיה אלימלך 342 קל’ ביחידה אחת של ספנז’ לעומת 320  של הסופגניה. 
אבל כנגד הקלוריות המתווספות לגוף יש את הטעם ונדמה לי שרבים יסכימו כי במבחן של עלות הנמדדת במונחים של קלוריות לעומת תועלת הנמדדת במונחים של טעם, הספנז’ מנצח את הסופגנייה ללא עוררין.
יש בידינו את המתכון של דודה שמחה ומתכון שהגיע אלינו מאוג’דה.
מתכון 1: המתכון של דודה שמחה
מצרכים:
1 שקית שמרית
מים (עד בצק דליל כ- 3 וחצי כוסות) 
כפית וחצי מלח
קילו קמח
שמן לטיגון עמוק
אופן הכנה:
מערבבים את כל החומרים בקערה גדולה. הערבוב נעשה באצבעות פתוחות שמרימות את הבצק מתחתית הקערה אל פני הבצק.
לכסות את הבצק ולהתפיח.
להרטיב ידיים ולערבב שוב (להוצאת האוויר).
להתפיח בפעם נוספת (עד הכפלת הנפח).
לחמם שמן עמוק חם מאוד.
להרטיב את הידיים, למרוח על הידיים בעדינות מעט מים, לקחת מקערת הבצק מעט ממש מקצה הקערה.
להכניס את שני האגודלים ליצור עגול ולהניח בשמן.
לסובב לאט לאט את הקערה וכל פעם לקחת כמות מספקת לספנז’ אחד.
להשתדל שלא “לשחק” בבצק, לא ללוש יותר מידי ולא לחשוש מזה שהבצק דליל ונוזלי.
כשהספנז’ מזהיב (רואים בצדדים) להפוך ולהוציא.
לפזר סוכר ולהגיש עם כוס תה מרוקאי
מתכון 2: המתכון מאוג’דה
מצרכים:
1/2 ק”ג קמח חיטה דורום
1/2 ק”ג קמח חיטה רך
כפית אניס טחון
כף שומשום

כפית שמרים לאפיה
שקית אבקת אפיה
1/2 כפית מי מלח
שמן לטיגון

אופן הכנה
1.
מנפים את שני הקמחים יוצרים גומה שבה שמים את האניס, השומשום, השמרים, אבקת האפיה, המלח ואת המים הדרושים לקבלת בצק מעט רך ודביק.
2. מקציפים ביד את הבצק הזה עד שהוא אלסטי וקל. לכסות אותו ולתת לו להתרומם במקום מוגן מזרמי אוויר.
3. מחממים את השמן משרים את היד במים קרים, לוקחים כופתא בין האגודל לאצבע, יוצרים חור במרכזה ומטגנים בשמן החם.
4. להספיג את הסופגניות על מגבות נייר ולהגיש אותן חמות.

 


 

מימונה

מתכונים: קוסקוס חלבי, מז’אוז’ וראָיֶיבּ
למתכון של הקוסקוס החלבי לחץ כאן 
מְזָ’אוּז’

כמו הספנז שמסמל את חג החנוכה אבל אינו ייחודי רק לו כך גם המז’אוז’ שהפך לסמל לחג המימונה אבל אפשר היה לפגוש אותם בשעות הבוקר של אירועים חגיגיים ובסתם ימים של חול שבא קצת להתכייף ולפנק.
ברשימת המתכונים שלנו ישנו מתכון של סרדינים בשם מז’אווזין שפירושו משודכים או מזווגים וזהו גם המקור לשם מז’אוז’ שנובע מזה שהם באים משודכים בזוגות.
בארץ שומעים הרבה יותר על המופלטה שהיא המקבילה של המז’אוז’ שלנו בקרב עדות אחרות של יוצאי מרוקו ויוצאי צפון אפריקה.
גם המז’אוז’ וגם המופלטה הם מאפים עשויים בצק שאותו מכינים במהירות במוצאי חג הפסח. ההכנה נעשית ע”י מתיחת הבצק על מגש משומן באמצעות ידיים משומנות והנחתו על גבי מחבת מיוחדת.
המנהג היה שלפני שהאורחים מתחילים להגיע מתכנסים בני המשפחה סביב שולחן המימונה ואבי המשפחה מברך בזה אחר זה את האישה והילדים כשבתום הברכה הוא מגיש למי שאותו בירך מז’אוז’ מקופל מרוח בדבש. במרוקו נהגנו לנשק את ידי האב עם קבלת המז’אוז’ ובארץ מסתפקים בנשיקות בשני צידי הלחיים.
מיותר לציין שלצד המז’אוז’ תמיד יש את כוס התה.
בהיותי ילד קטן גיליתי שבעדה שלנו נהגו שלא לאכול לחם גם ביום של איסרו חג אלא להסתפק באכילת מז’אוז’ וכשביקשתי הסבר מדוע אי אפשר לאכול לחם גם כשחג הפסח כבר מאחורינו קיבלתי הסבר (ראה מצגת מימונה) שרק בחלוף השנים למדתי להעריך את גדולתם של אלה שהגו אותו והקפידו עליו.

מצרכים:
1 קילו קמח      
3.5 כוסות מים
2 כפיות מלח
אופן הכנה:
לערבב הכל במיקסר
לקָמֵח מגש
להניח לפחות ל 10 דקות
לקרוץ עיגולים (הבצק דביק) ולסדר במגש
להמיס חמאה
לשטח עיגול, על משטח משומן,למרוח בחמאה הרכה לקפל קיפול משולש – מלמטה אל האמצע מלמעלה אל האמצע, למרוח בין השכבות ומסביב ומצד ימין לאמצע ומצד שמאל לאמצע.
להחזיר אל המגש המקומח ולהניח
את השלב הבא להתחיל לפי הסדר (לתת מקסימום זמן מנוחה לכל מז’אוז מרוח)
לקחת אחד אחד, לפתוח בעזרת שתי הידיים, למתוח למרוח עוד חמאה ולשים במחבת, אחרי מספר רגעים להפוך ו…שוב למרוח.

 

הרָאיֶבּ מהמימונה של נורית ודוד

רָאיֶיב – Rayeb

• מוזגים לקנקן 1 ליטר חלב ומוסיפים לו 1/3שמנת חמוצה ו-2 אשל
• סוגרים את פתח עם בד וכורכים סביב עם גומיה
• מניחים במקום שבו הטמפרטורה אינה נמוכה מידי (מטבח למשל) למנוחה של כ – 15 שעות.

מאפים

 קצת על התה המרוקאי

  רג’יפה

  בייגלה מלוח

בייגלה רך

 מונה

  ספינז’

  מז’אוז’

  מצ’חומה

קרנטיטה


לפני המתכונים קצת על התה המרוקאי

המאפים המרוקאים קשורים באופן ישיר לתה המרוקאי ועפ”י רוב צמודים אליו ולכן קודם שאנחנו מספרים על המאפים ראוי שנקדיש כמה מילים למקומו של התה בקרב היהודים ביישובים בהם התגוררו יוצאי דבדו וכנראה בקרב כלל יהודי מרוקו.
“שעת התה” ו”מסיבת התה” הם מושגים שמוכרים לנו מהתרבות של העם הבריטי אבל למָעֶט הראוותנות והססגוניות המופרזים הם מזכירים מאד את ההתייחסות של יהודי מרוקו אל התה.
אצל יהודי מרוקו “שעת התה” (שבעדה שלנו נקראה תסְרְיֵיק) הייתה ארוחה ביניים יומית קלילה אותה אכלו בין ארוחת הבוקר לארוחת הצהריים, סוחרים יהודים שיכלו היו מתפנים מעיסוקם כדי להגיע לביתם ל”שעת התה” ולעתים בימים של עומס “שעת התה” הייתה עושה את דרכה אליהם.
לשתיית תה היה מעמד מיוחד גם במפגשים בין חברים וגם ב”פרלמנטים המשפחתיים” שבבית של סבתא היו מתכנסים כמעט מידי יום והיו למעין “מסיבות תה”.
התה הוגש בקומקום מסורתי שנקרא בְּרָאד שהיה מונח במרכזו של מגש נחושת הנקרא סֶניִיָה וסביבו כוסות התה, ואם כבר אנחנו מזכירים את הבְּרָאד הנה גירסה מעניינת למקורו של השם אותה הציע אבי (של עליזה) תוך כדי שיחה על כוס תה.
אם כן לגרסתו של אבי השם בְּרָאד ניתן לקומקום הזה בגלל שהוא פשוטו כמשמעו מקרר את התה, שהרי בשפה המרוקאית פירוש המילה בְּרָאד הוא  “זה שמֵקָרֶר” וזה גם מתיישב עם ההסבר הבא על צורת המזיגה של התה.
שָאפּוֹ לאבי 🙂

סבתא זהרה מוזגת תה

מזיגת התה מן הקומקום הייתה מלאכת אומנות וטקס בפני עצמו, בתנועת משיכה עולה היד האוחזת בבְּרָאד גבוה למעלה ומזיגת התה לכוס נעשית תוך כדי מהלך הירידה לעבר הכוס. מסתבר שלמזיגה הטקסית מגבוה יש תפקיד מעשי והיא נועדה לקרר את התה הנמזג ע”י “זמן אוויר” ארוך יותר.
ולקינוח סרטון קטן על אמנות מזיגת התה.

בייגלה מלוח

גרסה 1: המתכון של דודה שמחה
מצרכים:

1 ק”ג קמח
2 כוסות מים
שמרית או קובית שמרים טריים
2.5 כפיות גדושות מלח

אופן הכנה:
– אם משתמשים בשמרים טריים:
 לָשִׁים את השמרים בקערית קטנה עם 2 כפות קמח 2 כפות סוכר וכוס מים חמים להוסיף את השמרים ולהניח להם לתפוח.
– אם משתמשים בשמרית
• מוסיפים לתערובת הכללית ללא לישה של השמרים.

 לשים את הקמח בקערת מיקסר .
 מוסיפים את יתר החומרים (פרט למלח) ומערבבים ואז מוסיפים את המלח.
ממשיכים לערבב עד אשר הבצק אחיד
• מכסים את הקערה ומ
תפיחים פעם אחת
• חותכים את הבצק לחתיכות גדולות מגלגלים גלגול קל עוטפים בניילון ומניחים למנוחה קצרה.
• יוצרים “נחשים” ומחזירים לניילון.
 לוקחים כל חתיכה ליצור עיגול לחתוך בסכין את הקצוות ולהכניס שוב לניילון
למרוח ביצה+ שומשום
לחמם מראש תנור
להחליש מעט
להכניס את התבניות
האפיה מהירה בזכות המלח בבצק.

צילם: דודי כהן

גרסה 2: המתכון של דודה רינה
מצרכים:
1 ק”ג קמח
1 כף סוכר
1 כוס שמן
1.5 כפיות מלח
2 אבקת אפייה
שומשום
2 – 1.5 כוסות מים
אופן הכנה:
• מוסיפים את הסוכר והמלח למים ומערבבים.
• לָשִׁים את הבצק עוטפים בניילון ושמים למנוחה של כרבע שעה.
• מחלקים את הבצק לכדורים קטנים בגודל של כדור פינג פונג.
• מגלגלים ל”נחש” ומחברים את הקצוות.
• מניחים בתבנית על נייר אפייה, מורחים ביצה ומפזרים שומשום.
• אופים בתנור שחומם קודם בחום של 1900.

 

בייגלה רכים
מצרכים:

1 ק”ג קמח           
2-2.5 כוסות מים
1 כוס שמן
אניס/קימל
סוכר וניל
1 כוס סוכר
1 שמרית
קורט מלח
לערבב וללוש, אפשר להלין במקרר
אחרי שיוצרים ביגלה להשאיר שוב להתפחה.
למרוח ביצה, שומשום.

 

מוֹֹנָָה – MONAH

מצרכים:
1 ק”ג קמח
2.5 כוסות קמח
1.5 כוסות שמן
קימל
קליפת לימון (הרבה)
1.5 כוס סוכר
3 ביצים
1 שמרית או קוביית שמרים טריים.
אם משתמשים בשמרים טריים:
לשים את השמרים בקערית קטנה עם 2 כפות קמח 2 כפות סוכר וכוס מים חמים להוסיף את השמרים ולהניח להם לתפוח
אם משתמשים בשמרית – מוסיפים לתערובת הכללית ללא שלב זה.
בינתיים לשים  בקערה את יתר החומרים קודם את הסוכר, קליפת לימון השמן והביצים לטרוף ולהוסיף את הקמח והמים ואח”כ שאר החומרים.
לערבב עם כף ואח”כ ללוש ביד אחת, אם הבצק קשה להוסיף מעט מים.
לערבב  ללוש להעביר לקערה משומנת, לכסות, להתפיח (כדאי להניח במקום חם בבית בחורף אפשר לחמם מעט מים ולהניח את קערת הבצק בתוך קערת המים החמים).
אחרי שתפח בפעם הראשונה לשמן את הידיים ולערבב מעט את הבצק, לכסות שוב עם הניילון ולהתפיח פעם שניה.
לחלק לעיגולים ליצור טבעות עגולות
למרוח ביצה
לאפות בתנור חם
להחליש לחום בינוני ולאפות.

 

 

 

 

 

 

 

רג’יפה – rgheifa

בימי הזוהר שלה תפסה הרג’ייפה את המקום הראשון ברשימת המאפים שהוגשו לצד התה המרוקאי ועפ”י רוב היא פינתה את מקומה למאפים אחרים רק באירועים מיוחדים.
הרג’ייפה באה במגוון של גרסאות עובי, צורה, פריכות ומתיקות ואפילו בתוך בני אותה משפחה אפשר להבחין בניואנסים שונים שלה.

גרסה 1: המתכון של דודה שמחה
מצרכים:
1 ק”ג קמח

1 כוס שמן           
1/2 כוס סוכר
2 כוסות מים
גרגרי אניס

אופן הכנה:
♦ לָשִׁים במיקסר

♦ להניח לפחות לחצי שעה
♦ לחתוך לפרוסות עבות ולהניח בשקית
♦ להעביר פרוסה במכונת הבצק,(מכונת פסטה לקפל לשניים ולהעביר שוב להתחיל מהצד הפתוח של הקיפול, להמשיך לקפל ולהעביר מספר פעמים,עד שנשמע פצפוץ של בועת האוויר.
♦ במהלך ההעברה במכונת הפסטה להשתדל
♦ ליצור צורה מרובעת אסופה ולא להניח לבצק “להתפזר ולהתפשט”
לחתוך לגודל הרצוי.
♦ “לצבות” בין ציפורני האגודל והאצבע וליצור שורות שורות של חורים צפופים.
♦ לסדר בתבנית ולאפות בחום בינוני גבוה.

צילם:דודי כהן

גרסה 2: המתכון של דודה רינה
מצרכים:
1 ק”ג קמח מנופה
2 חב’ אבקת אפייה
כפית גדושה מלח
1.25 כוס סוכר
2.5 כוסות מים

 אופן הכנה:
♦ לָשִׁים במיקסר עד לקבלת בצק אחיד
♦ להכניס את הבצק לשקית ניילון ל- 10 דקות
♦ לפרוס את הבצק לפרוסות בעובי של 1 ס”מ
♦ לפזר מעל קמח ולהדק בעדינות את הקמח לבצק
♦ לרדד כל פרוסה במכונה על מספר 1 פעמיים ולהניח על מגבת.
♦ להעביר את המכונה למספר 3 ולהעביר שוב כל חתיכת בצק 2-3 פעמים (תלוי בעובי)
♦ לחתוך עם גלגלת לגודל הרצוי
♦ ליצור את ה”עיניים” שברג’ייפה בעזרת גלגלת מיוחדת או עם מזלג
♦ לחממם תנור ולאפות בחום של 200-220 (תלוי בתנור) במדף האמצעי.

 

סְפְנְז’

אמנם הספינז’ מופיע אצלנו תחת חג החנוכה בקטגוריה של מאכלי חגים אבל למעשה את הספנז’ נהגו לאכול באירועים שונים וגם בסתם יום של חול כשבא קצת להתכייף ולפנק.
ביום שלמחרת החתונה המתינו לכלה סיניות (מגשים) עמוסות בספנז’.
שלא כמו הסופגניות עם המרקם הבצקי הדחוס המרקם של הספנז’ אוורירי מאד אבל מסתבר שהאוויר הזה כולא בתוכו מטען של קלוריות גדול יותר מזה של הסופגניה – עפ”י הדיאטנית בתיה אלימלך 342 קל’ ביחידה אחת של ספנז’ לעומת 320  של הסופגניה. 
אבל כנגד הקלוריות המתווספות לגוף יש את הטעם ונדמה לי שרבים יסכימו כי במבחן של עלות הנמדדת במונחים של קלוריות לעומת תועלת הנמדדת במונחים של טעם, הספנז’ מנצח את הסופגנייה ללא עוררין.
יש בידינו את המתכון של דודה שמחה ומתכון שהגיע אלינו מאוג’דה.
גרסה 1: המתכון של דודה שמחה
מצרכים:
1 שקית שמרית
מים (עד בצק דליל כ- 3 וחצי כוסות) 
כפית וחצי מלח
קילו קמח
שמן לטיגון עמוק
אופן הכנה:
מערבבים את כל החומרים בקערה גדולה. הערבוב נעשה באצבעות פתוחות שמרימות את הבצק מתחתית הקערה אל פני הבצק.
לכסות את הבצק ולהתפיח.
להרטיב ידיים ולערבב שוב (להוצאת האוויר).
להתפיח בפעם נוספת (עד הכפלת הנפח).
לחמם שמן עמוק חם מאוד.
להרטיב את הידיים, למרוח על הידיים בעדינות מעט מים, לקחת מקערת הבצק מעט ממש מקצה הקערה.
להכניס את שני האגודלים ליצור עגול ולהניח בשמן.
לסובב לאט לאט את הקערה וכל פעם לקחת כמות מספקת לספנז’ אחד.
להשתדל שלא “לשחק” בבצק, לא ללוש יותר מידי ולא לחשוש מזה שהבצק דליל ונוזלי.
כשהספנז’ מזהיב (רואים בצדדים) להפוך ולהוציא.
לפזר סוכר ולהגיש עם כוס תה מרוקאי
גרסה 2: המתכון מאוג’דה
מצרכים:
1/2 ק”ג קמח חיטה דורום
1/2 ק”ג קמח חיטה רך
כפית אניס טחון
כף שומשום

כפית שמרים לאפיה
שקית אבקת אפיה
1/2 כפית מי מלח
שמן לטיגון

אופן הכנה
1.
מנפים את שני הקמחים יוצרים גומה שבה שמים את האניס, השומשום, השמרים, אבקת האפיה, המלח ואת המים הדרושים לקבלת בצק מעט רך ודביק.
2. מקציפים ביד את הבצק הזה עד שהוא אלסטי וקל. לכסות אותו ולתת לו להתרומם במקום מוגן מזרמי אוויר.
3. מחממים את השמן משרים את היד במים קרים, לוקחים כופתא בין האגודל לאצבע, יוצרים חור במרכזה ומטגנים בשמן החם.
4. להספיג את הסופגניות על מגבות נייר ולהגיש אותן חמות.


 

מז’אוּז’

כמו הספנז שמסמל את חג החנוכה אבל אינו ייחודי רק לו כך גם המז’אוז’ שהפך לסמל לחג המימונה אבל אפשר היה לפגוש אותם בשעות הבוקר של אירועים חגיגיים ובסתם ימים של חול שבא קצת להתכייף ולפנק.
ברשימת המתכונים שלנו ישנו מתכון של סרדינים בשם מז’אווזין שפירושו משודכים או מזווגים וזהו גם המקור לשם מז’אוז’ שנובע מזה שהם באים משודכים בזוגות.
בארץ שומעים הרבה יותר על המופלטה שהיא המקבילה של המז’אוז’ שלנו בקרב עדות אחרות של יוצאי מרוקו ויוצאי צפון אפריקה.
גם המז’אוז’ וגם המופלטה הם מאפים עשויים בצק שאותו מכינים במהירות במוצאי חג הפסח. ההכנה נעשית ע”י מתיחת הבצק על מגש משומן באמצעות ידיים משומנות והנחתו על גבי מחבת מיוחדת.
המנהג היה שלפני שהאורחים מתחילים להגיע מתכנסים בני המשפחה סביב שולחן המימונה ואבי המשפחה מברך בזה אחר זה את האישה והילדים כשבתום הברכה הוא מגיש למי שאותו בירך מז’אוז’ מקופל מרוח בדבש. במרוקו נהגנו לנשק את ידי האב עם קבלת המז’אוז’ ובארץ מסתפקים בנשיקות בשני צידי הלחיים.
מיותר לציין שלצד המז’אוז’ תמיד יש את כוס התה.
בהיותי ילד קטן גיליתי שבעדה שלנו נהגו שלא לאכול לחם גם ביום של איסרו חג אלא להסתפק באכילת מז’אוז’ וכשביקשתי הסבר מדוע אי אפשר לאכול לחם גם כשחג הפסח כבר מאחורינו קיבלתי הסבר (ראה מצגת מימונה) שרק בחלוף השנים למדתי להעריך את גדולתם של אלה שהגו אותו והקפידו עליו.

מצרכים:
1 קילו קמח      
3.5 כוסות מים
2 כפיות מלח
אופן הכנה:
לערבב הכל במיקסר
לקָמֵח מגש
להניח לפחות ל 10 דקות
לקרוץ עיגולים (הבצק דביק) ולסדר במגש
להמיס חמאה
לשטח עיגול, על משטח משומן,למרוח בחמאה הרכה לקפל קיפול משולש – מלמטה אל האמצע מלמעלה אל האמצע, למרוח בין השכבות ומסביב ומצד ימין לאמצע ומצד שמאל לאמצע.
להחזיר אל המגש המקומח ולהניח
את השלב הבא להתחיל לפי הסדר (לתת מקסימום זמן מנוחה לכל מז’אוז מרוח)
לקחת אחד אחד, לפתוח בעזרת שתי הידיים, למתוח למרוח עוד חמאה ולשים במחבת, אחרי מספר רגעים להפוך ו…שוב למרוח.

 


מצ’חומה

קשה להפריז בטעמו הייחודי של המאכל הזה שהוא ספק לחם סולת, ספק מאפה סולת. מרקם קשה ופריך שהתמוססות שלו בפה מותירה טעם של עוד ועוד.
כמדומני שהמצ’חומה אינה קשורה בחגים או באירועים כלשהם, אלא נהפוך הוא הייחוד שלה אלא נהפוך הוא, סתם יום של חול הוא המועד המתאים יותר להכנתה.
והרי המתכון: (בקרוב תגיע גם התמונה)
מצרכים:

1 ק”ג סולת
1.5 כוס שמן
1.5 כפיות מלח
2-2.5 כוסות מים
כף יד מלאה אניס
אופן הכנה:
לשטוף את האניס
לערבב בשתי ידיים את כל החומרים עד שהבצק יהיה רך
ללוש עד בצק אחיד
להניח את הבצק למנוחה חצי שעה (אם הבצק ספג את כל הנוזלים להוסיף מעט מים).
ליצור עיגולים גדולים מכל הבצק שני עיגולים
להניח בתנור 250 מעלות חם מאוד
כשמוציאים להניח להתקרר
אופן אכילה:
לפורר ולהוסיף דבש וחמאה (הכי טעים), או מלח
אפשר לשתות תה בלי מצחומה, אבל אי אפשר לאכול מצחומה בלי ליווי של תה .

 

 

קרנטיטה -karantita

הקרנטיטה שהיא מאפה חומוס לא הייתה חלק מהתפריט הקולינרי המשפחתי והיא נכנסת לרשימת המתכונים אך ורק מסיבות של נוסטלגיה.
גב’ נחמדה ששוטטה באתר שלנו הגיעה לדף “רשמי המסע” שם היא נתקלה בסיפור של נעמה על הנוסטלגיה שאחזה באבא שלה דוד, כאשר תוך כדי סיור ב”דֶבְּדוּ” במסגרת מסע השורשים המשפחתי הם נתקלו בעגלה שמכרה לעוברים ושבים את הקרנטיטה.
“בלוטות הטעם של אבא לא חשו את הטעם הזה 50 שנה” ספרה נעמה..”כולנו אכלנו תמורת גרוש אחד”..
יצא לי לא פעם לשמוע מדוד על נפלאות הקרנטיטה שנהג לקנות מהרוכלים באוג’דה לפני העלייה לארץ, ואני יכול רק לדמיין את מה שמפגש פתאומי שכזה עם הקרנטיטה חולל לבלוטות הרגש והנוסטלגיה אחרי שהוא חלף דרך בלוטות הטעם והחך הרדומות. גם כאשר חזר מהטיול הוא המשיך וסיפר בהתרגשות רבה על הרוכל מדבדו עם הקרנטיטה.
“על הדרך” הוא הצליח להגשים משאלת לב רדומה וכדי שאפשר יהיה לסגור את המעגל לדוד, לגב’ הנחמדה ששוטטה באתר ופנתה באמצעות התיבה “צור קשר” כדי לבקש את המתכון ולאחרים שנושאים אתם מטענים וטעמים נוסטלגיים נגיש את המתכון לקרנטיטה שמסתבר שהיא קלה מאד להכנה וכוללת מרכיבים בודדים שגם הם בסיסיים.

מצרכים :
2 כוסות (220ml) של קמח חומוס
1 כוס חלב (אופציונאלי, אפשר להחליף אותה בכוס מים)
3 וחצי כוסות מים

2 ביצים
¼ כוסות שמן
כפית וחצי מלח (או לפי הטעם)
כפית כמון
פלפל שחור

אופן הכנה :
להקציף את הביצים עם החלב (או כוס מים למי שהשתמש במים במקום חלב), מלח, כמון, פלפל שחור ושמן.

ליצוק את תערובת בעדינות על קמח החומוס ולפורר היטב את הגושים.
ליצוק מעל את המים שנותרו, מתקבלת תערובת נוזלית מאוד.
משמנים מחבת בשמן זית ויוצקים מעל את התערובת.
מכניסים לתנור שחומם מראש בחום של 180 מעלות.
מבשלים במשך שעה עד שעה ורבע תלוי בתנור.
בתמונה משמאל: דוד בוחן את מנת הקרנטיטה של דבדו 2014 כאילו היה שופט ב”מאסטר שף” שצריך להחליט אם היא עוברת את מבחן ה”טעם של פעם”.

דגים, מרקים וקוסקוס

 

 ♣ מרקים  ♣ מאכלי דגים
  מרק שעועית   דג מבושל

  מרק חומוס

 סרדינים            

  חומוס דתסחים

סרדין מבושל
    מז’ואז’ין
קוּסְקוּס             

קוסקוס בשר 
           
קוסקוס חלבי   
   

 

מרק שעועית

במרוקו השעועית כיכבה בתפריט של ארוחות הערב. לסיר השעועית היו מוסיפים תפוחי אדמה קלופים, ביצים ועוף .
בזמן הארוחה תפוח האדמה והביצה הקשה היו נמעכים יחד למחית (שנקראה רְּפִיס) שתובלה במלח ופלפל שחור והורטבה ברוטב מתוך המרק שבו התבשלה. לאחר מכן הוגש המרק ולבסוף מנת העוף.
ליד השעועית הוגש בד”כ סלט פלפל ועגבניות קלויים או סלט ירוק.

גרסה 1:
מצרכים:
1 ק”ג שעועית לבנה בינונית.
3/4 כוס שמן, פפריקה, כורכום, כמון, מלח
מעט קוסברה
אופן הכנה:
להשרות במים פושרים למשך כל הלילה, בבוקר מוציאים את המים ומנקים.
מרתיחים מים בסיר ולפני הרתיחה מוסיפים את השעועית ומכסים את הסיר.
אחרי מספר רתיחות מוציאים את המכסה.
מוציאים קצת מהקצף וממשיכים לבשל על אש קטנה. (חשוב להקפיד על הבישול על אש קטנה)
לאחר כמחצית זמן הבישול להוסיף את השמן והתבלינים.
אפשר להוסיף קציצות עוף
את מצב הבישול בודקים מידי פעם ע”י נגיסה קטנה של שעועית בודדת.
את הקוסברה מוסיפים לקראת הסוף.

מרק השעועית של דודה נונה

גרסה 2:  המתכון האחרון של דודה נונה ז”ל
את המתכון הזה רשמתי מפיה של דודה נונה כשלושה חודשים טרם מותה. תחילה חששתי שמא בשל המצב שבו הייתה נתונה המתכון לוקה באי דיוקים אבל לאחר בדיקה עם דודה רינה תבדל”א הסתבר שאת מרק השעועית שלה היא מכינה כמעט באותו אופן.
פרט לתרגום של מספר מילים לא נגעתי ולא שיניתי דבר ממילותיה של דודה נונה. למזלנו יש בידינו גם תמונה של מרק השעועית שלה (עם קציצות) שרוזי בתה צילמה לפני מספר שנים לקראת הכנס המשפחתי.

המתכון:
חצי ק”ג שעועית
לנקות ולשטוף בקערה
חצי שעה השריה
לשפוך ולשים מים בסיר
כְלִיהָ תְגְ’לִי (תן לה לרתוח) חצי שעה במים
בְדָת תְטֵייב (כשהתחילה לרתוח) זִיד שְוּוָאי דְלְמָא ׁׁ(תוסיף קצת מים)
חצי כוס שמן
פפריקה כף מלאה
כורכום פחות מחצי כף
מלח או מרק עוף
שלושה שיני שום
כוסברה לקצוץ ולשים לקראת הסוף
בערך שעה וחצי על אש נמוכה (אחרי שזה רתח)
לקראת הסוף להגביה קצת את האש לכמה דקות (להסמכה)

 

והסלט שתמיד ליווה אותו

 

 מרק חומוס

כמה מילים על מרק החומוס:
שני סוגי מרקים עם תהליך הכנה שונה במקצת, הראשון הוא מָרַקִי יותר

שמקובל היה לאכול אותו בעיקר בארוחות ערב של שבת ולכן נקרא לו חומוס לשבת ואת המרק השני שנקרא חמס דתסחים אכלו בשמחות (בריתות, לידת בת) ובארץ סבתא זהרה נהגה להכין אותו באזכרות לסבא יוסף ואחריה המשיכו עם המסורת רחל של יצחק ודודה רינה
מתקבל עם מרקם סמיך וגרגרים רכים מאד.
ההכנה של החמס דתסחים שמתקבל עם מרקם סמיך וגרגרים רכים, מסובכת יותר ממרק החומוס הרגיל אבל הטעם המשובח בהחלט מפצה על קשיי ההכנה.   

חומוס לשבת

מצרכים:
חומוס סודה לשתייה ( ביחס של 1 כף סודה ל-1 ק”ג חומוס בערך) שן אחת או שתיים של שום שמן, פפריקה, כורכום, מלח
אופן הכנה :
משרים למשך הלילה את החומוס עם הסודה לשתייה בבוקר מחממים את החומוס עם המים של ההשריה (לא להביא לידי רתיחה אלא חימום בלבד). מערבבים שוטפים ומחליפים את המים. מרתיחים ותוך כדי מוציאים עם כף את הקצף שצף למעלה. אחרי שרתח מוסיפים את השמן התבלינים והשום. אם רוצים חומוס עם בשר או עוף מכניסים אותם לסיר אחרי הוצאת הקצף. (מלח לקראת הסוף)


חומוס דתסחים

גרסה 1: המתכון של דודה שמחה
השריה ושטיפה כמו קודם. שמים בסיר מים פושרים (מים שהתחממו מעט), תבלינים ושמן כמו קודם, הכמות של המים קטנה יותר והכמות של השמן גדולה יותר מחומוס לשבת.
מבשלים הרבה זמן על אש קטנה. אם מוסיפים מים להקפיד שהמים יהיו רותחים.

גרסה 2: המתכון של דודה רינה
מצרכים:
1 ק”ג חומוס (הגרגרים הלבנים הגדולים אותם אפשר למצוא בתפזורת או בחבילה הירוקה של שופרסל)     
2 כפות סודה לשתייה   
1/2  כוס שמן קנולה
2 כפות מרק עוף
1 כף גדושה פפריקה
1 כפית כורכום
3-4 שיני שום פרוס
אופן הכנה:
משרים ללילה שלם את החומוס עם הסודה לשתייה
שופכים את המים ושוטפים היטב את החומוס
• לאחר השטיפה מכסים את החומוס במים כך שפני המים יהיו 2-3 ס”מ מעל החומוס
• מביאים לרתיחה (בלי מכסה) ומבשלים לפחות לחצי שעה תוך כדי שמוציאים את הקצף של הסודה לשתייה שמצטבר על פני המים.
• לאחר שכל הקצף נגמר מכסים את הסיר (תוך כדי השארת פתח קטן בין המכסה לסיר) ומנמיכים את האש
• אחרי כחצי שעה בודקים אם החומוס מתחיל להתרכך ואז מוציאים מחצית מכמות המים שנותרה בסיר  ומוסיפים מים מהברז כך שיגיעו עד לגובה פני החומוס
• מוסיפים את השמן, מרק העוף, הפפריקה, הכורכום ואת שיני השום הפרוסות ומבשלים כרבע שעה על אש גבוהה.
• בודקים אם החומוס רך, אם לא רך מוסיפים קצת מים ומבשלים עוד קצת מנמיכים את האש ומבשלים עד שהרוטב מתאדה.

 


מאכלי דגים

הדג המבושל היה (ובבתים רבים עודנו) מרכיב קבוע בכל ארוחה של ליל שבת.
לפני העידן של נסיכת הנילוס הדגים העיקריים שכיכבו בסיר השבת היו הקרפיון והבּוּרִי.
את הדג היו מגישים כשבצידו תערובת העגבניות הפלפל היבש והשום שבפני עצמה הייתה מעדן.
במשפחות שלנו הדג לא טבל ברוטב (אפשר לראות את זה בדג המוכן שבתמונה) והוא היה עובר צריבה בתנור האפייה לאחר הבישול.
משום מה רבים מייחסים את החָרָיְימִה (שהוא דג טריפוליטאי) למטבח המרוקאי ולא היא. 

דג מבושל

מצרכים:
בורי/ נסיכה
עגבניות, גמבה, שום, פלפל אדום יבש ורגיל , שמן, מלח

אופן הכנה:
לשטוף היטב להמליח ולשטוף מחדש את הדגים לבשל מעט בסיר שטוח את כל המצרכים פרט לדגים

להניח את הדגים הרחוצים מעל, להפוך כדי שהטעמים יעברו לשני הצדדים
לבשל בסיר מכוסה.
אחרי שהרוטב מתמעט והדג מתייצב להחליש הלהבה ולכסות.
אם במקרה התחתית נשרפת, אפשר לכסות את הסיר ולכבות את הלהבה – גורם לאידוי והזעה ומרכך את התחתית.
לפזר פטרוזיליה קצוצה
לאפות בתנור


 סרדינים

ניקוי הסרדינים:
שמים את הסרדינים במים ועם סכין מוציאים קשקשים, תופסים מהראש ומושכים החוצה(לאורך) את הלכלוכים. בתבשיל סרדינים לא מוציאים את הקוצים של הסרדין . בטיגון מז’ווז’ין חשוב להוציא גם את הקוצים.

מז’וואז’ין

ראה הוראות ניקוי למעלה
מילוי:
הרבה קוסברה קצוצה דק מאד .
בקערה : שום , הרבה פפריקה , כורכום , מלח (קצת) ושמן .
הכנה:
שמים מהמילוי על פילה אחד של סרדין ומכסים בפילה אחר.
אפשרות 1: בישול
בסיר (רצוי סיר רחב) שמים פפריקה, שום, קוסברה, עגבנייה, ופלפל חריף.
מבשלים קצת מניחים בזהירות את המז’ווז’ין בסיר ומבשלים .
אפשרות 2 : טיגון
טובלים את המז’ווז’ין בקמח ומטגנים בשמן חם

תבשיל סרדינים

הכמויות ל -1 ק”ג סרדינים
שמים מים בסיר בערך שתי כוסות.
בערך 1/2 כוס שמן
מלח, פפריקה
שום – (רצוי השום הירוק בעונה שלו)
מבשלים כ-20 דקות בערך
מוסיפים ביצה אחת או שתיים מערבבים קלות.
אחרי זמן מה הסרדינים מוכנים.

 

קציצות דגים

מצרכים:
קילו אחד מכל סוג שיבחר, לטחון ואו לפורר בכל דרך מקובלת. שמים בקערה מלח, פלפל, כורכום, פפריקה, מספר שיני שום קצוצים (כל המוסיף הרי זה משובח), צרור יפה של כוסברה קצוצה, תפו’א מגורד בפומפייה, חופן יפה של פרורי לחם מסוג משובחים, מעט כמון, להוסיף כמה טיפות מים ומעט שמן.
הכנה:
הכנה וגלגול הקציצות
לערבב את כל החומרים היטב , להכניס את הדג הטחון ושוב לערבב.
יוצרים קציצות שטוחות ו/או עגולות (לקבלת צורה מושלמת של הקציצה מרטיבים קודם את הידיים במעט מים או שמן)
הכנת הרוטב
להוסיף לסיר על גבי האש שמן, פפריקה, לרסק עגבניה או לחתוך חתיכות קטנות, כורכום, קורט מלח, פלפל אדום יבש, אפשרי גמבה או פלפל ירוק מתוק או חריף לאוהבים, להרתיח את כל הכבודה עם כמחצית כוס מים עד כוס (הקציצות תספוגנה את הרוטב) לפזר כוסברה קצוצה.
להביא לבעבוע וזה הזמן להכניס אט אט את הקציצות הנפלאות, להביא שוב לבעבוע ולהנמיך את האש, מידי פעם יש להטות הסיר וליצוק הרוטב עם כף על הקציצות (את הסיר יש לסגור אחרי שמנמיכים האש)
זמן בישול כמחצית השעה

 

קוּסְקוּס

קוסקוס בשרי
 המרק:

  • עוף או בשר, (לא משנה איזה חלק בבשר, לפי בחירה)
  • דלעת, קישואים בצל (כרוב) אפשר גם בטטה, כרפס – לרחוץ ולחתוך לקוביות גדולות
  • כוסברה
  • לתיבול שמן ומלח.
  • בגירסה של אוג’דה הכניסו חומוס למרק(להשרות את החומוס במים פושרים עם סודה לשתיה כפית סודה לשתיה לכל שתי כוסות מים למשך לילה שלם).
  • מבשלים את הבשר החתוך לקוביות גדולות בסיר חם עם מעט שמן
  • החומוס – לרחוץ היטב ולהוסיף לסיר הבשר לפני הירקות.
  • הירקות (חוץ מהכרוב)בחצי השעה האחרונה של הבישול המרק להוסיף את הכרוב כדי לא להשחיר את המרק.

תיבול: את הכוסבורה קשורה או במסננת סגורה להוסיף ממש בסוף הבישול. להוסיף מלח
הקוסקוס:

בסיר קוסקוס (סיר אידוי)

להרתיח מים בסיר התחתון,
לשים את גרגרי הקוסקוס  בקערה. (קוסקוס מוכן משקית)
להוסיף מים רותחים ותוך כדי ערבוב לפורר עם מזלג את הגושים שנוצרים.
להעביר את הקוסקוס לסיר העליון תוך כדי שמפוררים אותו בין האצבעות או בין כפות הידיים.
לבשל על להבה חזקה עד שעולים אדים מכל הקוסקוס (לא רק מהצדדים) בסיר העליון והקוסקוס התאחד.
לקחת את הסיר עם הקוסקוס, להעביר לקערה עמוקה לפורר עם מזלג או בידיים. אחר כך, להחזיק ביד אחת כוס מים וביד השניה לערבב.
להוסיף מים לפי הצורך עד שמרגישים שכל הקוסקוס התאחד. ואין גושים לחים וגושים יבשים.
לקרר את הקוסקוס.
לערבב  מעט בידיים להרים את החלק התחתון למעלה.
להחזיר שוב לסיר העליון ולבשל שוב עד שאדים עולים מכל הסיר.להעביר שוב לקערה הגדולה, למזוג עליו מרק.
לסדר את הירקות מעל ומסביב או בנפרד.

 

קוסקוס חלבי

את הקוסקוס החלבי נהגו להכין כשהייתה סיבה למסיבה, או סתם בימי חול כשבא קצת להתפנק על מאכל לא שגרתי,
בשולחן המימונה של משפחות הכהן סקלי הקוסקוס החלבי לא היה חלק ממאכלים המסורתיים אבל בשנה שבה מימון ז”ל נפטר סבתא זהרה העדיפה להחליף את המז’אוז’ המסורתי בקוסקוס חלבי.
כמעט ארבעים שנה אחרי אותה המימונה, כל מי שטעם את הקוסקוס החלבי ההוא של סבתא ממשיך להעיד עליו שזה לא היה עוד “טעם של פעם” אלא “טעם של פעם בחיים”. זה היה קוסקוס חלבי עם פולים ירוקים שטעמם השתלב עם טעם הקוסקוס בצורה מושלמת.
ומהמימונה של סבתא זהרה למימונה של דוד ונורית שכבר הפכה למסורת רבת שנים וזכתה כבר לאיזכורים מספר באתר שלנו, הפעם אנחנו שבים אליה בשל המקום המכובד שתופס בה הקוסקוס החלבי.
שלא כמו כל הדליקטסים העטורים בשלל גוונים וטעמים שמידי שנה נאלצים להצטופף ביניהם על מנת לפנות מקום בשולחן, זוכה הקוסקוס החלבי למקום של כבוד השמור לו במושב מחומם ביציע השולחן משם הוא משקיף על השולחן כולו.
יש מי שיפסח על ריבה או על מעדן זה או אחר אבל כמעט שאין מי שיפסח על הקוסקוס. על הפופולריות של הקוסקוס של נורית תעיד הקערה העמוקה שעל אף מימדיה הגדולים צריך למלא אותה שוב ושוב.
ולמתכון של נורית: 

משקיף על כולם ממקום מושבו בקצה השולחן

מצרכים:
1 ק”ג קוסקוס
5 כוסות מים מהבריטה
מלח
3/4 – 1/2 כוס שמן
1 בצל שלם
כ- 250 גרם חמאה
1 כוס חלב
סיר להכנת קוסקוס

מושב מחומם ביציע

אופן הכנה:
• שמים את הקוסקוס, המים, השמן וכפית אחת של מלח בקערה מערבבים היטב ומשאירים למנוחה מעת לעת מערבבים ומפוררים כדי שהטעמים ייספגו ובעיקר למנוע היווצרות גושים.
• בסיר של הקוסקוס – לשים מים עד מחצית הסיר, מוסיפים את הבצל, כ- 50 גרם חמאה, וכפית מלח ומרתיחים.
כשהסיר מתחיל להעלות אדים
1. מוסיפים כוס אחת חלב
2. מכניסים את תערובת הקוסקוס למסננת של סיר הקוסקוס ומוסיפים לה בערך 4 מצקות מהמרק שבסיר.
3. לערבב ולפורר כדי למנוע גושים
4. מורידים את הקוסקוס לקערה ומערבבים במזלג ומחזירים לסיר.
5. חוזרים על התהליך משלב 2 עד 4. (אפשר גם שלוש פעמים)
6. כאשר מורידים את הקוסקוס בפעם השנייה נותנים לו לנוח 2- 3 דקות ומוסיפים לו שוב נוזלים לפי הצורך, מלח לפי הטעם ו- 200 גרם חמאה.
7. לערבב היטב כדי למנוע היווצרות גושים.

 

 

שולחן השבת

 

קצת על שולחן השבת

דגים לשבת

מעקודה

מעיקדת

שְלָדָה

  מרק חומוס *

חמין

ארטישוק  

* בהמשך למתכון של מרק החומוס  מופיע גם מתכון לחומוס דתסחים שנהוג היה להגיש באירועים שונים.

 

לפני המתכונים קצת על שולחן השבת

התפריט של ארוחות ערב שבת היה כמעט ללא שינוי, השלדה והמעקודה שהוגשו אמנם גם בימי חג, הפכו עם הזמן לסמל הקולינרי  של השבת.
לצד השלדה שמקומה בשולחן השבת היה קבוע, אפשר היה לפגוש סלטים כמו סלט ירקות, סלט כרפס, סלק אדום (בָּרְבָּר), גזר מרוקאי. עפ”י רוב הסלטים לא הוגשו כמנה בפני עצמה אלא “ליוו” את הארוחה לכל אורכה.
המנה הראשונה היתה דג (בימים ההם זה היה עפ”י רוב קרפיון) ולצידו המעקודה או המְעֵקְדָה (מעקודה אישית עשויה בצורת לביבה).
המנה העיקרית הייתה מרק חומוס (שהוגש כמעט אך ורק בערב שבת) שבו התבשלה מנת הבשר (עוף או קציצות בשר).
הקינוח של סעודות השבת היה ארטישוק, אבטיח או פירות העונה.
ואם כבר מדברים על קינוח נספר שלסלט החסה היה מעמד של מנת קינוח ונהגו להגיש אותו אחרי ארוחת החמין ולא כחלק מהסלטים. אני זוכר שמעת לעת תהיתי מה לחסה ולקינוח וביני לבין עצמי חשבתי שזה כנראה בגלל שיש בה בחסה משהו מרענן.
והנה שנים רבות אחרי, אנחנו מגלים שחסה מכילה כמות עצומה של כלורופיל, עשירה בסיבים ותאית ובמילים אחרות כל מה שנדרש כדי לעכל ארוחה “כבדה” כמו החמין. איך הם הגיעו לתובנה הזאת ? אין לי תשובה ואפילו לא השערה.


מָעְקוּדָה

צילם: דודי כהן

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

צילום: דודי כהן

מצרכים:
10 ביצים
9 תפו”א
1 כפית כורכום
1/2 כפית פלפל שחור
1.5 כפיות מלח
מעט כוסברה קצוצה
סיר 4.5 ליטר (מס’ 24)
אופן הכנה:
מקלפים את תפוחי האדמה חותכים לקוביות ומבשלים עד שהם נעשים רכים.
• מעבירים למסננת להגרת כל הנוזלים.
• מעבירים לקערה ומרסקים עד שהמרקם נעשה חלק.
• מפרידים בין החלמון לחלבון של הביצים.
• מוסיפים למחית תפוחי האדמה את החלמונים שהופרדו ואת החלבונים מקציפים.
• מתבלים את תפוחי האדמה עם כורכום, פלפל שחור, מלח ומערבבים היטב.
• מוסיפים את הקצף תוך כדי ערבוב עדין.
• שמים בסיר נייר אפייה ומעט שמן ומחממים קצת
• יוצקים את כל העיסה, מנמיכים את האש ומכסים את הסיר.
• אחרי כ- 40 דקות בערך הופכים ל- 30-40 דקות נוספות.

 

מְעֵקְדָת (מעין מעקודה אישית)

מצרכים:
3 תפו”א מבושלים (ראה מתכון מעקודה)
4 ביצים
1/2 כפית כורכום
1/4 כפית פלפל שחור
כפית מלח
מעט כוסברה קצוצה

 

אופן הכנה:
ההבדל בין המתכון של המעקודה לזה של המעקדת הוא ביחס שבין כמות הביצים לכמות תפוחי האדמה שבעיסה.
להכנת העיסה ראה את המתכון של המעקודה שמעל מתכון זה.
• לאחר הכנת העיסה לחמם מעט שמן בסיר או במחבת ובעזרת כף לקחת מהעיסה ולטגן.
הערה: לפי דודה שמחה יש לטגן במעט שמן, לכסות את המחבת, להחליש את הלהבה ולאחר זמן מה להפוך את הלביבה ולהשאיר את המחבת ללא כיסוי. אחרי ההוצאה מהמחבת להניח על נייר סופג.

 

 

♣ חָמִין

החמין הוא כנראה התבשיל המוביל במספר האופנים בהן הוא מופיע.
כל עדה והחמין שלה, ובתוך העדה כל קהילה והווריאציה שלה ואם לא דאי בזה גם במשפחות של אותה הקהילה כל משפחה והנגיעות שלה.
למן הצ’ולנט האשכנזי ועד לסְכֵינָה המרוקאית אפשר בהחלט לדבר על “חמישים טעמים של חמין”.
המתכון שלנו הוא זה של החמין של דודה שמחה אשר שנים ארוכות זכיתי ליהנות מריחו המשכר ומטעמו הנפלא.
מצרכים: (הכמויות לפי כמות הסועדים)
תפוחי אדמה קלופים
ביצים שטופות
חומוס
בשר גידים או רגל
בשר לחמין
בשר טחון לקציצות בשר
אורז
ראש שום
3/4 כוס שמן
פפריקה, מלח וקצת פטרוזיליה קצוצה
אופן הכנה:
1. הקציצות
• מוסיפים לבשר הטחון, קצת פטרוזיליה קצוצה, פפריקה, שמן, מלח ומעסים. מוסיפים מים רק במידה הנדרשת לעיסה לא סמיכה מידי.
• יוצרים כדורי הבשר (בגודל של כדור טניס)
2. האורז
• 
בשקית קוקי שמים אורז שטוף ומוסיפים מים (לכסות),שמן ומלח
3. החומוס
• משרים ללילה שלם את החומוס במים. במידה שרוצים שהחומוס של החמין יהיה רך משרים עם כפית אחת גדושה של סודה לשתייה.
4. והחמין
• שוטפים את החומוס המושרה ושמים בשכבה התחתונה
• מעל החומוס שמים לפי הסדר את תפוחי האדמה, ביצים רגל או גידים, ראש שום, בשר וקציצות ומניחים את שקית הקוקי עם האורז.
• מוסיפים את השמן ומכסים את החמין במים
• מוסיפים מלח ומתבלים בפפריקה
• שמים על האש לרתיחה
• מעבירים לפלטה ומכסים את הסיר בשמיכה
בשבת שירה אפשר במקום האורז לשים שקית קוקי עם ה”אשרשם” (ראה מתכון)

 

ארטישוק

• שוטפים את הארטישוקים (לוודא שהם טריים) וחותכים את הגבעולים.
• מקלפים קצת את הגבעולים
• מכניסים לסיר וממלאים מים
• מוסיפים מלח גס ומיץ מלימון או שניים (מוסיף אמנם לטעם אבל בעיקר כדי למנוע השחרה)

• מרתיחים ובודקים ע”י טעימה של עלה מתי לסיים