כללי

שולחן השבת

 

קצת על שולחן השבת

דגים לשבת

מעקודה

מעיקדת

שְלָדָה

  מרק חומוס *

חמין

ארטישוק  

* בהמשך למתכון של מרק החומוס  מופיע גם מתכון לחומוס דתסחים שנהוג היה להגיש באירועים שונים.

 

לפני המתכונים קצת על שולחן השבת

התפריט של ארוחות ערב שבת היה כמעט ללא שינוי, השלדה והמעקודה שהוגשו אמנם גם בימי חג, הפכו עם הזמן לסמל הקולינרי  של השבת.
לצד השלדה שמקומה בשולחן השבת היה קבוע, אפשר היה לפגוש סלטים כמו סלט ירקות, סלט כרפס, סלק אדום (בָּרְבָּר), גזר מרוקאי. עפ”י רוב הסלטים לא הוגשו כמנה בפני עצמה אלא “ליוו” את הארוחה לכל אורכה.
המנה הראשונה היתה דג (בימים ההם זה היה עפ”י רוב קרפיון) ולצידו המעקודה או המְעֵקְדָה (מעקודה אישית עשויה בצורת לביבה).
המנה העיקרית הייתה מרק חומוס (שהוגש כמעט אך ורק בערב שבת) שבו התבשלה מנת הבשר (עוף או קציצות בשר).
הקינוח של סעודות השבת היה ארטישוק, אבטיח או פירות העונה.
ואם כבר מדברים על קינוח נספר שלסלט החסה היה מעמד של מנת קינוח ונהגו להגיש אותו אחרי ארוחת החמין ולא כחלק מהסלטים. אני זוכר שמעת לעת תהיתי מה לחסה ולקינוח וביני לבין עצמי חשבתי שזה כנראה בגלל שיש בה בחסה משהו מרענן.
והנה שנים רבות אחרי, אנחנו מגלים שחסה מכילה כמות עצומה של כלורופיל, עשירה בסיבים ותאית ובמילים אחרות כל מה שנדרש כדי לעכל ארוחה “כבדה” כמו החמין. איך הם הגיעו לתובנה הזאת ? אין לי תשובה ואפילו לא השערה.


מָעְקוּדָה

צילם: דודי כהן

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

צילום: דודי כהן

מצרכים:
10 ביצים
9 תפו”א
1 כפית כורכום
1/2 כפית פלפל שחור
1.5 כפיות מלח
מעט כוסברה קצוצה
סיר 4.5 ליטר (מס’ 24)
אופן הכנה:
מקלפים את תפוחי האדמה חותכים לקוביות ומבשלים עד שהם נעשים רכים.
• מעבירים למסננת להגרת כל הנוזלים.
• מעבירים לקערה ומרסקים עד שהמרקם נעשה חלק.
• מפרידים בין החלמון לחלבון של הביצים.
• מוסיפים למחית תפוחי האדמה את החלמונים שהופרדו ואת החלבונים מקציפים.
• מתבלים את תפוחי האדמה עם כורכום, פלפל שחור, מלח ומערבבים היטב.
• מוסיפים את הקצף תוך כדי ערבוב עדין.
• שמים בסיר נייר אפייה ומעט שמן ומחממים קצת
• יוצקים את כל העיסה, מנמיכים את האש ומכסים את הסיר.
• אחרי כ- 40 דקות בערך הופכים ל- 30-40 דקות נוספות.

 

מְעֵקְדָת (מעין מעקודה אישית)

מצרכים:
3 תפו”א מבושלים (ראה מתכון מעקודה)
4 ביצים
1/2 כפית כורכום
1/4 כפית פלפל שחור
כפית מלח
מעט כוסברה קצוצה

 

אופן הכנה:
ההבדל בין המתכון של המעקודה לזה של המעקדת הוא ביחס שבין כמות הביצים לכמות תפוחי האדמה שבעיסה.
להכנת העיסה ראה את המתכון של המעקודה שמעל מתכון זה.
• לאחר הכנת העיסה לחמם מעט שמן בסיר או במחבת ובעזרת כף לקחת מהעיסה ולטגן.
הערה: לפי דודה שמחה יש לטגן במעט שמן, לכסות את המחבת, להחליש את הלהבה ולאחר זמן מה להפוך את הלביבה ולהשאיר את המחבת ללא כיסוי. אחרי ההוצאה מהמחבת להניח על נייר סופג.

 

 

• חָמִין

החמין הוא כנראה התבשיל המוביל במספר האופנים בהן הוא מופיע.
כל עדה והחמין שלה, ובתוך העדה כל קהילה והווריאציה שלה ואם לא דאי בזה גם במשפחות של אותה הקהילה כל משפחה והנגיעות שלה.
למן הצ’ולנט האשכנזי ועד לסְכֵינָה המרוקאית אפשר בהחלט לדבר על “חמישים טעמים של חמין”.
המתכון שלנו הוא זה של החמין של דודה שמחה אשר שנים ארוכות זכיתי ליהנות מריחו המשכר ומטעמו הנפלא.
מצרכים: (הכמויות לפי כמות הסועדים)
תפוחי אדמה קלופים
ביצים שטופות
חומוס
בשר גידים או רגל
בשר לחמין
בשר טחון לקציצות בשר
אורז
ראש שום
3/4 כוס שמן
פפריקה, מלח וקצת פטרוזיליה קצוצה
אופן הכנה:
1. הקציצות
• מוסיפים לבשר הטחון, קצת פטרוזיליה קצוצה, פפריקה, שמן, מלח ומעסים. מוסיפים מים רק במידה הנדרשת לעיסה לא סמיכה מידי.
• יוצרים כדורי הבשר (בגודל של כדור טניס)
2. האורז
• 
בשקית קוקי שמים אורז שטוף ומוסיפים מים (לכסות),שמן ומלח
3. החומוס
• משרים ללילה שלם את החומוס במים. במידה שרוצים שהחומוס של החמין יהיה רך משרים עם כפית אחת גדושה של סודה לשתייה.
4. והחמין
• שוטפים את החומוס המושרה ושמים בשכבה התחתונה
• מעל החומוס שמים לפי הסדר את תפוחי האדמה, ביצים רגל או גידים, ראש שום, בשר וקציצות ומניחים את שקית הקוקי עם האורז.
• מוסיפים את השמן ומכסים את החמין במים
• מוסיפים מלח ומתבלים בפפריקה
• שמים על האש לרתיחה
• מעבירים לפלטה ומכסים את הסיר בשמיכה
בשבת שירה אפשר במקום האורז לשים שקית קוקי עם ה”אשרשם” (ראה מתכון)

 

ארטישוק

• שוטפים את הארטישוקים (לוודא שהם טריים) וחותכים את הגבעולים.
• מקלפים קצת את הגבעולים
• מכניסים לסיר וממלאים מים
• מוסיפים מלח גס ומיץ מלימון או שניים (מוסיף אמנם לטעם אבל בעיקר כדי למנוע השחרה)

• מרתיחים ובודקים ע”י טעימה של עלה מתי לסיים

 

סלטים ומיוחדים (גוּרְמֶה)

סלטים

שְלָדָה
סלט תפוזים
סלט כרפס

מיוחדים (גוּרְמֶה)

טחול ממולא
מז’ואז’ין  
סלט תפוזים
תְרְפַס (Terfesse)

 

  סלטים
שְלָדָה

כמה מילים על הסלט המיוחד הזה:
* שלדה בשפה המרוקאית זה סלט ובעדה שלנו השם של הסלט הזה במקור היה “שלדה טייבה” שפירושו סלט מבושל, אלא שהסלט הזה היה כל כך שגור בפיהם של יהודי העדה שהם חתכו את המילה מבושל וקראו לו בקיצור “שלדה”.
* יהודי מרוקו האחרים העדיפו לחתוך מהשם המלא של הסלט דווקא את המילה סלט ולקרוא לו בקיצור “מבושל” וכך במקום “שלדה מטבוחה” הם קוראים לו בשפתם הקצת שונה משלנו “מטבוחה”.
* ה”שלדה” שלנו שונה גם בטעם וגם במרקם מה”מטבוחה”.
* ה”שלדה” כיכבה בשולחנות השבת והחגים
* אולמות אירועים נוהגים לכלול בתפריט הסלטים סלט שהם קוראים לו מטבוחה שאין לו שום קשר לא ל”שלדה” ולא ל”מטבוחה” של יהודי מרוקו.

הפלפל הקלוי

העגבנייה המקולפת

 

 

 

 

 

 

 

והשלדה המוכנה

לפני המתכון נציין שהטעם המיוחד של ה”שלדה” הוא תוצאה של תהליך בישול איטי וקפדני שבו כמות גדולה יחסית של מצרכים בסיסיים (פלפל ועגבנייה) הופכת לכמות קטנה יחסית של “שלדה”. האיכות של הטעם באה על חשבון הכמות שנעלמה.
המתכון:
כדאי להשתמש בסיר איכותי כדי שהעגבניות לא ידבקו לסיר.

כמות גדולה של עגבניות. (יש הטוענים שעגבניות תמר שלהן פחות מיץ מתאימות יותר)
לקלוף את העגבניות ולחצות אותן לרוחב.
לסחוט כל חצי עגבנייה.
לשים בסיר שמן בנדיבות (כך במקור) ולחמם.
להוסיף את העגבניות ומספר שיני שום.
להחליש את הלהבה.
להכין פלפל צלוי מקולף וחתוך מסונן מנוזלים ולהוסיף לתבשיל אחרי שהצטמצם לחצי.
לשלב פלפלים חריפים בהתאם לרמת החריפות הרצויה.
לבחוש בתדירות גבוהה.
להחליש את הלהבה לנמוכה ביותר ולהמשיך בבישול ארוך זמן. 
תיבול – מלח. (יש מי שמוסיפים פפריקה אך המהדרין יעדיפו בלי)

 

סלט תפוזים 

בימים שלפני עידן מאכלי הגּוּרְמֵה מפגש עם מתכון שבו תפוזים, פפריקה וזיתים שחורים מככבים יחד ברשימת המרכיבים לסלט היה בוודאי גורם לרבים להרים גָבָּה.
מה לתפוזים ופפריקה ומה לתפוזים ובצל וזיתים, תוהים עד היום רבים מאלה ששומעים על הסלט הזה שהיה נפוץ בקהילה של יהודי דבדו (ואולי גם בקהילות יהודים אחרות במרוקו).
אז לפני המתכון ואופן ההכנה הנה כמה מילים (או נכון יותר השערות) על מקורו של הסלט.
המטבח של ימינו מוצף במגוון עשיר מאד של סלטים וגם אם כמה מהם יחסרו בגלל מחסור זמני של מרכיביהם יש דאי והותר סלטים להציע במקומם.
לא כך היה בימים שבהם נולד הרעיון לסלט המיוחד הזה. מגוון הסלטים אז היה מצומצם יחסית ואת העגבנייה שהייתה מרכיב עיקרי בכמה מן הסלטים היותר נפוצים אפשר היה לצרוך רק בעונה שלה כפי שהיה בעידן שלפני החממות ובתי הקירור שדואגים לאספקה סדירה כל ימות השנה.
וכמו בבדיחה על המרוקאי שכשהציגו לו תמונה של שולחן עם שלוש רגליים ושאלו אותו “מה חסר בשולחן” השיב בלי היסוס.. “סלטים”, חסרונה של העגבנייה הורגש היטב בשולחן הסלטים המרוקאי.
“המחסור הוא אבי ההמצאה” מלמד אותנו הפתגם והמחסור בעגבנייה הוא זה שכנראה הביא למציאת תחליף מתאים וכך התפוז תופס את מקומה של העגבנייה בסלט כרפס וסלטים אחרים שהיו נפוצים בשעתם וכך גם נולד כנראה הרעיון לסלט החדש והמקורי שלנו שבו התפוז כבר איננו במעמד של ממלא מקום אלא מרכיב העומד בפני עצמו.
שולחן האוכל המרוקאי זוכה לחיזוק משמעותי עם סלט אסתטי וטעים שמפגיש טעמים וצבעים שאינם שגרתיים…. מישהו אמר גּוּרְמֵה ?

מצרכים:
* 2 תפוזים מקולפים (רצוי לקלף גם את המעטה הלבן)
* חופן זיתים שחורים מהזן של המקומטים (רצוי מהסוג היבש ולא הלח)
* בצל ירוק
* פפריקה
* שמן זית
* מלח
הכנה:
לחתוך את התפוזים והבצל הירוק (ראה תמונה), לגלען ולקצוץ את הזיתים (כל זית לארבע חתיכות) ולהוסיף את התבלינים והשמן.

כנס משפחתי

התכנסות, דברי פתיחה ותצוגה
הרצאות ואתנחתות
היום שאחרי – תגובות מבאי הכנס
תמונות מהכנס

 

 

 

התכנסות, דברי פתיחה ותצוגה

ההזמנה לכנס המשפחתי

קבלת הפנים 

 

מצגת תצוגה מוזיאונית מהכנסשי 7

 

דברי פתיחה – וידיאו

 

דברי פתיחה – תמליל

בדיוק בעוד שבוע מהיום ב-א’ באייר ימלאו חמישים שנה למותו של אבינו וסבינו יוסף הכהן ז”ל.  כאשר הגינו לראשונה את הרעיון לכנס המשפחתי לציון חמישים שנה למותו לא ידענו להגדיר איזה סוג של אירוע אנחנו רוצים. היה איזשהו אילוץ שבגללו קבענו את מועד הכנס שבוע ימים קודם למועד האזכרה השנתי והיו מי שתהו בצדק “למה לא במועד האזכרה השנתי ? “קשה לי לשחזר למה בדיוק היה חשוב לי שלא לקשור את האירוע עם מועד האזכרה . תוך כדי שיחה עם טובה היא אמרה  “זה כמו הילולה” וכששמעתי את המילה הילולה הבנתי בבת אחת איזה סוג של אירוע אני רוצה.
בארץ ההילולה כמו גם המימונה נחגגים לצערנו בהמוניות שאין לה שום קשר למקור.
בזיכרונות הילדות שאני נושא אתי, ההילולה שחגגו לזכרם של צדיקים זכורה כאירוע שמשלב שמחה והדרת כבוד וזה בדיוק מה שאנחנו מחפשים.
לא איזושהי אזכרה מורחבת, אלא אירוע עם צביון חגיגי, ועם הדר וכבוד כראוי לו לאיש הצדיק הזה שזכינו שיהיה אבי משפחתנו.
מיד ביטלתי אולמות אחרים שאיתם סגרנו או כמעט סגרנו ושמתי פעמי לעבר המקום הכי מכובד בסביבה וכשהגעתי לכאן קיבל את פני מנהל האירועים של המקום דניאל כהן שאחרי כמה דקות שיחה הוא כבר הודיע לי שהוא מזמין את עצמו לאירוע.
יושב אתנו כאן כבוד הרב רפאל מרציאנו, אדם יקר מאין כמוהו ומי שראוי היה לקבל מטעם יהדות יוצאי מרוקו פרס מפעל חיים, על פועלו לשימור ותיעוד השושלת והמורשת של יהודי דבדו בדגש על הכהנים לבית  סקלי.
אני מודה לו על כך שהואיל לכבד אותנו בנוכחותו.
אני רוצה לברך את בני הדודים שחלקם הגדול הגיעו מהצפון כדי לחלוק כבוד לדודם וכאן הייתי אמור להוסיף תודה לילדים של דוד משה שמאד רצו להגיע ונבצר מהם לצערנו עקב האירוע הקשה שפקד את האחות קמי, והנה במקום זה אני צריך להודות בתודה מיוחדת לילדים של דוד משה שהגיעו למרות האירוע הקשה שפקד ממש בימים אלה את אחותם.
בשם כולנו תודה מיוחדת לדניאל כהן שזה עתה הזכרתי על מאור הפנים והטיפול המיוחד שזכינו לו ממנו.
ואני רוצה לברך בני השושלת של משפחת הכהן סקלי לדורותיהם שהתקבצו כאן יחדיו כדי לזכור ולחלוק כבוד לאבי המשפחה יוסף הכהן סקלי ז”ל לרגל יובל שנים לפטירתו.
שני חלקים בערב הזה: החלק הראשון הוא לזכרו של סבא והחלק השני הוא לכבודו.
בחלק השני שהוא לכבודם של סבא וסבתא חשבנו שהדרך הראויה לעשות את זה תהיה ע”י כך שנביא בפני הצאצאים  את סיפורה של שושלת הכהן סקלי, וננסה ליצור איזושהי תשתית לשימור המורשת המשפחתית בתקווה שאולי אולי נצליח רגע לפני שיהיה מאוחר מידי, למנוע את הינתקות החוליות של השושלת.
ככל שהעמקתי בהכנות של התכנים לקראת ערב זה כך הלכה והתחזקה אצלי ההבנה ששושלת סקלי שידעה לשרוד אלפי שנות משברים עלולה דווקא בימים אלה שאחרי שיבת ציון שבהם הגיעה אל המנוחה והנחלה למצוא את עצמה במצב שבו רציפות הדורות נקטעת.
במשפט ההיסטוריה הדורות של ימינו הם אלה שיצטרכו לתת את הדין על כך.
התלבטנו הרבה איך לחלק את הזמן הקצר כל כך שעומד לרשותנו בין כמויות המידע והתכנים שצברנו ולבסוף החלטנו שהנוסחה המיטבית תהיה דפדוף מהיר מאד בדפי ההיסטוריה הרחוקה יותר במטרה לייצר גירויים לפנות לאתר מורשת סקלי שאנחנו מקווים להקים בעתיד.
לאירועים וציוני דרך שהם קרובים יותר ניתן סקירה מפורטת יותר. בכל ההרצאות שבהמשך יש מסר אחד שחוזר על עצמו, “מי שמעוניין יוכל למצוא חומר מפורט באתר  שיוקם”.
נקודה נוספת שאני רוצה לציין: המרצים שיעבירו את ההרצאות, אינם אנשי אקדמיה, אין להם ניסיון בעמידה מול קהל גדול והם אינם מומחים גדולים בהיסטוריה, אבל הם משלנו וזה מה שעושה אותם עדיפים על פני כל מרצה מומחה מן החוץ.
אני רוצה ברשותכם להתחיל בדברים לזכרו של סבא יוסף אבל מי שזכה להכיר אותם בחייהם יודע כי סבא יוסף וסבתא זהרה היו כמקשה אחת ולכן פה ושם אנחנו נדלג מסבא לסבתא  וכל מה שנאמר ונעשה הוא לזכרם ולכבודם של שני האנשים היקרים והמופלאים האלה.


הרצאות

מירושלים של העת העתיקה ועד לדבדו שבמרוקו  ההרצאה של טובה ומאיר שי 13
פרעות ופוגרומים ביהודי מרוקו  ההרצאה של אורלי
♣ SKALI.NET   ההרצאה של רוזי
מירושלים לירושלים  ההרצאה של דויד

אתנחתא מוסיקלית
השיר  “יאׂ מאמא”  דיקלה שרה

אתנחתא קומית 

מערכון דבדו 2014 – אריאל ושלומית

 

היום שאחרי – תגובות מבאי הכנס

אחרי הכנס מגיע שלב הסיכומים ולצורך זה פשפשנו קצת בתגובות שהתקבלו מהמשתתפים לאחר הכנס. לא הצלחנו להגיע לכל התגובות שנכתבו בשעתו אבל דאי היה לנו באלה שעדיין נשמרו במאגר המיילים כדי להבין שאם איננו רוצים להיות בבחינת “המוסיף גורע” עלינו להסתפק בהצגת התגובות כפי שהן.
נפתח בתגובה שנכתבה במענה למייל של רחלי שבו היא שיתפה אותנו בחלום שחלמה על סבתא זהרה מיד לאחר הכנס ובהמשך נביא תגובות שונות שמצאנו בתיבת המייל.

המייל של רחלי

הלילה חלמתי את ננה זהרה בבית שבמקור חיים שנשאר כמו שהוא היה, אבל הנוף שנשקף מחלון המטבח שונה לגמרי מזה שהכרנו עקב הפיתוח המואץ.
סבתא החליטה לנסוע עם טובה  לארה”ב למספר חודשים.
טובה אמרה שסבתא אוהבת שמש, וסבתא נראתה טוב ובבריאות טובה.
מאוד שמחתי לגלות בבוקר שחלמתי עליה.שי 15

 

התגובה לרחלי (למעשה התגובה לכולם)

 כמנהג מפרשי החלומות במרוקו נפתח ונאמר לרחלי “חלום טוב חלום שלום”. חלום כל כך ברור וישיר לא זקוק לפרשנויות, אוסיף רק שממש בזמן שחלמת שסבתא החליטה לנסוע לארה”ב, טובה הייתה במטוס בדרכה לשם ואני לא אתפלא אם סבתא השיגה כרטיס ב”דקה ה-90″.
ומהחלום של רחלי לחלומות של אלה שנטלו חלק בארגון הכנס המשפחתי לרגל יובל שנים לפטירתו של סבא יוסף ז”ל.
גם בחלומות הוורודים ביותר לא יכולנו לצפות למבול כזה של תגובות נרגשות ומרגשות עד כלות.  מי בטלפון, מי במייל ומי ב- sms, כל אחד במילותיו מתאר חוויה חד פעמית ומיוחדת במינה.
להלן לקט ציטוטים שלא קראתם במיילים של רשימת התפוצה.

” .. אין אני זוכר ולא הייתה חוויה כה מרגשת..”

” חוויה של פעם במיליון “

” הדבר הכי טוב שקרה לי ..”

” חוויה שניקח אתנו עד הקבר..”

” מושלם, מושלם, מושלם “

” אנחנו לא מפסיקים לדבר על זה עם הילדים בחו”ל “

” אין מילים, כל מילה מיותרת”

” כבר כמה ימים שאני לא מפסיקה לחשוב על זה “

” גם אני מאמינה שסבא וסבתא היו אתנו “

ועוד ועוד …

הדאגה והחששות שקדמו לקיום הכנס התמוססו והתפוגגו והלב מוצף בתחושות מעורבות של הקלה, תודה והתרגשות עד כדי אופוריה.
את אלה שהיו בקדמת הבמה מאיר, טובה , אורלי, רוזי, דויד, דקלה, אריאל, שלומית, נונה אחותי, הרב מרציאנו והמנחה המהולל אבי בירכתם כבר במיטב הברכות ואני כמובן מצטרף לים הברכות שבירכתם אותם וברשותכם אני רוצה להודות לאלה שטרחו מאחורי הקלעים.
תודה למעצבת הגרפית צאלה, ליועץ המולטימדיה אריאל, למאיר מעביר השקפים והעזר כנגד של אורלי, למעצבות התצוגה מלי ורחלי, לעוזרת ההפקה הראשית רחל (אשתי), לדיילות המקסימות נועה, גלי ומאיה ותודה לשמחה (שהיה לה מאוד קשה עם זה שהיא לא צריכה לבשל שום דבר לקראת האירוע) ותודה לדבורי על החומר הרב שליקטה לצורך בניית האתר וארגון הכנס.
יש מי שרצו לקחת חלק במשימה והנסיבות מנעו מהם ויש מי שרצו וקבלו “מכתבי פיטורין” (תשאלו את אלעד ומלי), לאלה וגם לאלה הרבה תודה.
יבואו על הברכה טובה ומשה אשר כפי שכולם כבר יודעים נטלו על עצמם את החלק הארי של מימון האירוע ולא חסכו בדבר שיש בו כדי להוסיף למכובדות וליוקרה של האירוע, מבחירת האולם ועד העיצובים והטיפים ברוחב לב, כיאה לרוחב הלב של סבא יוסף וסבתא זהרה.
כיאה לכוהנים אמתיים אי אפשר בלי קצת כעסים והתרגזויות בדרך ולמרות שאני בטוח שאלה לא היו כעסים המותירים משקעים, סליחה ממי שאולי בכל זאת נותרו אצלו פירורים.
זה איננו סיכום אלא כמה מילות תודה וברכה, את הסיכום אני מקווה נעשה בהמשך.

תודה לכולם

פנינה

אברהם וטובה אחיי הקטנים האהובים והחכמים, כל הכבוד על האירוע המדהים ואני מקווה גם המאחד בו זמנית פשוט היה מדהים.
עצם המחשבה להחזיר אותנו שישים שנה אחורה ולחיות את תקופת התמימות הטהורה הזאת ולו רק לארבע השעות המדהימות האלה, רק זה היה שווה את כל הערב, שלא נדבר על הארגון המחשבה על כל פרט ופרט ועל שכמעט כיסיתם כל תקופה ותקופה של חיינו לצד הורינו שהיו אנשים מיוחדים במינם
אשריהם שבנו דור שכזה, תודה לאל, לדעתי אתמול הם התאחדו, לא כן הדבר?
זה מצחיק קצת אבל ככה אני מרגישה אז שוב תודה לך אברם אחי היקר שרק תהיה לנו בריא ותמשיך לאתגר אותנו ב”ה ושתזכה לחיים ארוכים ובריאים אמן.
ואתם טובה ומשה על ההשקעה כי בלעדיכם זה בטח לא היה יוצא לפועל אני רוצה לברך כל אחד ואחד שתרם את חלקו בדבר המדהים הזה.

משה

לקראת המפגש, במהלכו ובעיקר אחריו מלווה אותנו התרוממות רוח. התגובות לאירוע יוצאות דופן וזכינו להיות חלק מאירוע מיוחד.
אני יושב אצל דוד אברהם וחולק עמו חוויות מרגשות ובמיוחד מתגובתם של בני הדור הצעיר אשר מגלים מעורבות מרגשת.
יישר כח על פרק חדש בתולדות המשפחה.

מלי

דוד אברם ודודה טובה יקרים
תודה לכם על הרעיון, היוזמה ומעל הכול הביצוע המושלם לערב מלא בנוסטלגיה, בהומור עם המערכון המקסים והמשעשע עם שלומית ואריאל, ובהתרגשות שלא השאירה עין יבשה משירתה הנפלאה של דקלה
ואחי היקר והמוכשר שאפו על ההנחיה.
כן ירבו מפגשים משפחתיים

אריאל

ראשית כל שלום לכולם ושבוע טוב.
אני מתרגש מהתגובות המרגשות לערב המרגש שחווינו. בכל מכל היה בו. כמו תבשיל מרוקאי משובח מבית מטבחה של סבתא, עם כל כך הרבה טעמים, ריחות והפתעות שרק עושים חשק לעוד.
שאפו לאבא ! כל הכבוד לדודה טובה ודוד משה, כל הכבוד לאימא רחל שלנו (אני באמת אובייקטיבי) כל הכבוד לכל העוסקים במלאכה וכל הכבוד לסבא וסבתא שלכבודם ובזכותם יכול היה להתקיים ערב מסוג זה. ניכר היה שכל מי שידו הייתה בדבר עשה זאת באהבה כה גדולה לשני האנשים היקרים האלה.

ירון ואיריס

דוד אברהם היקר, אנחנו כמובן מצטרפים לכל הברכות והתודות, (איך לא?!) שקלנו אם להוסיף את ברכתנו מחשש שנחזור על דברים שנאמרו אבל כידוע כשיש ספק אין ספק.
הגשמת חלום עבור לא מעט אנשים שחשבו אך לא העזו… תודה על שהעזת וטרחת יש לכך משמעות הסטורית וימים יגידו. היה פשוט ערב מרתק וקסום! בחוכמה ובשנינות שולבו בכי, צחוק, היסטוריה ונוסטלגיה.
תודה לרחל שוודאי היוותה לך רוח גבית.
תודה לכל מי שנשא דברים: מאיר, טובה, אורלי ומאיר, וכמובן לסטנדאפ האדיר של הערב מפיה של רוזי (של נונה) שנתנה הופעה מיוחדת.
לאריאל ושלומית על התקדימון לסידרה (תודה על הקישור), פשוט ה ו ר ס ! אין מה לומר.
לדקלה המוכשרת והמרגשת עד דמעות, לעיצוב המיצגים במקום ובכלל לכל מי שעסק במלאכה וכמובן לטובה ומשה על התמיכה.
הרבה בריאות ורק בשמחות!!
שבוע נפלא לכולם.

אסתר

תודה לכל המשתתפים ותודה ענקית לאחי אברהם ואחותי טובה על ערב מהנה ומושלם מכל ההיבטים וכמובן לאחיין הגדול מכולם שהנחה את הערב הנפלא לזכרם של ההורים הנפלאים שהיו לנו !!!!!!!
זכינו בגדול תודה, תודה, תודה אחי היקר.
אוהבים אותך !!!

דנה

Thanks again and again.

Ariel & Shlomit – thanks for the YouTube link – I am already proudly sharing it with friends!

 

ספי
אמנם חלף זמן מאז כנס המורשת והרבה כבר אמרו וכתבו את תודותיהם, אבל הביטוי “עבר זמנו – בטל קורבנו” לא תקף במקרה זה.

אבא היקר והמוכשר, שעבד על הפרויקט ימים כלילות, ובמקרה שלו, הביטוי לא בא רק להמחיש את היקף העבודה, אלא, ממש, כפשוטו, אבא עבד ימים כלילות, בכל שעה משעות היממה, בכל יום, כל השבוע, כל השנה. כולנו ראינו בכנס את היקף העבודה, אבל בתור מי שנמצא בקשר יומיומי עם ההורים, אני יכול להעיד שהיקף העבודה היה בלתי נתפס. החל מהתחלת המחקר, התנעת הרעיון ובנית השלד, דרך כתיבת החומר, למידה עצמית של תוכנות המחשב שהיו בשימוש ועד להוצאה לפועל של הערב המופלא הזה.
אמא, שהיתה העזר שכנגדו, שתמכה ועזרה ופטרה אותו מהדאגות השוטפות למשק הבית.
דודה טובה ומאיר של נונה על ההרצאות והעדויות ממקור ראשון.
אורלי ומאיר על הגילויים המפתיעים (מאיר – על העברת השקפים בתזמון מושלם. (רואים שהשקעתם בשיעורי בית)
אבי של שמחה, על קולו הערב והנחית הטקס המקצועית שנעשתה בחן רב בנועם ובהומור.
רוזי של נונה על הקלילות והאתנחתות הקומיות הרבות שהיא אפשרה לנו.
דקלה, על הצמרמורת שהעבירה בכולנו, היינו אתך והתרגשנו עד  דמעות.
הרב מרציאנו, שעבודת המחקר שלו היא בבחינת עבודת קודש.
אריאל ושלומית, תמשיכו בקו הזה, ועוד נראה אתכם בסרטים בערבית בערוץ 1 אתם עוד תקבלו את האוסקר של הסרטים בערבית.
מלי ורחלי על סידור התערוכה.
לדיילות השירות המקסימות.
לכל מי שמניתי כאן, תודה מיוחדת על ערב מושלם, ואם נחזור לתודות מההתחלה, תודה ענקית לכל מי שהגיע, שכן הערב לא היה מרגיש כך ללא הנכונות הרצון והעניין של כל המשתתפים.
כולנו הרגשנו משהו מיוחד וקבלנו המון בערב הזה, אבל אני מרגיש את עצמי בר מזל יותר מכולם – וכאן אני מגיע לתודה האחרונה (והחשובה ביותר עבורי).
תודה לדוד (של עליזה) על המעיל העליון של סבא יוסף שסבתא זהרה נתנה לו אותו בחייה ובמחווה יוצאת דופן הוא החליט להעניק לי אותו במהלך הכנס.
מאוד התרגשתי לקבל אותו, ושוב תודה לך דוד על הכבוד שנפל בחלקי בזכותך.

 

ורד

שלום לכולם!
אני מצטרפת לברכות בני הדודים שהקדימו אותי, היה ערב מרגש, מלמד ומאחד בצורה יוצאת דופן.
מודה לדוד אברהם ולכל העוסקים במלאכה!
התמוגגתי מכך שנחשפה פיסת ההיסטוריה המשפחתית בפני ילדיי, וגרמה להם להסתקרן ולהיות צמאים לעוד מידע.
מחכים לאתר

 

תמונות מהכנס

כדי לא להעמיס על האתר משקל יתר חילקנו את התמונות שצולמו במהלך הכנס המשפחתי לארבע קבוצות כך שבכל פעם נעלה קבוצה אחת ומעת לעת נחליף ביניהן.

תמונות מהכנס: קבוצה 1

 

יהודי דבדו 1918 – זיכרונותיו של מורה צרפתי

רקע כללי
Avner Darmon חייל צרפתי צעיר בן 26 שלימודיו הופרעו ע”י מלה”ע ה-1 ואיכשהו מצא את עצמו מורה בבית ספר יהודי בעיירה דבדו, העלה באוקטובר 1921 על הכתב את זיכרונותיו תחת השם: (“מחקר קטן על יהודי דבדו במהלך מלחמת העולם הראשונה”).                                                                                Petite étude sur les Juifs de Debdou à l’époque de la Première Guerre mondiale
בנו Paule מספר שאביו כה הרבה לשתף אותו בזיכרונותיו אלה “עד שהרגשתי שחוויתי אותם בעצמי” ו”נראה היה לי שהשהות הזו, נמשכה כמה שנים, כשבמציאות הורי,  שהו שם רק שישה חודשים” ועוד הוא מספר כי “דבדו הפכה לשם כה מוכר, שדמיינתי את הכפר הזה כאחת הערים החשובות במרוקו“.
אחרי דבדו המשיך האב בקריירה של מורה באוג’דה ומשם לבי”ס תיכון Lycée Gouraud (כיום  Lycée Hassan II) של רבאט, ואז קשר את הקריירה שלו  למרוקו למשך כל חייו.
הבן Paule שהלך בדרכי אביו והיה מורה בקזבלנקה, הפך גם הוא את מרוקו למדינה שלו והוא “מקווה שיוכל להישאר שם תמיד

את דפי הזיכרונות מדבדו שנכתבו בכתב יד ע”י אביו, גילה Paule זמן רב אחרי שנכתבו, ולאחר שקרא אותם החליט לנער מעליהם את האבק ולהדפיס אותם.
אבל לפני שאנחנו מביאים את תמצית הזיכרונות כפי שנכתבו ע”י האב Avner Darmon נספר אנקדוטה קצרה.
בעודי עוסק בהעלאת הדף הזה לאתר המורשת, סיפרתי לדוד (האחיין שלי) על הזיכרונות מדבדו שאני עובד עליהם לקראת ההעלאה לאתר. ואז, תוך כדי שאני מציין את השם Avner Darmon ואת זה שאחרי דבדו הוא עבר עם אשתו ללמד באוג’דה, קטע אותי דוד…. “Madame Darmon הייתה מורה בבית הספר שלי !” וכשסיפרתי אח”כ את הסיפור לסימון גם הוא הגיב מיד “Madame Darmon
במבחן סבירות קצר שעשינו, מצאנו כי לא מן הנמנע שהמורה Madame Darmon קשורה קשר משפחתי ל- Avner Darmon ואולי אפילו אשתו, ואם כך יש כאן סגירת מעגל שראשיתו בדבדו שלפני כמאה שנה.

בהקדמה לזיכרונות שרשם האב Avner בעת שהותו בדבדו, הוא מסייג את הדברים שהוא כותב  ומציין שהם אינם נושאים אופי מחקרי או היסטורי, אלא דברים שנכתבו מתוך התבוננות אישית וניתוח חסר פניות של “צורת חיים השונה כל כך משלנו מכל הבחינות“.
המחקר שלו הוא מציין משקף נאמנה את מה שהגורל זימן לו לעשות בשנת 1918 במהלך החיים הצבאיים, בעת שהוצב לעבודה כמורה בביה”ס היהודי של דבדו.
אני אנסה לתאר בקצרה את המנטליות הדתית והחברתית של הנציגים המקוריים של היהודים במרוקו הנקראים דְבְּדוּבִּים

דבדו: מצב והיבט

1. מלבד הכביש הראשי המוביל דרך  Taza מאלג’יריה לפאס, עמק דבדו המוקף בהרים מהווה אזור כמעט נפרד וסגור כ- 60 ק”מ דרומית מערבית לטאורירט.
(נעיר כאן כי לפי הרב שלמה הכהן סקלי אצבאן (הרש”ך) הסיבה בגללה בחרו היהודים את דבדו כמקום ישוב, היתה ריחוקה ובידודה, בתקווה להקשות על הפורעים מלהגיע אליהם).
2. עמק זה, שגובהו 900 מ’ מעל פני הים, נשלט על ידי רכס המכונה “גאדה”, אשר חזיתו, מכוסה שלג ברגע שמתקרב החורף, מתנשאת ל -1,650 מ’; זהו נוף ירוק וציורי המגן על אוכלוסייה שלווה.
3. היססנו אם לנסות לתאר  את המקום הזה  אחרי התיאור שהשאיר ויסקונט דה פוקו, שהיה המבקר האירופי הראשון שלו: «דבדו, הוא כותב, נמצאת במיקום מענג…. »
(דה פוקו אגב היה זה שביקש מהרש”ך לחקור את מוצאם של יהודי דבדו)
4. בעיר עצמה יש כ -400 בתים, הבנויים מאדובי (בנייה בלבני אדמה) ובמרכזה ריכוז בתים שמהווה את ה”מלאח” או הגטו.  ה”מלאח” הזה שמכיל אוכלוסייה יהודית בת 1,400 נפשות מוקף בארבע שכונות מוסלמיות: קינדיד, אולאד עביד, אולאד יוסף, אולאד עמארה.
5. בעיר הערבית יש רק מסגד אחד הממוקם בשכונת אולאד עמארה, ליד הנהר.  זהו בניין ציורי בצבע ורוד-אפור, מוקף בגנים ירוקים.
6. אבל הנהר הזה, וּואָד דבדו, ראוי לאזכור מיוחד. גדותיו העשביות יוצרות שטיח מקסים שגובל בשיחי הרדוף ועצי זית קדומים, שם מטיילות להנאתן חסידות על צלליתן הלבנה.
מיטתן שנפגעה מההמים זורמים נעלמת בגנים בהיקפים עצומים. דרורים, שכשכנים ועופות דורסים באים לשתות שם.
7. במקומות בהם המים זורמים, נוצצת מתחת קשת שנוצרת על ידי ליאנות גבוהות ושזורות.  בקיץ, עם עלות השחר, כשהשמש זורחת באופק של חורשה ענקית, היהודיות, בזרועות חשופות וחצאיות מופשלות בתלבושתן המקראית, שוטפות את בגדיהן, שרות וצוחקות, מעוררות חזיונות עתיקים.

 

יהודי דבדו
8. כמו בני דתם בכל העולם גם יהודי דבדו, ברחו לאורך הדורות מרדיפות ומזוועות מכל הסוגים.
9. ההיסטוריה של יהודי דבדו יכולה אפילו להציג בהתפתחותה קיצור דרך בולט להיסטוריה של עם ישראל. כאן, לעיתים קרובות חילוקי דעות קטלניים שהיו בין השבטים המוסלמים בפריפריה נפתרו על ידי גזל שיטתי של המלאח. הכיבוש הצרפתי שם קץ  למצב זה באביב 1911.
10. רוב היהודים בדבדו הם מספרד. ביניהם, המספר הגדול ביותר, מגיע ממורסיה (אוֹלָד מרציאנו), אחרים מסביליה – המעיין המזין את דבדו עדיין נושא את השם של “עין סביליה”- כולם גולים, נמלטו לקראת סוף המאה – 14 בטבח של האינקוויזיציה הספרדית.
11.  לאחר שיטוט בהרי הריף ובחוף מרוקו, הם הקימו בסופו של דבר קהילה חשובה בדבדו.
12. אך כמעט מיד כשהם מגיעים הם מתחילים בעידן חדש של רדיפה, שלעתים גורר פשיטות ואונס, לפעמים גירושים או גיורים מאולצים, כמעט תמיד בחקיקה לא הוגנת: הם נדרשים ללבוש בגד שונה כך שאפשר יהיה להבחין בהם, הכובע שלראשם בצבע שחור, סימן להשפלה מוסרית שמזכירה את הגלגל מימי הביניים הצרפתיים והגרמניים (שיטת עינויים שהייתה נהוגה מימי קדם ועד ימי הביניים), יש להם לוח שנה נפרד.
בדרך כלל הלוואה בריבית היא העיסוק היחיד שמותר להם לעסוק בו על מנת להתפרנס, עם הזמן העיסוק הזה יהפוך לפשע חמור.
לעתים תאוות הבצע של הסולטנים המרינידים שניצלו אותם כמתווכים פיננסיים בין משלם המסים לרשויות המס מגינה עליהם מפני פרעות עממיות.
יהודי דבדו הם קורבנות לתלאות חדשות, הנמשכות כמעט עד היום, כל יהודי שהעז לסכן את עצמו מחוץ למלאח ביום חג מוסלמי הסתכן בלינץ’. כאות כבוד הוא נאלץ לחלוץ את נעליו כאשר עבר ליד מוסלמי. מה הפלא שהוא הפך להיות עז וחשדן, מה הפלא שהוא סיגל לעתים קרובות הרגלים של צביעות ושקרים ושהוא מגלה לנו חוסר אמון ?

פנים בית יהודי – אריגת צמר
13. ועכשיו, אם הקורא יסכים לעקוב אחרינו במבוך הרחובות הצרים של המלאח, שם למרבה הצער עדיין לא נשמר שום עיקרון של היגיינה, ניקח אותו לאחד מאותם חללי פנים שלא ימצא דומים להם בצרפת.
14. אנו דופקים על דלת אכולת תולעים של דירה כלשהי, היא נפתחת לחצר מרובעת. פניה של צעירה חיננית ומחייכת מברכים אותנו, ועד מהרה קולות השיחה מושכים את דיירי הבית אל סף דלתם, הגדולים והקטנים בוחנים אותך במבטם.
15. למרגלות גרם המדרגות הרעוע, אשר מהחצר למרפסת, פרד ספרדי מסיים לאכול את המנה שלו. על ערימת זבל מתרפקת תרנגולת עם אפרוחיה;  באחת מפינות החדרון הקטן, זקנה קטנה מתכופפת מול תנור ערבי אופה כיכר שעורה, אותה תסיר ברגע שהמשטח נצרב מעט, זהו לחם בלתי ניתן לעיכול שטוח כמו פשטידה וחסר אפייה.  תוך כדי שהיא מפעילה את האש שלה, היא משגיחה על מתקן המשמש לזיקוק ראשוני שעדיין מורכב ממיכל המכיל את החומרים שיש לזקק (תאנים מיובשות, צימוקים), כיסוי ברזל שמקבל את האדים ומכוון אותם דרך קָנֶה מוּטֶה למְעַבֶּה.
16. זה נעשה על ידי דלי המאפשר מעבר לצינור ספירלה. האלכוהול שנאסף שהדבדודים מכנים בשם הפומפוזי “מָחְיָה” (אניסט) יוגש כאפריטיף ביום שישי בערב וביום שבת לפני הארוחה.
17. הם שותים באותו יום ללא ריסון יין מתוק שהם מכינים בעצמם בתהליכים זהים מצימוקים.
18. עם זאת מציגים בפנינו את החדר הייחודי שבו מתגוררת בערבוביה משפחה גדולה בדרך כלל.
19. זהו תא מלבני באורך 4 או 5 מ’ וברוחב של 1 או 2 מ’, עם רצפת עפר, קירות מסוידים בלבן ותקרה הנתמכת על ידי קורות מנותקות שלרוב מאפשרות לסנן מי גשמים.
20. באחד הקירות, וילון המסתיר לעיתים גומחה שבה המצעים מוערמים, זה כולל שמיכות צמר עבות, עורות כבשים וכמה כריות שהציפיות שלהן שזורות בטוב טעם.
21. לפעמים צוהר שצופה אל החצר מאפשר לקרני אור מועטות לחדור, אך למרבה הפלא, לחדרים הממוקמים על הטרסה אין יציאה אחרת מלבד הדלת.
22. אנחנו באופן אישי נאלצנו לחרוג מההוראות הפורמליות של בעל הבית כדי ליצור פתח ולהציב מסגרת באחד מקירות החדר בו התארחנו.
23. התנגדות הבעלים התבססה על העובדה שברגע שהילידים ראו אור בלילה, הם יכלו לטענתו לירות.
24. אנשים אומללים אלה שמרו אפוא על חוסר אמון ופחד שההגנה של חיילינו טרם הצליחה להפיג והם ממשיכים להכריח את עצמם לישון, אפילו בקיץ, בסמיכות הבולטת באופן במיוחד על רקע המוסר המחמיר שלהם.
במחילה מכבודכם שאנחנו חוזרים לקבלת הפנים, כפי שאמרנו לעיל, דבדודיס, אנשים מסבירי פנים מאוד, מוחמאים מהביקורים שהם מקבלים: לאחר שהזמינו אותך בלבביות לשבת על מחצלות, הם מגישים לך תה בכוסות יפות והם יכולים להיפגע אם לא חוזרים על זה לפחות פעם אחת.
25. אולם כדי לספק את רצוננו, אדון הבית לוקח אותנו לראות שוזרת צמר. גידול כבשים משגשג מאוד בדבדו ותעשיית הצמר נהנית ממוניטין שההד שלו מגיע עד לאלג’יריה.
26. והנה אנו נמצאים עתה בנוכחות יהודייה זקנה, כורעת על מחציתה, מול נולה, שוזרת את החוטים והאריגה של צמר לבן בוהק. היא מייצרת שמיכה עבה באורך של  5  מטר ורוחב 2 מטר. זהו ה”הְּדּוֹן” (« heddoun ») המפורסם שמגן להפליא מהחורפים שעדיין קשים בדבדו. אין אף קצין או תת-ניצב שעובר במרכז זה שלא לוקח את שמיכת הצמר שלו.  יתר על כן, חיל המצב שהוחזק במהלך המלחמה תרם לא מעט לעלית מחיר ה”הְּדּוֹן”.
27. נשים מצטיינות גם בעבודות רקמה;  עושים כאן גם כמה עבודות עור וחריטת נחושת;  אך אלה נעשים במיוחד על ידי יהודי פיגיג (Figuig) שהגיעו לאחרונה למלאח, זה מה שהסביר לנו המלווה שלנו, לפני שעזב אותנו, תלמיד בית ספר יפה תואר בן כחמש עשרה שנה לבוש בלבוש כחול כהה, ועם תלתלים שחורים ארוכים הנופלים על הלחיים. (הכוונה כנראה לפיאות)

28. יהודי דבדו, יהודי מרוקו בכלל, מכירים במה שהם חייבים לצרפת והם מעריכים בכנות את יתרונות הכיבוש.  עם זאת, אנו חייבים לומר את האמת כי אלה של דבדו במיוחד לעתים התלוננו קשות על התשלומים הכבדים בכסף ובעין שגבו משרדי השלטון ובעיקר הם התלוננו על ההתנכלויות של הגומיירים (חיילים מרוקאים ילידים ששירתו ביחידות עזר שהוצמדו לצבא צרפת בין השנים 1908-1956) שמתערבים בינם לבין השלטונות הצרפתיים, באופן הנוקם בשתיקה על התאוששותם המורלית.
29. במהלך השנים האחרונות, מספר מסוים של משפחות של עובדים וסוחרים עזב את דבדו ונסע להתיישב בטאורירט ובברגן או בתחנות האחרות שיצרו רשויות הצבא הצרפתי: הם נמשכים לשם על ידי הביטחון הגדול יותר ומשטר שוויוני יותר, בניהול ישיר של פקידים צרפתים.  עם זאת, גם כיום יש להם אמון יחסי רק במי שמכריזים על עצמם כמגינים עליהם.

חיי הדת של דבדודי
30. מעל הכל מה שמפתיע את הזר, הנכנס למעיים החלקלקים והפתלתלים של המלאח, הוא הלבוש המכובד, האוויר מלא הכבוד והמוסר שהיהודים מקבלים את פניו. מסבירי פנים, כפי שאמרנו לעיל, למרות מבוכה מסוימת. יש להם דיבור ונימוסים שמנוגדים לאישיות הגסה והפראית של תושבי ההרים בסביבבה. אנו יכולים לומר – וכל מי שהתקרב אליהם יסכים, כי למרות השפעת הקשיחות הברברית של רודפיהם לשעבר, הם שמרו על מוסרם הפטריארכלי, המעניק לאב את כל הזכויות אך גם את כל החובות.
31. גלות ורדיפות, במקום לכבות בהם כל תחושת כבוד, נהפוך הוא, וזוהי תופעה פסיכולוגית מוכרת בתולדות האנושות, הידקה אותם יותר בתחושה של סולידריות אינטימית ; האחדות הדתית שאצלם שלטה תמיד על חילוקי הדעות הידועים של משפחות וחמולות, מביאה את כולם לאותה מחשבה, לאותה אמונה: האמונה הבלתי מעורערת באל ייחודי ואוניברסלי.
32. לפיכך, במלאח הקטן הזה, ישנם לא פחות מחמישה עשר בתי כנסת ו ????: בזמן שעזבנו את דבדו היו שני בתי כנסת חדשים בבנייה; זה גם מוכיח שלכל שבט, כל חלק מהאוכלוסייה רוצים להיות מקלט משלו.
33. הטקס והמנהגים הם במקורם ספרדים, עליהם החלו להתווסף מסורות ומנהגים מאלה של יהודי מרוקו.
34. בערב שישי, ברגע שהשמש השילה את קרניה האחרונות, אחד היהודים משמיע קולות קרן (כנראה הכוונה לשופר) כדי להודיע ​​לחבריו המאמינים כי השבת החלה.  מיד כל העבודות נפסקות, החנויות נסגרות והמלח נכנס לריגוש זמני ואז נכנס למדיטציה ושקט. אנחנו כבר לא פוגשים שם אף אחד, הנשים פרשו כולן לבתיהן, הגברים בתפילה; והזיכרון הכללי הזה, המלמולים האדוקים האלה, הקהילה האינטימית הזו באותה שאיפה מנחמת כלפי הבורא, הרגע הזה שבו כל דאגות חיי היומיום התפוגגו, כאשר העניין בדברים ארציים נעלם לחלוטין, באמת, אפילו להדיוט, אפילו עבור הלא מאמין, משהו מעורר יראת כבוד וגרנדיוזי.

יהודי דבדו
35. אין להם שום מאפיין פיזי של בני דתם מאלג’יריה ואפילו לא ממרוקו. למרות שיש לנו יופי שהוא קצת מוגזם, הם בדרך כלל נאים, עדינות התכונות שלהם מזכירה את הסוג הספרדי. בלונדיניות עם עיניים כחולות הן רבות למדי;  יש שם אפילו טיפוסים אדומים אבל הברונטיות הן הרוב, ואי אפשר לקחת מהן את החינניות המסוימת שמודגשת עוד יותר על ידי צניעות ביישנית.
36. התלבושת שלהם מגבירה את קרינת הלובן ומדגישה את בהירות עיניהם השחורות, היא זו של פאס: תחפושת שהצלמים שלנו רק יתנו לה מושג גס מאוד; לבושים בגדים תחתונים קלילים מאוד, גם בחורף, הם לובשים חצאית סאטן ירוקה או אדומה עם סרטים  בצבע זהב וכסף, מחוך או קפטן בקטיפה צבעוניים גם הם; חגורת משי רקומה, תסרוקת מחודדת החושפת תוספת של שני סרטי ראש בצבע שחור כזפת, ואילו באמצע המצח תלוי מטבע לואיז זהב. כמובן, זה ביגוד שלובשים בשבתות והחגים, אין אז, בימים היפים של אפריל, מחזה מקסים יותר, קסום יותר מזו של קבוצות הצעירות האלה שכורעות ומדברות על הטרסות הלבנות של הבתים ובזמן שקרני החמימה של שמש אביבית מחיות את לבושן בהשתקפויות מנצנצות.
37. יהודי דבדו הם למרבה הצער הקורבנות התמימים של נוהג מצער: נישואים מוקדמים הם תכופים ונערה צעירה שמלאו לה 16 כבר מזמן נגמרה.
38. לא נדיר, למרות האופי האפלטוני של זיווגים נמהרים, לפגוש בנות בגילאי 13 עד 14 שנבלו בטרם עת. הבעל הוא לרוב מבוגר מושלם וכאשר אנו מביעים את התנגדותנו שנובעת מזה שמנהגים כאלה כשלעצמם אינם מוסריים ואכזרים למין העדין, משיבים לנו הדבדובים בקרירות כי לזיווגים אלה יש את היתרון המהותי בכך שהם מונעים מהצעיר את הדרישות הטבעיות שתמיד מתעוררות מוקדם. אך איזו מסורת מחייבת שהם יהיו מסופקים רק באמצעות קשרי הנישואין הדתיים ? המתבגר נשאר אפוא טהור ובתולי ממש כמו כלתו הצעירה.
39. רוב הזיווגים הם זיווגים קונבנציונליים (זיווגים המתייחסים לאנשים שמקורם באותו אב קודם). לא יכולה להיות שום פגיעה גדולה יותר בכבוד האב, מאשר לראות את בנו מסרב לידי אחייניתו שלו.

טקסי הנישואין
40. חודש, לפחות, לפני חגיגת הנישואין, בין משפחות הארוס והארוסה מתקיימים חילופי מתנות ודברים של דרך ארץ ונימוסים. כאשר המשפחות שייכות לאחת מהחמולות היותר חזקות מבחינת העושר והיוקרה שלהן, כמעט כל המלאח לוקח חלק בחגיגות, שאצל הבעל לעתיד הן זוהרות במיוחד. מדובר בשירים וריקודים, סעודות וקבלות פנים במהלכן נעשה שימוש נדיב בתה.
41. והנה אנחנו ערב החתונה בפועל. הכלה הצעירה בליווי שושבינותיה וחברותיה הרבות הולכות למעין בריכה (הכוונה כנראה למקווה). היא מעוטרת ומבושמת, מוקפת בכבוד ובטיפול קפדני, בעוד שהמצהללות שולחות את צהלות השמחה הקולניות והחודרות לארבע פינות המלאח.
42. הכלה נשטפה, עכשיו טובלים אותה, אפילו בחורף, בבריכת שחייה, שבעונה זו פני השטח העליונים העליוניםמכוסים בשכבת קרח דקה הנשברת למגע. למרות זעקות הכאב של האישה האומללה, יד נמרצת תומכת בה בשיער ומטילה אותה פעמיים-שלוש לבריכה המטהרת זו, מבחינתה, תחילתה של צרה מכאיבה. מכיוון שהבעל חסר הסבלנות כעת כשהרבי קידש את האיחוד, לא תמיד ממתין, למרות הבטחותיו, עד שבת זוגו הצעירה תגיע לגיל ההתבגרות כדי לתבוע את זכויותיו.
43. מזלה שהוסכם שלמשך זמן מסוים לאחר הנישואין היא תמשיך להיות בחסות אבהית, אבל זה חולף והמשפחה במהרה מסייעת לחתן, להתגבר על התנגדותה של הילדה האומללה על ידי שכנוע.

 

חינוך דבדודי הצעיר
44. החל מהגיל הרך, הדבדודי הקטן מבלה את כל זמנו בבית הספר לרבנות, שם הוא ילמד להתמודד בקלות לא מוסברת עם השפה העברית, שפה עם הטיות שמציגה, כידוע, מבחינת אוצר המילים והדקדוק, רק זיקות רחוקה לערבית מדוברת. אלה המכפישים את השיטה הישירה בהוראת שפות מודרניות יראו, בנוכחות התוצאות שהשיגו הרבנים שאינם משתמשים בשיטה אחרת, הכחשה רשמית לטענותיהם. מן הראוי להוסיף, ללא ספק, כי הלימוד הבלעדי של העברית וטקסטים של הברית הישנה, נקלט ע”י הדבדודי הצעיר בהבדל השעות הניתנות במשורה ללימוד אנגלית או גרמנית בבתי הספר התיכוניים שלנו.

45. שלוש שנים לפני האיחוד בית הספר הצרפתי-יהודי של דבדו, מורה עצמאי, ממוצא אלג’יראי, ומאוחר יותר, חיל המצב של צרפת הקדישו את עצמם למשימה לייבא לקהילה הקטנה והעלומה הזו, רוח צרפתית.
46. עם היכולת המופלאה הזו של הטמעת שפות זרות, המשותפת ליהודים בכלל, יהודי דבדו הקטנים התגלו כמי שניחנו בחיות נפשית יוצאת דופן, עם רצון נלהב להדריך את שפת האדונים הנוכחיים לגורלה של מרוקו.
47. כשהגענו למלאח הבינונו כי הקליטה הגבוהה שמציעים מוחות שהוכנו להתמודדות עם כל תרבות אינטלקטואלית על ידי תרגול איטי של הטקסטים הקשים בתלמוד, תקל מאד על המאמצים שלנו כמורים.
48. למורת רוחה של אוכלוסית המלאח הפכו שלושה בתי כנסת ישנים שהיו ללא שימוש, לבתי ספר צרפתיים שבהם קובצו התלמידים שעד מהרה מספרם כבר היה גדול ממאה.
ללא קשר לאיכויותיהם האינטלקטואליות, כולם באופן כללי, הראו במהרה את רגשות האהדה למורה החדש שלהם שהתפתחו במהרה לחיבה אמיתית.
יתר על כן, חיבה זו לא הגיעה רק לאלה שבאחריתם הבינו אותם לבסוף והבינו את עצמם על ידיהם; זה הגיע לכל אלה שהתעניינו בהם, ונצטט כאן, כמחווה של תודה לאיש, את היחסים החביבים שניהל קפטן קוקילארד, ראש משרד ההסברה עם דבדובים הקטנים.
49. קצין טריטוריאלי זה היה עבורם סבא אמיתי שבמהלך ביקוריו היומיומיים במלאח, אהב להיות מלוּוֶה בשלל תלמידי בית ספר, אותם מילא בממתקים וצעצועים. ביום הפרידה הסופי, קפטן קוקילארד בכה כמו ילד והמלאח כולו היה באווירה של אבל.

סיכום
50. ועכשיו, איך אפשר להסביר שהענף האתני הזה, שהוא כל כך מקורי וכל כך מובחן מהמשפחה היהודית הגדולה, נמצא מחוץ לכל קשר עם הציוויליזציה המערבית וטבוע בחיק ההמונים המוסלמים, יכול היה במשך מאות שנים ולמרות מרטירולוגיה ארוכה, לשמור על טוהר מסורותיו ואמונותיו ללא פגיעה כלשהי?  איך קרה שהוא הקים ציוויליזציה מיוחדת, שאנו חוזרים ואומרים, עומדת בניגוד מוחלט למנטליות הברברית של השבטים הסמוכים, ציוויליזציה שבאה לידי ביטוי בתרבות אינטלקטואלית ארכאית, ללא ספק, אך מהווה בסיס מוצק דיו להעלותו סביב איבריו החיוניים שריון של ממש, “מתחם חיצוני” המסוגל להגן עליו מפני ההשפעות החיצוניות הממוססות?  החיים הפטריארכליים האלה, את הפשטות העתיקה הזו, יהודי דבדו חייבים פשוט לכלי הייחודי והיקר של השכלתם האינטלקטואלית והמוסרית: לתלמוד
51.
ולסיום המחקר שלנו עלינו לקוות שההשפעה הצרפתית על המסורות המקומיות של דבדו אם היא קיימת תתפוגג בהקדם, כי תוצאות של השפעה כזאת יכולות להיות עגומות. בואו נקווה שזה לא משפיע, על הקהילה הקטנה הזאת, על מקוריותה ועל אופייה הייחודי של הציוויליזציה שלו.

אוקטובר 1921
אבנר דרמון

 

קורותיו של ספר תורה מדבדו

בשנת 1974 בעת כהונתו הראשונה של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין הוא ערך ביקור במרוקו שבמהלכו הוא קיבל מתנה מיוחדת במינה מידיו של חסן השני מלך מרוקו דאז, ספר תורה עתיק יומין כתוב על גוויל איילה שמקורו בעיירה דבדו.
עם שובו לארץ מסר ראש הממשלה את ספר התורה למוזיאון ישראל.
הידיעה על הימצאותו של ספר התורה במוזיאון מביאה לשם לפני כשלוש שנים מספר אנשים ששורשיהם בדבדו, בכוונה לחזות מקרוב בספר התורה הנדיר ואולם גם לאחר חיפוש ממושך במדפי ספרי התורה המוצגים במוזיאון הם אינם מוצאים את מבוקשם.
גם אנשי המודיעין שבמקום לא הצליחו לסייע להם לאתר את ספר התורה ומשכך הם חזרו מן המוזיאון מאוכזבים אך עדיין מקווים שלאחר הביקור יוכלו להגיע למאן דהוא מקרב עובדי המוזיאון שיוכל לסייע להם בכך.
כשגם הניסיונות הנוספים אינם מעלים דבר ואפילו אוֹצְרִים של המוזיאון אינם יודעים להשיב היכן מצוי ספר התורה, הם מתקשים להאמין כיצד זה פריט היסטורי בעל ערך כל כך חשוב למורשת אבותיהם נעלם לו בין כתליו של מוסד האמון על משמרתם של הנכסים ההיסטוריים של עם ישראל ובלית ברירה הם נותרים בתסכולם.
לדאבוננו למָעֶט מספר שטרות וכְּתוּבּוֹת כנראה שלא נותר תיעוד כלשהו מחיי קהילת היהודים של העיירה דבדו ויכול להיות שספר התורה הזה הוא המוצג היחיד שנותר מעיירת הכהנים ועובדה זאת רק מגבירה את התסכול.
בשל מרכזיותה וחשיבותה של העיירה דבדו למורשתם של היהודים שמוצאם ממנה, הם המשיכו להיקרא כאנשי דבדו (דְבָּדְבָּא או דְבְּדוֹבִּיֵין ) גם עשרות שנים לאחר שעזבו את העיירה ליישובים אחרים ומכאן גם המקום המרכזי שקיבלה העיירה באתר המורשת שלנו וזה מה שמדרבן אותנו לנסות את מזלנו בפעם נוספת וממש לאחרונה (חורף 2017) אנחנו פונים שוב למוזיאון ישראל בתקווה שאולי נצליח להגיע לפחות לתמונה של ספר התורה שאולי השתמרה באחד מאלבומי המוצגים שאותה נוכל להציג באתר.
וראה זה פלא אחרי לך ושוב טלפוני הצלחנו סוף סוף להגיע למי שיודעת לספר לנו היכן נמצא ספר התורה ולא רק זה אלא שבאדיבותם הרבה הם מואילים בטובם להתיר לנו להשתמש בתמונה של ספר התורה באתר שלנו.
תמונת ספר התורה

מרוקו, המאה ה-17(?); המאה ה-20 כתב יד בדיו על קלף; עץ מגולף ומשובץ צדף ועץ. אוסף מוזיאון ישראל, ירושלים. מתנת חסן השני מלך מרוקו באמצעות ראש הממשלה יצחק רבין B85.0628 (a–c) צילום: © מוזיאון ישראל, ירושלים, על-ידי אולג קלשניקוב

ובאשר לספר התורה עצמו הפתעה גדולה !!!
ספר התורה מונח מזה שנים רבות במרתפי המוזיאון ביחד עם מוצגים רבים אחרים שעל פי שיקולי ההנהלה נקבע שאין להם מקום בתצוגה.
אין לנו ספק שמקבלי ההחלטה נהגו בספר התורה כפי שהם נוהגים עם כל אחד מהמוצגים הרבים של המוזיאון וכי ההחלטה שלא לשים אותו בתצוגה אלא לשמור אותו במרתפי המוזיאון התבססה על שיקולים מקצועיים גרידא.
הם לא הביאו בחשבון שיש מקרים שבהם שיקולים אחרים גוברים על השיקולים המקצועיים וכזהו המקרה של ספר התורה מדבדו.
* אילו ראש הממשלה יצחק רבין היה יודע שזה יהיה גורלו של ספר התורה במוזיאון ישראל הוא בוודאי היה מוסר אותו לגוף אחר ואין ספק שההחלטה של המוזיאון אינה עולה בקנה אחד עם רצונו של יצחק רבין המנוח.
* ספר תורה באשר הוא נחשב כאחד מן הסמלים המקודשים ביותר ביהדות וככזה ודאי שאין מקומו במרתפים חשוכים ורבים הם היהודים שעשויים לראות בהחלטה זאת פגיעה בקודשי ישראל.
* קהילת היהודים של דבדו הייתה קהילה ייחודית שזכתה להערכה מיוחדת בקרב יהודי מרוקו ובקרב חוקרים (דה פוקו, נחום סלושץ) שאף הם מציינים את “גאוות היחידה” שלהם ואת הקשר האמיץ שנותר ליוצאי דבדו לעיירה שלהם ומְקוֹמֵם ומתסכל שקהילה שלמה אינה יכולה ללטוש עיניים באחד מן הפריטים הבודדים שנותרו מעברה.
ואם כך, ההחלטה שהביאה לכך שספר התורה יהיה מונח במרתפים במשך שנים ארוכות כל כך והשנים שעוד נכונו לו במחשכים נגועה בשלושה חטאים.
כלפי יצחק רבין המנוח, כלפי קודשי ישראל וכלפי יוצאי קהילת דבדו ויוצאי מרוקו בכלל.
חשבנו שהמרכז העולמי של מורשת יהדות צפון אפריקה שבירושלים יכול להיות אכסניה הולמת לספר התורה, אלא שהזלזול וההתנשאות שהם הפגינו בטיפולם בנושא מוביל אותנו להרהור נוסף.
ואולי המקום הראוי לו לספר התורה היקר הוא מרכז מורשת רבין, המקום שבו מונצח האיש שקיבל אותו מידיו של מלך מרוקו, ואין לנו אלא לסיים בתקווה שנזכה לראות את ספר התורה המיוחד והנדיר הזה יוצא ממחשכיו של מוזיאון ישראל אל אורו של המוסד המכובד הזה. 

 

 

 

אוג’דה 1948 – 1932

רקע
אוג’דה שאני זוכר
סדרי שלטון
חיי המסחר
שעות הפנאי
עניינים מוניציפלים
מוסלמים ונוצרים
חיי היהודים באוג’דה
◊   מנהגים
◊   אמונות תפלות

עיתון יהודי משנת 1932

 

רקע 

כפי שסיפרנו בדף “חיים שכאלה”, יוסף אזולאי נענה לאתגר ובנוסף לסיפור קורות חייו האישיים הוא העלה על הכתב את זיכרונותיו על אוג’דה של אותם ימים. התוצאה היא אוסף סיפורים ותיאורים שהם מעין פסיפס של אבני פאזל שכל אבן בו מסתירה חלק מהתמונה הכוללת וכשמצרפים את האבנים יחד, נפרשת לנגד עינינו תמונה רחבה של אוג’דה של שנות ה- 30 וה- 40 של המאה הקודמת, בדגש על הקהילה היהודית.
ממרחק זמן שמתקרב למאה שנה מצליח יוסף לפרוש תמונה שהיא ברזולוציה שגם תמונות של ימינו אלה יכולות להתקנא בה, כל כך חדה ובהירה התמונה שאפשר להבחין בה אפילו בפרטי לבוש כמו חגורות, שמות של בתי קולנוע, שמות חנויות ואפילו פרט כמו ציפוי הפח של גלגלי עגלות משא לא נעלם ממנה.
יוסף, “בין פורת יוסף” זכה בכישרון נדיר וזיכרון פנומנאלי ואנחנו שזכינו שיחלוק אותם עמנו מודים לו על תרומתו הרבה להנחלת מורשת אבותינו ומברכים אותו בברכת יוסף ה’ עליך שנים ארוכות של בריאות.

 

אוג’דה שאני זוכר 

יוסף פותח בתיאור של אוג’דה כעיר קוסמופוליטית שמשכה אליה סוחרים מהודו ועד כוש, קונדיטוריות שמציעות מאפים אירופיים מצרפת, יוון ואיטליה וממתקים מסוריה ולבנון, חנויות מותגים כמו נעלי ,Beta בגדי ילדים של  Rolny, בגדי נשים וגברים שנמכרו ב-  Grand beau marche. הוסיפו לזה את הקירבה לגבול שמשכה אליה גם מבריחים למיניהם שמצאו בה כר פעולה נוח והרי לכם עיר חיה ותוססת. 
היו בה שני מחנות צבא, אחד של לגיון הזרים הסנגלי והשני של הצבא הצרפתי ושני שדות תעופה שאחד מהם הצבאי שימש את הצבא האמריקאי במלה”ע השנייה והשני שדה אזרחי.
אוג’דה הציעה לתושביה ובהם היהודים שחיו בה, חיי יומיום תוססים ומגוונים של עיר מודרנית. הקהילה היהודית הייתה גדולה עשירה, פעילה ומכובדת והייתה ביחסים טובים מאוד, עם השלטון  המרוקאי והצרפתי.
“החיים היו יפים והכל היה בשפע”, אומר יוסף … הכל עד תחילת מלחמת העולם השנייה ואחריה במלחמת העצמאות כאשר מוסלמים לא מקומיים הסיתו את המקומיים כנגד היהודים ששילמו את המחיר בפרעות אוג’דה וג’רדה.

 

סדרי שלטון

לכל אזור היה אחראי על הסדר והביטחון שנקרא שייח’ אְלְחוֹמָה שאליו היו כפופים מספר שוטרים מזוינים שנקראו מְְכָזְנִיָה. שני שוטרים מזוינים שאחד מהם צרפתי ואחד מוסלמי סיירו דרך קבע ברחובות ובשווקים הסתובבו שוטרים סמויים.
בראש השלטון המוסלמי המקומי עמד הפאשה שהיו לו מְְכָזְנִיָה שליוו אותו לכל מקום כשהם לבושים בגלבייה לבנה, לראשם תרבוש עם פונפונים וחוטים שחורים שהשתלשלו אל הפנים והם היו תמיד בבגדים נקיים ומצוחצחים.
על סניף הבנק הלאומי של מרוקו באוג’דה שמרו חיילים סנגלים 24 שעות ביממה.

הבנק הלאומי של מרוקו שעליו שמרו הסנגלים

* כלבים וחתולים ששוטטו ברחובות ללא בעליהם נלכדו והועברו למכלאה, לבעלי כלבים אסור היה ללכת אתם ברחוב כשהם אינם קשורים אליהם ברצועה או שהם בלי מחסום לפה או והם נדרשו להציג תעודות חיסונים לכלב.
* בעלי נתינות צרפתית קיבלו עזרה כספית ומענק לילדים (Aide Sociale), פנסיה לזקנים וללוחמים ותיקים  (anciens combattants) ובזמן מלחמת העולם השנייה הם קיבלו הטבות מיוחדות מהשלטון הצרפתי ולעומתם בעלי האזרחות המרוקאית לא קיבלו כל סיוע.
את תשלומי המיסים, חשבונות החשמל, מים וקנסות שילמו לשלטון המרוקאי המוסלמי.

 

חיי המסחר

השווקים באוג’דה התחלקו לפי סוג הסחורה שנמכרה, שוק בהמות, שוק ירקות ופירות (שהגיעו לאוג’דה מכפרים סמוכים), שוק גרוטאות, שוק פשפשים (במרוקאית זוֹטיִיֶה) , שוק סוסים וחמורים, שוק למיני זרעים, שוק לצמר וכלים לעיבוד הצמר (במרוקאית אלְקְרְטֹש אלְמוֹגְזֹל).
העיר עצמה הייתה מחולקת למספר אזורים של מקצועות יהודיים, מוסלמים ונוצרים אזור של מוכרי בדים, אזור של מוכרי תבלינים, אזור סנדלרים, אזור חייטים, אזור סורגי שמיכות ושטיחים ועבודות יד (שהמוסלמים הכינו בעצמם), אזור קצבים, אזור פחחים, אזור מסעדות מוסלמיות.
בכל אזור היו שוטרי סיור ששמרו על הסדר.

החנויות
• חנות למוצרי טבק ומקטרות שמכרה גם בולים
• חנות לדברי מאפה
• חנות בבעלות של צרפתי לבגטים, טוסטים ועוגיות יבשות
• חנות לסוכריות וממתקים סוריים
• חנות לעוגיות וממתקים מלבנון
• חנות  לספניג’ עם דבש
• חנות לדברי מאפה מוסלמים (שהיו טעימים במיוחד).
ליד בתי הקפה ובפינות הרחוב היו מי שהציעו למכירה מטעמים שונים ואפשר היה לאכול אצלם (עם כל הנוחיות הנדרשת)
נקניקיות, כבדי עוף, טחול ושישליק על האש, פולים יבשים מבושלים במים בלבד עם כמון ופלפל אדום. שעועית מבושלת בטעם מיוחד. (אחד המומחים בזה היה האבא של סם שוקרון). דגי ים מכל הסוגים (על האש ומטוגנים), עופות מבושלים מתובלים טעם ערב לחך.

הקונדיטוריות
קונדיטוריות היו בבעלות של צרפתים, איטלקים ויוונים. הממתקים היו סורים, לבנונים או סודנים. היה את הספינג’ הסודני שהיה לו טעם מיוחד והיה גם את הספינג’ עם חור שבבית הקפה הצרפתי הכינו אותם במכונה אמריקאית.
בקונדיטוריות אפשר היה לאכול  מיני עוגות, טארטים, לחמים וטוסטים.

רוכלים ניידים
היו גם מי שמכרו את מרכולתם בעגלות למיניהן שעברו ברחובות העיר והכריזו על בואם במנגינות וצלצולי פעמונים, “כששמענו קולות של כלי נגינה דמוי הרמוניקה מתנגנות ברחוב ידענו שמשחיז הסכינים והמספריים חולף ברחוב שלנו”.

משחיז סכינים

הילדים שפחות התעניינו בהשחזת כלי מטבח חיכו לצלילים של מוכר הממתקים והגלידות האיטלקי שהייתה לו המנגינה המיוחדת שלו. הייתה לו עגלה סגורה שנשאה כדים גדולים מלאים בגלידה בשלל צבעים.  את הגלידה הוא היה מניח בין 2 ביסקוויטים, מוכר הגלידה נשא על גופו כד שעליו גלגל מספרים ומי שקנה גלידה היה מסובב  את הגלגל המזל וזוכה בפרס של ופל גלידה או סוכריות מיוחדות שנקראו  Sucre d’orge שזה מין ממתק צבעוני שנמתח כמו מסטיק  שהיה מלופף סביב מקל ארוך ממנו המוכר היה חותך.
היה גם את מוכר הסברס שבעונת הסברס היה עובר מידי בוקר עם עגלה קטנה והיה לו שיר משלו.
בימי הקיץ הסתובבו ברחובות ובשוק מוכרי אגרבה– מים קרים עם טעם של דבש, שהיו בתוך נאדות עור, עם פעמונים תלויים קטנים מנחושת שהיו מכריזים על נוכחותם.

 

שעות הפנאי

אפשרויות הבילוי של שעות הפנאי היו מגוונות גם ביחס לתקופה של שנות ה- 30 וה-40 וגם ביחס למה שמצאנו כאן עם עלייתנו ארצה.
קולנוע

כל בית קולנוע התמחה בד”כ בז’אנר משלו.
Colise – הקרין סרטים כל היום והקרין סרטים ערביים מצריים, לבנונים או הודים עם תרגום לצרפתית בגוף הסרט.
Rex   Vox Paris – הקרין שלוש הצגות ביום, התמקד בסרטים אמריקאים, עם תרגום לצרפתית.
Le Paris –  שימש גם להצגות תיאטרון והופעות אחרות, בשפה הצרפתית בלבד.
Le rialto  – שלושה סרטים ביום, לפעמים שימש להופעות לילדי בית הספר הכל בשפה הצרפתית.
בתי הקולנוע שלנו:

ריקודים טיולים ובתי קפה
בימי שישי, הלכנו לרקוד במועדונים או בבתי קפה, או שישבנו עם חברים בבית קפה ושתינו בירה או ליקקנו גלידה. בשבת אחר צהריים עפ”י רוב ראינו סרטים או שהלכנו למשחק כדורגל, את הכרטיסים היינו קונים את הכרטיסים ביום שישי אחרי צהריים.
בימי הקיץ, הלכנו לפארקים, רכבנו באופנים לגבול אלג’ריה, הלכנו לבריכה או שנפגשנו עם חברים.

פינוקי ספא
את פינוקי הספא עשינו בחמאם הטורקי שבו לגברים ונשים היו ימים נפרדים אבל לא הייתה הפרדה  בין מוסלמים ליהודים. בתוך החמאם כל אחד קיבל שתי חביות מעץ, אחת למים קרים ואחת למים חמים, אחד מעובדי החמאם דאג למים ומי שרצה יכול היה לקבל מסג’ בתשלום. הייתה בחמאם גם בריכה קטנה ששימשה גם כמקווה ובית קפה שבו הגישו קפה, תה וספינג’ או עוגיות קטנות וגם סיגריות הגישו בו.
בעל בית הקפה היה יהודי מאוד דתי, בימי שישי הוא היה מכין מים חמים בשני מיכלים גדולים ומחלק אותם לפני כניסת השבת וביום שבת בבוקר מוקדם וגם אחרי צהריים (קהואזידסבת).
החמאם שימש גם מקום לינה לכפריים שהיו מגיעים עם הסחורה שלהם לשוק.

בילויים של מוצ”ש
בעיר הייתה טיילת ארוכה ורחבה שבה טיילנו כל מוצאי שבת עד שעה מאוחרת, משני צידי הטיילת היו חנויות שהבעלים שלהם היו לא מרוקאים

• חנות לצעצועים צרפתיים שהבעלים היה צרפתי נוצרי
• חנות לדברי משי שבעל החנות שלה היה הודי
• חנות תכשיטים וצורף שבעל החנות היה יהודי מאלג’יר
• חנות נעליים Beta מצ’כיה בבעלות של נוצרי
• חנות לבגדי גברים של צרפתי 
• Grand beau marche לבגדי ילדים בבעלות של צרפתי
• ספרים ומכשירה כתיבה של יהודי צרפתי
• סָפָּרִים, חייטים ומוכרי בדים יהודים מספרד
• בית מרקחת של שותפים יהודי מאלג’יר ונוצרי מצרפת.• מספר בתי קפה של יהודים אלג’ירים שהגישו בשרים על האש
• בית מלון גדול שבעל הבית היה צרפתי נוצרי
• מספרה גדולה לגברים ונשים  של צרפתי נוצרי 
במוצאי שבת לאחר שיצאנו מהתפילה בבית הכנסת, קודם שהלכנו לטיילת נהגנו לעבור דרך האופה הצרפתי, אצלו  קנינו שם לחמנייה חמה ממולאת בנקניקייה, טחול או כבד ובקבוק שתייה.
נהנינו מאד לשבת על הכיסאות הגבוהים ולהזמין קפה צרפתי.
אחרי הטיול בטיילת נהגנו לקנות פיצוחים ולהתגרות בבנות בזריקת חומוסים עליהן.

קרקסים ומופעי רחוב
מעת לעת הגיעו לאוג’דה קרקסים והופעות שהגיעו מארצות שונות כמו איטליה, רוסיה, צרפת וארצות אחרות.
בשוק המוסלמי הופיעו מרקידי נחשים ומלהטטי קופים וגם אקרובטים וקוסמים למיניהם שנדדו ברחבי העולם, בנוסף עמדו שם עוקרי שיניים ומרפאי חולים בעזרת עשבים למיניהם שהציעו את מרכולתם לבאי השוק.

חגיגות 14 ביולי
“Le Quatorze Juillet” הוא היום הלאומי של צרפת שבו הם מקיימים אירועים ציבוריים רבים, תהלוכות צבאיות, מסיבות ריקודים זיקוקים וחגיגות לרוב ובמרוקו שהייתה באותה העת מדינת חסות של צרפת חגגו כאילו זה היה החג שלהם. מוסלמים, נוצרים ויהודים קטנים כגדולים ובעיקר בני הנוער חגגו את חגה של צרפת.
החגיגה הגדולה הייתה ברחבה ענקית שהייתה בחזית בניין ששימש לחגיגות צבאיות. הרחבה הייתה מוארת באורות צבעוניים, כל מוסדות השלטון והחנויות קושטו בדגלי מרוקו וצרפת. באירוע החגיגי השתתפו נציגים של השלטון המרוקאי, השלטון הצרפתי, הקהילה היהודית , צבא צרפת, צבא סנגל, לגיון הזרים, נציגי המשטרה ומכבי אש  וילדים מבתי ספר.
היה מגרש משחקים לילדים, רוכבי סוסים מוסלמים שירו באוויר, מרוצי אופניים, אופנועים, סוסים, ופעילויות ספורט למיניהן.
הקהילה היהודית המקומית קיבלה את פניהם של כל הנציגים שנמנו קודם ומכובדים רבים אחרים באוהלים ענקיים שהוקמו במיוחד שבהם הגישו כיבוד מרוקאי ותה עם נענע בכלים מיוחדים.

 

עניינים מוניציפלים

תחבורה, דיור, מים

בתוך העיר נסעו בכרכרות ומוניות בלבד, אוטובוסים שימשו לנסיעות אל מחוץ לעיר במרוקו ונסיעות לאלג’יר וספרד. אוטובוסים שימשו גם לנסיעות מאורגנות לים ונסיעות להילולות של הצדיקים שהיו לקברו של ר’ עמרם בן דיוואן שבעיר וואזן (Ouazzane) ולקברי רבנים שבטלמסן שבאלג’יר.
רוב היהודים גרו בדירות שכורות. החדרים בבתים היו גדולים ועם תקרות גבוהות. לרוב היו אלה בתים עם חצר פנימית (פטיו).
בקיץ קיררו את המים בכדים עשויים מחימר, כד כדול (אלכבייה) שעמד במרכז החצר וכד קטן יותר שהיה עם פתח אחד קטן למזיגה ופתח גדול למילוי את הכד היו עוטפים בבד יוטה והוא נקרא אלברדה (המקרר) ובצרפתית gargoulette. היו מי שגידלו קצת ירק מסביב לכד שבחצר. המים מהכד היו קרים ונעימים. בכדים כאלה השתמשו גם לשמירת זיתים דפוקים ובזמן מלה”ע השניייה השתמשו בו  לשמירת חתיכות בשר מטוגן (לגְדִיד) לשעת חירום.
בחלק מן הבתים היו משאבות מים ובבתי הכפריים היו בארות מים והיו גם ברזים ציבוריים ששימשו בעיקר את המוסלמים.
אגב תחבורה נזכיר גם את הובלת הבשר מבית המטבחיים לחנויות הקצבים שנעשתה בעגלות גדולות דומות למשאיות שמובילות דברי קירור. היה להן ארגז גדול, שהחלק הפנימי שלו מצופה בפח דק עם ווים לתליית בהמות שחוטות, הגלגלים היו מעץ, מצופים בפח עבה. כשהעגלות עברו, הן היו משמיעות רעש מיוחד שלנו הוא בישר שהבשר בדרכו אל הקצבים.

חינוך
בתי ספר
ילדים נוצרים, מוסלמים ויהודים שהוריהם החזיקו באזרחות צרפתית למדו יחד בבית ספר יסודי נפרד שהיה המיועד להם. ילדים יהודים בגיל עממי וכן ילדי מוסלמים בעלי אזרחות מרוקאית למדו בנפרד בבתי ספר משלהם.
בבית הספר היהודי הייתה הפרדה בין הבנים לבנות, בחלק אחד של המבנה למדו הבנים ובאחר הבנות. אצל הבנים כל המורים היו יהודים והמנהל היה צרפתי נוצרי ואצל הבנות כל המורות היו יהודיות  והמנהלת צרפתייה נוצרייה. לכל צד היה חדר אוכל משלו, שבו הילדים אכלו ארוחה חמה.
לביה”ס הייתה מרפאה עם רופא ואחות. מידי בוקר כל ילד קיבל במרפאה כף שמן דגים עם סוכרייה (חובה).
בבית הספר לבעלי אזרחות צרפתית, בנים ובנות למדו יחד והמורים היו צרפתים.
בבית ספר תיכון לא הייתה הפרדה לפי האזרחות או הדת, כולם למדו יחד.
כבוד למורים היה ערך שכולם הקפידו עליו . אף פעם לא קראו להם בשמם אלא רק בשמות מכבדים. המורה היה  Monsieur  (אדוני) והמורה Madame (גברת). כך נהגנו גם בהורים ובני משפחה בוגרים, כבוד מיוחד היה לבעלי שיבה.
בסמוך לבית שלנו היו מגרשי כדורגל, כדורסל, מגרש וכדורעף. המגרשים היו  גם לשימוש בית הספר התיכון שלא היה רחוק, בנוסף היה גם מועדון ספורט לנוער.
חוגים
לילדי היהודים היה חוג זימרה ופיוטים שבו גם אני השתתפתי, לילדי החוג שנקרא “אם הבנים” הייתה תלבושת מיוחדת. הייתה לנו מקהלה שהיינו מופיעים אתה בשמחות של חתן בר מצווה וחתן וכלה. כאשר נולד בן הלכנו לבית היולדת שרנו את שיר היולדת, ברכנו והדבקנו על הקיר תפילה מיוחדת.
בחג שמחת תורה שרנו בבית הכנסת הגדול. אבל לא רק בשמחות, כשהייתה מתקיימת לוויה לקחו אותנו ללוות את המת עד בית העלמין בתפילה מיוחדת.
ג’ו עמר שהיה מעיר אחרת, היה אתנו ואף התחתן עם בת עירנו

שירות רפואי
השירותים הרפואיים לאוכלוסיה ניתנו בשלושה בתי חולים, קליניקות ובתי מרקחת. אחד מבתי חולים היה מיועד לבעלי אזרחות מרוקאית (מוסלמים ויהודים), אחד לבעלי אזרחות צרפתית ואחד צבאי.

חלק מהקליניקות היו פרטיות וחלק של בתי החולים, בשתיים מהקליניקות היו מעבדות והן שימשו כמעין חדר מיון ממנו הפנו חולים לבתי חולים בהתאם לצורך.

 

מוסלמים ונוצרים

יחסים שכנות
עד מלחמת העולם השנייה, היחסים בין המוסלמים, היהודים והנוצרים היו מצוינים. והיו אפילו  מוסלמים ויהודים שהיו שותפים בעסק.
בחגים שלנו כיבדנו אותם במיני ממתקים או עוגיות מיוחדות והם כיבדו אותנו בחגים שלנו, הם אכלו את הבישולים שלנו אבל אנחנו מטעמי כשרות לא אכלנו את שלהם.
הבית שלי שכן ממש בסמוך לאחד המסגדים ולכנסיות והיינו שומעים את המואזין הקורא לבני עמו לתפילה ואת מנגינות הפעמונים של הכנסיות בחגים הנוצריים, תפילות יום ראשון, חתונות ולוויות.
בראש השנה הנוצרי  וחג המולד החנויות הצעצועים היו מלאות בעצי אשוח קטנים מקושטים במנורות, ובסרטים צבעוניים והקונדיטוריות שלהם הכינו דברי מאפה מיוחדים וברחוב הסתובבו סנטה קלאוזים שנקראו papa noel עם זקן לבן ארוך כשהם לבושים בבגד אדום.

מאפייני לבוש
המוסלמים המרוקאים לבשו מכנסיים תפורים מחתיכת בד של כשלושה מטר (שרוואל), שהיו מהודקים בעזרת בד משי צבעוני במקום חגורה, כך גם מסביב לכובע, לראשם חבשו כובע תרבוש אדום עם פון פונים שחורים שיורדים על צידי הפנים והם נעלו נעליים מיוחדות שנקראו בְּלְגָּה (Belgha).
הנשים המוסלמיות היו עטופות מהראש עד הרגליים בבד מיוחד מעבודת יד (חיק), הן היו מציצות בעין אחת בלבד ונעלו נעליים מיוחדות, כמו של הגברים, אבל בצבעים ובצורה שונה.
המוסלמים המכובדים, עשירים או קצינים רוכבי סוסים, של צבא לגיון הזרים  לבשו לבוש אחר שהיה עשוי משערות גמל.
על לבוש היהודים ראה בהמשך ב”חיי היהודים באוג’דה”)

חתונות
בחתונה מוסלמית היו מוליכים את החתן בתהלוכה כשהוא לבוש בבגדים צבעוניים ורכוב על סוס מקושט ומלווה בקרובי המשפחה, שכנים ומכרים מוסלמים ויהודים ולפעמים גם נוצרים. זמרים שרו וניגנו לכבודו בכלי נגינה מיוחדים ואת כולם כיבדו בפירות עוגות ועוגיות מלוחות ומתוקות ומיני ממתקים.
האורחים הוזמנו לארוחת ערב שבה היהודים לא השתתפו מטעמים של כשרות.
אצל הנוצרים פעמוני הכנסיות כיבדו את החתן והכלה בצלצולים חגיגיים, אורחים הוזמנו לתפילה ולטקס הנישואים שנערך בכנסייה. השושבינות שהיו ילדות קטנות היו לבושות בלבן, הלכו אחרי הכלה והחזיקו בשולי שמלתה הארוכה, מכוניות מקושטות בסרטים לבנים ליוו את מכונית החתן והרעישו בצופריהם. פעמוני הכנסייה צלצלו. בתום הטקס הוזמנו האורחים למסעדה.
( על חתונות אצל יהודים ראה בהמשך ב”חיי היהודים באוג’דה”)

הלוויות
בהלוויות של המוסלמים התפילות לא היו אחידות אלא בהתאם למעמד של המת בחייו ודרגתו בדת.
בתפילות קולניות, נשאו את המת על הכתפיים מביתו ועד לבית הקברות, הקבורה הייתה ללא ארון (כמו אצל היהודים).
אצל הנוצרים כאשר אדם נפטר פעמוני הכנסייה צלצלו, נערכה תפילה בכנסייה והכומר נשא דברים. את המת  ליוו עד הקבר בכרכרה מיוחדת רתומה לסוס או שניים. הקבורה של המת הייתה בתוך ארון כשהוא לבוש בבגדים יפים.
(על הלוויות של היהודים ראה בהמשך ב”חיי היהודים באוג’דה”)

 

 חיי היהודים באוג’דה

מנהגים

לבוש
בחורים צעירים חבשו כובע בֶּרֶ , מבוגרים יותר חבשו כובעים גדולים ועגולים. אני עצמי עד גיל בר מצווה הלכתי עם עניבה ובֶּרֶט, וכשהתבגרתי החלפתי את הברט בכובע גדול יותר.

היהודים בעלי אזרחות מרוקאית לבשו מכנסיים כמו של המוסלמים, כובע בלי הפון פון ושעון תלוי על שרשרת עד הכיס ונעליים כמו של הערבים.

פִישוֹן

לרוב הנשים היהודיות, כיסוי הראש שנקרא סְבְּנִיָה, היה מעין מטפחת ראש גדולה מבד משי כחול ורקמה מוזהבת אותה הן קשרו מעל הראש. נשים מבוגרות ומכובדות שמו לכתפם שאל גדול סרוג בעבודת יד שנקרא פישון, כך הלכו גם לבית הכנסת.
הנשים ענדו תכשיטים עשויים זהב, עגילים גדולים, שבעה צמידים, טבעות ושרשרת כבדה על הצוואר. נשות אוג’דה לא נהגו להתאפר ובכל זאת הן היו תמיד יפות ומלאות חן.
נשים לא הסתפרו לעולם.
אירוסין
בערב האירוסין הזמינו קרובי משפחה וידידים של משפחת הארוס ושל הארוסה לארוחה ערב חגיגית. החליפו מתנות, טבעת אירוסין ומתנות אחרות שהחתן והכלה המיועדים הביאו זה לזה. החתן הביא טבעת זהב אותה קשר עם סרט לבן ממשי לקצהו של גוש סוכר גבישי בצורת חרוט גדול שנקרא קָלְבְ דסְּכָּאר.

קָאלְב דְסְכָּאר עם שרשרת זהב

חינה
את מנהג החינה שהעתיקו לארץ חגגנו באוג’דה באופן דומה אלא ששם זה היה פחות המוני. בני משפחה, קרובים וידידים משני הצדדים הוזמנו לטקס החינה. כשהם לבושים בחלוקים צבעוניים (קפטאן) וחבושים כובעים מרוקאים (תרבוש), רקדו החוגגים, סלסילות ממתקים ועוגיות צבעוניות מקוקוס, שקדים ובוטנים, שביק, סיגרים ומינ מעדנים אחרים.
ארוחת הערב הייתה חגיגית ועשירה במאכלים ממאכלי העדה ולקינוח  הגישו תה עם נענע.
בטקס החינה שרו את השיר אביאדי אנה לערוס, (אשרי וטוב לי אני החתן), שהמיוחד בו הוא שכל אחד בתורו הוסיף מילים משלו (קשורות לחתני השמחה) ושר אותם באותה המנגינה.

סטודיו לצילום בנחמו

חתונה
מספר ימים לפני חתונה קיימו את הנדוניה (שוֹרָה), שבה הציגו למוזמנים את מה שהכלה מביאה עימה לחתונה מתכשיטי זהב ועד נעלי בית.
שמונה ימים לפני החתונה ועד החתונה החתן והכלה לא התראו, במשך שבעה ימים מידי ערב החברים של החתן התפללו תפילת ערבית עם החתן וסעדו איתו בביתו.
בערב שקדם החופה, הכלה הלכה למקווה עם המשפחה וחברות שלה, מלווה בשירים מיוחדים של העדה ובכלי נגינה תוף (בְּנְדִיר).
בבוקר, החתן הלך עם החברים וקרובי המשפחה לחמאם התורכי.
בצהרים, הלבישו את החתן והכלה, הזמינו שתיים או שלוש מוניות מקושטות בסרטים לבנים ויצאו לטייל, הלכו למספרה (הכלה עם חלק מהמשפחה והחברות והחתן עם חבריו), אח”כ הלכו לסטודיו הגדול לצילומים ואז לבית הכנסת הגדול לחופה, שם ערכו את שבע בברכות והתכבדו בסלסלה קטנה ובה סוכריות ממולאות בשקדים (דְרָזֶ’ה).
לארוחת הערב הכינו לחתן ולכלה שתי יונים ממולאות (סגולה לקיום מצוות “פרו ורבו”) ולמחרת בבוקר מוקדם הכינו להם ספְִינְז’.
היה גם מנהג שלמחרת הלילה הראשון אם הכלה “מוכיחה” לאם החתן שהכלה הגיעה בתולה לחתונה ע”י הצגת בגדיה המוכתמים בדם.
בשבת היה את שבת החתן (ויש מי שנהגו לקיים גם שבת לכבוד הכלה). חברים ובני משפחה ליוו את החתן בדרך אל בית הכנסת וממנו אל הבית בשירה וזמר. לכבוד החתן ניגנו את מזמורי התפילה במנגינות חגיגיות ובעת קריאת התורה עלו בני משפחה וחברים בזה אחר זה לתורה ובתום הקריאה של כל אחד ואחד שרו וזימרו וזרקו מלוא החופן סוכריות לעבר התיבה.
אחרי התפילה הגישו למתפללים כיבוד של פשטידת תפוחי אדמה (מעקודה), סלטים, חמוצים, שתייה חריפה (מָחְיָה), מיצים שלל עוגיות צבעוניות וריבות שונות שחודשים קודם עמלו על הכנתן.
כשהגיעו הביתה, אכלו ארוחה כיד המלך ואחרי הצהרים רקדנו ריקודים סלוניים. (ברוב הבתים הייתה חצר גדולה ומרוצפת שהתאימה לריקודים).
המתנות לזוג היו כלי בית שימושיים  כמו סירים, צלחות, מחבתות, סכומים, כדים, פרימוסים, פתיליה על נפט, כוסות, מגהץ , מטחנה לקפה ופמוטים.

לידה
לידות היו רק בבית, בעזרת מיילדת ואם היה צורך המיילדת שלחה לבית החולים. היולדת משכה בזמן הלידה חבל שהיה קשור למיטה. (טענו שזה מקל על הלידה).
בזמן הלידה הזמינו ליולדת את ילדי המקהלה לשיר “עקידת יצחק” כברכה ללידה קלה ובריאה, בנוסף, הדביקו על הקיר, מעל ראש היולדת ברכות שונות. בתמורה לעמלם קיבלו הילדים עוגיות וממתקים.
במשך כל השבוע שלאחר הלידה, היולדת שכבה במיטתה וזכתה לפינוק רב מהמשפחה, מידי יום הכינו לה כבדי עוף ולבבות על פחמים, גרעינים כמו סומסום עם דבש טהור, מיני מאכלים מיוחדים כמו עוף ממולא.
בכל בית  עם תינוק הייתה עריסה מתנדנדת שהייתה עשויה משמיכה תלויה בין שני חבלים קשורים ומיטת תינוק מתנדנדת שהיתה בנויה מארגז עץ קטן המונח על שתי רגליים קשתיות. (מְהְד)

מנהגי אבלות
במהלך שבעת ימי האבל בני משפחה קרובים ומכרים דאגו להביא לאבלים את הארוחות. שחרית, מנחה וערבית התפללו  בבית, בימי שני וחמישי שבהם יש קריאה בספר התורה התפללו שחרית בבית הכנסת.
בשבת התפללו שחרית, ומנחה בבית הכנסת. סעודה שלישית, ערבית והבדלה בבית.  כל קרובי המשפחה, החברים והידידים התפללו עם האבלים בכל התפילות, במיוחד בשבתות, בבית הכנסת. נתנו כבוד למשפחה וליוו אותם הביתה.
במשך ארבע שבתות המשפחה הייתה מתכנסת בבית האבלים.
כל המשפחה לבשה בגדים שחורים במשך כל השנה, גברים לבשו עניבה שחורה וסרט שחור על השרוול בצד שמאל, אצל הנשים כל הלבוש משמלות ועד גרביים היה בצבע שחור.
בסיום השבעה, החודש והשנה, עשו סעודות גדולות כמו בחתונות.
במהלך השנה הראשונה לאבל הקפידו שלא לסייד את הבית.

 

אמונות טפלות

 תינוקות
נהגו להניח ספר תהילים מתחת לכרית וכתבו לו קמיע אצל הרבי.
להרחקת שדים ונגד עין הרע עשו לו בכור על פחמים עם ריח טוב.
בעת שיהוק, הדביקו פיסה של חוט אדום על האף.
כשיוצאים לטייל אתו הניחו עליו, שרשרת זהב עם חמסה או ספר תורה זעיר ותהלים מתחת לראשו.
שמו עליו תבלין (פסוח).
תבלין הפסוח הדיף ריח מר ומסריח ולכן השתמשו בו גם לגמילה של התינוק מיניקה, האמא מרחה קצת על השד שלה והתינוק היה בוכה ולא מתקרב יותר.
תינוק שהגיע בפעם הראשונה לבית התקבל עם כיבוד של סוכר וביצים.

כניסה לדירה חדשה
שחטו תרנגולת ומרחו בדם שלה את ארבע הפינות של הדירה.
בערב הראשון הכינו קוסקוס, עם אותה התרנגולת.
פיזרו על הרצפה, חינה עם סוכר ונתנו צדקה לעניים.
יש מי שהיו שקנו דגים וזרקו אותם אותם על הרצפה.

נגד עין הרע
הלכו עם חמסה.
כתבו קמיע אצל הרב לבריאות וחיים ארוכים.
לא משאירים מראה שבורה בבית
לא מפזרים מלח על הרצפה.
לא משאירים מפתחות על השולחן.
ציפורניים קוברים ולא זורקים.
כשיש משפחה גדולה מרובת ילדים, במיוחד כשיש רק בנים, לא יוצאים לטייל עם כל הילדים.

שבת וחג
לא לטאטא ביום שבת בלילה.
לא מלווים  דברים במוצאי שבת.
אסור לישון כל היום, ביום ראש השנה .

אמונות אחרות
כשיש בעיה או צרה כלשהי בודקים את כל המזוזות של הבית שאין ביניהן מזוזה פסולה, או גם כותבים קמיע אצל הרב
בזמן חופה ושבע ברכות, אם מישהו קורא לך אל תענה לו.
ליוצא מהבית לנסיעה מחוץ לעיר, שופכים מים אחריו.
כאשר מאבדים משהו עושים קשר במטפחת וזורקים לרצפה.

“חיים שכאלה” עם יוסף אזולאי

תוכן העניינים:
הקדמה
אלו הם חיי
תעסוקה וחיי יום יום
תקופת הילדות
תקופת הבגרות
פרעות אוג’דה וג’רדה
העלייה לארץ
מאוג’דה לאוהראן
מאוהראן לאלג’יר
אלג’יר
Camp D’arenas – שנתיים של שהות זמנית
ההפלגה לארץ ישראל

בארץ ישראל

שער עליה ההיכרות עם לידיה אליאנס מפועל פשוט למנהל מחלקה
מעברת אגרובנק החתונה שלי פעילות קהילתית והתנדבותית
חדרה – מאוהלים לבית בנוי


הקדמה

אוג’דה היא אחד מהישובים אליהם הגיעו יהודי דבדו לאחר החלת שלטון החסות הצרפתי, אך שלא כמו יתר הישובים בהם יהודי דבדו היוו אחוז ניכר בקרב יהודי הישוב, באוג’דה הם נטמעו בתוך קהילה רחבה של יהודים שחלקם הגיעו אליה מקדמת דנא, באו אתם בקשרי נישואין (כמו שקרה אצל הורי) והיו לקהילה אחת – קהילת ה”אוּגְ’דִיֵין”.
יוסף אזולאי הגיע עם הוריו לאוג’דה בראשית שנות ה-30 של המאה הקודמת כשהוא בן שש. כשהגיע לגיל 92, ישב וכתב את סיפור חייו וכשקראנו אותו גילינו תיאור מדוקדק שמכסה את כל היבטי החיים הקהילתיים של היהודים באוג’דה של שנות ה- 30 וה-40, למן המנהגים הקשורים בלידה ועד אלה הקשורים במוות. תיאורים חיים של זוועות הפרעות, בצד תיאורים שופעים על תרבות שעות הפנאי, ובין לבין סיפורים על סדרי שלטון, מחתרת יהודית, מגידי עתידות, תרופות סבתא ועוד ועוד והוא ממשיך ומספר על העלייה לארץ והקליטה במעברות בראשית שנות ה-50, מגורי הקבע בחדרה והלאה עד לקידומו לתפקיד ניהולי במפעלי אליאנס.
לאחר שהחומר נערך, מיינו אותו לשתי קטגוריות אותן הוספנו לדף של “אוג’דה”, האחת “יוסף אזולאי – חיים שכאלה” (מובא בהמשך דף זה ) והשנייה “אוג’דה של שנות ה-30 וה-40”. את החומרים שנותרו הוספנו במקומות הרלבנטים בתוך הדף של “אוג’דה”.
קשה להפריז במילים על החשיבות והתרומה של יוסף אזולאי לאתר המורשת של יוצאי דבדו ואוג’דה.
בחלק האישי שבו יוסף מספר את קורות חייו, מצטיירת דמות של אדם אנושי, ססגוני ורב פעלים, שיודע למצות עד תום את ההנאות שהחיים מזמנים מעת לעת ולהכיר תודה מלאה עליהם, ובד בבד להסתגל לקשיים ולקבל את הדין ללא טרוניות בצוק העתים.
בחלק שבו הוא מספר על חיי הקהילה (“אוג’דה של שנות ה-30 וה-40“), יוסף מעורר פליאה והתפעלות ביכולת הפנומנאלית שלו לשחזר אירועים, מקומות ואנשים ובתיאורים שקל מאד להתרשם מכנותם ונאמנותם למקור ולאמת.
אשרינו שהתברכנו וזכינו באדם כיוסף וכאן המקום להודות גם לזוהר אזולאי אחיינו של יוסף שבלי ההתלהבות והדבקות שבה הוא נרתם למשימה לא היינו זוכים באוצר היקר הזה.

 

אלו הם חיי

נולדתי בעיר תאזה לדוד ופריחה אזולאי ביום 15.4.1928 וכשהייתי בן 6 עברנו לאוג’דה. אני הבכור מבין עשרת הילדים שנולדו להורי,
ארבעה מהם בתזה ושישה באוג’דה. שתיים מהאחיות שנולדו בתאזה נפטרו ממחלת ילדים. ההורים שלי היו בני דודים ובמילים אחרות “שתי הסבתות שלי היו אחיות”.

תעסוקה וחיי יום יום
סבא שלי אליהו אזולאי, היה סנדלר במקצועו ושימש זמן רב כראש הקהילה היהודית  “Le president de la communaute Israelite” ובערבית “שייך אְזְ’מָעיִיָה יְהוֹדיִיָה”. היו לו קשרים עם השלטון הצרפתי והשלטון המרוקאי והיה מאוד מכובד בקרב המוסלמים, הנוצרים והיהודים של העיר.
סבתא מצד אמא עבדה בטויית חוטי צמר והשתמשה בנול וכישור ומיני כלים אחרים, סבתא מצד אבא והדודה עיישה היו תופרות קונפקציה לבגדים מיוחדים למוסלמים (חולצות ומכנסיים עם קיפולים משלושה מטר בד, כמו של הדרוזים), מזרונים וכריות מצמר ושטיחים מעודפי בדים צבעוניים. הן תפרו במכונת singer בהפעלה רגלית ולא חשמלית ועבדו באזור הנקרא קיסריה. לאבא הייתה חנות מכולת ותבלינים ואמא היתה תופרת קונפקציה לחנויות וגם לפרטיים. היא תפרה על מכונה רגלית ללא מנוע חשמלי.
התעסוקה העיקרית של נשות אוג’דה היהודיות הייתה בעיקר ממקצוע התפירה, אבל ככלל הן היו עקרות בית שמחות, שטיפלו בילדים ובמשק הבית, ביקרו וסעדו חולים בעת חולי, ניחמו אבלים ובעת שמחה משפחתית נרתמו כולן לעזרה בהכנות.
הסבתות עסקו בבישולים מיוחדים, רקחו תרופות סבתא וטיפלו ביולדות אחרי לידה.
אמא ואחותה אסתר, היו מאוד קשורות ותמכו אחת בשנייה, בטוב וברע, ואני שגדלתי כבן יחיד בין האחיות של אמא, זכיתי לפינוק רב, במיוחד מדודה אסתר וכשהייתי חולה היא היתה לוקחת אותי לרופאים צרפתים שהכירה.
פעם בשבוע הייתה מגיעה אלינו לנו כובסת ערביה ובעת הצורך כמו לקראת חגים  היינו מזמנים אותה לניקיון ולהברקת כלי נחושת פמוטים ודברי כסף כמו כוסות הקידוש.
כמו מרבית היהודים באוג’דה גם אנחנו גרנו בדירה שכורה. התחלנו בדירה בת שני חדרים בבית עם חצר גדולה ומרוצפת שבו גרו שני דיירים עם שירותים משותפים וברז אחד שעמד בחצר ששימש את שתי המשפחות. מאוחר יותר עברנו לדירה גדולה, בלי שכנים ועם כל הנוחיות.

 האוכל של אימא
את הלחם לא קנינו במכולת אלא מכינים בבית ושולחים מידי יום לאפייה בתנור הציבורי, בימי  שישי כל היהודים של האזור היו מביאים את סירי החמין לאותו תנור ומקבלים  אותם ביום שבת בצהרים. בימי שישי וערבי חג אימא הייתה שולחת לתנור גם פיצוחים. בעל התנור המוסלמי כיבד את השבת של היהודים ונהג לסגור אותו מכניסת השבת ועד לשעת מסירת החמין.
לקאת יום שבת האחות הגדולה אסתר הייתה דואגת להכין לי את  בגדי השבת, אחרי ארוחות השבת כולנו ברכנו את ברכת המזון ואסתר וצפרירה שלימדתי אותן את שירי השבת היו שרות אתנו.
במוצאי שבת הייתי עורך את ההבדלה עם כל המשפחה ולפעמים גם השכנים היו מצטרפים. כולם אהבו לשמוע את את הברכות והפיוטים של ההבדלה, “אלי אליהו”, “לנר ולבשמים” ו”במוצאי יום מנוחה”.
בימי חג הפסח אמא נהגה לבשל ארטישוק (חרשוף) ממולא בבשר, ארטישוק מבושל במים בלבד וכבזה מבושלת בשום וחריף, קציצות בשר עם תבלינים מיוחדים, פשטידת תפוחי אדמה עם בשר אפונה , סלט גזר וסלט מרוקאי.
בכל ראש חודש אמא הייתה מכינה לנו קוסקוס עם בשר או עוף, פולים ירוקים עם ביצים וחתיכות בשר או אפונה עם בשר.
התפריט היומי של משפחות ברוכות הילדים היה מורכב קטניות חומוס, אפונה יבשה, פולים יבשים, עדשים ושעועית שאותם בישלו עם בשר או חלקי פנים של פרה כמו ריאות וכליות.
אני זוכר את המעדנים הטעימים שסבתא הייתה מכינה לנו, הסְפְנז’ המרוח בדבש, לְמְסְמִין שזה מין מפלטה מרוחה בחמאה ודבש, כְרִינְגֹו מרוחה בחמאה בלבד ולחם מאודה מפורר עם חמאה, היא הכינה לנו גם ריבות וזיתים כבושים מכל הסוגים ומכול הצבעים (מצומקים, דפוקים עם חריצים, שלמים ואחרים).
וכמובן את המטעמים של אימא, הנה רשימה חלקית:
• קוסקוס עם בשר בקר או עוף
• דג חריף עם שום (היה לנו גם סוג של דג גדול בשם שאבל שגדל בעונה מסוימת במאגרי מים מתוקים שבאזור פס)
• חמין עם רגל פרה
• טחול ממולא (הרבה שום, כבד בקר, הרבה חריף ותבלינים שונים)
• מוח מבושל בעגבניות בטעם חריף בלי תבלינים, מח עצם מחוט השדרה, אשכים של שור, עטינים של פרה ובשר ראש.
• חלקי פנים של פרה, כבדי עוף על פחמים, ראות, כליות מבושלות בעגבניות עם חריף ותבלינים.
כורשוף עם בשר, ארטישוק עם בשר, כרפס עם בשר וגם כבבזה (סוג של עשב).
• טרפס (כמהין) שגדל בחולות הסהרה והיו מגלים אותו אחרי רעמים, בטטה לקסביה (תפוח אדמה ירושלמי) וירקות אחרים כמו קרנון.
• מעין (מעיים) ממולא.
• עוגיות ומאפים למיניהם, עוגיות פורים, למסמן, כרינגו עם חמאה בלבד, בְּרְקוֹקְס, שבייק עם שומשום טבולים בדבש, סלסלי קוקוס מכל מיני צבעים, למקרוד עם דבש, נוגט של בוטנים ושל שומשום ומשקותה שהיא העוגה הקלה ביותר להכנה.
• את שאריות הלחם היו לפעמים מפוררים ומרטיבים קצת ואז מאדים אותם כמו קוסקוס ומערבבים אותם עם חמאה, זה הולך מצוין עם כוס תה והגישו את זה בד”כ אחרי תפילת הבוקר.

 

הילדות שלי באוג’דה

ב”חדר” שבאוג’דה שבו התחלתי ללמוד בגיל 6 למדתי להכיר את אותיות הא”ב. כתבנו על לוח מעץ (לוחא) את כל האותיות בנוצה ודיו מיוחדים, כמו שכותבים גם ספרי תורה ומזוזות. הרבי היה קורא אות ואנחנו חוזרים עליה אחריו בקול, אחר כך למדנו את הניקוד. התקדמתי מהר מאוד, בגיל שבע התחלתי כבר ללמוד את פרשת השבוע ובגיל שמונה את ההפטרה. 
העונש ב”חדר” לילדים שסררו היה מכות על כפות הרגליים שנקרא “תחמילה” או הכאה במקל על קצות האצבעות, בביה”ס העונש היה לכתוב 250 פעם משפט שקשור להפרעה בגללה הילד נענש ובפעם הבאה שהוא נתפס הוא היה צריך לכתוב את

יוסף בבר המצווה

אותו משפט 500 פעם.
בגיל אחת עשרה כבר עליתי לתורה וקראתי בפרשת השבוע וגם את ההפטרה. את ההפטרה קראתי בארמית ובערבית מרוקאית וכך גם את ההגדה של פסח. רוב היהודים לא הבינו מה שהם קוראים בעברית לא דיברו עברית ואני תרגמתי בארמית ובערבית מרוקאית.

בזכות הידע שלי בשפה ארמית הייתי מספר לסבתות מעשיות מתוך ספרים בתרגום ארמי והן מאד אהבו לשמוע אותם ממני.
כשהגעתי לגיל בר מצווה נשות המשפחה דאגו להכין מראש מלאי של עוגיות בשלל צבעים וטעמים, ומילאו צנצנות בריבות למיניהן. ביום הבר מצווה המשפחה וזמרים מקומיים ליוו אותי בשירה עד לבית הכנסת ובדרך חזרה אל הבית.
בבית אימא הכינה  ספינג’ חם שהוגש עם תה שנמזג מקומקומים מיוחדים וכוסות של מרוקו וקבלתי מתנות כסף. רוב המשפחה נשארו לחגוג אתנו מיום רביעי עד יום ראשון והדודה אסתר שהיה לה קשר מיוחד עם אמא נשארה היא ומשפחתה גם אחרי שהאחרים עזבו.

יותר מאוחר למדתי רש”י, חוק לישראל, גמרא, זוהר ואת כל תפילות החגים, תהילים, איוב, משלי, פרקי אבות, מגילת איכה של תשעה באב ומגילת פורים.
כשגדלתי למדתי עם מימון הדוד של אבא שלי וכמעט מידי ערב למדתי תורה עם פירושים בארמית ובערבית מרוקאית מדוברת. היינו קבוצה של אנשים שלמדה כל ערב תורה וכשהיינו מסיימים חלק מסוים היינו חוגגים במסיבה.
היה לנו גם את בית הספר היהודי- צרפתי. שבו למדתי עד גיל שש עשרה, למדנו משעה 12.00 – 8.00  ואחה”צ בין השעות 17.00 – 14.00, בהפסקת הצהריים חלק מהתלמידים אכלו בחדר האוכל של בית הספר וחלק בבית.
אחרי האוכל הלכנו לחדר ללמוד תורה ובתום הלימודים הלכנו לתפילות מנחה וערבית.
אחרי בית הספר אמא היתה מכינה לי קומקום תה מרוקאי עם נענע, צלחת זיתים מצומקים שחורים ולחם קטן של שעורה ולפעמים גם ביצה מטוגנת. ניחוחות הארוחה הקלה הזאת ובמיוחד של הזיתים שכה אהבתי עדיין לוחכים את חִכִּי מעת לעת.
ימים ספורים לפני שיצאנו לחופש הגדול, שרנו לכבוד החופש הגדול את השיר
Gay gay les ecoliers cest demain les vacances gay gay les ecolies cest  demain 14 juille
בחופש הגדול במקום לביה”ס למדנו תורה ב”חדר”, והילדים הגדולים יותר הלכו לעבוד כדי לעזור בכלכלת הבית והיו גם מי שנסעו לבקר את קרוביהם מחוץ לעיר.
יהודים עם אזרחות צרפתית קיבלו עזרה סוציאלית אבל לנו הייתה רק אזרחות של מרוקו, נאלצתי לעזוב את הלימודים כדי לעזור להורים שהתקשו בפרנסה עם שני ילדים שלומדים בתיכון, אפרים אחי המשיך בתיכון עד העלייה ארצה.
בתקופת הלימודים השתתפתי בחוג זימרה ופיוטים שהתקיים בשעות הערב וכונה בשם “אם הבנים”. לכל ילדי החוג היה לבוש אחיד והייתה לנו מקהלה. כשהיו אירועי שמחות של חתונה ובר מצווה וגם בשמחת תורה הופענו בבית הכנסת הגדול, כשנולד בן הלכנו לבית היולדת, בירכנו אותה ושרנו לה את את שיר היולדת והדבקנו על הקיר תפילה מיוחדת ובעת הברית הופענו עם שירים וברכות של הברית.
אבל לא רק בשמחות, כשהייתה לוויה לקחו אותנו ללוות את המת עד בית העלמין בתפילה מיוחדת.

 

בגרות: סנדלר, סוחר וחבר המחתרת

אחרי שעזבתי את הלימודים בתיכון, עבדתי שנה אחת בסנדלרות, את רזי המקצוע למדתי מבן דודי יוסף במהלך החופשים של ביה”ס. היתה לו סנדלרייה גדולה עם מכונות, הצבא הצרפתיהיה מזמין אצלו נעליים מיוחדות שתפרו במכונות ופריטים אחרים כמו הקישוט המוזהב שעל כובעי הקצינים, חגורות מעור ועוד.
אחרי כשנה אבא והדוד השותף שלו שבמסגרת עבודתם פגשו סוחרים, סוכנים ונציגים שונים דוברי צרפתית הציעו לי לעבוד איתם בגלל השליטה שלי בצרפתית שהייתה חסרה להם, נעניתי מיד כי רציתי לצאת  קצת מתחומי מרוקו.
במסגרת העבודה איתם היכרתי מקומות רבים שלא היכרתי במרוקו ובאלג’יריה ונהניתי מאד מהנסיעות. השתכרתי יפה וזה איפשר לי לעזור להורים לעבור לדירה חדשה ומרווחת ובאזור יותר טוב. הדירה החדשה בת שלושה חדרים הייתה עם  חצר גדולה ומרוצפת עם טרסה יפה, שירותים, מטבח, מחסן קטן ובלי שכנים.  זה היה בגדר הגשמת חלום בשבילי.
בנוסף לעזרה בדירה עזרתי להורים גם בכל ההוצאות האחרות ואני זוכר את אחותי צפרירה כשהייתה באה לחנות שלי כדי לבקש דמי כיס.
 תוך כדי שעבדתי עסקתי הרבה בפעולות התנדבותיות וכשהייתי בגיל תשע עשרה ביקשו ממני מהקהילה היהודית להצטרף לפעילות התנדבותית ועדיין לא ידעתי לאיזו מטרה. כעבור מספר חודשים סיפרו לי  ק שמדובר על הברחת יהודים את הגבול לאלג’יריה כדי שמשם יוכלו להמשיך את דרכם לישראל כי במרוקו אסרו על היהודים את העלייה לארץ.
ההברחה הייתה מתבצעת ברכבת, במוניות או באופניים והיו גם שעברו את הגבול על סוסים שזה נחשב למאד מסוכן.
אני העדפתי ללוות את העולים ברכבת, היהודים היו מגיעים מקזבלנקה, פס, מרקש וערים אחרות,חלקם היו מחופשים למוסלמים ומוסלמיות. מי שנתפס הוחזר לעיר ממנה הגיע ושם המשיכו “לטפל” בו.
היהודים  שהיו מגיעים לאוג’דה חיכו לתורם להבריח את הגבול כשהם מוסתרים בבתים, בסמטאות בבית הקברות ובבתי כנסת.
היו לי את כל הרישיונות הנדרשים כדי לעבור את הגבול וכך הייתי מלווה את המוברחים עד אלג’יריה וחוזר. באחת משתי הפעמים שנתפסנו ע”י משמר הגבול, הובלתי זוג צעיר ואדם נוסף שהיה אתם. רכבנו על שני זוגות אופניים כפולות, על אחד רכב הזוג ועל השני רכבתי אני עם האדם השלישי, כשביקשו רישיונות למעבר בגבול רק אני יכולתי לתת ולכן אותי שיחררו ואת שלוש האחרים החזירו לתחנת המשטרה ומשם בחזרה למרוקו. ברוב המקרים הצלחנו להעביר את הגבול ואת אלה שנעצרו הצליחה לפעמים הקהילה היהודית לשחרר.

 

פרעות אוג’דה וג’רדה – בלב התופת

בשביעי ביוני של שנת 1948 התרחש הפוגרום הידוע כפוגרום אוג’דה וג’רדה שהתחיל בשוק של אוג’דה ונמשך ביום המחרת לג’רדה. המוסלמים הרגו ושחטו יהודים, בזזו רכוש וחנויות,  פרצו לבתי כנסת וקרעו ספרי תורה והרסו כל מה שנקרה בדרכם.
כל אותו הזמן אני הסתתרתי מאחורי הדלפק בחנות שלי מבועת וחושש לצאת ממנה כדי להגיע לבית, עד שהבחנתי בג’יפ עם חיילים סנגאלים שהיו בשירות הצבא הצרפתי, הזדרזתי ככל שיכולתי כדי להגיע אליהם אבל עד שסגרתי את החנות, הם כבר לא היו שם, נאלצתי לעשות את הדרך בגפי, חיפשתי דרכים צדדיות והגעתי לסמטה צרה שבה היה מסגד, הפחד גבר אבל איכשהו הצלחתי לשרוד את הדרך עד הבית וכשהגעתי גיליתי שאבא שלי דוד לא הגיע עדיין מהחנות והאחים אפרים ועמרם לא הגיעו עדיין מבית הספר.
המוסלמים דאגו לנתק קודם את קווי הטלפון, זרקו אבנים לכל עבר ועל הדלתות והשחיתו כל מה שנקרה בדרכם, מזלנו שדלתות הבית שלנו היו מעץ מלא וחזקות דיין.
ליד חנות המכולת של אבי היה דוכן לממכר סיגריות של מוסלמי שהיה אתו בקשרי ידידות טובים וכשהמוסלמי הבחין בפורעים הוא מיד הזהיר את אבי ואמר לו לנעול את עצמו בחנות ולא לפתוח לאף אחד, וכשהפורעים הגיעו בסמוך לחנות הוא הזהיר אותם לבל יעזו לפגוע באבי או בחנות והם המשיכו בדרכם ודילגו על החנות.
חייו של אבי ניצלו קרוב לודאי בזכותו של אותו ידיד מוסלמי.
הפורעים אמנם עזבו אבל הסכנה עדיין לא חלפה וגם הדרך עד הבית הייתה מסוכנת, כשהוא הבחין בחיילים סנגלים הוא הצטרף אליהם אבל במקום ללכת לבית שהיה מרוחק יותר הוא הלך לבית של הדודה וכשהגיע לשם הוא ראה גופה מונחת בסמוך לבית, זאת הייתה הגופה של הדוד שלו מימון.
לדוד מימון הייתה חנות ששכנה סמוך  לחנות של אבי, יש להניח שגם הוא ניסה להגיע לביתה של הדודה אבל לרוע מזלו הצליחו הפורעים להשיג אותו ממש בפתח הבית ושם רצחו אותו בסכין קצבים. השם יקום דמו !!
בינתיים השכנה המוסלמית שלנו שהייתה ממשפחה עשירה ומכובדת באה לביתנו כדי להרגיע את אמא שלי והציעה לה שאם היא רוצה אפרים יחזור עם הבן שלה שלמד אתו באותו תיכון.

למרות יחסי השכנות הטובים שהיו לנו אתה ולמרות שהם היו משפחה מכובדת אמא שהייתה אז בחודש התשיעי להריונה, הייתה חשדנית ואולי מחוסר ברירה הסכימה.
לבסוף אפרים אכן הגיע עם בנה של השכנה ואבי שחייו ניצלו מגורל דומה לזה של אחיו מימון גם הוא שב הביתה בשלום.

 

העליה לארץ ישראל- שנתיים של טלטולים

מאוג’דה לאוהרן

את ההחלטה לעלות לישראל קיבלו ההורים מיד בתום הפרעות, אבי דוד נסע לתאזה כדי להיפרד מהוריו אליהו ופרחה, אבל ההורים שלו לא רצו להישאר במרוקו אם הבן הבכור שלהם דוד עולה לארץ וכך סידרו גם להם עלייה, ובינתיים גם דודה מסעודה ובעלה החליטו להצטרף.
בינתיים אמא שהייתה בהריון ילדה את מאיר.
סבא, סבתא והדודה כבר יצאו לנקודת המפגש שקבעה הסוכנות שהייתה באיזה מבנה שבו התכנסו המשפחות באורן ואנחנו היינו צריכים היינו להתארגן כדי להתחיל בהליכים כדי להסדיר את העלייה שלנו……….. ואז, מישהו מהקהילה היהודית בא והודיע לי ש”עלו עלי” והם כבר יודעים על הפעילות שלי במחתרת למען העליה.
הסכנה שיעצרו אותי הייתה ממשית ומיידית, ולא היה זמן לשקול ולתכנן את עזיבתנו, בו ביום מסרנו את מפתחות הבית והחנות לסבתא מצד אמא, הותרנו מאחורינו את כל הרכוש, ארזנו מספר מזוודות ובערב עלינו על מונית שהובילה אותנו לתחנת הרכבת בדרכנו מאוג’דה לווהראן (Oran) שבאלג’יריה, תחנתנו הראשונה בדרכנו אל הארץ.
אחרי מספר שעות של טלטולים והמתנה הגענו למקום שבו פגשנו את שליחי הסוכנות ונציגים של הקהילה היהודית שם קיבלנו כיבוד.
הם הסיעו אותנו לנקודת המפגש שדמתה למוסך או מחסן לשעבר, שבו מספר מיטות מתקפלות עם שמיכות ואמרו לנו שזה יהיה למספר ימים בלבד. פגשנו שם את סבא וסבתא ואת הדודה.
לאמא שלי הייתה בת דודה שגרה בווהראן ואני שידעתי היכן היא גרה נסעתי אליה ואחרי שהסברתי לה את המצב היא נסעה איתי למקום ואספה אותנו לביתה.
במשפחת הדודה היו שמונה נפשות, שעליהם התווספו העשרה שלנו בלי עין הרע, ולמרבה המזל השמחה והמאור של קבלת הפנים חיפו על הצפיפות הגדולה.
עד היום כשפוגשים את שתי בנות הדודה בארץ, הן מספרות על החוויות שעברנו יחד באותם ימים ובמיוחד על הפינוק של אחי מאיר התינוק, שהיה בן מספר חודשים.
אחרי מספר ימים באו שליחי הסוכנות ואמרו לנו שבגלל המצב בארץ, הצעירים הם בעדיפות ראשונה ואותם מעלים על מטוס ישר לישראל, היתר נשלחים למחנה המעבר במרסיי כאשר למשפחות הצעירות יש עדיפות וכך משפחתה של דודה מסעודה המשיכה באוניה למרסיי, ואילו המשפחה שלנו וכך גם סבא וסבתא נותרנו לחכות לתורנו.
אחרי מספר ימים הודיעו לנו שעלינו להתכונן להפלגה לאלג’יר שתהיה באנייה מרוקאית או אלג’ירית, (כנראה שבשל העלייה הגדולה שהייתה באותם זמנים התקשתה הסוכנות להשיג אניה אחרת). אחרי הפרידה ממשפחת הדודה שלא הייתה קלה כלל וכלל עלינו לאניה תוך כדי שאנחנו חשים כמי ששמים נפשם בכפם ויצאנו להפלגה לאלג’יר הנמצאת במרחק של כארבע מאות ק”מ מווהאן.

אלג’יר
כשהגענו לנמל אלג’יר העבירו אותנו לבית משותף שבו בכל חדר שוכנו שתי משפחות ואפילו את חדר המדרגות של הבניין ניצלו למגורים, תנאי התברואה וההיגיינה גם הם היו ירודים, התחושה הייתה כבדה אבל לא הייתה לנו ברירה אלא לחכות בסבלנות שהעניינים יסתדרו. למזלנו הרב, פגשנו את סבא וסבתא מצד אבא, שחיו באותו הבניין ומאחר שאצלם היה מרווח יותר, חלק מהמשפחה עברו אליהם דבר שהקל עלינו מאד.
עברנו במקום זה מספר חיסונים ובדיקות.
מכאן העבירו אותנו למחנה אחר שבו היו מספר ביתנים, התנאים כאן היו באופן יחסי סבירים, בלילות הייתה לנו כאן תורנות שמירה. נציג הקהילה היהודית המקומית ביקר אותנו מפעם לפעם ובנוסף קיבלנו בהפתעה גם ביקור של נציגי הקהילה היהודית של עירנו אוג’דה דבר שהרגיע ועודד אותנו קצת.
בגלל המלחמה ששררה בארץ לקחו מהמחנה את הרווקים הצעירים ושלחו אותם במטוסים לארץ ואחרי אימון מזורז הצטרפו לכוחות הלוחמים. אחרי הרווקים נשלחו הזוגות הצעירים ואילו אנחנו בהיותנו משפחה גדולה נותרנו בין האחרונים.
כשהגיע תורנו הפלגנו למרסיי, באנייה אלג’ירית ישנה ועמוסה באנשים רבים. בדרך, שנמשכה מספר  ימים סבלנו ממחלת ים והקאות וגם מעט האוכל שאכלנו היה ברמה ירודה. כשהגענו למרסיי הסיעו אותנו באוטובוסים למשרדי הסוכנות, ומאחר שלא היה מקום פנוי במחנות העולים לקחו אותנו לבית מלון זמני להמתנה עד שיתפנה מקום במחנה.
בית המלון שכן בסמוך לנמל ברחוב קנוביאר, קיבלנו חמשת אלפים פרנק, לכלכלה ולבית המלון שהספיקו לנו כדי ליהנות מהבגטים והגבינות הצרפתיות. לראשונה מאז צאתנו לדרך יכולנו קצת לנשום לרווחה ואפילו טיילנו והלכנו לקולנוע.

Camp D’arenas – שנתיים של שהות זמנית

רס”ר מחנה ומסדרי בוקר
מהמלון עברנו למחנה המעבר לעולים  Camp D’arenas שברובע Cayolle, על ידו שכן מחנה דויד. בין שני המחנות היה גן גדול ויפה ובית חולים לילדים ולתינוקות שבו עבדה אחותי אסתר. המחנה כלל ביתנים של מחנה צבאי גדול, מרפאות, מקלחות מים חמים וקרים, משרדי קבלה, מחסן אספקה לאוכל (כולל ירקות, פירות, בשר, אוכל לתינוקות ואפילו ממתקים).
ביתני המגורים במחנה, בכל ביתן מספר משפחות, בכל בוקר נקראנו כולם למסדר הנפת דגל ישראל.
היה במחנה רס”ר או קצין מצבא צרפת, שחילק עבודה לגברים בעבודות כמו ניקיון המחנה, עזרה במטבח, במחסנים ובמשרדים והיו גם כאלה שהופנו לעבודה עם הרופאים במרפאות. הקצין היה עובר מביתן לביתן ובודק אם הגברים הלכו לעבודה- ממש כמו במחנה צבאי. שליחים מהארץ ארגנו את הכל במחנה ומידי פעם הם ארגנו אפילו ערבי שירה בציבור וגם הקהילה היהודית המקומית ביקרה אותנו מעת לעת. אחרי המתחים שליוו את המסע שלנו עד כה, ב- Camp D’arenas יכולנו לחוש את האווירה של ארץ ישראל שכל כך חיכינו לה.
שנתיים של שהות זמנית
שליחה שבאה מהארץ הציעה לי עבודה במחנה ואני כמובן שהסכמתי. בהתחלה הייתי אחראי על המטבח הגדול, בכל מה שקשור לסדר, ניקיון ואספקה של מצרכים מהמחסנים, בהמשך הוסיפו לי את המטבח של התינוקות ושל הפרסונל.
אחרי מספר חודשים השליחה מהארץ הציעה לי להיות אחראי על מדריכים של ילדים שהוריהם היו במחנה אחר, או עלו ארצה והשאירו אותם באחריות של הסוכנות. הייתי להם כמו אבא,  ליוויתי אותם לטיפולים רפואיים, לטיולים ולכל מקום אליו הלכו. הייתי אחראי על הניקיון הלבוש והאוכל שלהם, פיקחתי על צוות המדריכים, ארגנתי פעילויות ומשחקי כדורגל, כדורעף, כדורסל ודאגתי להעסיק אותם במשך כל זמן שהותם במחנה. הרגשתי שהילדים המדריכים והממונים מכבדים ואוהבים אותי ומאד נהניתי לעבוד אתם. היה לי קשה להיפרד מהם כשביקשו ממני לעבור להיות אחראי על המדריכים באזור לקלאד המרוחק מהעיר. למחרת היום הסיעה אותי השליחה למקום העבודה החדש שהיה בית חולים גדול ששימש את הצבא הבריטי בזמן מלחמת העולם השנייה ולכן ניתן לו השם “בית חולים אנגלי” (Hopital Anglais). הייתה שם חצר גדולה למשחקים, מגרש כדורסל ומגרש כדורעף. מתחת לבניין היו משרדים, מקלחות ומחסן בגדים ובבניין אחר, בכניסה לבית החולים, היו חדרי מגורים למדריכים ולמדריכות. בקומה הראשונה היו חדרי רופאים ואחיות וקומה לנערות. כשהגענו הציגה אותי המדריכה בפני כל אנשי הצוות הרפואי והמדריכים. היה צריך להחליף פעמים רכבת חשמלית שנסעה בתוך העיר על פסי רכבת ומחוברת בכבלים ארוכים לחשמל. חששתי שיהיה קשה להורים אם אבוא לבקר את המשפחה רק פעם בשבועיים, אבל כששאלתי אותם הם הסכימו מכיוון שאחי אפרים וכל האחים והאחיות היו איתם. הסכמתי לקבל את העבודה כי אהבתי לעבוד עם בני נוער.
כל הנערות והנערים היו ללא ההורים, ילדים מעליית הנוער, ילדים שהוריהם עלו קודם לארץ וכאלה שהוריהם שהו במחנות אחרים, הצוות הרפואי וצוות המדריכים כולם נהגו בילדים ללא דופי.

בחנוכה הדלקנו נרות ואכלנו סופגניות, בפורים עשינו מסיבה, בפסח אכלנו הכל כשר לפסח וביום העצמאות חגגנו בשירים וריקודים ישראלים. כמעט מידי ערב יצאנו לרקוד או לסרט עם בנות מהמחנה או שבילינו במסיבות של כל הפרסונל הצפון אפריקאי, הטבחים היו כולם מרוקאים והאוכל היה מעולה וטעים ומכיוון שהרופאים היו מארצות שונות  דאגו לגיוון של המאכלים… היה לי ממש גן עדן. בבית החולים היו הרבה חולים במחלות של צפון אפריקה: טרקום – מחלת עניים, ופויס -מחלת עור מתחת לשערות, היו מגלחים את הראש לבנים ולבנות ושולחים אותם להקרנות אחרי הגילוח. גם אחותי צפרירה ואחי עמרם היו איתי בגלל בעיות רפואיות בעיניים. השכר שהיה סביר הספיק לי כדי לחסוך ולקנות מכונת תפירה Singer, שני זוגות אופניים לאחים שלי וגם רדיו בשבילי ועוד דברים לאחיות ולהורים. העבודה הייתה מאוד מעניינת וגם כאן הרגשתי שכולם אוהבים אותי. כל אחד מהילדים התייחס אלי כמו לאב. היה גם מקרה של ילד שעבר ניתוח בעיניים בבית חולים פרטי בעיר, סידרנו משמרת לילה, אבל לא הייתי רגוע ונסעתי לבית החולים ונשארתי אתו כל הלילה.

 

בביקורים שלי אצל המשפחה ב-  Camp D’arenas דאגתי לתעסוקה לאבא, שסחר במחנה בכל מני דברים חיוניים שסיפקתי לו ממרסי.
אפרים אחי הרחיק והגיע לפריז שם עבר הכשרה והחל בעבודה, הביטוח הלאומי הצרפתי שילם לנו קצבת ילדים והיינו זכאים גם לנסיעות חינם.
בה בעת שהחיים שלנו במחנה במרסיי היו מסודרים היטב, עולים שהגיעו לארץ ושבו על עקבותיהם סיפרו על התנאים הקשים ששררו בארץ ולא הייתה סיבה להזדרז לעלות ארצה.
כעבור שנתיים החלו ההורים לחשוש שמא “החיים הטובים” בצרפת יגרמו לנישואי תערובת של ילדיהם וגם הכמיהה לארץ ישראל שלא שככה החלה לתת אותותיה והם החליטו שהגיעה העת לצאת לדרך וכשיגיעו יתמודדו עם הקשיים.

ההפלגה לארץ ישראל
לאחר שנתיים במחנה בצרפת עלינו לארץ באנייה מפוארת בשם פרווידונס, אנייה צרפתית גדולה ומפוארת שכללה גם נוסעים רגילים שהמשיכו לארצות אחרות. בפינת חדר האוכל הייתה חלוקת אוכל כשר ליהודים. לפנות בוקר, כשעוד היה חושך, הגענו לארץ לנמל חיפה. וכשראינו את האורות של הכרמל, כל העולים שהיו על האנייה פרצו בריקודים ושרו את “אנו באנו ארצה לבנות ולהבנות בה”.


בארץ ישראל

שער עלייה
כשהאניה עגנה בנמל הגיע אליה נציג הסוכנות שעשה את העבודה המשרדית וחילק לנו תעודת עולה ואחרי שאכלנו ארוחת בוקר הוא הודיע לנו שאנחנו נוסעים לסנט לוקס.
‘סנט לוקס’ נשמע לנו כמו שם של מקום מפואר וחשבנו לתומנו שלוקחים אותנו לאיזה בית מלון אבל מהר מאד עמדנו על טעותנו. במקום אוטובוס, הגיעה משאית, עליה העמיסו אותנו כמו בהמות וכשהגענו לסנט לוקס, גילינו שזה מחנה מעבר לעולים בשם ‘שער עלייה’ סמוך לחיפה וכשנכנסנו בשער המחנה קיבלו את פנינו ב- DDT שריססו על גופנו.

במחנה עצמו נתקלנו בעולים שהגיעו מארצות שונות, שהיו לבושים במיני מלבושים שלא הכרנו. קיבלנו ביתן אחד לכל המשפחה, מיטות מתקפלות, שמיכות וכלי אוכל.
שהינו בשער עלייה מספר ימים שבהם עברנו בדיקות וחיסונים ואז העבירו אותנו לבית עולים בבנימינה, על יד זיכרון יעקב. במחנה הזה קיבלנו שני אוהלים שעמדו על העשבים שבקושי היה בהם מקום למיטות, את הארוחות נאלצנו לאכול על המיטות. בלילה היינו שומעים נביחות כלבים, יללות תנים.
היה לי קשה זה עם שהאחים הקטנים שלי יחיו בתנאים כאלה.}

 

מעברת אגרובנק
אחרי מספר שבועות העבירו גם אותנו למעברת “אָגְרוֹבָּנְק” שליד חדרה וקיבלנו שם מבנה שהיה משותף עם משפחה אחרת…קפיצת מדרגה לעומת המגורים באוהל.
במעברת אגרובנק שהינו כשנתיים עד אשר עברנו לשיכונים שנבנו בגבעת אולגה. עבדתי שם כמנהל עבודה בהקמת צריפים, בדונים, פחונים ואוהלים, כולל תורניות ערב ולילה לשעת חירום (בגלל השלגים והגשמים שהיו אז).
אבא של לידיה התקשה למצוא עבודה והוא היה שבור לגמרי, סידרתי לו עבודה עם הפועלים שלי בהקמת אוהלים במעברה וזה עודד אותו קצת. היחסים בינינו היו כמו בין אח גדול לאחיו הקטן. הוא היה אדם מיוחד.
במחנה הזה היו קופת חולים, בתי הכנסת, משרדי שירות, מכולות, ספר וסנדלר.
קבלת עבודה הייתה אפשרית רק דרך לשכת עבודה והיא התנהלה לפי המצב המשפחתי:
◊ רווקים יכלו לקבל עבודה לימים בודדים לחודש.
◊ נשואים קיבלו מספר ימים גדול יותר מאשר רווקים.
◊ מספר הימים שקיבלו משפחות עם ילדים היה לפי מספר הילדים.
אנשים רשמו במכולת ואצל הקצב והירקן ושילמו פעם אחת בחודש בעת קבלת המשכורת.
כדי להגיע מהמעברה באגרובנק לחדרה וחזרה היו שני אוטובוסים ביום. אחד שהסיע את הפועלים בבוקר והשני שהחזיר אותם אחרי העבודה. ביתר שעות היום הלכנו ברגל וגם לקולנוע או לכדורגל היינו הולכים ברגל.

 

למשפחה שלנו היו שני צריפים מעץ וגם הרצפה הייתה מעץ. היו לנו מיטות אבל לא היו שולחנות. שירותים וברזי מים משותפים היו בחוץ. את הבגדים כיבסו בברזייה כמו במחנה צבאי. בקיץ היה חם מאד ובחורף הרגשנו את הקור ואת הגשם שירד על גג הפחונים. (על הבדונים שהיו מברזנט שמעו פחות את הרעש), תנאי המחיה בצריפים נחשבו להרבה יותר טובים מאלה שבאוהלים שבהם סבלו הרבה מהקור,הגשם וגם מהשלג.
לילה אחד בעת שהייתי תורן הזעיקו אותי אחרי שמספר אוהלים קרסו בגלל הגשמים החזקים שירדו, גייסתי את כל הפועלים והתחלנו להעביר את המשפחות לבית מפא”י ולמשרדים של המחנה ולמחרת הקמנו להם אוהלים חדשים. אוהלים שרק הכובע עף להם תיקננו, ארבעה פועלים החזיקו את ארבע הפינות של האהל ואני טיפסתי למעלה והחלפתי את הכובע.
הייתה גם שמירה בלילה. איש תורן בטלפון לכל מקרה, להזעקת עזרה לחולים וליולדות ועוד. חלק מהמגורים היו ביתנים מזמן האנגלים. כעובד סוכנות קיבלתי, כשהתחתנתי, ביתן עם חשמל וכיור למים זורמים, בתוך הביתן.

ביקורים ברחבי הארץ
כשהגענו לארץ התארחתי בחיפה אצל דוד סימון (אח של אבא) ובאחד מהטיולים שלי בעיר התחתית ראה אותי אחד הילדים שהיה באחריותי וצעק להורים שלו: “הנה ג’וזף שהיה אחראי עלינו בצרפת”.
זה קרה ביום שישי והם שכנעו אותי לנסוע איתם לירושלים, שם פגשתי הורים של ילדים אחרים שהיו באחריותי בצרפת שגם הם הזמינו אותי לביתם.
טיילתי ברחבי ירושלים מספר ימים במונית של האח של אחד מהילדים שגם דאג לשלוח מברק לדוד סימון כדי להודיע לו שלא לדאוג.
הוא לקח אותי לעין כרם, שם ביקרתי את סבא וסבתא ודודות מצד אבא, שהיו ותיקים בעין כרם.
בקרתי גם במוסררה, בקעה, מחנה יהודה, הר הצופים, הר ציון , תלפיות, הר הזיתים,
וכמובן שביקרנו גם אצל קרובים, ידידים ומכרים, שהיו אתנו בכל הטלטולים ממרוקו עד לישראל.

 

חדרה – מהאוהלים לבית בנוי

חדרה של אותם ימים הייתה כולה חולות ושטחים מוזנחים. היה את בית עולים ברנדיס ומעברת אגרובנק. הבתים הראשונים היו בשכונה הראשונה שכונת נחליאל ומספר בתים בשכונת גבעת אולגה. (בתים דו  משפחתיים וכמה בתים של עולים מסין.)
בין חדרה לשכונת גבעת אולגה הקמנו מספר אוהלים. כשניקינו את השטח עם הפועלים, נתקלנו בהרבה  עקרבים ונחשים שהסתתרו בין העשבים ומתחת לאבנים הגדולות. בשנת  1952 עזבנו את המעברה.
ימי הצנע
בימי הצנע של דֹב יוסף לא היה בשר, עופות, קמח, שמן, גבינות צהובות ומזונות רבים אחרים. הבגדים היו כולם בצבע חקי, מכנסיים שלושת רבעי וכובע טמבל. חמותי הייתה מכינה עוגות מאבקות חלב, קמח תפוחי אדמה וסוכר שחור.
הרהיטים היו כולם תוצרת הארץ, דגם אחד בלבד, והכול בתלושים לפי מספר נפשות. במכולת

עלייה לשיכון
קנינו בית בשכונת בית אליעזר על מגרש של דונם. בבית היו שני חדרים, מטבח, שירותים ומרפסת קטנה. הגג של הבית היה מסלוטקס (מין קרטון משוריין). גרנו בבית שלוש נפשות: חמותי אשתי ואני. לא היה עדיין חשמל בשכונה ולא היו מים זורמים. מוכרי הנפט, הקרח והחלב היו עוברים עם עגלה רתומה לסוס או חמור, מכבי האש חילקו מים מהמכונית שלהם.
היה קצב אחד ומכולת קטנה עם ירקות ופרות, לא היתה תחבורה נוחה ואנשים הלכו ברגל עד חדרה.
בערב השכונה היתה חשוכה והיה פחד ללכת ברחוב, מכל עבר נשמעו נביחות כלבים, שועלים ותנים. זאת הייתה התקופה של הפדאיון (מסתננים)  ואני זוכר אישה שראתה מרחוק כמה חסידות והתחילה לצעוק “פדאיונים” !  והבהילה את כולם.
גידלנו  בחצר פרחים יפים. נהגי המפעל עצרו בימי שישי לקבל פרחים הביתה ואבא נהג לקחת ירקות. זרעתי גם בוטנים ותפוחי אדמה וחמותי עזרה לי לנקות את הבוטנים מהשורשים.
אלברט ואני היינו יוצאים עם פנס רוח לעבוד בגינה, נטענו הרבה עצי פרי. אליס ואני ניסינו לגדל אפרוחים, אבל לא הלך לנו.

בית הכנסת
בשכונת בית אליעזר היה בית כנסת אחד בלבד לקהילה האשכנזית,  לתימנים וספרדים לא היה והתפללנו בצריפים פרטיים ובתי ספר.
גיסי ואני התחלנו לפעול לבחירת ועד, בקשתי מהמתפללים לבחור נציגים מכל עדה. הנציגים התימנים שנבחרו היו פרחי עמרם וכהן יעקב, האשכנזים היו טפר ודוד זילברמן  והספרדים היו האחים ששון ואנוכי.
אלברט עזר לנו בעבודה משרדית וענייני בנק לשלושת בתי הכנסת.
התרוצצנו כדי להשיג שטח לפחות. במשרד מקרקעי ישראל קבלנו אישור לשטח לשלושת בתי הכנסת.
משרד הבניה בנה לנו רק את הקירות בלי גג,  תודות לעמרם ביטון שעבד במשרד סולל בונה והיו לו קשרים עם ההנהלה, סולל בונה תרם לבניית הגג. עירית חדרה ומועצת הפועלים בחדרה תרמו את נקודות החיבור של החשמל, משרד הדתות תרם שני ספרי תורה ישנים. את השיש תרמו קבלנים שונים, למטבח למרפסת היום ולארון קהודש, שחר משה מחדרה תרם חלק מהעבודות ואת היתר תרמו המתפללים.
מבנק הפועלים קבלנו עזרה גדולה גם כספית וגם פיקדונות לזמן ארוך בתשלומים קטנים, הלוואות בסכומים גדולים והחזרתם בתשלומים קטנים ובריבית נמוכהתודות לכל התרומות ברוך השם, השלמנו את בניית בית הכנסת הספרדי “נווה שלום”.
הייתי הפייטן והזמר היחיד ובראש השנה וכיפור עזרתי לחזנים. בשמחת תורה רקדנו עם ספרי התורה, המשפחות הביאו כיבוד, חילקנו גםחבילות ודגלים לכל הילדים והשמחה הייתה גדולה.
באירועים ובשמחות הנעמתי בשירים לחתני השמחה.

 

ההיכרות שלי עם לידיה

כשהיינו בשער עלייה היכרתי בחורה שחרחורת ויפה בשם רשל (רחל) והתידדנו וכשאמא שלה ילדה בן, הם אפילו הזמינו אותי להיותי הסנדק. אחרי מספר ימים לאותו מחנה בחורה בלונדינית יפה בשם לידיה שהייתה עם רשל על אותה האנייה. שתיהן עלו ממצרים ודוברות צרפתית כמוני, כשטיילנו בערב זה היה יחד עם לידיה.
לידיה עשתה עלי רושם של בחורה מוכשרת, אינטליגנטית,חביבה ונימוסית.
כשחיפשתי אחר כך את לידיה ולא מצאתי, פניתי לרשל כדי לשאול עליה, והיא סיפרה לי שלידיה עזבה את המחנה עם המשפחה והלכו לגור עם אח שלה במעברת אגרובנק בחדרה.
מאז, מידי יום אחרי העבודה הייתי מתקלח, אוכל משהו ורוכב באופניים מבית העולים של בנימינה עד לאגרובנק, כדי לבקר את לידיה ומשפחתה.
את הערבים היינו מבלים במשחקי קלפים רֶמִי, רוֹנְדָה ובֶּלוֹט ומשחקים אחרים כמו בינגו, טָמְבּוֹלָה ושש בש, שיחקנו גם פוקר וברידג’, אבל מכל המשחקים אבא של לידיה העדיף תמיד לשחק שש בש.
כל המשפחה לקחה חלק במשחקים ואפילו השכנים היו מצטרפים.
המשפחה של לידיה קיבלה אותי בחביבות רבה והאימא חיבבה אותי במיוחד (והמשיכה לחבב עד יום מותה). הידידות שלי עם לידיה והמשחקים המשפחתיים נמשכו עד שאני ומשפחתי עברנו לאותה המעברה, מכאן ואילך התחילה הרומנטיקה.

 

החתונה שלי

התחתנתי ברמת גן, בבית הכנסת הגדול של הספרדים. בחתונה השתתפו הורי, אמא של לידיה, אלברט, עליזה ושבתאי, אחיותיי, האחים שלי, בן דודי יוסף, הדודים של לידיה ומספר קרובים ומכרים. הצטלמנו אצל הצלם.  החופה הייתה על יד ארון קודש ואח”כ חילקו כיבוד קל לאורחים במרפסת של בית הכנסת וארוחת ערב.
בן הדוד שלי יוסף, הזמין את המשפחה של פאני ושלנו וגם שכנים ומכרים שלו לביתו שביפו. הכרנו שם את המשפחה של פאני ואחרי כן נסענו לטייל בתל אביב עד שעה מאוחרת ומשם לבית מלון הירקון על יד הים. בזמנו זה היה בית המלון הגדול והמפורסם. סלו דוד של לידיה עבד באותו בית מלון והזמין לנו חדר, בתשלום כמובן.
למחרת בבוקר כשלידיה עוד ישנה, ירדתי וקניתי לנו עוגות טובות והפתעתי את לידיה.
כשעזבנו את המלון נסענו לעין כרם בירושלים- לסבתא ולסבא מצד אבא ושם בילינו שבוע ימים. דודה מסעודה לקחה אותנו מידי יום לטייל בי”ם.
סבתא הכינה לנו ספינג’ ותה עם נענע ומיני מאכלים מרוקאים טעימים ואהובים עלי. לחמים טובים וזיתים שחורים, הדודות מסעודה ואסתר הזמינו אותנו אליהן לארוחות משפחתיות. בשבת לקחו אותנו לבית הכנסת שלהם ושם עשו לנו כבוד בעלייה לתורה ופיוטים המתאימים לחתן וכמובן כיבוד קל למתפללים.



 

יוסף מדגים לגולדה מאיר בביקורה במפעל

אליאנס – מפועל פשוט למנהל מחלקה

בשנת  1952 התחלתי לעבוד במפעל הצמיגים כפועל פשוט ועם הזמן התקדמתי והייתי למבקר איכות וייעול, תחילה של מחלקה אחת ואח”כ של כל המפעל. בהמשך התקדמתי והייתי מנהל עבודה במחלקה שבה עבדו כשבעים פועלים. במחלקה טיפלנו בחלקים ופריטים שונים של הצמיג כמו, חישוקים (הטבעות של הצמיג), בדים מגוממים (הצדדים של הצמיג), הטבעות של הצמיג שהיו מחוטי ברזל מגוממים ופריטים אחרים.
עבדנו בשלוש משמרות, עברתי מספר קורסים ביחסי ציבור, הדרכת עובדים חדשים, הפעלת מכונות וקורסים של איכות וייעול. קיבלתי מספר פרסים כספיים ותעודות הערכה על הצלחה בתפקיד, נוכחות בעבודה וסדר וארגון. אחד הפרסים היה על הצלת המפעל משריפה גדולה, במשמרת לילה בזמן שהייתי תורן.
נבחרתי לוועד הפועלים. ובהמשך למועצת מנהלי מחלקות ומנהלי עבודה.
יחסי העבודה עם כולם היו לעילא ולעילא.

 

 פעילות קהילתית והתנדבות

נבחרתי לוועד בית הכנסת  ונציג השכונה במועצת הפועלים ,התנדבתי כסדרן בקולנוע בבית אליעזר וגם במגרש כדורגל. נסעתי עם קבוצת הכדורגל של השכונה לכל מקום ששיחקו. בימי שבת הלכנו ברגל כדי לצפות במשחקים של הפועל חדרה. למשחקי הכדורגל הייתי לוקח אתי  את שתי בנותי ורדה וליאורה ולקולנוע לקחתי את אשתי והבנות.
הייתי פעיל גם במפלגת העבודה.
התנדבתי למילואים במחנה פילון ובשחרור קבלתי תעודת הוקרה על המסירות והדייקנות שלי בעבודה והתנדבתי גם למשמר האזרחי בשכונה.
נשלחתי מטעם הנהלת המפעל של אליאנס כאחראי על קבוצת פועליםשעזרה בהתנדבות לקיבוץ מגל לחפור תעלות לאורך הגבול בזמן מלחמת ששת הימים.
בעת עבודתי באליאנס ביקרתי חולים, ניחמתי אבלים והלכתי לכל השמחות של הפועלים שלי וביחד עם האחות של המפעל ביקרנו את החולים בבתיהם או בבתי החולים בהם שכבו.

תרופות הסבתא של סבתא זהרה

תרופות הסבתא של סבתא זהרה

כבר אמרנו בעבר שבמחילה מכבודם של ורד ואבנר, חלוצת הרופאים במשפחה הייתה לא אחרת מאשר סבתא זהרה. עשרות שנים לפני שנכדיה קיבלו את התואר שלהם ברפואה, היא הייתה רופאת המשפחה של יהודי העיירה לעיון וגם אם לא הייתה לה קליניקה, היה לה בית מרקחת שבו רקחה מיני תרופות, תחליפי גבס ושאר מיני ירקות (תרתי משמע). מָסָזִ’ים ופיזיותרפיה לשיכוך מיגרנות וכאבים אחרים, טיפול בשברים, כוויות, טיפול בדלקות, מערכת עיכול ועוד.
אולי היה זה מגע הקסם ואולי חוכמת החיים שלה, מכל מקום הסטטיסטיקה שמדברת על  הצלחה של כ-100% , היא אולי האישוש המדעי הטוב ביותר ליעילות הטיפולים והתרופות שלה.
עליזה הבת של דוד משה מספרת
באחת השיחות שהיו לי עם עליזה (אליס) הבת של דוד משה היא סיפרה לי על שני מקרים שבהם הטיפול הרפואי של סבתא הוכיח את עצמו מעל ומעבר.
איחוי שברים
המקרה הראשון מספר על ילדה שהובהלה לסבתא זהרה כשידה מרוסקת אחרי שנפלה מאופניים עליו רכבה ביום כיפור. (כמו בארץ גם לילדי לָעְיוּן יום כיפור היה חגיגה של רכיבה על אופניים אותם שכרו יום קודם)
סבתא קיבעה את ידה של הילדה עם קנים של סוּף וחבשה אותה בחבישה מיוחדת. למרות קדושתו של החג הרב נתן היתר להסיע את הילדה לרופא באוג’דה מרחק כ-60 ק”מ מלעיון. כשראה הרופא את הילדה התעניין מיד לדעת מי הוא זה שטיפל בילדה, ולאחר שסיפרו לו הוא הגיב “האישה הזאת היא כנראה מאד חכמה” וכי בלי הטיפול שהיא טיפלה בילדה, השבר לא היה מתאחה (ציטוט).
טיפול בכוויות
המקרה השני קשור בעליזה עצמה שבזמן שהייתה אצלנו בבית (היא ופנינה היו חברות טובות), נכוותה בידה מהפרימוס (קראו לו רּיֵשוֹ) שדלק. לפי התיאור שלה הכוויה הייתה קשה ומי שראה פרימוס כזה בשעה שהוא דולק יכול להבין כמה חמורה יכולה להיות כוויה מפרימוס כזה.
סבתא שלפה מיד בקבוק שבו היא שמרה מי שלג שאספה והפשירה (ואיננו יודעים אם הוסיפה להם חומרים אחרים) ומרחה לה את היד עם המים. וראה זה פלא סיפרה לי עליזה בפליאה והתפעלות, הכוויה נעלמה כלא הייתה ולא נותר ממנה ולו כתם אחד.


רינה מספרת

טיפול במיגרנה
במה שקשור לכאבי ראש ישנם אלה הקרויים “מיגרנה” שהם כרוניים והאחרים שיכולים להופיע בגלל סיבות שונות. הטיפול שרינה מתארת כאן מתייחס למיגרנות, (לכאבי הראש האחרים ראה בהמשך “עיסוי לכאבי ראש”) .
תקופה ארוכה סבלתי ממיגרנות וכשאימא ראתה אותי סובלת היא אמרה לי לטפל בהם באופן הבא:
לקלף תפוחי אדמה ולחתוך ממנו מספר פלחים, את הפלחים לטבול באבקת קפה ולהניח אותם מסביב למצח ואז לקשור אותם עם מטפחת.
כשעשיתי את זה, זה תמיד עזר לי אבל לא רק זה, אחרי כמה פעמים שעשיתי את זה המיגרנה חלפה.
הסרת פרונקל
כשהייתי ילדה וצמח לי פרונקל על גב היד, אמא הכינה מעין בצק מקמח ומים, שאותו היא שמה על הפרונקל. אחרי שחבשה לי את היד היא ביקשה ממני שלא להרטיב את זה במשך שלושה ימים.
כשפתחתי את החבישה כעבור שלושה ימים לא היה זכר לפרונקל.
הסרת פָלוּלָה (שוּמָה)
פָלוּלָה היא סֶרָח עור שמופיע באזורים שבהם העור נוטה להתקמט ולהשתפשף עם עצמו כמו בית השחי, מפשעה או אפילו בעפעפיים. משום אצלי הופיעו שלוש פלולות ולא אחת, שצמחו אחת על גבי השנייה בין אצבעות היד.
סבתא לא נזקקה לטיפולי לייזר כמו אלה המוצעים היום להסרת גידולים כאלה, אבל גם במונחים של תרופות סבתא הטיפול שלה להסרת הפלולה היה לגמרי לא שגרתי.
היא המתינה עד שמישהו ישחט כבש (או אולי עז) ואז הביאה ממנו את הטחול ושרפה אותו על האש. את הדם שזלף מהטחול בשעת הצלייה היא אספה ומרחה על הפלולות ואז חבשה לי את היד.
סופו של הסיפור הוא בדיוק כסופו של הסיפור הקודם, כעבור מספר ימים כשפתחה לי את החבישה לא נותר זכר מהן.
עיסוי אקרובטי לליאת
כשעדיין גרנו ברחוב רבקה, אחרי שאָנִי ואבי חזרו מדאהב שבסיני הם גרו אצלנו לתקופת מה, ובאחד הימים היא חזרה מ”טיפת חלב” עם ליאת התינוקת (הבן הבכור שלה הוא כיום בן 16 לערך) כשהיא צורחת מבכי בלתי פוסק. לא הצלחנו להרגיע אותה בשום צורה שניסינו וכבר התחלנו לחשוש מהטיפולי היא קיבלה ב”טיפת חלב”.
בעודנו אובדי עצות, הופיעה כמו מלאך מן השמים אמא בפתח הבית וכשהיא ראתה את ליאת היא לא השתהתה לרגע, נטלה אותה לידיה והחלה לעשות תרגילים מתרגילים שונים שכללו כיפופי ידיים אל מאחורי הגב עד אשר יגעו ברגליים ועוד תרגילים שהצפייה בהם לא הייתה כלל וכלל. אָנִי (האימא) התקשתה לצפות במחזה וסבתא ביקשה ממנה לצאת לסיבוב. אחרי תרגילי הכיפוף לקחה אימא את ליאת לידיה, אחזה בה באחיזות משונות (ויש לומר מפחידות) והניפה אותה בתנועות לא מוכרות ולא שגרתיות.לא היה קל לצפות במחזה אבל מי שצפה בו יכול היה להבחין בקלות ביד המקצועית והבוטחת שאימא עשתה הכל.הטיפול הרגיע לחלוטין את הבכי של ליאת, כל כך הרגיע שהיא נרדמה אחריו לשעות ארוכות מאד.

קולונוסקופיה עם גבעולי פטרוזיליה
כשחגית הייתה תינוקת, היא סבלה פעם סבל של ממש מעצירות וכשאימא ראתה אותה בסבלה, היא לקחה גבעול פטרוזיליה וניגשה אתו אל ישבנה של חגית ולאחר שעשתה שם מה שעשתה השתחררה חגית התינוקת מסבלה.  
הוטירנרית של לעיון
לקראת יום הכיפורים חצרות הבתים ואפילו הרחובות בלעיון דמו ללול ענק שבו קרקרו תרנגולים ותרנגולות. כמי שאהב (ועדיין אוהב) לצפות בתרנגולים אני יכול להעיד שאני זוכר מחזות שבהן אחד מהתרנגולים היה הופך לקרבן להתעללות של הקבוצה כולה. אולי מסיבה כזאת ואולי מסיבה אחרת קרה לא פעם שתרנגולות היו מגיעות אל סף מותן, או אז היו נחפזים עם התרנגולת ל”חדר המיון לתרנגולות” שפעל בביתה של סבתא בתקופה שלקראת יום כיפור.
לסבתא לפי מה שסיפרה רינה (ולא רק היא) היה שיקוי פלאים של פפריקה ושמן זית אותו הייתה מוזגת לכפית קטנה ובידה האמונה הייתה אוחזת בתרנגולת, פותחת  את פיה ומוזגת לתוכו את הכפית.
למותר לציין שהחיים שסבתא השיבה לתרנגולת לא נמשכו אלא עד לבוא השוחט ימים ספורים אחר כך.
פנינה מספרת
הוצאת עצם זר 
טובה אחותי, שבלעיון הייתה עדיין ילדה קטנה, שיחקה באחד הימים עם כפתור קטן של בגד, שאיכשהו מצא את דרכו לאחד מנחירי האף שלה וכשהתיישב שם גרם לה לקשיי נשימה ולנפיחות חיצונית.
סבתא שראתה את הנפיחות והבינה מה קרה, החליטה לשלוף את הכפתור עם מחט תפירה, אבל כדי לחדור עם המחט לחלל האף צריך לחטא אותו קודם והדרך המיידית לעשות את זה הייתה באמצעות אש גלויה.
אך מה לעשות שהיום הוא שבת קודש שבו הבערת אש אצל יהודי לעיון בלי יוצא מן הכלל הייתה בגדר טאבו.
קרוב לודאי שבגלל קדושת השבת, אחרים במקומה של סבתא היו מוותרים על חיטוי המחט, אבל לא סבתא שבלי שום היסוס חיממה את המחט באש ובידי האומן שלה שלפה את המחט.

התנסות אישית

עיסוי לכאבי ראש
על המסז’ים להעלמת כאבי ראש (שאינן מיגרנה) אני יכול לספר מתוך ההתנסות האישית שלי. לפני שנים ארוכות אחרי ליל עצמאות ללא שינה, נרדמתי לשעה קלה בבית של סבתא, ומשהתעוררתי חשתי כאב ראש חזק במיוחד, מעוצמת הכאב אותו חשתי באזור הרכות, יכולתי בקושי לפקוח את העיניים.
ישבתי בחצר הבית וסבתא שראתה אותי בכאבי נגשה למלאכה והחלה בעיסוי של המצח. לא חלפו אלא דקות ספורות מתום העיסוי ותאמינו או לא, לא רק שכאב הראש חלף לחלוטין אלא שהוא התחלף בתחושה של רעננות מיוחדת. נסו והיווכחו.
הערה קטנה: סבתא אמרה לי אז שהעיסוי יעיל כאשר כאב הראש נגרם כתוצאה מהשמש וכשאמרתי שבקושי יצא לי להיות בשמש היא אמרה שלפעמים דאי בשהות קלה. (אלה היו דבריה).
ולמי שמעוניין להלן ההוראות לעיסוי:
• הניחו את שתי כריות האגודלים על שתי הרכות.
• תוך כדי לחיצה, להתקדם עם האגודלים זה כלפי זה, לכיוון מרכז המצח (בעוצמה שיוצרת קפלים על המצח). לחזור על הפעולה שבע פעמים.
• בתום הלחיצות צוֹבטים שבע פעמים צביטות קלות בקצה העליון של האף.
בתום המסז’ יתכן שיופיע סימן אדמדם בקצה האף.
פלאי החוט האדום
בתקופה הראשונה לנישואינו גרנו אצל סבתא, ספי התינוק עדיין ישן בעגלת התינוקות ואנחנו עדיין עדיין הורים נרגשים שזה עתה נולד להם בנם בכורם. ערב אחד נתקף ספי בשיהוקים שנמשכו ונמשכו ובעודנו נעים בחוסר מנוחה מהשיהוקים הבלתי פוסקים, לקחה סבתא חוט דק בצבע אדום גלגלה אותו לכדור זעיר והניחה אותו על מצחו וכמו במעשי קסם השיהוק נעלם כלא היה.
יש להניח שהשיהוק נפסק בשל הסחת הדעת שנגרמה בשל החוט האדום ואם כך תרופת הסבתא במקרה זה פעלה פעולה פסיכולוגית.

בית המרקחת של סבתא 

בדף המוקדש לאוג’דה העלינו את זכרונותיו של יוסף אזולאי, מאוג’דה של שנות ה- 30 וה- 40 של המאה הקודמת. הזיכרונות שהוא העלה בפני אחיינו מוריס הקיפו את כל תחומי החיים ובהם את תרופות הסבתא שבימים ההם היו מאד נפוצות בשימוש. חלק מהתיאורים שקראתי אצלו הזכירו לי ממש את התרופות של הסבתא שלנו, ומה הפלא ? הרי סבתא זהרה בעצמה הייתה אוּגְ’דִיָה.
אני מביא כאן את דבריו של יוסף (כמו שהם) בנוגע לתרופות סבתא. יש לנו סיבות טובות להניח, שגם אלה מתוכן שלא סיפרנו עליהן, היו ברובן בשימוש אצל סבתא.

לכאב ראש ומיגרנה: לחתוך עיגולים של תפוחי אדמה ולקשור אותם מסביב לראש.
לכאב בטן: להרתיח מנטה או כמון  עם קצת סוכר ולשתות.
לשלשול:  להרתיח קליפות של רימון ולשתות עם קצת סוכר.
לדלקת ראות:  לקנות אצל מוכר התבלינים (לעטר- תערובת תבלינים), להרתיח אותם, למלא עוף ולבשל. לאחר מכן לשתות את המרק ולאכול העוף.
לדלקת עיניים: להרתיח תה בלי סוכר ולעשות קומפרסים מספר פעמים.
שבר קטן או נקע:  לערבב ביצים וקמח, למרוח על בד דק ולשים על המקום. למתוח בין שלוש מקלות קטנים ולקשור למספר ימים. לאחר מכן, לעשות מסג’ בשמן זית באותו המקום למשך זמן קצר.
לכאב שינים: לטבול חתיכת צמר גפן בערק ולשם אותה על השן.
לנזלת: להרתיח מים, לכסות את הראש ולנשום את האדים מספר פעמים.

בית הקברות היהודי – סיפור מן הסוף להתחלה

את סיפור בית הקברות של לעיון נספר בשני חלקים, הראשון שבהם מתרחש לפני כשלושים וחמש שנה בשנת 1982 והשני לפני כשנה בעת טיול מורשת משפחתי.

חלק שני:

לא בִּכְדִי אנחנו מתחילים את הסיפור מהחלק השני ולא עפ”י הסדר הכרונולוגי שלו. את ההסבר לכך נניח עד לתום הסיפור.
חלק זה מספר על הרשמים והמראות שנגלו לבני משפחת הכהן סקלי שהגיעו בקיץ 2015 אל בית הקברות היהודי בלעיון, במסגרת של טיול שורשים משפחתי. 

כל אחת מהתחנות בהן עצרה רכבת הזמן במסע המורשת המשפחתי הייתה חוויה בפני עצמה, אבל התחנה של לעיון הייתה כנראה המיוחדת שבהן.
חלקם של המשתתפים בטיול זה נולדו בישראל, או שנולדו בלעיון ועלו ארצה בעודם רכים בשנים, אך יש ביניהם גם מי שנולדו וגדלו בה וזוכרים היטב את העיירה ואנשיה.
מראות שהיו חבויים עמוק בתהומות הנשייה צפים ועולים באחת אל מול המראות הנגלים לעין ואל מול האנשים שהם פוגשים ברחובות העיירה ובבתי שכנים שהם מבקרים בהם.
הרחוב של היהודים והבית שבו גדלו, הרחוב המסחרי והחנות של סבא, ביה”ס שבו למדו ועוד.
עם זאת, ארכאולוג שהיה מנסה למצוא עדות ליהודים שחיו בעבר בעיירה לא היה מעלה בידו אפילו קצהו של חרס בודד.
המקום היחידי שבו העבר היהודי של העיירה “חי” עדיין הוא מקום משכנם של המתים. כאן בחלקת האדמה הקטנה של בית הקברות של יהודי לעיון טמון עברה היהודי של העיירה ועם השנים הוא נטמע בין רגבי העפר שבו.
כאשר מתקרבים למקום התמונה המתגלה לעין היא של בית קברות פשוט למראה המתמזג היטב בנוף הבראשיתי שבו הוא שוכן.
הקברים שלמים ובנויים על רצפה דמוית בטון, המצבות היכן שהן קיימות שלמות, והיעדר קירות או גדרות שתוחמים את שטח בית הקברות רק מוסיף לאווירה הפסטורלית של המקום ולהתמזגות שלו עם הטבע שמסביב כאילו היה חלק ממנו.

 

הנוף שמסביב

הנוף שמסביב

%d7%9e%d7%a8%d7%90%d7%94-%d7%9b%d7%9c%d7%9c%d7%99-1

פסטורליה במיטבה

%d7%9e%d7%a8%d7%90%d7%94-%d7%9b%d7%9c%d7%9c%d7%99-8

רצפת בטון וקברים שברובם שלמים למראה

 

 

 

 

 

 


מיתרי הרגש אינם זקוקים ליד שתפרוט עליהם, הם נמתחים מאליהם ומתחילים להשמיע את מנגינותיהם. מנגינות של שמחה על הזכות הגדולה לעמוד במקום הזה שבו לא דרכה רגל יהודי זה עשרות שנים, מנגינות של תודה על האפשרות לומר קדיש על קברם של בני משפחה ומנגינות של עצב למראה קבר של אחות שנפטרה בעודה ילדה קטנה.

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%942

ליד קבר האחות סעודה

 

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%947

ליד הקבר של האבא הסבא והדוד אברהם הכהן סקלי (חביבי ברהים)

 

 

 

 

 

 

 

 

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%949

הגברים שבחבורה מתארגנים לאמירת קדיש

%d7%90%d7%95%d7%9c%d7%99-%d7%a1%d7%a2%d7%95%d7%93%d7%94-8

האחות הקטנה ליד קברה של האחות הגדולה שנפטרה בעודה קטנה


כמעט בכל פינה בתבל בתי קברות של יהודים היו מקום שבו חוליגנים אנטישמים פורקים את מטעני השנאה שלהם באין מפריע.

ניתוץ של מצבות, כתובות, צלבי קרס וזריעת הרס היו למלאכות חביבות על אנשי הזדון והארס.
והנה למרות בדידותו וריחוקו של בית הקברות היהודי שבלעיון אין סימנים להזנחה או חלילה להרס וחילול של קברים ובהתחשב בכך שאחרוני היהודים של לעיון עזבו את העיירה לפני עשרות שנים, נראה כאילו גם תלאות הזמן פסחו על המקום המיוחד הזה.
תחושה של הכרת תודה עמוקה לתושבים המקומיים השומרים על כבודם של מתינו הקבורים כאן מחפשת דרך להתגנב אל הלב פנימה, אבל משהו עוצר בעדה וחוסם בפניה את  הכניסה ועל כך בחלק הבא.

חלק ראשון:

בין בני המשפחה שלקחו חלק בטיול המורשת הזה הייתה גם שמחה אחותנו וזה לא היה הטיול הראשון שלה למרוקו.
מרוקו היא כיום יעד תיירותי נחשק ובשנים האחרונות מבקרים בה מידי שנה יותר מעשרת אלפים ישראלים.
שונה היה המצב בראשית שנות השמונים כאשר שמחה עשתה את טיול המורשת שלה בגפה.
בימים ההם כמות התיירים שהגיעו מישראל למרוקו הייתה זעומה ואלה שבאו לשם נצמדו עפ”י רוב זה לזה והקפידו להישאר בסביבות עירוניות.
לא כך עשתה שמחה אשר נסעה בגפה לעיירה לעיון השוכנת עשרות קילומטרים מיישוב עירוני ומרחק מאות קילומטרים מהאזורים המתוירים.
כשהיא הגיעה ללעיון העיירה שבה היא נולדה, גדלה וילדה את שני ילדיה הראשונים, היא הייתה כנראה אחד היהודים המבודדים ביותר בתבל.
העיירה שהייתה פעם כמעט ציורית הפכה לאוסף של טלאים בנויים, ההזנחה שלטה בכל מקום. בלשון המעטה היא לא אהבה את אשר ראו עיניה ובדיעבד מוטב היה אולי להישאר עם זיכרונות העבר.
ההפתעה הגדולה ציפתה לה בהמשך.
היא שמה פעמיה אל בית הקברות היהודי והתמונה הנגלית לעיניה במבט מרחוק דומה מאד לתמונה החרותה בזיכרונה. הקברים נראים שלמים והמצבות עומדות על מקומן.

 מבט מרחוק 

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%944%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%943

 

 

 

 

 

אט אט ככל שהיא מתקרבת היא מתחילה להבחין בערימות של עפר ואבנים שפזורות ברחבי בית הקברות, הקברים עם סימני הרס בחלקם התחתון אבל המצבות שלמות, מסוג הסימנים שמלתעות הזמן נוהגות להותיר אחריהן.

pic12
וכשהיא נכנסת אל תוך תחומי בית הקברות היא קופאת על מקומה לנוכח המראות הנגלים לנגד עיניה.
כמעט ליד כל קבר פעור חור גדול וערימות של עפר ואבנים פזורות בסמוך לו.
השמחה שקיננה בלב לנוכח המצבות השלמות והמראה הפסטורלי שנשקפו לעיניה ממבט מרחוק הייתה מוקדמת. 

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%942

גלי עפר ואבנים

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%945

כל קבר וה”בולען” שלו

 

 

 

 

 

 

 

 

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%948

מצבה ומה שמתחת לה

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%946

חור אחד לשני קברים

 

 

 

 

 

 

 

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%9411

פיר עמוק

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%9412

גישה מצידי הקבר

 

 

 

 

 

 


הבדידות, הריחוק וכנראה גם ההלם מהמראות שהיא רואה סביבה מונעים ממנה כל אפשרות לחשיבה הגיונית שתוכל לספק הסבר כלשהו לסיבת היווצרותם של החורים דמויי הבולענים הפעורים ליד הקברים.

היא שבה לארץ ומספרת את אשר עיניה ראו בבית הקברות ובעקבותיה נוסע לשם דוד הכהן (דוּדוּ) אחד הבנים של הדוד הקבור שם ורק לאחר שהוא שב משם מתגלה הסוד מאחורי הבורות הפעורים ליד הקברים.
הבורות נכרו כדי להוציא את שלדיהם של המתים, כי המכשפים של העיירה החליטו שעצמות היהודים הם התרופה למחלה שפשטה בקרב עדרי הבקר של המקומיים.
ספק אם בעולם כולו היה תקדים לסוג כזה של חילול בית קברות יהודי.
לא כתובות וניתוץ של מצבות אלא פגיעה ישירה בשלדי המתים.
עצמותיהם של המתים היהודים תושבי העיירה ובהם רבים מבני משפחת הכהן סקלי אשר נקברו בבית הקברות של לעיון הוצאו מקברם ונרקחו לשיקוי שהוכן בידיהם של מכשפים.
ברבריוּת, חוליגניות וונדליזם מתייחסים להתנהגות כלפי רכוש וכלפי בני אדם חיים וספק אם בלקסיקון המילים יש מילה המתאימה לתאר סוג כזה של התנהגות מפלצתית כלפי שלדי מתים.
על רצח יהודים בידי גויים אנחנו מוסיפים השם יקום דמו – הי”ד ומה שנעשה בבית הקברות הזה הוא רצח של שלדי יהודים ואין לנו אלא להוסיף על שמותיהם הי”ד.

עתה  שהגענו אל סוף הסיפור אנחנו יכולים להסביר מדוע זה בחרנו להציג אותו מן הסוף (מסע המורשת של קיץ 2015) אל ההתחלה (מסעה של שמחה מראשית שנות ה-80).
אילולא ביקורה של שמחה הסיפור שסיפרנו היה מסתיים ברגשות של הכרת תודה עמוקים שאנחנו חייבים לתושבים המקומיים על ההקפדה והכבוד שהם נוהגים במתים שלנו.

שמחה “נשלחה”  ללעיון בימים בהם איש לא העלה בדעתו לבקר שם, כדי להבטיח שבדפי ההיסטוריה יירשם הסיפור האמיתי על המעשים המפלצתיים שנעשו בבית הקברות היהודי של העיירה, ולא הסיפור המשוכתב שתושבי העיירה רצו לספר ע”י מלאכת הטשטוש שעשו בו אחרי ביזת השלדים.

גרסיף

באמצע הדרך בין אוג’דה לפס

גרסיף – קצת רקע על העיירה
היישוב היהודי – ציוני דרך
וקצת על חיי הקהילה
אנקדוטות המעט שעוד זוכרים
“איפה ישנם עוד אנשים..”, מפגש עם הגב’ זהרי
בית הקברות בגרסיף
גרסיף בתמונות

 

גרסיף – קצת רקע
מקורו של השם גרסיף הוא במילה הברברית גרסיף שפירושה מפגש ואכן העיר נבנתה במקום המפגש של שלושה נהרות.
גרסיף ממוקמת בגבול הדרומי של הריף בנקודה אסטרטגית כמעט באמצע הדרך בין העיר אוג’דה (160 ק”מ) במזרח מרוקו לבין העיר פאס (180 ק”מ) שבמרכז הארץ.
היסטורית העיר גרסיף הייתה המעוז של שבט ברברי בשם חוארה, אבל כיום השבט הזה הוא ערבי לחלוטין, אם כי הוא  ממשיך לשמור על מנהגיו הברברים.
הכלכלה של גרסיף מתבססת בעיקר על חקלאות וקונפקציה.

התנועה בתוך גרסיף היא במוניות ירוקות קטנות שיכולות לנוע בתוך העיר ואילו התנועה

 

היישוב היהודי – ציוני דרך
על קיומם של יהודים בגרסיף ידוע מתחילת המאה ה-16.
גרסיף הינה אחד מיישובי הפזורה אליו פנו יהודי דבדו לאחר היחלת שלטון החסות הצרפתי בשנת 1912.
בתחילת המאה ה-20 חיו בגרסיף מאה ושבעים יהודים ולקראת אמצע המאה גדלה האוכולסיה לחמש מאות חמישים יהודים. (מרציאנו)
בשנת 1947 נפתח בגרסיף מרכז ללימוד עברית ע”י שליח מא”י.
במאי 1968 נפטר יוסף בן חמו שהיה אחרון היהודים שנקברו בגרסיף. מיד לאחר מכן עלו ארצה כל היהודים שעוד נותרו בה.
תם ונשלם הפרק של היהודים בגרסיף.

קברו של יוסף בן חמו אחרון היהודים שנפטר בגרסיף

קברו של יוסף בן חמו אחרון היהודים שנפטר בגרסיף


 

קצת על חיי הקהילה

היהודים שחיו בגרסיף היו ממשפחות הכהן סקלי (דאר רזיגא), בן חמו (דאר פופו, דאר סבאטה ודאר בזיזה), מרציאנו (דאר אלהרהר ודאר בן עקו), בן שושן (דאר בזיז), בן גיגי (דאר לבריוול ודאר לגראע) ומשפחת ענקונינה.
בגרסיף פעלו שלושה בתי כנסת ובמהלך השנים נותרו שניים בלבד, האחד של משפחת בנחמו והשני של הכהנים.
הרב משה די פופו מדאר בנחמו היה הרב של הקהילה והוא שימש גם כשוחט.

לפני הרב משה די פופו רב הקהילה היה הרב אליהו בן גיגי.
הילדים למדו במקביל לימודי קודש בחדר ולימודי חול בבית ספר רגיל המורה בבית הספר היה יוסף כהן מדאר רזיגא ולאחר מכן החליף אותו שלמה בן חמו מדאר פופו.
הילדים היותר גדולים יצאו ללמוד מחוץ לגרסיף בבתי ספר שבקזבלנקה אורט ו- école normal.

רבי משה דיפופו

רבי משה דיפופו

הלימודים בחדר התקיימו כשהילדים יושבים על הרצפה כשהרב מקריא פסוק בעברית והילדים חוזרים אחריו ולאחר מכן מתרגמים את הפסוק לערבית.
כמו שהיה נהוג בלימודים ב”חדר”, גם בגרסיף היו לרב מקל ושוט ששימשו אותו כדי להעניש תלמידים סוררים. 

בבית הספר היהודי למדו כל ילדי הקהילה וכן כמה ילדים של נכבדי העיר שהעדיפו לשלוח את ילדיהם ללמוד בבית הספר של היהודים.
בתקופת מלחמת ששת הימים נגררו התושבים הערבים לפרובוקציות שבעקבותיהם נשארו היהודים בבתיהם. (ראה גם באנקדוטות שבהמשך)
נכון לשנת 2016 (טיול שורשים של בני משפחה מדאר רזיגא) בית הקברות היהודי שבגרסיף נשמר היטב ע”י משפחה מקומית.

הסרטון גרסיף של עבדל בנזאיר

 

אנקדוטות – המעט שעוד זוכרים
לצערנו כמעט שלא נותר ממי ללקט זיכרונות ואנקדוטות ובכל זאת כמה דברים ששמעון הכהן סקלי הצליח ללקט.
השכנה הטובה
בתקופת מלחמת ששת הימים שבה היהודים חששו לצאת מבתיהם נעזרנו בשכנתנו הערבייה שקנתה עבורנו את כל המצרכים אותם הביאה לנו רק בשעות החשיכה.
העלייה לארץ
היחסים הטובים ששררו בין הקהילה היהודית לשכניהם הערבים קיבלו תפנית חדה בתקופת מלחמת ששת הימים. השמועה שנפוצה סיפרה שהערבים כבשו את ירושלים ואת תל אביב, היהודים הסתופפו בבתיהם, ילדים לא נשלחו ללימודים בבית הספר, שכננו יוסף מרציאנו נעצר ע”י המשטרה המקומית בגלל שנודע להם על רצונו לעשות עלייה ולמזלו בזכות הקשרים הטובים שהיו לו עם השלטונות  הצליח משה הדוד לשחרר אותו.
האווירה הכללית בקרב היהודים הייתה מאד מתוחה וזה אולי מה שדחף את אלה מבני המשפחה שלא עלו ארצה בגל העלייה של שנת 1956 להתחיל בהכנות.
בעלייה של 56 עלו דודים ודודות מצד אימי ללא הוריהם ואילו אבי אהרן, דודי משה וסבא אליהו שהיו שותפים לעסק מאז שעזבו את דבדו החליטו להישאר.
בחודש מאי 1968 נסענו לקזבלנקה ומשם למחנה העולים שבמרסיי ולאחר כחודשיים הפלגנו באוניה דן לנמל חיפה.
אבטחה צמודה
בתקופת מלחמת ששת הימים כשנודע לראש העיירה שהיהודים אינם שולחים את ילדיהם לבית הספר הוא החליט להציב שומרי ראש על המורים והתלמידים בבית הספר ואף לדאוג להם לליווי בדרך אל בית הספר וממנו אל הבית.

 

ולסיום “איפה ישנם עוד אנשים .. ” – מפגש עם אישה מהימים ההם
שמעון הכהן סקלי הנזכר לעיל היה הרוח החיה שדחפה להעלאת הפוסט על גרסיף אל האתר והוא גם זה שיזם את המפגש עם אשת דודו זהרי ואין לי אלא להודות לו על החוויה יוצאת הדופן.
זהרי הכהן סקלי אלמנתו של משה הכהן מדאר רזיגא היא ממשפחת תורג’מן וגרה כיום עם בנה בקרית גת. היא נולדה בלעיון שם היא חיה עד שנישאה ואז עברה לגרסיף שבה גרה עד העלייה לארץ בשנת 1968.
מפאת גילה קצת היססתי לגבי המידע שאפשר יהיה להפיק ממנה ולכן ביקשתי לשוחח אִתָהּ קודם למפגש וכבר כשהשיבה לצלצול הטלפון נעימת קולה עוררה אצלי צלילים נשכחים מימים עברו וברור היה לי שאני צריך לפגוש אותה בהקדם.
נפגשנו בביתה בשעת בוקר מוקדמת כששמעון מגיע מנוף הגליל (נצרת עלית לשעבר) ואני מירושלים ומצאנו אותה יושבת על הספה בתנוחה שכולה רוגע ונינוחות.
נישקתי את ידה כמו שפעם נהגנו לעשות במפגש עם אנשים מבוגרים והתיישבתי כדי לשמוע ממנה על גרסיף ולעיון ועל אילן היוחסין שלה מצד משפחת תורג’מן אבל מה לעשות שכל כך נשביתי בקסמה של האישה המיוחדת הזאת שהמטרה שלשמה באתי כמעט שנשתכחה וכך במקום להוסיף לאתר מידע שאספתי ממנה אני מספר עליה עצמה.
חן ונועם הליכות, אצילות ונינוחות, רוגע ושלווה, נעימת הקול והבעת הפנים וגם התנועות המדודות ותנוחת הישיבה, כל ניע וזיע שלה כאילו לקוח מעולם אחר. עולם שבו חיו האנשים עליהם כתב נתן יונתן “איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא”.
כששאל אותי שמעון בתום הפגישה “אם היה כדאי לבוא אליה” השבתי לו ש”אחד הטריגרים העיקריים שלי לבניית אתר המורשת הוא הפער בין מי שהיו דור האבות שלנו לבין הדימוי שהדביקו להם כאן בארץ”.
במחשבה נוספת הביקור הזה היה בבחינת “מתוך שלא לשמה יצא לשמה” שכן הגברת זהרי היא אחת מאחרוני הנציגים שעוד אפשר ללמוד ממנו באופן בלתי אמצעי על מי שהיו “האנשים ההם”.   

תמונה שלי עם האישה המקסימה והנהדרת

תמונה שלי עם האישה המקסימה והנהדרת

“חוכמת הבייגלה” של גב’ זהרי
תוך כדי הפגישה עם עם הגב’ זהרי הגישה לנו עוזרת הבית בייגלה בצד השתיה הקרה והחמה. כבר ממבט מעל אי אפשר שלא להתפעל ממראהו, גוון זהבהב שזוף שמגרה את העין והחך, שקוטרו גדול מן הבייגלה הנמכרים בבתי מאפה ועושה רושם שהוא בעל “מידות טובות”.
למן הביס הראשון הרגשתי שמעודי לא טעמתי בייגלה בטעם שכזה. הפריכוּת שהיא אחת ה”מידות” החשובות במשפחת הבייגלה מגיעה לדרגה האופטימלית ביותר, הנימוֹחוּת בפה עושה חשק לעוד ועוד ואת הטעם הנפלא והמשובח חוששני שגם מאסטר שפים יתקשו לחקות.
כמו התפוח שאינו נופל רחוק מהעץ כנראה שגם הבייגלה נותר צמוד לגבירתו ועם גבירה שכזאת אין פלא שטעמו כה נפלא.
לפני שנפרדתי לשלום ביקשתי מהעוזרת לארוז לי בייגלה אחד כי רציתי לשתף את אשתי בחוויה ואין דרך טובה יותר לשתף בחוויית הטעם כמו הטעימה עצמה והיא בטוּבה ארזה לי את כל מעט הבייגלה שעוד נותרו לה.
אשתי, גיסתי ובני טעמו מן הבייגלה והתגובות שלהן היו “Wow” ו“אין דברים כאלה” ומכיוון שגם שמעון חשב בדיוק כמוני נראה שכל מבקר אוכל שהיה טועם ממנו היה מזכה אותו בציון 10.

אמנם יש לנו באתר את מדור המתכונים ובכל זאת מכיוון שהבייגלה האלה כל כך מזוהים בעינינו עם גברת זהרי נביא כאן את המתכון שבנה רשם עבורנו מפיה.
יחד עם זאת נציין כי ברשימת המרכיבים חסר מרכיב עיקרי אחד שהוא ה…”touch” של גברת זהרי.
מצרכים:
1 ק”ג קמח
1 חב’ מרגרינה
1 כוס שמן
2 כוסות מים בין חמים לפושרים
1.5 כפות שמרים
מעט מלח ומעט אניס
1 ביצה ומעט שומשום (למריחה וזרייה לפני הכנסה לתנור)
אופן הכנה:
– מערבבים את כל החומרים (למעט השומשום והביצה) עד לתפיחה של הבצק
– לאחר התפיחה ללוש במשך מספר דקות את הבצק
– חותכים לחלקים ומגלגלים לגלילים
– יוצרים את העיגולים
– מניחים בתבנית מורחים את הביצה ומפזרים שומשום
– מכניסים לתנור שחומם ל- 180 מעלות עד לקבלת הגוון הזהוב


בית הקברות
פסיפס השמות שעל קברי המצבות בבית הקברות מלמד על משפחות היהודים שחיו בגרסיף. 


מעט התמונות שיש לנו