הדפים שבהמשך לדף זה, נכתבו עם הקמת אתר המורשת בשנת 2014 והם מספרים את תולדות יהודי מרוקו מאז הכיבוש המוסלמי בשנת 703 ועד לשנות ה-60 של המאה ה-20, ואילו הדף הזה שלפניכם שהוא מעין פתיח לדפים אלה, נכתב רק בימים אלה של 2022.
הצורך בהוספת הדף הזה התעורר בעקבות גלי השמחה לנוכח היחסים הדיפלומטים בין ישראל למרוקו. בפני עצמו כינון היחסים בין שתי המדינות הוא התפתחות חשובה מאין כמוה, ואולם נדמה שבלי משים השמחה הסוחפת הביאה עימה תופעות שגובלות בשכתוב ההיסטוריה וחילול כבודם וזכרם של עשרות אלפי יהודים שנפלו קורבן רק משום היותם יהודים ועל כך בהמשך.
תקופת שלטון החסות הצרפתי שהחל בשנת 1912 והסתיים עם עצמאותה של מרוקו בשנת 1956 נחשבת לתקופה שבה היהודים חשו בטוחים יותר. ואולם במרוקו רצופת המרידות והסכסוכים, שבה היהודים היו מאז ומתמיד השעיר לעזאזל, המושג “ביטחון” הוא יחסי ושברירי.
הסכם החסות נחתם ב- 30 במרץ 1912 וכבר ב – 17 באפריל התחולל פוגרום ה”תריתל” שהותיר אחריו 51 הרוגים, נשים וילדות שנאנסו, בתי כנסת וספרי תורה שרופים ו- 12,000 יהודים ללא קורת גג.
אבל לא רק הצרפתים…., עשרות מיהודי קזבלנקה נרצחו בפוגרומים בעידודם של קציני הצבא הצרפתי, אחרי שהאמריקאים שכבשו את מרוקו ב”מבצע לפיד” (1942) הותירו על כנו את משטר ווישי ששיתף פעולה עם המשטר הנאצי.
גם לקראת תום שלטון החסות נערך פוגרום אוג’דה וג’ראדה שבו נרצחו 41 יהודים.
וזה לא הכל, בין לבין נרצחו יהודים רבים בערים שונות במרוקו.
וכך בתקופה הנחשבת לתקופה של ביטחון יחסי, תחת עינו הפקוחה של השלטון הצרפתי נרצחו עשרות רבות של יהודים.
אביב העמים שבעקבות המהפכה הצרפתית של סוף המאה ה-18 והמהפכה התעשייתית של ראשית המאה ה-19, הביא לעולם בשורות של חירות, שוויון ושגשוג, שלא פסחו על היהודים שמעמדם הושווה למעמדם של בני הדתות האחרות…. ורק במרוקו עולם המשיך לנהוג כמנהגו.
סבלם של יהודי מרוקו לא נעלם מעיני יהודי העולם שניסו לעזור להם, משה מונטיפיורי שהגיע למטרה זאת (1864), בשליחותם של יהודי אנגליה התקבל בכבוד השמור למלכים, וכשבא אל המלך הוא קיבל ממנו “צו מלכותי” שבו מלוא החופן הבטחות לשינוי מעמדם של היהודים….., מלוא החופן של הבטחות ריקות שלא נותר מהן דבר.
עד לתקופת השואה, כנראה שלא הייתה גלות שבה היהודים סבלו כמו יהודי מרוקו, אך ככתוב בספר משלי “כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם וּרְשָׁעִים יִכָּשְׁלוּ בְרָעָה”, יהודי מרוקו חזרו וקמו ואף הצליחו לשמור על מורשתם המפוארת.
מאז שהחלו נרקמים יחסים בין מדינת ישראל למרוקו, גל של נוסטלגיה מציף חלקים גדולים מאתנו ומבלי משים תוך כדי ההתרפקות הנוסטלגית, מתחוללות תופעות דומות לאלה של “אפקט ההילה” שבו מחילים תכונות חיוביות או שליליות של דבר אחד על דבר אחר.
העובדה שמורשת האבות שלנו ממרוקו היא מלאת הדר, מיוחדת ויפה בעינינו וכה נעים לנו להיזכר בה ולהתרפק עליה, מובילה אותנו למסקנה הלא נכונה בעליל, על החיים היפים שהיו ליהודים במרוקו בצילם של “נותני החסות” המוסלמים. גם אם זה אולי נכון לתקופות קצרות מועד שבהן ליהודים היתה אתנחתא מהסבל הקשה, תקופות אלה הן כאפס ואין לעומת אורך הימים שבהם “נהפוך הוא”.
שמעתי את דבריו של בן ליוצאי מרוקו שכיהן כשר בממשלת ישראל שתוך כדי ברכתו על ההודעה לקראת כינון היחסים עם מרוקו אומר בהרבה פאתוס.. “אנחנו זוכרים את החיים הטובים והשכנות הטובה ומוקירים טובה לכל מלכי מרוקו לאורך כל השנים”.
כל מלכי מרוקו … זה גם שושלת האלמואחידון שבתקופתם יהודים אולצו להשתמד ולחיות כאנוסים ואשר לפי עדויות, עשרות אלפים מהם נהרגו בפאס ובמרקש… וזה כולל את השושלת הוואטסית שערכה טבח המוני ביהודי פס עוד בטרם עלתה על כס השלטון… וזה כולל הוקרה למלך יזיד מהשושלת העלאווית (שבזכות “יחסו הטוב” כונה בפי היהודים “יזיד המזיד”), שהתיר ליותר מ- 2000 חיילי העבדים השחורים לבזוז, לאנוס ולהשליך את היהודים לרחובות כשהם עירומים, ואת מולאי עבדול רחמן שברוב רחמנותו גזר את דינה של “סוליקה הקדושה” למוות.
אילו טרח כבוד השר לעיין קצת בהיסטוריה של היהודים במרוקו היה מופתע לגלות שעד לחסן השני (שבתקופתו כבר לא נותרו יהודים במרוקו), לא היה במרוקו ולו מלך אחד  שבתקופתו לא נעשו פוגרומים שבהם נרצחו עשרות, מאות או אלפי יהודים.
מבלי להמעיט בחשיבותם של יחסים דיפלומטים עם מדינה כמרוקו, אסור שזה יבוא על חשבון האמת ההיסטורית.
השר המכובד לא לבד, מי מחוסר ידע ומי בניסיון ליָפּוֹת את האמת, משכתבים את ההיסטוריה למען רקמת היחסים עם מרוקו, ומבלי משים מביאים לחילול שמם וזכרם של עשרות אלפי יהודים שמתו על קידוש השם, או נרצחו על שום היותם יהודים.
אל לנו להסיק מסקנות על ההיסטוריה של היהודים במרוקו מתוך השנים הספורות של רוגע ויחסי שכנות טובים ששררו בטרם עלייתנו ארצה, אפשר וצריך לשמוח על כינון היחסים עם מרוקו, גם בלי להעלות על נס את רקמת היחסים בין המוסלמים של מרוקו ליהודים.
כחודש לאחר שהעליתי את הדברים שלעיל לאתר, החלו משחקי המונדיאל ונבחרת מרוקו שהייתה ההפתעה הגדולה של הטורניר העולמי הכי יוקרתי, טיפסה עד לשלב חצי הגמר שם חיכתה לה נבחרת צרפת.
אפשר בהחלט להבין את הסולידריות של העולם הערבי כולו שחגג את ההישג כאילו היתה זאת הנבחרת של ארצם, אבל קשה להבין את השמחה וההתלהבות בקרב יוצאי מרוקו שלנו.
מה שהביא אותי לחזור למאמר ולהוסיף לו את הפיסקה הנוכחית, הוא תכנית טלביזיה של איילה חסון שבה צפיתי ששודרה ערב המשחק.
בסוג של אתנחתא לקראת סיום התכנית פנתה הגב’ חסון לאחד מחברי הפאנל שנולד במרוקו ולמד בצרפת ושאלה אותו, מי משתי הנבחרות הוא רוצה שתנצח ?
בסיפא של המאמר הקודם כתבתי “השר המכובד לא לבד” והנה עתה בא חבר הפאנל, שבעברו היה ח”כ ויו”ר הסיעה שלו ומכריז קבל עם ועדה וללא שום היסוס, שהוא כמובן רוצה בניצחונה של נבחרת מרוקו.
הוא נימק את זה במורשת ו…..ההיסטוריה הארוכה !!
ואת זה אומר חבר כנסת מלומד שלו תארים במדעי המדינה, סוציולוגיה ועיתונות שהיה גם בין היוזמים של חוק זלמן שז”ר ל..חקר תולדות העם היהודי.
אין זאת אלא ששלהבת הנוסטלגיה שאחזה בשרים ובח”כים, מחקה מהם את זכר הפרעות והפוגרומים והשכיחה את אין ספור הקורבנות ואם כך הוא… מה יגידו אזובי העיר ?

 

 

תוכן העניינים

רקע כללי : התקופה המוסלמית
תחת שושלת האידריסים	(974 – 789)
תחת שושלת האלמורבידים	(1146 – 1040)
תחת שושלת האלמואחידון	(1248 – 1124)
תחת שושלת המרינידים	(1465 – 1244)
תחת שושלת הוואטסים	(1472-1554)
תחת השושלת הסעדית	(1659 – 1549)
תחת השושלת העלאווית	מ- 1664 ואילך

 

רקע כללי: ראשית התקופה המוסלמית – מעמד הד’ימה וחוקי העומר

תקופת השלטון המוסלמי התחילה עם הכיבוש של צפון אפריקה בידי הערבים מאמיניו של מוחמד. במלחמה נגד הכובש המוסלמי השתתפו לעתים גם יהודים ואחת המסורות היותר נפוצות מספרת על יהודייה בשם אל כהינה שמאחדת תחת מנהיגותה שבטים מאזור ההר הברברי ומצליחה לגרום למפלות קשות לכובש המוסלמי (ראה את הדף אל כהינה שבאתר זה),מרוקו נכבשה בשנת 703.
לאחר הכיבוש נקבע מעמדם של היהודים כד’ימה (בני חסות) שעליהם חלים חוקי העומר שמסדירים את מעמדם וזכויותיהם של תושבים שאינם מוסלמים באימפריה המוסלמית. מעמד הד’ימה הוא נחות יותר מתושבים אחרים שהתאסלמו, הם מחויבים במס גולגולת שתמורתו הם זוכים להגנה על חייהם ועל רכושם, וכן הם זוכים לחופש דתי והם יכולים להתיישב ברוב הערים. האכיפה של מעמד הד’ימה איננה אחידה והיא תלויה ברצונו הטוב של השליט בהתאם לאזור ולתקופה.
השלטון המוסלמי הוא שלטון של שושלות שבהן המנהיגות עוברת מדור לדור ולעתים הבן היורש והאב המוריש נוקטים במדיניות הפוכה כלפי היהודים, האחד מקרב ומרומם והאחר מכביד את ידו וגוזר עליהם גזרות קשות, מידת היציבות השלטונית השפיעה באופן ישיר על ביטחונם של היהודים. חיי היהודים לאורך כל שנות השלטון המוסלמי נעו כמטוטלת בין תקופות של פריחה ושגשוג שבהן יהודים משמשים בתפקידי מפתח בחצרות המלוכה וזוכים ליחס אוהד, לבין תקופות של גזרות ורדיפות קשות, פרעות ופוגרומים שבהם נטבחו אלפים רבים וקהילות שלמות נחרבו.

 

• תחת השושלת האידריסית: מאה שנות טלטלה  (974 – 789)

התלות של מרוקו בח’ליפות העבאסית של בגדד חדלה כאשר אידריס ה-1, ראשון השושלת האידריסית הכריז על עצמאותה השלטון במרוקו. חלק מהיהודים נותרו נאמנים לח’ליפוּת הבגדדית ובמטרה לגרום להם להצטרף לצבאו דאג אידריס ה-1 להתקפות על עריהם. חלק מן הערים הצטרפו לצבאו תחת הנהגתו של יהושפט בן אליעזר והם אף נחלו הצלחות, אבל הם נסוגו כשראו את הזוועות ושפיכות הדם שנגרמה לאחיהם היהודים שלא הצטרפו לצבאו של אידריס ה-1.
אידריס ה-1 כפה את האסלם על היהודים וגזר עליהם גזרות קשות ביותר עד כדי כך שחלק מהמקורות מספרים על כך שהוא הצליח למחות קהילות שלמות של יהודים שהיו באזור שליטתו. כאשר בנו אידריס ה-2 ירש אותו היחס ליהודים השתנה מקצה לקצה והם הוזמנו ליישב את הערים הגדולות ובהם הבירה החדשה פס שהופכת למרכז רוחני יהודי. עד לקראת תום תקופת שלטונה של השושלת האידריסית היהודים לשגשוג כלכלי ופריחה רוחנית והם אף הקימו את “הישיבה הארץ ישראלית” שנחשבה ליורשת של הסנהדרין. הם שירתו את השליטים כרופאים, שגרירים, אנשי אוצר ותפקידים מכובדים אחרים.
המאה העשירית התאפיינה בחוסר יציבות שלטונית, האידריסים איבדו אט אט את השליטה שעברה למעשה לידי הברברים. אי היציבות השלטונית שנמשכה גם לראשית המאה ה-11 הייתה חלון הזדמנויות לפרוע ביהודים ולטבוח בהם. בשנת 979 אחרי כיבוש העיר פס ע”י הברברים גורשו ממנה יהודי העיר לאלג’יריה  ובשנת 1033 בהובלתו של מנהיג קנאי מוסלמי נטבחו למעלה מ-6000 מיהודי פס, רכושם נבזז ונשותיהם נלקחו מהם.

 

• השושלת האלמורבידית מאה שנות בטחון יחסי (1146 – 1040)

פרט לעיר פס (שרוב תושביה הם יהודים) שבה יש עדויות על גילויים של שנאה ועוינות, תקופת שלטונם של המוראביטון (1147 -1062) היתה תקופה של שקט ובטחון יחסי עבור היהודים. מצד הרשויות לא היו גזרות או כפייה כלפי הקהילה היהודית, פה ושם הטילו איסורים על היהודים כמו למשל זה שאִפְשֵׁר ליהודים לסחור במרקש הבירה אבל לא לגור בה ויהודי שנתפס במרקש בשעות הלילה דינו על פי אותו איסור היה מוות (כנראה שלא הייתה אכיפה מלאה של איסור זה). עם זאת תחת המוראביטון יהודים שרתו בחצר המלוכה והיחס אליהם היה הוגן מאד, היהודים לקחו חלק חשוב במסחר וחיי הרוח שלהם היו בפריחה.

 

• שושלת האלמואחידון – מאה שנות חורבן והרס  (1248 – 1124)

הסובלנות כלפי היהודים שאפיינה את המוראביטון באה אל קיצה תחת שלטונם של האלמוואחידון הקנאים (1147-1242). בתקופתה של שושלת זו אולצו היהודים להשתמד ולחיות כאנוסים במשך תקופה ארוכה של יותר ממאה שנה, הם יכלו לבחור בין התאסלמות למיתה. בראשית התקופה של המוואחידון כונתה תקופת “השמד הרך” היהודים יכלו עדיין לשמור על דתם בתוך בתיהם, אך מחוץ לביתם עליהם היה לנהוג כמוסלמים. הם לא יכלו לקיים תפילות בבתי כנסת ולא שום מנהג ממנהגי היהודים.
הרמב”ם שחי עם משפחתו בפס בתקופה שבין 1160 ל- 1165 ונמלט ממנה למצרים כתב להם משם את “איגרת השמד” שבה הוא הורה להם לקבל למראית עין את דת האסלאם על מנת להישאר בחיים ולהמשיך לשמור את דת משה בסתר. רבים מיהודי מרוקו התאסלמו מי באמת ומי למראית עין בלבד, כפי שהורה הרמב”ם. אבל גם גורלם של אלה שהתאסלמו לא שפר והם נחשבו למוסלמים סוג ב’ ונאלצו לחיות בתנאים קשים במיוחד עד כדי עבודות פרך. בעקבות החורבן שירד על יהודי מרוקו בתקופת המוואחידון כותב הרב אברהם אבן עזרא את הקינה “אהה ירד עלי ספרד רע מן השמיים … “.
בהמשך תקופת האלמואחידון בתקופת שלטונם של הסולטאן אבו יוּסוף יעקוּב אל-מנצור  (1199 – 1184) ובנו מוחמד אלנאצר (1199-1214) מצבם של היהודים החמיר עוד יותר.
את סבלם של היהודים בתקופת האלמוואחידון תיעדו כנראה רק יהודים מאותה תקופה.
סולומון כהן שמתוארך לינואר 1148 מספר, “…עשרות אלפי יהודים נהרגו בפס ובמרקש תוך כדי מסע הכיבוש של האלמואחידון ולאחריו, יהודים נאלצו לבחור בין מוות לבין קבלת דת האסלאם. “…אלפים רבים מתו על קידוש השם (ביניהם ר’ יהודה הכהן אבן שושן, הרב של פס שהיה ממוריו של הרמב”ם)”  ויהודים רבים נמלטו ממרוקו.
רבי יוסף בן יהודה אבן עקנין (1150- 1220) שנולד בברצלונה ונמלט ממנה לפאס היה פילוסוף, רופא, משורר, פרשן מקרא ותלמוד והוגה דעות, כתב לא מעט טקסטים שבאחד מהם (פירוש לשיר השירים) יתכן שמופיע רמז לכך שהיה בין אלה שהתאסלמו למראית עין:  
“אני מצפה לשכר טוב מריבוני שיסייע בידי במאמצי להיטהר מטומאת השמד וימלא משאלתי בשאיפתי לצאת מן ארץ גזרה … כמה שאמרו רבותינו ז”ל בא לטהר מסייעין אותו”
בחיבור “רפואת הנפשות השלמות והחלמת הלבבות הדווים” (“טב אלנפוס אלסלימה ומעאלג’ה אלנפוס אלאלימה) שהיה חיבור פילוסופי על מוסר ופסיכולוגיה הוא מתאר את ההשפלות הימיומיות, את האיסורים שהחילו עליהם לבל יגלו כל סממן של יהדות, את הפחד המתמיד שבו היו שרויים מפני מלשינים שמא יאבדו את נשותיהם ואת רכושם, את הלבוש המבזה ואת האיסור לחנך את ילדיהם לפי דת ישראל.

 

• השושלת המרינידית – שגשוג, פריחה וטבח המוני  (1465 – 1244)

החורבן וההרס בתקופת האלמוואחידון נפסקו רק כאשר השליטה במרוקו עברה לידי השושלת המרינידית בשנת 1244. המרינידים הפגינו כלפי היהודים יחס ידידותי ואוהד עד כדי כך שהסולטן אבו יוסף יעקוב התערב אישית כדי להציל את היהודים. יהודים שהגיעו כשליחי השלטון בספרד התקבלו במאור פנים, יהודים התמנו לתפקידי מפתח בחצרות השליטים ולקחו חלק פעיל בחיי המסחר. המסחר בזהב מסהרה וסחר החליפין עם המדינות הנוצריות היו בשליטה כמעט מלאה של היהודים. המסחר של היהודים העשיר את אוצר המדינה בסכומי עתק ולמעשה היהודים היו הגורם העיקרי לשגשוגה של המדינה כולה. העיר פס חזרה למעמד המיוחד שלה בקרב יהודי העולם ומלומדים רבים ובהם רופאים, אנשי דת (קבלה), מדעים (ובהם אחד מגדולי המתמטיקאים בתקופתו) ופילוסופים פעלו מתוכה.
פרעות קנ”א שהחלו בספרד ביהודי העיר סיביליה התרחשו בזמן שבמרוקו שלטה השושלת המרינידית. יהודי העיר ובהם אבות משפחת הכהן סקלי שנמלטו על נפשם בפרעות אלה (1391) הגיעו למרוקו בזמן שהשושלת המרינידית הייתה בשלטון ויש להניח שהיחס שהשלטון במרוקו גילה כלפי המגורשים בני סיביליה היה אוהד וסובלני כמו זה שהוא נהג בו ביהודי מרוקו.
לקראת אמצע המאה ה-15 שלטון המרינידים נחלש וכמו תמיד חוסר יציבות שלטונית הוא הזדמנות טובה לפרעות ביהודים. בעקבות פרעות שנערכו ביהודי פס בשנת 1438 החליט הסולטן המרינידי לרכז את היהודים ברובע סגור משלהם ה”מלאח” הראשון.
בשנת 1465 הגיעה החגיגה הגדולה של יהודי מרוקו תחת השלטון המרינידי לסיומה. תוך כדי המרד של הוואטסים בשושלת המרינידית נערך טבח המוני ביהודי פס.
ה”מלאח” שבמקור נועד כדי להגן על היהודים, הפך אותם לטרף קל להמוני הפורעים. אלפי היהודים של העיר פס נטבחו בידי המון מוסת. הפורעים לא עצרו בפס והמשיכו ממנה ליתר הערים במרוקו. החוקר והמזרחן נחום סלושץ כתב “ההתנפלות על קהל שכלא הייתה מסיבת קנאת המוסלמים ביהודים ובנוצרים המקורבים למלך” והוא הגיע למסקנה שבני הכהן סקלי היו בין אלה שהפורעים התנפלו עליהם וכי “אחרי מהומות שנת רכ”ה (1465) בפאס נמלטו רבים מקהל סקלי לדבדו ושם התיישבו בשנת רכ”ה.

בספר “יחס דֵבְּדוּ” של ר’ שלמה הכהן סקלי סבאן (הרש”ך) הוא מתאר את קורות יהודי דבדו ומביא הוכחות לכך שהם אכן צאצאי המגורשים משיביליה משנת קנ”א והוא שואל, “איך יעלה על הדעת שיבואו יהודים גולים ונדחים מארץ רחוקה עיר גדולה היא סיבילייא לבוא להתיישב בארץ זרה עיר שלא דרך בה ולא עבר בה איש יהודי”. אחד משני ההסברים שהרב נותן הוא שהגולים של מאורעות קנ”א התקבלו בסבר פנים יפות שהגיעו כאמור בתקופת המרינידים שבה היחס ליהודים היה אוהד, וניתנה להם הבחירה להחליט היכן לקבוע את משכנם. והוא מוסיף:  “ובגולה ההיא היו בהם אנשים חכמים ונבונים אשר בחרו לשכון ולהתיישב בדבדו יען שאין בה שבטים ערביים גדולים, גם אין עליה דרך לעבור חרב חיילות וצבאות המלחמה כידוע שעירינו אינה יושבת על אם הדרכים להיותה מעוברת לתרועת המלחמה ומצהלות הסוסים מה שאין כן בשאר המקומות שיש בהם שבטים ערביים וברברים…..”.

 

• השושלת הוואטסית -קליטת מגורשי ספרד (1472-1554) 

ההגירה של המגורשים מספרד (1492) ומפורטוגל (1497) הגיעה לצפון אפריקה ברובה הגדול בתקופת השלטון הוואטסי. האומדנים נעים בין 20 ל- 40 אלף יהודים וחלקם אף אומדים את מספרם ב- 100 אלף יהודים המגיעים בשני גלים ( “קבלת חכמי מרוקו”). על תלאות המסע לספרד מספר עד ראיה.
“צי של עשרים אניות יצאו מנמל סנטה מריה שליד קדיז, שלוש טבעו בים והיתר הוחזרו לספרד ע”י רב החובל הרשע, שם המרו את דתם כחמש מאות יהודים והנשארים התעקשו לחזור למרוקו וירדו אח”כ בנמל ארזיליה שם התעלל בהם המושל הפורטוגזי, ובדרכם לפס הותקפו ע”י שבטים ערבים”  העיר פס הפכה למרכז קליטה למגורשים וסל הקליטה שלהם היה רעב כבד, דֶבֶר ושריפה גדולה שהמיתו יותר מ- 20 אלף יהודים.
המגורשים שהגיעו למרוקו חילקו את האוכלוסיה היהודית לשתי קבוצות שנבדלו זו מזו בשפה, באורח חיים ובמנהגים, האחת עם השפעה של הנוצרים בספרד והשנייה עם השפעה של המוסלמים במרוקו. גם התפילות ודיני ההלכה היו שונים ולעתים היו מחלוקות בין קבוצת ה”מגורשים” לקבוצת “התושבים”. השלטון הוואטסי נעזר בכישוריהם ובחוכמתם של המגורשים בתחומים של דיפלומטיה, ניהול ומסחר ורבים מהם תפסו עמדות מפתח בשלטון, מה שהקנה להם זכויות יתר ועורר את קנאתם של היהודים המקומיים. עם הזמן השתלבו שתי הקבוצות זו בזו ולקראת סוף המאה ה-17 יצא “ספר התקנות של פס” שחובר בידי מגורשי קשטיליה בשיתוף עם חכמי הלכה מקומיים. הספר שכולל כ- 250 תקנות שהותקנו במשך כ- 250 שנה הפך עם הזמן לקודקס ההלכתי ליהודי מרוקו המגורשים והמקומיים כאחד.

 

• השושלת הסאעדית-פריחה, מיסים ואחווה יהודית. (1659 – 1549)

תקופת שלטונם של הסעדים התחילה בהפלת השלטון הוואטסי והמשיכה בהדיפה של הממלכות הנוצריות והאימפריה העותומנית וקרב שלושת המלכים (קאסר אל כביר) שבו נלחמו מלך סעדי לצד מלך פורטוגלי, נגד מלך סעדי אחר שטען לכתר (שלושת המלכים נהרגו בקרב).
את המלחמות שלהם ניהלו הסעדים באמצעות שכירי חרב זרים, ושבטים מקומיים שהיו מוכנים להלחם בתמורה להטבות כספיות. כדי לממן את המלחמות הרבות הם הטילו על היהודים מס גבוה במיוחד.
בתקופת השלטון הסעדי הקהילה היהודית לא ידעה רדיפות, היחס ליהודים היה טוב והם מונו לתפקידי ממשל בכירים. היהודים ניהלו קשרי מסחר עם קהילות יהודים מאירופה ומאפריקה שגם פנו לרבני מרוקו בשאלות הלכתיות.
באותם הימים קהילות היהודים בארצות אירופה נמצאו תחת רדיפות ופרעות (גזירות ת”ח – ת”ט) ושליחים מטעמם הגיעו למרוקו לקבלת סיוע לצָרְכֵיהֶם או לצורך פדיון שבויים. יהודי מרוקו על אף מצבם הכלכלי הירוד בשל המס הכבד שהושת עליהם נחלצו לעזרת אחיהם היהודים.
וכך נכתב בטקסט רבני מן המאה ה-17: “אין לך שבוע ושבוע שלא יבואו ששה או שבעה משאר מדינות המגרב, וגדולה על כולן אלה הבאים.. מארץ אשכנז, וארץ פולנייא (פולין) הבאים לצרכיהם או לצורך פדיון שבויים”.  גל המתרימים גדל כל כך שהיה צורך להוציא תקנה מיוחדת שמורה ליהודי הקהילה שעל אף הקשיים הכלכליים שהם עמדו בפניהם, עליהם לגבות כספים לא רק לענייני הקהילה אלא גם לשליחים הבאים מקהילות היהודים של ארצות אחרות.

תוכן העניינים:

מיסד השושלת – מולאי אל ראשיד        (1666-1672)
מולאי איסמאעיל                               (1672-1727)
מולאי מוחמד איבן עבדאללה              (1757-1790)
יזיד המזיד                                      (1790-1792)
מולאי סולימאן                                 (1792-1822)

 

• מיסד השושלת מולאי ראשי (1666-1672)

באמצע המאה ה-17 יוצא מולאי ראשיד מיסד השושלת העלאווית למסע כיבושים לאיחוד חלקיה השונים של מרוקו. הוא כובש את מרקש בשנת 1670 ולבקשת התושבים הוא מעלה על המוקד בפומבי את היועץ היהודי של הנסיך אבו אל בכר ואת בני משפחתו. הוא שורף בתי כנסת, מגרש יהודים ומטיל עליהם מיסים כבדים מאד והוא ממשיך ומתאכזר ליהודים בכל הערים שהוא כובש.
לפי מקור אחר מולאי אל ראשיד היה חסר אמצעים כספיים והוא נתמך על ידי יהודי טאזה, שהיתה אז מרכז מסחרי חשוב והמקום הראשון שבו שלט. הוא העסיק יועץ ובנקאי יהודי בשם אהרון קרסינת. כדי להשיג שליטה על פאס, שבה הוכתר למלך, הוא נכנס לעיר דרך המלאח ושהה שם בסתר בביתו של נכבד בשם יהודה מונסנו. מולאי אל-ראשיד נקט בהמשך יחס חיובי כלפי היהודים.

 

• מולאי איסמאעיל (1672-1727)

יורשו מולאי איסמעיל (1672-1727) היה אחד אחד המלכים הבולטים ביותר של מרוקו, היהודים תרמו הן לעלייתו לשלטון והן להצלחתו. מולאי איסמעיל היה המשנה למלך במקנס כאשר יוסף מימרן אחד מחבריו היהודים הודיע לו על מות אחיו במרקש. המידע היקר הזה והכסף הרב שהשאיל לו מימרן איפשרו לו להכריז על עצמו מיד כסולטאן.  איסמעיל אמנם ממנה יהודים לתפקידים בכירים, ביניהם היועץ יוסף טולדנו שחתם על הסכם שלום של מרוקו עם הולנד ואחיו חיים שהיה שגריר בהולנד, את מימרן עצמו הוא ממנה לאחראי על חצר המלך, משה בן עטר חתם על חוזה עם אנגליה, בן אטראש ועוד. הוא מאפשר ליהודים לשקם בתי כנסת שנהרסו בימי אביו, עם זאת בשנים האחרונות לשלטונו מצבם של היהודים הידרדר, הוא הטיל עליהם מיסים כבדים והוא אדיש כלפי פוגרומים ופרעות שנעשים בהם והוא גם מאיים עליהם שאם המשיח שלהם לא יגיע בתוך פרק זמן מוגדר הוא יכפה עליהם את האיסלאם ( גזירה שהוא לא מימש אחרי שהיהודים ריצו אותו עם סכומי כסף גדולים ומתנות עשויות זהב).

◊ שלושים שנות אנרכיה (1727-1757)
אחרי מותו של מולאי איסמעיל שררו במרוקו שלושים שנה של אנרכיה שרוששה והתישה את יהודי מרוקו. בתקופה זאת המסגרות החברתיות השתנו, אזור האטלס התיכון התרוקן מיהודים. יהודים עברו מהכפרים לערים מרכזיות שבהם למעט כמה שכונות של המעמד הבינוני שנותרו כשהיו, רבעים שלמים אחרים שקודם היו מטופחים הפכו לשכונות עוני.

 

• מולאי מוחמד איבן עבדאללה (1757-1790)

מולאי מוחמד איבן עבדאללה (1757-1790) היה המשנה למלך בדרום מרוקו משנת 1745.  תחת שלטונו אזור הדרום שגשג, הוא הסתייע בחוגים פיננסיים יהודיים. הקהילה היהודית של מרקש שהפכה שוב לבירת המדינה ומקום מושבו של המלך פרחה אך לקראת סוף כהונתו כשהמלך הזדקן שבה ודעכה.
קהילת יהודי סאפי השתלטה על המקום שהוביל את סחר החוץ של מרוקו, ואילו הקהילה של אגדיר רכשה את המונופול על המסחר עם הסהרה, היו יהודיים שבנו את יחסי הידידות והמסחר עם ארצות הברית אליה היגרו קרוביהם.
אליאס לוי אבן יולי שהיה יועצו של המלך, סגן שר האוצר ודיפלומט, יצחק קורדוזה ויצחק פינטו, תרמו במידה רבה לחתימת החוזה בין מרוקו לארצות הברית בשנת 1787. בו בזמן שיהודים ממרוקו היגרו לארצות אחרות היו גם יהודים מחו”ל שהגיעו למרוקו כדי להתיישב בה.
אליאס יולי (אליהו) גילה מזימה של בית המשפט להדיח את המלך המזדקן עבדאללה על ידי בנו. הוא חשף את העלילה, והציל את חייו של המלך אבל בכך סיכן את חייו הוא. כשהמלך הזקן ימות בסופו של דבר (1790), יורשו יזכור את תפקיד היהודים ובעיקר את תפקידו של יולי בעלילת בית המשפט. אליהו לוי יולי שזיהה את הסכנה הנשקפת נמלט עם בני משפחתו  משפחתו לג’יברלטר.
לסיכום תקופת מלוכתם של מולאי איסמאעיל ומוחמד אבן עבדאללה, אפשר לומר שהיחס כלפי היהודים הוא טוב יחסית, יהודים מתמנים ליועצים, בנקאים ושליחים של המלך למדינות אירופה, מצבם של היהודים אמנם השתפר בכל רחבי הארץ אך ככלל הם עדיין חיים בעוני.

 

• יזיד המזיד (1790-1792)

אחרי מותו של אביו מוחמד, מכריז על עצמו יזיד הבן כשליט (1790-1792) וכבר בעלותו לשלטון הוא פותח בנקמה ביהודי הממלכה על כך שסוחרי תטואן ומוגדור העשירים סירבו לתת לו הלוואה שביקש מהם כבנו של המלך. קהילת תטואן הועברה לידי הצבא שבזז, אנס ורצח בהם. גורל דומה חיכה ליהודי תאזה טנג’יר, אל קאסר וישובים אחרים. יהודים שהיו בתפקידי מפתח בחצרו של אביו הסולטן נתלו לרגליהם בשערי מקנס עד למותם. בעיר פס הוא הרס את בתי הכנסת וגירש את יהודיה, את יהודי תטואן העשירים הוא הורה לקשור לזנבות סוסים ולגרור את גופותיהם ברחבי העיר. יהודים רבים נהרגו ונשדדו בדרכים, יהודם הצטוו ללבוש שחורים וללכת יחפים בעוברם ליד מסגד ועוד גזרות משפילות אחרות.
בספרו “The Jews of arab land” של המזרחן האמריקאי פרופסור נורמן סטילמן, המשמש כיו”ר לתולדות היהדות באוניברסיטת אוקלהומה ומי שהיה העורך הראשי של “האנציקלופדיה ליהודים בעולם האיסלאמי”, הוא מתאר את הפוגרום במוגדור.
ביום ה -17 לחודש של אפריל 1790, בעת שהשליט החדש מולאי יאזיד נכנס לעיר טטואן, הוא ציווה לכלוא את כל היהודים בבתיהם, בינתיים הוא אִפשר למוּרִים לשדוד את רכושם ואלה באכזריותם הרבה צייתו לו. הם הפשיטו את היהודים ואת נשותיהם מכל הבגדים שהיו על גופם באלימות רבה, כך שאומללים אלה לא רק שהיו צריכים לצפות בכל חפציהם נגנבים, אלא נאלצו גם לשאת בפגיעה הגדולה בכבודם. שישה או שמונה יהודים איבדו את חייהם, בלי למנות את מספר הילדים הרב שספג גורל דומה. במשך שלושה ימים שלמים רוב היהודים נותרו עירומים בכלאם כמה מהם נמלטו לקבריהם של קדושים מוּרִים, בתקווה להציל שם את חייהם.
בשלב זה הורה מולאי יזיד לערוף את ראשו של יהודי ששירת את אביו, המלך המנוח, ולתלות אותו לתצוגה בחומות העיר. יהודי אחר, שבמשך שנים רבות פיקח על הספינות הספרדיות בנמל טטואן נתלה ברגליו במשך שלושים ושש שעות בשל האשמות שונות של המרוקאים, עד שלבסוף ראשו נערף וגופו נשרף.
הוא נתן רישיון מלא ליותר מ -2000 חיילי העבדים השחורים (המכונים אל עאביד אל בוכארי) לבזוז את בתי היהודים, ואלה לא רק שצייתו אלא שבנוסף לכך, הם הפשיטו את היהודים מהבגדים, סיפקו את צרכיהם עימם מיד, ואז השליכו אותם עירומים לרחובות. כמה מן האומללים הללו ברחו באותו לילה ממש לקברו של קדוש מורי, אחרים למסגד בו פגשו את המלך. כשעבר על פניהם למחרת, הם קראו לו: “יחי מולאי יזיד!” 
מאז ימי האלמוחידים, היו אלה הימים הקשים ביותר ליהודי מרוקו שבפיהם הוא כונה יזיד המזיד. מוסלמים רבים קמו להגן על היהודים, החביאו אותם בבתיהם והצילו רבים מהם וברבאט התערב המושל בארגש כדי להציל את היהודים. יהודים רבים מתו על קידוש השם ורבים מהם נמלטו לגיברלטר.
המשורר ר’ דוד חסין שחי באותה תקופה במכנאס כתב שיר על  הפרעות של יזיד.
למזלם של היהודים שלטונו של יזיד נמשך שנתיים ימים בלבד, הוא מת כתוצאה מפציעה בקרב שהיה סמוך למרקש. טרם מותו הוא ביקש להכין רשימות של נציגי יהודים (וגם מוסלמים) בערים שונות אותם זמם לטבוח.

 

• מולאי סולימאן  (1792-1822)

הופעתו של הסולטן מולאי סולימאן (1792-1822) שהתנגד לאלימות גאלה את היהודים משלטונו האכזר של יזיד המזיד שהביא עמו תקווה חדשה ליהודים. היהודים ממשיכים להיות מושפלים ועדיין יש עיוותי דין וצדק כלפיהם וגם ההתנכלויות אינן פוסקות והם סובלים מרדיפות רבות שבאות בעיקר אחרי מרידות ומהומות, אך אין כבר גזרות גירוש ורדיפות כלכליות שמגיעות בצו מגבוה. סולימאן מגנה את הגזירות שהטיל אחיו מולאי יזיד ומבטל אותן, הוא שילב את יהודי פס שגורשו משכונותיהם, הפחית את מס הגולגלת שהם היו צריכים לשלם (ג’יזיה) והחל לשלב יהודים בתפקידים של סוחרים ויועצים. עם זאת  בטטואן, רבאט, סאלה ומוגדור יהודים היו סגורים לראשונה במלאחים, יוצאים מן הכלל היו מספר משפחות במוגדור שהיו חיוניות מבחינה כלכלית למדינה (אפללו, קורקוס, לוי-יולי, סבאג ועוד כמה) שלהם התיר להמשיך לגור ברובע המגורים של העיר,  הוא החזיר לחלק מהן את זכויותיהן לשעבר,את הדיפלומטים, הבנקאים והיועצים שלו הוא בחר מתוך משפחות אלה.
מולאי סולימאן היה גם קנאי דתי שביקש לאטום את מרוקו בפני השפעה זרה ולכן צמצם את הסחר עם אירופה במידה ניכרת, דבר שהשפיע על היהודים.
המאה ה- 18 מסתיימת במגפה קשה שפוקדת את מרוקו בשנת 1799 שפוגעת ומביאה להרס חברתי וכלכלי בקרב היהודים.

 תוכן העניינים:
התקופה שמאז תחילת המאה ה-20 מתוארת לפי הפרקים הבאים:
עד הסכם החסות של פס                                           עד 1912
תקופת החסות שעד מלחמת העולם השנייה                 1912-1939
תקופת החסות תחת שלטון וישי                                 1943 – 1939
מפלישת בנות הברית ועד קבלת העצמאות                   1956 – 1943
התקופה שלאחר קבלת העצמאות                             מ – 1956 ואילך

• עד להסכם פס (1912)

לקראת סוף המאה ה-19 גברה השפעתם של ספרד וצרפת במרוקו והמאה ה- 20 מתחילה בחוסר יציבות שלטונית שגוררת פרעות ביהודים בכל רחבי מרוקו.  50 הרוגים בסטאת, 40 הרוגים באוטט, 30 הרוגים בקזבלנקה. גם בערים אחרות אליהם מגיעים הפורעים נהרגים יהודים רבים. במהלך הפרעות מאות חנויות ובתים נבזזים ורבים נותרים ללא קורת גג, נערות יהודיות נלקחות בשבי ודתן מומרת בכפייה. יהודים רבים נמלטים על נפשם.
אחרי משבר שבו מעורבות גרמניה, צרפת, ספרד ואנגליה נחתם בשנת 1912 הסכם פס שמכיר במרוקו כמדינת חסות של צרפת ובצפון מרוקו כחסות של ספרד

 

• תקופת החסות  שעד שלטון ווישי (1939)

היהודים שסבלו כל כך מהפרעות נגדם שמחו על הפיכת מרוקו למדינת חסות של צרפת, וצפון מרוקו לחסות של ספרד ואילו המוסלמים ראו בשלטון החסות טרגדיה לאומית ותמיכת היהודים בו התפרשה בעיניהם כבגידה באינטרסים הלאומיים והעדפה של הנצרות על פני האסלאם.
שבועיים לאחר שהחל שלטון החסות פותחים המוסלמים במרד נגדו בעיר פס, השעיר לעזאזל הם כמובן היהודים. המורדים פורצים ל”מלאח” ועורכים שם פוגרום שבו הם בוזזים ומעלים באש רכוש רב והם הורגים 51 יהודים.
שלא כמו פוגרומים אחרים שנערכו ביהודי מרוקו פוגרום זה שכונה בשם ה”תריתל” – זכה להד רחב. (ראה גם ה”תריתל” – פוגרום עם יחסי ציבור) בהמשך שלטון החסות זוכים יהודי מרוקו למעמד שווה לזה של המוסלמים. שלא כמו יהודי אלג’יריה ומאוחר יותר יהודי תוניסיה שזוכים לאזרחות צרפתית, בקשתם של יהודי מרוקו לאזרחות נשללת בתוקף.
ביחס לתקופה שלפני השלטון הקולוניאלי מצבם של היהודים הוטב בתחום הכלכלי והתרבותי. ועד הקהילה אושר רשמית, בתי כנסת מוקמים, ה”מלאח” זוכה לשיפוץ ומעלימים עין מיהודים שעוברים לגור מחוץ ל”מלאח”. מטרה חשובה של הפרוטקטורט הצרפתי הייתה הפצה של התרבות הצרפתית והם נעזרו ביהודי מרוקו שקבלו בברכה את החסות ושתפו פעולה איתה כדי להשיג את המטרות שלהם. שפת ההוראה בבתי הספר היהודים הייתה צרפתית. בסוגריים נאמר שבעיירה לעיון שבה גרו בני משפחת סקלי היו שני בתי ספר, האחד שהיה מיועד לערבים והשני לתלמידים יהודים וצרפתים שבו המורים היו צרפתים ושפת הלימוד היחידה הייתה צרפתית.
היציבות השלטונית בתקופת החסות פעלה לטובת היהודים, יהודים התמנו לתפקידי מפתח במסגרת השלטון. יהודים רבים בעיקר מהאליטה החלו לנוע בכיוון התרבות המערבית שהביאו עמם הצרפתים ולעתים זה בא על חשבון המסורת, יותר מתירנות ופחות שמירת הלכה, עם זאת מקרים של ההתרחקות קיצונית עד כדי אכילת טרפה למשל היו נדירים. עם הזמן נוצרו פערים חברתיים ופוליטיים שגורמים למתח בין היהודים לבין המוסלמים.
בשנות השלושים מתחיל העימות בין יהודים לערבים בארץ ישראל ומתחילה הסתה של גופים לאומיים ערביים שמחוץ למרוקו ואלה תורמים להגברת המתח.
העשור הרביעי של המאה ה 20 מתאפיין בשורה של תקריות בערים שונות במרוקו, הערבים מאשימים את הצרפתים באפליה שהם נוקטים לטובת החינוך היהודי ובכך שהם מאפשרים חופש פעולה לארגונים ציוניים, ואכן פעילות ציונית ואפילו עתונים (ובהם L’Avenir Illustré ) התקיימו כמעט מראשית משטר החסות וזכו לאהדה בקרב יהודי מרוקו. תנועות נוער הכינו את הנוער הצעיר לקראת העלייה לארץ.

• ווישי – יהודים ב”חסות” אנטישמים (1939-1943)

תוך כדי שמכונת ההשמדה הנאצית פועלת בשיא הקצב באירופה, מתכוננים הגרמנים לקראת כיבוש צפון אפריקה. היהודים בצפון אפריקה קיוו בראשית המלחמה להגנה מצד משטר החסות הצרפתי, אבל אחרי הניצחון המוחץ של גרמניה על צרפת הם מקימים את משטר ווישי בדרום צרפת שפועל בחסות גרמנית. משטר ווישי פועל בהתלהבות לטובת האינטרסים של גרמניה באופן שמפתיע אפילו את גרמניה. ביחס ליהודים הוא מיישם את החקיקה האנטי יהודית של הנאצים. מרוקו נמצאת עכשיו בחסות של משטר ווישי שבעצמו נמצא בחסות של הנאצים. מיד עם כינונו של המשטר החדש הוא מתחיל בשורה של צעדים כלפי היהודים.
הם נדרשים לגור בתוך ה”מלאח”, תלמידים יהודים מסולקים מבתי ספר, במוסדות חינוך צרפתים הופעל “נומרוס קלאוזוס”, כ-300 עובדי ממשלה פוטרו ממשרותיהם, יהודים נשלחו למחנות עבודה ומחנות מעצר (אבל לא כמדיניות גורפת כלפי היהודים) ויש אפילו דרישה לענידת טלאי מגן דוד צהוב.
כחלק מההכנות ליישום הפתרון הסופי במרוקו מתחיל משטר ווישי ב”ספירה” של היהודים והם מצווים להתיצב למפקד, עם זאת הם נפגעו פחות מאשר יהודי תוניסיה ואלג’יר שגם בהם שלט משטר ווישי. (בתוניסיה נשלחו כ-4000 יהודים למחנות ריכוז וחלקם הגיעו למחנות השמדה ובאלגיר יהודים רבים נשלחו  למחנות עבודה וחלקם נהרגו).
בתקופת השלטון של ווישי הגיעו למרוקו אלפי פליטים יהודים שנמלטו מאימת השלטון הנאצי.
אי אפשר להשלים את סיפורה של יהדות מרוקו בתקופת משטר ווישי מבלי לציין את פועלה של האישה הנפלאה הלן קאזס בן עטר ואת האחווה היהודית שמגלים יהודי מרוקו למען הפליטים הרבים שהגיעו למרוקו תוך כדי מנוסתם מאימת השלטון הנאצי. הלן עו”ד מצליחה, פעילה בגופים שונים ובהם הצלב האדום מנצלת את קשריה הטובים ונחלצת לעזרת הפליטים מחוסרי הכל (לא כולם היו יהודים). היא מקימה “וועד לטיפול בפליטים זרים” ומגייסת תרומות מהקהילה היהודית של מרוקו ומארגונים אחרים. היא דואגת לפליטים לקורת גג ראשונית, לסיוע הומניטרי ואפילו לקצבה חודשית למשפחות הפליטים, לא פעם תוך כדי נטילת סיכון אישי. פעולותיה של הלן להצלה מרדיפות הנאצים ולסיוע ההומניטרי  לפליטים התבססו במידה רבה על הסיוע שהיא גייסה מהקהילה היהודית שבעצמה הייתה נתונה בהגבלות כלכליות שהטיל עליה משטר ווישי. הלן נפטרה בשנת 1974 והכתובת על המצבה שלה היא: “אישה אגדית שהצילה רבים כל כך ממצוקתם”

 

• מפלישת בנות הברית ועד לקבלת העצמאות (1943-1956)

ב-7 בנובמבר 1942 נוחתים כוחות אמריקנים בחופי קזבלנקה (במקביל לכוחות אחרים שנחתו באורן ואלג’יר) במסגרת מבצע “לפיד”   (Operation Torch). לאחר התנגדות שנמשכה שלושה ימים נכנעים כוחות ווישי לאמריקאים. עם סיום הקרבות היה צורך להחליט על מי להטיל את הפיקוד על צפון אפריקה שנכבשה בידי כוחות הברית. חילוקי הדעות בשאלה זאת הובילו להחלטה התמוהה מאד להותיר את הניהול האזרחי בידי המשטר הצרפתי הפרו נאצי של ווישי, אותו משטר שקודם לנחיתת כוחות הברית אכף את חוקי הגזע האנטי יהודיים. שבועיים לאחר השחרור של קזבלנקה ע”י האמריקאים נערך בעידודם של אנשי משטר ווישי פוגרום שבו נהרגו עשרות מיהודי העיר קזבלנקה. קציני הצבא של ווישי מתנכלים ליהודים כנקמה על שמחתם לפלישה האמריקאית ויהודים המשיכו להיות מטרות להתקפה מצד מוסלמים בעידודו של משטר ווישי.  המשטר של ווישי לא חדל מלרדוף אחרי אנשי מחתרת ויהודים המתקוממים כנגדו. משטר ווישי חדל להתקיים רק לאחר שפטריוט צרפתי רוצח את מי שעמד בראש ההנהגה האזרחית של ווישי אדמירל דארלן. הרצח של דארלן הוא זה שקטע את השלטון של ווישי במרוקו ורק אז (1943) מתבטלים החוקים המפלים את היהודים. בתקופה שלאחר ווישי מנסים הצרפתים לפייס את האוכלוסיה היהודית כדי להשיב את אמונם.
מסוף שנות ה-40 מתחיל מאבק לאומי אלים של המוסלמים לקבלת עצמאות. היהודים למודי הניסיון המר אינם יכולים לסמוך על הצרפתים כמו בעבר והם מתחילים לחפש אפיקים אחרים. היו שנטו להשתלב במפלגת ה”איסתיקלל” שתבעה עצמאות למרוקו מתוך מחשבה להשתלב במרוקו העצמאית, היו מי שפנו לאופציה הציונית מתוך זה שהאמינו שחיי היהודים יהיו בלתי אפשריים במרוקו עצמאית שבה מוסלמים קיצוניים רבים כשברקע הסכסוך היהודי ערבי על הקמת מדינת ישראל.

 בשנים שבין 1944 ל- 1948 היו התפרצויות אלימות במקנס, קזבלנקה וספרו. המאורע הקשה ביותר באותה תקופה היה הפוגרום באוג’דה וג’ראדה 1948. רבים מהם היו בני משפחה של הכהן סקלי.
תוך כדי המאבק לעצמאות ממשיכים המוסלמים במרוקו לפרוע ביהודים (בהשפעה של הסתה חיצונית של הליגה הערבית ), בשנים שעד 1956 נרצחים באוג’דה ארבעה יהודים (ראה אוג’דה שאני זוכר – מאיר מספר רקמת היחסים ), שבעה בעיירה סידי קאסם, שבעה בוואד אזם, ביזה והרס במלאח של רבאט ושל מזאגאן ועוד.
המאורעות הקשים ואי הוודאות לגבי מה שצופנת העצמאות של מרוקו ליהודים מתרחשים בימים של המאבק להקמת מדינת היהודים והקמתה של מדינת ישראל, יהודי מרוקו מתחילים לעלות לישראל.
גל העליה שהתחיל במספרים קטנים הלך והתגבר, עד לשנת 1956 מועד קבלת העצמאות של מרוקו עלו לארץ כ-60000 יהודים ועד כ-30000 למדינות אחרות.

 

• אחרי קבלת העצמאות – החל מ 1956

מוחמד החמישי (ראה גם “מוחמד החמישי חסיד אומות עולם או אנטישמי ככולם“) שהיה בגלות במדגסקר חוזר למרוקו אחרי הפגנות והתפרעויות של ההמון ברחבי מרוקו. צרפת מחליטה לבטל את משטר החסות ומרוקו מקבלת עצמאות בשנת 1956.
חודשים ספורים לפני קבלת העצמאות מתכנסת מפלגת השלטון ה”איסתיקלל” שבסיומה היא יוצאת בהכרזה מפורשת לגבי מעמד היהודים.
“הואיל והיהודים המרוקאים הם אזרחי המדינה על-פי כל בחינה משפטית והיסטורית של המונח, הואיל ועליהם להיות חלק בלתי נפרד מן הקהילה המרוקאית, הוועידה דורשת שוויון זכויות בין כל אזרחי מרוקו ללא הבדל מעמד או דת. שוויון הזכויות יוצהר בריש גלי וימצא את ביטויו בספרי החוקים”. “על היהודים המרוקאים ליהנות מכל הזכויות האזרחיות והפוליטיות, עליהם ליהנות מזכות ההצבעה ומן הזכות להיבחר ולקבל ייצוג בכל המוסדות המרוקנים. יש לפתוח בפניהם את הגישה לכל המשרות הציבוריות במדינה המרוקאית במידה שווה לחבריהם המוסלמים”.
המפלגה מגדילה לעשות כאשר היא מבטלת את הצורך בשבועה לקוראן כתנאי להצטרפות למפלגה על מנת שלא למנוע מיהודים להצטרף לשורותיה. גם המלך מבטיח ליהודים בנאומו הראשון לאחר קבלת העצמאות זכויות שוות לאלה של המוסלמים וחופש דת מוחלט והוא קורא למנהיגים יהודיים לפעול להשארת יהודי מרוקו במדינה.
“ברצוני לבקשכם ליזום פעולת הסברה בקרב היהודים כדי לשכנעם לא לעזוב את מרוקו מכיוון שמקומם כאן. מרוקו זקוקה לכל בניה, בין אם מוסלמים ובין אם יהודים. מרוקו זקוקה לכל רופאיה, לכל מהנדסיה, לכל עורכי הדין שלה. אני כמובן בעד חופש תנועה לכל נתיניי, אולם יש לשכנע את היהודים שחובתם לא לנטוש את מרוקו אלא להישאר בה..”
הדילמה אצל היהודים לא פשוטה, כנגד ההבטחות של מפלגת השלטון והמלך לשוויון זכויות מוחלט עומדת היסטוריה רצופה ברדיפות, פרעות ופוגרומים תחת השלטון המוסלמי במרוקו. הטלטלות שבין שפע ושגשוג לדיכוי, גזרות ורדיפות קשות לימדו את היהודים שהחיים במרוקו הם “חיים שבין פרעות ופוגרומים” והם יודעים שהם היו ויהיו תמיד ה”שעיר לעזאזל” של כל מהפכה שלטונית.
היהודים גם רואים לנגד עיניהם את הלאומיות המתפתחת בקרב המוסלמים ואת ההסתה המגיעה מכיוון הליגה הערבית, הם מודעים לפערי התרבות וההשכלה (95% מילדי היהודים למדו במוסדות לימוד יהודיים לעומת 10% מילדי המוסלמים) וחרדים לעתיד החינוך לילדיהם.
הוסיפו לזה את חלום השיבה מהגלות שהיה חבוי בלב רבים מיהודי מרוקו ואת החשש ששערי העליה לארץ יסגרו בפניהם והכף מוכרעת והם עולים בהמוניהם ארצה.
ואכן בשנתיים הראשונות לעצמאותה, מרוקו גילתה כהבטחת מנהיגיה פתיחות רבה כלפי היהודים ושילבה אותם בתפקידים של שופטים, פקידי ממשל וייצוג בפרלמנט, אבל כבר בשנת 1958 מתחילים קולות מתוך מפלגת ה”איסתיקלל”  לקרוא להלאמה ו”מרוקניזציה” של בתי הספר היהודים ושליש מבתי הספר של כי”ח מולאמים.

נאצר עורך ביקור במרוקו שנתונה עכשיו ללחצים והסתה מצד הליגה הערבית.
החששות של היהודים לגורלם בעקבות עצמאות מרוקו היו במקומם והם מתבררים כנכונים.
בשנת 1956 העלייה לארץ נאסרה והחלה תקופה של “עלייה בלתי לגאלית”. (ראה גם סיפורי העלייה לארץ של בני משפחת הכהן סקלי שרובם התרחשו בשנה זאת). שליחים מ”המוסד” שהחלו לפעול עוד בשנת 1954 ארגנו את המחתרת היהודית במרוקו (“המסגרת”) שהכשירה צעירים יהודים למשימות הגנה עצמית, מקימים את ה”מקהלה” שהרכבה הוא צעירים חדורי פטריוטיות ציונית ומסירות יוצאת דופן כדי לנהל את העלייה הבלתי לגאלית.
הם מנפיקים דרכונים מזויפים ומארגנים צוותים שתפקידם להעביר יהודים אל החוף שם הם עולים על ספינות קטנות שיביאו אותם לנמלים בגיברלטר וספרד ומשם לישראל.
יהודים נאלצים לעזוב את בתיהם ורכושם בחשכת הלילה,להגיע בדרכים עקלקלות אל החוף כדי לעלות לספינה המחכה להם. אחת מהספינות שנשכרה לצורך זה ע”י המוסד הייתה הספינה “אגוז”. ב-10 בינואר 1961 כשהיא בדרכה לגיברלטר טבעה הספינה כשעל סיפונה 44 עולים, אלחוטן ישראלי ואיש צוות ספרדי. בעקבות הטביעה הפיצו אנשי המחתרת ברחבי מרוקו אלפי כרוזי מחאה.

“……הבה נתאחדה בשתים עשרה בצהריים, במשך שתי דקות דומייה, לזכרם של החללים. זו הפגנתנו הראשונה! אל תאבדו את אומץ לבכם! הישארו חזקים ונועזים! הקרב למען זכויותינו וחירויותינו ממשיך!”
רבים מהפעילים ב”מסגרת” נאסרו ועונו באכזריות, שניים מהם רפי ועקנין ומרסל רוימי מתו בעינויים והוכתרו כ”הרוגי מלכות”.
(תיעוד נדיר: מתן חביליו מספר על סבא שלו שלמה חביליו ז”ל שנשלח למרוקו במחתרת כדי להקים את “המסגרת”)

בעקבות האסון של “אגוז” שעורר הדים הופעל לחץ על המלך ובהסכם חשאי שנערך אתו נקבע שיהודים יוכלו לעזוב את מרוקו בתנאי שהיעד הרשמי שלהם לא יהיה ישראל והגוף שיטפל בעלייה לא יהיה ציוני. תמורת כל יהודי שעזב את מרוקו שילמה ישראל 250 דולר. “מבצע יכין” יצא לדרך, במהלך המבצע שנמשך בין השנים 1961-1964 עלו לארץ 80000 יהודים. בשנת 1964 נמנו במרוקו 75000 יהודים.   מלחמת ששת הימים של 1967 הביאה להתגברות של האיומים מצד המוסלמים שכתוצאה מהם החלה ההגירה של אחרוני היהודים של מרוקו. כיום נותרו במרוקו כ-3000 יהודים בלבד.

 

סוף דבר

היחסים החשאיים שהתחילו בתקופת “מבצע יכין” המשיכו להתנהל במשך שנים ארוכות והם נוצלו כערוצים לתיווך בין ישראל למצרים ובין ישראל לפלסטינים. בשנת 1995 כוננו יחסים דיפלומטיים מלאים שנותקו בשנת 2000 בעקבות האינתיפאדה השנייה.
כיום מרוקו היא יעד תיירותי נחשק בקרב ישראלים רבים. חלקם באים ליהנות מנופים מרהיבים של מדבריות וערים אקזוטיות, אורח חיים ססגוני וצבעוני וניחוחות של אחד מן המטבחים המשובחים בעולם, תוך כדי שהם משלבים אלמנטים מתוך ההיסטוריה של יהודי מרוקו. חלקם האחר מגיע במסגרת של מסע שורשים במטרה לצעוד בנתיבי המורשת המשפחתית הקרובה והמורשת של יהדות מרוקו בכלל. נתיבים זרועים בשבילים רבים של גזרות, פרעות, טבח, השפלות, מגפות, ייסורים ואסונות טבע, ובצדם ואולי במקביל להם נתיבים של פריחה תרבותית, צמיחה ושגשוג כלכלי, ונתיבים של תקווה ואחווה יהודית.

פעמיים ניסו מוקיריו של המלך מוחמד החמישי לנקוט ביוזמה להנצחת פועלו של המלך למען יהודי מרוקו, בשתי הפעמים כשלה היוזמה ולא יצאה אל הפועל.
בשנת 1986 יזמה עיריית אשקלון קריאת כיכר על שמו של המלך מוחמד החמישי. הטקס בהשתתפותו של ראש הממשלה דאז שמעון פרס שאמור היה להתקיים ברוב הדר הפך למהומה רבתי בעקבות פעילות של אנשי תנועת כהנא ששיבשו את הסדר. העירייה חזרה בה אחרי שמתפרעים השחיתו את השלט בכיכר שנשא את שם המלך והשחיתו את המונומונט שהוצב לכבודו.
הניסיון האחר היה כאשר סרג’ ברדוגו שהיה נשיא קהילת יהודי מרוקו יזם בקשה ל”יד ושם” להעניק למלך את התואר “חסיד אומות העולם”.
הבקשה נדחתה בנימוק שהוא איננו עומד בקריטריונים.
כנגד היוזמות להנצחת פועלו היו לא מעט מיהודי מרוקו שחשבו שהמלך לא רק שלא עזר ליהודים, אלא נהפוך הוא בתקופתו יהודים רבים פוטרו ממקומות עבודתם והאנטישמיות במרוקו הייתה בשיאה.
השאלה אם המלך “היה טוב או רע ליהודים” עוררה פולמוס רחב והייתה שנויה במחלוקת במשך תקופה ארוכה ואנחנו נדרשים לה במסגרת אתר המורשת משתי סיבות, האחת במסגרת הכללית של היהודים שחיו במרוקו בתקופות שבהן פעילותו של המלך למען היהודים שנויה במחלוקת והאחרת נוגעת ישירות למשפחת הכהן סקלי.
ג’ו גולן איש העולם הגדול קיים עם המלך מספר שיחות בנוגע ליהודי מרוקו. הנה ציטוטים מתוכן.
“במצב הקיים אנו חושבים שמדינה זו יכולה להיות חלק ממכלול עם מדינות אחרות. המדינות שלחופי הים התיכון יכולות לייסד מסגרת, בתוכה יכולים להיווצר יחסים בין מדינות ערב לישראל. לעולם לא התנגדנו לכך שיהודי ארצנו יבקרו בפלסטין. ברור לנו שקיים קשר חשוב, דתי ותרבותי, ובמקרים רבים גם משפחתי, בין יהודי מרוקו ובין יהודי ישראל, אך מעולם לא תיארנו לעצמנו שהם יחליטו לעזוב”.
גולן: “איך כבודו רואה את פתרון הבעיה הפלסטינית”
מוחמד החמישי: “אין לי אף נוסחה להציע, אני יכול רק לומר שאין להם ברירה אלא להבין אותם. ככל שתזדרזו לעשות זאת כן תהיו חזקים יותר, בעלי רצון טוב חייבים להימצא כל שכן בשני הצדדים. תהיו הנהנים הראשונים מן השלום עם העולם הערבי. עליכם לעשות הכול כדי להתחיל בדרך ההשלמה. יורש העצר מסכים עם עמדתי, מרוקו היא ארץ חופשית, כל משפחה שתרצה לצאת תוכל לעשות זאת. כל משפחה שתרצה תוכל לחזור, כל עזיבה היא בשבילנו פצע, אולם בכל מקום שימצאו בו, מחשבתנו תהיה אתם”.
ועוד..
“לעולם לא התנגדנו להקמת מדינה יהודית ולא התנגדנו לקיומה. אנו חושבים שיש לעשות הכול כדי שלא לבודד את ישראל   ….לעולם לא התנגדנו לכך שיהודי ארצנו יבקרו בפלסטין    ….. אף אם יתיישבו בארצות רחוקות, יהודי מרוקו יישארו נתינינו ואנו חייבים להעניק להם את חסותנו. אנו מלווים אותם ביציאתם בחרדה ובדאגה לגורלם..”
הציטוטים מותירים את הקורא עם רושם שיחסו של המלך ליהודי מרוקו הוא יחס של דאגה כנה ואמתית שחרד לגורלם באשר הם וממשיך לראות בהם נתיניו גם אחרי שעזבו את מרוקו.
גם ביחס למדינת ישראל הוא אומר במפורש כי  “לעולם לא התנגדנו להקמת מדינה יהודית ולא התנגדנו לקיומה” והוא גם מתנגד לבידודה.
אבל האם הדברים האלה שאותם אמר לג’ו גולן בשנות השישים כאשר רוב רובם של יהודי מרוקו כבר נטשו אותה עולים בקנה אחד עם דברים אחרים שאמר בנאום שנשא בזמן מלחמת השחרור לקראת הקמת מדינת ישראל.
………” זה כמה ימים שפרצה המלחמה בפלשתין, ארץ קדושה, לאחר שהערבים נואשו מלשכנע את הציונים לוותר על הרעיון להשתלט על הארץ הזו ולגרש ממנה את תושביה”………   ” המדינות החברות בליגה הערבית מצאו עצמן מחויבות לפלוש לפלשתין הקדושה כדי להגן על תושביה ולמגר את התוקפנות הבלתי מוצדקת של הציונים”…………. “אנו תומכים בלב ונפש בשליטי ערב ובראשי הממשלות שלהם”………………

האם המלך באמת לא השכיל בשעתו להבין שדברים כאלה הנשמעים מפי המלוכה על רקע הלך הרוח האנטי יהודי ששרר באותם ימים במרוקו, כמוהם כגפרור דולק הנזרק לתוך חומר דלק.
לא חלפו שבועיים מנאומו זה של המלך עד אשר המון משולהב עורך טבח ביהודי אוג’דה וג’רדה.
אי אפשר להתעלם מהקשר והזיקה שבין נאומו של המלך לפוגרום שבו ארבעים ושניים יהודים ובהם נשים וילדים רובם בני משפחת הכהן סקלי נטבחים במהלומות גרזן ונשחטים בסכינים.
סיפור אחר שאף הוא קשור לבני משפחת סקלי וסבא יוסף בתוכם מגלה את צדו השני של המטבע, זו של המלך המושיע שהדברים הנשמעים מפיו הם אולי אלה שבזכותם נמנע טבח של יהודים.
תקופה קצרה לפני העלייה לארץ בשנת 1955 לערך יהודי לעיון ובהם סבא יוסף יוצאים כמנהגם לסחור במרכולתם מחוץ לעיירה. התקופה היא תקופה של “פחד” (“אלְכוֹף”), כך היא נקראה (ראה דויד מספר על סבא), כנופית פורעים מתנפלת עליהם שודדת את כספם ובוזזת את רכושם אבל כולם כאחד יוצאים מהאירוע כשהם בריאים ושלמים בגופם.
בימים “כתיקונם” רבים הסיכויים שהתנפלות כזאת של פורעים הייתה מסתיימת בטבח דוגמת הפוגרום בג’רדה.
את העובדה שאף יהודי לא נפגע בגופו זקפו יהודי לָעְיוּן אך ורק לזכותו של המלך שבאותה תקופה חזר והזהיר את המוסלמים לבל יפגעו ביהודים. זאת ועוד בתקופה זאת שבה מרוקו הייתה לקראת קבלת עצמאות, המתח והעוינות כלפי יהודים גאו מחדש ויש להניח שהתקפות על יהודים דוגמת ההתקפה על יהודי לָעְיוּן התרחשו גם בישובים אחרים במרוקו ובכל זאת לא ידוע על פוגרומים ביהודים באותה תקופה.
“חיים ומוות ביד הלשון”, לשונו של המלך שהסיתה את ההמון לטבוח ביהודים בפוגרום באוג’דה היא הלשון שהצילה את חייהם של יהודי לעיון וכנראה של רבים אחרים מיהודי מרוקו.
בפגישות עם מנהיגים ועיתונאים המלך הקפיד להפגין דאגה רבה ליהודים, יתכן שהדאגה הייתה כנה ואמתית ויתכן שהיא נבעה מכך שרצה למנוע בריחה של מוחות שמרוקו הייתה זקוקה להם מאד בראשית דרכה העצמאית.
“מרוקו זקוקה לכל בניה, בין אם מוסלמים ובין אם יהודים. מרוקו זקוקה לכל רופאיה, לכל מהנדסיה, לכל עורכי הדין שלה. אני כמובן בעד חופש תנועה לכל נתיניי, אולם יש לשכנע את היהודים שחובתם לא לנטוש את מרוקו אלא להישאר בה..”
דומה שבמקום לפזר את הערפל סביב יחסו של המלך ליהודים עיבינו אותו עוד קצת.
פועלו של המלך בתקופת שלטון וישי גם הוא שנוי מאוד במחלוקת וחילוקי הדעות נותרים בעינם.
מצד אחד אלה הרואים במלך כמגן היהודים נאחזים בכך שהוא יוצא בגלוי נגד המדיניות האנטי יהודית של המשטר הצרפתי החדש ומצד שני הטוענים נגדו מנופפים באנטגוניזם שבין ההצהרות של המלך לבין העובדה שהמלך חתם על הצווים של משטר וישי נגד היהודים. לדעת ההיסטוריון המרוקאי Mouhamed Kanbib קיימת סתירה בין  דאגתו של המלך לנתיניו היהודים לבין ההכרזה שלו על נאמנות למשטר וישי (Juifs et musulmans au Maroc). יחד עם זאת גם הוא וגם חוקרים אחרים מגיעים למסקנה שלמלך לא היה את הכוח והיכולת לשנות את הצווים ולא עמדה בפניו ברירה אחרת אלא לחתום  עליהם.
הרבה דיו נשפך סביב חילוקי הדעות אודות חתימתו של המלך על הצווים נגד היהודים ומנקודת מבט של קורא שצריך להכריע אם “לנו או לצרינו” היה המלך, הרושם שלי הוא שהחתימה על הצווים הייתה בלתי נמנעת, ומחאתו של המלך שבאה לידי ביטוי בדרכים שונות הייתה בגדר מעשה אמיץ, שלעניות דעתי לא הייתה נטולת סיכונים.
יש לזכור שמרוקו הייתה בחסות נאצית. לצאת בגלוי כל כך נגד מהלכים שהיו מכוונים מנותני החסות הנאצים בעניין שקשור ליהודים שבעיניהם היה בבחינת “ייהרג ובל יעבור” פירושו לצאת בגלוי נגד המשטר הנאצי.
בשעה שמדינות העולם שנכבשו ע”י הנאצים לא הביעו אפילו קול מחאה דקה מול הזוועות ואפילו שתפו אתם פעולה בהסגרה וטבח של יהודים, קם המלך ומוחה בקול ויש אומרים שאפילו מאיים לנקוט בצעדי מחאה.
בהנחה שהאירועים שהוצגו כאן הם בגדר אירועים מייצגים ומרכזיים בהקשר של יחסו של המלך ליהודים המסקנה (האישית) היא שגם אם לא מאהבת מרדכי המלך אכן רצה בטובת היהודים והנאום האומלל שקדם לטבח בג’רדה לא נועד להסית את ההמון לפרוע ביהודים.
לקריאה ועיון נוספים:
1. מי אתה ג’ו גולן ? מאמר ב”הארץ”
2. מאמר של ד”ר  יגאל בן נון
3. סרטון קצר על מוחמד החמישי והיהודים במלה”ע השנייה

 

בעצם לא כל יהודי פס כפי שהכותרת מציינת נטבחו בטבח של שנת 1437. אחד עשר מתוכם וליתר דיוק שש נשים וחמישה גברים נותרו לפליטה….
תקופת שלטונו של השליט המרינידי האחרון אבו מוחמד עבד אל חאק הייתה סוערת במיוחד. בה בעת שהפורטוגלים מתחילים בכיבוש חלקים בקטע החוף של מרוקו, בתוך מרוקו יש תסיסה רבה נגדו. השליט שלא נתן אמון בוואטסים מעניק סמכויות רבות ליהודים והוא הופך יהודי בשם הארון אל באטש  לאיש סודו ויועצו הבכיר ביותר במקומם של וואטסים שבהם לא נתן אמון יותר. המוסלמים שלא אהבו את היחס של הסולטן ליהודים וראו בו פגיעה חמורה באסלאם חיכו להזדמנות מתאימה כדי לנקום בסולטן וביהודים. תוך כדי שהסולטן ויועצו היהודי שהו מחוץ לעיר התחילה ההסתה כנגד יהודי פס כאשר אימאם ידוע קורא בדרשותיו לערוך טבח גדול ביהודים. לאחר שחכמי הדת המוסלמים האחרים מצטרפים לדרישתו של האימאם לטבח יוצא ההמון המוסלמי בסערה ועורך טבח המוני ביהודים. מלאכתם של הפורעים הייתה ללא ספק קלה יותר שהרי כל יהודי פס היו מרוכזים בתוך ה”מלאח”, אותו ה”מלאח” שנבנה במטרה להגן עליהם. אלפי היהודים של פס נטבחים בזה אחר זה ועם שובם של הסולטן ויועצו היהודי גם הם נרצחים
הקהילה היהודית של העיר פס מתאוששת רק אחרי שמגורשי ספרד החלו להגיע אליה  בשנת 1492.

תוכן עניינים:
• תולדות ה”מלאח”
• כברווזים במטווח
•  סוף דבר
• סיור במלאח של מקנאס

 

 

 

 

 

• תולדות המלאח

המלאח הראשון הוקם בשנת 1438 ע”י אחרון השליטים של שושלת המרינידים עבד אל חאק השני (1465 – 1420) שגילה יחס מיוחד ליהודים והחליט לרכז את יהודי פס ברובע מיוחד שהיה תָָחוּם בחומות ובקרבת ארמונו של המלך, מתוך כוונה להפרידו מהרבעים המוסלמים ולאפשר הגנה עליו מפני הפורעים שפרעו ביהודים.
על אף שהעוני והצפיפות בלטו לעין ואיפיינו את ה”מלאח”, קשה למצוא דמיון במראה החיצוני בין ה”מלאח” של עיר אחת לאחרת.

הסברה המקובלת למקור השם “מלאח”, היא שה”מלאח” הראשון שהוקם בעיר פס שכן בסמיכות לביצות מלח ולפי סברה אחרת השם “מלאח” נגזר מהעיסוק של היהודים במסחר במלח שהיה נפוץ בקרב היהודים.בשנת 1568 הוקם המלאח של מרקש ובשנת 1682 הוקם המלאח של מקנס. הסולטן מולאי סולימאן (1792-1822) הרחיב את המלאח לערים נוספות ובהם ערי הנמל רבאט, מוגדור, סלא ותטואן, תוך שהוא מפריד אותם מהרובעים של המוסלמים ותוחם אותם בחומה. בדרך כלל המלאח נבנה ליד מוסדות שלטון מתוך כוונה להקל את ההגנה עליהם. בתטואן נקרא ה”מלאח” בשם Judería כפי שכונו השכונות היהודיות בספרד.המעבר של היהודים למלאח היה כרוך לעתים בסבל רב, השלטונות לא התירו להרחיב את ה”מלאח”, דבר שהביא להגדלת הצפיפות שמלכתחילה הייתה גדולה. בערים שבהם היה מלאח, היהודים לא הורשו לצאת ממנו בשעות הלילה.
משה מונטיפיורי שביקר במלאח של מרקש בשנת 1864 היה מזועזע מן המראות שנגלו לעיניו.
במראה החיצוני שלהם ה”מלאחים” בכל ערי מרוקו היו שונים זה מזה, אך בכולם ניכרו סימני העוני והצפיפות ומחלות התפשטו בנקל.
הדבר המדהים הוא שלמרות התנאים הקשים מנשוא של צפיפות ועוני, הצליחה הקהילה לקיים חיי תרבות ורוחניות, שעברו בקפדנות רבה מדור לדור, והוציאה מתוכה אנשים ידועים ומכובדים וגדולי תורה וחכמים רבים.

 

• כברווזים במטווח כך היהודים במלאח

למרבה האירוניה הריכוז של היהודים בתוך המלאח, שבמקורו נועד כדי כדי להגן עליהם בעת  פרעות, הקל על הפורעים במלאכתם. בודדים המקרים בהם המלאח הגן על היהודים ולעומת זאת רבים המקרים שבהם הריכוז של היהודים במקום אחד עודד את הפורעים לחדור אליו והקל עליהם מאד את הביזה, ההרס והטבח ביהודים.
הטבח ההמוני ביהודי פאס שבו חוסלה כל קהילת היהודים של העיר, התרחש תקופה קצרה לאחר שהסולטן עבד אל חאק השני, אחרון השליטים של השושלת המרינית, הקים את המלאח הראשון בסמוך לארמון על מנת שיוכל להגן עליהם מפני הפורעים.
היחס האוהד של השושלת המרינית ליהודים, היה לצנינים בעיני ההמון ובשנת 1465 בעת שהסולטן שהה מחוץ לעיר ביחד עם הווזיר היהודי שלו הארוּן, הסית איש דת מוסלמי כנגד היחס האוהד של הסולטן ליהודים וכנגד הכוח שהוא העניק לווזיר היהודי, ההסתה הביאה למרד שבעקבותיו פרץ ההמון למלאח היהודי וטבח בהם, ריכוז היהודים במקום אחד שנועד להקל על הגנתם הקל על מלאכת הפורעים, שעפ”י עדויות הביאו להכחדתה הכמעט מלאה של הקהילה המשגשגת של העיר.
המלך שרצה להגן על היהודים, הביא עליהם את הפורעים… וכמו שאמרנו “אוי לי ממגיני ואוי לי מפורעי”
גם בפרעות משנת 1912 שנודעו בשם “תריתל”, אלפי החיילים מצבא המורדים שהתנגדו להסכם פאס* וכשלו בניסיונותיהם לפגוע בצרפתים, פנו אל המלאח היהודי בפאס , שהיה מטרה קלה ונוחה יותר והרגו 51 יהודים.
עד כדי כך הקל הריכוז של היהודים במלאח על הפורעים, סיפר הארכאולוג הצרפתי לאון ניקולא גודאר שביקר במרוקו באמצע המאה ה-19, שכאשר חיילים לא קיבלו את משכורותיהם בזמן, הם היו מפצים את עצמם בביזה של היהודים במלאח. המונח “תריתל” הפך לשמו של המנהג של החיילים לפצות את עצמם מעת לעת בפשיטה על המלאח היהודי וביזתו.
עם החלת הפרוטקטורט הצרפתי ב- 1912, היהודים הורשו לשוב ולגור מחוץ למלאח, בכמה מהערים הקהילה היהודית שרצתה לצמצם את מימדי תופעת העזיבה בנתה מלאח חדש ומודרני.
עם החלת שלטון ווישי הצטוו היהודים לשוב אל המלאח, אך לאחר מלה”ע ה-2 התחדש תהליך העזיבה.

 

• סוף דבר

כיום כשבמרוקו נותרו אלפים בודדים של יהודים, המלאחים שברובם מוזנחים יושבו ע”י אוכלוסייה ענייה וחלקם הפכו לנקודות של פשיעה.
העיר העתיקה של פס שבה מצוי המלאח שמוגדרת כאתר מורשת עולמי והמלאח של מרקש הפכו ליעד תיירותי נחשק ובמרקש שבה חיים כיום כ-150 יהודים, מספר משפחות גרות עדיין במלאח.

• סיור במלאח של מקנאס

אחרי שסיפרנו על תולדות המלאח, הגיעה העת לצאת לסיור, אותו נערוך במלאח של מקנאס. את הסיור ידריך יהודה מסינגר, המביא בספרו “שורשים ביהדות מרוקו” תיאור חי ומפורט של סיור כזה, וזאת לשונו:
נסייר תחילה במלאח הישן, ואחר נבקר בחדש.
פתחו של המלאח המוקף חומה עבה, בנוי בצורת קשת ולו דלתיים ובריח חזקים.
לא הרחק מן השער, בצידו הימני של המלאח, נמצא בית סוהר קטן, בו אוסרים רבני מקנאס “את החוטאים נגד הדת”. על בית הסוהר מופקדים מטעם השלטונות שלושה שומרים, אחד קבוע ושניים המתחלפים אחת לשבוע. תפקידם של אלה לאסור ולהתיר את העבריינים ע”ס צו הדיינים.
סמוך לבית הסוהר נמצא “רחוב העניים”. בשני בתים שהועיד ועד הקהילה לעניים ברחוב זה מוצאים עניי מקנאס וסתם עוברי אורח מרגוע לנפשם ומזון לגופם.
לא הרחק משם מתגלות לעינינו חנויותיהם של מוכרי דגים ופירות ורחוב בשם לברגא (מגדל) – ע”ש מגדל ששימש לפנים להגנה. כאן מצויות 31 חצרות הקרויות בשמות כמו: “חצר אדהבין” – ע”ש צורפי הזהב שגרו שם בימי קדם; “חצר רבי מוסא ז”ל; “חצר אסתר סמחון”; “חצר הכהנים” ועוד.
מיד לאחר שנעלם מעינינו רחוב זה, מתגלות לנו שוב חנויותיהם מוכרי פירות, ירקות, בשר וספרים. משם חולפים אנו על פני מבוי “מקוה טהרה” ועל פני “מבוי בתי כנסיות”- על שם בתי הכנסת ובתי המדרש המרובים שבו. במרחק לא גדול משם נמצא “מבוי אלמטאמאר” (ממגורות חיטים), ובו כ”ה חצרות, המכונות בשמות רבנים ונכבדים מבני מקנאס.
בצדו השמאלי של המלאח סמוך לפתחו, מבחינים אנו במוכרי פירות ותבלינים ובפונדק גדול בו מתאכסנים אורחי העיר וסתם סוחרים עוברי אורח.
משחולפים אנו על פניו מגיעים ל”מבוי הקצבים” – על שם חנויות הקצבים, שהיו סמוכות לו בימי קדם. מבוי זה מכונה בפי זקני המלאח בשם “מבוי רבי דוד” – על שם המשורר רבי דוד חסין.
המראה הכללי של המלאח אינו משאיר רושם חיובי, הבתים מפויחים ורעועים ונראים כעומדים בנסים, הרחובות צרים והצפיפות בהם מרובה. לא אחת גורם הדבר למחלות מדבקות. במיוחד צר המקום ב”מבוי אדייק” (צר ודחוק)- על שם 42 חצרותיו.
אך אף שהמראה החיצוני של המלאח גורם להרגשת דיכאון, מעוררת צורתם הפנימית של הבתים התפעלות רבה. אחדים מהם מטופחים להפליא ומקושטים בפסיפס של עבודות אומנות במיטב הטעם; ועוד יותר מכך ניתן להתפעל מן החיים היהודיים העשירים אותם ניתן לפגוש בכל בית.
תמונות שצוירו בשנת 1832 ע”י הצייר הצרפתי אז’ן דקלרואה. מרחובות המלאח הצפופים שמפחד הגויים היו מוזנחים, הובילו שערים קטנים אל פטיו שסביבה היו חדרים בשתי קומות, בכל קומה שכנה משפחה אחת.

על השאלה מדוע מוזנחים הבתים במראה החיצוני – משיבים בני מקנאס, כי אינם רוצים להיראות עשירים מפחד הגויים.^{(1)
במלאח החדש שנבנה ב 1925, מתגוררים אמידי פאס ומקנאס, רחובותיו רחבים והבתים בני קומה אחת או שתיים, הם חד משפחתיים. לבתי העשירים מבני המעמד הגבוה, כניסה מהודרת וחצר מקושטת בעצי נוי ופרחים, שריחם מורגש עד למרחוק.
שמותיהם של הרחובות במלאח החדש מרנינים את הלב. הם מזכירים את ארץ ישראל, הציונות, המורשת היהודית וחכמיה. הנה שמות אחדים לדוגמא: “ירושלים”, “ציון”, “מגן דוד”, “תלמוד תורה”, “רבי רפאל בירדוגו”, “רבי עמרם דיוואן” ועוד.
בתי הכנסת ובתי המדרש קטנים או גדולים המצויים במלאח החדש, מסודרים ומטופחים אף הם בטעם מעודן וגורמים להתפעלות מרובה.
(1)}   הנוסע האנגלי בריתוויט מתאר את צורתו החיצונית של המלאח היהודי בשנים 1727-8 הנה קטע מדבריו:
“הרופא שלנו ואנוכי סרנו לבקר את המלאח, מקום הנקבע במיוחד למגורי היהודים החיים תחת הנהגת השייך או המושל…. בתי היהודים עלובים ביותר והם נדחסים משפחות רבות בבית אחד….הם שולטים על כל המסחר וכספים של ארץ זו. עיסוקם כאן כמו במקומות אחרים בזהב וכסף…והחלפת מטבעות…הם נשלטים ע”י השייך שלהם (הנגיד) המתמנה ע”י הקיסר והוא מטיל עליהם מס לפי רצונו…אך בלבושם מותר להם ללבוש אך ורק שחור כך גם כובעיהם” (מתוך לקט מקורות לשלום בר אשר עמ’ 40).

 

תוכן העניינים:

• רקע
• דור 1: אליהו לוי – דיפלומט וסגן שר האוצר במרוקו
  ◊  בחצר המלך
  ◊  סוף דבר 1

• דור 2: מוזס לוי הבן – עסקים חובקי עולם, “חזון ציוני” באמריקה  ומאבק נגד העבדות
  ◊ מג’יברלטר לאיי הבתולה – חושים מסחריים, קשרים רב לאומיים ו-“בונים חופשים”
  ◊ מגשים “ציונות” באמריקה
  ◊ בלונדון – מנהיג מאבקים לאמנציפציה ונגד העבדות.
   ◊ סוף דבר 2

• דור 3: דייויד יולי הנכד – סנטור יהודי, מראשי המאבק למען העבדות ואבי מסילות הברזל בפלורידה
  ◊ התפוח שנפל רחוק מאד מהעץ
  ◊ אבי מסילות הברזל של פלורידה
  ◊ סוף דבר 3

• הסנטור היהודי השני יהודה פיליפ בנימין
◊ התפוחים מהעץ המשפחתי שבמרוקו ממשיכים ליפול רחוק
◊ סנטור ואחד הנואמים הגדולים בהיסטוריה של הסנאט, הזמנה לדו קרב שסופה בחברות יוצאת דופן, תובע כללי ומזכיר המדינה
◊ Judah ו- Yulee שני סנטורים יהודים ודף קורות חיים אחד
◊ סוף דבר 4

 

• רקע

הסיפור שנספר כאן הוא סאגה משפחתית חוצת יבשות המגוללת את תולדותיה של משפחת לוי אבן יולי על פני שלושה דורות. ראשיתה באליהו לוי אבן יולי, המשרת בחצר המלך במרוקו של אמצע המאה ה-18 כסגן שר האוצר, בן למשפחה שהעמידה מתוכה אנשים מכובדים רבים, ובהם רבני ערים, חכמי תלמוד, ראשי קהילה וסוחרים גדולים. המשכה במוזס (משה) הבן, אשר מגיע לג’יברלטר עם אביו שנמלט על נפשו ממרוקו מפחד יורש המלוכה יזיד. משה מוצא את דרכו לפורטו ריקו ולקובה שבהם הוא עושה חייל בעסקיו, משם הוא ממשיך לפלורידה שבה הוא הופך לאידיאליסט ורפורמטור דתי וחברתי, שהסבל של העם היהודי הוא בראש דאגותיו, והוא מקדיש את עצמו ואת כל הממון הרב שצבר כסוחר כדי להגשים חלום של הקמת ישוב שיתנהל בצורה של קומונה, וישמש מקום מקלט ליהודי מזרח אירופה הנרדפים, בין לבין משה הוא גם אחד ממנהיגי המאבקים נגד העבדות ובעד האמנציפציה שמתנהלים בלונדון.
לא חולפים אלא שני דורות עד אשר התפוחים מתחילים ליפול הרחק מן העץ וקם דור “שלא ידע את יוסף” ובמקרה שלנו “לא ידע את אליהו”.
כאבותיו גם הנכד דוד, יהיה לאדם מכובד מאין כמוהו. חבר הקונגרס הראשון בארה”ב, הסנטור היהודי הראשון ואבי מסילות הברזל של פלורידה, אך בה בעת דוד מוחק מעצמו כל סממן של יהדות, נישא בכנסייה ומטביל את ילדיו לנצרות ובניגוד לאביו שנאבק בעבדות הוא לוחם בעד העבדות .  ממש כמוהו גם בן דודו מסדר שני Judah פיליפ בנימין שאביו יהיה אחד ממייסדיה של הקהילה הרפורמית בקרוליינה, והוא עצמו הסנטור היהודי השני ואחד מגדולי הנואמים של הסנט בכל הזמנים, ובה בעת גם הוא נישא בכנסייה ומטביל את בתו היחידה לנצרות.

 

• דור 1: אליהו לוי – דיפלומט וסגן שר האוצר במרוקו

◊ בחצר המלך
שלושים שנות אנרכיה של חילופי שלטון תדירים שהשתררו אחרי מותו של מולאי איסמאעיל, הביאו לשינויים רבים בקרב יהודי מרוקו. יהודים רבים התרוששו מנכסיהם ונהרו מן הכפרים לערים מרכזיות, ושכונות עוני תפסו את מקומן של שכונות שקודם היו מטופחות… ואז הגיע תורו של מולאי מוחמד איבן עבדאללה שכבר בשנת 1745 היה משנה למלך בדרום מרוקו ובשנת 1757 עלה לכס המלוכה. ליהודים שהוא נעזר הרבה בשירותיהם הייתה זאת תקופה של שגשוג, והוא מינה מתוכם יועצים, בנקאים ושליחים. יהודי אגדיר השתלטו על המסחר בסהרה ובסאפי שתפסה מקום מרכזי בגלל קרבת הנמל שלה לבירה מרקש, ליהודים היה מקום חשוב ביותר בסחר החוץ והיו יהודים שבנו את יחסי הידידות וקשרי המסחר עם ארצות הברית והיה להם חלק חשוב בחתימת החוזה בין ארה”ב למרוקו בשנת 1787. אליהו לוי אבן יולי  שהיה יועץ למלך, סגן שר האוצר ודיפלומט היה אחד מהיהודים האלה.

◊ סוף דבר 1
תוך כדי כהונתו בחצר המלך עבדאללה חשף אליהו לוי אבן יולי מזימה של יזיד בנו להדיח את המלך שכבר היה זקן, וכאשר המלך מת בשנת 1790 ואת כס המלוכה תפס בנו יזיד, שזכר ליהודים ובעיקר לאליהו אבן יולי את חלקם בחשיפת המזימה, ידע אליהו שחייו בסכנה וברח עם בני משפחתו לג’יברלטר.
ואכן מיד בשבתו על כס המלוכה, יזיד שהיה אחד מגדולי צוררי היהודים שבמלכי מרוקו (וזכה בשל כך להיקרא בפיהם “יזיד המזיד”), הוא החל לחפש את היהודים שהיו שותפים לחשיפת המזימה.
אליהו לוי אבן יולי נפטר בשנת 1800 לערך.

 

• דור 2: מוזס לוי הבן – עסקים חובקי עולם, “חזון ציוני” באמריקה  ומאבק בעבדות 

◊ מג’יברלטר לאיי הבתולה – חושים מסחריים, קשרים רב לאומיים ו-“בונים חופשים”

הבן משה נולד לאליהו במוגדור בשנת 1782 וכשהגיע לג’יברלטר הוא היה בן שמונה. בג’יברלטר הוא מקבל חינוך דתי, ואחרי שהוא נחשף למסדר “הבונים החופשים” שעקרונותיו המרכזיים הם חופש, אחווה ושוויון בין האחים ובין בני האדם, הוא נעשה לחבר בו. הערכים של “הבונים החופשיים השפיעו על עיצוב הזהות הדתית האידיאליסטית שלו כיהודי.
כאשר אביו נפטר בשנת 1800 הוא עבר עם משפחתו לאיי הבתולה הדניים, שאז היו קולוניה דנית באיים הקריביים. עם המעבר הוא שמט את השם יולי משמו.
מוזס ביסס את עצמו  בבירת המקום Charlotte Amalie כאחד הסוחרים המובילים, בשנת 1803 נשא לאישה את חנה איבן דנונה והביא אתה ארבעה ילדים, שני בנים שתי בנות, הבן אליאס ושתי הבנות רחמה ורחל התחנכו באנגליה, אליאס בבי”ס בניהול יהודי והבנות בבי”ס לא יהודי בברייטון, שבו הן נאלצו להיפטר משמותיהן היהודיים כדי להימנע מאנטישמיות.

הבן הצעיר דייויד שנולד בשנת 1810 התחנך בארה”ב והוא ירשם בספרי ההיסטוריה כחבר הקונגרס הראשון והסנטור היהודי הראשון. הוא לא קיבל שם חינוך יהודי, דבר  שמבחינתו של האב מוזס יהיו לו השלכות חמורות בהמשך.
הנישואין של מוזס (משה) הסתיימו בשנת 1816 בגירושין שאחריהן הוא עזב אל פורטו ריקו שבה המשיך להרחיב את עסקיו. אחד משותפיו הוא פיליפ בנימין שהיה בן דודו, אשר בנו יהודה יהיה לימים מזכיר מדינות הקונפדרציה בתקופת מלחמת האזרחים וסנטור מטעם מדינת לואיזיאנה.
השליטה שלו בספרדית ובשפות בכלל, הקשרים כלכליים הרב לאומיים והקשרים הכלכליים עם יהודים ועם הבונים החופשיים וגם היותו אדם חביב, חברתי ואנרגטי, פתחו בפניו דלתות רבות. הוא התחבר עם דון אלחנדרו רמירז שהיה עיתונאי, כלכלן והמפקח על האוצר של הכתר בפורטו ריקו וקובה ועם הזמן הם העריצו זה את זה. היחסים ביניהם הביאו להצלחה ושגשוג לשניהם.
בקובה נהנו מאד מהרפורמות שהנהיג רמירז, דבר שהקנה לו מעמד מיוחד מטעם הכתר הספרדי, עד כדי כך שהוא יכול היה להשיג מהאינקויזיציה אישור יוצא דופן שאיפשר למוזס לוי לעבור לקובה, שבה עד המאה ה-20 יהודים לא הורשו לחיות.
בזכות הקשרים המיוחדים עם רמירז הוא הורשה לעסוק בכל תחום שרצה כקובני לכל דבר. הוא רכש קרקעות, בנה בהוואנה, פתח טחנת סוכר והשקיע בתחומים רבים.
עבדות בימים של ראשית המאה ה-19 הייתה חוקית במרבית מדינות העולם ומתוך הכרה במציאות הכלכלית וראייה פרגמטית משה שמאוחר יותר יאבק למיגור העבדות, היה בעצמו לאדונם של עבדים.
פלורידה הפכה לטריטוריה אמריקאית בשנת 1822, קודם לכן נשלטה ע”י ספרד ורמירז שהכתר הספרדי מאד העריך את שירותו ותרומתו, קיבל כהוקרה מהכתר מענק של מאות אלפי דונמים מאדמות פלורידה. תודות לקשר שלו עם רמירז, הכיר מוזס מבפנים את התהליכים המתרחשים והבין שזה רק עניין של זמן עד אשר המצוקה התקציבית שבה הייתה נתונה ספרד תיאלץ אותה “למכור” את פלורידה. הוא רכש מרמירז 53000 דונם שממוקמים בצפון מרכז פלורידה, שמאוחר יותר יצמחו לכמה מאות אלפי דונם.

◊ מגשים “ציונות” באמריקה

בחושיו העסקיים הבין לוי שהעתיד הוא באמריקה, ועבר מקובה לפלורידה כשהיה בן 39.
הערכים היהודיים  שלו בשילוב עם ערכים שרכש כחבר במסדר “הבונים החופשים” וקשרים שהיו לו עם האוונגליסטים, גרמו לו להרהורים על מהות החיים והביאו אותו לחשוב מעבר לעצמי. שנים אחר כך הוא יכתוב שהוא מוצא את עצמו “הולך באותם הצעדים של עמיתי המושחתים, אוכל תרנגולי הודו שמנים, שותה יין, מחזיק בכרכרה, חיי כאדם נעלה ויהיר ומשיג לבנותי בעלים שיעשו אותו דבר. ללכת בדרך כזאת פירושו ללכת בדרך עלובה ביותר, שפל ורשע”.
ניסיון החיים ביחד עם העושר הרב שרכש, מאז הבריחה החפוזה ממרוקו מפניו של צורר היהודים הסולטן יזיד, הקנה לו תצפית רחבה על הסבל של היהודים. הוא לא יכול היה להציל את העולם, הוא יכול, אולי, לעזור להציל את היהודים מהעולם ורכישת האדמות בפלורידה תוכל לסייע לו לממש את החלום הזה. האנטישמיות באירופה ובמיוחד בגרמניה וברוסיה גאתה באותם ימים והקמת מקום מפלט ליהודים הנרדפים יכולה להשתלב היטב בהגשמת החלום, אך קודם צריך לפתור מספר בעיות. המקום עצמו שהיה במצב גולמי דרש פיתוח, ומצד שני ליהודי אירופה שעיקר הכשרתם הייתה בלימודי קודש, היה ניסיון דל בגידול מטעי סוכר וחקלאות בכלל.
הוא העסיק אדם בשם פרדריק ורבורג כדי שישווק את הרעיון שלו ויגייס יהודים והחל משנת 1822 החל בפיתוח הקרקע, כבישים, מבנים ורכישת ציוד לעיבוד סוכר.
למושבה היהודית שהוקמה שני קילומטרים צפונית ל- Micanopy נתן לוי את השם Pilgrimage (עלייה לרגל) והיא הייתה אוסף של בקתות שממוקמות בדלילות באדמה שאינה מתאימה לחקלאות. Micanopy עצמה שהייתה קרויה על שמו של צ’יף אינדיאני הייתה רחוקה מכל ישוב. Pilgrimage קלטה משפחות יהודיות אחדות ואף החלה לצמוח, לוי שהאמין בקולקטיביזם יהודי ביסס את היישוב על חיי קומונה, המטע פעל באופן משותף, וחלק מהאדמות הוקצו לפיתוח פרטי.
יוזמה נוספת של לוי הייתה הקמתו של בית ספר יהודי במתכונת פנימייה בשנת 1821. בית הספר היהודי היה מהמרכזים הקהילתיים והתרבותיים הראשונים מסוגו בקרב יהדות ארצות הברית והיה “בית הספר הציבורי – חינמי הראשון במדינת פלורידה”.

◊ בלונדון – מנהיג מאבקים נגד העבדות ולאמנציפציה.

אחרי שהשקיע את מרבית כספו בפרויקט, הוא נסע ללונדון בניסיון לגייס כספים, הוא פרסם מודעות בעיתונות האירופית במטרה לקדם את המושבה שלו.
תוך כדי הפעילות שלו בלונדון התערב לוי במאבק סוער של היהודים לאמנציפציה ותוך חודשים ספורים הפך למנהיג המאבק של יהודי אנגליה לשוויון זכויות. הוא נע בין קבוצות של מתנגדים למאבק לתומכים בו, כתב מכתבים לעיתונים, דיבר לקהלים גדולים, ניצל קשרים מהעבר עם האוונגליסטים כדי לגייס את תמיכתם באמנציפציה ליהודים.
באופן מסורתי יהודים השתדלו לשמור על פרופיל נמוך והעדיפו לנהל את המאבקים שלהם במדינות המארחות מאחורי הקלעים , הם לא פנו אליהם כשווים ולוי שינה את כללי המשחק.
תוך כדי שהוא מנהיג את המאבק למען האמנציפציה ליהודים באנגליה הוא החל במאבק נגד העבדות אותה הוא תיעב. הוא משך קהלים של אלפי אנשים נוצרים ויהודים בפניהם נאם נגד העבדות. יהודים שמרנים וממסדיים שחששו להתערב בפוליטיקה הבריטית ומתגובתם של פונדמנטליסטים נוצרים נרתעו ממנו, אבל לוי ראה את הדברים אחרת. סיקור עיתונאי חיובי הציג את לוי כנואם, פילנתרופ, ומקדם יחסים בין-דתיים, העובדה שיהודים עומדים על זכויות אדם ואפילו על זכויות עבדים, חשב לוי, תשפיע גם על הסוגיה של זכויות יהודים.
הכוחות המניעים מאחורי האגודה הבריטית למלחמה בשעבוד היו אוונגליסטים שגיבו את המאבק שלו. בתחילת 1828, פרסם לוי כתבה שמפרטת את התכנית שלו לפתרון בעיית העבדות. הוא ידע שבעיני בעלי עבדים מארצות הדרום של אמריקה הדברים שכתב הם דברי הסתה מסוכנים, והוא עלול לסכן את רכושו ואולי גם את חייו, ולכן הוא פרסם את ה”תכנית לביטול העבדות” (Plan for Abolition of Slavery) באופן אנונימי.
מה שהיה מוזר באופן קיצוני הוא שהתכנית הוצעה ע”י יהודי שהיה בעליהם של עבדים  שבעצמו סלד מעבדות. הוא קרא לביטול הדרגתי של העבדות, העבדים לא ישוחררו מידית, שכן תודעתם היא זו של עבדים ועל כן שחרורם יצור בעיות חברתיות רבות, אך ילדיהם יגדלו כבר כבני-חורין ולא יהיו עוד עבדים. לפי התכנית שלו “ילדי נישואים” של עבדים לא יהיו רכוש של הבעלים אלא חופשיים, ילדים שחורים צריכים לגדול ולהתחנך באופן קהילתי, עוד לפי תכניתו, כדי להתמודד עם העוינות הגזעית האינהרנטית שבין לבנים לשחורים נישואי תערובת הם לדעתו הפתרון ההגיוני. (נישואי תערובת היו נפוצים בקובה ובקריביים שבהם לוי חי בעבר).
לוי הבין שביטול הדרגתי של העבדות על ידי שחיקה טבעית איננו הוגן. זה לא היה הוגן שילדים יהיו חופשיים בשעה שהוריהם יישארו עבדים, מבחינתו זאת הייתה הפשרה כדי להימנע משפיכות דמים.
הוא דגל בחינוך אוניברסלי לילדי עבדים, מערכת שתדגיש את יסודות הקריאה, הכתיבה והמדע וכן כישורי חקלאות. חופש יוענק בגיל עשרים ואחת ולכל משפחה תינתן אדמה לעיבוד. לוי חזה “אגודה מאוחדת” של עסקים פילנתרופיים שתממש את עיקריו.
למזלו של לוי, אף אחד בארצות הברית, בוודאי לא בקרב מעמד בעלי המטעים הדרומיים, לא העלה בדעתו שהוא זה שחיבר את ה”תכנית לביטול העבדות”.

◊ סוף דבר 2

לוי חזר ל- Pilgrimage, מבלי שהצליח לגייס משקיעים כלשהם, מספרם של היהודים ביישוב הגיע לקצת יותר מ-20 נפשות, גברים, נשים וילדים. הוא הבין שהוא נכשל בהגשמת החלום שלו להקים מושבה יהודית שתשמש מקלט ליהודים נרדפים, ולכן הוא פתח את המקום על האדמות והמטעים שלו, לכל מי שיהיה מוכן לבוא ולהתיישב.
Pilgrimage כמעט שלא התפתח, עד אשר בשנת 1835 במהלך המלחמה עם הילידים האינדיאנים הוא נשרף ונהרס עד היסוד. לוי עצמו מצא מחסה בסנט אוגוסטין שבפלורידה ומרבית המתיישבים נסוגו ל- Micanopy.
כשהוא בן 53 ומרושש כלכלית באה המלחמה ושמה קץ לחלומותיו, רק אחרי שנים של דיונים משפטיים אחרי שמכר חלק מרכושו הוא הצליח לשלם את חובותיו, לחזור לאיתנותו הכספית ולשוב להיות לאחד מעשירי פלורידה.
משה לוי נפטר בשביעי בספטמבר 1854, תוך כדי שהוא נופש באתר נופש שבמערב וירג’יניה. חבריו הנוצרים קברו אותו בבית קברות משפחתי של חקלאי נוצרי.
כיום החברה היהודית האמריקאית לשימור היסטורי, בתיאום עם העיירה Micanopy
ובתמיכה של הקהילה המקומית, עוסקת בהנצחת זכרו של משה אליאס לוי.
ההיסטוריונית האמריקאית כריס מונקו, ראתה בו כמי שהקדים ברעיונותיו את התנועה הציונית שצמחה מסוף המאה ה-19, והגדירה אותו כ”פרוטו-ציוני”.

 

• דור 3: דייויד יולי הנכד – סנטור יהודי, מראשי המאבק למען העבדות ואבי מסילות הברזל בפלורידה

◊ התפוח שנפל רחוק מאד מהעץ

דייויד יולי בנם של משה וחנה נולד בשנת 1810 ב – Charlotte Amalie שבאיי הבתולה של ארצות הברית, אז קולוניה דנית, תחת כיבוש בריטי. שלא כמו אחיו ושתי אחיותיו שהתחנכו באנגליה שלח האב את דייויד להתחנך בארה”ב. בהסכמתו של האב למד דייויד בבי”ס לא יהודי, דבר שמבחינתו של האב יהיו לו השלכות חמורות בהמשך.
תקופה קצרה לאחר שנולד התגרשו הוריו והוא נשאר עם האם והבן הבכור אליאס עזב עם אביו לוירג’יניה ואח”כ לפלורידה. (דייויד הצטרף אליהם מאוחר יותר)
דייויד גדל כילד בעייתי ומרדן והיו לו סכסוכים רבים עם אביו. בניגוד  לרצונו של אביו הוא לא המשיך ללמוד בקולג’, אלא חזר לעבוד במטע של Pilgrimage ולאחר שהמקום נהרס במלחמה עם האינדיאנים, הוא נסע ללמוד משפטים ב- St. Augustine  ובשנת 1832 סיים את לימודיו  וקיבל רישיון עריכת דין.
בשנת 1841 נבחר לנציג הטריטוריאלי של פלורידה בבית הנבחרים של ארה”ב. במשך ארבע שנים הוא היה מראשי הלוחמים לקבלתה של פלורידה לאיחוד כמדינה, כמו גם למען היתר להמשך העבדות במדינה החדשה לכשתוכר.
בשל דעותיו בעד העבדות והדרום הוא כונה בתואר “Florida Fire Eater” (“אוכל האש של פלורידה”).
בשנת 1845 התקבלה פלורידה לאיחוד כמדינה ולוי נבחר לאחד משני נציגי המדינה בסנאט האמריקאי. לוי היה היהודי הראשון שנבחר לבית הנבחרים וגם היהודי הראשון שנבחר לסנאט של ארה”ב.
תוך כדי כהונתו נתקל דייויד לא אחת בהערות ותגובות אנטישמיות.
בשנת 1846 השיל דייויד משמו המלא את השם לוי ובמקומו בחר את השם יולי (שנשמע פחות יהודי), באותה שנה נשא דייויד לאישה את ננסי וויקליף, נוצריה אדוקה ובתו של מושל קנטקי לשעבר.
דייויד ואחיו אליאס היו מנוכרים לאביהם במשך שנים רבות, דבר שנגד את עקרונות אמונתה של ננסי וויקליף שהתנתה את נישואיה בכך שהוא חייב להתפייס קודם עם אביו.
שנים קודם לכן כתב האב משה, “כל יהודי שתורם ביודעין להתמזגות עם דת אחרת הוא אויב לעמו, לדתו ולעולם כולו”.
הפיוס היה למראית עין בלבד, מערכת היחסים הייתה רשמית ולגמרי לא לבבית, טקס הנישואין נערך בכנסייה, ואת ילדיו הוא גידל כנוצרים אך זה לא הועיל לו כנגד התגובות האנטישמיות מהם המשיך לסבול.
גם אליאס הלך בעקבות אחיו הצעיר ושינה את שמו ליולי ומשה האב לא שכח להם את זה לעולם. בירושה שלו הוא הותיר לכל אחד משני הבנים סכום של 100 דולר ואת מרבית רכושו והונו האחר, הוא חילק בין שתי בנותיו ואחותו ואת המוציאים לפועל של הצוואה שלו הוא דאג לבחור מתוך אויביו הפוליטיים המושבעים של דייויד.
יולי שירת בסנאט בין השנים 1851–1845, שלאחריהן לא הצליח להיבחר עד לשנת 1855 שבה נבחר שנית. כאשר שאלת העבדות עלתה לכותרות בשנת 1860, יולי היה אחד מראשי המאבק בעד העבדות, (מטע הסוכר שהקים בשנת 1850 החזיק בשיאו יותר מ-1000 עבדים). בהמשך הוא לחם למען היפרדות פלורידה מארה”ב ובשנת 1861 הוא התפטר מהסנט והצטרף לקונגרס של מדינות הדרום שפרשו מארה”ב. 

◊ אבי מסילות הברזל של פלורידה
בשנת 1853 בתקופה שבין שתי הכהונות שלו בסנאט, הקים יולי את חברת מסילת הברזל של פלורידה ומונה לנשיאה, הבנייה עצמה החלה ב-1855 כאשר יולי שב לכהן כסנטור. עד לבניית המסילה שינוע הסחורות מאזורי היבשה שלאורך מפרץ מקסיקו לאלה שלאורף החוף שבאוקינוס האטלנטי נעשה דרך הים, מסביב לחצי האי פלורידה, בדרך ארוכה ומסוכנת. מסילת הברזל נועדה לחסוך מעל 1000 ק”מ בדרך הימית המסוכנת של מיצר פלורידה שהביאה לטביעתן של ספינות רבות. במקום שבו התחילה בעיירה Fernandina שוכנת כיום העיירה יולי סיטי הקרויה על שמו והמקום שאליו הייתה אמורה  להסתיים (הכפר Cedar Key) שוכן במחוז יולי שאף הוא נקרא על שמו. החברה נקלעה לקשיים עקב משבר כלכלי עולמי ששרר אז ומשקיע אחר שרכש אותה הוא שהשלים את המסילה בשנת 1860.
ההפגזות במלחמת האזרחים (1861) הביאו להרס כמעט מוחלט ויולי עצמו שהמשיך לכהן כנשיא החברה כמעט שנהרג באחת מהן ולאחר שהמלחמה הסתיימה בניצחון של הצפון (1865), נאסר יולי למשך תשעה חודשים.
אחרי שיולי עזב את החברה הוא המשיך ופעל במשך כ-15 שנה בחברות מסילות ברזל נוספות.
הפעילות הענפה שלו בתחום מסילות הרכבת זיכתה אותו בכינוי “אבי מסילות הברזל של פלורידה” ולמעשה מייחסים לו את ההקמה של רשת מסילות הרכבת בפלורידה כולה.

◊ סוף דבר 3
יולי זכה להנצחה ברחובות שקרויים על שמו, יולי סיטי שבצפון מזרח פלורידה ליד נקודת המוצא של המסילה ומחוז יולי שבמערבה. שרידי מטע הסוכר שלו שבמחוז Homosassa שבחוף המערבי הוא אתר היסטורי שהוכרז כאתר מורשת והוא עצמו זכה להכרה כ”אישיות חשובה של פלורידה” ע”י מדינת פלורידה.
יולי נפטר ב-10 באוקטובר 1886 והוא קבור בבית קברות נוצרי במדינת ניו יורק אליה עבר לאחר שעזב את פלורידה.

 

 

◊ סנטור ואחד הנואמים הגדולים בהיסטוריה של הסנאט, הזמנה לדו קרב שסופה בחברות יוצאת דופן, תובע כללי ומזכיר המדינה
בשנת 1842 נבחר Judah לבית הנבחרים של לואיזיאנה מטעם המפלגה הוויגית שלימים תצמח ממנה המפלגה הרפובליקנית ובשנת 1852 נבחר לנציג לואיזיאנה בסנט והיה היהודי השני בהיסטוריה של היהודים ושל ארה”ב ששימש בתפקיד סנטור.
בעקבות סכסוך בינו לבין ג’פרסון דייויס נציג מיסיסיפי בסנאט ולימים נשיא מדינות הקונפדרציה, הזמין Judah את דייויס לדו קרב שאחרי שבוטל החלה ידידות יוצאת דופן בין השניים.
Judah דחה פעמיים הצעה (שקיבל משני הנשיאים מילרד פילמור ופרנקלין פירס), שאם היה מקבל אותה היה הופך להיות שופט בית המשפט העליון של ארה”ב היהודי הראשון.
הוא כיהן בסנאט עד להצטרפותה של לואיזיאנה לקונפדרציה בשנת 1861. בעיסוקו כעו”ד קודם לכניסתו לסנאט הוא פעל בהצלחה לגייס כספים למימון הקמת מסילת הברזל של אילינוי,  וכשהחל לכהן בסנט הוא המשיך בגיוס כספים למסילת הברזל מניו אורלינס לקליפורניה, אלא שלא כקודם בפעם הזאת הוא נכשל לגמרי.
לאחר הקמת הקונפדרציה (1861) מינה אותו ג’פרסון דייוויס, מי שאמור היה לעמוד מולו לדו קרב וכעת נשיאה הראשון של הקונפדרציה לתובע הכללי של הקונפדרציה וחודשים ספורים לאחר מכן לשר המלחמה, ואולם, בעקבות לחץ ציבורי שלא היו חסרים בו מניעים אנטישמים, הוא הגיש את התפטרותו לאחר מפלה שספגו כוחות הקונפדרציה מהאיחוד בשנת 1862, אך עוד בטרם הספיק להתפטר מונה לתפקיד שר החוץ שבו כיהן שלוש שנים עד לנפילתו של הנשיא דייויס בשבי בידי מדינות הצפון.
העובדה ש-Judah נטש את יהדותו לא הועילה לו כנגד גילויי האנטישמיות הרבים שהיו כלפיו. גילויי האנטישמיות הגיעו גם מצד אויביו מהצפון וגם מבני בריתו הדרומיים, אילולא הנשיא דייויס שהעריך מאד את כישוריו ורצה אותו לידו, ספק אם הוא היה מחזיק מעמד כנגד ההתקפות האנטישמיות נגדו.
Judah מדורג כאחד מגדולי הנואמים שהיו בהיסטוריה של הסנאט.
◊ Judah ו- Yulee שני סנטורים יהודים ודף קורות חיים אחד
נקודה מעניינת היא הדמיון הרב בקורות החיים של שני האישים הללו שהם בני דודים מדרגה שנייה, שניהם צאצאים לשושלת שעד לסבים שלהם חיה במרוקו מאז גירוש ספרד, אבותיהם הגיעו בערך באותו הזמן לאיי הבתולה שבה שניהם נולדו בהפרש של שנה זה מזה. שני האבות שלהם היו שותפים לעסק ושתי המשפחות עברו מאיי הבתולה לארצות הדרום של אמריקה. שניהם עסקו בעריכת דין, שניהם התחתנו בכנסייה ושניהם הטבילו את ילדיהם לנצרות, דייויד נהיה חבר בבית הנבחרים של פלורידה בשנת 1841 ובשנת 1845 לחבר סנט ואילו Judah נבחר בשנת 1842 לבית הנבחרים של לואיזיאנה ובשנת 1852 לחבר סנט ומחוץ לתפקידיהם הציבורים שניהם השקיעו את רוב זמנם וכספם בהקמת מסילות הרכבת של אמריקה ולבסוף שניהם נפטרו בהפרש שנתיים זה מזה ושניהם נקברו בבית קברות נוצרי.
◊ סוף דבר 4
אחרי מלחמת האזרחים Judah היה מבוקש ע”י כוחות הצפון הן כמי שכיהן כשר המלחמה וכמזכיר המדינה של הקונפדרציה והן כחשוד בתכנון של רצח הנשיא לינקולן, אבל הוא הצליח להימלט לאנגליה בטרם יניחו עליו את ידם.
באנגליה הוא חזר לעסוק בעריכת דין ולא חלף זמן עד אשר שמו הלך לפניו והוא שגשג כלכלית, זכה להצלחה רבה ואף מונה בשנת 1872 ליועץ למלכה ויקטוריה.
הוא ניתק כל קשר עם עברו ולא שב לבקר בארה”ב.
בשנת 1883 עבר לגור עם אשתו ובתו שבפריז ושנה לאחר מכן הוא נפטר ונקבר בבית הקברות Père Lachaise מקום קבורתם של מכובדים ומפורסמים רבים.
הוא הונצח בפלורידה באחוזה של מגדלי סוכר ששוחזרה וקרויה על שמו ודמותו שימשה השראה לסופרים רבים ברומנים, ספרי הרפתקאות ומדע בדיוני, כמו כן דמותו הופיעה על גבי שטר של 2 דולר שהונפק בשעתו ע”י הקונפדרציה.

כמה מילים על המתכונים שלנו
הרשת מוצפת באתרים בהם אפשר למצוא מתכונים מכל הסוגים ומי שמבקש מתכון למאכל כלשהו ימצא שם את רשימת המצרכים ואופן ההכנה של אותו מאכל. האתר שלנו הוא אתר מורשת ובתור שכזה מה שמאפיין את המתכונים שלנו הוא שלכולם יש קשר למורשת המשפחתית ולכן איפה שיכולנו הבאנו גם את ה”מנהג” או ה”סיפור” שקשור באותו מאכל שהם לא פחות חשובים מרשימת המצרכים ואופן ההכנה.
לחלק מהמתכונים יש שתי גרסאות והם מופיעים ברשימה כשלפניהם הסימן ♣.  מתכונים שבצידן השמאלי מופיע הסימן * יוכנסו לאתר בהמשך.                                           הקרנטיטה (מופיעה עם הסימן**) שהיא מאפה שנמכר במרוקו בעגלות מיוחדות שברחוב לא הייתה ברשימת המאפים הביתיים של יוצאי דבדו והיא נכנסת לרשימת המתכונים שלנו בגלל שאצל כמה מאתנו שנפגשו אתה במסעות השורשים היא עוררה טעמים של נוסטלגיה.

רשימת המתכונים:

מרקים
◊ מרק שעועית	◊ חומוס לשבת	◊ חומוס דתְסְחִים
מאכלי דגים
◊  דג מבושל	◊  קציצות דגים	◊   סרדין מבושל
◊ מז’ואז’ין
קוּסקוּס
◊ קוּסקוּס בשרי	◊  קוּסקוּס חלבי
סלטים
◊  שְלָדָה (shlada)	◊  סלט תפוזים	◊ סלט כרפס*
◊ פְלְפְלָה מוּקְלִייָה *
מאפים
◊ קצת על התה המרוקאי	◊ בּייגָלֶה רך	◊  מוֹנָה  Mona
◊ רְג’יפה-rgheifa	◊  ספנְג’	◊  מז’אוז’
◊  בּייגָלֶה מָלוּח	◊  קָרנטִיטָה **	◊  מצ’חומה
מיוחדים
◊ טחול ממולא	◊ מז’ואז’ין	◊ סלט תפוזים
◊  תְרְפַס (Terfesse)
שולחן השבת
◊ שְלָדָה (shlada)	◊ מעקודה	◊ מְעֶקְדָת
◊ דג מבושל	◊ חומוס לשבת	◊ חָמִין
◊ ארטישוק
מאכלי חגים
ראש השנה
◊ בשר ראש *	◊ לפתן חבושים
יום הכיפורים
◊  חבושים (ספרג’ל) עם בשר	◊  לפתן חבושים	◊ מונה
פורים
◊ זיתים מבושלים עם בשר	◊ טחול ממולא	◊ מקרוד
פסח
◊ חרוסת	◊ חמין פוּל	◊ חוּרשוּף *
◊ תסוּקְיָה
מימוּנָה
◊ מזָ’אוּז’	◊ קוּסקוּס חלבי	◊ רָאיְיב  – Rayeb
ט”ו בשבט – שבת שירה
◊ אשרְשְם
חנוכה
◊  ספנְג’ – Sfenj

 

לצפייה במצגת המתכונים

 

• טחול ממולא

הטחול הממולא נחשב למעדן ייחודי הן בטעמו והן במראהו, למרות שנהגו לאכול אותו בסעודת פורים הוא איננו מזוהה עם חג מסוים, ובכל זאת הכנה ואכילת טחול סימלה חגיגיות ומי שהכין טחול ממולא חזקה עליו שהוא מזמין אליו חבר או שניים לסעוד עמו כי אכילת טחול היא חוויה שאותה נהוג היה לחלוק עם אחרים.

מצרכים:
1 טחול גדול.
3 שקיות פטרוזיליה.
300 גרם שומן לב.
1 ק”ג טחולי עוף.
3 ראשי שום
תבלינים:
1 כפית גדושה פלפל שחור, חצי כפית מלח, רבע כוס שמן
1 כפית שאטה (לאוהבי חריף).
הכנות מוקדמות:
* להרתיח מים ולהכניס את הטחולים במשך 1/2 שעה, לאחר מכן להעביר למסננת ולשטוף במים קרים.
* לשטוף את הפטרוזיליה ולקצוץ דק.
* לנקות את השום ולפרוס לפרוסות.
* לשטוף ולנקות את שומן הלב מהעור (משתמשים רק בחלק של השומן עצמו), חותכים לקוביות קטנות כ 1 ס”מ.
* לחתוך את הטחולים לחצאים.
* מערבבים את כל החומרים בקערה, מתבלים ומערבבים היטב עם הידיים.
אופן ההכנה:
בעת הקנייה לבקש מהקצב שיפתח את הטחול לאורכו (אמור להיראות כמו כיס פתוח מצד אחד).
למלא מחצית מהטחול בתערובת המילוי, לסגור בעזרת חוט ומחט ואז לדחוס את המילוי לחלק התפור, להמשיך למלא את הטחול ולתפור מדי פעם עד שמגיעים לקצה הטחול.    מניחים תבנית ח”פ גדולה בתוך תבנית מהתנור.

למזוג 1/2 כוס שמן בתבנית הח”פ ולמרוח על כל התבנית והטחול.                                      
להכניס לתנור שחומם מראש ל-200 מעלות.
לאחר כחצי שעה להוציא את הטחול, לדקור באמצעות מזלג 7-8 פעמים לאורך הטחול, להפוך את הטחול ולדקור במזלג גם את הצד השני.
להוריד את טמפרטורת התנור ל 170 מעלות, להכניס את הטחול לתנור לעוד חצי שעה.

• תְרְפַס (Terfesse)

תְרְפַס הלא הוא הכמהין, הוא סוג של פטריה שגדלה בחולות המדבר וצצה אחרי הגשמים של סוף החורף. לקראת האביב צידי הדרכים באזורים שבהן גדל התרפאס במרוקו, מתמלאות ברוכלים שלצידם מעין גושי בוץ גבשושיים שאותם הם מוכרים במחירים שבמונחים מקומיים נחשבים אמנם מפולפלים, אבל ביחס למחיריהם באיטליה וצרפת שיכולים להגיע לכדי $ 15000 לק”ג (לזנים מסוימים) הם זולים במיוחד.
העונה של הכמהין קצרה במיוחד, ויש אמונה שקושרת את הופעתן אחרי לילות של ברקים, היהודים נהגו לאכול אותן בימים שבין פורים לפסח.
מסתבר שגם בנגב של ארץ ישראל, גדלות פטריות התְרְפְס, ציידי הכמהין מחפשים סימנים של סדקי קרקע בסמוך לשיחים מסוימים כמו שמשונית המדבר שבתמונה.
יהודי מרוקו, למדו מהבדואים (שכמו אחיהם המוסלמים במרוקו אינם נוהגים לאכול אותן) איך לאסוף אותן מהאדמה החולית.

לסבתא זהרה שהייתה ידועה בחיבתה לדליקטסים למיניהם, הייתה כמיהה מיוחדת לכמהין (Terfesse) וגם העובדה שהן נמכרו אך ורק בשוק של באר שבע לא מנעה ממנה להגיע אליהן.
במשך שנים בבוא העונה היא הייתה תרה אחרי בני משפחה שנוסעים לבאר שבע כמו משה גיסי בתקופה שבה שהה שם לרגל עסקים כדי לבקש מהם שיקנו לה תרפס. כשלא מצאה כזה תמיד היה לה את ידיד נפשה יצחק הבן של דוד אהרן, שהיה נוסע בשליחות מיוחדת כדי למלא את מבוקשה.
את המתכון של סבתא זהרה שחזרנו באמצעות המאסטר שפית שלנו אחותנו רינה.
מצרכים:
1 – 1/2 ק”ג בשר
1-2 ק”ג פטריות תרפס (Terfesse)
3-4 כפות שמן
כפית שטוחה כורכום
1/4 כפית פלפל שחור
מלח
אופן הכנה:
1. ניקוי: פטריות התרפס מחייבות ניקוי יסודי מאד מגרגרי החול שחבויים בחרירים הזעירים שפזורים על פניו. בגלל המרקם העדין הניקוי צריך להיעשות בעדינות ובזהירות. מניחים את הפטריות בתוך קערה ותחת זרם מים מהברז מנקים עם היד בעדינות רבה. יש להקפיד ולנקות בחרירים הקטנים שאם לא כן התחושה של גרגרי החול בחלל הפה תפגום בטעמם העדין של התרפס.
לאחר הניקוי להעביר למסננת, לקלף בעדינות ולחתוך לקוביות של כ- 2 ס”מ.
2. הכנת הבשר: חותכים את הבשר לקוביות ומכניסים לסיר לחץ או לסיר רגיל (לבישול ממושך יותר). מכסים את הבשר במים, מוסיפים את השמן והתבלינים ומבשלים עד שהבשר נעשה רך. אם הבישול הוא בסיר רגיל אפשר תוך כדי הבישול להוסיף מעט מים בהתאם לצורך.
3. הבישול: את הבשר המבושל מעבירים לסיר אחר שאליו מוסיפים את הפטריות החתוכות, מביאים לרתיחה ואז מנמיכים את האש לבישול איטי עד שהנוזלים מתאדים. אם לפני העברת הבשר לפטריות  היו הרבה נוזלים מסירים חלק מהם לפני שמעבירים.
חשוב ! לא לערבב עם כף אלא רק ע”י תנועת ניעור של הסיר.