כללי

“ואלה שמות” – על השמות והכינויים

תוכן העניינים:
רקע
מהצולע ועד המסניף – קצת על הכינויים עצמם
פולקלור או כורח מציאות
ממשה עד משה לא קם כמשה
תגובות


רקע

בנוסף לשם הפרטי ולשם המשפחה היה ליהודי דבדו כינוי שלמעשה תפס את מקומו של שם המשפחה אחרי השם הפרטי. ה”כינוי” עמד בדרגה גבוהה יותר מ”שם המשפחה” וכשרצו לציין אדם הזכירו אותו בשמו הפרטי ובכינוי שלו ולא בשם משפחתו. משה הכהן סקלי היה למשה דירזיגא או אולי למשה דימחיגן ובאותו אופן יעקב בנחמו יכול היה להיות יעקב די פופו או יעקב די בזיזא ואליהו מרציאנו יכול היה להיות מדאר עלוגא או מדאר להרהר כל אחד בשמו הפרטי והכינוי שהוצמד לו.
מה מקורה של התופעה הזאת שבראשיתה הייתה כנראה ייחודית ליהודי דבדו ושרדה עד
לימים הראשונים שלאחר העלייה לארץ ומדוע לא יכלו יהודי דבדו להסתפק כמקובל בשם הפרטי ובשם המשפחה?
בשורות הבאות ננסה להוכיח את ההשערה שלנו שהוספת הכינוי לא הייתה עניין של פולקלור אלא כורח של מציאותתוך כדי כך נברר איך נקבעו הכינויים ונכיר קצת מקרוב את ההרכב של היישוב היהודי בדבדו ואת תפוצת הכינויים והשמות.
בדבדו חיו שמונה משפחות יהודים שבהקשרים מסוימים בהמשך נכנה אותן במונח “משפחות ראשיות” ואלה הן: הכהן סקלי, מרציאנו, בן שושן, בנחמו, בן גיגי, בן נעים, סולטן, מרעילי, תורג’מן ובן סעדון.
למעט תורג’מן ובן סעדון כל משפחה ראשית פוצלה למספר “מחלקות” שלכל אחת מהן נקבע כינוי כמו רזיגא ואצבאן בקרב הכהנים, דואיב ובזיז אצל בן שושן וכיו”ב.
הגרף הבא מתאר את התפוצה של הכינויים (ולפי המינוח שלנו מספר המחלקות) בקרב המשפחות הראשיות.


מהצולע ועד המסניף – קצת על הכינויים עצמם

לפני שאנחנו צוללים לסטטיסטיקות של תפוצת השמות והכינויים כמה מילים על אופן בחירת הכינויים.
הכינוי ציין בד”כ מאפיין בולט של בני אותה מחלקה או של העומד בראשה, המאפיין יכול היה להיות תכונה פיזית ובכלל זה פגם גנטי או מום מולד, תכונת אופי או עיסוק.
הנה מספר דוגמאות:
דאר למגרוד – הצולע, דאר בוסתא – בעל השש (כנראה בשל מספר מקרים של ילדים שנולדו עם שש אצבעות), דאר לכְּחִיחְל- השחרחר (אולי בשל היותם שחומים במקצת),
דאר עקוש – העקשן, דאר אצבאן – הכובס (אולי כי נהגו לכבס הרבה), דאר אג’אג’א – התרנגול, דאר אנפאח – המסניף (כנראה בגלל שאבי המשפחה היה מסניף הרבה טבק) דאר אוג’רבא – העורב וכיו”ב.
הכינוי של המשפחה ממנה באתי היה דאר עוואז’ ארגבא שפירושו משפחת “עקומי הצוואר” ולמי שתוהה מדוע יתבונן נא בתמונתו של דודי יהודה הכהן סקלי ז”ל ויבין.


פולקלור או כורח מציאות

להוכחת ההשערה שלנו שמקורה של התופעה של הוספת כינוי היה בכורח של מציאות נצטייד בספריו של הרב אליהו מרציאנו שהם האורים ותומים בכל מה שקשור להיסטוריה ולמורשת של יהודי דבדו, נפיק כמה דוחות מהתוכנה ששימשה אותנו לבניית אילן היוחסין ונערוך כמה השוואות סטטיסטיות עם נתונים מקבילים מימינו אנו שהופיעו בפרסומים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.
נתחיל בבדיקה של תפוצת השמות של המשפחות הראשיות במאה ה-18
במחציתה הראשונה של המאה חיו בדבדו כ-600 משפחות יהודים ולאחר נטישה גדולה בעקבות מגפת דבר שפקדה את העיירה נותרו בה 330 משפחות.

הטבלה הבאה מציגה את ההתפלגות של מספר בתי אב לפי משפחות ראשיות במחצית הראשונה והשנייה של המאה ה – 18
(1) עפ”י הרב מרציאנו.  (2) החלוקה בין המשפחות מתבססת על האחוז שחושב במחצית השנייה של המאה ה-18.  (3) מתבסס על הערכה של 7.11 נפשות בממוצע למשפחה*.
*ההערכה נקבעה עפ”י מדגם מקרי של 77 בתי אב המופיעים בספרו של הרב מרציאנו (לא כולל בתי אב מדור ראשון ושני שבהן יש פחות מידע) .
השווינו גם את תפוצת שמות המשפחה של אותם ימים עם אלה של ימינו אלה והנה מה שקיבלנו.
(1) מתוך פרסומים של הלמ”ס (2) היחס בין האחוז שהתקבל במאה ה-18 לאחוז בדצמבר 2017

מבט קל על הנתונים שבטבלאות מגלה לנו כי:
• כמחצית מתוך כארבעת אלפים וחמש מאות תושביה היהודים של דבדו הם בני הכהן סקלי ושליש הם בני משפחת מרציאנו ובמילים אחרות יותר משמונים אחוז מהיהודים בדבדו היו בני הכהן סקלי או מרציאנו !!
• במדינת ישראל של 2013 שמונה שמות המשפחה הנפוצים ביותר מהווים כ-5% מכלל שמות המשפחה ואילו בקרב קהילת דבדו ופזורותיה שמונה המשפחות (הראשיות) היו כל 100% !! של שמות המשפחה. 
במצב כזה שבו רוב האוכלוסיה נקראת במספר מצומצם מאד של שמות משפחה, שם המשפחה כבר אינו יעיל לצורכי זיהוי וכורח המציאות הוא לחפש מזהה אחר שיאפשר הבחנה בין אנשים השייכים לאותה משפחה ראשית.
הברירה היחידה היא לחלק את המשפחות הראשיות למעין “חמולות” אותן כינינו בשם “מחלקות” ולכל מחלקה להצמיד כינוי משלה. הטבלה הבאה ממחישה את ההשפעה של הוספת הכינויים.
(1) האחוז של המשפחה הראשית לפני הוספת הכינויים. (2) האחוז הממוצע לכינוי בתוך המשפחה הראשית. (3) מקום בדירוג התפוצה
כפי שניתן לראות בטבלה החלוקה של המשפחות הראשיות ל”מחלקות” שלכל אחת כינוי משלה הורידה את אחוז התפוצה באופן דרסטי. התפוצה של המשפחה הראשית הכהן סקלי שלפני החלוקה ל”מחלקות”  עמדה על 48.5% הצטמצמה לתפוצה ממוצעת של כ- 1.1% של כל אחת מ- 44 ה”מחלקות” (כינויים) שלהן התפצלה וכך לגבי יתר המשפחות הראשיות.
אחוז התפוצה הממוצע לכינוי ירד לסדרי הגודל של אחוזי התפוצה של ימינו אנו.

והיכן הופיעו לראשונה הכינויים ?
שאלה שנותרה עדיין פתוחה היא היכן הופיעו לראשונה הכינויים והתשובה על כך נשענת בלית ברירה על מבחן ההיגיון בלבד.
האם יתכן שאת הכינויים הם הביאו אתם מהגלות בספרד או אולי קודם לכן, התשובה על כך היא שכל הכינויים הם בערבית יהודית השפה שבה דיברו יהודי מרוקו ומכאן שמקורם של הכינויים הוא במרוקו ולא מתקופה קודמת ואם כך נותר לברר האם מקורם של הכינויים הוא בדבדו או שמא הם הופיעו לראשונה בתקופה שבה הם חיו בעיר פֶס ?
יהודי דבדו שהגיעו מסיביליה קבעו את ביתם בפס והם עברו ממנה לדבדו אחרי הפרעות של 1465. ככל הידוע יהודים שמוצאם אינו מדבדו שלהם שמות משפחה שהיו נפוצים בדבדו אינם נושאים כינוי משפחתי כלשהו ומכאן סביר שהכינויים המשפחתיים צמחו לראשונה בדבדו.

 

מצעד השמות הפרטיים

◊ “ממשה עד משה לא קם כמשה”
נגענו בשמות המשפחה ובכינויים כדי להוכיח את ההשערה שלנו שמקורם של הכינויים איננו בפולקלור שרווח באותה תקופה, ובאותה הזדמנות שאנחנו עוסקים בשמות החלטנו ללמוד גם על השמות הפרטיים של האבות המייסדים של השושלת והנה מתוך שלא לשמו בא לשמו, רצינו ללמוד קצת על השמות הפרטיים הנפוצים והייחודיים וקיבלנו כבונוס חיזוק נוסף להשערה שהביאה אותנו לחקור את מקורם של הכינויים.
בנוסף למקורות ששימשו אותנו קודם לקחנו גם מדגם של שמות פרטיים מתוך ספרו של הרב מרציאנו  כמפורט בטבלה הבאה.ראינו קודם ששמונה שמות משפחה היו 100% של כלל שמות המשפחה בדבדו ופזורותיה והטבלה הבאה מגלה לנו שאצל יהודי דבדו עשרה שמות פרטיים מהווים 75% של כלל השמות הפרטיים (לעומת כ- 20% בישראל של 2017) ובמילים אחרות השמות הפרטיים לא הקלו על הזיהוי וההבחנה בין אנשים והם רק תמכו בצורך להשתמש בכינוי שחילק בתי אב עם אותו שם משפחה ראשי ל”מחלקות”  שלכל אחת מהן הוצמד כינוי משלה.

◊ באופן לא מפתיע כל עשרת השמות הפרטיים שנכנסו לרשימת עשרת השמות המובילים אצל יהודי דבדו הנם שמות של דמויות תנ”כיות המביעים הזדהות יהודית.
◊ באופן די מפתיע שלושה מתוך עשרת השמות המובילים בדבדו נמצאים גם ברשימה המקבילה של ישראל של 2017. (אולי תודות לאוכלוסיה החרדית)
◊ שמות אחרים שאינם מופיעים ברשימה אבל נמצאים במקום גבוה יחסית (יותר מ-1.5%) הם יהודה, רחמים, שמואל, מרדכי, סעדיה ומסעוד.
◊ התפוצה של השם משה שהוא הנפוץ ביותר אצל יהודי דבדו גדולה כמעט פי 5 מזו של השם נועם שהוא הנפוץ ביותר בישראל של שנת 2017.
◊ השם “משה” שתפס את המקום הראשון בטבלת הדרוג של השמות של קהילת דבדו ופזורותיה המשיך לככב ברשימת עשרת השמות המובילים בכל הפרסומים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מאז קום המדינה ועד הפרסום האחרון של שנת 2017 (ומכאן גם הכותרת “ממשה עד משה לא קם כמשה”)
◊ שניים מתוך המדגם של מעל 2300 השמות הפרטיים הגבריים היו שמות נוכריים (רוג’ר ולאון) וכן שם אחד בלבד (בן) שנראה כאילו לקוח מתוך השמות המודרניים של ימינו.

תפוצת השמות הפרטיים לפי המשפחות הראשיות מופיעה בטבלאות הבאות.

ומה באשר למגזר הנשי ?
הערה: השמות מסעודה ואסתר הופיעו במספר מצומצם של מקרים והם נכללו בשמות סעודה וסתירה

◊ שלא כמו בשמות הגבריים מרבית השמות שנכנסו לעשירייה הראשונה אינם שמות תנ”כיים ובחלק מהמשפחות מצליחים להסתנן לרשימה גם שמות נוכריים (רוזט ואליסיה).
◊ גם בקרב הנשים עשרת השמות הראשונים בדירוג שולטים על כ- 75% מכלל השמות הנשיים.
◊ השם סעודה הוא השם המוביל בקרב נשות דבדו ופזורותיה ופרט למשפחה הראשית בן שושן שבה הוא מפנה את המקום הראשון לשם מרימה הוא הראשון בדירוג בכל המשפחות הראשיות.
(הערה להמחשה: אם נניח כי בממוצע היו ארבע בנות במשפחה המשמעות של תפוצה בשיעור 13% היא כי ליותר ממחצית המשפחות הייתה בת בשם סעודה).

מילים שמספרות היסטוריה

הזמן כידוע לנו מטשטש את עקבות ההיסטוריה עד שבחלוף הדורות קשה, ולעתים בלתי אפשרי למצוא מוצגים או אסמכתאות שיעידו על המקורות, אך יש דברים שגם כוחות האבולוציה של הזמן עדיין מתקשים למחוק מן היסוד.
אבותינו שהגיעו למרוקו לאחר גזרות קנ”א וגרוש ספרד ונטמעו בחלוף מאות השנים באוכלוסיה המקומית, אימצו ודאי רבים ממנהגיהם של המקומיים ואט אט החלו לדבר בשפתם.
השפה הספרדית פינתה את מקומה לטובת השפה המרוקאית (שבה דיברו בניב יהודי), עד אשר זאת הפכה לשפת האם ואילו הספרדית השתכחה כליל.
השתכחה כליל ?  לא מדויק ……
לפני שנביא דוגמאות של מילים שהצליחו לחמוק מכוחות ההרס של האבולוציה נציג ציטוט מדבריו של מי שהיה כנראה הראשון שחקר את סוגית הקשר של השפה שבה דברו יהודי דבדו לשפה הספרדית, הרב שלמה הכהן אצבאן זצ”ל.
לאחר שקצין צרפתי של שלטון החסות קפיטאן דולו ביקש ממנו לחקור את מוצאם של יהודי דבדו, הוא עורך מחקר מקיף ובין היתר הוא מנתח את לשונם של בני הקהילה ומגיע למסקנה “שהם מדברים באיזו מילות ושמות שרישומן ניכר שהם לשון ספרד כמו הכותונת שבלשון ערב קורין אותה קשאבה ואנו קורין אותה קמג’א”.
הגילוי הזה שמצטרף לגילוי המאוחר יחסית על היותנו יוצאי סיביליה מעורר בנו את יצר הסקרנות ומוציא אותנו למסע בילוש בלשני בחיפוש אחר אוצר קטן של מילים שהצליחו לשרוד מאות שנים של כוחות היטמעות חזקים שפעלו כנגד כל מה ששייך למורשת העבר.
כמו גרגרי החול שעל שפת הים כך מילותיה של שפה רבות הן מספור, מה שבוודאי אינו מקל על החיפוש.
אבל הכוח המניע והממריץ של האתגר מוכיח את עצמו ואט אט החלו להיערם המילים וכבר יש בידינו רשימה קטנה של מילים שיש להודות שבאף אחד מהמפגשים שלנו איתן בעבר לא עלה בדעתנו הקשר שלהן לשפה הספרדית.

המילה בספרדית פירוש בשפה המרוקאית של הורינו המילה העברית
escuila בית ספר סְקְווּיִלָה בית ספר
vest אפוד וֶסְט אפוד
zapato (סָבָּאטוֹ) נעל סְּבּאָט נעל
manta שמיכה מָנְטָה שמיכה
tabla שולחן טָבְּלָה שולחן
mantel מפת שולחן מְנְדִיל מפת שולחן
cocina מטבח קוּזִינָה מטבח
cacerola קדירה קָסְרוֹלָה אִלְפָּס
camisa חולצה קמְזָ’ה חולצה
Catre* מיטה קאָטְרֵי מיטה
almohada כָּרִית למְכְדָּה כָּרִית
guerra מלחמה גֵירָה מלחמה
bano חדר אמבטיה בָּנְיוֹ מעין גיגית לרחצה של תינוקות וילדים
basin אגן (כלי לאגירת נוזלים) בָּסִינָה גיגית ששימה לכביסה

*  התרגום המדויק של המילה Catre הוא עריסה ולא מיטה

עוד מצאנו מילים שהיו שימושיות יותר בקרב יהודים מקהילות אחרות שאף הם ממגורשי ספרד. הנה למשל מילים שהיו שגורות בקרב יהודי ספרו.

המילה העברית

במרוקאית של הורינו בספרדית
מיטה קָאמָה cama
כיסא סלְיָה Silla (סִייֶה)
סיר טָאזִ’ין tagin

 וכמו בלשים המכבדים את המוניטין שלהם גם הבלשנים שלנו אינם יכולים להסתפק בכך שהצליחו להעלות ברשתם אוצר של מילים שמקורותיו הספרדים נשכחו.
בשלב הבא היה צורך לענות על השאלה “מהו סוד כוחן של מילים אלה שדווקא הן הצליחו לשרוד מאות שנים של כוחות אבולוציה”.
בהיעדר כל שריד דוקומנטרי שיוכל לעזור בפענוח התעלומה, פנו בלשננו אל השכל הישר והאינטואיציה ואלה מצידם הציעו השערה שגם מי שיחלוק עליה יתקשה להתעלם מהיסודות המוצקים עליהם היא נשענת.
השאלה הראשונה שיש להתמקד בה היא האם יש מכנה משותף לכל המילים שברשימה, ואם כן מהו.
לא צריך להתעמק כדי לגלות שרוב המילים הם שמות עצם ובהגדרה לשונית מדויקת יותר “שם עצם מוחשי” .
המילים שברשימה מתארות חפצים ועצמים שניתן למשש, לראות ואף להשתמש בהם.
לא נדרשת מנת יתר של חוכמה כדי להגיע למסקנה הכול כך טריוויאלית שבֶּמָקוֹם שבו חפץ מסוים איננו קיים אין צורך בשם עצם שייצג אותו.
ואיך זה מביא אותנו לפתרון התעלומה שלנו?
פשוט מאד !! אבותינו שגורשו מספרד הגיעו למרוקו כשבגרדרובה שלהם היו פריטי לבוש כמו חולצות ואפודים שהבֶּרְבֶּרִים המקומיים לא הכירו, את ארוחותיהם הם הכינו במטבח ואכלו אותן על שולחנות עליהם פרשו מפות שולחן (ולא כמו המקומיים שעדיין אכלו על מחצלת שנפרשה על הרצפה) ובקיצור משתמשים באוסף של פריטים שאינם מוּכָּרים ואינם בשימוש אצל הברברים המקומיים ולכן אין להם בשפה המקומית מילה מקבילה לזאת שבשפה הספרדית.
הברירה היחידה היא להמשיך להשתמש בשם העצם שהביאו אתם בעת גירושם מספרד.

 

חידודי לשון – על פתגמים וחרוזים

 

קצת רקע

כשהתחלנו בהכנת הפוסט חשבנו שעיקר העבודה שלפנינו תהיה בליקוט וכינוס של הפתגמים שהיו נפוצים כל כך בשימוש בשפתם של אבות השושלת, אבל אז החלו לעלות ספקות לגבי התועלת שיכולה לצמוח מפוסט שמלקט בתוכו עשרות ואולי מאות של פתגמים, שהרי אין בכוונתנו וגם אם רצינו בכך אין באפשרותנו להחיות לא את השפה ולא את הפתגמים.
לאט לאט חלחלה בנו ההבנה שלעניין שימור המורשת, עולם הפתגמים של דור האבות הוא נכס יקר מאין כמוהו שאוצר בתוכו הרבה מעבר לפתגם עצמו, לְמִן האופן שבו הם שולבו בשיח דרך המסר החבוי והרמיזות (מעאנת) שבו ועד היכולת והכישרון לשלב אותם בסיטואציות יומיומיות.
לפיכך במקום ללקט את אוסף הפתגמים שהיו בשימוש (כפי שהתכוונו מראש לעשות), העדפנו להתמקד במספר מצומצם מהם שבאמצעותם ננסה להמחיש את העולם הקסום של השפה שבה דיברו אבות המשפחה.
לפני שאנחנו פונים לטעום על קצה לשוננו מקצת מטעמה של הלשון העשירה והמתובלת שבה דיברו הורינו נוסיף עוד כמה מילות הסבר והקדמה שאולי יועילו בהמשך להבנת המסר.



הדור של ימינו שנולד במרוקו ועלה ארצה בגיל הילדות, זוכר את השפה שבה דיברו הורינו בדֶבְּדוּ ופזורותיה, ומי מהם שולטים בה היטב ויודעים לדבר בה עד היום בניב עסיסי ומעורר קנאה.
אבל בודדים אם בכלל, שולטים בה באופן מלא, כי שליטה מלאה פירושה שליטה בים של פתגמים וּמְשָלִים כדי יכולת לשלב אותם באופן שוטף בדיבור ולתבל בהם את השיח היומיומי כפי שאבות הקהילה ידעו לעשות.
כשציטטנו בצער במקומות אחרים באתר זה את האמירה הידועה “כשהם רצו לספר לא רצינו לדעת ועכשיו שאנחנו רוצים אין את מי לשאול” התכוונו בעיקר לעניינים היסטוריים שקשורים למאורעות, ציוני דרך היסטוריים ומורשת, וספק אם נתנו את דעתנו לאוצר היקר של הפתגמים והניבים, אבל האמת היא שאובייקטיבית קשה אם לא בלתי אפשרי לשמר פתגמים, כי שלא כמו במאכלים לדוגמה שבהם אפשר לשחזר את המאכל באמצעות המילים הכתובות של המתכון המתועד, בפתגמים וניבים המילים בלבד כמוהן כמתכון שבו המצרכים הנדרשים בלתי ניתנים להשגה, והכישורים הנדרשים להכנתו הם של שפים מהשורה הראשונה, כי המילים בלבד חסרות את הצליל והאינטונציה ואת הרמזים הנסתרים (מְעְנאָת), והשימוש בפתגמים מצריך את היכולת הוירטואוזית שהייתה לדור האבות להפוך אותם לחלק בלתי נפרד מהשיח השוטף.
הוסיפו לזה את העובדה שפתגמים מטבעם רגישים אפילו לדיאלקטים שונים של אותה שפה והתרגום שלהם לשפה אחרת יכול לשבש אותם וליטול מהם את העוקץ.
מכאן
קצרה הדרך עד להבנה שיותר ממה שחשוב לשמר את הפתגמים עצמם, חשוב לשמר ולתעד את העולם שמסביבם וזה מה שננסה לעשות בדוגמאות שעל קצה הלשון שנביא מתוך עולם הלשון של דור האבות בתקווה לפתוח צוהר קטן דרכו אפשר יהיה להציץ לעבר הקסם, הכישרון וחכמת החיים שהיו טמונים בשפה שבה דברו אבותינו.

נאמר על מי שלא ידעו ליהנות מכספם בחייהם

על נופים יפים ואנשים חולפים

הפתגמים כיסו את כל תחומי החיים והם תמיד ידעו לשלוף מאמתחתם פתגם מתאים שימחיש את הסיטואציה כמו למשל בסיפור הבא מתקופת חייה האחרונה של מרים אחותי ז”ל.
מרים גרה בגפה בבית שהיה מבודד מבתיה האחרים של שכונת מקור חיים שבירושלים. בימים עברו כשכוחותיה היו עמה והיא יצאה מעת לעת מהבית היא לא חשה כל בדידות,  נהפוך הוא המיקום של הבית רחוק מן הכביש ומבתיה האחרים של השכונה היה בגדר יתרון, אבל עם הזמן כוחותיה אזלו ובריאותה הייתה רופפת, מרים הייתה שלא מרצונה מרותקת לביתה, ואפילו הרכבת שבימים עברו הייתה חולפת במסילה הסמוכה לביתה חדלה לפעול וכבר אינה יכולה להפר את הדממה המעיקה.
והנה באחד הימים כשביקרתי אצלה וישבנו יחד במרפסת ביתה הקטנה אמרתי לה בניסיון לעודד את רוחה ש”בעוד זמן מה פסי הרכבת שליד ביתה יהפכו לטיילת המסילה וכל היום היא תראה מטיילים חולפים על פניה, וממרפסות הבתים ההולכים ונבנים סביבה ישקיפו עליה הרבה שכנים חדשים” ובקיצור היא כבר לא תהיה בודדה.
היא השיבה לי מיד בפתגם הבא:

“קאָלְק פֶס זְייאָנְת גִ’יר מוּאָלִיהָא רְחְלוֹ”
“מספרים שפֶס (העיר) יָפְתָה רק אחרי שתושביה עזבו”

לא חלפו אלא חודשים אחדים ומרים הלכה לעולמה…
וכמו בפתגם שבו השיבה לי, כך הסביבה שליד ביתה הפכה באחת למקום שוקק חיים, עם הולכי רגל שפוסעים הלוך ושוב על הטיילת שנבנתה על המסילה, בְּלִיל קולות של ילדים שנהנים ממתקני השעשועים הייחודיים שנבנו ממש ליד פתח הבית ושבילי אבן שמתפתלים בין צמחייה יפה תעלות מים וברכת דגים.

 

מעט מספר הפתגמים של שמחה

כמו מרים ז”ל גם שמחה תבדל”א הייתה מעיין שופע של פתגמים, אלא שהזיכרון הפנומנאלי והכישרון הוֶרְבָּלִי שהזינו את המעיין שנים ארוכות עייפו, ודפי הספר הלכו והצהיבו ולצערנו הפעמונים לא צלצלו בזמן ואנחנו נותרנו מתרפקים על המעט שאנחנו זוכרים מימים עברו והמעט שמצליחים בקושי רב לדלות בהווה.
בימים הטובים שלה היא תמיד ידעה לשלוף פתגם מאוצר הפתגמים החבוי בראשה אם כדי להמחיש ולהדגיש את הסיטואציה ואם כדי לתבל את השיח.
ה
נה כמה דוגמאות:

כל יום והחדשה שלו

כשהרחיבו את כביש ירושלים תל אביב תהיתי לא פעם למה נועדה אותה מנהרה מוזרה שהלכה ונבנתה בואכה שער הגיא במקום שבו אין הולכי רגל או מכוניות שצריכים לחלוף מצד אחד למשנהו.
לימים גיליתי את סוד התעלומה והסתבר לי שהגשר נבנה כמסדרון אקולוגי למעבר של בעלי חיים בין שני צידי הכביש וכשחלפתי שם ברכבי יצא לי לא פעם לשאול נוסעים שהיו אתי אם הם יכולים לנחש למה נועדה המנהרה שעל פניו נראה שלא נעשה בה שימוש ואין בה צורך כלשהו.
כשגיליתי להם את “הסוד” תגובות ההתפעלות של כולם היו פחות או יותר דומות, ורק שִמְחָה השיבה מיד בפתגם ששלפה מאוצר הפתגמים שלה.

“עיִש אְנְהָאר, תְסְמְע אכְבַּאר”
חָיֶה יום נוסף, תגלה דבר חדש

היופי והחן של החריזה הקצרה והתכליתית נעלמו בדרך שבין הפתגם המקורי לתרגום המילולי לעברית.

איך יודעים אם לדאוג מהפגם?… בודקים מה אומר הפתגם

אמרנו קודם שהפתגמים כיסו את כל תחומי החיים והנה לנו דוגמה של פתגם שהרחיק עד לתחום של הנדסת מבנים.
כולנו מכירים את הסדקים שלפעמים נפערים בקירות הבית ומביני עניין יספרו לנו שהסדקים נחלקים לכאלה שהם לרוחב הקיר שצריכים להדליק נורה אדומה באשר לבטיחות המבנה ואלה שהם לאורך שאין לדאוג מהם.
ואיך אפשר להבטיח שלא נתבלבל בין הסדק המסוכן לזה שאין לדאוג ממנו ?
פשוט… קובעים פתגם

“איִלָא שְק אְטוֹל בְּנִי סוֹר אוּ אִילָא שְק לְעָארְד חְסְבּוֹ פְלאָרְד”
אם הסדק הוא לאורך אפשר להסיר דאגה ואם הסדק הוא לרוחב סופו (של הקיר) להגיע לאדמה”.

גבירתי המשרתת

גבירתי המשרתת
באחד הימים מספר אורחים שהתארחו בביתה של שמחה ביקשו להסב את תשומת ליבה לכך שהעובדת הזרה שמטפלת בה הולכת לדעתם קצת רחוק עם תחושת הביתיות שהיא חשה אצלה בבית. שמחה שהייתה מודעת למצב השיבה להם מיד בפתגם קצר שבהחלט יכול לסכם את הסיטואציה המוזרה.

“רְבְּבִּי חוּואְזְ’נִי לִיק אָ מסְעוֹדָה אוּּאָנא נְקוּלְּק לָאלָא”
אלוהים רצה שאזדקק לעוזרת, ואני היא הקוראת לה גברת”

מילים מילים

לכל שפה יש את הפתגמים שלה שמדברים בזכות השתיקה והאיפוק, בשפה העברית והאנגלית “השתיקה יפה לחכמים” ו – “silence is golden” שמשבחים את השתיקה ואילו בשפת הפתגמים של הורינו הדגש הוא על התבונה והתועלת.

“דִי סּארְט לְקְלְמָא מָא סרְטְש ל עְדְם”
“מי שבלע מילה לא בלע עצם”.

ואילו המקבילה לפתגם הידוע “דברי חכמים בנחת נשמעים” הוא הפתגם הבא.

“לְ כְּּלָאם לְדִיד י’חְּלְלוֹ בָּאב דְלְחְדִיד”
“מילים של נועם יפתחו שערי ברזל”

כמו בפתגם הקודם גם כאן הפתגם העברי קושר איפוק ונועם הליכות עם חכמה ואילו בפתגם המרוקאי הנועם מביא תועלת ויכול לסלול דרך ללב קשה.

בילויים של סוף שבוע

“לִילְת אגְ’מְעָה לִילְת טְחַיְין, לִילְת סְבְּת לִילְת סְכַיְין אוֹ לִילְת לְחְּד לִילְת לגְ’בָּאיְין”

 הפתגם מספר על שלושה מלילות השבוע שכל אחד מהם מתאפיין במשהו ייחודי. ליל חמישי ליל הבישולים, ליל שישי ליל החמינים וליל מוצ”ש ליל הדכדוכים.
לגמרי לא מפתיע שהתכונה של הבישולים והחמין של לילות שישי ושבת מוצאת את דרכה לספר הפתגמים, דא עקא שהסיפא של הפתגם מאפיינת את ליל מוצאי שבת בתחושה של דכדוך שלגמרי לא ברור מניין הגיעה לשם, וכדי שלא נשאר עם חלל ריק על מקורה של אותה תחושת דכדוך נציע כאן את הפרשנות הבאה:
בשעות שלאחר החמין ומנוחת הצהריים של השבת היו נוהגים להתכנס ולבלות יחדיו  קבוצות של בני משפחה, ומאחר שבימים ההם לא היו שעוני שבת שאפשר לכוון מראש להדלקה אוטומטית של האור, ההמתנה לצאת השבת הייתה תוך כדי שחשכה יורדת אט אט על הבית.
נדמיין עכשיו קבוצת אנשים המבלה בחשכה כשמצד אחד היא מותירה מאחור את הקודש והמנוחה של השבת, ומן הצד השני ממתינים לה בפתח ימי החול ושבוע העבודה הארוך ולא נתקשה להבין את תחושת הדכדוך שנקשרה עם ליל מוצאי השבת.

 

לא שם פס על אף אחד
באחד הימים אחת מבנות המשפחה הגיעה לביקור אצל שמחה כשהיא לבושה בבגד שבעיני מי שהיו שם לא נראה שגרתי. כנהוג בין חברים במצבים כאלה הבגד ומי שלבשה אותו זכו לשלל תגובות מבודחות ואילו שמחה הגיבה בפתגם שאם נשים לב מתייחס לא רק למי שלבשה את הבגד אלא גם לתגובות האנשים.

עְמְל מַאעְזְ’בּוֹ אוֹכְלָּא אְנָּאס יְתְעְזְ’בּוֹ 
“עשה את אשר על ליבו והותירם משתוממים בו

“עוּבְדּוֹת הַחַיִּים”
בנים out בנות in

דִימָעְנְדוֹש לְבְּנאַת מַאיְעְרְפוֹש בָּאש מָאת

אחד ממאפייני השפה היהודית שהייתה שגורה במחוזותינו שבמרוקו היה הדיבור הישיר. לומר את הדברים ללא כחל ושרק ולהעביר מסרים בגלוי ומבלי לארוז אותן במילים יפות, ומבלי להיכנס לדיון בנושא נציין שזה לא עומד בסתירה לנועם הליכות ודרך ארץ שהם הקפידו בהם.
הנה למשל הפתגם הזה שתרגומו המילולי הוא: “אם אין לך בנות אף אחד לא יגלה שהלכת לעולמך”. הדאגה כולה לאדם בעת צרה מיוחסת לבנותיו בלבד עד כדי כך שבלעדיהן אנשים לא יגלו את דבר מותו.
גם בזמנים המודרניים הבנות “מובילות” על הבנים במה שקשור לדאגה וסעד להורים וככל הנראה בימים ההם הן הובילו בפער גדול ואם כך בוא נקרא לילדה בשמה ונאמר את הדברים באופן הכי כנה, גלוי וישיר.

 

באים לסמן וי
 בישראל ניחומי האבלים מקובלים כמחווה כלפי שאריו של המת גם למי שלא הכירו את המת בחייו אבל במרוקו של דבדו ופזורותיה חיי היהודים היו שזורים זה בזה כולל דאגה לשלומם של חולים ואנשים במצוקה. וכמו בכלל האומר שלכל כלל יש יוצאים מן הכלל כנראה שגם כאן היו מי שהגיעו לנחם הגם שלא הקפידו להתעניין באדם בחייו ולאלה בדיוק מכוון הפתגם.

מָאפְטְנוֹש בָּאש מָאת גִ’יר עְּזָאוּ אוּפָאתוֹ
לא חשו במותו, רק ניחמו וחלפוּ

יש לנו תרנגולת, כל היום חושבת סולת

תְזָ’אזָ’ה פְלְמוֹת אוֹעִינִיהָא פֵתְכֵּרְכֵּיש
“התרנגולת בסיר מתבשלת, וראשה במה שהיא אוכלת”

הפתגם נאמר כמשל לאישה זקנה שעדיין מחפשת אחר מנעמי החיים ובהשאלה להרבה מצבים בחיים שבהם בני אדם שנמצאים על סף תבוסה וכישלון ממשיכים לפנטז על דברים לא מציאותיים.


טיפים לבית

 1. ארגון וסדר   
במידה זאת או אחרת בכל בית מצטברים כלי בית, בגדים ושאר מיני חפצים שעם הזמן תדירות השימוש בהם מצטמצמת עד כדי שכמעט שלא נעשה בהם שימוש, ובכל זאת כשעושים סדר ונתקלים באותם חפצים יש קושי להחליט אם הגיע הזמן להיפרד מהם ומעדיפים לדחות את ההחלטה למועד אחר בתקווה שעד אז נזדקק להם.
כדי להקל עלינו את ההחלטה בא לעזרתנו הפתגם הבא:

ג’אָלִי פְ מוֹטְעוֹ
“המקום שלו יקר ממנו”

הפתגם מציע לנו מבחן אינטואטיבי שבשפת הכלכלנים נקרא מבחן עלות תועלת. כשאתה מגיע להתלבטות כזאת שאל את עצמך אם השימוש באותו כלי/בגד/חפץ מצדיק את המקום שהוא תופס ותמצא שההחלטה קלה ופשוטה. נסו והיווכחו !

 

 2. עיצוב פנים 

הם לא למדו עיצוב פנים ורק חכמת החיים שלהם הביאה אותם להבנה שמבואת הכניסה לבית היא זאת שבה נקבע הרושם הראשוני שאנחנו מקבלים על הבית ומכאן חשיבותה הרבה בעיצוב הבית.
הם לא שמעו על תורת הפנג שוואי ובכל זאת הם ניסחו פתגם שתואם את אחד הכללים הבסיסיים בעיצוב הבית עפ”י תורה זאת.

“לְ-הִיבָּא דְ-דָאר עְלָא בָּאב אְְְ-דָָּאר”
הדר הבית בפתח הבית

 הם לא ידעו ולא שמעו על אנרגית החיים של הפנג שוואי (הצ’י) אבל חכמת החיים שלהם לימדה אותם כנראה שהפתגם “אין הזדמנות שנייה לעשות רושם ראשוני” תקף גם לבאים בפתח הבית.

לא זזים בלי חרוזים
הצוהר הקטן שהדוגמאות למעלה פתחו בפנינו אל עולם הפתגמים של זקני הדור שכבר אינם אתנו, גילה לנו טפח מכושר הביטוי והעושר הלשוני של השפה שבה הם דיברו. עם זאת המפגש הראשון שלי עם הכישרון הוורבלי המיוחד הזה לא היה דרך פתגם שמישהו ידע לשלוף בזמן הנכון אלא עם סיפור על מענה חרוז בחרוזים שגברת זקנה אחת השיבה בו במקום לשאלה שנשאלה, ומעשה שהיה כך היה.


בימים שלקראת אמצע שנות החמישים מימון ז”ל ויצחק הבן של דוד משה יבדל”א שותפים בחנות בגדים חדשה ויחידה מסוגה בלעיון שבמרוקו. לצורך הקמת העסק הם נוסעים לקזבלנקה ושוהים שם תקופה מסוימת בחדר ששכרו בביתה של גברת יהודייה.
השכירות היא כנראה על בסיס “הכל כלול” ואת ארוחותיהם מכינה להם בעלת הבית שבפיהם מכונה לָּלָּה שהוא מעין תואר כבוד.
באחד הימים כשהם יושבים לאכול את הארוחה שלהם שבה המנה העיקרית היא מרק חומוס, מימון מבחין כנראה שהמרק דל בגרגרים והוא פונה בעדינות אל הגברת היושבת לידם כדי לשאול אותה.
להלן הדיאלוג הקצר ביניהם:

מימון: אָ לָּלָּה פָאיֵין לְּ- חְמְס
הגברת: עוֹם אוּגְ’דְס אוּתְזְ’בְּר לְּ- חְמְס

שתרגומו המילולי לשפה העברית הוא:

מימון: היכן החומוס גברתי ?
הגברת: שחה וצלול ותמצא את הגרגרים

כמו בשפת המקור של הגברת שבו במקום מציעה למימון לצלול בתוך המרק כדי למצוא את מבוקשו, גם בתרגום לעברית המענה שלה מדגים את אחד המימדים של היכולת הוורבלית שהזכרנו קודם שהוא המקוריות והיצירתיות, אבל שלא כמו בשפת המקור התרגום לעברית מאבד בדרך את החן המיוחד של החרוז שגם הוא נעשה בשליפה ואני מותיר בידיכם את ההחלטה על מידת הכישרון ומיומנויות השפה שנדרשים כדי לתת מענה מיידי, מקורי ושנון והכל בחריזה טבעית ולא מאולצת.

חידושי הלשון של דוד משה
בלקסיקון השפה המרוקאית שבה דיברו הורינו כמות הערכים שהתייחסו למונחים רפואיים הייתה דלה ביותר ודי היה באצבעות יד אחת כדי למנותם, וכך שלל ההתמחויות המקצועיות של רופאים שאנחנו מכירים מהזמן המודרני, למן האורטופד והקרדיולוג ועד הפסיכיאטר והפסיכולוג הסתכמו למונח אחד ויחיד שהוא רופא (טְבֵּיבּ).
והנה באחד הימים תוך כדי שיחה שהתנהלה בשפה המרוקאית, דוד משה ז”ל היה צריך לספר משהו על פסיכיאטר.
מי שהכיר את דוד משה בחייו זוכר אותו כאדם חסכן במילים ששפת דיבורו ישירה ונטולת מניירות וכך גם התרגום שהוא אילתר בו במקום למונח פסיכיאטר, “טְבֵּיבּ דְלְְעְְקְְל”.
“טְבֵּיבּ” כפי שציינו קודם פירושו “רופא” ואילו “עְקְל” פירושו מוח או שכל, ומכאן שלדידו של דוד משה הפסיכיאטר אינו אלא “רופא מוח”  או “רופא שכל” והרי לכם חידוש לשוני פרי מוחו של הדוד היקר.

ומשפט קצר לסיום
מבלי להמעיט בערכם ובכישרונם של סופרים ומשוררים אני מעז להעלות השערה שאחת הסיבות שבגללה הורינו לא הרבו לעסוק בכתיבת שירה היא כנראה בגלל שהם דיברו שירה. השיח היומיומי שלהם היה מתובל בניבים, משלים וחרוזים שבמקומות אחרים אפשר לפגוש בעיקר בספרי שירה.

אילן היוחסין

תוכן העניינים:
פניה נרגשת מאבות השושלת
מאילן בודד למטע שלם
לפני שמטפסים לאילנות
אילנות היוחסין
♦  כל האילנות
משפחת הכהן סקלי
משפחת בן שושן
משפחת מרציאנו
משפחת בנחמו
משפחת בן גיגי
משפחת מרעילי
משפחת בן סולטן
משפחת ענקונינה
משפחת בן נעים
משפחת בן סעדון
משפחת תורג’מן
משפחת אזולאי (מאוג’דה)
קצת סטטיסטיקה וגם קוסם לימי הולדת%d7%a9%d7%95%d7%a8%d7%a9%d7%99%d7%9d-jpg
סיפור מהחיים או בדיחה שרק דבדובי יכול להבין

 

 

 


פניה נרגשת מאבות השושלת

הצלחנו אמנם לנטוע מטע גדול אבל במרחב שבו, נותר מקום לאילנות רבים נוספים מבין קהילת יהודי דבדו שטרם ניטעו, וכאן המקום להציג פנייה פיוטית נרגשת של אבות השושלת אל צאצאיהם בני הדורות שלנו.
אם התצוגה אינה זמינה לחץ כאן 

 

מאילן אחד בודד למטע שלם

הספר Une nouvelle Seville en Afrique du nord – histoire et genealogie des Juifs de Debdou שהודפס בקנדה הוא סיכום של מחקר גניאולוגי שבו היו שותפים הרב אליהו מרציאנו, המזרחן נחום סלושץ, אלברט בן שושן, מוריס לקייר ומולאי אבדלחמיד.
חלקו השני של הספר שנכתב ע”י הרב מרציאנו שימש אותנו כבסיס לבניית אילנות היוחסין שבהמשך והוא כולל את רשימת בתי האב של יוצאי דבדו לפי המשפחות הראשיות שחיו בדבדו ופזורותיה
כשהתחלנו הכוונה שלנו הייתה להתמקד בענף הבודד של Dar Aouz Eregba באילן של הכהן סקלי ומכיוון שעם הזמן עמדנו על כך שבעצם ברובו הגדול האתר שלנו הוא אתר מורשת של קהילת יהודי דבדו ופזורותיה (ולא רק הכהן סקלי) החלטנו להרחיב את הגדרת האילן שלנו ל“אילן היוחסין של קהילת יוצאי העיירה דֶבְּדוּ“.
קיבלנו אילן מסועף ומרובה ענפים אותו רצינו להעלות לאתר כקובץ pdf על מנת שנוכל לעיין ולשוטט בו ובבוא העת כשנרצה בכך נוכל גם להדפיס אותו, אלא שאז גילינו שקשה יהיה לנווט ולהתמצא בתרשים כל כך מסועף (שכיום מונה יותר מ- 4000 נפשות!) ושגם ההדפסה שלו לא תהיה פשוטה.
הברירה הייתה להפריד את ענפי האילן הגדול וליצור מכל אחד מהם אילן משלו וכך במקום אילן אחד בודד שבו כל ענף מייצג משפחה קיבלנו “מטע” שבו כל אילן מייצג משפחה מסוימת.
אם נדמיין מטע שבו עצי פרי מסוגים שונים, במטע שלנו רוב העצים הם נניח עצי תאנה שכל אחד מהם מייצג אחת ממשפחות הכהן סקלי כמו סבאן, רזיגא, זאגורי… עצי תות שכל אחד מהם מייצג אחת ממשפחות מרציאנו כמו להרהר, בן עקו…וכך לגבי משפחות בן שושן ובנחמו ויש גם סוגי פירות כמו אלה שמיצגים את משפחות מרעלי ובן סולטן שמכל אחד מהם יש ארבעה או שלושה עצים ואפילו כאלה שמהם יש במטע שלנו עץ אחד בודד. שורשי האילנות שהעלינו נטועים בימים שלפני ה”רילוקיישן” של יהודי דבדו לאחר החלת שלטון החסות הצרפתי ובחלק מן האילנות הענפים מגיעים עד לימינו אלה.
סיכומו של דבר התחלנו ב “אילן יוחסין של משפחת Aouz Eregba” המשכנו ל “אילן היוחסין של הכהן סקלי” וכעת אנחנו מדברים על “מטע אילנות היוחסין של קהילת יהודי דבדו ופזורותיה”, שהוספנו בו גם את צאצאי בני משפחת אזולאי מאוג’דה שבהם נוצרו קשרי נישואין עם משפחות מיוצאי דבדו.

 

לפני שמטפסים לאילנות

• מקורם של כל האילנות הוא בבתי האב המופיעים בספר Histoire est Genealogie des Juifs de Debdou ומידע שהשלמנו מפי “זקני הדור” שעוד אתנו.
• אילנות היוחסין מוצגים לפי הכינויים המשפחתיים של היהודים בדבדו עפ”י החלוקה בספרו של הרב מרציאנו.

• בחלק מן האילנות מגיעים הענפים עד לימינו אנו ובחלקם מכילים רק את הנפשות המופיעות בספר ומי שיש בידו מידע שקושר נפשות המופיעות באחד מן האילנות לאלה של ימינו ומעוניין בהשלמת האילן ירשום את כתובת המייל והטלפון בתיבה “צור קשר” ואנו נשוב אליו.
• כדי להקל על הניווט בתוך התרשימים פיצלנו את האילנות שבהם יש מספר דורות גדול לשני תרשימים כך שהאחד מכיל את הדורות הראשונים והאחר את הדורות הבאים.
• מתוך הענפים המשפחתיים המופיעים בטבלאות שבהמשך הוכנו עד כה אילנות יוחסין לענפים שכינוייהם מודגשים בטבלה.
• על מנת לצפות בתרשימים שבהמשך נדרשת התקנה של תוכנת adobe reader.
כדי לנווט ולהתמקד באזור מסוים של קבצי ה PDF של אילנות היוחסין יש להשתמש ב-zoom או אם הוא אינו מופיע לעבוד לסירוגין עם סרגל הגלילה האופקי והאנכי ובגלגל העכבר עד אשר מתמקדים באזור הרצוי.
• בכל הטבלאות שבהמשך התרשימים שהוכנו עד כה הם לענפים שכינוייהם בטבלה מודגשים.
• כפי שאפשר לראות בתרשים המופיע בענף של דאר Aouz Eregba אדם יכול להיות משויך למספר אילנות.

 

אילנות היוחסין:

משפחה ראשית  ענפים שלהם הוכנו אילנות יוחסין
הכהן סקלי

AkouchAouz Eregba, Asaban  Benmshish
  BenzahourBoukaâva, Boussetachmien
 L’bitiwiL’hidaL’kohenL’magrod 
L’mokhaletL’ougzalMhigenM’khelef
NaâsNeffahOughrabaRéziga
   TamarZagouri
   
בן שושן  BzizChoulilefMrika 
   
מרציאנו   Ben AkoL’herherMchicho L’himmer 
   
בנחמו  H’kika, Tababa ,    Zaroual,    Fofo,      Bar Refael 
   
בן גיגי L’âsidi
   
מרעלי Ben Chemkha, Zemana
 משפחות אחרות  
סולטןבן נעים  
תורג’מןבן סעדון, Tordjman
 ענקונינה Zgiuor 
אזולאי* ראה הערה                                      Azoulay

*את משפחת אזולאי מאוג’דה שאיננה מיוצאי דבדו הוספנו לטבלה בשל קשרי נישואין שנוצרו עם הענפים Fofo ו- Bar refael של משפחת בנחמו. 


 

1. משפחת הכהן סקלי – Hacohen Skali

חותם ” הקהל הקדוש אשיביליה” מהמאה ה-14 המוצג במוזיאון ישראל

◊ גירוש סביליה
ההיסטוריון והמזרחן זאב הירשברג (“תולדות היהודים באפריקה הצפונית”) וכך גם ההיסטוריון הרב יעקב טולדנו (“נר המערב”), סבורים שיהודים לא הגיעו למרוקו אחרי גירוש סביליה עירם של משפחת הכהן סקלי בספרד (גזרותת קנ”א), אלא רק אחרי גירוש ספרד של 1492 שהתרחש 100 שנים מאוחר יותר.
לעומתם הרב שלמה הכהן אצבאן (הרש”ך), שחקר  עפ”י בקשתו של המושל הצרפתי קפיטן דולו מתי התיישבו יהודים בדבדו, מספר בקונטרס “יחס דבדו” שלאחר שחקר שטרות קנין ומכירה עתיקים, שטרי כְּתוּבָּה, תקנות שתקנו חכמי מדבדו וניתח את לשונם של בני הקהילה, הגיע למסקנות שהכהן סקלי הגיעו למרוקו מסביליה בזמן גזרות קנ”א והם “קראו שם העיר סביליא ע”ש המקום אשר נגלו ממנו, להיות להם לזכרון”.
מסקנתו של הרש”ך מקבלת חיזוק משטר בוררות שנכתב בשנת 1730 שבו דבדו מכונה בפיהם של הפוסקים בשם סביליה ולא בשמה מספר פעמים. (השטר ותרגומו מופיעים בדף “דבדו” שתחת הקטגוריה “ציוני דרך”). הרש”ך מעלה את האפשרות ש”בזמן ההוא הייתה מחלוקת בין הערבים וברברים עם הספרדים, וכשגלו היהודים מעיר סיבילייא קבלום הערבים בסבר פנים יפות והניחו להם לבחור לשכון במקום אשר ירצו”.
למסקנה של הרש”ך יש ראיה ברורה ממכתב ששלחו ראשי הקהילה לחכמי פאס, “..זאת לדעת רבותי קרוב למאה שנה משיצאו אבותינו מדבדו…ובשנת ת”ן חזרנו בפקודת המלך ירום הודו לדבדו…וכעת נספר לכבודכם פרשת בית הכנסת הנ”ל, אבותינו ספרו לנו ששם היו אבות אבותינו מתפללים כאשר קהילת דבדו הייתה רבתי …”. ממכתב זה עולה כי בשנת ש”ן (1590) עזבו יהודי דבדו את הקהילה ובשנת ת”ן (1690) שבו אליה, ואם נניח שיהודים חיו בדבדו לפחות חמישים שנה בטרם עזבו אותה בשנת 1590 הרי שיהודים התיישבו בדבדו לפני שנת ש’ (1550).
בעת הגירוש של שנת קנ”א, הפליגו יהודי סביליה מנמל קדיז למרוקו והתיישבו בעיר פס וככל הנראה הם עברו לדבדו אחרי הפרעות בפס של שנת 1465.
במאה ה-18 עברום חלקם של יהודי דבדו ובהם בני משפחת הכהן סקלי מדבדו לאלג’יריה ובמחצית השנייה של המאה ה-19 עלו רבים מבני הכהן סקלי לארץ ישראל.
בראשית המאה העשרים עם החלת הפרוטקטורט הצרפתי, התחילו בני הכהן סקלי לעזוב את דבדו ליישובים אחרים (אוג’דה, לעיון, תאוורירת…) ועם הקמת מדינת ישראל החלו לעלות אליה.
רוב בני המשפחה שלנו עלו לארץ בגל העלייה של 1956 ולאחר שהות קצרה ביישובים אחרים התרכזו ברובם בירושלים.
המצגת מהיציאה לגלות ועד העלייה לארץ מתארת את מסע הנדודים של משפחת הכהן סקלי מירושלים של ימי המקדש ועד ירושלים של ימינו והמפה שלהלן את מסלול הנדודים מאז גזרות קנ”א.



◊ מקורו של השם
מספר גרסאות למקורו של  הכינוי סקלי
, הגרסה הראשונה היא זאת של רבי שלמה הכהן צבאן (הרש”ך) קושרת את הכינוי סקלי ללגימטריה שלו (200) שמתאימה למילה “צדוק” שהוא הכהן שכיהן במקדש בגבעון שעל פי הנאמר בספר יחזקאל רק צאצאיו ראויים לכהונה גדולה, עפ”י פירוש זה השם סקלי בא לציין “כהנים מבני צדוק”.
לפי גרסה שניה בימי הביניים הייתה בסביליה שבספרד, מקום יישובם של בני משפחת הכהן סקלי תעשייה לעיבוד של חוטי זהב, והיהודים קראו לחוט המעובד סקלי סביליאני, לפי דעה זאת כהן – סקלי הוא כהן יקר וטהור כמו חוט הזהב המבריק ביופיו וזוהרו.
הגרסה השלישית מספרת כי אחרי חורבן בית שני, הגלה טיטוס את הכהנים מיהודה לסיקיליה שבאיטליה, ממנה הם נדדו למרוקו. הכינוי סקלי נוסף לשמם כדי לציין שכהנים אלה הגיעו מסיקיליה.
ענפים משפחתיים: משפחת הכהן סקלי נחלקה ל- 43 ענפים משפחתיים שלהם הכינויים הבאים.

Barmalil   Aryaïch Archidi  Aouz Eregba  Akouch
Benmchich Benisrael Bendaoud Benbouzi Ben Chmouel
D’aresther chmien Bousseta Boukaâva Benzahour
L’aâjyal Hamiza Enbouz Elbouz D’cheich
L’hida Leknouch Lefsoukh Lebagdadi L’bitiwi
Mhigan L’ougzal  L’mokhalet L’magrod L’kohen
Oughraba Ouga Neffah Naâs M’khelef
Tjaja Tamar Saban Roubin Réziga
Zagouri benZamila Tsfia’h Tmiss

 

1.1: Akouch – דאר עקוש
מקור השם הוא כנראה בהיותו של ראש המשפחה בעל אופי “עקשן” כך הוסבר לי ואני מוסיף כאן פרשנות אישית משלי לשם.
בילדותי גרתי בשכונת מקור חיים בירושלים (שיש מי שקראו לה דבדו הקטנה) ואני זוכר היטב את משפחת דאר עקוש שגרו קרוב אלינו באמצע הדרך לבית הכנסת שרוב מתפלליו היו ממשפחת הכהן סקלי.
כשנודע לי לראשונה שמקורו של השם “עקוש” הוא בתכונת אופי של “עקשנות” התקשיתי לקבל את זה כי המשפחה שזכרתי יכולה להיות סמל לדרך ארץ, נועם הליכות, שלווה ורוגע ותכונות אופי אחרות שלמראית עין אינן דרות בכפיפה אחת עם “עקשנות”.
אבל בהרהורים של מחשבה שנייה שעלתה אצלי היו גם היו דברים שיכולים להתקיים רק בסביבה של עקשנות בדרגה גבוהה. אבי המשפחה אברהם (עמי ברהים) ז”ל שנהג מעת לעת לגזור על עצמו צום מצאת השבת ועד צאת השבת שלאחריה ! או הבן מרדכי (מריטך) ז”ל שאינני זוכר אדם בוגר אחר שסבל כל כך בימי הצום של יום הכיפורים ובכל זאת תמיד השלים את הצום עד תומו.
מתעקשים גם כשהדרך להשגת המטרה קשה ובד בבד נוהגים בדרך ארץ ובצניעות רבה.
לצפייה באילן היוחסין Dar Akoush דורות 1-8 לחץ כאן   

 

1.2: Aouz Eregba – דאר עוואז’ ארגבא
(מופיעה בתחתית הדף לחץ כאן כדי להגיע אליה)


1.3:  Benmshish – דאר בנמשיש

המזרחן והחוקר נחום סלושץ מזכיר את משפחת בנמשיש בחוברת שכתב על “יהודי דבדו”. הרב מרציאנו כותב גם כי משפחת דאר אנפאח “מתייחסת למשפחת משיש”.
לצפייה באילן היוחסין Dar Benmshish דורות 8 – 1 לחץ כאן  


1.4:  Benzahour – דאר בן זָהוּר
אחד מהענפים הקדומים של משפחות הכהנים בדבדו שלאחר גזרות קנ”א הגיעו לאלג’יריה ומשם לדבדו. ר’ יהודה הלוי הקדיש שירים לכבודו של אחד מאבות המשפחה הרב נחמן בן זהור. “אנשי תורה ומעלה היו בני משפחת בן זהור וגם אנשי שררה וגבורה….ר’ יצחק בן זהור נתן הון רב על מנת לשחרר יהודי מבית הסוהר” (ציטוט של הרב מרציאנו מתוך “מעלות לשלמה” של הרב שלמה הכהן צבאן). מן העיירה דבדו עברו בני משפחת בן זהור לאוג’דה, פאס, מליליא, לעראייש ואוהראן (יחס דבדו- הרב מרציאנו).
לצפייה באילן היוחסין Dar Benzahour דורות 9 – 1 לחץ כאן 


1.5:  Boukaâva – דאר בוקעבה
לצפייה באילן היוחסין דורות 4 – 1 לחץ Dar Boukaâva


1.6: Bousseta – דאר בּוּסְּתָא
מקורו של בוסתא שהפירוש שלו הוא בעל השש הוא כנראה במספר ילדי משפחה שנולדו עם שש אצבעות. שתי נשותיו של סבא שלנו דוד הכהן מדאר עוואז’ ארגבא נקראו בשם עווישא ואחת מהן היא דור 5 בענף בוסתא (ראה תרשים למעלה). שני האחים שלה משה ויצחק הכהן נרצחו באוטט ע”י ערבים באישון לילה של ליל שבת כ”ג באלול תרפ”ב.(1923) ומספרים עליה שלאחר רצח שני אחיה היא הביאה לסבא דוד את הסבתא עווישא האחרת כדי שיתחתן ויביא אתה את יתר ילדיו.
משה ויצחק הי”ד נרצחו במרוקו באותו הלילה ורצה הגורל שאורי ויצחק צאצאיהם יפלו בקרב במלחמת לבנון באותו היום ובגזרה סמוכה ואף יקברו באותה באותה שורת קברים שבהר הרצל. (קרא בדף “נפלו על מזבח המולדת”)
שמעון הכהן סקלי ז”ל בנו של משה הי”ד שהיה אחד מבני המשפחה האחרונים של הדור החמישי נפטר בחודש אדר תשע”ח בגיל 102 שנים. (אמו רחמה נפטרה בגיל 104).
לפי הרב מרציאנו משפחת דאר בוסתא מיוחסת לרבי דוד הכהן “ארבי לקביר” הראשון משפחות דאווד ממייסדי הקהילה בדבדו.

לצפייה באילנות היוחסין
דורות ראשונים  5 – 1 לחץ Bousseta 1- 5
דורות 8 – 5 משה הכהן לחץ Moshe        דורות 6 – 5 מרדכי הכהן לחץ Mordechai
דורות 7 – 5 יהודה הכהן לחץ Yehuda     דורות 6 – 5 יצחק הכהן לחץ Yitshac
דורות 11 – 5 עווישה לחץ Aouisha
 (המשכו של הענף היוצא מעווישה הוא הענף של דאר עוואז’ ארגבא)

 

1.7: chmien – דאר שמיען
כינוי המשפחה הוא על שמו של ראש המשפחה ר’ שמעון.
קשורים לענפים של דאר עקוש ודאר לביטווי.
לצפייה
באילן היוחסין Dar chmien דורות 6 – 1 לחץ כאן  

 

1.8:  L’bitiwi – דאר לבטיווי
לצפייה באילן היוחסין דורות 4 – 1 לחץ Dar L’bitiwi


1.9:  L’hida – דאר לחידא
לצפייה
באילן היוחסין דורות 8 – 1 לחץ Dar L’hida


1.10:  L’kohen – דאר אלְכֹּהֵן
אני זוכר את עצמי כילד שומע לא פעם מפיהן של נשות המשפחה את האמירה “ליִֹהוֹד רוֹהוֹם ז’ַאיֵין” שפירושו היהודים מגיעים, זה היה לקראת הגעתם של המתפללים מבית הכנסת לאחר תפילות השבת והחג. כבר אז כילד היה לי קצת מוזר שמי שהן בעצמן יהודיות מכנות יהודים אחרים “היהודים” כאילו היו בני דת אחרת.
והנה עכשיו מי שהם עצמם כהנים מכנים כהן אחר בכינוי “הכהן” כאילו היה הכהן היחיד בעיירה והם עצמם אינם כהנים. נראה שהכבוד הוא המכנה משותף לשתי הדוגמאות.
סוג של פניה בגוף שלישי לאדם או לאנשים אותם מכבדים הוא כנראה מקורו של הכינוי “הכהן”.
לפי הרב מרציאנו דאר אלכוהן “מתייחסת לדאר סבאן ודאר מכילף”.
לצפייה באילן היוחסין Dar L’kohen דורות 7 – 1 לחץ כאן  

 

 

1.11:  L’magrod – דאר למגרוד
שניים מבני הדור השני של האילן של דאר למגרוד שירתו בלגיון הזרים של צרפת ויוסף בן הדור השלישי שבאילן היוחסין היה כנראה הראשון מבני הכהן סקלי ויוצאי דבדו בכלל שנפל על הגנת המולדת ישראל.
לצפייה באילן היוחסין Dar L’magrod דורות 5 – 1 לחץ כאן 

 


1.12:  L’mokhalet – דאר למוכאלט
עפ”י המילון למרוקאית יהודית (חנונה מרכוס) כלוּטָא פירושה ערבוב וההסבר שקיבלתי מפי הרב אליהו מרציאנו למקורו של השם נובע מהיותם של בני המשפחה ידועים כמי שידם בכל. “כמ בכלוטה של פסח שיש בה הכל ובקטן” כך כנראה בני המשפחה היו מעורבים בעניינים רבים.
הקשרים המשפחתיים של דאר מוכאלט הידועים לנו לענפים אחרים הם לדאר עוואז’ ארגבא ולדאר אנפאח וצאצאים מבני הענפים האלה עשויים להופיע גם בתרשימי האילנות האחרים.
לפי הרב מרציאנו משפחת דאר למוכאלט מיוחסת לרבי דוד הכהן “ארבי לקביר” הראשון משפחות דאווד ממיסדי הקהילה בדבדו.

ואם כבר אנחנו בעניין של קשרים משפחתיים כאן המקום להודות לבן המשפחה מדאר מוכאלט האדון הנכבד יעקב הכהן סקלי (דיז’נא) מהעיר רחובות שנכונותו ומסירותו לענין המורשת בשילוב הידע האנציקלופדי שהוא נושא עמו תרמו תרומה משמעותית לאתר בכלל ולמדור אילנות היוחסין בפרט.
לצפייה באילנות היוחסין דורות 8 – 1 לחץ כאן

 


1.13:  L’ougzal  – דאר לוג’זאל
לצפייה
באילן היוחסין דורות 6 – 1 לחץ Dar L’ougzal


1.14:  Mhigen – דאר מְחִיגְן
לפי הרב מרציאנו משפחת דאר מחיגן מתייחסת למשפחת מכילף.
לצפייה באילן היוחסין
Dar mhigen דורות 7 -1 לחץ כאן                        

 


1.15:  M’khelef – דאר מכילף
לצפייה באילן היוחסין Dar M’khelef דורות 5 – 1 לחץ כאן  


 

1.16:  Naâs – דאר נאאס
לצפייה באילן היוחסין דורות 6 – 1 לחץ Dar Naâs



1.17:  Neffah – דאר אנְּפָאח
בביקור אצל דוד כהן מדאר אנפאח שגדל וחי בדבדו הוא סיפר לי שמקורו של השם “נפאח” הוא באבי הענף סבו דוד שנהג לפזר טבק על גב האגודל לכל ארכו עד כף היד ואז בתנועת משיכה של האף על גב האגודל להסניף מלוא החופן טבק.
לצפייה
באילן היוחסין דורות 8 – 1 לחץ Dar Bennafah

 


1.18:  Oughraba
 – דאר אוּגְ’רַבַה
לצפייה באילן היוחסין דורות 4 – 1 לחץ Dar Oughraba


1.19:  reziga – דאר רְזִיגָא
לצפייה
באילן היוחסין Dar Benreziga דורות 9 – 1 לחץ כאן  


1.20:  Asaban – דאר אסבאן
פירוש המילה סבאן היא כובס ולפיכך חשבתי תמיד שמקורו של הכינוי שהוצמד לענף המשפחתי הזה הוא שכנראה זה היה עיסוקו של אחד מאבות המשפחה. לפני זמן מה נתקלתי בהסבר אחר לפיו בני המשפחה נקראו בכינוי הזה משום שאחד מאבות המשפחה שאולי הקפיד מאד בענייני ניקיון היה נוהג לכבס את בגדיו הרבה, או אז הבנתי את הטעות שלי. אמנם בלעיון ממנה באתי היה מי שכונה אסְבָּאגִ’י – הצָבָּעִי (שאני עדיין זוכר את המצבעה שלו בפינת הרחוב שבה היה צובע צמר ואולי שטיחים), אבל לא סביר שהיו מכבסות ומכונת הכביסה הייתה קערה גדולה עשויה פח (בָּסִינָה) וקרש כביסה גלי שכל אישה החזיקה בביתה.
האסוציאציה המיידית שלי לשמע השם אסְּבַּאן היא תמונתו של הרב שלמה הכהן סקלי (הרש”ך) שהייתה תלויה במרבית הבתים שאני זוכר וכמובן בבית שבו גדלתי וכשהזכירו אותו זה תמיד היה בהדרת קודש.
אחד מצאצאיו של הרב שלמה הכהן הביא לידיעתי שבכל כתביו נהג הרש”ך השני לחתום את שמו באופן הבא: כהן-אצבאן סקלי (צדי מבוטאת כסמך)

לצפייה באילן היוחסין דורות 1-8 לחץ  Dar Asaban 1-8
לצפייה באילן היוחסין דורות 8-15 לחץ  Dar Asaban 8-15

 


1.21:  Tamar – דאר תאמר
לפי הרב מרציאנו הכיוני תאמר הוא על שמה של אם המשפחה שהייתה צדקת גדולה. (סעידה דיתאמר מהדור השני של האילן הייתה אשתו של אברהם הכהן סקלי מהדור הרביעי של האילן של דאר עוואז’ ארגבא) 
לצפייה באילן היוחסין דורות 7 – 1 לחץ DarTamar


1.22:  Zagouri – דאר זאגורי
לצפייה באילן היוחסין Dar Zagouri דורות 9 – 1 לחץ כאן 

 


1.2:  Aouz Eregba – דאר עוואז’ ארגבא
כפי שכבר סיפרנו מקורו של הכינוי עוואז’ ארגבא שפירושו עקומי הצוואר הינו בעקמומיות הצוואר של בני המשפחה שכנראה בשל קומתם הגבוהה התהלכו בצוואר מוטה (ראה תמונה). לפי הרב מרציאנו  דאר עוואז ארגבא מיוחסת לרבי דוד הכהן “ארבי לקביר” הראשון משפחות דאווד ממיסדי הקהילה בדבדו.
דוד הכהן בן הדור ה-5 באילן הדורות מהענף המשפחתי Aouz Eregba נישא לעווישא הכהן מהענף של Bousseta ויחד הם מביאים את הילדים  אהרן, אסתר,תמרה, אברהם ויוסף (שאצלנו קרוי סבא יוסף). רצח שני אחיה משה ויצחק של הסבתא עווישה בשנת 1922 השפיע עליה קשה כל כך שהיא זאת שביקשה את סבא רבא דוד לשאת אישה נוספת כדי להמשיך ולהביא אתה ילדים נוספים.
עם אשתו האחרת שאף שמה היה עווישה הוא מביא את הילדים משה, שלמה, יעקב, יהודה ומרים.

כאשר יהודי דבדו עברו ליישובים אחרים בימים שלאחר החלת השלטון הצרפתי (1912) התיישבו בני המשפחה ברובם באוג’דה ובלעיון.
מרבית בני המשפחה עלו ארצה בעלייה של 1956 ומיעוטם בשנת 1948 והם התיישבו בירושלים ועכו.
האילנות המוצגים בענף זה הם:
דורות 6 – 3 עוואז’ ארגבא (מסומן בכחול בתרשים)
דורות 10 – 6 לכל אחד מהבנים של דוד הכהן.
חלק מבני המשפחה יופיעו גם באילנות של משפחות בוסתא, בטיווי, מוכאלט, מחיגן ומרציאנו.
לצפייה
באילנות היוחסין
דורות ראשונים 6 – 3 מצד עוואז’ ארגבא לחץ Aouz Eregba
דורות ראשונים 8 – 1 מצד בוסתא לחץ Bouseta
דורות ראשונים 7 – 4 מצד לבטיווי  לחץ L’btiwi
דורות 10 – 6 יוסף הכהן לחץ Yosef        דורות 11 – 6 אברהם הכהן לחץ Avraham
דורות 11 – 6 אהרן הכהן לחץ Aharon    דורות 9 – 6 יהודה הכהן לחץ Yehuda
דורות 9 – 6 שלמה הכהן לחץ Shlomo    דורות 10 – 6 משה הכהן לחץ Moshe
דורות 10 – 6 יעקב הכהן לחץ Yaakov     דורות 10 – 6 מרים מרציאנו לחץ Miryam

ענף אחר של דאר Aouz Eregba
דורות 12 – 5 יהודה וסעידה לחץ Yehuda1

1.2.1: האילן של סבתא זהרה – משפחת Ben sahkoun
מוצאה של סבתא זהרה אמנם איננו מדבדו אבל בהיותה אשתו של יוסף הכהן שהכנס לציון יובל שנים לפטירתו היה אחד הטריגרים העיקריים של האתר הזה נביא כאן גם את אילן היוחסין של הענף שלה. אילן קטן עם מעט מאד ענפים (שידועים לנו) שאנחנו נוטעים במטע האילנות של יוצאי דבדו לכבודה ולזכרה של אישה יקרה. 
סבתא זהרה מדור 6 שייכת למשפחת Ben sahkoun שהגיעה לאוג’דה מאזור מליליה. 
על אף שנכון לעכשיו יש בידינו מעט מאד רשומות והמידע על הענף הזה דל מאד מצאנו לנכון להציג אותו.
בתרשים האילן מופיעות אצל דוד יוסף האח של סבתא זהרה שלוש בנות בשם אליס, וזאת אינה טעות אלא ידו של גורל אכזר שקטף בזאת אחר זאת את שלושת בנותיו שכל אחת מהן נקראה על שם הקודמת לה.
לדאבוננו כל מה שידוע לנו על בנותיו של הדוד הוא שהשתיים הראשונות נפטרו בעודן פעוטות והבת השלישית ששמה היה ססיל נפטרה בגיל 4-5 לערך.

לצפייה באילן היוחסין בן סחקון דורות 6 – 1 לחץ Ben sahkoun

 

קצת סטטיסטיקה וגם קוסם  לימי ההולדת

מכיוון שזהו הענף המשפחתי שלנו היו לנו באופן טבעי יותר נתונים שאפשרו לנו מבט מזווית קצת שונה מזו שבה רגילים לצפות באילנות יוחסין וקצת הופתענו מהממצאים הסטטיסטיים שנגלו לנו.
לצורך הסטטיסטיקה שלנו בחרנו רק את משפחות הצאצאים של יוסף וזהרה הכהן מהדור השישי (להלן הצאצאים) והסתפקנו בבחינה של תאריכי לידה בלבד.
ל- 292 מתוך כלל הצאצאים של סבא יוסף וסבתא זהרה יש באילן היוחסין מידע על תאריכי לידה והניתוח הבא מתייחס רק אליהם.
50 ימים מימות השנה הם ימים שבהם שני אנשים חוגגים את יום הולדתם.
 17 מימות השנה הם ימים בהם שלושה אנשים חוגגים את יום הולדתם.
  שלושה מימות השנה הם ימים בהם ארבעה אנשים חוגגים את יום הולדתם.
  יום אחד (7 בינואר) שבו חמישה אנשים חוגגים את יום הולדתם.
והסיכום של כל זה מביא אותנו לתופעה המעניינת לפיה …..
 168 מתוך 292 שהם 57.5% !!! מהצאצאים חוגגים את יום הולדתם במקביל לצאצא אחר. (ביניהם 7 זוגות תאומים ושלישייה אחת).
ובאשר ללידות עצמן:
 24.3 לידות בממוצע לחודש.
הבֶּייבִּי בּוּם של משפחת הכהן סקלי מתרחש בחודש אוגוסט שבו מספר הלידות גדול פי 1.4 מממוצע הלידות לחודש ופי 2 !! ממספר הלידות שהתרחשו בחודש פברואר שבו מספר הלידות הנמוך ביותר.
וגם קוסם בהפתעה  
וכמו בימי הולדת גם אנחנו הזמנו קוסם שאמנם לא יודע להפריח יונים ולעשות את הקסמים הרגילים, אבל הוא יודע לעשות דברים שקוסמים אחרים לא יודעים.

אם תגידו לו באיזה תאריך אתם חוגגים את יום ההולדת הוא מיד יגלה לכם  מי עוד מבני השושלת של סבא יוסף וסבתא זהרה חוגג את יום ההולדת שלו באותו תאריך, וגם אם סתם מתחשק לכם לדעת מי חוגג יום הולדת בתאריך מסוים הוא יֶעָנה ברצון.
אז אם גם אתם סקרנים לראות את הקוסם הזה כל שעליכם לעשות הוא  ללחוץ כאן
(אם הוא יכתוב לכם משהו כמו “הפוך עריכה לזמינה” תקליקו בבקשה:  1. קובץ    2. בתפריט שנפתח קליק על “מידע”     3. הפוך עריכה לזמינה
כל מה שעליכם לעשות הוא להכניס במשבצת המתאימה תאריך לידה (לפי ההנחיות הכתובות) והוא יגלה לכם למי עוד יש יום הולדת באותו תאריך. 
(כרגע הוא יודע לעשות את זה רק במחשב שולחני ולא באייפד ויכול להיות שזה לא יעבוד בגרסאות ישנות של אופיס)

 

 

2. משפחת בן שושן – Ben Sousan

לפי הרב מרציאנו המסתמך על דבריו של הרב יששכר בן סוסאן (בהקדמה לתיקון יששכר) מוצאה של משפחת בן שושן הוא משבט בנימין ומקורו של השם הוא בשושן הבירה משם כנראה היה מוצאם כן מספר לנו הרב מרצינו כי “בני המשפחה בדבדו דקדקו לכתוב אך ורק בן סוסאן, ולא שושן”.
בספרד התיישבו בני משפחת בן שושן בעיר טולדו. על ההיסטוריה של היהודים בטולדו ובהם בני משפחת בן שושן אפשר לקרוא כאן.
לאחר גירוש ספרד הם הגיעו למרוקו והתיישבו בדבדו. לאחר החלת שלטון החסות הצרפתי עברו בני המשפחה לאוג’דה ולתאוורירת.
אחרון היהודים בתאוורירת יעקב בן שושן נרצח ע”י ערבים לאחר מלחמת ששת הימים ותשע שנים קודם לאחר מלחמת קדש נרצח נכדו דאוד די בן דאוד.

ענפים משפחתיים: 12 ענפים משפחתיים שלהם הכינויים הבאים.

Boussabaniya Bentana Ben Shimon Ben béridi Ben âlou
Manina Douïeb Choulilef Bziz Brihem
Soussan Mrika

2.1:  Bziz – דאר בזיז
לצפייה באילן היוחסין Dar Bziz דורות 5 – 1 לחץ כאן  


2.2:  Choulilef – דאר כולילף
לצפייה באילן היוחסין Dar Choulilef דורות 5 – 1 לחץ כאן  


2.3:  Mrika – דאר מריקה
לצפייה באילן היוחסין Dar Mrika דורות 5 – 1 לחץ כאן  

 

 

3. משפחת  מרציאנו – Marciano

מקורו של השם מרציאנו (מספרדית murciano) הוא בשם העיר מורסיה שבספרד שבה הם היו קהילה גדולה וממנה גורשו.
קצת על העיירה מורסיה ויהודיה
מורסיה היא עיר הבירה של  ממלכת  מורסיה לשעבר שוכנת בדרום מזרח ספרד על גדות הנהר סֶגוּרָה ומרוחקת כ- 500 ק”מ מזרחית מסביליה. הממלכה הוקמה ע”י עבד אל רחמן השני אמיר קורדובה ונלקחה לראשונה מהמוסלמים  בתקופת שלטונו של פרדיננד השלישי מקסטיליה בשנת 1243.
לאחר מרד של המוסלמים נכבשה מחדש על ידי ג’יימס הראשון מלך אראגון, שהעביר אותו לקסטיליה בשנת 1265. בין אלה שסייעו למלך בכיבושו את האזור היו יהודה דה לה  קבאלריה  שהלווה כסף כדי שחיל הים יוכל להצטייד למלחמה נגד המוסלמים ואביו יהודה בונסניור שניהל את המשא ומתן עם המוסלמים על כניעתם והיה גם מתרגם של מסמכים ערבים בספר ממלכה. פקידים יהודים בממלכת אראגון נפגשו עם פקידים יהודים בממלכת קסטיליה בעיירה ובשנת 1292 מילא משה בן טוריאל מקסטיליה תפקידים אדמיניסטרטיביים חשובים שם.

אלפונסו העשירי מקסטיליה (1284 – 1252) חתנו של ג’יימס הראשון, הקצה רובע מיוחד לקהילה היהודית והורה במפורש שיהודים לא יתגוררו בקרב הנוצרים. עם זאת, בעת התיישבותם קיבלו יהודים שונים נכסים ברובע היהודי וגם בעיירה עצמה, כמו כן הוקצה אתר לבית הקברות היהודי.
לאחר שנקבעו תקנות היישוב, הוטל מס שנתי של 30 דינר על כל יהודי. היהודים נאלצו גם למסור מעשר ואת הביכורים של כל רכושם ועדרם לקתדרלה כפי שהיה מקובל בסביליה.
בשנת 1307 הופקדו סמכות השיפוט על המוסלמים בממלכת מורסיה על דון אייזק בן יעיש, היהודי האחרון שמילא תפקיד כזה.
לקראת סוף המאה ה- 14 פעלו כמה גובי מס יהודים בממלכה ובעיירה, ביניהם סולומון בן לופ, שהתיישב במיורקה לאחר 1378 אשר זכה להגנתו המיוחדת של מלך אראגון. בתקופה זו צוינו יהודי מורסיה בנדיבותם בגאולת האסירים ובהשתתפותם בסחר ימי וזה בנוסף לעיסוקיהם הרגילים בתחום המסחר, המלאכה והחקלאות. אף על פי שלא קיימים פרטים אודות התנהלות יהודי העיירה במהלך רדיפות 1391, הקהילה המשיכה להתקיים לאחר אותה תקופה.
כ -2,000 יהודים התפרנסו במגוון גדול של פעילויות. קשרים הדדיים קרובים נשמרו עם האוכלוסייה הנוצרית, ושניים מזקני הקהילה השתתפו בישיבות המועצה העירונית. לאורך המאה ה -15, יהודי מורסיה היו לרוב גובי מיסים, הן בממלכת מורסיה והן בעיירות אחרות הסמוכות והרחוקות.
בשנת 1488 סמואל אבולעפיה נלקח תחת חסותם של המלכים הקתולים במשך שנתיים בהערכה על שירותיו לכתר במהלך המלחמה בגרנדה. שלמה ב. מימון זלמתי הדפיס ספרים בעברית במורציה בשנת 1490.
למורסיה היו גם קונברסוס, שחלקם נותרו נאמנים ליהדות. היו  קונברסוס שנהגו להגיע למורסיה כדי לחזור ליהדות, מקרה אחד כזה מוזכר במשפט לה גרדיה ב 1490.
במורסיה פעל בית משפט לענייני אינקוויזיציה.
לאחר הגירוש
פרטים על עזיבת היהודים ממורציה בעת הגירוש אינם ידועים אבל ניתן לשער שהם עזבו מנמל קרטחנה הסמוך. לאחר גזרות קנ”א וגם לאחר גירוש של 1492 יהודי מורסיה ביקשו להגיע לארץ ישראל. קבוצה אחת התעכבה באיטליה וקבוצה שניה הגיעה לארץ ישראל ולסוריה (הרב מרציאנו מציין שיוצאי מורסיה שהגיעו לארץ ישראל ותורכיה שמם הוא מורסיה ולא מרציאנו). הקבוצה השלישית הגיעה לחופי אלג’יריה בסמוך לעיר אוראן שם הם התיישבו בתלמסאן תאדליסאת ומשם הם הגיעו לדבדו.
לאחר החלת שלטון החסות הצרפתי עברו בני המשפחה לאוג’דה ולתאוורירת.
מסע הנדודים של משפחת הכהן סקלי המתואר במצגת מהיציאה לגלות ועד העלייה לארץ מתאר ברוב חלקיו את מסע הנדודים של משפחת מרציאנו.

ענפים משפחתיים:  14 ענפים משפחתיים שלהם הכינויים הבאים

Ben Bibi Ben Aouïzer Ben Ako Alouga Ako
L’herher Bihi Ben Ychou Ben Yaza’h Belchguer
Ougnich Mchicho L’himmer L’khihel Limana

הערה: יש לשים לב לכך ששלושת הבנים של הדור השישי של משפחת בן עקו מתפצלים לשני ענפים. יוסף ממשיך את הענף של בן עקו ואילו הבן דוד הופך לאבי השושלת של להרהר.
3.1:  Ben Ako – דאר בן עַקוֹ  ומשפחת להרהר

לצפייה באילן היוחסין דורות 16 – 1 לחץ Dar Ben Ako
(יש לשים לב לפיצול בדור השישי לשני הענפים בן עקו ולהרהר)

3.2:  L’herher – דאר להרהר
את ששת הדורות הראשונים שעד לדור של דוד שהוא אבי שושלת להרהר אפשר לראות בתרשים למעלה של דורות 1-16 של משפחת בן עקו. 
לצפייה באילן היוחסין Dar L’herher דורות 16 – 6 לחץ כאן  


3.3:  Mchicho L’himmer – דאר להרהר
לצפייה באילן היוחסין Dar Mchicho L’himmer דורות 8 – 1 לחץ כאן  

 

 

4. משפחת  בנחמו – Benhamou

השם חמו הוא כנראה עיוות של השם חיים ולפי זה מקור השם בן חמו הוא בן חיים. הסבר אחר למקורו של השם הוא שהמילה חמו היא ראשי התיבות של שלוש השמות חנניה, מישאל ועזריה שהן דמויות מקראיות המוזכרות בספר דניאל אשר הושלכו לכבשן ע”י נבוכדנצאר לאחר שסירבו לעבוד עבודה זרה.
ענפים משפחתיים:
 
 18 ענפים משפחתיים שלהם הכינויים הבאים.

Ben Zagaï Ben Wawa Ben Sousso Bar Rafael Avida
Haron di Shmouel Fofo Dabib Bziza’h Bouz’ît
Sbata Salem Massôd Leekdim H’kika
Zaroual Soussou Amouchi Tababa

4.1:  H’kika – דאר חקיקה
לצפייה באילן היוחסין Dar H’kika דורות 4 – 1 לחץ כאן  

4.2:  Zaroual – דאר זארואל
לצפייה באילן היוחסין Dar Zaroual דורות 6 – 1 לחץ כאן  

4.3:  Tababa – דאר טאבאבה
לצפייה באילן היוחסין דורות 5 – 1 לחץ כאן 

4.4: Fofo – דאר פופו
לצפייה באילן היוחסין דורות 5 – 1 לחץ כאן 

4.5: Bar Refael – בר רפאל
לצפייה באילן היוחסין דורות 5 – 1 לחץ כאן
האילנות של Bar Refael ו- Fofo כוללים צאצאים של משפחת אזולאי כתוצאה מקשרי נישואין.

 

 

סיפור מהחיים או בדיחה שרק דבדובי יכול להבין

הסיפור הבא סופר לי מפיו של אברהם בנחמו מדאר Fofo שהוא אחת הדמויות בעלילה שלנוו וקודם שנספר אותו נזכיר שבשפה המרוקאית שלנו Tjaja פירושה תרנגולת , Bibi פירושו תרנגול הודו ו- L’oughzal פירושו היפה או הצבי.
רצה הגורל וארבעה מהחיילים בגדוד 12 של גולני שבו שירתתי בראשית שנות השישים, הם מיוצאי דבדו.
האחד מדאר Tjaja לבית הכהן סקלי
השני מדאר Bibi לבית מרציאנו
השלישי מדאר L’oughzal לבית הכהן סקלי
ואנכי מדאר Fofo לבית בנחמו
בין אימוני הקיץ והחורף, קו צפוני וקו דרומי גדוד 12 היה שוהה בבסיס ובאחד הימים כשכל הארבעה היו בתפקיד, החייל מדאר L’oughzal ששמר בנשקיה הבחין ששני החיילים מדאר Tjaja ודאר Bibi שהיו בפטרול רבים ביניהם, והוא מיד רץ אלי הקצין התורן ואמר לי בהתרגשות.
“יָא פוֹפוֹ’ , תְזָ’אזָ’א וּבּיבּי רוהום ית’כָּבְדו בנת’הום, קוֹם סִיר תפְקְהוֹם”
ובתרגום לעברית “יא פוֹפוֹ, התרנגולת ותרנגול ההודו רבים זה עם זה, קום ולך תפריד ביניהם”.
הסיפור היפה הזה ממחיש שהמציאות יכולה להיות לעתים מבדחת, ובה בעת לשקף את ההיסטוריה שהרי סכסוכים בין משפחות מרציאנו והכהן סקלי היו דבר נפוץ בימי דבדו העליזים.

 

 

 

5. משפחת  בן גיגי – Benguigui

 

מימין לשמאל: הרב משה בן גיגי, הרב שמואל מרציאנו ור’ שמעון בן גיגי

 

משפחה שהוציאה מתוכה דורות של רבנים שהראשון שבהם הידוע הוא הרב סאלם בן גיגי שחי בדבדו בשנת 1674. עוד מספר הרב מרציאנו שבעיר תאזא שימשו בני משפחת גיגי כרבנים קרוב לשלוש מאות שנה.
שני זיכרונות שאני נושא אתי מהעיירה לעיון שבה גדלתי קשורים בשתיים מהדמויות שבתמונה. האחד קשור ברב משה בן גיגי שהיה הרב של לעיון שבתום לימוד תורה שלמדנו קבוצת ילדים בביתו שכנראה נמשך עד שעה מאוחרת, פרשו לנו על הרצפה מצעים ונשארנו לישון בביתו זה לצד זה.
הזיכרון השני קשור בדמותו של רבי שמעון בן גיגי כשהוא פוסע לאיטו, תמיד בלבוש לבן ותמיד שקט כשהילה מלאכית נשקפת ממנו.
ענפים משפחתיים: 4 ענפים משפחתיים שלהם הכינויים הבאים.

 Touita Sbiaâ L’âsidi Asmimen


5.1:  L’âsidi – דאר לעסידי
לצפייה באילן היוחסין Dar L’âsidi דורות 9 – 1 לחץ כאן 

 

6. משפחת  מרעלי – Marelli

מקורו של השם מרעלי (בצרפתית Morali) הוא כנראה בעיר מורל שבספרד. בני המשפחה חיו בקהילות היהודים שבמרוקו ובהן דבדו ובאלג’יריה.
הרב יצחק מרעלי (1952 – 1867) היה משורר, פייטן, הוגה דעות, חוקר ומתרגם כתב מעל 200 שירים ופיוטים, נחשב לאחד ממחיי השפה העברית והיה דמות מרכזית בקרב משוררי וחכמי אלג’יריה. 
ענפים משפחתיים4 ענפים משפחתיים שלהם הכינויים הבאים.

Zemana  Mniguets Ben Chemkha Benharona

6.1:  Ben Chemkha – דאר בנשמכה
לצפייה באילן היוחסין דורות 5 – 1 לחץ Dar Ben Chemkha

6.2:  Zemana – דאר זֶמָנָה
לצפייה באילן היוחסין דורות 4 – 1 לחץ  Dar Zemana

 

7. משפחת בן סולטן – Ben Soultan

המילה סולטן נגזרת מהמילה שלטון בערבית והמשפחה שנקראה בן סולטן במרוקו נקראו בני המשפחה הראשונים בשם אבן ריי  (בן מלך). כנראה שמשפחות מלכא, בר מלך, מלכי ומשפחות אחרות ששמן נגזר משמות מלוכה הגיעו מאותו השורש. משפחת בן סולטן חיה בדבדו במאה השמונה עשרה ומשם נפוצו לתלמסאן שבאלג’יריה, פאס, טיטוואן ומאוחר יותר גם לתוניסיה.

Bentana Benissim   Benefraïm Benchmouel

 

8. משפחת  ענקונינא – Anconina

משפחה כה קטנה באוכלוסין עד שהרב יוסף בן נאיים הבקי בקורות ישראל במערב רשם אותה בטעות בין המשפחות שעברו מן העולם” (יחס דבדו).
בספר ויקץ שלמה של הרב שלמה הכהן זאגורי הוא כותב ש”בני משפחת ענקונינא באו בברית נישואין עם בני משפחת הכהנים ומשום כך נודעה קירבה גדולה בין שתי המשפחות”. קשר נישואין כזה נוצר גם בענף המשפחתי שלנו (דאר עוואז’ ארגבא) בנישואיה של מחה ענקונינא לדוד אהרן מדור 6 שבתרשים למעלה.
הרב שלמה הכהן זאגורי מתאר את אחד מאבות המשפחה הרב יעקב ענקונינא כאדם שמלבד היותו גדול בתורה היה גם אדם אמיד שסחר עם בית המלוכה. (הרב מרציאנו).
 ענפים משפחתיים3 ענפים משפחתיים שלהם הכינויים הבאים.

Zgiuor  Chouaâ Ben conina

8.2:  Zgiuor – דאר זגִ’יוואר
לצפייה באילן היוחסין דורות 9 – 1 לחץ Tsguior



 

9. משפחת  Ben Naim – בן נעים

במסמכים ספרדיים מימי הביניים רשומים שמות דומים לבן נעים ובהם נעם, בן נעים וכהן בן נעים . נעם מתועד כשם משפחה יהודי בשנת 1391 עם מאיר נעם, המוזכר ברישום הקהילה היהודית של ברצלונה בספרד.
לעומת זאת מביא הרב מרציאנו בספר יחס דבדו פירוש אחר לפיו בקרב קהילת יהודי דבדו שם המשפחה “קשור למלאכת הבנייה זכר לאבות ראשונים שעסקו בבנין”
בדבדו ידועה משפחת בן נעים מתחילת המאה השבע עשרה. לפי הרב מרציאנו עיסוקם היה במכירת קרקעות בשכונת היהודים.
במאה ה-18 עזבו רבים מבני משפחת בן נעים לתלמסאן ופאס.
בני המשפחה ידועים היו בגמילות חסדים לכל צורותיה מסיעוד חולים ועד לכריית קברים , חציבת מצבות וטהרת נפטרים. (יחס דבדו).  אחד מגדולי הרבנים שיצאו ממשפחה זאת הרב יעקב חיים בן נאיים היה אב בית הדין באלג’יר ובשנת 1782 נסע לליוורנו שבאיטליה שם הוא קבור. רב גדול אחר ממשפחה זאת הרב יוסף בן נאיים חיבר את הספר תולדות חכמי ישראל במרוקו שמספר על גדולי הצדיקים והחכמים שחיו ופעלו במרוקו באלף השנים האחרונות (יחס דבדו).
ענפים משפחתיים: ענף משפחתי אחד שכינויו הוא.

Bouch’hata

 

10. משפחת  Bensadoun – בן סעדון

פירוש השם בן סעדון בערבית הוא “בן מזל” ,מקור השם קשור כנראה בשם הכפר בני סעדון ליד פאס, שמות דומים כמו סעדה מתועדים כשמות משפחה יהודיים מן המאה ה-14 ובכתובות מתוניס משנת 1806 ומשנת 1873. במאה ה-17 השם בן סעדון מתועד במסמך של הקונסוליה הצרפתית בטוניס. (ישראל בן סעדון מפאס שחי בטוניס)

 

11. משפחת  Tordjman – תורג’מן

השם תורג’מן היה נפוץ בכל מרוקו ומקורו נובע מן התרגום של המילה שפירושה בערבית מתורגמן. כאשר השלטונות מנעו השפעה זרה במרוקו היהודים הפכו לאנשי הקשר עם הספינות הזרות שעגנו בנמלי מרוקו. שם המשפחה מתועד למן המאה ה-16 ובעיירה דבדו השם תורג’מן מתועד מאמצע המאה ה-18.
לפי הרב מרציאנו יש שלוש גרסאות למקור השם תורג’מן בדבדו האחת מספרת על בן משפחת תורג’מן שהגיע במאה ה-19 לדבדו מפאס, החל לעבוד בעבודות מזדמנות ואז נשא אישה והפך לתושב קבע.
גרסה שנייה מדברת על ענף ממשפחת תורג’מן שמתייחס למשפחת מרציאנו (חיזוק לגרסה זאת אפשר לראות במצבה בבית הקברות החדש של דבדו שהרב ראה בעצמו  את הכתוב עליה …יצחק מרציאנו המ’ תרג’מן)
הגרסה השלישית מספרת על שטר משנת תקס”ב (1802) שבו מוזכר “ר’ יוסף יצחק בן סוסאן ידי”ן אטורג’מאן”.

11.1:  Tordjman – דאר תרג’מן (תורג’מן)
לצפייה באילן היוחסין דורות 4 – 1 לחץTordjman



12. משפחת  אזולאי – Azoulay

משפחת אזולאי הגיעו אחרי גירוש ספרד למרוקו, ארץ ישראל ואיטליה. במרוקו הם הגיעו קודם לעיר פאס וממנה התפשטו ליתר הערים במרוקו ובהם אוג’דה.
מספר הסברים למקור השם אזולאי, עפ”י הרב חיים יוסף אזולאי (החיד”א) בני משפחת אזולאי הם כהנים,. יתכן שמקור השם אזולאי הוא במילה הספרדית Azul שפירושה כחול ויתכן שהשם אזולאי מקורו בכינוי לאדם בעל עיניים כחולות.
המקובל אברהם אזולאי שחי במאה ה-18 במרקש היה ממנהיגי הקהילה ואחד מראשי הישיבה שפעלה בבית הכנסת “אלעזאמה” (בית הכנסת של המגורשים) שפועל עד לימינו אלה. הרב חיים דוד אזולאי (החיד”א) הוא נצר למשפחת אזולאי שאחרי גירוש ספרד התיישבו בארץ ישראל, הוא נפטר בליבורנו שבאיטליה שבה ייסד ישיבה.
12.1:  AZOULAY – משפחת אזולאי
לצפייה באילן היוחסין דורות 5 – 1
לחץ כאן
בדור ה-3 שבתרשים מתקיימים קשרי הנישואין עם הענפים Fofo ו- Bar Refael ממשפחת בנחמו.

תור הזהב – זהב שלא תמיד נוצץ

תור הזהב של יהודי ספרד הוא הכינוי שניתן לתקופת הפריחה והשגשוג של היהודים תחת שלטון המוסלמים בספרד. מקובל לראות בחסדאי אִבְּן שָפְּרוּט שהיה  מנהיג יהדות ספרד במאה ה-10 ושימש בפועל כשר חוץ ושר אוצר של עבד אל רחמן השלישי כמי שהניח את היסודות לתור הזהב של יהודי ספרד.

גם בתקופת השלטון הנוצרי (וויזיגותי) שקדם לשלטון המוסלמים וגם בשלטון הנוצרי שבא אחרי התקופה המוסלמית סובלים היהודים מדיכוי, השפלות ,פרעות עד כדי גזירות שמד וגירוש. בתקופת המוסלמים זוכים היהודים ליחס סובלני, חופש דת ושגשוג תרבותי וכלכלי. מדינאים ומלומדים יהודים ממלאים תפקידים חשובים ולחלקם השפעה רבה בחצרות השליטים.

הבטחון והשלווה היחסית בחסות השלטון המוסלמי מביאים לשגשוג רוחני ותרבותי. תקופת תור הזהב מעמידה שורה ארוכה של אנשי רוח, רבנים, משוררים, פילוסופים, אנשי מדע ורפואה. היצירות בתקופת תור הזהב התבטאו בשירה, הגות ופרשנות מקרא ובין הדמויות הבולטות של התקופה אפשר לציין את הרמב”ם שהיה רופא, מדען ומגדולי הפוסקים וחשובי הפילוסופים שקמו לעם היהודי. הרמב”ם שברח מספרד בשנת 1148 בעקבות פלישת האלמווחידון הגיע לעיר פס שבמרוקו ובשנת 1160 כתב ליהודי מרוקו את “איגרת השמד”  בעקבות הרדיפות והפוגרומים שנערכו בהם ע”י המוסלמים.
רבי יהודה הלוי– פילוסוף ואחד מגדולי המשוררים העבריים בכל הזמנים.
רבי שלמה אבן גבירול – שחיבר את החיבור הפילוסופי “מקור חיים” שעוסק בעניינים של מטאפיזיקה ויצירות כמו “כתר מלכות” ו”תיקון מידות הנפש”.
רבי אברהם אבן עזרא – משורר, פרשן מקרא ופילוסוף שכתב גם את הקינה “אהה ירד על יהודי ספרד”. הוא עסק גם במתמטיקה ואסטרונומיה ואחד התחביבים שלו היה חידות (מספרים עליו כי פתר את החידה המתמטית הידועה בשם “בעית יוספוס”).
רבי שמואל הנגיד – שימש בתפקידים פוליטיים בכירים וביניהם שר הצבא של גרנדה, מהחשובים שבמשוררים היהודים של ספרד (שכתב גם את “מת אב ומת אלול”). הוא עסק גם בחקר הלשון העברית.

בשנת 1031 הח’ליפות של קורדובה מתפרקת לממלכות קטנות (טאיפות) ומתחילה תקופה של אי יציבות בספרד. בשנת 1066 מתחולל פוגרום גרנדה שהחל בהסתערות של המוני מוסלמים על הטירה של מושל גרנדה שם הם רוצחים את יועצו היהודי ר’ יוסף בר שמואל הלוי (במו של שמואל הנגיד), ומשם ממשיכים בטבח באוכלוסיה היהודית של גרנדה.
במאה ה-12 עם עליית שושלת אל מוואחידון סובלים היהודים גם מהשלטון המוסלמי וגם מהריקונקיסטה של הנוצרים שכבר כבשו חלקים ניכרים מידי המוסלמים, תור הזהב הגיע אל קיצו.

 

 

טולדו – עירם של בני משפחת בן שושן

תוכן עניינים:
העיר טולדו והמחוז
  מילון מונחים
היסטוריה יהודית בטולדו
  ◊ תקופת הוויזיגותים
  ◊ תקופת המוסלמים
  ◊ התקופה הנוצרית
  • עד אמצע המאה ה – 13  – דו קיום קוטבי
  • מאמצע המאה ה- 13   – תחילת הסוף
  • תום עידן
אלפונסו ורחל – סיפור אהבה
ביה”ס למתרגמים של טולדו
חכמי טולדו במאות ה-11 וה-12
אתרים יהודיים ובתי כנסת בטולדו
◊ בית הכנסת “אל טרנסיטו ו”המוזיאון הלאומי לאמנות היספנית-עברית”
◊ בית הכנסת “אבן שושן” שהיה לכנסיית Santa Maria La Blanca
פיסת ארכאולוגיה על ציר הזמן     
בית הקברות היהודי העתיק וסיפורה של הלוויה אחת מאוחרת 

 


  העיר טולדו והמחוז

טולדו בירת מחוז טולדו שוכנת על גבעה כ- 70 ק”מ דרומית למדריד מוקפת ברובה ע”י הנהר Tajo הארוך מבין נהרות ספרד. מיקומה הטופוגרפי הגבוה מעל הנהר שימש לה כהגנה מפני התקפות.
העיר נכבשה ע”י הרומאים בראשית המאה ה-2 לפה”ס ובשנת 542 לספירה נכבשה ע”י הויזיגותים ששלטו ברוב חצי האי האיברי עד לכיבוש המוסלמי בראשית המאה ה-8 לספירה. בתקופת הויזיגותים שימשה טולדו כבירת הממלכה כולה.
בתקופת המוסלמים שנחשבת ל”תור הזהב” של טולדו (יש מי שחולקים על זה) היא נקראה בשם טוליטולה (Tulaytulah).
במהלך הריקונקיסטה נכבשה טולדו ע”י אלפונסו ה-6 בשנת 1085 והיא שבה להיות בירת המדינה.
בתקופתו של אלפונסו ה-10 (1284 – 1252) נודעה טולדו כמרכז רוחני והיא הייתה למרכז של תרגומים של יצירות מדעיות ותרבותיות מהשפה הערבית לשפה הקסטיליאנית.
פרט לתקופה שבה טולדו הייתה תחת שלטון מוסלמי שארכה כ-300 שנה, הכנסייה הקתולית הייתה דומיננטית מאז שנכבשה ע”י הויזיגותים והיא קיימה בה פעילות דתית ענפה ועשרות ועידות שבהם חוקקו חוקים והוצאו צווים שנועדו להכפיף את נתיני הממלכה לכנסייה.
הבהרה: הדף נקרא בשם “עירם של בני משפחת בן שושן” על שום היותם בני קהילת דבדו ואולם טולדו היא גם עיר המוצא של משפחת טולדנו שבמרוקו חיה במקנס, משפחות טולדו ובן טולילא (ששמותיהם נגזרים משמה של העיר טולדו) ומשפחות נוספות ממרוקו. 


מילון מונחים:
כמה מונחים שנפגוש בהמשך שכדאי להכיר לפני שקוראים:
Moors (מוּרִים) – המונח מוּרִים מתייחס לתושבים ערבים או ברברים של צפון אפריקה, המוּרִים כבשו את חצי האי האיברי בראשית המאה ה-8.
 Mudejar (מוּדֶחָר) – כינויים של המוּרִים או המוסלמים שנשארו באיבריה אחרי הרקונקוויסטה הנוצרית ולא הומרו לנצרות.
אומנות ה- Mudéjar מתייחסת לסגנון קישוטים וטכניקות אדריכליות וקונסטרוקטיביות שבהם השתמשו ה- Mudéjar כמוטיבים דקורטיביים בממלכות הנוצריות האיבריות בעיקר מהמאות ה- 13 עד המאה ה- 15.
Aljama – מונח שמקורו בערבית, שהיה בשימוש במסמכים רשמיים בספרד, שבא לציין את השלטון העצמי של קהילות יהודים ומוּרִים, השם עדיין בשימוש על הרבעים שבהם חיו הקהילות האלה לפני מאות שנים.
Juderia (חוּדֶרִיָה) – כינוי לשכונה של יהודים.
Conversos (קונברסוס) – מומרים, יהודים שאולצו להמיר את דתם לדת הנוצרית קתולית. מכונים גם הנוצרים החדשים.
Maranos (אנוסים) – יהודים ספרדים ופורטוגזים שחיו בחצי האי האיברי שאולצו להמיר את דתם אך המשיכו לעסוק בה בסתר.
Cortes (קורטס) – גוף מחוקק בספרד ופורטוגל.

 

היסטוריה יהודית בטולדו

אגדה אורבנית שנתקלתי בה מספרת ששמה של העיר טולדו נגזר משם הפרשה של “תולדות” וכי היהודים הם אלה שנתנו לעיר את שמה וזאת משום שההתיישבות הראשונה בה הייתה בשבוע שבו נקראה הפרשה. אבל היסטוריה אינה נבנית על סיפורי עם אלא על תיעוד וממצאים וכאן יש לטולדו הרבה מה להציע על עברה היהודי של העיר.
מסורת יהודית מתקופת השלטון המוסלמי מספרת שהיישוב היהודי בטולדו היה העתיק ביותר בחצי האי האיברי. יצחק אברבנאל קובע בכתביו כי המתיישבים הראשונים בטולדו היו גולים משבטי יהודה ובנימין.
שני בתי כנסת מרשימים שנותרו בשלמותם, מבנים ורחובות שהיו שייכים ליהודים שחלקם נושאים שמות עבריים ורובע יהודי ששופץ לאחרונה, שמדרכותיו שובצו בסמלים יהודיים ובכתובות בעברית.
טולדו שכונתה “ירושלים הספרדית” זכתה בשנת 1986 למעמד של אתר מורשת עולמית מטעם ארגון  אונסק”ו כשהסיבות הן שימור מורשת של תרבות והדו קיום בין שלוש הדתות (שכאמור יש מי שחולקים על קביעה זאת).
היהודים בטולדו עסקו בטקסטיל, צביעה, עיבוד עורות, מסחר, נדל”ן, הלוואות בריבית ומקצועות צבאיים.
רבים מיהודיה עסקו בחקר תלמוד, רפואה ותרגום של יצירות בתחומי מתמטיקה, אסטרונומיה ועוד, מערבית ללטינית ולשפה המדוברת.
טולדו הייתה גם מרכזם של הקראים בספרד.

 

תקופת הויזיגותים

עדויות על הימצאות קהילה יהודית בטולדו מצויות מהמאה ה-6, תקופת המלכים הויזיגותים הגותים שקבעו את בירת הממלכה בטולדו. זהו העידן שבו המלכים והכנסייה הנוצרית מתחילים לקיים ועידה משותפת שתתכנס מעת לעת כדי לחוקק חוקים ולגזור גזרות כנגד היהודים.
בפוסט “חיי היהודים בספרד” סיפרנו על הצו של המלך הויזיגותי סיסבוט שבשנת 613 הורה על כל היהודים להתנצר או לעזוב את ספרד לצמיתות. כנראה שמניין היהודים שנטשו את ספרד או שהמירו את דתם גדול ממאה אלף.
לא היינו נדרשים לדברים שכבר כתבנו בפוסט אחר שבאתר אילולא העובדה שפסלו של צורר היהודים סיסבוט מוצב לראווה בחוצות טולדו של היום.
בשנת 638 נדרשו היהודים בטולדו להימנע ממנהגי הדת היהודיים כמו ברית מילה, שמירת כשרות ולימוד תורה שבע”פ. הם נדרשו לחתום על שטר ההסכמה (Placitum) ולא על החוזה משפטי המקובל (Pactum), ההבדל בין השניים הוא ששטר ההסכמה נותר בתוקף בלי תלות ברצונו של החותם.
בשנת 687 המלך אֶרגִיקָה יורש את השלטון וכבר בראשית שלטונו הוא מחליט שיהודי הממלכה קשרו קשר נגדו עם אחיהם שמעבר לים. בשנת 694 הוא מכנס בטולדו וועידה שמחליטה על החרמת רכוש היהודים, אבל המלך אינו מסתפק בכך והוא דורש להטיל על ה”בוגדים” עונש נוסף, המרת דת או מכירתם לעבדות לאדונים שהמלך יבחר בהם, אדונים שיוכלו לפקוח עין כדי להבטיח שעבדיהם נוהגים לפי מנהגי הנוצרים וילדיהם יתחנכו בבתי נוצרים.
אומדן מספר היהודים שחיו בטולדו בתקופת הויזיגותים הוא כ- 4000.


התקופה המוסלמית
בראשית המאה השמינית (715) כובשים המוּרִים את חצי האי האיברי וישנן השערות שכאשר הצבא שלהם הגיע לטולדו הוא קיבל סיוע מהיהודים.
עם הכיבוש המוּרִי הוסב שמה של העיר לשם הערבי טוליטולה ומצבם של היהודים הלך והשתפר והם ביססו את מעמדם בחצרות השליטים ובמקצועות מדעיים מכובדים. הם לומדים את השפה הערבית שתמשיך ותשמש אותם מאות שנים לאחר הכיבוש הנוצרי.
יהודים מהקהילה של טולדו היו בין המובילים בתחומי מדע כמו מתמטיקה, אסטרונומיה ופילוסופיה.
תקופת השלטון המוסלמי של המוּרִים הייתה העידן של תור הזהב של טולדו. מוסלמים, נוצרים ויהודים חיו בה שיתוף והיא נודעה אז כ”עיר של שלוש התרבויות”.
שריד ארכיאולוגי שנותר מתקופת המוּרִים הוא הטירה שנבנתה בשנת 820 ע”י המושל הערבי בן אל קטיל, שהייתה הקיר החיצוני של הרובע היהודי. כמו כן בחפירות שנערכו התגלה בית קברות יהודי שסיפורו מובא בהמשך.

 

התקופה הנוצרית
עד אמצע המאה ה 13 –דו קיום דו קוטבי
שנים ספורות לאחר שהושלם הכיבוש המוסלמי (716), החל הכיבוש מחדש של חצי האי ע”י הנוצרים  וכבר בשנת 722 הם מצליחים לכבוש את העיר קובאדונגה  מה שיסמל  את תחילת “הרקונקיסטה” (“הכיבוש מחדש”), שתסתיים בשנת 1492 עם כיבוש גרנדה.
תורה של טולדו ברקונקיסטה מגיע בשנת 1085 עם כיבושה ע”י אלפונסו ה-6.
לאחר הכיבוש אלפונסו ה-6 נזקק ליהודים של טולדו, שהיו מעורים במערכות השלטון והמינהל של העיר שאת חלקם הם בנו בעצמם, ובתמורה לסיוע שלהם הם קיבלו הטבות במיסוי ובמסחר וזכויות שבאו לידי ביטוי ב Aljama הילה והיו מוסמכים אף לגזור דין מוות.
יחד עם זאת הרי”ף מספר על רדיפות של יהודים שהיו בתקופתו של אלפונסו ה-6 בשנת 1090.
בשנת 1108 נרצחים יהודים בטולדו, זכויותיהם מוגבלות וכך גם סמכויות בתי הדין.
בתקופתו של אלפונסו ה-8 (1158 – 1214), יהודי טולדו נעזרים בהשפעתה של המאהבת היהודיה של המלך (ראה בהמשך, אלפונסו VIII ורחל – סיפור אהבה) והם זוכים לתפקידי מפתח בחצרו של המלך.
בשנת 1195 בעקבות תבוסה קשה של אלפונסו ה-8 בקרב נגד המוּרים שנערך באלרקוס, ההמון בטולדו מכלה את זעמו ביהודים ופורע בהם.
בשנת 1212 כאשר אלפונסו מביס את המוּריִם הוא נעזר ביהודי טולדו העשירים ובהם הנדיב בן שושן.
Juan G. Atienza מתאר בספרו “Caminos de Sefarad. Guía judía de España.” (“שבילי ספרד – המדריך היהודי של ספרד”), את התקופה שבין המאות ה -11 למאה ה- 13.
“ההדר הגדול של טולדו בידי יהודים מתקיים בין המאות ה- 11-13, באותה תקופה הייתה העיר מטה תרבותי ובד בבד מרכז אזוטרי. בית הספר למתרגמים של טולדו כבר תפקד ובמקביל, בית ספר של תורת הקבלה העברית פעל ופיתח עולם שלם של מדע הרמטי והֶטֶרוֹדוֹקְסִי, שתפס עד מהרה נוצרים ומוסלמים ולאורך זמן יצר את האגדה הגדולה של קסם טולדו המוטמע בפינות העיר, במערותיה וברחובותיה.”
אבל שלוות העולם הקסום של יהודי טולדו הופרה פעם אחר פעם, היחס אל היהודים הוא דו משמעי.
בתקופתו של אלפונסו ה-Χ היהודים הם שותפים מלאים בפיתוח המדע והתרבות והפילוסופיה והם מכהנים בתפקידי ממשל בכירים, אך בה בעת הוא משית עליהם את ההגבלות מתוך קובץ החוקים שנודע בשם las siete partidas  (שהוא בעצמו יזם), שבין היתר קובע שעל היהודים לשאת סימן מזהה, והוא מחליט שיש לבדוק את נושא עלילות הדם באופן משפטי, על אף שהדבר היה בניגוד לעמדת האפיפיור.
במקום אחר בספרו של Juan G. Atienza הוא כותב:
“די יהיה בכדי לזכור בנפרד את ימי הטבח הגדול הידועים. בערים ספרדיות רבות ובטולדו עצמה, יום שישי הטוב היה יום בו באופן מסורתי, העיר רעדה מהכיף של לסקול את הרחובות והחלונות של הרובע היהודי”.
אלפונסו ה-Χ מלך קסטיליה שישב בטולדו, שכונה גם אלפונסו החכם כותב בספרו “Cantigas da Santa Maria”, שאם אפשר יהיה להציג ליהודים הוכחות לכך שהנצרות
היא אמיתית היהודים ישתכנעו להמיר את דתם.
בתקופתו של אלפונסו בית הספר למתרגמים שבו פעלו מדענים ואנשי רוח יהודיים רבים הגיע לשיא פריחתו.
יהודה אלחריזי שנולד במאה ה-12 בטולדו כתב עליה, “הגעתי לעיר הענפה טולדו, בירת הממלכה, המכוסה בקסם השליטה ומעוטרת במדע, מראה לעם ולנסיכים את יופיה.
כי לשם היגרו השבטים, שבטי ה ‘, יש בה ארמונות ובתי כנסת ביופי שאין דומה לו! שם כל הנשמה משבחת את האדון.
יש בקרבה קהילה מזרע קודש שהצדק לה כתכשיט, רבים הם כצמחי השדה”
Juan G. Atienza מציין שבמשך מאות שנים, היו בטולדו שלוש תרבויות ושלוש דרכים להעריך את המציאות, וכי “התועלת ההדדית שהם השיגו הייתה חשובה יותר מהאירועים המצערים שבסופו של דבר הביאו לגזירת הגרוש”
ראה בהמשך גם חכמי טולדו במאות ה-11 וה-12
עד אמצע המאה ה-13 “דו הקיום” שבין הנוצרים ליהודים שבטולדו היה בעל שני קטבים. בקוטב החיובי עמדה פריחה תרבותית ומדעית ובקוטב השלילי השפלות, גזרות מס, התנכלויות ועלילות דם וגם ניסיונות להמרת הדת.
דו קיום שבו בניגוד לחוקי הטבע השפל והגאות מתקיימים בעת ובעונה אחת.

מאמצע המאה ה-13 – תחילת הסוף
באמצע המאה ה-13 הכנסיות הנוצריות מתחילות להסית כנגד היהודים, כופות עליהם להאזין לדרשות של הנזירים ושוללות את זכות קיומם בקרב החברה הנוצרית.
בראשית המאה ה-14 האנטישמיות גוברת ומעמדם של היהודים מתערער בספרד כולה, יהודים רבים היגרו ממחוז קסטיליה שבו שכנה טולדו.
בשנת 1350 עלה על כסא המלוכה פטר ה-1, בנו וממשיך דרכו של אלפונסו ה-11 שאמנם זכה לכינוי “האכזר”, אך תחת שלטונו היהודים הגיעו לשיא השפעתם. מתחילת מלכותו הוא הקיף את עצמו כל כך ביהודים, עד שאויביו  כינו בלעג את חצרו כ”בית משפט יהודי “. (הערה: השמות פטר ופדרו הם חלופיים)
בשנת 1355 פלש המון שהכנסייה הסיתה כנגד היחס של פטר ליהודים לחלק משכונת היהודים של טולדו המכונה בשם אלקנה. הם רצחו כ -1,200 איש ובזזו את הרכוש והפכו בתי כנסת לכנסיות, היהודים שהגנו על עצמם בסיוע של אבירים נאמנים למלך הצליחו למנוע  מהפורעים להשתלט על כל ה- Juderia.
שמואל הלוי אבולעפיה שהיה נדבן ידוע, כיהן בחצרו של פטר כגזבר וכשופט ובתפקידים אחרים. תודות לעושרו ומעמדו בחצר המלך הצליח אבולעפייה לבנות בית כנסת מפואר בסמוך לארמון המלך שבטולדו.
בולטותו של אבולעפיה, מוצגת לעיתים  כעדות לנטייתו הפרו-יהודית של פיטר, אבל היא לא בהכרח שיקפה את החוויה הכללית של יהדות ספרד בתקופה זו שלעתים קרובות ידעה אפליה ופוגרומים.
בשנת 1360, שלוש שנים לאחר שהשלים את בניית בית הכנסת הוא נכלא במפתיע, הואשם במעילה ונכלא ומת בעינויים.
ככל שפטר ה-2 היה ידידותי יותר ליהודים, כך גבר כלפיו האנטגוניזם מצד אחיו למחצה. פעם אחר פעם הוא מרד באחיו, נמלט וקיבל חנינה מפיטר ה-2.
בשנת 1360 כאשר היה בגלות בצרפת קיבל הנרי פנייה ממלך אראגון פנייה לסייע לו לתקוף את קסטיליה והוא נענה בתנאי שהוא יתמוך בו בהשמדת אחיו פיטר.
כאשר הוא פלש לקסטיליה בשנת 1360, רצח את כל היהודים של Najera וכך Villadiego שבה חיו הרבה מלומדים יהודים, Aguilar ועיירות רבות אחרות שנהרסו כליל.
תושביה הנוצרים של Valladolid שרחשו כבוד להנרי ה-2 ניצלו את פלישתו לקסטיליה כדי לפרוע ביהודים והם הרסו את בתי הכנסת שלהם ואת בתיהם, 300 משפחות יהודיות מ- Jaen נלקחו בשבי לגרנדה.
לדברי הפילוסוף שמואל אבן סנה זרזה שחי בולנסיה במחצית השנייה של המאה ה-14 הסבל הגיע לשיאו במיוחד בטולדו, שבה לא פחות מ-8000 בני אדם מתו מרעב ומתלאות המלחמה בעקבות המצור שהטיל עליה הנרי ה-2.
הנרי ה-2 הוכתר לראשונה למלך בשנת 1366 אחרי שפיטר ה-2 הובס, ולאחר שהוכתר הוא היה צריך לתגמל את בני בריתו מקסטיליה שסייעו לו ולשלם לשכירי החרב שהוא גייס.
הוא הטיל “מס מלחמה” על קהילת יהודי טולדו שגם כך כבר הייתה בשפל, וציווה שאם לא יצליחו לגייס את הכסף למכור את כל רכושם, מטלטלין ונדל”ן במכירה פומבית.
בינתיים פדרו נמלט צפונה לצרפת ומצא מקלט אצל אדוארד “הנסיך השחור” שגם הסכים לעזור לו לחזור לכס המלוכה. באפריל 1367 חזר פדרו בסיוע כוחותיו של אדוארד לספרד והביס את הנרי ה-2 שהפעם הוא זה שברח לצרפת.
המטוטלת עדיין לא נחה, פדרו שב אמנם לכס המלכות אבל האדמה המשיכה לבעור תחתיו, הנרי ה-2 שב לקסטיליה בשנת 1368 ובקרב שהתנהל ב Montiel (דרומית לטולדו) הוא גבר על פדרו.
פדרו ניסה לשחד את du Guesclin שהיה מפקד שכירי החרב של הנרי לעבור לצד שלו, אך הניסיון לא צלח.
“הבן של הזונה היהודיה, המכנה את עצמו מלך קסטיליה” ו”מלך היהודים” כינה הנרי ה-2 את אחיו למחצה פטר ה-2 לפני שערף את ראשו במהלך אותו קרב.
הנרי ה- 2 חזר לכיסא המלוכה בשנת 1369 והמשיך לשלוט עד ליום מותו בשנת 1379.
הוא המשיך במסים הכבדים שהטיל על היהודים בטולדו ואף הורה לאסור יהודים ויהודיות למנוע מהם, אוכל ושתייה ולענות אותם עד אשר יאסף הכסף.
אבל למרות סלידתו הרבה מיהודים, הוא לא יכל לוותר על השירותים שלהם. הוא מינה את דון ג’וזף פיצ’ון לגובה המסים הראשי שלו והעסיק יהודים עשירים כמו שמואל אברבנאל ואחרים, כיועצים פיננסיים וכגובי מיסים, מה שקומם את אנשי הכמורה שכוחם גדל תחת שלטונו של הנרי ה-2, והם הסעירו את ההמון מה שבסופו של דבר הוביל לשורה של חוקים נגד היהודים ב – Cortes de Toro בשנת 1371.
יש לשמור את היהודים הרחק מארמונות האצילים, אין לאפשר ליהודים לכהן בתפקיד ציבורי, יהודים צריכים לחיות בנפרד מהקתולים, לא להתלבש בבגדים יקרים ולא לרכב על פרדות, על היהודים לענוד תג ואין לאפשר ליהודים לשאת שמות קתולים.
הדרישות של הקורטס התיישבו עם נטיותיו של הנרי כלפי היהודים והם נצטוו לנהוג לפי חוקי הקורטס ואף הוסיף עליהם משלו, כמו למשל שבהלוואות קצרות נוצרים חייבים להחזיר רק שני שליש מהקרן, עם זאת הוא לא מנע מהם את הזכות לקיים משפטים פנימיים של הקהילה.
הנרי ה-2 היה ככל הנראה השליט הראשון מאז המלך הוויזיגותי  ארגיקה שהטמיע מדיניות אנטי-יהודית בחצי האי האיברי. הפוגרומים שהתחילו בתקופתו נמשכו גם הרבה אחרי מותו.
לאחר מותו של הנרי ה-2 בשנת 1379 ירש אותו בכס המלוכה בנו ג’ון הראשון.
בשנת 1380 התכנס הקורטס של Soria וחוקק חוקים שצמצמו את האוטונומיה השיפוטית שהייתה ליהודים במסגרת ה – Aljama. החוק החדש  אסר על רבנים לנהל בתי הדין בעניינים דתיים, מי שעבר על החוק היה צפוי לקנס כבד, מוות, גירוש או הרחקה.
עם זאת האוטנומיה בהליכים האזרחיים נותרה כפי שהייתה והם עדיין הורשו לבחור שופטים.
אחרי שהנוצרים האשימו את היהודים כי הטקסט של ספרי התפילה שלהם כולל גם קללות של הקתולים, נתן המלך ג’ון הראשון ליהודים ארכה של חודשיים להסיר מספרי התפילה שלהם את אותם הקטעים, אחרת יוטל עליהם קנס של 3000 maravedís (מטבע זהב שהייתה נהוגה באותה תקופה) והוסיף כי מי שיגרום להמרת דת של מוּרִי (מוסלמי), או של בן דת אחרת, או יבצע עליו טקס ברית מילה, יהפוך לעבד ורכוש של האוצר.
היהודים כבר לא העזו לצאת לרחובות ללא הזיהוי של התג, החיים שלהם היו נתונים בסכנה, הם נרצחו, נשדדו ונבזזו.
ג’ון הראשון הטיל קנס כבד על כל עיר שבה ימצא יהודי שרצחו אותו, עם זאת בשנת 1385 הוא היה מחויב להוציא צו שאוסר על העסקת יהודים כיועצים פיננסים, או כגובי מס למלך ולבני האצולה.
Ferrand Martinez שהיה כומר הווידוי של המלכה Leonora אשת ג’ון, החל לשאת  בסביליה דרשות ונאומים חדורי הסתה כנגד היהודים ואלה העלו את רף השנאה כלפיהם לרמה הגבוהה ביותר.
למרות מאמציו של משה איבן זרזאל רופאו האישי של המלך ג’ון הראשון להאריך את חייו הוא מת בשנת 1390 ומי שירש אותו היה הנרי ה-3 בנו בן ה-11. עפ”י צוואת המלך ג’ון ניהול המדינה בתקופה שעד שהנרי יגדל ויהיה כשיר למלוכה הופקד בידי שישה כמרים ואצילים מסביליה, טולדו, בורגוס, לאון, מורסיה וקורדובה ואלה היו חסרי אונים אל מול הסחף בשנאה כלפי היהודים בעקבות הדרשות וההסתה של פררנד מרטינז ולא הועילו להם כל האזהרות והאיסורים כלפיו.
כמו ליתר יהודי ספרד כך גם אצל יהודי טולדו, שנת 1391 שנת קנ”א הייתה נקודת מפנה היסטורית. זה התחיל בג’ודריה של סביליה שבה המון משולהב מההסתות של מרטינז פשט על ה- Juderia של סביליה וערך בה טבח המוני של יהודים, מי שלא המיר את דתו והוטבל לנצרות נטבח או גורש.
מסביליה התפשטו המהומות ומעשי הטבח לערים האחרות, תורה של טולדו הגיע ביום 20 ביוני 1391 שבו נטבחו בה המוני יהודים וכמו אצל יהודי ספרד האחרים רבים מהם המירו את דתם והוטבלו לנצרות.
הקורטס שהתכנס במדריד בשנת 1405 התעסק בעיקר עם תלונות נגד היהודים והנרי ששנאתה של אמו ליאונורה ליהודים, הייתה כה גדולה שאפילו סירבה לקבל את כספם, מצד אחד אסר עליהם לעסוק בהלוואות בריבית ואסר לקיים קשרים מסחריים בין יהודים לקתולים, ומן הצד השני העביר הצעות חוק שונות נגד היהודים וצמצם את הרדיפות נגדם.
יהודים רבים עזבו והתיישבו במלאגה וגרנדה, שהיו עדיין בשליטת המוּריִם, שבהן זכו ליחס טוב והנרי שחש שגביית המיסים הצטמקה התחרט על עזיבתם.
זמן קצר לפני מותו הוא הטיל קנסות על קורדובה בגלל פרעות שבהם נרצחו ונבזזו יהודים ובד בבד הוא אסר על היהודים להתלבש בלבוש דומה לזה של הנוצרים וציווה להעניש כל יהודי שלא הוטבל שאינו נושא טלאי על בגדיו.
תוך כדי שהוא מכין את המערכה נגד גרנאדה, המעוז האחרון של המוסלמים בספרד מת הנרי ה- 3 בשנת 1406 ועד שבנו ג’והן ה- 2 (Juan-2) שנולד שנה קודם יהיה כשיר למלוכה, שימשו כיורשי העצר אמו ודודו פרדיננד ה-1 מלך אראגון.
לבקשתו של המטיף הקתולי  Vincent Ferrer פורסמו בשנת 1412 חוקי Valladolid שנוסחו ע”י פול דה בורגוס שמוכר כ- Paul de Santa Maria, לשעבר שמואל הלוי,  חוקר תלמוד ורב קהילה רב השפעה שהוא וילדיו המירו דתם, שעם הזמן הפך לארכיבישוף של קרטחנה והיה לאויבם המר של היהודים.
החוקים שכללו 24 גזרות נוסחו במטרה להשפיל את היהודים ככל האפשר, יהודים לא יוכלו לשמש כשופטים, עורכי דין, מתווכים, גובי מס, פיזיקאים, ולא כמנתחים או מרפאים, ולא במשרות ציבוריות. יהודי לא יוכל לעסוק בלחם, יין, בשר, לא לשתות או להתרחץ עם קתולים וגם לא לבקר אותם. נוצרי יוכל לקבל מיהודי בעל חי אבל לא בשר או אוכל מוכן, לאלה נוספו הגבלות על תעסוקת נוצרים אצל יהודים וכן שיהודים ומוסלמים יגורו באזורים נפרדים מאחורי חומות, שבהן שער יחיד הפונה אל החוץ ומי שלא יעשה כך יוחרם כל רכושו. נאסר על היהודים לעזוב את הארץ וכל מי שיגן עליו או ייתן לו מחסה צפוי  לקנסות ועונשים כבדים.
בנוסף לגזרות אולצו היהודים ברחבי קסטיליה להקשיב לדרשותיו של המטיף וינסנט פרר בבתי הכנסת שלהם ולשמוע אותו מקדש את בתי הכנסת שלהם ככנסיות.
כל ההגבלות והאיסורים נוסחו במטרה לאלץ את היהודים להמיר את דתם לנצרות.
אמו של ג’והן ודודו פרדיננד הראשון שהיו יורשי העצר הזמניים יישמו את חוקי Valladolid.
ג’והן ה-2 , היה כשיר להיות מלך רק בשנת 1418 וכשעלה על הכס הוא נקט בגישה סובלנית יותר כלפי האוכלוסיה היהודית המוכה בקסטיליה, שבה היה גל המוני של פרעות והמרות דת מאז 1391. היחס כלפי ה”נוצרים החדשים” – הקונברסו (converso) היה חשדני ומלא בוז והחברה דחתה אותם ממנה.
לאחר הפרעות, ממלכת קסטיליה בקשה לייצב את הסדר הציבורי והקהילות היהודיות ניסו לשקם את עצמן.
בשנת 1432 הרב אברהם בנבנישתי שהיה רב החצר של ג’והן ה-2 ואחראי על התקציב והמינהל, יזם את תקנות Valladolid אשר ניסו לגבש מחדש את הקהילה היהודית.
אחרי שהתמנה לשופט הוא כינס רבנים, משכילים ומנהיגים מכל קהילות קסטיליה בבית כנסת ברובע היהודי של העיר Valladolid, במטרה לבחון את חוקי Valladolid שנחקקו נגד היהודים, להגביר את לימוד התלמוד, ולעצור את ירידת הערכים בקהילות.
הכנס הסתיים באישור מסמך שנקרא “תקנה” (קרוי בפי החוקרים תקנות Valladolid). המסמך מורכב מחמישה חלקים: הראשון הוראות בקשר ללימוד התורה, בחירת דיינים ובעלי תפקיד אחרים בקהילה, דיני מלשינות ומסירות לשלטונות, דיני מיסוי ותשלומים לשלטונות ודיני לבוש מפואר.
על רקע של הכבדת המיסים ועליית מחירים בשנת 1449 פרצו מהומות טולדו,
ההמון הזועם האשים את האחראי על הגבייה והגובים עצמם שהיו יהודים לשעבר (קונברסוס) בני העיר טולדו.
הציבור סירב לשלם, הקונברסוס ניסו להגן על עצמם, אבל ראש העיר ומפקד הצבא במקום להגן עליהם, החלו לרדוף אותם, תוך שהם מאשימים אותם בשיתוף פעולה עם מלכי קסטיליה.
איזבלה החלה את מלוכתה בשנת 1474, נישואיה לפרדיננד בשנת 1469 היו הבסיס לאיחוד של ספרד. עם עלותם על כס המלוכה, הם התחילו לנקוט בצעדים להפרדה בין “הנוצרים החדשים” (הקונברסוס) לבין “הנוצרים הוותיקים”, קונברסוס לא יכלו יותר לכהן במשרות ציבוריות, קודם לכן הכנסייה פרסמה bulla (מכתב פומבי הנשלח ע”י האפיפיור) שבו היא מכנה את הקונברסוס כ”אויב המין האנושי”, חוקי “טוהר הדם” (Limpieza de sangre)  קבעו שרק מי שאבותיו היו נוצרים נחשב לנוצרי אמיתי.
בקורטס של טולדו משנת 1480, הצטוו כל היהודים לגור בשכונות מיוחדות ובשנת 1485 הוקמה “האינקוויזיציה” שקבעה את מושבה בטולדו והיא פעלה בעיקר נגד מומרים מהיהדות או האסלאם שנחשדו באי-נאמנות לדתם החדשה, ולא הייתה לה שום סמכות כלפי מי שלא התנצרו.
האינקוויזיציה הפכה לסמל של מאסרים שרירותיים, חקירות תחת עינויים קשים, טקסי הענשה פומביים (אוטו דה פה) והעלאה על  המוקד. בתוככי העיר העתיקה של טולדו, ברחוב אלפונסו ה-12 מצוי מוזיאון קטן בשם מוזיאון העינויים (Museo de la tortura) a שמציג בתערוכה שמשתרעת על פני חמישה חדרים מכשירים, חפצים ושיטות עינויים והוצאה להורג מאותה תקופה.
כמה מהמכשירים המוצגים ב”מוזיאון העינויים” שבטולדו

 

תום עידן
ב-2 בינואר 1492 עם כניעתה של גרנדה המעוז האחרון של המוסלמים, השלימו הנוצרים את הכיבוש מחדש (הרקונקויסטה) של ספרד שהחל יותר מ-700 שנה קודם לכן, חודשים ספורים לאחר מכן היא הוציאה את צו הגירוש שהורה לכל היהודים בכל גיל לעזוב את ספרד עד ליום האחרון של חודש יולי (יומיים לפני תשעה באב). הם יכלו לקחת אתם את רכושם אך לא כסף ולא זהב.
רבים מהיהודים בילו את ימיהם האחרונים בבתי הקברות היהודי כדי להיפרד מיקיריהם שנותרו מאחור.
מספר היהודים של קסטיליה ערב הגירוש נאמד בכ- 100000 רבים מהם מטולדו שהייתה בירת המחוז, הנמל הקרוב ביותר לטולדו הוא אמנם ולנסיה, אבל בגלל האוכלוסיה הכל כך עוינת ליהודים שהייתה באזור הזה, לא מן הנמנע שיהודי טולדו עזבו את ספרד דרך נמל קרטחנה שם היחס ליהודים היה מן הטובים שבערי ספרד.
מספר קטן של בתי כנסת שרדו את הגירוש, ביניהם סנטה מריה לה בלנקה ובית הכנסת של אל טרנזיטו בטולדו.
                -.-.-.- תם העידן של גלות ספרד -.-.-.-

 

          • אלפונסו ורחל – סיפור אהבה

אלפונסו ה- 8 (1214 – 1158) מלך קסטיליה וטולדו, שהיה נשוי לנסיכה אנגלית, היה מאוהב בנערה יהודיה יפה מטולדו בשם רחל פרמוזה שכמו אסתר המלכה בחצרו של אחשורוש כך גם היא בחצרו של אלפונסו פועלת למען בני עמה, היהודים שקיבלו השפעה ועלו לגדולה בחצר המלך נעזרו ללא ספק באהבתו של המלך לרחל.
כאשר המלך הובס בקרב אלרקוס על ידי האלמוהדס, התבוסה יוחסה לרומן האהבה של המלך עם רחל.
בשנת 1195 כוחות האלמוחידים שהגיעו מצפון אפריקה נחתו בטאריפה שבדרום ספרד ומשם המשיכו דרך מחוז סיביליה עד לקורדובה.
אלפונסו ה-8 אוסף את כוחותיו בטולדו ויוצא לעבר Alarcos (שהייתה בגבול הדרומי של הממלכה שלו) כדי לתקוף את האלמוחידים.
אלפונסו ה-8 נוחל תבוסה קשה ונסוג לטולדו, והאלמוחידים ממשיכים בכיבוש ערים נוספות ומגיעים עד לסביבת טולדו.
שלא כמו בסיפור המקראי של אסתר המלכה, סיפורה של רחל מפרמוזה מסתיים בסוף טרגי.
התבוסה הקשה עוררה מחדש את הזעם כנגד הרומן של המלך עם רחל, גל של שנאה מציף את ההמון ומוביל לפרעות, שוד והרג של יהודים רבים. רחל ובני משפחתה מוצאים להורג.
הצלחת האלמוחידים תאריך ימים זמן קצר בלבד, כעבור 16 שנה בשנת 1212 מביס אלפונסו ה-8 את האלמוחידים בקרב שיסמן נקודת מפנה שתוביל לסיום השלטון המוּרים בחצי האי האיברי.
במלחמה זו נגד המוּרים (הכינוי הנפוץ באירופה הנוצרית למוסלמים), אלפונסו ה-8 נעזר רבות ביהודי טולדו העשירים, ובמיוחד על ידי “ראש העיר האלמוקאריף”, נאסי יוסף בן סולומון המלומד והנדיב בן שושן.
קיומו של קשר רומנטי בין אלפונסו השמיני לבין צעירה יהודיה, מתועד בהיסטוריה של בית המלוכה הספרדי.
סיפור האהבה היה נושא הרומן “Die Jüdin von Toledo” (“היהודים של טולדו”), משנת 1955 של ליאון פויכטוונגר היהודי. הספר תורגם לעברית לראשונה על ידי עדנה קורנפלד ויצא בשנת 1957, תחת השם “בלדה ספרדית”, ותורגם במהדורה נוספת בשנת 2004 בשם “היהודיה מטולדו” על ידי חנה שוורץ אייזלר.
גבור הספר, סוחר יהודי בשם אבן עזרא שהיה אחד מהעשירים של יהודי הממלכה, ממונה על ידי המלך כשר האוצר. המלך מתאהב ברחל בתו, שולח אליה שליחים ומחזר אחריה ובסופו של דבר נוצר ביניהם קשר. במהלך הזמן עוברת רחל לגור באחת מהטירות שלו. בעקבות התאהבותו של המלך בפילגש היהודיה דוחפת המלכה אלנור, אשתו החוקית של המלך, להחלטה מצד המלך לצאת למלחמה חסרת טעם כנגד המורים, מלחמה שבה (גם במציאות) נחלה קסטיליה תבוסה.

הסיפור מקפל בתוכו את החיים של משפחה אמידה מיהדות ספרד, בעלת השפעה ועושר, המאוימת יום ביומו על ידי המלך והממסד הנוצרי. מצד אחד המלך זקוק ליהודי ומצד שני מתעב אותו. באופן דומה, המלך אוהב את פילגשו אך מתעב את דתה.
ה”יהודייה מטולדו” (“Die Jüinin von Toledo”) הוא גם סרט דרמה היסטורי אילם משנת 1919.
הסרט הוא עיבוד למחזה “יהודיית טולדו” משנת 1872 מאת פרנץ גרילזרפר שגם הוא מתבסס על הרומן בין אלפונסו ה-8 לרחל היהודיה ומי שבמקרה שולט בשפה הגרמנית מוזמן לצפות בטריילר.

 

                •  ביה”ס למתרגמים של טולדו

במאה ה-12 החל לפעול בטולדו בית הספר למתרגמים שהפגיש חוקרים נוצרים, יהודים ומוסלמים. בתקופה הראשונה הוא התמחה בעיקר בטקסטים פילוסופיים ותיאולוגיים אבל בהמשך הוא התפתח והגיע לשיאו בתקופת שלטונו של אלפונסו ה-10 (1284 – 1252).
החוקרים עסקו ביצירות מתרבות יוון העתיקה ובעבודות מדעיות מתחומי אסטרונומיה, פילוסוסופיה, רפואה, מתמטיקה, בוטניקה אסטרולוגיה ועוד.
את מקורותיו של ביה”ס אפשר למצוא בהגירה ההמונית של יהודים מאל אנדלוס (שהשתרעה מצפון מזרח לצפון מערב ספרד) לעבר הממלכות הנוצריות. טולדו יוּשְבה אז על ידי משוררים, פילוסופים, מדענים, רופאים ומלומדים יהודים אחרים. הארכיבישוף מטולדו דון ריימונדו דה סובטאט, שלימים הפך לקנצלר קסטיליה עם אלפונסו השביעי, רצה לנצל את האקלים המאפשר לנוצרים, מוסלמים ויהודים לחיות בהרמוניה, וסיפק את הגיבוי שלו לפרויקטים שונים של התרגום שהתבקשו על ידי כל בתי משפט של אירופה הנוצרית.

עבודתו של בית הספר למתרגמים חילצה מתהומות השכחה יצירות של תרבות יוון הקדומה והעבירה אותם ליתר חלקי אירופה וזאת הסיבה שבית הספר היה המקור והבסיס לרנסנס המדעי והפילוסופי של התרבות המערבית.
יוקרתו של בית הספר למתרגמים של טולדו הייתה כל כך גדולה שאפילו ההגבלות שהטילה הכנסייה לא מנעו ממנו לפרוח.

 

              •  חכמי טולדו במאות ה-11 וה-12

רבי יהודה הלוי -ריה”ל ( 1141 – 1075) היה מגדולי המשוררים וההוגים של היהדות בימי הביניים והיה משורר, פילוסוף ורופא נולד בשנת 1075 בטולדו.
הרב אִיבֶּן עזרא (1164 – 1092) משורר, פרשן מקרא, פילוסוף, אסטרונום ועסק גם באסטרולוגיה ומתמטיקה, חי במשך תקופה מסוימת בטולדו.
רבי יהודה ב”ר יוסף עזרא שהיה כנראה ממשפחתו של אברהם אִיבֶּן עזרא היה נשיא הקהילה בטולידו בשנת 1147.
רבי אברהם אבן דאוד הלוי (1180 – 1110) נודע גם בשם הראב”ד הראשון,  היה היסטוריוןפילוסוף ואסטרונום נולד בקורדובה ובעת שהאלמוואחידון פלשו לספרד ברח ממנה לטולדו שבה חי עד למותו על קידוש השם ב-1180.
יהודה בן שלמה אלחריזי נקרא גם יהודה חריזי (1225 – 1165) משורר, יוצר ומתרגם שנולד בטולדו למשפחה משכילה ובעלת אמצעים שמוצאה בסביליה. אלחריזי העריך מאד את הרמב”ם, הגן עליו בפני מבקריו ותרגם רבים מכתביו.
הנה דברים שאלחריזי כתב על טולדו:
“הגעתי לעיר הענפה טולדו, בירת הממלכה, המכוסה בקסם השליטה ומעוטרת במדע, מראה לעם ולנסיכים את יופיה. כי לשם היגרו השבטים, שבטי ה ‘. יש בה ארמונות ובתי כנסת ביופי שאין דומה לו! שם כל הנשמה משבחת את האדון. יש בקרבה קהילה מזרע קודש שהצדק לה כתכשיט, רבים הם כצמחי השדה”.
שמואל בן מאיר הלוי אבולעפיה (1360 – 1320) סמואל בן מאיר אבולעפיה בן למשפחה ממוצא תוניסאי היה אחד היהודים העשירים והמשפיעים ביותר בספרד של המאה ה -14. הוא הפך ליועץ הכספי של פדרו “האכזר” מקסטיליה וכן כיהן כגזבר ושופט. הוא הציב את בני משפחתו בעמדות בעלות השפעה כלכלית.
בגיבויו של פדרו בנה שמואל הלוי  בית כנסת בסמוך לארמון שבטולדו דבר שעורר התנגדות רבה מצד הכנסייה.
בארמון שבו התגורר בטולדו שוכן כיום מוזיאון אל גרקו הודות לעושרו הרב יסד שמואל הלוי בית כנסת קטן, אחד מעשרת בתי הכנסת ששימשו את הקהילה היהודית בטולדו. בית הכנסת אינו מרשים בממדיו, אך בכל זאת נתקלה בנייתו בהתנגדות תקיפה של הכנסייה הקתולית, אך אבולעפיה זכה לגיבויו של פדרו ובית הכנסת הוקם. שער חיבר בין ארמונו של אבולעפיה לבית הכנסת.
בשנת 1360 התהפך הגלגל על שמאל הלוי והוא נכלא ועונה בחשד למעילה ומת במהלך העינויים.
אברהם בנבנשתי (המאה ה-15) היה איש ציבור בתקופתו של ג’והן השני, מלך קסטיליה (1406–1454). בן למשפחה עשירה ובעל ידע יהודי וכללי רב. ביחד עם יוסף נשיא ואברהם אבן שושן הגן על יהודי עיר ליד Ecija ממחוז סביליה, כנגד האשמות של רצח פולחני בפסח.
לפי בקשת הקהילות היהודיות של קסטיליה התמנה על ידי המלך בשנת 1432 לשופט ראשי של היהודים ורב החצר. מתקן תקנות ואיאדוליד (Valladolid).
לאחר שהתמנה לשופט קרא בנבנשתי לכנס מיוחד (סינוד) של רבנים, משכילים ומנהיגים מכל קהילות קסטיליה בעיר Valladolid בבית הכנסת שברובע היהודי של העיר. הכנס נועד לבחון את החוקים שנחקקו נגד היהודים (חוקי Valladolid), להגביר את לימוד התלמוד ולעצור את ירידת הערכים בקהילות.
הכנס הסתיים בהכנה ואישור מסמך שנקרא “תקנה” (קרוי בפי החוקרים תקנות Valladolid). המסמך מורכב מחמישה חלקים: הראשון הוראות בקשר ללימוד התורה, השני בחירת דיינים ובעלי תפקיד אחרים בקהילה, השלישי דיני מלשינות ומסירות לשלטונות, הרביעי דיני מיסוי ותשלומים לשלטונות והחמישי דיני לבוש מפואר.
נכדיו גורשו בגירוש ספרד והתפזרו בפורטוגל, אירופה, המזרח הקרוב וצפון אפריקה. נכדיו ביססו את לימוד התורה בסלוניקי על יד הקמת ספריות גדולות. חלק מנכדיו נדדו בגירוש לפורטוגל והתנצרו. הם היו סוחרים גדולים ובנקאים בפורטוגל ואנטוורפן. לאחר מכן הם נדדו לאיטליה יחד עם דונה גרציה וחזרו איתה ליהדות ולשם בנבנשתי.

 

        • אתרים יהודיים ובתי כנסת בטולדו

בעברה היהודי של טולדו היו זמנים שפעלו בה עשרה בתי כנסת, וחמש עד שבע ישיבות ומקוואות. עם הגירוש בשנת 1492 פעלו חמישה בתי כנסת שניים מתוכם שרדו עד ימינו.
טולדו היא אחת הערים הבודדות בספרד שבה השתמרו שרידי מבנים יהודיים ויש בה גם שרידים רבים של מצבות יהודיות, שחלקן נשמרות במוזיאון הארכיאולוגי של העיירה.

                    ◊ בית הכנסת “אל טרנסיטו” ( El Transito) ו”המוזיאון הלאומי לאמנות היספנית-עברית” 
בית הכנסת נבנה ע”י שמואל בן מאיר הלוי אבולעפיה שהיה נדבן עשיר רב השפעה ואיש הכספים של המלך פדרו ה-1. בית הכנסת נבנה בסמוך למגוריו של אבולעפיה בארמון המלך כשרק שער מפריד בין הבית לבית הכנסת.
בית הכנסת היה אחד מעשרה בתי כנסת ששימשו את יהודי טולדו. בנייתו הושלמה בשנת 1357 שלוש שנים בטרם נכלא אבולעפייה ועונה למוות.
לאחר גירוש ספרד הועבר בית הכנסת עם ארמונו של אבולעפיה לידי הכנסייה הקתולית שהפכה אותו לכנסייה בשם  “El Transito de Nuestra Señora”.
בשנת 1877 הכריזה ממשלת ספרד על המתחם כאתר לאומי, והחל משנת 1970 הוא משמש כ מוזיאון היסטורי לתולדות יהודי טולדו וספרד ונקרא באופן רשמי “המוזיאון הלאומי לאמנות היספנית-עברית”, במוזאון מוצגים מהמורשת היהודית, כלי קודש וספרים.
חזית בית הכנסת עברה שינויים רבים ואינה מכינה לפאר שפוגשים בתוכו. מהעיצוב הפנימי של המבנה אפשר ללמוד על הפאר והעושר של שמואל אבולעפיה, הנגיעה של מומחי הבנייה המוסלמים ניכרת, גלריה עליונה ל”עזרת נשים”, חצר שבה שרידים למקווה עם שני מיכלים למי גשם, תקרת משושים מגולפת, חלונות עם כיתוב בערבית ו”מזמור לדוד” כתוב בעברית על הקירות, חלק מהריצוף המקורי של בית הכנסת עדיין שמור  בעת שהמבנה הוסב לכנסייה הוסיפו לו את מגדל הפעמונים.
סרטון נוסף שמומלץ לצפייה המוזיאון היהודי בטולדו
בית הארמון שבו גר שמואל הלוי אבולעפיה משמש כיום כמוזיאון לעבודות האמנות של הצייר היווני אל גרקו  Museo del Greco.

 

.

        ◊ בית הכנסת “אבן שושן”  שהיה לכנסיית Santa Maria La Blanca
בית הכנסת אבן שושן שהיום קרוי Santa Maria La Blanca נחשב למבנה העתיק ביותר של בית כנסת ששרד באירופה, והוא אחד משני בתי הכנסת היחידים שהיו בטולדו ושרדו עד היום. (האחר הוא אל טרנסיטו)
בית הכנסת נבנה בראשית המאה ה-13 ע”י דון יוסף אבן שושן ונחנך בשנת 1411 והיה המרכזי והגדול מבין כל בתי הכנסת של טולדו ובקסטיליה כולה. בסוף המאה – 14 המטיף והמסית Vincent Ferrer “קידש” והפך אותו לכנסייה מאז נמצא המבנה בבעלות הכנסייה הקתולית.
בית הכנסת שנבנה מחדש בשנת 1250 אחרי שריפה הרסנית, היה המרכזי והגדול מבין כל בתי הכנסת של טולדו.
יש מי שבעיניהם בית הכנסת הוא סמל לדו קיום בין שלוש הדתות, משום שהוא נבנה תחת שלטון הנוצרי, ע”י אדריכלים מוסלמים לצורך שימוש יהודי.
האדריכלות הפנימית מזכירה בחלקה את זאת שהייתה מקובלת במסגדים המוסלמים במהלך המאות ה-11 וה-12.
בעשור השישי של המאה ה-16 נוסף האפסיס (הגומחה שבה עורך הכומר את התפילה) שכולל שלושה מבני פולחן (קפלות) בסגנון הרנסאנס.
כיום המקום נחשב לאחת האטרקציות התיירותית הכי נחשבות בטולדו.
הקהילה היהודית של ספרד קראה לארכיבישוף של טולדו להחזיר את הבנין לידיים יהודיות כחלק מהכפרה על חטאי העבר.

 

 

פיסת ארכאולוגיה על ציר הזמן


◊ המבצר החדש – תחילת המאה ה-9

הטירה החדשה שנבנתה שנבנתה ע”י המושל המוּרִי כהגנה על גשר סן מרטין הייתה למעשה הקיר החיצוני של הרובע היהודי.

 

 

 

 

 

            ◊ טירת היהודים הישנה – אמצע המאה ה-12
הטירה נבנתה כהגנה על הרובע היהודי ועל שכונות אחרות בסביבתו, מוזכרת כ”טירת היהודים” בשטר להלוואה שהוענקה באמצע המאה ה-12 ליהודי בשם יצחק בן אבויוסף, כנגד בטחונות של “מחצית ביתו שבטירת היהודים”.
זמן קצר לאחר מכן מופיע אזכור של רחוב שמשתרע משער טירת היהודים הישנה (El Castilo Viejo) של הרובע היהודי ועד לשער הטירה החדשה.

 

 

 

 

                ◊ טיילת חומות של וולד אלעזרי (Ueld Elazri) – סוף המאה ה-13

חלק מיהודי טולדו של ימי הביניים החזיקו בבעלותם טירות שהיו גדולות מספיק כדי להכיל בתים בין החומות שלהן.
במסמך מסוף המאה ה-13 מופיע הציטוט “בתחתיתו מקשר הרחוב האמור עם הכביש העובר משער הטירה החדשה לשער הטירה הישנה”. הטירה הישנה היא כאמור טירת היהודים. חלק מהקירות שהקיפו את שכונת היהודים עדיין נמצאות בסמוך. 

 

                  ◊ הבית היהודי – המאה ה-14
בית מגורים שמתוארך לתקופה שבין המאה ה-14 למאה ה-15 בסגנון ה- Mudajer עם הרבה קשתות פרסה ועם מאפייני דת יהודיים.
האגדה מספרת שהבית היה שייך ליהודי בשם יצחק שסיפק כסף למלכה איזבלה למימון ההפלגה של קולומבוס בתמורה לתכשיטים שלה.
במרתף של הבית מצויה מעין אמבטיה שהייתה כנראה “מקווה טהרה”. הימצאותם של שני מיכלים לאגירת מי גשם בסמוך מחזקת את ההשערה שמדובר ב”מקווה”.
כמו כן נמצא לוח עץ שהיה חלק ממשקוף שבו מופיע הכיתוב מתוך תהלים פרק קי”ח :
“זֶה-הַשַּׁעַר לַיהוָה;      צַדִּיקִים, יָבֹאוּ בוֹ” 
“אוֹדְךָ, כִּי עֲנִיתָנִי;    וַתְּהִי-לִי, לִישׁוּעָה”

 

                ◊ המקום שבו שכן בית הכנסת קָלֶרוֹס – המחצית ה-2 של המאה ה-14
כמו יתר בתי הכנסת בטולדו כנראה שגם בית הכנסת קָלֶרוֹס נפגע קשה במהומות של שנת 1391, הוא  מוזכר לראשונה במסמך מתאריך 1355.
בית הכנסת ננטש כנראה בסוף המאה ה-14 והוזכר שוב במסמך משנת 1418.
ידוע על מספר בעלים שרכשו את הבניין שבו שכן בית הכנסת בסוף המאה ה-15
בספו של דבר המבנה של בית הכנסת נהרס ועל חורבותיו נבנתה כיכר Marron.

 

            ◊ פיסות מספר תורה – סוף המאה ה-15
עבודה ארכאולוגית שנעשית בבית בטולדו בשנת 2006 חושפות פיסה מספר תורה שהוחבאה בתוך גומחה מאחורי אחד הלוחות החרוטים של הקשתות של מה שכנראה היה בית ברובע היהודי.
על פי המימצאים הארכיאולוגיים ההסתרה הייתה בין המאות ה -15 וה -16, לא ברור אם ההסתרה נעשתה מחשש מפני האינקויזיציה או שמא שמא זה היא משקפת מנהג יהודי של קבורת טקסטים קדושים.
פיסת ספר התורה היא מתוך ספר שמות והיא מוצגת באוסף המוזיאון סנטה קרוז בטולדו.

 

 

          ◊ גילוי בית הכנסת “הסנוניות”  – שנת 2006
חפירות משנת 2006 ברחוב Bulas
מגלות בית כנסת שהארכאולוג
מתייחס אליו כבית הכנסת של הסנוניות, יחד
עם שרידי בית הכנסת נמצאו שרידים של מקווה.

 

 

 

 

    • בית הקברות היהודי העתיק וסיפורה של הלוויה אחת מאוחרת

בטולדו ידוע על שני אתרי קבורה של יהודים, האחד Pradillo de San Bartolomé והאחר Cerro de la Horca (גבעת הגרדום) מהמאה ה – 9 בתקופה המוסלמית.
קבלן שביצע בגבעת הגרדום עבודת בנייה של בי”ס בשנת 1979, השחית בכוונה תחילה חלק מבית הקברות.
בראשית שנת 2009 תוך כדי חפירות הצלה ארכאולוגיות, שנועדו לאפשר את הרחבת בית הספר התגלו ארונות קבורה של יהודים מתקופת ימי הביניים.
עפ”י המסורת היהודית קבורים בטולדו רבנים קדושים ובהם:
• רבנו יונה זיע”א הידוע בשם “החסיד” שהוא בן דודו של הרמב”ן היה רבו של הרשב”א. ראשי הקהילה של טולדו הזמינו אותו להתיישב בעירם כדי ללמד תורה ולמרות שנולד באשכנז ביקשו ממנו לעמוד בראש בית הדין שלהם. נפטר ונקבר בטולדו בשנת 1263.
• רבי אשר בן יחיאל (הרא”ש), שהיה מגדולי פרשני התלמוד ומגדולי הפוסקים ובעל השפעה גדולה על עיצוב ההלכה היהודית, נולד בגרמניה (אז אשכנז). הקהילות בספרד כיבדו אותו מאד ויהודי טולדו הזמינו אותו לחיות בתוכם שם הוא נפטר ונקבר בשנת הפ”ח (1327)
השלדים שנמצאו הוצאו מקברם, דבר שגרם לסערה בינלאומית.
“הועד להצלת בתי העלמין היהודיים באירופה” ומנהל היחסים הבינלאומיים של “ועידת רבני אירופה” הגיעו לספרד לפגישה אליה הוזמנו אנשי רשות העתיקות ונציגי ‘הפדרציה של הקהילות היהודיות בספרד’ ו’ועידת הרבנים הספרדית’.
בתום סדרת מפגשים הורו נציגי המועצה האזורית של ‘קסטלה לה מנצ’ה’ שבתחומה נמצאת העיר טולדו על הפסקת העבודות עד לבירור העניין ומציאת פתרון הלכתי, הנדסי וחוקי לבעיה.
ביום ראשון כ”ט בסיון תשס”ט 21/6/2009  בשעות אחר הצהריים הובאו מאה ושלוש ארונות קבורהובהם מאה וחמישה שלדים (באחד הארונות נמצאו 3 שלדים שנקברו יחד) לרחבה שלפני בית הספר הצמוד לבית העלמין היהודי ממנו הוצאו.
בהלוויה רווית כאב נטמנו מחדש הארונות באותם מקומות מהם נלקחו. לפני סתימת הגולל נשאו דברים נרגשים תוך בקשת סליחה ומחילה מהנפטרים זצ”ל, הגאון רבי אליקים שלזינגר שליט”א ורבה של מדריד, הרב משה בן דהן שליט”א.
מנכ”ל ‘ועידת רבני אירופה’, הרב אבא דונר שיבח את השלטונות הספרדיים ובהם את נציגי משרד החוץ הספרדי והשגרירה הממונה על העניינים היהודיים במשרד החוץ, הגב’ אנה סלמון  על שיתוף הפעולה שהביא לקבורתם מחדש בכבוד הראוי של היהודים שנטמנו בבית העלמין הזה במשך מאות בשנים.

 

מראשית ההתיישבות ועד המאה ה-8

פתח דבר
כיצד הגיעו היהודים למרוקו

מסוף המאה ה-1 ועד המאה ה-8

 

פתח דבר

לא בכדי ייחדנו את אחת ההרצאות בכנס המשפחתי לנושא “פרעות ופוגרומים ביהודי מרוקו”. באי הכנס כולם כאחד נדהמו לגלות עד כמה ההיסטוריה של היהודים במרוקו הייתה רצופה בפרעות, פוגרומים ומעשה טבח נוראיים. חלקם של הפרעות נגעו באופן ישיר במשפחת הכהן סקלי ובתוכם בכאלה שישבו והאזינו להרצאה ואף לאורלי עצמה שהרצתה על הנושא.
לאלה שלא יכלו להתאפק ותוך כדי ההרצאה חזרו ותהו בקול “אז איך זה שלא ידענו”, נגלה בלחש… “לא נעים להגיד אבל עד להכנות לקראת הכנס גם אנחנו לא ידענו”.
גם כאן מי שמעוניין במבט קצר וחטוף יוכל לצפות במבט בתנועה או במצגת הנחה על “2000 שנות היסטוריה יהודית במרוקו ב-2 דקות

 

כיצד הגיעו היהודים למרוקו

  • קשה למצוא עדויות מוצקות על הימצאותם של יהודים במרוקו בתקופה שלפני התקופה הרומאית, אבל עפ”י מסורות שונות שהשתמרו יהודים הגיעו לצפון אפריקה עוד לפני חורבן בית ראשון.
    בבית הכנסת העתיק של ג’רבה מצויה אבן שמייחסים אותה לאבנים של בית המקדש הראשון.
  • ציטוטים שונים מן המקרא והתלמוד רומזים על קיומה של גלות בצפון אפריקה והם מזכירים את איפריקי (תוניסיה) וקרתג’יני.
  • בית הכנסת אלגריבה בג'רבה שבטוניסיה

    בית הכנסת אלגריבה בג’רבה שבטוניסיה. עפ”י המסורת נבנה בשנת 586 לפה”ס על גבי אבן שהובאה מבית המקדש הראשון ע”י כהנים שנמלטו מחורבן ירושלים.

    עפ”י המסורת של יהודי העיירה אופראן אבותיהם הגיעו עם אניות פיניקיות למרוקו בתקופת הבית הראשון. ישנן אגדות שמספרות על שבטים ברבריים קדומים שהתגיירו ועל ממלכה יהודית שהתקיימה בחבל דרע עוד לפני תקופת האיסלם.
    אמנם אין במסורות משום הוכחה מדעית אך עם זאת ריבוי המסורות המדברות על נוכחות יהודית עוד בתקופת הכנענים יש בה כדי ללמד שיהודים היו במרוקו מקדמת דנא.

  • על הימצאות יהודים בתקופה הרומאית אפשר ללמוד מתוך הספר יוסיפון (תרגום כתביו של יוסף בן מתתיהו לעברית) שבו מסופר על 30000 יהודים שגורשו ע”י טיטוס לצפון אפריקה אחרי חורבן בית שני ומתוך כתובות עבריות שנמצאו על מצבות של קברים יהודים מהמאה ה-2 לספירה.
  • במאה השביעית והשמינית נטשו אלפי יהודים את ספרד ורבים מהם פנום לצפון אפריקה בעקבות שורה של צווי גירוש שהוציאו השליטים הוויזיגותים ריקרד ה-1 וה-2  והמלך סיסיבוט ליהודים שסרבו להתנצר.
  • גל ההגירה הבא של יהודים מספרד שהוא גם זה שבו מגיעים בני משפחת הכהן סקלי התחיל בעת מאורעות קנ”א (1391) (ראה תקופת השלטון הנוצרי) שבו גורשום כל יהודי סיבליה. הפרעות שהתחילו במאורעות קנ”א בסביליה התפשטו לערים אחרות ונמשכו  למרוקו במנוסתם מהפורעים.
  • גל ההגירה האחרון למרוקו הוא זה של גרוש ספרד משנת 1492. ההערכות על מספר המגורשים נעות בין 200000 ל – 800000 ויותר, קרוב ל10% מהם מגיעים למרוקו.

 

 

מסוף המאה ה-1 ועד תחילת המאה ה-8

התקופה שמסוף המאה ה-1 ועד תחילת המאה ה-8 היא התקופה שלפני השלטון המוסלמי שמתחילה בשלטון רומאי, ממשיכה בכיבוש מרוקו ע”י שבטים וונדלים (אמצע המאה ה-5) ומסתיימת בשליטה של הביזנטים. היהודים שהגיעו לצפון אפריקה בתקופה הרומאית היו חלק מאותם יהודים שהיו מפוזרים ברחבי האימפריה לאחר חורבן בית שני והמרד הגדול והתישבו בערי החוף של צפון אפריקה.
אחרי הדיכוי של “מרד התפוצות” משנת 115 שבו השתתפו קהילות יהודים מצפון אפריקה, הכחידו הרומאים את קהילות היהודים בלוב, מצרים וקפריסין ומרכז היישוב היהודי נע מערבה לכיוון מרוקו. במרוקו הם עסקו במסחר וזכו לשגשוג ופריחה. מועצות הכנסייה שלא אהבו את ההצלחה של היהודים החליטו להגביל אותם ע”י צווי רדיפה. כאשר הוונדלים פלשו לצפון אפריקה הצטרפו היהודים אליהם ולכוחות הברברים במלחמתם נגד הרומאים ובעקבות זאת הם זכו לחסות וחופש דת, שהגיעו לקיצם עם הכיבוש הביזנטי, שתחת שלטונו בתי כנסת הופכים לכנסיות ויהודים רבים נאלצו להתנצר וחלקם נמלטו לעבר הרי האטלס ונטמעו שם בין השבטים הברברים.

מהשושלת האידריסית ועד הסעאדית

תוכן העניינים

רקע כללי : התקופה המוסלמית
תחת שושלת האידריסים (974 – 789)
תחת שושלת האלמורבידים (1146 – 1040)
תחת שושלת האלמואחידון  (1248 – 1124)
תחת שושלת המרינידים (1465 – 1244)
תחת שושלת הוואטסים (1472-1554)
תחת השושלת הסעדית (1659 – 1549)
תחת השושלת העלאווית מ- 1664 ואילך

 


רקע כללי: ראשית התקופה המוסלמית – מעמד הד’ימה וחוקי העומר

תקופת השלטון המוסלמי התחילה עם הכיבוש של צפון אפריקה בידי הערבים מאמיניו של מוחמד. במלחמה נגד הכובש המוסלמי השתתפו לעתים גם יהודים ואחת המסורות היותר נפוצות מספרת על יהודייה בשם אל כהינה שמאחדת תחת מנהיגותה שבטים מאזור ההר הברברי ומצליחה לגרום למפלות קשות לכובש המוסלמי (ראה את הדף אל כהינה שבאתר זה),מרוקו נכבשה בשנת 703.
לאחר הכיבוש נקבע מעמדם של היהודים כד’ימה (בני חסות) שעליהם חלים חוקי העומר שמסדירים את מעמדם וזכויותיהם של תושבים שאינם מוסלמים באימפריה המוסלמית. מעמד הד’ימה הוא נחות יותר מתושבים אחרים שהתאסלמו, הם מחויבים במס גולגולת שתמורתו הם זוכים להגנה על חייהם ועל רכושם, וכן הם זוכים לחופש דתי והם יכולים להתיישב ברוב הערים. האכיפה של מעמד הד’ימה איננה אחידה והיא תלויה ברצונו הטוב של השליט בהתאם לאזור ולתקופה.
השלטון המוסלמי הוא שלטון של שושלות שבהן המנהיגות עוברת מדור לדור ולעתים הבן היורש והאב המוריש נוקטים במדיניות הפוכה כלפי היהודים, האחד מקרב ומרומם והאחר מכביד את ידו וגוזר עליהם גזרות קשות, מידת היציבות השלטונית השפיעה באופן ישיר על ביטחונם של היהודים. חיי היהודים לאורך כל שנות השלטון המוסלמי נעו כמטוטלת בין תקופות של פריחה ושגשוג שבהן יהודים משמשים בתפקידי מפתח בחצרות המלוכה וזוכים ליחס אוהד, לבין תקופות של גזרות ורדיפות קשות, פרעות ופוגרומים שבהם נטבחו אלפים רבים וקהילות שלמות נחרבו.

 

• תחת השושלת האידריסית: מאה שנות טלטלה  (974 – 789)

התלות של מרוקו בח’ליפות העבאסית של בגדד חדלה כאשר אידריס ה-1, ראשון השושלת האידריסית הכריז על עצמאותה השלטון במרוקו. חלק מהיהודים נותרו נאמנים לח’ליפוּת הבגדדית ובמטרה לגרום להם להצטרף לצבאו הוא דואג להתקפות על עריהם. חלק מן הערים מצטרפים לצבאו תחת הנהגתו של יהושפט בן אליעזר והם נוחלים הצלחות, אבל הם נסוגים כשהם רואים את הזוועות ושפיכות הדם שנגרמה לאחיהם היהודים שלא הצטרפו לצבאו של אידריס ה-1.
אידריס ה-1 כופה את האסלם על היהודים והוא גוזר עליהם גזרות קשות ביותר עד כדי כך שחלק מהמקורות מספרים על כך שהוא הצליח למחות קהילות שלמות של יהודים שהיו באזור שליטתו. כאשר בנו אידריס ה-2 יורש אותו היחס ליהודים משתנה מקצה לקצה והם מוזמנים ליישב את הערים הגדולות ובהם הבירה החדשה פס שהופכת למרכז רוחני יהודי. עד לקראת תום תקופת שלטונה של השושלת האידריסית זוכים היהודים לשגשוג כלכלי ופריחה רוחנית עד כדי כך שהם זוכים להנהיג את “הישיבה הארץ ישראלית” שנחשבה ליורשת של הסנהדרין. יהודים משרתים את השליטים כרופאים, שגרירים, אנשי אוצר ותפקידים מכובדים אחרים.
המאה העשירית מתאפיינת בחוסר יציבות שלטונית, האידריסים מאבדים אט אט את השליטה שעוברת למעשה לידי הברברים. אי היציבות השלטונית שנמשכת גם לראשית המאה ה-11 היא חלון הזדמנויות לפרוע ביהודים ולטבוח בהם. בשנת 979 אחרי כיבוש העיר פס ע”י הברברים גורשו ממנה יהודי העיר לאלג’יריה  ובשנת 1033 בהובלתו של מנהיג קנאי מוסלמי נטבחים למעלה מ-6000 מיהודי פס, רכושם נבזז ונשותיהם נלקחות.

 

השושלת האלמורבידית מאה שנות בטחון יחסי (1146 – 1040)

פרט לעיר פס (שרוב תושביה הם יהודים) שבה יש עדויות על גילויים של שנאה ועוינות, תקופת שלטונם של המוראביטון (1147 -1062) היא תקופה של שקט ובטחון יחסי עבור היהודים. מצד הרשויות אין גזרות או כפייה כלפי הקהילה היהודית, פה ושם מטילים איסורים על היהודים כמו למשל זה שאִפְשֵׁר ליהודים לסחור במרקש הבירה אבל לא לגור בה ויהודי שנתפס במרקש בשעות הלילה דינו על פי אותו איסור היה מוות (כנראה שלא הייתה אכיפה מלאה של איסור זה). עם זאת תחת המוראביטון יהודים משרתים בחצר המלוכה והיחס אליהם הוגן מאד, היהודים לוקחים חלק חשוב במסחר וחיי הרוח בפריחה.

 

שושלת האלמואחידון – מאה שנות חורבן והרס  (1248 – 1124)

הסובלנות כלפי היהודים שאפיינה את המוראביטון באה אל קיצה תחת שלטונם של האלמוואחידון הקנאים (1147-1242). בתקופתה של שושלת זו אולצו היהודים להשתמד ולחיות כאנוסים במשך תקופה ארוכה של יותר ממאה שנה, הם יכלו לבחור בין התאסלמות למיתה. בראשית התקופה של המוואחידון כונתה תקופת “השמד הרך” היהודים יכלו עדיין לשמור על דתם בתוך בתיהם, אך מחוץ לביתם עליהם היה לנהוג כמוסלמים. הם לא יכלו לקיים תפילות בבתי כנסת ולא שום מנהג ממנהגי היהודים.
הרמב”ם שחי עם משפטו בפס בתקופה שבין 1160 ל- 1165 ונמלט ממנה למצרים כתב להם משם את “איגרת השמד” שבה הוא הורה להם לקבל למראית עין את דת האסלאם על מנת להישאר בחיים ולהמשיך לשמור את דת משה בסתר. רבים מיהודי מרוקו התאסלמו מי באמת ומי למראית עין בלבד, כפי שהורה הרמב”ם. אבל גם גורלם של אלה שהתאסלמו לא שפר והם נחשבו למוסלמים סוג ב’ ונאלצו לחיות בתנאים קשים במיוחד עד כדי עבודות פרך. בעקבות החורבן שירד על יהודי מרוקו בתקופת המוואחידון כותב הרב אברהם אבן עזרא את הקינה “אהה ירד עלי ספרד רע מן השמיים … “.
בהמשך תקופת האלמואחידון בתקופת שלטונם של הסולטאן אבו יוּסוף יעקוּב אל-מנצור ( 1199-1184) ובנו מוחמד אלנאצר (1214-1199) מצבם של היהודים החמיר עוד יותר.
את סבלם של היהודים בתקופת האלמוואחידון תיעדו כנראה רק יהודים מאותה תקופה.
סולומון כהן שמתוארך לינואר 1148 מספר, “…עשרות אלפי יהודים נהרגו בפס ובמרקש תוך כדי מסע הכיבוש של האלמואחידון ולאחריו, יהודים נאלצו לבחור בין מוות לבין קבלת דת האסלאם. “…אלפים רבים מתו על קידוש השם (ביניהם ר’ יהודה הכהן אבן שושן, הרב של פס שהיה ממוריו של הרמב”ם)”  ויהודים רבים נמלטו ממרוקו.
רבי יוסף בן יהודה אבן עקנין (1150- 1220) שנולד בברצלונה ונמלט ממנה לפאס היה פילוסוף, רופא, משורר, פרשן מקרא ותלמוד והוגה דעות, כתב לא מעט טקסטים שבאחד מהם (פירוש לשיר השירים) יתכן שמופיע רמז לכך שהיה בין אלה שהתאסלמו למראית עין:  

“אני מצפה לשכר טוב מריבוני שיסייע בידי במאמצי להיטהר מטומאת השמד וימלא משאלתי בשאיפתי לצאת מן ארץ גזרה … כמה שאמרו רבותינו ז”ל בא לטהר מסייעין אותו”
בחיבור “רפואת הנפשות השלמות והחלמת הלבבות הדווים” (“טב אלנפוס אלסלימה ומעאלג’ה אלנפוס אלאלימה) שהיה חיבור פילוסופי על מוסר ופסיכולוגיה הוא מתאר את ההשפלות הימיומיות, את האיסורים שהחילו עליהם לבל יגלו כל סממן של יהדות, את הפחד המתמיד שבו היו שרויים מפני מלשינים שמא יאבדו את נשותיהם ואת רכושם, את הלבוש המבזה ואת האיסור לחנך את ילדיהם לפי דת ישראל.

 

• השושלת המרינידית – שגשוג, פריחה וטבח המוני  (1465 – 1244)

החורבן וההרס בתקופת האלמוואחידון נפסקים רק כאשר השליטה במרוקו עוברת לידי השושלת המרינידית בשנת 1244. המרינידים מפגינים כלפי היהודים יחס ידידותי ואוהד עד כדי כך שהסולטן אבו יוסף יעקוב מתערב אישית כדי להציל את היהודים. יהודים המגיעים כשליחי השלטון בספרד מתקבלים במאור פנים, יהודים מתמנים לתפקידי מפתח בחצרות השליטים, והם לוקחים חלק פעיל בחיי המסחר, המסחר בזהב מסהרה וסחר החליפין עם המדינות הנוצריות נמצאים בשליטה כמעט מלאה של היהודים. המסחר של היהודים מעשיר את אוצר המדינה בסכומי עתק ולמעשה היהודים הם הגורם העיקרי לשגשוגה של המדינה כולה. העיר פס חוזרת למעמד המיוחד שלה בקרב יהודי העולם ומלומדים רבים ובהם רופאים, אנשי דת (קבלה), מדעים (ובהם אחד מגדולי המתמטיקאים בתקופתו) ופילוסופים פועלים מתוכה.
פרעות קנ”א שהחלו בספרד ביהודי העיר סיביליה התרחשו בזמן שבמרוקו שלטה השושלת המרינידית. יהודי העיר ובהם אבות משפחת הכהן סקלי שנמלטו על נפשם בפרעות אלה (1391) הגיעו למרוקו בזמן שהשושלת המרינידית הייתה בשלטון ויש להניח שהיחס שהשלטון במרוקו גילה כלפי המגורשים בני סיביליה היה אוהד וסובלני כמו זה שהוא נהג בו ביהודי מרוקו.
לקראת אמצע המאה ה-15 שלטון המרינידים נחלש וכמו תמיד חוסר יציבות שלטונית הוא הזדמנות טובה לפרעות ביהודים. בעקבות פרעות שנערכו ביהודי פס בשנת 1438 מחליט הסולטן המרינידי לרכז את היהודים ברובע סגור משלהם ה”מלאח” הראשון.
בשנת 1465 מגיעה החגיגה הגדולה של יהודי מרוקו תחת השלטון המרינידי לסיומה. תוך כדי המרד של הוואטסים בשושלת המרינידית נערך טבח המוני ביהודי פס.
ה”מלאח” שבמקור נועד כדי להגן על היהודים, הופך אותם לטרף קל להמוני הפורעים. אלפי היהודים של העיר פס נטבחים בידי המון מוסת. הפורעים אינם עוצרים בפס והם ממשיכים משם ליתר הערים במרוקו. החוקר והמזרחן נחום סלושץ כותב ” ההתנפלות על קהל שכלא  הייתה מסיבת קנאת המוסלמים ביהודים ובנוצרים המקורבים למלך” והוא מגיע למסקנה שבני הכהן סקלי היו בין אלה שהפורעים התנפלו עליהם וכי “אחרי מהומות שנת רכ”ה (1465) בפאס נמלטו רבים מקהל סקלי לדבדו ושם התיישבו בשנת רכ”ה.

בספר “יחס דֵבְּדוּ” של ר’ שלמה הכהן סקלי סבאן (הרש”ך) הוא מתאר את קורות יהודי דבדו ומביא הוכחות לכך שהם אכן צאצאי המגורשים משיביליה משנת קנ”א והוא שואל, “איך יעלה על הדעת שיבואו יהודים גולים ונדחים מארץ רחוקה עיר גדולה היא סיבילייא לבוא להתיישב בארץ זרה עיר שלא דרך בה ולא עבר בה איש יהודי”. אחד משני ההסברים שהרב נותן הוא שהגולים של מאורעות קנ”א התקבלו בסבר פנים יפות שהגיעו כאמור בתקופת המרינידים שבה היחס ליהודים היה אוהד, וניתנה להם הבחירה להחליט היכן לקבוע את משכנם. והוא מוסיף:  “ובגולה ההיא היו בהם אנשים חכמים ונבונים אשר בחרו לשכון ולהתיישב בדבדו יען שאין בה שבטים ערביים גדולים, גם אין עליה דרך לעבור חרב חיילות וצבאות המלחמה כידוע שעירינו אינה יושבת על אם הדרכים להיותה מעוברת לתרועת המלחמה ומצהלות הסוסים מה שאין כן בשאר המקומות שיש בהם שבטים ערביים וברברים…..”.

 

• השושלת הוואטסית -קליטת מגורשי ספרד (1472-1554) 

ההגירה של המגורשים מספרד (1492) ומפורטוגל (1497) מגיעה לצפון אפריקה ברובה הגדול בתקופת השלטון הוואטסי. האומדנים בחלקם נעים בין 20 ל- 40 אלף יהודים וחלקם אף אומדים את מספרם ב- 100 אלף יהודים המגיעים בשני גלים ( “קבלת חכמי מרוקו”). על תלאות המסע לספרד מספר עד ראיה.
“צי של עשרים אניות יצאו מנמל סנטה מריה שליד קדיז, שלוש טבעו בים והיתר הוחזרו לספרד ע”י רב החובל הרשע, שם המרו את דתם כחמש מאות יהודים והנשארים התעקשו לחזור למרוקו וירדו אח”כ בנמל ארזיליה שם התעלל בהם המושל הפורטוגזי, ובדרכם לפס הותקפו ע”י שבטים ערבים “  העיר פס הפכה למרכז קליטה למגורשים וסל הקליטה שלהם היה רעב כבד, דֶבֶר ושריפה גדולה שהמיתו יותר מ- 20 אלף יהודים.
המגורשים המגיעים למרוקו מחלקים את האוכלוסיה היהודית לשתי קבוצות שנבדלות זו מזו  בשפה, באורח חיים ובמנהגים, האחת עם השפעה של הנוצרים בספרד והשנייה עם השפעה של המוסלמים במרוקו. גם התפילות ודיני ההלכה שונים ולעתים יש מחלוקות בין קבוצת ה”מגורשים” לקבוצת “התושבים”. השלטון הוואטסי נעזר בכישוריהם ובחוכמתם של המגורשים בתחומים של דיפלומטיה, ניהול ומסחר ורבים מהם תופסים עמדות מפתח בשלטון והם מקבלים זכויות יתר, דבר שמעורר את קנאתם של היהודים המקומיים. עם הזמן משתלבות שתי הקבוצות זו בזו ולקראת סוף המאה ה-17 יוצא “ספר התקנות של פס” שחובר בידי מגורשי קשטיליה בשיתוף עם חכמי הלכה מקומיים. הספר שכולל כ- 250 תקנות שהותקנו במשך כ- 250 שנה הופך עם הזמן לקודקס ההלכתי ליהודי מרוקו המגורשים והמקומיים כאחד.

 

• השושלת הסאעדית-פריחה, מיסים ואחווה יהודית. (1659 – 1549)

תקופת שלטונם של הסעדים מתחילה בהפלת השלטון הוואטסי וממשיכה בהדיפה של הממלכות הנוצריות והאימפריה העותומנית וקרב שלושת המלכים (קאסר אל כביר) שבו נלחמו מלך סעדי לצד מלך פורטוגלי, נגד מלך סעדי אחר שטען לכתר (שלושת המלכים נהרגו בקרב).
את המלחמות שלהם ניהלו הסעדים באמצעות שכירי חרב זרים, ושבטים מקומיים שהיו מוכנים להלחם בתמורה להטבות כספיות. כדי לממן את המלחמות הרבות הם הטילו על היהודים מס גבוה במיוחד.
בתקופת השלטון הסעדי הקהילה היהודית לא ידעה רדיפות, היחס ליהודים היה טוב והם מונו לתפקידי ממשל בכירים. היהודים ניהלו קשרי מסחר עם קהילות יהודים מאירופה ומאפריקה שגם פנו לרבני מרוקו בשאלות הלכתיות.
באותם הימים קהילות היהודים בארצות אירופה נמצאות תחת רדיפות ופרעות (גזירות ת”ח – ת”ט) ושליחים מטעמם מגיעים למרוקו לקבלת סיוע לצָרְכֵיהֶם או לצורך פדיון שבויים. יהודי מרוקו על אף מצבם הכלכלי הירוד בשל המס הכבד המושת עליהם נחלצים לעזרת אחיהם היהודים.
וכך נכתב בטקסט רבני מן המאה ה-17: “אין לך שבוע ושבוע שלא יבואו ששה או שבעה משאר מדינות המגרב, וגדולה על כולן אלה הבאים.. מארץ אשכנז, וארץ פולנייא (פולין) הבאים לצרכיהם או לצורך פדיון שבויים  גל המתרימים גדל כל כך שהיה צורך להוציא תקנה מיוחדת שמורה ליהודי הקהילה שעל אף הקשיים הכלכליים שהם עמדו בפניהם, עליהם לגבות כספים לא רק לענייני הקהילה אלא גם לשליחים הבאים מקהילות היהודים של ארצות אחרות.

השושלת העלאווית – עד המאה ה-19

תוכן העניינים:

מיסד השושלת – מולאי אל ראשיד        (1666-1672)
מולאי איסמאעיל                               (1672-1727)
מולאי מוחמד איבן עבדאללה              (1757-1790)
יזיד המזיד                                      (1790-1792)
מולאי סולימאן                                 (1792-1822)



 

• מיסד השושלת מולאי ראשי (1666-1672)

באמצע המאה ה-17 יוצא מולאי ראשיד מיסד השושלת העלאווית למסע כיבושים לאיחוד חלקיה השונים של מרוקו. הוא כובש את מרקש בשנת 1670 ולבקשת התושבים הוא מעלה על המוקד בפומבי את היועץ היהודי של הנסיך אבו אל בכר ואת בני משפחתו. הוא שורף בתי כנסת, מגרש יהודים ומטיל עליהם מיסים כבדים מאד והוא ממשיך ומתאכזר ליהודים בכל הערים שהוא כובש.
לפי מקור אחר מולאי אל ראשיד היה חסר אמצעים כספיים והוא נתמך על ידי יהודי טאזה, שהיתה אז מרכז מסחרי חשוב והמקום הראשון שבו שלט. הוא העסיק יועץ ובנקאי יהודי בשם אהרון קרסינת. כדי להשיג שליטה על פאס, שבה הוכתר למלך, הוא נכנס לעיר דרך המלאח ושהה שם בסתר בביתו של נכבד בשם יהודה מונסנו. מולאי אל-ראשיד נקט בהמשך יחס חיובי כלפי היהודים.

 

• מולאי איסמאעיל (1672-1727)

יורשו מולאי איסמעיל (1672-1727) היה אחד אחד המלכים הבולטים ביותר של מרוקו, היהודים תרמו הן לעלייתו לשלטון והן להצלחתו. מולאי איסמעיל היה המשנה למלך במקנס כאשר יוסף מימרן אחד מחבריו היהודים הודיע לו על מות אחיו במרקש. המידע היקר הזה והכסף הרב שהשאיל לו מימרן איפשרו לו להכריז על עצמו מיד כסולטאן.  איסמעיל אמנם ממנה יהודים לתפקידים בכירים, ביניהם היועץ יוסף טולדנו שחתם על הסכם שלום של מרוקו עם הולנד ואחיו חיים שהיה שגריר בהולנד, את מימרן עצמו הוא ממנה לאחראי על חצר המלך, משה בן עטר חתם על חוזה עם אנגליה, בן אטראש ועוד. הוא מאפשר ליהודים לשקם בתי כנסת שנהרסו בימי אביו, עם זאת בשנים האחרונות לשלטונו מצבם של היהודים הידרדר, הוא הטיל עליהם מיסים כבדים והוא אדיש כלפי פוגרומים ופרעות שנעשים בהם והוא גם מאיים עליהם שאם המשיח שלהם לא יגיע בתוך פרק זמן מוגדר הוא יכפה עליהם את האיסלאם ( גזירה שהוא לא מימש אחרי שהיהודים ריצו אותו עם סכומי כסף גדולים ומתנות עשויות זהב).

שלושים שנות אנרכיה (1727-1757)
אחרי מותו של מולאי איסמעיל שררו במרוקו שלושים שנה של אנרכיה שרוששה והתישה את יהודי מרוקו. בתקופה זאת המסגרות החברתיות השתנו, אזור האטלס התיכון התרוקן מיהודים. יהודים עברו מהכפרים לערים מרכזיות שבהם למעט כמה שכונות של המעמד הבינוני שנותרו כשהיו, רבעים שלמים אחרים שקודם היו מטופחים הפכו לשכונות עוני.

 

• מולאי מוחמד איבן עבדאללה (1757-1790)

מולאי מוחמד איבן עבדאללה (1757-1790) היה המשנה למלך בדרום מרוקו משנת 1745.  תחת שלטונו אזור הדרום שגשג, הוא הסתייע בחוגים פיננסיים יהודיים. הקהילה היהודית של מרקש שהפכה שוב לבירת המדינה ומקום מושבו של המלך פרחה אך לקראת סוף כהונתו כשהמלך הזדקן שבה ודעכה.
קהילת יהודי סאפי השתלטה על המקום שהוביל את סחר החוץ של מרוקו, ואילו הקהילה של אגדיר רכשה את המונופול על המסחר עם הסהרה, היו יהודיים שבנו את יחסי הידידות והמסחר עם ארצות הברית אליה היגרו קרוביהם.
אליאס לוי אבן יולי שהיה יועצו של המלך, סגן שר האוצר ודיפלומט, יצחק קורדוזה ויצחק פינטו, תרמו במידה רבה לחתימת החוזה בין מרוקו לארצות הברית בשנת 1787. בו בזמן שיהודים ממרוקו היגרו לארצות אחרות היו גם יהודים מחו”ל שהגיעו למרוקו כדי להתיישב בה.
אליאס יולי (אליהו) גילה מזימה של בית המשפט להדיח את המלך המזדקן עבדאללה על ידי בנו. הוא חשף את העלילה, והציל את חייו של המלך אבל בכך סיכן את חייו הוא. כשהמלך הזקן ימות בסופו של דבר (1790), יורשו יזכור את תפקיד היהודים ובעיקר את תפקידו של יולי בעלילת בית המשפט. אליהו לוי יולי שזיהה את הסכנה הנשקפת נמלט עם בני משפחתו  משפחתו לג’יברלטר.
לסיכום תקופת מלוכתם של מולאי איסמאעיל ומוחמד אבן עבדאללה, אפשר לומר שהיחס כלפי היהודים הוא טוב יחסית, יהודים מתמנים ליועצים, בנקאים ושליחים של המלך למדינות אירופה, מצבם של היהודים אמנם השתפר בכל רחבי הארץ אך ככלל הם עדיין חיים בעוני.

 

• יזיד המזיד (1790-1792)

אחרי מותו של אביו מוחמד, מכריז על עצמו יזיד הבן כשליט (1790-1792) וכבר בעלותו לשלטון הוא פותח בנקמה ביהודי הממלכה על כך שסוחרי תטואן ומוגדור העשירים סירבו לתת לו הלוואה שביקש מהם כבנו של המלך. קהילת תטואן הועברה לידי הצבא שבזז, אנס ורצח בהם. גורל דומה חיכה ליהודי תאזה טנג’יר, אל קאסר וישובים אחרים. יהודים שהיו בתפקידי מפתח בחצרו של אביו הסולטן נתלו לרגליהם בשערי מקנס עד למותם. בעיר פס הוא הרס את בתי הכנסת וגירש את יהודיה, את יהודי תטואן העשירים הוא הורה לקשור לזנבות סוסים ולגרור את גופותיהם ברחבי העיר. יהודים רבים נהרגו ונשדדו בדרכים, יהודם הצטוו ללבוש שחורים וללכת יחפים בעוברם ליד מסגד ועוד גזרות משפילות אחרות.
בספרו “The Jews of arab land” של המזרחן האמריקאי פרופסור נורמן סטילמן, המשמש כיו”ר לתולדות היהדות באוניברסיטת אוקלהומה ומי שהיה העורך הראשי של “האנציקלופדיה ליהודים בעולם האיסלאמי”, הוא מתאר את הפוגרום במוגדור.
ביום ה -17 לחודש של אפריל 1790, בעת שהשליט החדש מולאי יאזיד נכנס לעיר טטואן, הוא ציווה לכלוא את כל היהודים בבתיהם, בינתיים הוא אִפשר למוּרִים לשדוד את רכושם ואלה באכזריותם הרבה צייתו לו. הם הפשיטו את היהודים ואת נשותיהם מכל הבגדים שהיו על גופם באלימות רבה, כך שאומללים אלה לא רק שהיו צריכים לצפות בכל חפציהם נגנבים, אלא נאלצו גם לשאת בפגיעה הגדולה בכבודם. שישה או שמונה יהודים איבדו את חייהם, בלי למנות את מספר הילדים הרב שספג גורל דומה. במשך שלושה ימים שלמים רוב היהודים נותרו עירומים בכלאם כמה מהם נמלטו לקבריהם של קדושים מוּרִים, בתקווה להציל שם את חייהם.
בשלב זה הורה מולאי יזיד לערוף את ראשו של יהודי ששירת את אביו, המלך המנוח, ולתלות אותו לתצוגה בחומות העיר. יהודי אחר, שבמשך שנים רבות פיקח על הספינות הספרדיות בנמל טטואן נתלה ברגליו במשך שלושים ושש שעות בשל האשמות שונות של המרוקאים, עד שלבסוף ראשו נערף וגופו נשרף.
הוא נתן רישיון מלא ליותר מ -2000 חיילי העבדים השחורים (המכונים אל עאביד אל בוכארי) לבזוז את בתי היהודים, ואלה לא רק שצייתו אלא שבנוסף לכך, הם הפשיטו את היהודים מהבגדים, סיפקו את צרכיהם עימם מיד, ואז השליכו אותם עירומים לרחובות. כמה מן האומללים הללו ברחו באותו לילה ממש לקברו של קדוש מורי, אחרים למסגד בו פגשו את המלך. כשעבר על פניהם למחרת, הם קראו לו: “יחי מולאי יזיד!” 
מאז ימי האלמוחידים, היו אלה הימים הקשים ביותר ליהודי מרוקו שבפיהם הוא כונה יזיד המזיד. מוסלמים רבים קמו להגן על היהודים, החביאו אותם בבתיהם והצילו רבים מהם וברבאט התערב המושל בארגש כדי להציל את היהודים. יהודים רבים מתו על קידוש השם ורבים מהם נמלטו לגיברלטר.
המשורר ר’ דוד חסין שחי באותה תקופה במכנאס כתב שיר על  הפרעות של יזיד.
למזלם של היהודים שלטונו של יזיד נמשך שנתיים ימים בלבד, הוא מת כתוצאה מפציעה בקרב שהיה סמוך למרקש. טרם מותו הוא ביקש להכין רשימות של נציגי יהודים (וגם מוסלמים) בערים שונות אותם זמם לטבוח.

 

• מולאי סולימאן  (1792-1822)

הופעתו של הסולטן מולאי סולימאן (1792-1822) שהתנגד לאלימות גאלה את היהודים משלטונו האכזר של יזיד המזיד שהביא עמו תקווה חדשה ליהודים. היהודים ממשיכים להיות מושפלים ועדיין יש עיוותי דין וצדק כלפיהם וגם ההתנכלויות אינן פוסקות והם סובלים מרדיפות רבות שבאות בעיקר אחרי מרידות ומהומות, אך אין כבר גזרות גירוש ורדיפות כלכליות שמגיעות בצו מגבוה. סולימאן מגנה את הגזירות שהטיל אחיו מולאי יזיד ומבטל אותן, הוא שילב את יהודי פס שגורשו משכונותיהם, הפחית את מס הגולגלת שהם היו צריכים לשלם (ג’יזיה) והחל לשלב יהודים בתפקידים של סוחרים ויועצים. עם זאת  בטטואן, רבאט, סאלה ומוגדור יהודים היו סגורים לראשונה במלאחים, יוצאים מן הכלל היו מספר משפחות במוגדור שהיו חיוניות מבחינה כלכלית למדינה (אפללו, קורקוס, לוי-יולי, סבאג ועוד כמה) שלהם התיר להמשיך לגור ברובע המגורים של העיר,  הוא החזיר לחלק מהן את זכויותיהן לשעבר,את הדיפלומטים, הבנקאים והיועצים שלו הוא בחר מתוך משפחות אלה.
מולאי סולימאן היה גם קנאי דתי שביקש לאטום את מרוקו בפני השפעה זרה ולכן צמצם את הסחר עם אירופה במידה ניכרת, דבר שהשפיע על היהודים.
המאה ה- 18 מסתיימת במגפה קשה שפוקדת את מרוקו בשנת 1799 שפוגעת ומביאה להרס חברתי וכלכלי ובקרב היהודים.