כללי

הסנטורים היהודים הראשונים ומנהיגי מאבקים בארה”ב

תוכן העניינים:

רקע
 דור 1: אליהו לוי – דיפלומט וסגן שר האוצר במרוקו
  ◊  בחצר המלך
   סוף דבר 1

דור 2: מוזס לוי הבן – עסקים חובקי עולם, “חזון ציוני” באמריקה  ומאבק נגד העבדות
   מג’יברלטר לאיי הבתולה – חושים מסחריים, קשרים רב לאומיים ו-“בונים חופשים”
   מגשים “ציונות” באמריקה
  בלונדון – מנהיג מאבקים לאמנציפציה ונגד העבדות.
    סוף דבר 2

דור 3: דייויד יולי הנכד – סנטור יהודי, מראשי המאבק למען העבדות ואבי מסילות הברזל בפלורידה
  ◊ התפוח שנפל רחוק מאד מהעץ
   אבי מסילות הברזל של פלורידה
  סוף דבר 3

הסנטור היהודי השני יהודה פיליפ בנימין
התפוחים מהעץ המשפחתי שבמרוקו ממשיכים ליפול רחוק
סנטור ואחד הנואמים הגדולים בהיסטוריה של הסנאט, הזמנה לדו קרב שסופה בחברות יוצאת דופן, תובע כללי ומזכיר המדינה
Judah ו- Yulee שני סנטורים יהודים ודף קורות חיים אחד
סוף דבר 4

 

רקע

הסיפור שנספר כאן הוא סאגה משפחתית חוצת יבשות המגוללת את תולדותיה של משפחת לוי אבן יולי על פני שלושה דורות. ראשיתה באליהו לוי אבן יולי, המשרת בחצר המלך במרוקו של אמצע המאה ה-18 כסגן שר האוצר, בן למשפחה שהעמידה מתוכה אנשים מכובדים רבים, ובהם רבני ערים, חכמי תלמוד, ראשי קהילה וסוחרים גדולים. המשכה במוזס (משה) הבן, אשר מגיע לג’יברלטר עם אביו שנמלט על נפשו ממרוקו מפחד יורש המלוכה יזיד. משה מוצא את דרכו לפורטו ריקו ולקובה שבהם הוא עושה חייל בעסקיו, משם הוא ממשיך לפלורידה שבה הוא הופך לאידיאליסט ורפורמטור דתי וחברתי, שהסבל של העם היהודי הוא בראש דאגותיו, והוא מקדיש את עצמו ואת כל הממון הרב שצבר כסוחר כדי להגשים חלום של הקמת ישוב שיתנהל בצורה של קומונה, וישמש מקום מקלט ליהודי מזרח אירופה הנרדפים, בין לבין משה הוא גם אחד ממנהיגי המאבקים נגד העבדות ובעד האמנציפציה שמתנהלים בלונדון.
לא חולפים אלא שני דורות עד אשר התפוחים מתחילים ליפול הרחק מן העץ וקם דור “שלא ידע את יוסף” ובמקרה שלנו “לא ידע את אליהו”.
כאבותיו גם הנכד דוד, יהיה לאדם מכובד מאין כמוהו. חבר הקונגרס הראשון בארה”ב, הסנטור היהודי הראשון ואבי מסילות הברזל של פלורידה, אך בה בעת דוד מוחק מעצמו כל סממן של יהדות, נישא בכנסייה ומטביל את ילדיו לנצרות ובניגוד לאביו שנאבק בעבדות הוא לוחם בעד העבדות .  ממש כמוהו גם בן דודו מסדר שני Judah פיליפ בנימין שאביו יהיה אחד ממייסדיה של הקהילה הרפורמית בקרוליינה, והוא עצמו הסנטור היהודי השני ואחד מגדולי הנואמים של הסנט בכל הזמנים, ובה בעת גם הוא נישא בכנסייה ומטביל את בתו היחידה לנצרות.

 

דור 1: אליהו לוי – דיפלומט וסגן שר האוצר במרוקו

בחצר המלך
שלושים שנות אנרכיה של חילופי שלטון תדירים שהשתררו אחרי מותו של מולאי איסמאעיל, הביאו לשינויים רבים בקרב יהודי מרוקו. יהודים רבים התרוששו מנכסיהם ונהרו מן הכפרים לערים מרכזיות, ושכונות עוני תפסו את מקומן של שכונות שקודם היו מטופחות… ואז הגיע תורו של מולאי מוחמד איבן עבדאללה שכבר בשנת 1745 היה משנה למלך בדרום מרוקו ובשנת 1757 עלה לכס המלוכה. ליהודים שהוא נעזר הרבה בשירותיהם הייתה זאת תקופה של שגשוג, והוא מינה מתוכם יועצים, בנקאים ושליחים. יהודי אגדיר השתלטו על המסחר בסהרה ובסאפי שתפסה מקום מרכזי בגלל קרבת הנמל שלה לבירה מרקש,
ליהודים היה מקום חשוב ביותר בסחר החוץ והיו יהודים שבנו את יחסי הידידות וקשרי המסחר עם ארצות הברית והיה להם חלק חשוב בחתימת החוזה בין ארה”ב למרוקו בשנת 1787. אליהו לוי אבן יולי  שהיה יועץ למלך, סגן שר האוצר ודיפלומט היה אחד מהיהודים האלה.

סוף דבר 1
תוך כדי כהונתו בחצר המלך עבדאללה חשף אליהו לוי אבן יולי מזימה של יזיד בנו להדיח את המלך שכבר היה זקן, וכאשר המלך מת בשנת 1790 ואת כס המלוכה תפס בנו יזיד, שזכר ליהודים ובעיקר לאליהו אבן יולי את חלקם בחשיפת המזימה, ידע אליהו שחייו בסכנה וברח עם בני משפחתו לג’יברלטר.
ואכן מיד בשבתו על כס המלוכה, יזיד שהיה אחד מגדולי צוררי היהודים שבמלכי מרוקו (וזכה בשל כך להיקרא בפיהם “יזיד המזיד”), הוא החל לחפש את היהודים שהיו שותפים לחשיפת המזימה.
אליהו לוי אבן יולי נפטר בשנת 1800 לערך.

 

דור 2: מוזס לוי הבן – עסקים חובקי עולם, “חזון ציוני” באמריקה  ומאבק בעבדות 

מג’יברלטר לאיי הבתולה – חושים מסחריים, קשרים רב לאומיים ו-“בונים חופשים”

הבן משה נולד לאליהו במוגדור בשנת 1782 וכשהגיע לג’יברלטר הוא היה בן שמונה. בג’יברלטר הוא מקבל חינוך דתי, ואחרי שהוא נחשף למסדר “הבונים החופשים” שעקרונותיו המרכזיים הם חופש, אחווה ושוויון בין האחים ובין בני האדם, הוא נעשה לחבר בו. הערכים של “הבונים החופשיים השפיעו על עיצוב הזהות ה
דתית האידיאליסטית שלו כיהודי.
כאשר אביו נפטר בשנת 1800 הוא עבר עם משפחתו לאיי הבתולה הדניים, שאז היו קולוניה דנית באיים הקריביים. עם המעבר הוא שמט את השם יולי משמו.
מוזס ביסס את עצמו  בבירת המקום Charlotte Amalie כאחד הסוחרים המובילים, בשנת 1803 נשא לאישה את חנה איבן דנונה והביא אתה ארבעה ילדים, שני בנים שתי בנות, הבן אליאס ושתי הבנות רחמה ורחל התחנכו באנגליה, אליאס בבי”ס בניהול יהודי והבנות בבי”ס לא יהודי בברייטון, שבו הן נאלצו להיפטר משמותיהן היהודיים כדי להימנע מאנטישמיות.

דון אלחנדרו רמירז

הבן הצעיר דייויד שנולד בשנת 1810 התחנך בארה”ב והוא ירשם בספרי ההיסטוריה כחבר הקונגרס הראשון והסנטור היהודי הראשון. הוא לא קיבל שם חינוך יהודי, דבר  שמבחינתו של האב מוזס יהיו לו השלכות חמורות בהמשך.
הנישואין של מוזס (משה) הסתיימו בשנת 1816 בגירושין שאחריהן הוא עזב אל פורטו ריקו שבה המשיך להרחיב את עסקיו. אחד משותפיו הוא פיליפ בנימין שהיה בן דודו, אשר בנו יהודה יהיה לימים מזכיר מדינות הקונפדרציה בתקופת מלחמת האזרחים וסנטור מטעם מדינת לואיזיאנה.
השליטה שלו בספרדית ובשפות בכלל, הקשרים כלכליים הרב לאומיים והקשרים הכלכליים עם יהודים ועם הבונים החופשיים וגם היותו אדם חביב, חברתי ואנרגטי, פתחו בפניו דלתות רבות. הוא התחבר עם דון אלחנדרו רמירז שהיה עיתונאי, כלכלן והמפקח על האוצר של הכתר בפורטו ריקו וקובה ועם הזמן הם העריצו זה את זה. היחסים ביניהם הביאו להצלחה ושגשוג לשניהם.
בקובה נהנו מאד מהרפורמות שהנהיג רמירז, דבר שהקנה לו מעמד מיוחד מטעם הכתר הספרדי, עד כדי כך שהוא יכול היה להשיג מהאינקויזיציה אישור יוצא דופן שאיפשר למוזס לוי לעבור לקובה, שבה עד המאה ה-20 יהודים לא הורשו לחיות.
בזכות הקשרים המיוחדים עם רמירז הוא הורשה לעסוק בכל תחום שרצה כקובני לכל דבר. הוא רכש קרקעות, בנה
בהוואנה, פתח טחנת סוכר
והשקיע בתחומים רבים.
עבדות בימים של ראשית המאה ה-19 הייתה חוקית במרבית מדינות העולם ומתוך הכרה במציאות הכלכלית וראייה פרגמטית משה שמאוחר יותר יאבק למיגור העבדות, היה בעצמו לאדונם של עבדים.
פלורידה הפכה לטריטוריה אמריקאית בשנת 1822, קודם לכן נשלטה ע”י ספרד ורמירז שהכתר הספרדי מאד העריך את שירותו ותרומתו, קיבל כהוקרה מהכתר מענק של מאות אלפי דונמים מאדמות פלורידה. תודות לקשר שלו עם רמירז, הכיר מוזס מבפנים את התהליכים המתרחשים והבין שזה רק עניין של זמן עד אשר המצוקה התקציבית שבה הייתה נתונה ספרד תיאלץ אותה “למכור” את פלורידה. הוא רכש מרמירז 53000 דונם שממוקמים בצפון מרכז פלורידה, שמאוחר יותר יצמחו לכמה מאות אלפי דונם.

מגשים “ציונות” באמריקה

בחושיו העסקיים הבין לוי שהעתיד הוא באמריקה, ועבר מקובה לפלורידה כשהיה בן 39.
הערכים היהודיים  שלו בשילוב עם ערכים שרכש כחבר במסדר “הבונים החופשים” וקשרים שהיו לו עם האוונגליסטים, גרמו לו להרהורים על מהות החיים והביאו אותו לחשוב מעבר לעצמי. שנים אחר כך הוא יכתוב שהוא מוצא את עצמו “הולך באותם הצעדים של עמיתי המושחתים, אוכל תרנגולי הודו שמנים, שותה יין, מחזיק בכרכרה, חיי כאדם נעלה ויהיר ומשיג לבנותי בעלים שיעשו אותו דבר. ללכת בדרך כזאת פירושו ללכת בדרך עלובה ביותר, שפל ורשע”.
ניסיון החיים ביחד עם העושר הרב שרכש, מאז הבריחה החפוזה ממרוקו מפניו של צורר היהודים הסולטן יזיד, הקנה לו תצפית רחבה על הסבל של היהודים. הוא לא יכול היה להציל את העולם, הוא יכול, אולי, לעזור להציל את היהודים מהעולם ורכישת האדמות בפלורידה תוכל לסייע לו לממש את החלום הזה. ה
אנטישמיות באירופה ובמיוחד בגרמניה וברוסיה גאתה באותם ימים והקמת מקום מפלט ליהודים הנרדפים יכולה להשתלב היטב בהגשמת החלום, אך קודם צריך לפתור מספר בעיות. המקום עצמו שהיה במצב גולמי דרש פיתוח, ומצד שני ליהודי אירופה שעיקר הכשרתם הייתה בלימודי קודש, היה ניסיון דל בגידול מטעי סוכר וחקלאות בכלל.
הוא העסיק אדם בשם פרדריק ורבורג כדי שישווק את הרעיון שלו ויגייס יהודים והחל משנת 1822 החל בפיתוח הקרקע, כבישים, מבנים ורכישת ציוד לעיבוד סוכר.
למושבה היהודית שהוקמה שני קילומטרים צפונית ל- Micanopy נתן לוי את השם Pilgrimage (עלייה לרגל) והיא הייתה אוסף של בקתות שממוקמות בדלילות באדמה שאינה מתאימה לחקלאות. Micanopy עצמה שהייתה קרויה על שמו של צ’יף אינדיאני הייתה רחוקה מכל ישוב. Pilgrimage קלטה משפחות יהודיות אחדות ואף החלה לצמוח, לוי שהאמין בקולקטיביזם יהודי ביסס את היישוב על חיי קומונה, המטע פעל באופן משותף, וחלק מהאדמות הוקצו לפיתוח פרטי.
יוזמה נוספת של לוי הייתה הקמתו של בית ספר יהודי במתכונת פנימייה בשנת 1821. בית הספר היהודי היה מהמרכזים הקהילתיים והתרבותיים הראשונים מסוגו בקרב יהדות ארצות הברית והיה “בית הספר הציבורי – חינמי הראשון במדינת פלורידה”.

בלונדון – מנהיג מאבקים נגד העבדות ולאמנציפציה.

אחרי שהשקיע את מרבית כספו בפרויקט, הוא נסע ללונדון בניסיון לגייס כספים, הוא פרסם מודעות בעיתונות האירופית במטרה לקדם את המושבה שלו.
תוך כדי הפעילות שלו בלונדון התערב לוי במאבק סוער של היהודים לאמנציפציה ותוך חודשים ספורים הפך למנהיג המאבק של יהודי אנגליה לשוויון זכויות. הוא נע בין קבוצות של מתנגדים למאבק לתומכים בו, כתב מכתבים לעיתונים, דיבר לקהלים גדולים, ניצל קשרים מהעבר עם האוונגליסטים כדי לגייס את תמיכתם באמנציפציה ליהודים.
באופן מסורתי יהודים השתדלו לשמור על פרופיל נמוך והעדיפו לנהל את המאבקים שלהם במדינות המארחות מאחורי הקלעים , הם לא פנו אליהם כשווים ולוי שינה את כללי המשחק.
תוך כדי שהוא מנהיג את המאבק למען האמנציפציה ליהודים באנגליה הוא החל במאבק נגד העבדות אותה הוא תיעב. הוא משך קהלים של אלפי אנשים נוצרים ויהודים בפניהם נאם נגד העבדות. יהודים שמרנים וממסדיים שחששו להתערב בפוליטיקה הבריטית ומתגובתם של פונדמנטליסטים נוצרים נרתעו ממנו, אבל לוי ראה את הדברים אחרת. סיקור עיתונאי חיובי הציג את לוי כנואם, פילנתרופ, ומקדם יחסים בין-דתיים, העובדה שיהודים עומדים על זכויות אדם ואפילו על זכויות עבדים, חשב לוי, תשפיע גם על הסוגיה של זכויות יהודים.
הכוחות המניעים מאחורי האגודה הבריטית למלחמה בשעבוד היו אוונגליסטים שגיבו את המאבק שלו. בתחילת 1828, פרסם לוי כתבה שמפרטת את התכנית שלו לפתרון בעיית העבדות. הוא ידע שבעיני בעלי עבדים מארצות הדרום של אמריקה הדברים שכתב הם דברי הסתה מסוכנים, והוא עלול לסכן את רכושו ואולי גם את חייו, ולכן הוא פרסם את ה”תכנית לביטול העבדות” (Plan for Abolition of Slavery) באופן אנונימי.
מה שהיה מוזר באופן קיצוני הוא שהתכנית הוצעה ע”י יהודי שהיה בעליהם של עבדים  שבעצמו סלד מעבדות. הוא קרא לביטול הדרגתי של העבדות, העבדים לא ישוחררו מידית, שכן תודעתם היא זו של עבדים ועל כן שחרורם יצור בעיות חברתיות רבות, אך ילדיהם יגדלו כבר כבני-חורין ולא יהיו עוד עבדים. לפי התכנית שלו “ילדי נישואים” של עבדים לא יהיו רכוש של הבעלים אלא חופשיים, ילדים שחורים צריכים לגדול ולהתחנך באופן קהילתי, עוד לפי תכניתו, כדי להתמודד עם העוינות הגזעית האינהרנטית שבין לבנים לשחורים נישואי תערובת הם לדעתו הפתרון ההגיוני. (נישואי תערובת היו נפוצים בקובה ובקריביים שבהם לוי חי בעבר).
לוי הבין שביטול הדרגתי של העבדות על ידי שחיקה טבעית איננו הוגן. זה לא היה הוגן שילדים יהיו חופשיים בשעה שהוריהם יישארו עבדים, מבחינתו זאת הייתה הפשרה כדי להימנע משפיכות דמים.
הוא דגל בחינוך אוניברסלי לילדי עבדים, מערכת שתדגיש את יסודות הקריאה, הכתיבה והמדע וכן כישורי חקלאות. חופש יוענק בגיל עשרים ואחת ולכל משפחה תינתן אדמה לעיבוד. לוי חזה “אגודה מאוחדת” של עסקים פילנתרופיים שתממש את עיקריו.

למזלו של לוי, אף אחד בארצות הברית, בוודאי לא בקרב מעמד בעלי המטעים הדרומיים, לא העלה בדעתו שהוא זה שחיבר את ה”תכנית לביטול העבדות”.

סוף דבר 2

לוי חזר ל- Pilgrimage, מבלי שהצליח לגייס משקיעים כלשהם, מספרם של היהודים ביישוב הגיע לקצת יותר מ-20 נפשות, גברים, נשים וילדים. הוא הבין שהוא נכשל בהגשמת החלום שלו להקים מושבה יהודית שתשמש מקלט ליהודים נרדפים, ולכן הוא פתח את המקום על האדמות והמטעים שלו, לכל מי שיהיה מוכן לבוא ולהתיישב.
Pilgrimage כמעט שלא התפתח, עד אשר בשנת 1835 במהלך המלחמה עם הילידים האינדיאנים הוא נשרף ונהרס עד היסוד. לוי עצמו מצא מחסה בסנט אוגוסטין שבפלורידה ומרבית
המתיישבים נסוגו ל- Micanopy.
כשהוא בן 53 ומרושש כלכלית באה המלחמה ושמה קץ לחלומותיו, רק אחרי שנים של דיונים משפטיים אחרי שמכר חלק מרכושו הוא הצליח לשלם את חובותיו, לחזור לאיתנותו הכספית ולשוב להיות לאחד מעשירי פלורידה.
משה לוי נפטר בשביעי בספטמבר 1854, תוך כדי שהוא נופש באתר נופש שבמערב וירג’יניה. חבריו הנוצרים קברו אותו בבית קברות משפחתי של חקלאי נוצרי.
כיום החברה היהודית האמריקאית לשימור היסטורי, בתיאום עם העיירה Micanopy
ובתמיכה של הקהילה המקומית, עוסקת בהנצחת זכרו של משה אליאס לוי.
ההיסטוריונית האמריקאית כריס מונקו, ראתה בו כמי שהקדים ברעיונותיו את התנועה הציונית שצמחה מסוף המאה ה-19, והגדירה אותו כ”פרוטו-ציוני”.

 

דור 3: דייויד יולי הנכד – סנטור יהודי, מראשי המאבק למען העבדות ואבי מסילות הברזל בפלורידה

התפוח שנפל רחוק מאד מהעץ

דייויד יולי בנם של משה וחנה נולד בשנת 1810 ב Charlotte Amalie שבאיי הבתולה של ארצות הברית, אז קולוניה דנית, תחת כיבוש בריטי. שלא כמו אחיו ושתי אחיותיו שהתחנכו באנגליה שלח האב את דייויד להתחנך בארה”ב. בהסכמתו של האב למד דייויד בבי”ס לא יהודי, דבר שמבחינתו של האב יהיו לו השלכות חמורות בהמשך.
תקופה קצרה לאחר שנולד התגרשו הוריו והוא נשאר עם האם והבן הבכור אליאס עזב עם אביו לוירג’יניה ואח”כ לפלורידה. (דייויד הצטרף אליהם מאוחר יותר)
דייויד גדל כילד בעייתי ומרדן והיו לו סכסוכים רבים עם אביו. בניגוד  לרצונו של אביו הוא לא המשיך ללמוד בקולג’, אלא חזר לעבוד במטע של Pilgrimage ולאחר שהמקום נהרס במלחמה עם האינדיאנים, הוא נסע ללמוד משפטים ב- St. Augustine  ו
בשנת 1832 סיים את לימודיו  וקיבל רישיון עריכת דין.
בשנת 1841 נבחר לנציג הטריטוריאלי של פלורידה בבית הנבחרים של ארה”ב. במשך ארבע שנים הוא היה מראשי הלוחמים לקבלתה של פלורידה לאיחוד כמדינה, כמו גם למען היתר להמשך העבדות במדינה החדשה לכשתוכר.
בשל דעותיו בעד העבדות והדרום הוא כונה בתואר “Florida Fire Eater” (“אוכל האש של פלורידה”).
בשנת 1845 התקבלה פלורידה לאיחוד כמדינה ולוי נבחר לאחד משני נציגי המדינה בסנאט האמריקאי. לוי היה היהודי הראשון שנבחר לבית הנבחרים וגם היהודי הראשון שנבחר לסנאט של ארה”ב.
תוך כדי כהונתו נתקל דייויד לא אחת בהערות ותגובות אנטישמיות.
בשנת 1846 השיל דייויד משמו המלא את השם לוי ובמקומו בחר את השם יולי (שנשמע פחות יהודי), באותה שנה נשא דייויד לאישה את ננסי וויקליף, נוצריה אדוקה ובתו של מושל קנטקי לשעבר.
דייויד ואחיו אליאס היו מנוכרים לאביהם במשך שנים רבות, דבר שנגד את עקרונות אמונתה של ננסי וויקליף שהתנתה את נישואיה בכך שהוא חייב להתפייס קודם עם אביו.
שנים קודם לכן כתב האב משה, “כל יהודי שתורם ביודעין להתמזגות עם דת אחרת הוא אויב לעמו, לדתו ולעולם כולו”.
הפיוס היה למראית עין בלבד, מערכת היחסים הייתה רשמית ולגמרי לא לבבית, טקס הנישואין נערך בכנסייה, ואת ילדיו הוא גידל כנוצרים אך זה לא הועיל לו כנגד התגובות האנטישמיות מהם המשיך לסבול.
גם אליאס הלך בעקבות אחיו הצעיר ושינה את שמו ליולי ומשה האב לא שכח להם את זה לעולם. בירושה שלו הוא הותיר לכל אחד משני הבנים סכום של 100 דולר ואת מרבית רכושו והונו האחר, הוא חילק בין שתי בנותיו ואחותו ואת המוציאים לפועל של הצוואה שלו הוא דאג לבחור מתוך אויביו הפוליטיים המושבעים של דייויד.
יולי שירת בסנאט בין השנים 1851–1845, שלאחריהן לא הצליח להיבחר עד לשנת 1855 שבה נבחר שנית. כאשר שאלת העבדות עלתה לכותרות בשנת 1860, יולי היה אחד מראשי המאבק בעד העבדות, (מטע הסוכר שהקים בשנת 1850 החזיק בשיאו יותר מ-1000 עבדים). בהמשך הוא לחם למען היפרדות פלורידה מארה”ב ובשנת 1861 הוא התפטר מהסנט והצטרף לקונגרס של מדינות הדרום שפרשו מארה”ב. 

אבי מסילות הברזל של פלורידה
בשנת 1853 בתקופה שבין שתי הכהונות שלו בסנאט, הקים יולי את חברת מסילת הברזל של פלורידה ומונה לנשיאה, הבנייה עצמה החלה ב-1855 כאשר יולי שב לכהן כסנטור. עד לבניית המסילה שינוע הסחורות מאזורי היבשה שלאורך מפרץ מקסיקו לאלה שלאורף החוף שבאוקינוס האטלנטי נעשה דרך הים, מסביב לחצי האי פלורידה, בדרך ארוכה ומסוכנת. מסילת הברזל נועדה לחסוך מעל 1000 ק”מ בדרך הימית המסוכנת של מיצר פלורידה שהביאה לטביעתן של ספינות רבות. במקום שבו התחילה בעיירה Fernandina שוכנת כיום העיירה יולי סיטי הקרויה על שמו והמקום שאליו הייתה אמורה  להסתיים (הכפר Cedar Key) שוכן במחוז יולי שאף הוא נקרא על שמו. החברה נקלעה לקשיים עקב משבר כלכלי עולמי ששרר אז ומשקיע אחר שרכש אותה הוא שהשלים את המסילה בשנת 1860.
ההפגזות במלחמת האזרחים (1861) הביאו להרס כמעט מוחלט ויולי עצמו שהמשיך לכהן כנשיא החברה כמעט שנהרג באחת מהן ולאחר שהמלחמה הסתיימה בניצחון של הצפון (1865), נאסר יולי למשך תשעה חודשים.
אחרי שיולי עזב את החברה הוא המשיך ופעל במשך כ-15 שנה בחברות מסילות ברזל נוספות.
הפעילות הענפה שלו בתחום מסילות הרכבת זיכתה אותו בכינוי “אבי מסילות הברזל של פלורידה” ולמעשה מייחסים לו את ההקמה של רשת מסילות הרכבת בפלורידה כולה.

סוף דבר 3
יולי זכה להנצחה ברחובות שקרויים על שמו, יולי סיטי שבצפון מזרח פלורידה ליד נקודת המוצא של המסילה ומחוז יולי שבמערבה. שרידי מטע הסוכר שלו שבמחוז Homosassa שבחוף המערבי הוא אתר היסטורי שהוכרז כאתר מורשת והוא עצמו זכה להכרה כ”אישיות חשובה של פלורידה” ע”י מדינת פלורידה.
יולי נפטר ב-10 באוקטובר 1886 והוא קבור בבית קברות נוצרי במדינת ניו יורק אליה עבר לאחר שעזב את פלורידה.

 

 

סנטור ואחד הנואמים הגדולים בהיסטוריה של הסנאט, הזמנה לדו קרב שסופה בחברות יוצאת דופן, תובע כללי ומזכיר המדינה
בשנת 1842 נבחר Judah לבית הנבחרים של לואיזיאנה מטעם המפלגה הוויגית שלימים תצמח ממנה המפלגה הרפובליקנית ובשנת 1852 נבחר לנציג לואיזיאנה בסנט והיה היהודי השני בהיסטוריה של היהודים ושל ארה”ב ששימש בתפקיד סנטור.
בעקבות סכסוך בינו לבין ג’פרסון דייויס נציג מיסיסיפי בסנאט ולימים נשיא מדינות הקונפדרציה, הזמין Judah את דייויס לדו קרב שאחרי שבוטל החלה ידידות יוצאת דופן בין השניים.
Judah דחה פעמיים הצעה (שקיבל משני הנשיאים מילרד פילמור ופרנקלין פירס), שאם היה מקבל אותה היה הופך להיות שופט בית המשפט העליון של ארה”ב היהודי הראשון.
הוא כיהן בסנאט עד להצטרפותה של לואיזיאנה לקונפדרציה בשנת 1861.
בעיסוקו כעו”ד קודם לכניסתו לסנאט הוא פעל בהצלחה לגייס כספים למימון הקמת מסילת הברזל של אילינוי,  וכשהחל לכהן בסנט הוא המשיך בגיוס כספים למסילת הברזל מניו אורלינס לקליפורניה, אלא שלא כקודם בפעם הזאת הוא נכשל לגמרי.
לאחר הקמת הקונפדרציה (1861) מינה אותו ג’פרסון דייוויס, מי שאמור היה לעמוד מולו לדו קרב וכעת נשיאה הראשון של הקונפדרציה לתובע הכללי של הקונפדרציה וחודשים ספורים לאחר מכן לשר המלחמה, ואולם, בעקבות לחץ ציבורי שלא היו חסרים בו מניעים אנטישמים, הוא הגיש את התפטרותו לאחר מפלה שספגו כוחות הקונפדרציה מהאיחוד בשנת 1862, אך עוד בטרם הספיק להתפטר מונה לתפקיד שר החוץ שבו כיהן שלוש שנים עד לנפילתו של הנשיא דייויס בשבי בידי מדינות הצפון.
העובדה ש-Judah נטש את יהדותו לא הועילה לו כנגד גילויי האנטישמיות הרבים שהיו כלפיו. גילויי האנטישמיות הגיעו גם מצד אויביו מהצפון וגם מבני בריתו הדרומיים, אילולא הנשיא דייויס שהעריך מאד את כישוריו ורצה אותו לידו, ספק אם הוא היה מחזיק מעמד כנגד ההתקפות האנטישמיות נגדו.
Judah מדורג כאחד מגדולי הנואמים שהיו בהיסטוריה של הסנאט.
Judah ו- Yulee שני סנטורים יהודים ודף קורות חיים אחד
נקודה מעניינת היא הדמיון הרב בקורות החיים של שני האישים הללו שהם בני דודים מדרגה שנייה, שניהם צאצאים לשושלת שעד לסבים שלהם חיה במרוקו מאז גירוש ספרד, אבותיהם הגיעו בערך באותו הזמן לאיי הבתולה שבה שניהם נולדו בהפרש של שנה זה מזה. שני האבות שלהם היו שותפים לעסק ושתי המשפחות עברו מאיי הבתולה לארצות הדרום של אמריקה. שניהם עסקו בעריכת דין, שניהם התחתנו בכנסייה ושניהם הטבילו את ילדיהם לנצרות, דייויד נהיה חבר בבית הנבחרים של פלורידה בשנת 1841 ובשנת 1845 לחבר סנט ואילו Judah נבחר בשנת 1842 לבית הנבחרים של לואיזיאנה ובשנת 1852 לחבר סנט ומחוץ לתפקידיהם הציבורים שניהם השקיעו את רוב זמנם וכספם בהקמת מסילות הרכבת של אמריקה ולבסוף שניהם נפטרו בהפרש שנתיים זה מזה ושניהם נקברו בבית קברות נוצרי.
סוף דבר 4
אחרי מלחמת האזרחים Judah היה מבוקש ע”י כוחות הצפון הן כמי שכיהן כשר המלחמה וכמזכיר המדינה של הקונפדרציה והן כחשוד בתכנון של רצח הנשיא לינקולן, אבל הוא הצליח להימלט לאנגליה בטרם יניחו עליו את ידם.
באנגליה הוא חזר לעסוק בעריכת דין ולא חלף זמן עד אשר שמו הלך לפניו והוא שגשג כלכלית, זכה להצלחה רבה ואף מונה בשנת 1872 ליועץ למלכה ויקטוריה.
הוא ניתק כל קשר עם עברו ולא שב לבקר בארה”ב.
בשנת 1883 עבר לגור עם אשתו ובתו שבפריז ושנה לאחר מכן הוא נפטר ונקבר בבית הקברות Père Lachaise מקום קבורתם של מכובדים ומפורסמים רבים.
הוא הונצח בפלורידה באחוזה של מגדלי סוכר ששוחזרה וקרויה על שמו ודמותו שימשה השראה לסופרים רבים ברומנים, ספרי הרפתקאות ומדע בדיוני, כמו כן דמותו הופיעה על גבי שטר של 2 דולר שהונפק בשעתו ע”י הקונפדרציה.

מתכונים

כמה מילים על המתכונים שלנו
הרשת מוצפת באתרים בהם אפשר למצוא מתכונים מכל הסוגים ומי שמבקש מתכון למאכל כלשהו ימצא שם את רשימת המצרכים ואופן ההכנה של אותו מאכל. האתר שלנו הוא אתר מורשת ובתור שכזה מה שמאפיין את המתכונים שלנו הוא שלכולם יש קשר למורשת המשפחתית ולכן איפה שיכולנו הבאנו גם את ה”מנהג” או ה”סיפור” שקשור באותו מאכל שהם לא פחות חשובים מרשימת המצרכים ואופן ההכנה.
לחלק מהמתכונים יש שתי גרסאות והם מופיעים ברשימה
כשלפניהם הסימן .  מתכונים שבצידן השמאלי מופיע הסימן * יוכנסו לאתר בהמשך.                                           הקרנטיטה (מופיעה עם הסימן**) שהיא מאפה שנמכר במרוקו בעגלות מיוחדות שברחוב לא הייתה ברשימת המאפים הביתיים של יוצאי דבדו והיא נכנסת לרשימת המתכונים שלנו בגלל שאצל כמה מאתנו שנפגשו אתה במסעות השורשים היא עוררה טעמים של נוסטלגיה.

רשימת המתכונים:

 מרקים
מרק שעועית  חומוס לשבת  ◊ חומוס דתְסְחִים
 מאכלי דגים
   דג מבושל   ◊  קציצות דגים   ◊   סרדין מבושל
 ◊ מז’ואז’ין
קוּסקוּס
  קוּסקוּס בשרי   ◊  קוּסקוּס חלבי 
סלטים
    שְלָדָה (shlada)   ◊  סלט תפוזים   סלט כרפס*
   פְלְפְלָה מוּקְלִייָה *
מאפים
  ◊ קצת על התה המרוקאי   ◊ בּייגָלֶה רך   ◊  מוֹנָה  Mona
  ◊ רְג’יפה-rgheifa   ◊  ספנְג’   ◊  מז’אוז’
  ◊  בּייגָלֶה מָלוּח   ◊  קָרנטִיטָה **      מצ’חומה
מיוחדים
   טחול ממולא    מז’ואז’ין    סלט תפוזים
  ◊  תְרְפַס (Terfesse)    
   שולחן השבת
   שְלָדָה (shlada)    מעקודה    מְעֶקְדָת
  דג מבושל    חומוס לשבת    חָמִין 
  ארטישוק 
   מאכלי חגים
  ראש השנה
   בשר ראש *   ◊ לפתן חבושים
יום הכיפורים
   חבושים (ספרג’ל) עם בשר    לפתן חבושים    מונה
      פורים
   זיתים מבושלים עם בשר   טחול ממולא   מקרוד
פסח
  חרוסת   חמין פוּל     חוּרשוּף *
  תסוּקְיָה
   
מימוּנָה
   מזָ’אוּז’    קוּסקוּס חלבי     רָאיְיב  – Rayeb
   ט”ו בשבט – שבת שירה
   אשרְשְם
   חנוכה
    ספנְג’ – Sfenj

 

לצפייה במצגת המתכונים

 

טחול ממולא

הטחול הממולא נחשב למעדן ייחודי הן בטעמו והן במראהו, למרות שנהגו לאכול אותו בסעודת פורים הוא איננו מזוהה עם חג מסוים, ובכל זאת הכנה ואכילת טחול סימלה חגיגיות ומי שהכין טחול ממולא חזקה עליו שהוא מזמין אליו חבר או שניים לסעוד עמו כי אכילת טחול היא חוויה שאותה נהוג היה לחלוק עם אחרים.

מצרכים:
1 טחול גדול.
3 שקיות פטרוזיליה.
300 גרם שומן לב.
1 ק”ג טחולי עוף.
3 ראשי שום
תבלינים:
1 כפית גדושה פלפל שחור, חצי כפית מלח, רבע כוס שמן

1 כפית שאטה (לאוהבי חריף).
הכנות מוקדמות:
* להרתיח מים ולהכניס את הטחולים במשך 1/2 שעה, לאחר מכן להעביר למסננת ולשטוף במים קרים.
* לשטוף את הפטרוזיליה ולקצוץ דק.
* לנקות את השום ולפרוס לפרוסות.
* לשטוף ולנקות את שומן הלב מהעור (משתמשים רק בחלק של השומן עצמו), חותכים לקוביות קטנות כ 1 ס”מ.
* לחתוך את הטחולים לחצאים.
* מערבבים את כל החומרים בקערה, מתבלים ומערבבים היטב עם הידיים.
אופן ההכנה:
בעת הקנייה לבקש מהקצב שיפתח את הטחול לאורכו (אמור להיראות כמו כיס פתוח מצד אחד).
למלא מחצית מהטחול בתערובת המילוי, לסגור בעזרת חוט ומחט ואז לדחוס את המילוי לחלק התפור, להמשיך למלא את הטחול ולתפור מדי פעם עד שמגיעים לקצה הטחול.    מניחים תבנית ח”פ גדולה
בתוך תבנית מהתנור.

למזוג 1/2 כוס שמן בתבנית הח”פ ולמרוח על כל התבנית והטחול.                                      
להכניס לתנור שחומם מראש ל-200 מעלות.
לאחר כחצי שעה להוציא את הטחול, לדקור באמצעות מזלג 7-8 פעמים לאורך הטחול, להפוך את הטחול ולדקור במזלג גם את הצד השני.
להוריד את טמפרטורת התנור ל 170 מעלות, להכניס את הטחול לתנור לעוד חצי שעה.

על מגש האוכל


תְרְפַס (Terfesse)

תְרְפַס הלא הוא הכמהין, הוא סוג של פטריה שגדלה בחולות המדבר וצצה אחרי הגשמים של סוף החורף. לקראת האביב צידי הדרכים באזורים שבהן גדל התרפאס במרוקו, מתמלאות ברוכלים שלצידם מעין גושי בוץ גבשושיים שאותם הם מוכרים במחירים שבמונחים מקומיים נחשבים אמנם מפולפלים, אבל ביחס למחיריהם באיטליה וצרפת שיכולים להגיע לכדי $ 15000 לק”ג (לזנים מסוימים) הם זולים במיוחד.
העונה של הכמהין קצרה במיוחד, ויש אמונה שקושרת את הופעתן אחרי לילות של ברקים, היהודים נהגו לאכול אותן בימים שבין פורים לפסח.
מסתבר שגם בנגב של ארץ ישראל, גדלות פטריות התְרְפְס, ציידי הכמהין מחפשים סימנים של סדקי קרקע בסמוך לשיחים מסוימים כמו שמשונית המדבר שבתמונה.
יהודי מרוקו, למדו מהבדואים (שכמו אחיהם המוסלמים במרוקו אינם נוהגים לאכול אותן) איך לאסוף אותן מהאדמה החולית.

לסבתא זהרה שהייתה ידועה בחיבתה לדליקטסים למיניהם, הייתה כמיהה מיוחדת לכמהין (Terfesse) וגם העובדה שהן נמכרו אך ורק בשוק של באר שבע לא מנעה ממנה להגיע אליהן.
במשך שנים בבוא העונה היא הייתה תרה אחרי בני משפחה שנוסעים לבאר שבע כמו משה גיסי בתקופה שבה שהה שם לרגל עסקים כדי לבקש מהם שיקנו לה תרפס. כשלא מצאה כזה תמיד היה לה את ידיד נפשה יצחק הבן של דוד אהרן, שהיה נוסע בשליחות מיוחדת כדי למלא את מבוקשה.
את המתכון של סבתא זהרה שחזרנו באמצעות המאסטר שפית שלנו אחותנו רינה.
מצרכים:
1 – 1/2 ק”ג בשר
1-2 ק”ג פטריות תרפס (Terfesse)
3-4 כפות שמן
כפית שטוחה כורכום
1/4 כפית פלפל שחור
מלח
אופן הכנה:
1. ניקוי: פטריות התרפס מחייבות ניקוי יסודי מאד מגרגרי החול שחבויים בחרירים הזעירים שפזורים על פניו. בגלל המרקם העדין הניקוי צריך להיעשות בעדינות ובזהירות. מניחים את הפטריות בתוך קערה ותחת זרם מים מהברז מנקים עם היד בעדינות רבה. יש להקפיד ולנקות בחרירים הקטנים שאם לא כן התחושה של גרגרי החול בחלל הפה תפגום בטעמם העדין של התרפס.
לאחר הניקוי להעביר למסננת, לקלף בעדינות ולחתוך לקוביות של כ- 2 ס”מ.
2. הכנת הבשר: חותכים את הבשר לקוביות ומכניסים לסיר לחץ או לסיר רגיל (לבישול ממושך יותר). מכסים את הבשר במים, מוסיפים את השמן והתבלינים ומבשלים עד שהבשר נעשה רך. אם הבישול הוא בסיר רגיל אפשר תוך כדי הבישול להוסיף מעט מים בהתאם לצורך.
3. הבישול: את הבשר המבושל מעבירים לסיר אחר שאליו מוסיפים את הפטריות החתוכות, מביאים לרתיחה ואז מנמיכים את האש לבישול איטי עד שהנוזלים מתאדים. אם לפני העברת הבשר לפטריות  היו הרבה נוזלים מסירים חלק מהם לפני שמעבירים.
חשוב ! לא לערבב עם כף אלא רק ע”י תנועת ניעור של הסיר.

מאכלי חגים

המתכונים:

 • ראש השנה פסח 
  בשר ראש* (בהכנה)    חרוסת  
 • יום הכיפורים    תְסוּקִיָה     
   חבושים עם בשר     חמין פול
    לפתן חבושים   • מימונה
     טו בשבט       מז’אוז’       
    אָשְרְשְם    קוסקוס חלבי
     פורים      רָאיְיבּ
    מקרוד חנוכה 
    זיתים מבושלים עם בשר   ספינז’ 
    טחול ממולא
 


יום הכיפורים

חבושים עם בשר
מצרכים:
6 חבושים גדולים.
1 ק”ג בשר טרי (אסאדו או מספר 8).
1 כפית כורכום.

1/4 כפית פלפל שחור.
2 כפות סוכר חום
אופן ההכנה:
* לשטוף ולקלף, להרתיח מים בסיר ולהכניס את החבושים עם 3 כפות מיץ לימון.
לאחר רתיחה להנמיך את האש ולכסות את הסיר.
* להמשיך בבישול במשך 15-20 דקות, לכבות את הגז ומיד להעביר למים קרים להפסקת בישול.
* לחתוך את החבושים לשני חצאים וכל חצי ל 9 חלקים (קוביות 2*2 ס”מ), לנקות את החלק הפנימי הקשה.

* לשטוף את הבשר ולחתוך לקוביות (2*2 ס”מ).
* לשים בסיר מעט שמן ולסגור את הבשר.
* להוסיף 3 כוסות מים עד שהבשר מתרכך טוב והרוטב מצטמצם בכ-שליש מהכמות ולהוסיף את התבלינים.
* להכניס לסיר את החבושים להקפיץ מדי פעם (לצורך ערבוב).
בסיום התהליך החבושים צריכים לקבל גוון חום.


לפתן חבושים – ספרג’ל
  (באדיבותה של חנה אמויאל שטיין)

מצרכים:
4-5 חבושים קלופים ופרוסים לפלחים (להסיר את הליבה)
1.5 כוסות סוכר     

ספרג’ל


1 כוס מים
מקל קינמון
מספר מקלות ציפורן
1 לימון בינוני קטן מקולף וחתוך לפלחים (יש להוציא את החרצנים)
מעט מיץ לימון
אופן הכנה:
לבשל על אש קטנה עד קבלת צבע כתמתם ורוטב סמיך ואז להוריד מהאש

• פורים
מקרוד

את המז’אוז’ של חג מימונה והספנז’ המתקשר עם חג החנוכה ואפילו את המצה המסמלת את חג הפסח, אפשר היה לפגוש גם בימי השנה האחרים, לא כך המקרוד של חג הפורים שאם פגשת בו סימן הוא שהימים ימי פורים הם.
עוגיות לא היו הצד החזק אצל יהודי דבדו ופזורותיה (למעט יהודי אוג’דה שלא היו מקרב יוצאי דבדו שאצלם זה היה אולי אחרת), שולחנות החג של המימונה וכך גם משלוחי המנות של חג הפורים לא היו מעוטרים בעוגיות מרוקאיות בשלל צבעים.
ובכל זאת עוגית הסולת בצורתה המעוינת תפסה לה מקום של כבוד כסמל של חג הפורים וכמו שלא היה בית שבו לא קראו את המגילה, לא היה בית שבו לא הכינו את המקרוד.
לא ברור איך השם מקרוד הפך בארץ לשמם של עוגיות בשלל צורות ומילויים, המקרוד שלנו היה פשוט למראה, בלי שום מילוי ומה שנדרש להכנתו הם מוצרים בסיסיים בלבד, כל כך בסיסיים שזהו המתכון היחידי שבו אנחנו מדלגים על פירוט המצרכים ונגשים מיד אל אופן ההכנה.

אופן ההכנה:
לקלות 1 ק”ג סולת ולקרר.
להוסיף לסולת 2 כוסות שמן, 3 ביצים ושתי כוסות סוכר
להוסיף 1 – 1.5 כוסות מים לפי הצורך  ולערבב.
להניח למנוחה מערב עד בוקר (או מבוקר עד ערב)
לשטח על מגשים ולחתוך למעוינים ושוב להניח למספר שעות.
לטגן בשמן עמוק
לשפוך על המקרוד החם את הסירופ
להכנת הסירופ:
לבשל על להבה חלשה שתי כוסות סוכר, מיץ משני לימונים וכוס וחצי מים

 

זיתים מבושלים עם בשר

עד לא מכבר זיתים מבושלים היו תוספת נפוצה בתפריט של אירועים למיניהם וחשוב להבהיר מראש שאין שום קשר ושום דמיון בין הזיתים לפי המתכון שלנו לאלה של האירועים, לא בחומרי הגלם, לא באופן ההכנה, לא במראה ולא בטעם.
כמו במטבוחה (שאצלנו נקראת שלדה) וברג’יפה הנמכרת באריזות, גם לזיתים המבושלים מצמידים לעתים את הכינוי מרוקאי. זאת אמנם מחמאה למטבח המרוקאי אבל מאידך הפער בטעמים כל כך גדול שאי אפשר אפילו לכנות את זה כחיקוי גרוע הדמיון כולו מתחיל ומסתיים בשם.
מצרכים:  (כ- 10 מנות)
2 ק”ג זיתים שבורים עם חרצנים.
1 ק”ג בשר (מספר 8 או אסאדו).
4 בצלים
תבלינים:
1 כפית שטוחה פפריקה.

1 כפית כורכום.
1/4 כפית פלפל שחור
1/2 כוס שמן.
אופן ההכנה:
הכנת הזיתים
להסיר את החרצנים מהזיתים, להעביר את הזיתים לסיר, להוסיף מים (כיסוי מלא + 2 ס”מ מים), לאחר כ- 1/4 שעה על אש גבוהה, להחליף את המים ולחזור על הפעולה. אחרי ההרתחה השניה, להעביר את הזיתים למסננת.
הכנת הבשר
שטיפה וחיתוך לקוביות בגודל 2 על 2 ס”מ
.
לחתוך את הבצלים לרצועות דקות ולטגן עד שהבצל משחים.
להוסיף את הבשר.
להוסיף את התבלינים תוך כדי בחישה מתמדת.
להוסיף 3 כוסות מים ולבשל במשך שעה עד שעה וחצי, לבדוק בעזרת מזלג את ריכוך הבשר, במידה והבשר רך להוסיף את הזיתים.
במידה וחסר רוטב זה הזמן להוסיף כוס מים, אחרי הרתיחה, להנמיך את האש.
לקראת סיום לטעום ולשפר טעמים.  

 

טחול ממולא

הטחול הממולא נחשב למעדן ייחודי הן בטעמו והן במראהו, למרות שנהגו לאכול אותו בסעודת פורים הוא איננו מזוהה עם חג מסוים, ובכל זאת הכנה ואכילת טחול סימלה חגיגיות ומי שהכין טחול ממולא חזקה עליו שהוא מזמין אליו חבר או שניים לסעוד עמו כי אכילת טחול היא חוויה שאותה נהוג היה לחלוק עם אחרים.

מצרכים:
1 טחול גדול.
3 שקיות פטרוזיליה.
300 גרם שומן לב.
1 ק”ג טחולי עוף.
3 ראשי שום
תבלינים:
1 כפית גדושה פלפל שחור, חצי כפית מלח, רבע כוס שמן

1 כפית שאטה (לאוהבי חריף).
הכנות מוקדמות:
* להרתיח מים ולהכניס את הטחולים במשך 1/2 שעה, לאחר מכן להעביר למסננת ולשטוף במים קרים.
* לשטוף את הפטרוזיליה ולקצוץ דק.
* לנקות את השום ולפרוס לפרוסות.
* לשטוף ולנקות את שומן הלב מהעור (משתמשים רק בחלק של השומן עצמו), חותכים לקוביות קטנות כ 1 ס”מ.
* לחתוך את הטחולים לחצאים.
* מערבבים את כל החומרים בקערה, מתבלים ומערבבים היטב עם הידיים.
אופן ההכנה:
בעת הקנייה לבקש מהקצב שיפתח את הטחול לאורכו (אמור להיראות כמו כיס פתוח מצד אחד).
למלא מחצית מהטחול בתערובת המילוי, לסגור בעזרת חוט ומחט ואז לדחוס את המילוי לחלק התפור, להמשיך למלא את הטחול ולתפור מדי פעם עד שמגיעים לקצה הטחול.    מניחים תבנית ח”פ גדולה
בתוך תבנית מהתנור.

למזוג 1/2 כוס שמן בתבנית הח”פ ולמרוח על כל התבנית והטחול.                                      
להכניס לתנור שחומם מראש ל-200 מעלות.
לאחר כחצי שעה להוציא את הטחול, לדקור באמצעות מזלג 7-8 פעמים לאורך הטחול, להפוך את הטחול ולדקור במזלג גם את הצד השני.
להוריד את טמפרטורת התנור ל 170 מעלות, להכניס את הטחול לתנור לעוד חצי שעה.

על מגש האוכל

 

ט”ו בשבט – “שבת שירה” 

אָשְרשְם

“אָשְרְשְם” הוא מאכל עשוי מחיטה שקשור ב”שבת שירה” הסמוכה לט”ו בשבט.
את מנהג אכילת ה”אָשְרְשְם” קיבלנו כמו שהוא, מבלי לתהות יתר על המידה על מקורו ואילו נדרשנו לכך יש להניח שהיינו קושרים את מוצאו לעיירה דבדו או אולי כמנהג של יהודי מרוקו.
אבל ככל הנראה שורשיו של מנהג זה נעוצים עמוק מאד בהיסטוריה של עם ישראל שנפלה בחלקנו הזכות להתחקות אחריו ועל כך אפשר לקרוא בדף  “חגים ומועדים”.
מצרכים:
1/2 ק”ג חיטה רגילה
שמן
כורכום, מלח
אופן הכנה:
לנקות היטב את החיטה, לברור ולשטוף
לשים בסיר, לכסות במים מעבר לגובה החיטה ולהשרות לילה שלם
להוסיף מלח, שמן וקצת כורכום
לבשל על אש נמוכה, לבחוש מידי פעם ולטעום עד שהחיטה נעשית רכה (אפשר לבשל גם יום שלם)

 

פסח

מתכונים: חרוסת, תסוקייה וחמין פול
חרוסת

המטבח המרוקאי היה כידוע נחלתן הבלעדית של נשים, הן אלה שקבעו את התפריט והכינו את המאכלים והן אלה שֶׁמִּלְצְרוּ, פינו את השולחן ושטפו את הכלים.
למעט הימים של ערב פסח ההגמוניה הנשית במטבח הייתה מוחלטת,
ומה שנשתנה בימים שלקראת פסח משאר הימים, היה שאלה היו כנראה הימים היחידים בהם אפשר היה לפגוש גברים היושבים להנאתם במטבח ומוציאים את הפולים הירוקים מתרמיליהם, או מקלפים את גבעולי החורשוף.
והנה יש לנו גם מתכון שהוא פרי עטו של גבר שגם נכתב בעטו שלו והגבר הזה הוא דויד הכהן סקלי בנו של דוד משה זכרם לברכה.
לדוד משה הייתה חנות תבלינים בעיר העתיקה של עכו ולימים כשהוא נפטר בעל החנות ששכנה מולו, אדם בשם מלכא, שהעריץ וכיבד מאד את דוד משה, החליט להסב את חנותו לחנות תבלינים וכיום היא חנות גדולה ומצליחה.
בנו של דוד משה דויד שבמשך שנים ארוכות עבד ב”תנובה”, החליט גם הוא ללכת בדרכי אביו ופתח חנות לפירות יבשים ותבלינים במרכז המסחרי של עכו ואולי המפגש שבין העיסוק בפירות יבשים עם הזיכרונות מהחרוסת של האימא סעודה ז”ל הוא זה שהוליד את המתכון לחרוסת הכתוב בכתב ידו.
לקראת ליל הסדר נהגו דויד ואשתו סוזן ז”ל להכין קערה גדולה של חרוסת, ולכדרר ממנה כדורים, שאותם חילקו לעשרות שקיות של חמישה כדורים אותן הוא חילק ללקוחותיו.

 

 

כאן המקום להזכיר את מנהגם של יהודי דבדו להדביק פיסות קטנות מהחרוסת על המזוזה. לקריאה על המנהג לחץ כאן

 

תְסוּקְיָה

את התְסוּקְיָה אכלו אך ורק  בימות הפסח ובעיקר בארוחת הצהריים של החג הראשון של פסח. המנה כוללת שלוש מנות משנה: מרק עיסתי שמתקבל ממצות אותן שוברים לחתיכות קטנות ומכניסים למרק, וירקות  ובשר שהתבשלו בתוך המרק.
שלא כמו מנהגים אחרים שצריך להתחקות אחר השורשים שלהם את מקורו של המנהג הזה קל מאד לנחש.
המצות במרוקו היו עבות וקשות והיו תחליף פחות מוצלח ללחם מאשר המצות של הארץ שהן דקות ופריכות ואם כך במקום שכל אחד יטבול לעצמו את המצה במרק מכינים מאכל שבו המרק מוגש כשמצה כבר טבולה בתוכו.
המצות של הארץ אמנם פריכות יותר אבל גם להן קשה לשהות בסביבה של מרק מבלי לטבול בתוכו, תוסיפו לזה את כוחו של המנהג ואת המלאכה הנעימה של שבירת המצות הפריכות לחתיכות ואין פלא שהמאכל המשיך במשך תקופה ארוכה לככב בשולחן החג הראשון של פסח.

מצרכים:
בשר
דלעת
לפת וקישואים, לפי יחס של יחידה אחת לשלושה ארבעה סועדים
קוסברה, מלח, כורכום ושמן
אופן הכנה:
מכניסים לסיר עמוק את המים והבשר ומבשלים עד אשר הבשר רך (לפחות שעתיים).
כשהבשר נעשה רך מוסיפים את הדלעת הלפת והקישואים. לפת לחתוך לארבע חלקים וקישואים לשניים שלושה חלקים בהתאם לגודל הקישוא.
לשים קוסברה כשהיא קשורה באופן שיקל להוציא אותה בתום הבישול.
להוסיף מלח, מעט כורכום ומעט שמן.
שוברים בין כפות הידיים את המצות לחתיכות קטנות.
מפרידים את הירקות וכן את הבשר מן המרק למגשים נפרדים.
מוסיפים את המצות השבורות למרק כחמש דקות לפני ההגשה.


חמין פוּל

למרות שהעדה המרוקאית נמנית על אוכלי הקטניות בחג הפסח, המנהג הוא שלא לאכול חומוס וזאת משום הצליל הדומה שיש בשפה היהודית המרוקאית לשתי המילים חומוס (חְמְס) וחָמֶץ (חְמֵס) .
אז מה עושים עם החמין של השבת… פשוט במקום החומוס שמים פול.
דודה שמחה הייתה משתמשת בפול היבש אך יש מי שמשתמשים גם בפול הרגיל.
והרי המתכון.
• משרים את הפול במים ללילה שלם. (שלא כמו בהשריה של החומוס שבה אפשר גם עם סודה לשתייה בהשרייה של הפול אין להשתמש בסודה לשתייה)
• שוטפים את הפול וממשיכים לפי ההוראות במתכון של החמין הרגיל

 

 חנוכה

סְפְנְז’

אמנם הספינז’ מופיע אצלנו תחת חג החנוכה בקטגוריה של מאכלי חגים אבל למעשה את הספנז’ נהגו לאכול באירועים שונים וגם בסתם יום של חול כשבא קצת להתכייף ולפנק.
ביום שלמחרת החתונה המתינו לכלה סיניות (מגשים) עמוסות בספנז’.
שלא כמו הסופגניות עם המרקם הבצקי הדחוס המרקם של הספנז’ אוורירי מאד אבל מסתבר שהאוויר הזה כולא בתוכו מטען של קלוריות גדול יותר מזה של הסופגניה – עפ”י הדיאטנית בתיה אלימלך 342 קל’ ביחידה אחת של ספנז’ לעומת 320  של הסופגניה. 
אבל כנגד הקלוריות המתווספות לגוף יש את הטעם ונדמה לי שרבים יסכימו כי במבחן של עלות הנמדדת במונחים של קלוריות לעומת תועלת הנמדדת במונחים של טעם, הספנז’ מנצח את הסופגנייה ללא עוררין.
יש בידינו את המתכון של דודה שמחה ומתכון שהגיע אלינו מאוג’דה.
מתכון 1: המתכון של דודה שמחה
מצרכים:
1 שקית שמרית

ספנז’

מים (עד בצק דליל כ- 3 וחצי כוסות) 
כפית וחצי מלח
קילו קמח
שמן לטיגון עמוק
אופן הכנה:
מערבבים את כל החומרים בקערה גדולה. הערבוב נעשה באצבעות פתוחות שמרימות את הבצק מתחתית הקערה אל פני הבצק.
לכסות את הבצק ולהתפיח.
להרטיב ידיים ולערבב שוב (להוצאת האוויר).

להתפיח בפעם נוספת (עד הכפלת הנפח).
לחמם שמן עמוק חם מאוד.
להרטיב את הידיים, למרוח על הידיים בעדינות מעט מים, לקחת מקערת הבצק מעט ממש מקצה הקערה.
להכניס את שני האגודלים ליצור עגול ולהניח בשמן.
לסובב לאט לאט את הקערה וכל פעם לקחת כמות מספקת לספנז’ אחד.
להשתדל שלא “לשחק” בבצק, לא ללוש יותר מידי ולא לחשוש מזה שהבצק דליל ונוזלי.
כשהספנז’ מזהיב (רואים בצדדים) להפוך ולהוציא.
לפזר סוכר ולהגיש עם כוס תה מרוקאי

מתכון 2: המתכון מאוג’דה
מצרכים:
1/2 ק”ג קמח חיטה דורום
1/2 ק”ג קמח חיטה רך

כפית אניס טחון
כף שומשום

כפית שמרים לאפיה
שקית אבקת אפיה
1/2 כפית מי מלח
שמן לטיגון

כך היו נמכרים במרוקו


אופן הכנה

1.
מנפים את שני הקמחים יוצרים גומה שבה שמים את האניס, השומשום, השמרים, אבקת האפיה, המלח ואת המים הדרושים לקבלת בצק מעט רך ודביק.
2. מקציפים ביד את הבצק הזה עד שהוא אלסטי וקל. לכסות אותו ולתת לו להתרומם במקום מוגן מזרמי אוויר.
3. מחממים את השמן משרים את היד במים קרים, לוקחים כופתא בין האגודל לאצבע, יוצרים חור במרכזה ומטגנים בשמן החם.
4. להספיג את הסופגניות על מגבות נייר ולהגיש אותן חמות.

מימונה

מתכונים: קוסקוס חלבי, מז’אוז’ וראָיֶיבּ
למתכון של הקוסקוס החלבי לחץ כאן 
מְזָ’אוּז’

כמו הספנז שמסמל את חג החנוכה אבל אינו ייחודי רק לו כך גם המז’אוז’ שהפך לסמל לחג המימונה אבל אפשר היה לפגוש אותם בשעות הבוקר של אירועים חגיגיים ובסתם ימים של חול שבא קצת להתכייף ולפנק.
ברשימת המתכונים שלנו ישנו מתכון של סרדינים בשם מז’אווזין שפירושו משודכים או מזווגים וזהו גם המקור לשם מז’אוז’ שנובע מזה שהם באים משודכים בזוגות.
בארץ שומעים הרבה יותר על המופלטה שהיא המקבילה של המז’אוז’ שלנו בקרב עדות אחרות של יוצאי מרוקו ויוצאי צפון אפריקה.
גם המז’אוז’ וגם המופלטה הם מאפים עשויים בצק שאותו מכינים במהירות במוצאי חג הפסח. ההכנה נעשית ע”י מתיחת הבצק על מגש משומן באמצעות ידיים משומנות והנחתו על גבי מחבת מיוחדת.
המנהג היה שלפני שהאורחים מתחילים להגיע מתכנסים בני המשפחה סביב שולחן המימונה ואבי המשפחה מברך בזה אחר זה את האישה והילדים כשבתום הברכה הוא מגיש למי שאותו בירך מז’אוז’ מקופל מרוח בדבש. במרוקו נהגנו לנשק את ידי האב עם קבלת המז’אוז’ ובארץ מסתפקים בנשיקות בשני צידי הלחיים.
מיותר לציין שלצד המז’אוז’ תמיד יש את כוס התה.
בהיותי ילד קטן גיליתי שבעדה שלנו נהגו שלא לאכול לחם גם ביום של איסרו חג אלא להסתפק באכילת מז’אוז’ וכשביקשתי הסבר מדוע אי אפשר לאכול לחם גם כשחג הפסח כבר מאחורינו קיבלתי הסבר (ראה מצגת מימונה) שרק בחלוף השנים למדתי להעריך את גדולתם של אלה שהגו אותו והקפידו עליו.

מצרכים:
1 קילו קמח      
3.5 כוסות מים
2 כפיות מלח
אופן הכנה:
לערבב הכל במיקסר
לקָמֵח מגש
להניח לפחות ל 10 דקות
לקרוץ עיגולים (הבצק דביק) ולסדר במגש
להמיס חמאה
לשטח עיגול, על משטח משומן,למרוח בחמאה הרכה לקפל קיפול משולש – מלמטה אל האמצע מלמעלה אל האמצע, למרוח בין השכבות ומסביב ומצד ימין לאמצע ומצד שמאל לאמצע.
להחזיר אל המגש המקומח ולהניח
את השלב הבא להתחיל לפי הסדר (לתת מקסימום זמן מנוחה לכל מז’אוז מרוח)
לקחת אחד אחד, לפתוח בעזרת שתי הידיים, למתוח למרוח עוד חמאה ולשים במחבת, אחרי מספר רגעים להפוך ו…שוב למרוח.

 

הרָאיֶבּ מהמימונה של נורית ודוד

רָאיֶיב – Rayeb

• מוזגים לקנקן 1 ליטר חלב ומוסיפים לו 1/3שמנת חמוצה ו-2 אשל
• סוגרים את פתח עם בד וכורכים סביב עם גומיה
• מניחים במקום שבו הטמפרטורה אינה נמוכה מידי (מטבח למשל) למנוחה של כ – 15 שעות.

מאפים

 קצת על התה המרוקאי

  רג’יפה

  בייגלה מלוח

בייגלה רך

 מונה

  ספינז’

  מז’אוז’

  מצ’חומה

קרנטיטה


לפני המתכונים קצת על התה המרוקאי

המאפים המרוקאים קשורים באופן ישיר לתה המרוקאי ועפ”י רוב צמודים אליו ולכן קודם שאנחנו מספרים על המאפים ראוי שנקדיש כמה מילים למקומו של התה בקרב היהודים ביישובים בהם התגוררו יוצאי דבדו וכנראה בקרב כלל יהודי מרוקו.
“שעת התה” ו”מסיבת התה” הם מושגים שמוכרים לנו מהתרבות של העם הבריטי אבל למָעֶט הראוותנות והססגוניות המופרזים הם מזכירים מאד את ההתייחסות של יהודי מרוקו אל התה.
אצל יהודי מרוקו “שעת התה” (שבעדה שלנו נקראה תסְרְיֵיק) הייתה ארוחה ביניים יומית קלילה אותה אכלו בין ארוחת הבוקר לארוחת הצהריים, סוחרים יהודים שיכלו היו מתפנים מעיסוקם כדי להגיע לביתם ל”שעת התה” ולעתים בימים של עומס “שעת התה” הייתה עושה את דרכה אליהם.
לשתיית תה היה מעמד מיוחד גם במפגשים בין חברים וגם ב”פרלמנטים המשפחתיים” שבבית של סבתא היו מתכנסים כמעט מידי יום והיו למעין “מסיבות תה”.
התה הוגש בקומקום מסורתי שנקרא בְּרָאד שהיה מונח במרכזו של מגש נחושת הנקרא סֶניִיָה וסביבו כוסות התה, ואם כבר אנחנו מזכירים את הבְּרָאד הנה גירסה מעניינת למקורו של השם אותה הציע אבי (של עליזה) תוך כדי שיחה על כוס תה.
אם כן לגרסתו של אבי השם בְּרָאד ניתן לקומקום הזה בגלל שהוא פשוטו כמשמעו מקרר את התה, שהרי בשפה המרוקאית פירוש המילה בְּרָאד הוא  “זה שמֵקָרֶר” וזה גם מתיישב עם ההסבר הבא על צורת המזיגה של התה.
שָאפּוֹ לאבי 🙂

מזיגת התה מן הקומקום הייתה מלאכת אומנות וטקס בפני עצמו, בתנועת משיכה עולה היד האוחזת בבְּרָאד גבוה למעלה ומזיגת התה לכוס נעשית תוך כדי מהלך הירידה לעבר הכוס. מסתבר שלמזיגה הטקסית מגבוה יש תפקיד מעשי והיא נועדה לקרר את התה הנמזג ע”י “זמן אוויר” ארוך יותר.
ולקינוח סרטון קטן על אמנות מזיגת התה.

בייגלה מלוח

◊ גרסה 1: המתכון של דודה שמחה
מצרכים:

1 ק”ג קמח
2 כוסות מים
שמרית או קובית שמרים טריים
2.5 כפיות גדושות מלח

אופן הכנה:
– אם משתמשים בשמרים טריים:
 לָשִׁים את השמרים בקערית קטנה עם 2 כפות קמח 2 כפות סוכר וכוס מים חמים להוסיף את השמרים ולהניח להם לתפוח.
– אם משתמשים בשמרית
• מוסיפים לתערובת הכללית ללא לישה של השמרים.

 לשים את הקמח בקערת מיקסר .
 מוסיפים את יתר החומרים (פרט למלח) ומערבבים ואז מוסיפים את המלח.
ממשיכים לערבב עד אשר הבצק אחיד
• מכסים את הקערה ומ
תפיחים פעם אחת
• חותכים את הבצק לחתיכות גדולות מגלגלים גלגול קל עוטפים בניילון ומניחים למנוחה קצרה.
• יוצרים “נחשים” ומחזירים לניילון.
 לוקחים כל חתיכה ליצור עיגול לחתוך בסכין את הקצוות ולהכניס שוב לניילון
למרוח ביצה+ שומשום
לחמם מראש תנור
להחליש מעט
להכניס את התבניות
האפיה מהירה בזכות המלח בבצק.

צילם: דודי כהן

◊ גרסה 2: המתכון של דודה רינה
מצרכים:
1 ק”ג קמח
1 כף סוכר
1 כוס שמן
1.5 כפיות מלח
2 אבקת אפייה
שומשום
2 – 1.5 כוסות מים
אופן הכנה:
• מוסיפים את הסוכר והמלח למים ומערבבים.
• לָשִׁים את הבצק עוטפים בניילון ושמים למנוחה של כרבע שעה.
• מחלקים את הבצק לכדורים קטנים בגודל של כדור פינג פונג.
• מגלגלים ל”נחש” ומחברים את הקצוות.
• מניחים בתבנית על נייר אפייה, מורחים ביצה ומפזרים שומשום.
• אופים בתנור שחומם קודם בחום של 1900.

 

בייגלה רכים
מצרכים:

1 ק”ג קמח           
2-2.5 כוסות מים
1 כוס שמן
אניס/קימל
סוכר וניל
1 כוס סוכר
1 שמרית
קורט מלח
לערבב וללוש, אפשר להלין במקרר
אחרי שיוצרים ביגלה להשאיר שוב להתפחה.
למרוח ביצה, שומשום.

 

מוֹֹנָָה – MONAH

מצרכים:
1 ק”ג קמח
2.5 – 2  כוסות מים (תלוי בקמח)
1 כוס שמן
למונה מלוחה זרעי בסבס 
קליפת לימון מלימון אחד
1.5 כוס סוכר
3 ביצים
2 כפות שמרים יבשים
אם משתמשים בשמרים טריים:
* לשים את הבצק ואז למרוח מלמעלה מעט שמן לכסות בניילון נצמד וכמה מגבות ולתת לו לתפוח על השיש עד שהוא מכפיל את הנפח שלו. (כחצי שעה)
* אחרי שתפח להוציא את האוויר ע”י לישה מחדש  במשך כשתי דקות ולעטוף שוב בניילון נצמד ומגבות למשך כרבע שעה עד חצי שעה.
* לחלק לארבעה חמישה עיגולים, להניח על נייר אפייה מקומח לגלגל לרצועות ולעשות מהרצועות עיגול בגודל של המונה הרצויה.
* להניח בתבנית, לכסות במגבת כרבע שעה ואז למרוח ביצה (אפשר לפזר סוכר או שומשום)
* אופים בטמפ’ של בין 180 ל 200 מעלות (תלוי בתנור) בתנור שחומם מראש.

 

 

 

 

 

 

 

רג’יפה – rgheifa

בימי הזוהר שלה תפסה הרג’ייפה את המקום הראשון ברשימת המאפים שהוגשו לצד התה המרוקאי ועפ”י רוב היא פינתה את מקומה למאפים אחרים רק באירועים מיוחדים.
הרג’ייפה באה במגוון של גרסאות עובי, צורה, פריכות ומתיקות ואפילו בתוך בני אותה משפחה אפשר להבחין בניואנסים שונים שלה.

◊ גרסה 1: המתכון של דודה שמחה
מצרכים:
1 ק”ג קמח

1 כוס שמן           
1/2 כוס סוכר
2 כוסות מים
גרגרי אניס

אופן הכנה:
♦ לָשִׁים במיקסר

♦ להניח לפחות לחצי שעה
♦ לחתוך לפרוסות עבות ולהניח בשקית
♦ להעביר פרוסה במכונת הבצק,(מכונת פסטה לקפל לשניים ולהעביר שוב להתחיל מהצד הפתוח של הקיפול, להמשיך לקפל ולהעביר מספר פעמים,עד שנשמע פצפוץ של בועת האוויר.
♦ במהלך ההעברה במכונת הפסטה להשתדל
♦ ליצור צורה מרובעת אסופה ולא להניח לבצק “להתפזר ולהתפשט”
לחתוך לגודל הרצוי.
♦ “לצבות” בין ציפורני האגודל והאצבע וליצור שורות שורות של חורים צפופים.
♦ לסדר בתבנית ולאפות בחום בינוני גבוה.

צילם:דודי כהן

◊ גרסה 2: המתכון של דודה רינה
מצרכים:
1 ק”ג קמח מנופה
2 חב’ אבקת אפייה
כפית גדושה מלח
1.25 כוס סוכר
2.5 כוסות מים

 אופן הכנה:
♦ לָשִׁים במיקסר עד לקבלת בצק אחיד
♦ להכניס את הבצק לשקית ניילון ל- 10 דקות
♦ לפרוס את הבצק לפרוסות בעובי של 1 ס”מ
♦ לפזר מעל קמח ולהדק בעדינות את הקמח לבצק
♦ לרדד כל פרוסה במכונה על מספר 1 פעמיים ולהניח על מגבת.
♦ להעביר את המכונה למספר 3 ולהעביר שוב כל חתיכת בצק 2-3 פעמים (תלוי בעובי)
♦ לחתוך עם גלגלת לגודל הרצוי
♦ ליצור את ה”עיניים” שברג’ייפה בעזרת גלגלת מיוחדת או עם מזלג
♦ לחממם תנור ולאפות בחום של 200-220 (תלוי בתנור) במדף האמצעי.

 

סְפְנְז’

אמנם הספינז’ מופיע אצלנו תחת חג החנוכה בקטגוריה של מאכלי חגים אבל למעשה את הספנז’ נהגו לאכול באירועים שונים וגם בסתם יום של חול כשבא קצת להתכייף ולפנק.
ביום שלמחרת החתונה המתינו לכלה סיניות (מגשים) עמוסות בספנז’.
שלא כמו הסופגניות עם המרקם הבצקי הדחוס המרקם של הספנז’ אוורירי מאד אבל מסתבר שהאוויר הזה כולא בתוכו מטען של קלוריות גדול יותר מזה של הסופגניה – עפ”י הדיאטנית בתיה אלימלך 342 קל’ ביחידה אחת של ספנז’ לעומת 320  של הסופגניה. 
אבל כנגד הקלוריות המתווספות לגוף יש את הטעם ונדמה לי שרבים יסכימו כי במבחן של עלות הנמדדת במונחים של קלוריות לעומת תועלת הנמדדת במונחים של טעם, הספנז’ מנצח את הסופגנייה ללא עוררין.
יש בידינו את המתכון של דודה שמחה ומתכון שהגיע אלינו מאוג’דה.

גרסה 1: המתכון של דודה שמחה
מצרכים:
1 שקית שמרית
מים (עד בצק דליל כ- 3 וחצי כוסות) 
כפית וחצי מלח
קילו קמח
שמן לטיגון עמוק
אופן הכנה:
מערבבים את כל החומרים בקערה גדולה. הערבוב נעשה באצבעות פתוחות שמרימות את הבצק מתחתית הקערה אל פני הבצק.
לכסות את הבצק ולהתפיח.
להרטיב ידיים ולערבב שוב (להוצאת האוויר).

ספנז’


להתפיח בפעם נוספת (עד הכפלת הנפח).
לחמם שמן עמוק חם מאוד.
להרטיב את הידיים, למרוח על הידיים בעדינות מעט מים, לקחת מקערת הבצק מעט ממש מקצה הקערה.
להכניס את שני האגודלים ליצור עגול ולהניח בשמן.
לסובב לאט לאט את הקערה וכל פעם לקחת כמות מספקת לספנז’ אחד.
להשתדל שלא “לשחק” בבצק, לא ללוש יותר מידי ולא לחשוש מזה שהבצק דליל ונוזלי.
כשהספנז’ מזהיב (רואים בצדדים) להפוך ולהוציא.
לפזר סוכר ולהגיש עם כוס תה מרוקאי

  גרסה 2: המתכון מאוג’דה
מצרכים:
1/2 ק”ג קמח חיטה דורום
1/2 ק”ג קמח חיטה רך

כפית אניס טחון
כף שומשום

כפית שמרים לאפיה
שקית אבקת אפיה
1/2 כפית מי מלח
שמן לטיגון

אופן הכנה
1.
מנפים את שני הקמחים יוצרים גומה שבה שמים את האניס, השומשום, השמרים, אבקת האפיה, המלח ואת המים הדרושים לקבלת בצק מעט רך ודביק.
2. מקציפים ביד את הבצק הזה עד שהוא אלסטי וקל. לכסות אותו ולתת לו להתרומם במקום מוגן מזרמי אוויר.
3. מחממים את השמן משרים את היד במים קרים, לוקחים כופתא בין האגודל לאצבע, יוצרים חור במרכזה ומטגנים בשמן החם.
4. להספיג את הסופגניות על מגבות נייר ולהגיש אותן חמות.

כך היו נמכרים במרוקו

מז’אוּז’

כמו הספנז שמסמל את חג החנוכה אבל אינו ייחודי רק לו כך גם המז’אוז’ שהפך לסמל לחג המימונה אבל אפשר היה לפגוש אותם בשעות הבוקר של אירועים חגיגיים ובסתם ימים של חול שבא קצת להתכייף ולפנק.
ברשימת המתכונים שלנו ישנו מתכון של סרדינים בשם מז’אווזין שפירושו משודכים או מזווגים וזהו גם המקור לשם מז’אוז’ שנובע מזה שהם באים משודכים בזוגות.
בארץ שומעים הרבה יותר על המופלטה שהיא המקבילה של המז’אוז’ שלנו בקרב עדות אחרות של יוצאי מרוקו ויוצאי צפון אפריקה.
גם המז’אוז’ וגם המופלטה הם מאפים עשויים בצק שאותו מכינים במהירות במוצאי חג הפסח. ההכנה נעשית ע”י מתיחת הבצק על מגש משומן באמצעות ידיים משומנות והנחתו על גבי מחבת מיוחדת.
המנהג היה שלפני שהאורחים מתחילים להגיע מתכנסים בני המשפחה סביב שולחן המימונה ואבי המשפחה מברך בזה אחר זה את האישה והילדים כשבתום הברכה הוא מגיש למי שאותו בירך מז’אוז’ מקופל מרוח בדבש. במרוקו נהגנו לנשק את ידי האב עם קבלת המז’אוז’ ובארץ מסתפקים בנשיקות בשני צידי הלחיים.
מיותר לציין שלצד המז’אוז’ תמיד יש את כוס התה.
בהיותי ילד קטן גיליתי שבעדה שלנו נהגו שלא לאכול לחם גם ביום של איסרו חג אלא להסתפק באכילת מז’אוז’ וכשביקשתי הסבר מדוע אי אפשר לאכול לחם גם כשחג הפסח כבר מאחורינו קיבלתי הסבר (ראה מצגת מימונה) שרק בחלוף השנים למדתי להעריך את גדולתם של אלה שהגו אותו והקפידו עליו.

מצרכים:
1 קילו קמח      
3.5 כוסות מים
2 כפיות מלח
אופן הכנה:
לערבב הכל במיקסר
לקָמֵח מגש
להניח לפחות ל 10 דקות
לקרוץ עיגולים (הבצק דביק) ולסדר במגש
להמיס חמאה
לשטח עיגול, על משטח משומן,למרוח בחמאה הרכה לקפל קיפול משולש – מלמטה אל האמצע מלמעלה אל האמצע, למרוח בין השכבות ומסביב ומצד ימין לאמצע ומצד שמאל לאמצע.
להחזיר אל המגש המקומח ולהניח
את השלב הבא להתחיל לפי הסדר (לתת מקסימום זמן מנוחה לכל מז’אוז מרוח)
לקחת אחד אחד, לפתוח בעזרת שתי הידיים, למתוח למרוח עוד חמאה ולשים במחבת, אחרי מספר רגעים להפוך ו…שוב למרוח.

 


מצ’חומה
“אפשר לשתות תה בלי לאכול מצ’חומה, אבל אי אפשר לאכול מצ’חומה בלי לשתות תה”.

קשה להפריז בטעמו הייחודי של המאכל הזה שהוא ספק לחם סולת, ספק מאפה סולת. מרקם קשה ופריך שהתמוססות שלו בפה מותירה טעם של עוד ועוד.
יש יהודים שקראו למאפה בשם הערבי שלו ח’רשה, יש שקראו לו מְסְטֶראוּמָה, ויש שקראו לו מְתְלוֹע/  יש מי שקושרים את המאפה הזה לפורים, אבל כמדומני שאצלנו המצ’חומה אינה קשורה בחגים או באירועים כלשהם,… סתם יום של חול הוא המועד המתאים יותר להכנתה.
מצרכים:
1 ק”ג סולת
1.5 כוס שמן
1.5 כפיות מלח
2-2.5 כוסות מים
כף יד מלאה אניס
אופן הכנה:
לשטוף את האניס
לערבב בשתי ידיים את כל החומרים עד שהבצק יהיה רך
ללוש עד בצק אחיד
להניח את הבצק למנוחה חצי שעה (אם הבצק ספג את כל הנוזלים להוסיף מעט מים).
ליצור עיגולים גדולים מכל הבצק שני עיגולים
להניח בתנור 250 מעלות חם מאוד
כשמוציאים להניח להתקרר
אופן אכילה:
לפורר ולהוסיף דבש וחמאה (הכי טעים), או מלח

 

 

  קרנטיטה -karantita

הקרנטיטה שהיא מאפה חומוס לא הייתה חלק מהתפריט הקולינרי המשפחתי והיא נכנסת לרשימת המתכונים אך ורק מסיבות של נוסטלגיה.
גב’ נחמדה ששוטטה באתר שלנו הגיעה לדף “רשמי המסע” שם היא נתקלה בסיפור של נעמה על הנוסטלגיה שאחזה באבא שלה דוד, כאשר תוך כדי סיור ב”דֶבְּדוּ” במסגרת מסע השורשים המשפחתי הם נתקלו בעגלה שמכרה לעוברים ושבים את הקרנטיטה.
“בלוטות הטעם של אבא לא חשו את הטעם הזה 50 שנה” ספרה נעמה..”כולנו אכלנו תמורת גרוש אחד”..
יצא לי לא פעם לשמוע מדוד על נפלאות הקרנטיטה שנהג לקנות מהרוכלים באוג’דה לפני העלייה לארץ, ואני יכול רק לדמיין את מה שמפגש פתאומי שכזה עם הקרנטיטה חולל לבלוטות הרגש והנוסטלגיה אחרי שהוא חלף דרך בלוטות הטעם והחך הרדומות. גם כאשר חזר מהטיול הוא המשיך וסיפר בהתרגשות רבה על הרוכל מדבדו עם הקרנטיטה.
“על הדרך” הוא הצליח להגשים משאלת לב רדומה וכדי שאפשר יהיה לסגור את המעגל לדוד, לגב’ הנחמדה ששוטטה באתר ופנתה באמצעות התיבה “צור קשר” כדי לבקש את המתכון ולאחרים שנושאים אתם מטענים וטעמים נוסטלגיים נגיש את המתכון לקרנטיטה שמסתבר שהיא קלה מאד להכנה וכוללת מרכיבים בודדים שגם הם בסיסיים.

קרנטיטה

מצרכים :
2 כוסות (220ml) של קמח חומוס
1 כוס חלב (אופציונאלי, אפשר להחליף אותה בכוס מים)
3 וחצי כוסות מים

2 ביצים
¼ כוסות שמן
כפית וחצי מלח (או לפי הטעם)
כפית כמון
פלפל שחור

אופן הכנה :
להקציף את הביצים עם החלב (או כוס מים למי שהשתמש במים במקום חלב), מלח, כמון, פלפל שחור ושמן.

 

ליצוק את תערובת בעדינות על קמח החומוס ולפורר היטב את הגושים.
ליצוק מעל את המים שנותרו, מתקבלת תערובת נוזלית מאוד.
משמנים מחבת בשמן זית ויוצקים מעל את התערובת.
מכניסים לתנור שחומם מראש בחום של 180 מעלות.
מבשלים במשך שעה עד שעה ורבע תלוי בתנור.
בתמונה משמאל: דוד בוחן את מנת הקרנטיטה של דבדו 2014 כאילו היה שופט ב”מאסטר שף” שצריך להחליט אם היא עוברת את מבחן ה”טעם של פעם”.

דגים, מרקים וקוסקוס

 

מרקים קוּסְקוּס  

מרק שעועית                                      קוסקוס בשרי 

מרק חומוס                                       קוסקוס חלבי 

חומוס דתסחים

• מאכלי דגים וסרדינים

דג מבושל           סרדין מבושל              מז’ואז’ין

 

 

 

מרק שעועית

במרוקו השעועית כיכבה בתפריט של ארוחות הערב. לסיר השעועית היו מוסיפים תפוחי אדמה קלופים, ביצים ועוף .
בזמן הארוחה תפוח האדמה והביצה הקשה היו נמעכים יחד למחית (שנקראה רְּפִיס) שתובלה במלח ופלפל שחור והורטבה ברוטב מתוך המרק שבו התבשלה. לאחר מכן הוגש המרק ולבסוף מנת העוף.
ליד השעועית הוגש בד”כ סלט פלפל ועגבניות קלויים או סלט ירוק.

◊ גרסה 1:
מצרכים:
1 ק”ג שעועית לבנה בינונית.
3/4 כוס שמן, פפריקה, כורכום, כמון, מלח
מעט קוסברה
אופן הכנה:
להשרות במים פושרים למשך כל הלילה, בבוקר מוציאים את המים ומנקים.
מרתיחים מים בסיר ולפני הרתיחה מוסיפים את השעועית ומכסים את הסיר.
אחרי מספר רתיחות מוציאים את המכסה.
מוציאים קצת מהקצף וממשיכים לבשל על אש קטנה. (חשוב להקפיד על הבישול על אש קטנה)
לאחר כמחצית זמן הבישול להוסיף את השמן והתבלינים.
אפשר להוסיף קציצות עוף
את מצב הבישול בודקים מידי פעם ע”י נגיסה קטנה של שעועית בודדת.
את הקוסברה מוסיפים לקראת הסוף.

מרק השעועית של דודה נונה

◊ גרסה 2:  המתכון האחרון של דודה נונה ז”ל
את המתכון הזה רשמתי מפיה של דודה נונה כשלושה חודשים טרם מותה. תחילה חששתי שמא בשל המצב שבו הייתה נתונה המתכון לוקה באי דיוקים אבל לאחר בדיקה עם דודה רינה תבדל”א הסתבר שאת מרק השעועית שלה היא מכינה כמעט באותו אופן.
פרט לתרגום של מספר מילים לא נגעתי ולא שיניתי דבר ממילותיה של דודה נונה. למזלנו יש בידינו גם תמונה של מרק השעועית שלה (עם קציצות) שרוזי בתה צילמה לפני מספר שנים לקראת הכנס המשפחתי.

המתכון:
חצי ק”ג שעועית
לנקות ולשטוף בקערה
חצי שעה השריה
לשפוך ולשים מים בסיר
כְלִיהָ תְגְ’לִי (תן לה לרתוח) חצי שעה במים
בְדָת תְטֵייב (כשהתחילה לרתוח) זִיד שְוּוָאי דְלְמָא ׁׁ(תוסיף קצת מים)
חצי כוס שמן
פפריקה כף מלאה
כורכום פחות מחצי כף
מלח או מרק עוף
שלושה שיני שום
כוסברה לקצוץ ולשים לקראת הסוף
בערך שעה וחצי על אש נמוכה (אחרי שזה רתח)
לקראת הסוף להגביה קצת את האש לכמה דקות (להסמכה)

 

והסלט שתמיד ליווה אותו

 

• מרק חומוס

כמה מילים על מרק החומוס:
שני סוגי מרקים עם תהליך הכנה שונה במקצת, הראשון הוא מָרַקִי יותר

שמקובל היה לאכול אותו בעיקר בארוחות ערב של שבת ולכן נקרא לו חומוס לשבת ואת המרק השני שנקרא חמס דתסחים אכלו בשמחות (בריתות, לידת בת) ובארץ סבתא זהרה נהגה להכין אותו באזכרות לסבא יוסף ואחריה המשיכו עם המסורת רחל של יצחק ודודה רינה
מתקבל עם מרקם סמיך וגרגרים רכים מאד.
ההכנה של החמס דתסחים שמתקבל עם מרקם סמיך וגרגרים רכים, מסובכת יותר ממרק החומוס הרגיל אבל הטעם המשובח בהחלט מפצה על קשיי ההכנה.   

חומוס לשבת

מצרכים:
חומוס סודה לשתייה ( ביחס של 1 כף סודה ל-1 ק”ג חומוס בערך) שן אחת או שתיים של שום שמן, פפריקה, כורכום, מלח
אופן הכנה :
משרים למשך הלילה את החומוס עם הסודה לשתייה בבוקר מחממים את החומוס עם המים של ההשריה (לא להביא לידי רתיחה אלא חימום בלבד). מערבבים שוטפים ומחליפים את המים. מרתיחים ותוך כדי מוציאים עם כף את הקצף שצף למעלה. אחרי שרתח מוסיפים את השמן התבלינים והשום. אם רוצים חומוס עם בשר או עוף מכניסים אותם לסיר אחרי הוצאת הקצף. (מלח לקראת הסוף)


חומוס דתסחים

◊ גרסה 1: המתכון של דודה שמחה
השריה ושטיפה כמו קודם. שמים בסיר מים פושרים (מים שהתחממו מעט), תבלינים ושמן כמו קודם, הכמות של המים קטנה יותר והכמות של השמן גדולה יותר מחומוס לשבת.
מבשלים הרבה זמן על אש קטנה. אם מוסיפים מים להקפיד שהמים יהיו רותחים.

◊ גרסה 2: המתכון של דודה רינה
מצרכים:
1 ק”ג חומוס (הגרגרים הלבנים הגדולים אותם אפשר למצוא בתפזורת או בחבילה הירוקה של שופרסל)     
2 כפות סודה לשתייה   
1/2  כוס שמן קנולה
2 כפות מרק עוף
1 כף גדושה פפריקה
1 כפית כורכום
3-4 שיני שום פרוס
אופן הכנה:
משרים ללילה שלם את החומוס עם הסודה לשתייה
שופכים את המים ושוטפים היטב את החומוס
• לאחר השטיפה מכסים את החומוס במים כך שפני המים יהיו 2-3 ס”מ מעל החומוס
• מביאים לרתיחה (בלי מכסה) ומבשלים לפחות לחצי שעה תוך כדי שמוציאים את הקצף של הסודה לשתייה שמצטבר על פני המים.
• לאחר שכל הקצף נגמר מכסים את הסיר (תוך כדי השארת פתח קטן בין המכסה לסיר) ומנמיכים את האש
• אחרי כחצי שעה בודקים אם החומוס מתחיל להתרכך ואז מוציאים מחצית מכמות המים שנותרה בסיר  ומוסיפים מים מהברז כך שיגיעו עד לגובה פני החומוס
• מוסיפים את השמן, מרק העוף, הפפריקה, הכורכום ואת שיני השום הפרוסות ומבשלים כרבע שעה על אש גבוהה.
• בודקים אם החומוס רך, אם לא רך מוסיפים קצת מים ומבשלים עוד קצת מנמיכים את האש ומבשלים עד שהרוטב מתאדה.

 


מאכלי דגים

הדג המבושל היה (ובבתים רבים עודנו) מרכיב קבוע בכל ארוחה של ליל שבת.
לפני העידן של נסיכת הנילוס הדגים העיקריים שכיכבו בסיר השבת היו הקרפיון והבּוּרִי.
את הדג היו מגישים כשבצידו תערובת העגבניות הפלפל היבש והשום שבפני עצמה הייתה מעדן.
במשפחות שלנו הדג לא טבל ברוטב (אפשר לראות את זה בדג המוכן שבתמונה) והוא היה עובר צריבה בתנור האפייה לאחר הבישול.
משום מה רבים מייחסים את החָרָיְימִה (שהוא דג טריפוליטאי) למטבח המרוקאי ולא היא. 

דג מבושל

מצרכים:
בורי/ נסיכה
עגבניות, גמבה, שום, פלפל אדום יבש ורגיל , שמן, מלח

אופן הכנה:
לשטוף היטב להמליח ולשטוף מחדש את הדגים לבשל מעט בסיר שטוח את כל המצרכים פרט לדגים

להניח את הדגים הרחוצים מעל, להפוך כדי שהטעמים יעברו לשני הצדדים
לבשל בסיר מכוסה.
אחרי שהרוטב מתמעט והדג מתייצב להחליש הלהבה ולכסות.
אם במקרה התחתית נשרפת, אפשר לכסות את הסיר ולכבות את הלהבה – גורם לאידוי והזעה ומרכך את התחתית.
לפזר פטרוזיליה קצוצה
לאפות בתנור


 סרדינים

ניקוי הסרדינים:
שמים את הסרדינים במים ועם סכין מוציאים קשקשים, תופסים מהראש ומושכים החוצה(לאורך) את הלכלוכים. בתבשיל סרדינים לא מוציאים את הקוצים של הסרדין . בטיגון מז’ווז’ין חשוב להוציא גם את הקוצים.

מז’וואז’ין

ראה הוראות ניקוי למעלה
מילוי:
הרבה קוסברה קצוצה דק מאד .
בקערה : שום , הרבה פפריקה , כורכום , מלח (קצת) ושמן .
הכנה:
שמים מהמילוי על פילה אחד של סרדין ומכסים בפילה אחר.
אפשרות 1: בישול
בסיר (רצוי סיר רחב) שמים פפריקה, שום, קוסברה, עגבנייה, ופלפל חריף.
מבשלים קצת מניחים בזהירות את המז’ווז’ין בסיר ומבשלים .
אפשרות 2 : טיגון
טובלים את המז’ווז’ין בקמח ומטגנים בשמן חם

תבשיל סרדינים

הכמויות ל -1 ק”ג סרדינים
שמים מים בסיר בערך שתי כוסות.
בערך 1/2 כוס שמן
מלח, פפריקה
שום – (רצוי השום הירוק בעונה שלו)
מבשלים כ-20 דקות בערך
מוסיפים ביצה אחת או שתיים מערבבים קלות.
אחרי זמן מה הסרדינים מוכנים.

 

קציצות דגים

מצרכים:
קילו אחד מכל סוג שיבחר, לטחון ואו לפורר בכל דרך מקובלת. שמים בקערה מלח, פלפל, כורכום, פפריקה, מספר שיני שום קצוצים (כל המוסיף הרי זה משובח), צרור יפה של כוסברה קצוצה, תפו’א מגורד בפומפייה, חופן יפה של פרורי לחם מסוג משובחים, מעט כמון, להוסיף כמה טיפות מים ומעט שמן.
הכנה:
הכנה וגלגול הקציצות
לערבב את כל החומרים היטב , להכניס את הדג הטחון ושוב לערבב.
יוצרים קציצות שטוחות ו/או עגולות (לקבלת צורה מושלמת של הקציצה מרטיבים קודם את הידיים במעט מים או שמן)
הכנת הרוטב
להוסיף לסיר על גבי האש שמן, פפריקה, לרסק עגבניה או לחתוך חתיכות קטנות, כורכום, קורט מלח, פלפל אדום יבש, אפשרי גמבה או פלפל ירוק מתוק או חריף לאוהבים, להרתיח את כל הכבודה עם כמחצית כוס מים עד כוס (הקציצות תספוגנה את הרוטב) לפזר כוסברה קצוצה.
להביא לבעבוע וזה הזמן להכניס אט אט את הקציצות הנפלאות, להביא שוב לבעבוע ולהנמיך את האש, מידי פעם יש להטות הסיר וליצוק הרוטב עם כף על הקציצות (את הסיר יש לסגור אחרי שמנמיכים האש)
זמן בישול כמחצית השעה

 

קוּסְקוּס

קוסקוס בשרי
 המרק:

  • עוף או בשר, (לא משנה איזה חלק בבשר, לפי בחירה)
  • דלעת, קישואים בצל (כרוב) אפשר גם בטטה, כרפס – לרחוץ ולחתוך לקוביות גדולות
  • כוסברה
  • לתיבול שמן ומלח.
  • בגירסה של אוג’דה הכניסו חומוס למרק(להשרות את החומוס במים פושרים עם סודה לשתיה כפית סודה לשתיה לכל שתי כוסות מים למשך לילה שלם).
  • מבשלים את הבשר החתוך לקוביות גדולות בסיר חם עם מעט שמן
  • החומוס – לרחוץ היטב ולהוסיף לסיר הבשר לפני הירקות.
  • הירקות (חוץ מהכרוב)בחצי השעה האחרונה של הבישול המרק להוסיף את הכרוב כדי לא להשחיר את המרק.

תיבול: את הכוסבורה קשורה או במסננת סגורה להוסיף ממש בסוף הבישול. להוסיף מלח
הקוסקוס:

בסיר קוסקוס (סיר אידוי)

להרתיח מים בסיר התחתון,
לשים את גרגרי הקוסקוס  בקערה. (קוסקוס מוכן משקית)
להוסיף מים רותחים ותוך כדי ערבוב לפורר עם מזלג את הגושים שנוצרים.
להעביר את הקוסקוס לסיר העליון תוך כדי שמפוררים אותו בין האצבעות או בין כפות הידיים.
לבשל על להבה חזקה עד שעולים אדים מכל הקוסקוס (לא רק מהצדדים) בסיר העליון והקוסקוס התאחד.
לקחת את הסיר עם הקוסקוס, להעביר לקערה עמוקה לפורר עם מזלג או בידיים. אחר כך, להחזיק ביד אחת כוס מים וביד השניה לערבב.
להוסיף מים לפי הצורך עד שמרגישים שכל הקוסקוס התאחד. ואין גושים לחים וגושים יבשים.
לקרר את הקוסקוס.
לערבב  מעט בידיים להרים את החלק התחתון למעלה.
להחזיר שוב לסיר העליון ולבשל שוב עד שאדים עולים מכל הסיר.להעביר שוב לקערה הגדולה, למזוג עליו מרק.
לסדר את הירקות מעל ומסביב או בנפרד.

 

קוסקוס חלבי

את הקוסקוס החלבי נהגו להכין כשהייתה סיבה למסיבה, או סתם בימי חול כשבא קצת להתפנק על מאכל לא שגרתי,
בשולחן המימונה של משפחות הכהן סקלי הקוסקוס החלבי לא היה חלק ממאכלים המסורתיים אבל בשנה שבה מימון ז”ל נפטר סבתא זהרה העדיפה להחליף את המז’אוז’ המסורתי בקוסקוס חלבי.
כמעט ארבעים שנה אחרי אותה המימונה, כל מי שטעם את הקוסקוס החלבי ההוא של סבתא ממשיך להעיד עליו שזה לא היה עוד “טעם של פעם” אלא “טעם של פעם בחיים”. זה היה קוסקוס חלבי עם פולים ירוקים שטעמם השתלב עם טעם הקוסקוס בצורה מושלמת.
ומהמימונה של סבתא זהרה למימונה של דוד ונורית שכבר הפכה למסורת רבת שנים וזכתה כבר לאיזכורים מספר באתר שלנו, הפעם אנחנו שבים אליה בשל המקום המכובד שתופס בה הקוסקוס החלבי.
שלא כמו כל הדליקטסים העטורים בשלל גוונים וטעמים שמידי שנה נאלצים להצטופף ביניהם על מנת לפנות מקום בשולחן, זוכה הקוסקוס החלבי למקום של כבוד השמור לו במושב מחומם ביציע השולחן משם הוא משקיף על השולחן כולו.
יש מי שיפסח על ריבה או על מעדן זה או אחר אבל כמעט שאין מי שיפסח על הקוסקוס. על הפופולריות של הקוסקוס של נורית תעיד הקערה העמוקה שעל אף מימדיה הגדולים צריך למלא אותה שוב ושוב.
ולמתכון של נורית: 

מצרכים:
1 ק”ג קוסקוס
5 כוסות מים מהבריטה
מלח
3/4 – 1/2 כוס שמן
1 בצל שלם
כ- 250 גרם חמאה
1 כוס חלב
סיר להכנת קוסקוס

מושב מחומם ביציע (מתוך המימונה של דוד ונורית)

אופן הכנה:
• שמים את הקוסקוס, המים, השמן וכפית אחת של מלח בקערה מערבבים היטב ומשאירים למנוחה מעת לעת מערבבים ומפוררים כדי שהטעמים ייספגו ובעיקר למנוע היווצרות גושים.
• בסיר של הקוסקוס – לשים מים עד מחצית הסיר, מוסיפים את הבצל, כ- 50 גרם חמאה, וכפית מלח ומרתיחים.
כשהסיר מתחיל להעלות אדים
1. מוסיפים כוס אחת חלב
2. מכניסים את תערובת הקוסקוס למסננת של סיר הקוסקוס ומוסיפים לה בערך 4 מצקות מהמרק שבסיר.
3. לערבב ולפורר כדי למנוע גושים
4. מורידים את הקוסקוס לקערה ומערבבים במזלג ומחזירים לסיר.
5. חוזרים על התהליך משלב 2 עד 4. (אפשר גם שלוש פעמים)
6. כאשר מורידים את הקוסקוס בפעם השנייה נותנים לו לנוח 2- 3 דקות ומוסיפים לו שוב נוזלים לפי הצורך, מלח לפי הטעם ו- 200 גרם חמאה.
7. לערבב היטב כדי למנוע היווצרות גושים.

 

 

שולחן השבת

 

קצת על שולחן השבת

דגים לשבת

מעקודה

מעיקדת

שְלָדָה

  מרק חומוס *

חמין

ארטישוק  

* בהמשך למתכון של מרק החומוס  מופיע גם מתכון לחומוס דתסחים שנהוג היה להגיש באירועים שונים.

 

לפני המתכונים קצת על שולחן השבת

התפריט של ארוחות ערב שבת היה כמעט ללא שינוי, השלדה והמעקודה שהוגשו אמנם גם בימי חג, הפכו עם הזמן לסמל הקולינרי  של השבת.
לצד השלדה שמקומה בשולחן השבת היה קבוע, אפשר היה לפגוש סלטים כמו סלט ירקות, סלט כרפס, סלק אדום (בָּרְבָּר), גזר מרוקאי. עפ”י רוב הסלטים לא הוגשו כמנה בפני עצמה אלא “ליוו” את הארוחה לכל אורכה.
המנה הראשונה היתה דג (בימים ההם זה היה עפ”י רוב קרפיון) ולצידו המעקודה או המְעֵקְדָה (מעקודה אישית עשויה בצורת לביבה).
המנה העיקרית הייתה מרק חומוס (שהוגש כמעט אך ורק בערב שבת) שבו התבשלה מנת הבשר (עוף או קציצות בשר).
הקינוח של סעודות השבת היה ארטישוק, אבטיח או פירות העונה.
ואם כבר מדברים על קינוח נספר שלסלט החסה היה מעמד של מנת קינוח ונהגו להגיש אותו אחרי ארוחת החמין ולא כחלק מהסלטים. אני זוכר שמעת לעת תהיתי מה לחסה ולקינוח וביני לבין עצמי חשבתי שזה כנראה בגלל שיש בה בחסה משהו מרענן.
והנה שנים רבות אחרי, אנחנו מגלים שחסה מכילה כמות עצומה של כלורופיל, עשירה בסיבים ותאית ובמילים אחרות כל מה שנדרש כדי לעכל ארוחה “כבדה” כמו החמין. איך הם הגיעו לתובנה הזאת ? אין לי תשובה ואפילו לא השערה.


מָעְקוּדָה

צילם: דודי כהן

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

צילום: דודי כהן

מצרכים:
10 ביצים
9 תפו”א
1 כפית כורכום
1/2 כפית פלפל שחור
1.5 כפיות מלח
מעט כוסברה קצוצה
סיר 4.5 ליטר (מס’ 24)
אופן הכנה:
מקלפים את תפוחי האדמה חותכים לקוביות ומבשלים עד שהם נעשים רכים.
• מעבירים למסננת להגרת כל הנוזלים.
• מעבירים לקערה ומרסקים עד שהמרקם נעשה חלק.
• מפרידים בין החלמון לחלבון של הביצים.
• מוסיפים למחית תפוחי האדמה את החלמונים שהופרדו ואת החלבונים מקציפים.
• מתבלים את תפוחי האדמה עם כורכום, פלפל שחור, מלח ומערבבים היטב.
• מוסיפים את הקצף תוך כדי ערבוב עדין.
• שמים בסיר נייר אפייה ומעט שמן ומחממים קצת
• יוצקים את כל העיסה, מנמיכים את האש ומכסים את הסיר.
• אחרי כ- 40 דקות בערך הופכים ל- 30-40 דקות נוספות.

 

מְעֵקְדָת (מעין מעקודה אישית)

מצרכים:
3 תפו”א מבושלים (ראה מתכון מעקודה)
4 ביצים
1/2 כפית כורכום
1/4 כפית פלפל שחור
כפית מלח
מעט כוסברה קצוצה

 

אופן הכנה:
ההבדל בין המתכון של המעקודה לזה של המעקדת הוא ביחס שבין כמות הביצים לכמות תפוחי האדמה שבעיסה.
להכנת העיסה ראה את המתכון של המעקודה שמעל מתכון זה.
• לאחר הכנת העיסה לחמם מעט שמן בסיר או במחבת ובעזרת כף לקחת מהעיסה ולטגן.
הערה: לפי דודה שמחה יש לטגן במעט שמן, לכסות את המחבת, להחליש את הלהבה ולאחר זמן מה להפוך את הלביבה ולהשאיר את המחבת ללא כיסוי. אחרי ההוצאה מהמחבת להניח על נייר סופג.

 

 

• חָמִין

החמין הוא כנראה התבשיל המוביל במספר האופנים בהן הוא מופיע.
כל עדה והחמין שלה, ובתוך העדה כל קהילה והווריאציה שלה ואם לא דאי בזה גם במשפחות של אותה הקהילה כל משפחה והנגיעות שלה.
למן הצ’ולנט האשכנזי ועד לסְכֵינָה המרוקאית אפשר בהחלט לדבר על “חמישים טעמים של חמין”.
המתכון שלנו הוא זה של החמין של דודה שמחה אשר שנים ארוכות זכיתי ליהנות מריחו המשכר ומטעמו הנפלא.
מצרכים: (הכמויות לפי כמות הסועדים)
תפוחי אדמה קלופים
ביצים שטופות
חומוס
בשר גידים או רגל
בשר לחמין
בשר טחון לקציצות בשר
אורז
ראש שום
3/4 כוס שמן
פפריקה, מלח וקצת פטרוזיליה קצוצה
אופן הכנה:
1. הקציצות
• מוסיפים לבשר הטחון, קצת פטרוזיליה קצוצה, פפריקה, שמן, מלח ומעסים. מוסיפים מים רק במידה הנדרשת לעיסה לא סמיכה מידי.
• יוצרים כדורי הבשר (בגודל של כדור טניס)
2. האורז
• 
בשקית קוקי שמים אורז שטוף ומוסיפים מים (לכסות),שמן ומלח
3. החומוס
• משרים ללילה שלם את החומוס במים. במידה שרוצים שהחומוס של החמין יהיה רך משרים עם כפית אחת גדושה של סודה לשתייה.
4. והחמין
• שוטפים את החומוס המושרה ושמים בשכבה התחתונה
• מעל החומוס שמים לפי הסדר את תפוחי האדמה, ביצים רגל או גידים, ראש שום, בשר וקציצות ומניחים את שקית הקוקי עם האורז.
• מוסיפים את השמן ומכסים את החמין במים
• מוסיפים מלח ומתבלים בפפריקה
• שמים על האש לרתיחה
• מעבירים לפלטה ומכסים את הסיר בשמיכה
בשבת שירה אפשר במקום האורז לשים שקית קוקי עם ה”אשרשם” (ראה מתכון)

 

ארטישוק

• שוטפים את הארטישוקים (לוודא שהם טריים) וחותכים את הגבעולים.
• מקלפים קצת את הגבעולים
• מכניסים לסיר וממלאים מים
• מוסיפים מלח גס ומיץ מלימון או שניים (מוסיף אמנם לטעם אבל בעיקר כדי למנוע השחרה)

• מרתיחים ובודקים ע”י טעימה של עלה מתי לסיים

 

סלטים ומיוחדים (גוּרְמֶה)

סלטים

שְלָדָה
סלט תפוזים
סלט כרפס

מיוחדים (גוּרְמֶה)

טחול ממולא
מז’ואז’ין  
סלט תפוזים
תְרְפַס (Terfesse)

 

  סלטים
שְלָדָה

כמה מילים על הסלט המיוחד הזה:
* שלדה בשפה המרוקאית זה סלט ובעדה שלנו השם של הסלט הזה במקור היה “שלדה טייבה” שפירושו סלט מבושל, אלא שהסלט הזה היה כל כך שגור בפיהם של יהודי העדה שהם חתכו את המילה מבושל וקראו לו בקיצור “שלדה”.
* יהודי מרוקו האחרים העדיפו לחתוך מהשם המלא של הסלט דווקא את המילה סלט ולקרוא לו בקיצור “מבושל” וכך במקום “שלדה מטבוחה” הם קוראים לו בשפתם הקצת שונה משלנו “מטבוחה”.
* ה”שלדה” שלנו שונה גם בטעם וגם במרקם מה”מטבוחה”.
* ה”שלדה” כיכבה בשולחנות השבת והחגים
* אולמות אירועים נוהגים לכלול בתפריט הסלטים סלט שהם קוראים לו מטבוחה שאין לו שום קשר לא ל”שלדה” ולא ל”מטבוחה” של יהודי מרוקו.

הפלפל הקלוי

העגבנייה המקולפת

 

 

 

 

 

 

 

והשלדה המוכנה

לפני המתכון נציין שהטעם המיוחד של ה”שלדה” הוא תוצאה של תהליך בישול איטי וקפדני שבו כמות גדולה יחסית של מצרכים בסיסיים (פלפל ועגבנייה) הופכת לכמות קטנה יחסית של “שלדה”. האיכות של הטעם באה על חשבון הכמות שנעלמה.
המתכון:
כדאי להשתמש בסיר איכותי כדי שהעגבניות לא ידבקו לסיר.

כמות גדולה של עגבניות. (יש הטוענים שעגבניות תמר שלהן פחות מיץ מתאימות יותר)
לקלוף את העגבניות ולחצות אותן לרוחב.
לסחוט כל חצי עגבנייה.
לשים בסיר שמן בנדיבות (כך במקור) ולחמם.
להוסיף את העגבניות ומספר שיני שום.
להחליש את הלהבה.
להכין פלפל צלוי מקולף וחתוך מסונן מנוזלים ולהוסיף לתבשיל אחרי שהצטמצם לחצי.
לשלב פלפלים חריפים בהתאם לרמת החריפות הרצויה.
לבחוש בתדירות גבוהה.
להחליש את הלהבה לנמוכה ביותר ולהמשיך בבישול ארוך זמן. 
תיבול – מלח. (יש מי שמוסיפים פפריקה אך המהדרין יעדיפו בלי)

 

סלט תפוזים 

בימים שלפני עידן מאכלי הגּוּרְמֵה מפגש עם מתכון שבו תפוזים, פפריקה וזיתים שחורים מככבים יחד ברשימת המרכיבים לסלט היה בוודאי גורם לרבים להרים גָבָּה.
מה לתפוזים ופפריקה ומה לתפוזים ובצל וזיתים, תוהים עד היום רבים מאלה ששומעים על הסלט הזה שהיה נפוץ בקהילה של יהודי דבדו (ואולי גם בקהילות יהודים אחרות במרוקו).
אז לפני המתכון ואופן ההכנה הנה כמה מילים (או נכון יותר השערות) על מקורו של הסלט.
המטבח של ימינו מוצף במגוון עשיר מאד של סלטים וגם אם כמה מהם יחסרו בגלל מחסור זמני של מרכיביהם יש דאי והותר סלטים להציע במקומם.
לא כך היה בימים שבהם נולד הרעיון לסלט המיוחד הזה. מגוון הסלטים אז היה מצומצם יחסית ואת העגבנייה שהייתה מרכיב עיקרי בכמה מן הסלטים היותר נפוצים אפשר היה לצרוך רק בעונה שלה כפי שהיה בעידן שלפני החממות ובתי הקירור שדואגים לאספקה סדירה כל ימות השנה.
וכמו בבדיחה על המרוקאי שכשהציגו לו תמונה של שולחן עם שלוש רגליים ושאלו אותו “מה חסר בשולחן” השיב בלי היסוס.. “סלטים”, חסרונה של העגבנייה הורגש היטב בשולחן הסלטים המרוקאי.
“המחסור הוא אבי ההמצאה” מלמד אותנו הפתגם והמחסור בעגבנייה הוא זה שכנראה הביא למציאת תחליף מתאים וכך התפוז תופס את מקומה של העגבנייה בסלט כרפס וסלטים אחרים שהיו נפוצים בשעתם וכך גם נולד כנראה הרעיון לסלט החדש והמקורי שלנו שבו התפוז כבר איננו במעמד של ממלא מקום אלא מרכיב העומד בפני עצמו.
שולחן האוכל המרוקאי זוכה לחיזוק משמעותי עם סלט אסתטי וטעים שמפגיש טעמים וצבעים שאינם שגרתיים…. מישהו אמר גּוּרְמֵה ?

מצרכים:
* 2 תפוזים מקולפים (רצוי לקלף גם את המעטה הלבן)
* חופן זיתים שחורים מהזן של המקומטים (רצוי מהסוג היבש ולא הלח)
* בצל ירוק
* פפריקה
* שמן זית
* מלח
הכנה:
לחתוך את התפוזים והבצל הירוק (ראה תמונה), לגלען ולקצוץ את הזיתים (כל זית לארבע חתיכות) ולהוסיף את התבלינים והשמן.

כנס משפחתי

התכנסות, דברי פתיחה ותצוגה
תצוגה נוסטלגית
דברי פתיחה
דברים לזכרו של סבא יוסף
הרצאות ואתנחתות
סיפורים ואנקדוטות (תמונות)
תמונות מהקהל
היום שאחרי – תגובות מבאי הכנס

הזמנה לכנס

התכנסות, דברי פתיחה ותצוגה

◊ קבלת הפנים

כניסה לקבלת הפנים

 

תצוגה נוסטלגית

ועוד כמה תמונות מהתצוגה


דברי פתיחה

דברי פתיחה אברהם – וידיאו

דברי פתיחה (אברהם) – תמליל

דיוק בעוד שבוע מהיום, ב-א’ באייר, יִמְלְאוּ חמישים שנה לְמוֹתוֹ של אבינו וסבינו, יוסף הכהן ז”ל. כאשר הגינו לראשונה את הרעיון לכנס המשפחתי לציון חמישים שנה לְמוֹתוֹ, לא יָדַעְנוּ לְהַגְדִּיר איזה סוג של אירוע אנחנו רוצים. היה איזשהו אִלּוּץ שבגללו קבענו את מועד הכנס שבוע ימים קודם למועד האזכרה השנתי, והיו מי שתָּהוּ בצדק “למה לא במועד האזכרה השנתי?” קשה לי לשחזר למה בדיוק היה חשוב לי שלא לקשור את האירוע עם מועד האזכרה. ואז, תוך כדי שיחה עם טובה, היא אמרה, “זה כמו הילולה”, וכששמעתי את המילה “הילולה” הבנתי בבת אחת איזה סוג של אירוע אני רוצה.
בארץ, ההילולה כמו גם המימונה נחגגים, לְצָעֲרֵנוּ, בהמוניות שאין לה שום קשר למקור. בזיכרונות הילדות שאני נושא איתי, ההילולה שחגגו לזכרם של צדיקים זכורה כאירוע שמשלב שמחה והדרת כבוד, וזה בדיוק מה שאנחנו מחפשים. לא איזוּשֶׁהִי אזכרה מורחבת, אלא אירוע עם צביון חגיגי ועם הדר וכבוד כראוי לו, לאיש הצדיק הזה שזכינו שיהיה אבי משפחתנו.
מיד בִּטַּלְתִּי אולמות אחרים שאיתם סגרנו או כמעט סגרנו ושמתי פעמי לעבר המקום הכי מכובד בסביבה, וכשהגעתי לכאן קיבל את פני מנהל האירועים של המקום, דניאל כהן, שאחרי כמה דקות שיחה הוא כבר הודיע לי שהוא מזמין את עצמו לאירוע.
יושב איתנו כאן כבוד הרב רפאל מרציאנו, אדם יקר מאין כמוהו ומי שראוי היה לקבל מטעם יהדות יוצאי מרוקו פרס מפעל חיים, על פועלו לשימור ותיעוד השושלת והמורשת של יהודי דבדו, בדגש על הכהנים לבית סקלי. אני מודה לו על כך שהואיל לכבד אותנו בנוכחותו.
אני רוצה לברך את בני הדודים שחלקם הגדול הגיעו מהצפון כדי לחלוק כבוד לדודם. וכאן הייתי אמור להוסיף תודה לילדים של דוד משה שמאוד רצו להגיע ונבצר מהם לְצָעֲרֵנוּ עקב האירוע הקשה שפקד את האחות קמי, והנה במקום זה אני צריך להודות בתודה מיוחדת לילדים של דוד משה שהגיעו למרות האירוע הקשה שפקד ממש בימים אלה את אחותם.
בשם כולנו, תודה מיוחדת לדניאל כהן, שזה עתה הזכרתי, על מאור הפנים והטיפול המיוחד שזכינו לו ממנו. ואני רוצה לברך בני השושלת של משפחת הכהן סקלי לדורותיהם שהתקבצו כאן יחדיו כדי לזכור ולחלוק כבוד לאבי המשפחה, יוסף הכהן סקלי ז”ל, לרגל יובל שנים לפטירתו. שני חלקים בערב הזה: החלק הראשון הוא לזכרו של סבא והחלק השני הוא לכבודו.
בחלק השני, שהוא לכבודם של סבא וסבתא, חשבנו שהדרך הראויה לעשות את זה תהיה ע”י כך שנביא בפני הצאצאים את סיפורה של שושלת הכהן סקלי וננסה ליצור איזושהי תשתית לשימור המורשת המשפחתית, בתקווה שאולי נצליח רגע לפני שיהיה מאוחר מדי, למנוע את ניתוק החוליות של השושלת.
ככל שהעמקתי בהכנות של התכנים לקראת ערב זה, כך הלכה והתחזקה אצלי ההבנה ששושלת סקלי, שידעה לשרוד אלפי שנות משברים, עלולה דווקא בימים אלה שאחרי שיבת ציון, שבהם הגיעה אל המנוחה והנחלה, למצוא את עצמה במצב שבו רציפות הדורות נקטעת. במשפט ההיסטוריה, הדורות של ימינו הם אלה שיצטרכו לתת את הדין על כך.
התלבטנו הרבה איך לחלק את הזמן הקצר כל כך שעומד לרשותנו בין כמויות המידע והתכנים שצברנו ולבסוף החלטנו שהנוסחה המיטבית תהיה דפדוף מהיר מאוד בדפי ההיסטוריה הרחוקה יותר, במטרה לייצר גירויים לפנות לאתר מורשת סקלי שאנחנו מקווים להקים בעתיד. לאירועים וציוני דרך שהם קרובים יותר נְסַקֵּר באופן מפורט יותר. בכל ההרצאות שבהמשך יש מסר אחד שחוזר על עצמו: “מי שמעוניין יוכל למצוא חומר מפורט באתר שיוקם”.
נקודה נוספת שאני רוצה לציין: המרצים שיעבירו את ההרצאות אינם אנשי אקדמיה, אין להם ניסיון בעמידה מול קהל גדול והם אינם מומחים גדולים בהיסטוריה, אבל הם משלנו, וזה מה שעושה אותם עדיפים על פני כל מרצה מומחה מן החוץ.
אני רוצה, ברשותכם, להתחיל בדברים לזכרו של סבא יוסף. אבל מי שזכה להכיר אותם בחייהם יודע כי סבא יוסף וסבתא זהרה היו כמקשה אחת, ולכן פה ושם אנחנו נדלג מסבא לסבתא, וכל מה שנאמר ונעשה הוא לזכרם ולכבודם של שני האנשים היקרים והמופלאים האלה.

לזכרו של סבא יוסף
תמליל הדברים לזכרו מפיו של אברהם. אם התצוגה אינה זמינה רענן את הדף או פתח את הדף בלשונית אחרת
לצפייה ביוטיוב לחץ כאן

דויד הבן מספר סיפור קטן על “מוסר השכל ואנושיות” 

רגעים אחרונים עם אבאטובה מספרת  לצפייה ביוטיוב לחץ כאן

שי 13הרצאות ואתנחתות

מירושלים של העת העתיקה ועד לדבדו שבמרוקו  ההרצאה של טובה ומאיר 

טובה ומאיר

פרעות ופוגרומים ביהודי מרוקו  ההרצאה של אורלי

SKALI.NET   ההרצאה של רוזי

מירושלים לירושלים  ההרצאה של דויד


אתנחתא קומית 

מערכון דבדו 2014 אריאל ושלומית

אתנחתא קומית

סיפורים ואנקדוטות

בארוחת הערב שלאחר ההרצאות הגיע תורם של מספרי הסיפורים והאנקדוטות.


ותמונות מהקהל

היום שאחרי – תגובות מבאי הכנס

אחרי הכנס מגיע שלב הסיכומים ולצורך זה פשפשנו קצת בתגובות שהתקבלו מהמשתתפים לאחר הכנס. לא הצלחנו להגיע לכל התגובות שנכתבו בשעתו אבל דאי היה לנו באלה שעדיין נשמרו במאגר המיילים כדי להבין שאם איננו רוצים להיות בבחינת “המוסיף גורע” עלינו להסתפק בהצגת התגובות כפי שהן.
נפתח בתגובה שנכתבה במענה למייל של רחלי שבו היא שיתפה אותנו בחלום שחלמה על סבתא זהרה מיד לאחר הכנס ובהמשך נביא תגובות שונות שמצאנו בתיבת המייל.

המייל של רחלי

הלילה חלמתי את ננה זהרה בבית שבמקור חיים שנשאר כמו שהוא היה, אבל הנוף שנשקף מחלון המטבח שונה לגמרי מזה שהכרנו עקב הפיתוח המואץ.
סבתא החליטה לנסוע עם טובה  לארה”ב למספר חודשים.
טובה אמרה שסבתא אוהבת שמש, וסבתא נראתה טוב ובבריאות טובה.
מאוד שמחתי לגלות בבוקר שחלמתי עליה.שי 15

 

התגובה לרחלי (למעשה התגובה לכולם)

 כמנהג מפרשי החלומות במרוקו נפתח ונאמר לרחלי “חלום טוב חלום שלום”. חלום כל כך ברור וישיר לא זקוק לפרשנויות, אוסיף רק שממש בזמן שחלמת שסבתא החליטה לנסוע לארה”ב, טובה הייתה במטוס בדרכה לשם ואני לא אתפלא אם סבתא השיגה כרטיס ב”דקה ה-90″.
ומהחלום של רחלי לחלומות של אלה שנטלו חלק בארגון הכנס המשפחתי לרגל יובל שנים לפטירתו של סבא יוסף ז”ל.
גם בחלומות הוורודים ביותר לא יכולנו לצפות למבול כזה של תגובות נרגשות ומרגשות עד כלות.  מי בטלפון, מי במייל ומי ב- sms, כל אחד במילותיו מתאר חוויה חד פעמית ומיוחדת במינה.
להלן לקט ציטוטים שלא קראתם במיילים של רשימת התפוצה.

” .. אין אני זוכר ולא הייתה חוויה כה מרגשת..”

” חוויה של פעם במיליון “

” הדבר הכי טוב שקרה לי ..”

” חוויה שניקח אתנו עד הקבר..”

” מושלם, מושלם, מושלם “

” אנחנו לא מפסיקים לדבר על זה עם הילדים בחו”ל “

” אין מילים, כל מילה מיותרת”

” כבר כמה ימים שאני לא מפסיקה לחשוב על זה “

” גם אני מאמינה שסבא וסבתא היו אתנו “

ועוד ועוד …

הדאגות והחששות שקדמו לקיום הכנס התמוססו והתפוגגו והלב מוצף בתחושות מעורבות של הקלה, תודה והתרגשות עד כדי אופוריה.
את אלה שהיו בקדמת הבמה מאיר, טובה , אורלי, רוזי, דויד, דקלה, אריאל, שלומית, נונה אחותי, הרב מרציאנו והמנחה המהולל אבי בירכתם כבר במיטב הברכות ואני כמובן מצטרף אליכם וברשותכם אני רוצה להודות לאלה שטרחו מאחורי הקלעים.
תודה למעצבת הגרפית צאלה, ליועץ המולטימדיה אריאל, למאיר מעביר השקפים והעזר כנגד של אורלי, למעצבות התצוגה מלי ורחלי, לעוזרת ההפקה הראשית רחל (אשתי), לדיילות המקסימות נועה, גלי ומאיה ותודה לשמחה (שהיה לה מאוד קשה עם זה שהיא לא צריכה לבשל שום דבר לקראת האירוע) ותודה לדבורי על החומר הרב שליקטה לצורך בניית האתר וארגון הכנס.
יש מי שרצו לקחת חלק במשימה והנסיבות מנעו מהם ויש מי שרצו וקבלו “מכתבי פיטורין” (תשאלו את אלעד ומלי), לאלה וגם לאלה הרבה תודה.
יבואו על הברכה טובה ומשה אשר כפי שכולם כבר יודעים נטלו על עצמם את החלק הארי של מימון האירוע ולא חסכו בדבר שיש בו כדי להוסיף למכובדות וליוקרה של האירוע, מבחירת האולם ועד העיצובים והטיפים ברוחב לב, כיאה לרוחב הלב של סבא יוסף וסבתא זהרה.
כיאה לכוהנים אמיתיים אי אפשר בלי קצת כעסים והתרגזויות בדרך ולמרות שאני בטוח שאלה לא היו כעסים המותירים משקעים, סליחה ממי שאולי בכל זאת נותרו אצלו פירורים.
זה איננו סיכום אלא כמה מילות תודה וברכה, את הסיכום אני מקווה נעשה בהמשך.

תודה לכולם

פנינה

אברהם וטובה אחיי הקטנים האהובים והחכמים, כל הכבוד על האירוע המדהים ואני מקווה גם המאחד בו זמנית פשוט היה מדהים.
עצם המחשבה להחזיר אותנו שישים שנה אחורה ולחיות את תקופת התמימות הטהורה הזאת ולו רק לארבע השעות המדהימות האלה, רק זה היה שווה את כל הערב, שלא נדבר על הארגון המחשבה על כל פרט ופרט ועל שכמעט כיסיתם כל תקופה ותקופה של חיינו לצד הורינו שהיו אנשים מיוחדים במינם
אשריהם שבנו דור שכזה, תודה לאל, לדעתי אתמול הם התאחדו, לא כן הדבר?
זה מצחיק קצת אבל ככה אני מרגישה אז שוב תודה לך אברם אחי היקר שרק תהיה לנו בריא ותמשיך לאתגר אותנו ב”ה ושתזכה לחיים ארוכים ובריאים אמן.
ואתם טובה ומשה על ההשקעה כי בלעדיכם זה בטח לא היה יוצא לפועל אני רוצה לברך כל אחד ואחד שתרם את חלקו בדבר המדהים הזה.

משה

לקראת המפגש, במהלכו ובעיקר אחריו מלווה אותנו התרוממות רוח. התגובות לאירוע יוצאות דופן וזכינו להיות חלק מאירוע מיוחד.
אני יושב אצל דוד אברהם וחולק עמו חוויות מרגשות ובמיוחד מתגובתם של בני הדור הצעיר אשר מגלים מעורבות מרגשת.
יישר כח על פרק חדש בתולדות המשפחה.

מלי

דוד אברם ודודה טובה יקרים
תודה לכם על הרעיון, היוזמה ומעל הכול הביצוע המושלם לערב מלא בנוסטלגיה, בהומור עם המערכון המקסים והמשעשע עם שלומית ואריאל, ובהתרגשות שלא השאירה עין יבשה משירתה הנפלאה של דקלה
ואחי היקר והמוכשר שאפו על ההנחיה.
כן ירבו מפגשים משפחתיים

אריאל

ראשית כל שלום לכולם ושבוע טוב.
אני מתרגש מהתגובות המרגשות לערב המרגש שחווינו. בכל מכל היה בו. כמו תבשיל מרוקאי משובח מבית מטבחה של סבתא, עם כל כך הרבה טעמים, ריחות והפתעות שרק עושים חשק לעוד.
שאפו לאבא ! כל הכבוד לדודה טובה ודוד משה, כל הכבוד לאימא רחל שלנו (אני באמת אובייקטיבי) כל הכבוד לכל העוסקים במלאכה וכל הכבוד לסבא וסבתא שלכבודם ובזכותם יכול היה להתקיים ערב מסוג זה. ניכר היה שכל מי שידו הייתה בדבר עשה זאת באהבה כה גדולה לשני האנשים היקרים האלה.

ירון ואיריס

דוד אברהם היקר, אנחנו כמובן מצטרפים לכל הברכות והתודות, (איך לא?!) שקלנו אם להוסיף את ברכתנו מחשש שנחזור על דברים שנאמרו אבל כידוע כשיש ספק אין ספק.
הגשמת חלום עבור לא מעט אנשים שחשבו אך לא העזו… תודה על שהעזת וטרחת יש לכך משמעות הסטורית וימים יגידו. היה פשוט ערב מרתק וקסום! בחוכמה ובשנינות שולבו בכי, צחוק, היסטוריה ונוסטלגיה.
תודה לרחל שוודאי היוותה לך רוח גבית.
תודה לכל מי שנשא דברים: מאיר, טובה, אורלי ומאיר, וכמובן לסטנדאפ האדיר של הערב מפיה של רוזי (של נונה) שנתנה הופעה מיוחדת.
לאריאל ושלומית על התקדימון לסידרה (תודה על הקישור), פשוט ה ו ר ס ! אין מה לומר.
לדקלה המוכשרת והמרגשת עד דמעות, לעיצוב המיצגים במקום ובכלל לכל מי שעסק במלאכה וכמובן לטובה ומשה על התמיכה.
הרבה בריאות ורק בשמחות!!
שבוע נפלא לכולם.

אסתר

תודה לכל המשתתפים ותודה ענקית לאחי אברהם ואחותי טובה על ערב מהנה ומושלם מכל ההיבטים וכמובן לאחיין הגדול מכולם שהנחה את הערב הנפלא לזכרם של ההורים הנפלאים שהיו לנו !!!!!!!
זכינו בגדול תודה, תודה, תודה אחי היקר.
אוהבים אותך !!!

דנה

Thanks again and again.

Ariel & Shlomit – thanks for the YouTube link – I am already proudly sharing it with friends!

 

ספי
אמנם חלף זמן מאז כנס המורשת והרבה כבר אמרו וכתבו את תודותיהם, אבל הביטוי “עבר זמנו – בטל קורבנו” לא תקף במקרה זה.

אבא היקר והמוכשר, שעבד על הפרויקט ימים כלילות, ובמקרה שלו, הביטוי לא בא רק להמחיש את היקף העבודה, אלא, ממש, כפשוטו, אבא עבד ימים כלילות, בכל שעה משעות היממה, בכל יום, כל השבוע, כל השנה. כולנו ראינו בכנס את היקף העבודה, אבל בתור מי שנמצא בקשר יומיומי עם ההורים, אני יכול להעיד שהיקף העבודה היה בלתי נתפס. החל מהתחלת המחקר, התנעת הרעיון ובנית השלד, דרך כתיבת החומר, למידה עצמית של תוכנות המחשב שהיו בשימוש ועד להוצאה לפועל של הערב המופלא הזה.
אמא, שהיתה העזר שכנגדו, שתמכה ועזרה ופטרה אותו מהדאגות השוטפות למשק הבית.
דודה טובה ומאיר של נונה על ההרצאות והעדויות ממקור ראשון.
אורלי ומאיר על הגילויים המפתיעים (מאיר – על העברת השקפים בתזמון מושלם. (רואים שהשקעתם בשיעורי בית)
אבי של שמחה, על קולו הערב והנחית הטקס המקצועית שנעשתה בחן רב בנועם ובהומור.
רוזי של נונה על הקלילות והאתנחתות הקומיות הרבות שהיא אפשרה לנו.
דקלה, על הצמרמורת שהעבירה בכולנו, היינו אתך והתרגשנו עד  דמעות.
הרב מרציאנו, שעבודת המחקר שלו היא בבחינת עבודת קודש.
אריאל ושלומית, תמשיכו בקו הזה, ועוד נראה אתכם בסרטים בערבית בערוץ 1 אתם עוד תקבלו את האוסקר של הסרטים בערבית.
מלי ורחלי על סידור התערוכה.
לדיילות השירות המקסימות.
לכל מי שמניתי כאן, תודה מיוחדת על ערב מושלם, ואם נחזור לתודות מההתחלה, תודה ענקית לכל מי שהגיע, שכן הערב לא היה מרגיש כך ללא הנכונות הרצון והעניין של כל המשתתפים.
כולנו הרגשנו משהו מיוחד וקבלנו המון בערב הזה, אבל אני מרגיש את עצמי בר מזל יותר מכולם – וכאן אני מגיע לתודה האחרונה (והחשובה ביותר עבורי).
תודה לדוד (של עליזה) על המעיל העליון של סבא יוסף שסבתא זהרה נתנה לו אותו בחייה ובמחווה יוצאת דופן הוא החליט להעניק לי אותו במהלך הכנס.
מאוד התרגשתי לקבל אותו, ושוב תודה לך דוד על הכבוד שנפל בחלקי בזכותך.

 

ורד

שלום לכולם!
אני מצטרפת לברכות בני הדודים שהקדימו אותי, היה ערב מרגש, מלמד ומאחד בצורה יוצאת דופן.
מודה לדוד אברהם ולכל העוסקים במלאכה!
התמוגגתי מכך שנחשפה פיסת ההיסטוריה המשפחתית בפני ילדיי, וגרמה להם להסתקרן ולהיות צמאים לעוד מידע.
מחכים לאתר

יהודי דבדו 1918 – זיכרונותיו של מורה צרפתי

רקע כללי
Avner Darmon חייל צרפתי צעיר בן 26 שלימודיו הופרעו ע”י מלה”ע ה-1 ואיכשהו מצא את עצמו מורה בבית ספר יהודי בעיירה דבדו, העלה באוקטובר 1921 על הכתב את זיכרונותיו תחת השם: (“מחקר קטן על יהודי דבדו במהלך מלחמת העולם הראשונה”).                                                                                Petite étude sur les Juifs de Debdou à l’époque de la Première Guerre mondiale
בנו Paule מספר שאביו כה הרבה לשתף אותו בזיכרונותיו אלה “עד שהרגשתי שחוויתי אותם בעצמי” ו”נראה היה לי שהשהות הזו, נמשכה כמה שנים, כשבמציאות הורי,  שהו שם רק שישה חודשים” ועוד הוא מספר כי “דבדו הפכה לשם כה מוכר, שדמיינתי את הכפר הזה כאחת הערים החשובות במרוקו“.
אחרי דבדו המשיך האב בקריירה של מורה באוג’דה ומשם לבי”ס תיכון Lycée Gouraud (כיום  Lycée Hassan II) של רבאט, ואז קשר את הקריירה שלו  למרוקו למשך כל חייו.
הבן Paule שהלך בדרכי אביו והיה מורה בקזבלנקה, הפך גם הוא את מרוקו למדינה שלו והוא “מקווה שיוכל להישאר שם תמיד

את דפי הזיכרונות מדבדו שנכתבו בכתב יד ע”י אביו, גילה Paule זמן רב אחרי שנכתבו, ולאחר שקרא אותם החליט לנער מעליהם את האבק ולהדפיס אותם.
אבל לפני שאנחנו מביאים את תמצית הזיכרונות כפי שנכתבו ע”י האב Avner Darmon נספר אנקדוטה קצרה.
בעודי עוסק בהעלאת הדף הזה לאתר המורשת, סיפרתי לדוד (האחיין שלי) על הזיכרונות מדבדו שאני עובד עליהם לקראת ההעלאה לאתר. ואז, תוך כדי שאני מציין את השם Avner Darmon ואת זה שאחרי דבדו הוא עבר עם אשתו ללמד באוג’דה, קטע אותי דוד…. “Madame Darmon הייתה מורה בבית הספר שלי !” וכשסיפרתי אח”כ את הסיפור לסימון גם הוא הגיב מיד “Madame Darmon
במבחן סבירות קצר שעשינו, מצאנו כי לא מן הנמנע שהמורה Madame Darmon קשורה קשר משפחתי ל- Avner Darmon ואולי אפילו אשתו, ואם כך יש כאן סגירת מעגל שראשיתו בדבדו שלפני כמאה שנה.

בהקדמה לזיכרונות שרשם האב Avner בעת שהותו בדבדו, הוא מסייג את הדברים שהוא כותב  ומציין שהם אינם נושאים אופי מחקרי או היסטורי, אלא דברים שנכתבו מתוך התבוננות אישית וניתוח חסר פניות של “צורת חיים השונה כל כך משלנו מכל הבחינות“.
המחקר שלו הוא מציין משקף נאמנה את מה שהגורל זימן לו לעשות בשנת 1918 במהלך החיים הצבאיים, בעת שהוצב לעבודה כמורה בביה”ס היהודי של דבדו.
אני אנסה לתאר בקצרה את המנטליות הדתית והחברתית של הנציגים המקוריים של היהודים במרוקו הנקראים דְבְּדוּבִּים

דבדו: מצב והיבט

1. מלבד הכביש הראשי המוביל דרך  Taza מאלג’יריה לפאס, עמק דבדו המוקף בהרים מהווה אזור כמעט נפרד וסגור כ- 60 ק”מ דרומית מערבית לטאורירט.
(לפי הרב שלמה הכהן סקלי אצבאן (הרש”ך) הסיבה בגללה בחרו היהודים את דבדו כמקום ישוב, היתה ריחוקה ובידודה, בתקווה להקשות על הפורעים מלהגיע אליהם).
2. עמק זה, שגובהו 900 מ’ מעל פני הים, נשלט על ידי רכס המכונה “גאדה”, אשר חזיתו, מכוסה שלג ברגע שמתקרב החורף, מתנשאת ל -1,650 מ’; זהו נוף ירוק וציורי המגן על אוכלוסייה שלווה.
3. היססנו אם לנסות לתאר  את המקום הזה  אחרי התיאור שהשאיר ויסקונט דה פוקו, שהיה המבקר האירופי הראשון שלו: «דבדו, הוא כותב, נמצאת במיקום מענג…. »
(דה פוקו היה זה שביקש מהרש”ך לחקור את מוצאם של יהודי דבדו)
4. בעיר עצמה יש כ -400 בתים, הבנויים מאדובי (בנייה בלבני אדמה) ובמרכזה ריכוז בתים שמהווה את ה”מלאח” או הגטו.  ה”מלאח” הזה שמכיל אוכלוסייה יהודית בת 1,400 נפשות מוקף בארבע שכונות מוסלמיות: קינדיד, אולאד עביד, אולאד יוסף, אולאד עמארה.
5. בעיר הערבית יש רק מסגד אחד הממוקם בשכונת אולאד עמארה, ליד הנהר.  זהו בניין ציורי בצבע ורוד-אפור, מוקף בגנים ירוקים.
6. אבל הנהר הזה, וּואָד דבדו, ראוי לאזכור מיוחד. גדותיו העשביות יוצרות שטיח מקסים שגובל בשיחי הרדוף ועצי זית קדומים, שם מטיילות להנאתן חסידות על צלליתן הלבנה.
מיטתן שנפגעה מההמים זורמים נעלמת בגנים בהיקפים עצומים. דרורים, שכשכנים ועופות דורסים באים לשתות שם.
7. במקומות בהם המים זורמים, נוצצת מתחת קשת שנוצרת על ידי ליאנות גבוהות ושזורות.  בקיץ, עם עלות השחר, כשהשמש זורחת באופק של חורשה ענקית, היהודיות, בזרועות חשופות וחצאיות מופשלות בתלבושתן המקראית, שוטפות את בגדיהן, שרות וצוחקות, מעוררות חזיונות עתיקים.

יהודי דבדו
8. כמו בני דתם בכל העולם גם יהודי דבדו, ברחו לאורך הדורות מרדיפות ומזוועות מכל הסוגים.
9. ההיסטוריה של יהודי דבדו יכולה אפילו להציג בהתפתחותה קיצור דרך בולט להיסטוריה של עם ישראל. כאן, לעיתים קרובות חילוקי דעות קטלניים שהיו בין השבטים המוסלמים בפריפריה נפתרו על ידי גזל שיטתי של המלאח. הכיבוש הצרפתי שם קץ  למצב זה באביב 1911.
10. רוב היהודים בדבדו הם מספרד. ביניהם, המספר הגדול ביותר, מגיע ממורסיה (אוֹלָד מרציאנו), אחרים מסביליה – המעיין המזין את דבדו עדיין נושא את השם של “עין סביליה”- כולם גולים, נמלטו לקראת סוף המאה – 14 בטבח של האינקוויזיציה הספרדית.
11. לאחר שיטוט בהרי הריף ובחוף מרוקו, הם הקימו בסופו של דבר קהילה חשובה בדבדו.
12. אך כמעט מיד כשהם מגיעים הם מתחילים בעידן חדש של רדיפה, שלעתים גורר פשיטות ואונס, לפעמים גירושים או גיורים מאולצים, כמעט תמיד בחקיקה לא הוגנת: הם נדרשים ללבוש בגד שונה כך שאפשר יהיה להבחין בהם, הכובע שלראשם בצבע שחור, סימן להשפלה מוסרית שמזכירה את הגלגל מימי הביניים הצרפתיים והגרמניים (שיטת עינויים שהייתה נהוגה מימי קדם ועד ימי הביניים), יש להם לוח שנה נפרד.
בדרך כלל הלוואה בריבית היא העיסוק היחיד שמותר להם לעסוק בו על מנת להתפרנס, עם הזמן העיסוק הזה יהפוך לפשע חמור.
לעתים תאוות הבצע של הסולטנים המרינידים שניצלו אותם כמתווכים פיננסיים בין משלם המסים לרשויות המס מגינה עליהם מפני פרעות עממיות.
יהודי דבדו הם קורבנות לתלאות חדשות, הנמשכות כמעט עד היום, כל יהודי שהעז לסכן את עצמו מחוץ למלאח ביום חג מוסלמי הסתכן בלינץ’. כאות כבוד הוא נאלץ לחלוץ את נעליו כאשר עבר ליד מוסלמי. מה הפלא שהוא הפך להיות עז וחשדן, מה הפלא שהוא סיגל לעתים קרובות הרגלים של צביעות ושקרים ושהוא מגלה לנו חוסר אמון ?

פנים בית יהודי – אריגת צמר
13. ועכשיו, אם הקורא יסכים לעקוב אחרינו במבוך הרחובות הצרים של המלאח, שם למרבה הצער עדיין לא נשמר שום עיקרון של היגיינה, ניקח אותו לאחד מאותם חללי פנים שלא ימצא דומים להם בצרפת.
14. אנו דופקים על דלת אכולת תולעים של דירה כלשהי, היא נפתחת לחצר מרובעת. פניה של צעירה חיננית ומחייכת מברכים אותנו, ועד מהרה קולות השיחה מושכים את דיירי הבית אל סף דלתם, הגדולים והקטנים בוחנים אותך במבטם.
15. למרגלות גרם המדרגות הרעוע, אשר מהחצר למרפסת, פרד ספרדי מסיים לאכול את המנה שלו. על ערימת זבל מתרפקת תרנגולת עם אפרוחיה;  באחת מפינות החדרון הקטן, זקנה קטנה מתכופפת מול תנור ערבי אופה כיכר שעורה, אותה תסיר ברגע שהמשטח נצרב מעט, זהו לחם בלתי ניתן לעיכול שטוח כמו פשטידה וחסר אפייה.  תוך כדי שהיא מפעילה את האש שלה, היא משגיחה על מתקן המשמש לזיקוק ראשוני שעדיין מורכב ממיכל המכיל את החומרים שיש לזקק (תאנים מיובשות, צימוקים), כיסוי ברזל שמקבל את האדים ומכוון אותם דרך קָנֶה מוּטֶה למְעַבֶּה.
16. זה נעשה על ידי דלי המאפשר מעבר לצינור ספירלה. האלכוהול שנאסף שהדבדודים מכנים בשם הפומפוזי “מָחְיָה” (אניסט) יוגש כאפריטיף ביום שישי בערב וביום שבת לפני הארוחה.
17. הם שותים באותו יום ללא ריסון יין מתוק שהם מכינים בעצמם בתהליכים זהים מצימוקים.
18. עם זאת מציגים בפנינו את החדר הייחודי שבו מתגוררת בערבוביה משפחה גדולה בדרך כלל.
19. זהו תא מלבני באורך 4 או 5 מ’ וברוחב של 1 או 2 מ’, עם רצפת עפר, קירות מסוידים בלבן ותקרה הנתמכת על ידי קורות מנותקות שלרוב מאפשרות לסנן מי גשמים.
20. באחד הקירות, וילון המסתיר לעיתים גומחה שבה המצעים מוערמים, זה כולל שמיכות צמר עבות, עורות כבשים וכמה כריות שהציפיות שלהן שזורות בטוב טעם.
21. לפעמים צוהר שצופה אל החצר מאפשר לקרני אור מועטות לחדור, אך למרבה הפלא, לחדרים הממוקמים על הטרסה אין יציאה אחרת מלבד הדלת.
22. אנחנו באופן אישי נאלצנו לחרוג מההוראות הפורמליות של בעל הבית כדי ליצור פתח ולהציב מסגרת באחד מקירות החדר בו התארחנו.
23. התנגדות הבעלים התבססה על העובדה שברגע שהילידים ראו אור בלילה, הם יכלו לטענתו לירות.
24. אנשים אומללים אלה שמרו אפוא על חוסר אמון ופחד שההגנה של חיילינו טרם הצליחה להפיג והם ממשיכים להכריח את עצמם לישון, אפילו בקיץ, בסמיכות הבולטת באופן במיוחד על רקע המוסר המחמיר שלהם.
במחילה מכבודכם שאנחנו חוזרים לקבלת הפנים, כפי שאמרנו לעיל, דבדודיס, אנשים מסבירי פנים מאוד, מוחמאים מהביקורים שהם מקבלים: לאחר שהזמינו אותך בלבביות לשבת על מחצלות, הם מגישים לך תה בכוסות יפות והם יכולים להיפגע אם לא חוזרים על זה לפחות פעם אחת.
25. אולם כדי לספק את רצוננו, אדון הבית לוקח אותנו לראות שוזרת צמר. גידול כבשים משגשג מאוד בדבדו ותעשיית הצמר נהנית ממוניטין שההד שלו מגיע עד לאלג’יריה.
26. והנה אנו נמצאים עתה בנוכחות יהודייה זקנה, כורעת על מחציתה, מול נולה, שוזרת את החוטים והאריגה של צמר לבן בוהק. היא מייצרת שמיכה עבה באורך של  5  מטר ורוחב 2 מטר. זהו ה”הְּדּוֹן” (« heddoun ») המפורסם שמגן להפליא מהחורפים שעדיין קשים בדבדו. אין אף קצין או תת-ניצב שעובר במרכז זה שלא לוקח את שמיכת הצמר שלו.  יתר על כן, חיל המצב שהוחזק במהלך המלחמה תרם לא מעט לעלית מחיר ה”הְּדּוֹן”.
27. נשים מצטיינות גם בעבודות רקמה;  עושים כאן גם כמה עבודות עור וחריטת נחושת;  אך אלה נעשים במיוחד על ידי יהודי פיגיג (Figuig) שהגיעו לאחרונה למלאח, זה מה שהסביר לנו המלווה שלנו, לפני שעזב אותנו, תלמיד בית ספר יפה תואר בן כחמש עשרה שנה לבוש בלבוש כחול כהה, ועם תלתלים שחורים ארוכים הנופלים על הלחיים. (הכוונה כנראה לפיאות)

28. יהודי דבדו, יהודי מרוקו בכלל, מכירים במה שהם חייבים לצרפת והם מעריכים בכנות את יתרונות הכיבוש.  עם זאת, אנו חייבים לומר את האמת כי אלה של דבדו במיוחד לעתים התלוננו קשות על התשלומים הכבדים בכסף ובעין שגבו משרדי השלטון ובעיקר הם התלוננו על ההתנכלויות של הגומיירים (חיילים מרוקאים ילידים ששירתו ביחידות עזר שהוצמדו לצבא צרפת בין השנים 1908-1956) שמתערבים בינם לבין השלטונות הצרפתיים, באופן הנוקם בשתיקה על התאוששותם המורלית.
29. במהלך השנים האחרונות, מספר מסוים של משפחות של עובדים וסוחרים עזב את דבדו ונסע להתיישב בטאורירט ובברגן או בתחנות האחרות שיצרו רשויות הצבא הצרפתי: הם נמשכים לשם על ידי הביטחון הגדול יותר ומשטר שוויוני יותר, בניהול ישיר של פקידים צרפתים.  עם זאת, גם כיום יש להם אמון יחסי רק במי שמכריזים על עצמם כמגינים עליהם.

חיי הדת של דבדודי
30. מעל הכל מה שמפתיע את הזר, הנכנס למעיים החלקלקים והפתלתלים של המלאח, הוא הלבוש המכובד, האוויר מלא הכבוד והמוסר שהיהודים מקבלים את פניו. מסבירי פנים, כפי שאמרנו לעיל, למרות מבוכה מסוימת. יש להם דיבור ונימוסים שמנוגדים לאישיות הגסה והפראית של תושבי ההרים בסביבבה. אנו יכולים לומר – וכל מי שהתקרב אליהם יסכים, כי למרות השפעת הקשיחות הברברית של רודפיהם לשעבר, הם שמרו על מוסרם הפטריארכלי, המעניק לאב את כל הזכויות אך גם את כל החובות.
31. גלות ורדיפות, במקום לכבות בהם כל תחושת כבוד, נהפוך הוא, וזוהי תופעה פסיכולוגית מוכרת בתולדות האנושות, הידקה אותם יותר בתחושה של סולידריות אינטימית ; האחדות הדתית שאצלם שלטה תמיד על חילוקי הדעות הידועים של משפחות וחמולות, מביאה את כולם לאותה מחשבה, לאותה אמונה: האמונה הבלתי מעורערת באל ייחודי ואוניברסלי.
32. לפיכך, במלאח הקטן הזה, ישנם לא פחות מחמישה עשר בתי כנסת ו ????: בזמן שעזבנו את דבדו היו שני בתי כנסת חדשים בבנייה; זה גם מוכיח שלכל שבט, כל חלק מהאוכלוסייה רוצים להיות מקלט משלו.
33. הטקס והמנהגים הם במקורם ספרדים, עליהם החלו להתווסף מסורות ומנהגים מאלה של יהודי מרוקו.
34. בערב שישי, ברגע שהשמש השילה את קרניה האחרונות, אחד היהודים משמיע קולות קרן (כנראה הכוונה לשופר) כדי להודיע ​​לחבריו המאמינים כי השבת החלה.  מיד כל העבודות נפסקות, החנויות נסגרות והמלח נכנס לריגוש זמני ואז נכנס למדיטציה ושקט. אנחנו כבר לא פוגשים שם אף אחד, הנשים פרשו כולן לבתיהן, הגברים בתפילה; והזיכרון הכללי הזה, המלמולים האדוקים האלה, הקהילה האינטימית הזו באותה שאיפה מנחמת כלפי הבורא, הרגע הזה שבו כל דאגות חיי היומיום התפוגגו, כאשר העניין בדברים ארציים נעלם לחלוטין, באמת, אפילו להדיוט, אפילו עבור הלא מאמין, משהו מעורר יראת כבוד וגרנדיוזי.

יהודי דבדו
35. אין להם שום מאפיין פיזי של בני דתם מאלג’יריה ואפילו לא ממרוקו. למרות שיש לנו יופי שהוא קצת מוגזם, הם בדרך כלל נאים, עדינות התכונות שלהם מזכירה את הסוג הספרדי. בלונדיניות עם עיניים כחולות הן רבות למדי;  יש שם אפילו טיפוסים אדומים אבל הברונטיות הן הרוב, ואי אפשר לקחת מהן את החינניות המסוימת שמודגשת עוד יותר על ידי צניעות ביישנית.
36. התלבושת שלהם מגבירה את קרינת הלובן ומדגישה את בהירות עיניהם השחורות, היא זו של פאס: תחפושת שהצלמים שלנו רק יתנו לה מושג גס מאוד; לבושים בגדים תחתונים קלילים מאוד, גם בחורף, הם לובשים חצאית סאטן ירוקה או אדומה עם סרטים  בצבע זהב וכסף, מחוך או קפטן בקטיפה צבעוניים גם הם; חגורת משי רקומה, תסרוקת מחודדת החושפת תוספת של שני סרטי ראש בצבע שחור כזפת, ואילו באמצע המצח תלוי מטבע לואיז זהב. כמובן, זה ביגוד שלובשים בשבתות והחגים, אין אז, בימים היפים של אפריל, מחזה מקסים יותר, קסום יותר מזו של קבוצות הצעירות האלה שכורעות ומדברות על הטרסות הלבנות של הבתים ובזמן שקרני החמימה של שמש אביבית מחיות את לבושן בהשתקפויות מנצנצות.
37. יהודי דבדו הם למרבה הצער הקורבנות התמימים של נוהג מצער: נישואים מוקדמים הם תכופים ונערה צעירה שמלאו לה 16 כבר מזמן נגמרה.
38. לא נדיר, למרות האופי האפלטוני של זיווגים נמהרים, לפגוש בנות בגילאי 13 עד 14 שנבלו בטרם עת. הבעל הוא לרוב מבוגר מושלם וכאשר אנו מביעים את התנגדותנו שנובעת מזה שמנהגים כאלה כשלעצמם אינם מוסריים ואכזרים למין העדין, משיבים לנו הדבדובים בקרירות כי לזיווגים אלה יש את היתרון המהותי בכך שהם מונעים מהצעיר את הדרישות הטבעיות שתמיד מתעוררות מוקדם. אך איזו מסורת מחייבת שהם יהיו מסופקים רק באמצעות קשרי הנישואין הדתיים ? המתבגר נשאר אפוא טהור ובתולי ממש כמו כלתו הצעירה.
39. רוב הזיווגים הם זיווגים קונבנציונליים (זיווגים המתייחסים לאנשים שמקורם באותו אב קודם). לא יכולה להיות שום פגיעה גדולה יותר בכבוד האב, מאשר לראות את בנו מסרב לידי אחייניתו שלו.

טקסי הנישואין
40. חודש, לפחות, לפני חגיגת הנישואין, בין משפחות הארוס והארוסה מתקיימים חילופי מתנות ודברים של דרך ארץ ונימוסים. כאשר המשפחות שייכות לאחת מהחמולות היותר חזקות מבחינת העושר והיוקרה שלהן, כמעט כל המלאח לוקח חלק בחגיגות, שאצל הבעל לעתיד הן זוהרות במיוחד. מדובר בשירים וריקודים, סעודות וקבלות פנים במהלכן נעשה שימוש נדיב בתה.
41. והנה אנחנו ערב החתונה בפועל. הכלה הצעירה בליווי שושבינותיה וחברותיה הרבות הולכות למעין בריכה (הכוונה כנראה למקווה). היא מעוטרת ומבושמת, מוקפת בכבוד ובטיפול קפדני, בעוד שהמצהללות שולחות את צהלות השמחה הקולניות והחודרות לארבע פינות המלאח.
42. הכלה נשטפה, עכשיו טובלים אותה, אפילו בחורף, בבריכת שחייה, שבעונה זו פני השטח העליונים מכוסים בשכבת קרח דקה הנשברת למגע. למרות זעקות הכאב של האישה האומללה, יד נמרצת תומכת בה בשיער ומטילה אותה פעמיים-שלוש לבריכה המטהרת זו, מבחינתה, תחילתה של צרה מכאיבה. מכיוון שהבעל חסר הסבלנות כעת כשהרבי קידש את האיחוד, לא תמיד ממתין, למרות הבטחותיו, עד שבת זוגו הצעירה תגיע לגיל ההתבגרות כדי לתבוע את זכויותיו.
43. מזלה שהוסכם שלמשך זמן מסוים לאחר הנישואין היא תמשיך להיות בחסות אבהית, אבל זה חולף והמשפחה במהרה מסייעת לחתן, להתגבר על התנגדותה של הילדה האומללה על ידי שכנוע.

 

חינוך דבדודי הצעיר
44. החל מהגיל הרך, הדבדודי הקטן מבלה את כל זמנו בבית הספר לרבנות, שם הוא ילמד להתמודד בקלות לא מוסברת עם השפה העברית, שפה עם הטיות שמציגה, כידוע, מבחינת אוצר המילים והדקדוק, רק זיקות רחוקה לערבית מדוברת. אלה המכפישים את השיטה הישירה בהוראת שפות מודרניות יראו, בנוכחות התוצאות שהשיגו הרבנים שאינם משתמשים בשיטה אחרת, הכחשה רשמית לטענותיהם. מן הראוי להוסיף, ללא ספק, כי הלימוד הבלעדי של העברית וטקסטים של הברית הישנה, נקלט ע”י הדבדודי הצעיר בהבדל השעות הניתנות במשורה ללימוד אנגלית או גרמנית בבתי הספר התיכוניים שלנו.

45. שלוש שנים לפני האיחוד בית הספר הצרפתי-יהודי של דבדו, מורה עצמאי, ממוצא אלג’יראי, ומאוחר יותר, חיל המצב של צרפת הקדישו את עצמם למשימה לייבא לקהילה הקטנה והעלומה הזו, רוח צרפתית.
46. עם היכולת המופלאה הזו של הטמעת שפות זרות, המשותפת ליהודים בכלל, יהודי דבדו הקטנים התגלו כמי שניחנו בחיות נפשית יוצאת דופן, עם רצון נלהב להדריך את שפת האדונים הנוכחיים לגורלה של מרוקו.
47. כשהגענו למלאח הבינונו כי הקליטה הגבוהה שמציעים מוחות שהוכנו להתמודדות עם כל תרבות אינטלקטואלית על ידי תרגול איטי של הטקסטים הקשים בתלמוד, תקל מאד על המאמצים שלנו כמורים.
48. למורת רוחה של אוכלוסית המלאח הפכו שלושה בתי כנסת ישנים שהיו ללא שימוש, לבתי ספר צרפתיים שבהם קובצו התלמידים שעד מהרה מספרם כבר היה גדול ממאה.
ללא קשר לאיכויותיהם האינטלקטואליות, כולם באופן כללי, הראו במהרה את רגשות האהדה למורה החדש שלהם שהתפתחו במהרה לחיבה אמיתית.
יתר על כן, חיבה זו לא הגיעה רק לאלה שבאחריתם הבינו אותם לבסוף והבינו את עצמם על ידיהם; זה הגיע לכל אלה שהתעניינו בהם, ונצטט כאן, כמחווה של תודה לאיש, את היחסים החביבים שניהל קפטן קוקילארד, ראש משרד ההסברה עם דבדובים הקטנים.
49. קצין טריטוריאלי זה היה עבורם סבא אמיתי שבמהלך ביקוריו היומיומיים במלאח, אהב להיות מלוּוֶה בשלל תלמידי בית ספר, אותם מילא בממתקים וצעצועים. ביום הפרידה הסופי, קפטן קוקילארד בכה כמו ילד והמלאח כולו היה באווירה של אבל.

סיכום
50. ועכשיו, איך אפשר להסביר שהענף האתני הזה, שהוא כל כך מקורי וכל כך מובחן מהמשפחה היהודית הגדולה, נמצא מחוץ לכל קשר עם הציוויליזציה המערבית וטבוע בחיק ההמונים המוסלמים, יכול היה במשך מאות שנים ולמרות מרטירולוגיה ארוכה, לשמור על טוהר מסורותיו ואמונותיו ללא פגיעה כלשהי?  איך קרה שהוא הקים ציוויליזציה מיוחדת, שאנו חוזרים ואומרים, עומדת בניגוד מוחלט למנטליות הברברית של השבטים הסמוכים, ציוויליזציה שבאה לידי ביטוי בתרבות אינטלקטואלית ארכאית, ללא ספק, אך מהווה בסיס מוצק דיו להעלותו סביב איבריו החיוניים שריון של ממש, “מתחם חיצוני” המסוגל להגן עליו מפני ההשפעות החיצוניות הממוססות?  החיים הפטריארכליים האלה, את הפשטות העתיקה הזו, יהודי דבדו חייבים פשוט לכלי הייחודי והיקר של השכלתם האינטלקטואלית והמוסרית: לתלמוד
51.
ולסיום המחקר שלנו עלינו לקוות שההשפעה הצרפתית על המסורות המקומיות של דבדו אם היא קיימת תתפוגג בהקדם, כי תוצאות של השפעה כזאת יכולות להיות עגומות. בואו נקווה שזה לא משפיע, על הקהילה הקטנה הזאת, על מקוריותה ועל אופייה הייחודי של הציוויליזציה שלו.

אוקטובר 1921
אבנר דרמון

 

קורותיו של ספר תורה מדבדו

בשנת 1974 בעת כהונתו הראשונה של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין הוא ערך ביקור במרוקו שבמהלכו הוא קיבל מתנה מיוחדת במינה מידיו של חסן השני מלך מרוקו דאז, ספר תורה עתיק יומין כתוב על גוויל איילה שמקורו בעיירה דבדו.
עם שובו לארץ מסר ראש הממשלה את ספר התורה למוזיאון ישראל.
הידיעה על הימצאותו של ספר התורה במוזיאון הביאה אותי לשם לפני כשש שנים (2016), בתקווה לחזות מקרוב בספר התורה הנדיר ואז להביא את הדבר לידיעת בני הקהילה כדי שיוכלו לעשות כמוני. ואולם גם לאחר חיפוש ממושך במדפי ספרי התורה המוצגים במוזיאון לא מצאתי את מבוקשי.
גם אנשי המודיעין שבמקום לא הצליחו לסייע לי לאתר את ספר התורה ומשכך חזרתי מן המוזיאון מאוכזב אך עדיין עם זיק של תקווה שלאחר הביקור מאן דהוא מקרב עובדי המוזיאון אליהם פניתי ישוב אלי עם ידיעה כלשהי על גורלו של ספר התורה הנדיר.
ייחודו של ספר התורה איננו רק בערך ההיסטורי החשוב, אלא גם בזה שהוא נושא אתו סיפור מיוחד; ספר התורה הוא מתנה שניתנת בגלוי ולעיני כל מידיו של מלך של מדינת מרוקו, איתה לא היו לישראל יחסים דיפלומטים ואשר פחות מעשר שנים קודם לכן שלחה שלושה גדודי חיילים כדי לעזור למצרים במהלך מלחמת ששת הימים.
כל זה לא רק שלא עזר לו לספר התורה המיוחד, כדי לזכות לעלות על מדפי התצוגה של המוזיאון, אלא שהוא נעלם באורח מסתורי בין כתליו של אותו מוסד האמון על משמרתם של הנכסים ההיסטוריים של עם ישראל.
לדאבוננו למָעֶט מספר שטרות וכְּתוּבּוֹת, כנראה שלא נותר תיעוד כלשהו מחיי קהילת היהודים של העיירה דבדו ויכול להיות שספר התורה הזה הוא המוצג היחיד שנותר מעיירת הכהנים ועובדה זאת רק מגבירה את התסכול.

בשל מרכזיותה וחשיבותה של העיירה דבדו למורשתם של היהודים שמוצאם ממנה, הם המשיכו להיקרא כאנשי דבדו (דְבָּדְבָּא או דְבְּדוֹבִּיֵין ) גם עשרות שנים לאחר שעזבו את העיירה ליישובים אחרים (נחום סלושץ) ומכאן המקום המרכזי שקיבלה העיירה באתר המורשת שלנו וזה מה שאולי דירבן אותי לנסות את מזלי בחלוף כשנה בפעם נוספת. 
כשגם ניסיונות נוספים שעשיתי לא העלו דבר ואפילו אוֹצְרִים של המוזיאון אליהם פניתי לא ידעו לסייע באיתור ספר התורה, התסכול גבר וזיק התקווה החל לדעוך.
וראה זה פלא, באחד הימים חיכתה לי להפתעתי בתיבת המייל הודעה מאחד מעובדי המוזיאון שהכיר ממני את הסיפור שספר התורה שחיפשתי נמצא.
מבלי להשתהות כתבתי לאוצרת את המכתב הבא:

שלום לך

לפני כשנתיים בניתי אתר מורשת משפחתי שבמרכזו עומדת העיירה דֶבְּדוּ שבמרוקו אליה הגיעו אבות המשפחה עם גירושם מסיביליה בגזרות קנ”א (1391).
אחת המלאכות החשובות שבה עסקו יהודי דבדו הייתה כתיבת ספרי תורה וידוע לנו שבמהלך ביקורו של יצחק רבין במרוקו בשנת 1974 הוא קיבל במתנה מהמלך ספר תורה מדבדו שכתוב על גוויל איילה שאותו הוא מסר למוזיאון ישראל.
ניסיונות מספר שעשינו עד כה כדי לאתר את הספר בתוך המוזיאון כדי שנוכל לבקר ולצפות בו לא הצליחו ואני פונה אליך בבקשה שתעזרי לנו לאתר את ספר התורה בתוככי המוזיאון.
בתודה מראש
התשובה שקיבלתי אכן מאשרת שבמשך כל הזמן שבו חיפשתי את ספר התורה וכנראה שנים ארוכות קודם לכן שכן לו ספר התורה דומם במחשכי המרתפים של מוזיאון ישראל.

שלום רב,
xxxxx xxxx העבירה את פנייתך אלי.
ספר התורה ממרוקו (מספר רישום שלו B85.0628) , מתנת חסן השני מלך מרוקו, באמצעות ראש-הממשלה יצחק רבין, אכן איננו בתצוגה כיום, וזו הסיבה שלא הצלחת לאתר אותו. אנחנו יכולים לשלוח לך צילום שלו בשביל האתר שלך, אך כדי לקבל אישור פרסום צריך לפנות לרחל לאופר, מנהלת תמונות וזכויות של המוזיאון.

בברכה
yyyy yyy

ובהמשך לכך:

 שלום רב,
כהמשך טיפול, מצ”ב בזה דימוי של ספר התורה שאתה מבקש לעלות לאתר האינטרנט, כולל הכיתוב שלו בעברית ואנגלית (למטה), והקרדיט של הצילום.
האישור ניתן לך באופן אישי בלבד, בתנאי שהצילום יופיע רק באתר המדובר וללא שימוש נוסף, בליווי הכיתוב והקרדיט.
נודה לך אם תוכל לשלוח לנו קישור לחומרים אותם אתה מעלה לצורך תיעוד של כרטיס חפץ שלנו.
בהצלחה ובברכה
yyyy yyy

כהמשך טיפול, מצ”ב בזה דימוי של ספר התורה שאתה מבקש לעלות לאתר האינטרנט, כולל הכיתוב שלו בעברית ואנגלית (למטה), והקרדיט של הצילום.
האישור ניתן לך באופן אישי בלבד, בתנאי שהצילום יופיע רק באתר המדובר וללא שימוש נוסף, בליווי הכיתוב והקרדיט.
נודה לך אם תוכל לשלוח לנו קישור לחומרים אותם אתה מעלה לצורך תיעוד של כרטיס חפץ שלנו.
בהצלחה ובברכה

מרוקו, המאה ה-17(?); המאה ה-20 כתב יד בדיו על קלף; עץ מגולף ומשובץ צדף ועץ. אוסף מוזיאון ישראל, ירושלים. מתנת חסן השני מלך מרוקו באמצעות ראש הממשלה יצחק רבין B85.0628 (a–c) צילום: © מוזיאון ישראל, ירושלים, על-ידי אולג קלשניקוב

מרוקו, המאה ה-17(?); המאה ה-20 כתב יד בדיו על קלף; עץ מגולף ומשובץ צדף ועץ. אוסף מוזיאון ישראל, ירושלים. מתנת חסן השני מלך מרוקו באמצעות ראש הממשלה יצחק רבין B85.0628 (a–c) צילום: © מוזיאון ישראל, ירושלים, על-ידי אולג קלשניקוב

אין לי ספק שמקבלי ההחלטה נהגו בספר התורה כפי שהם נוהגים עם כל אחד מהמוצגים הרבים של המוזיאון וכי ההחלטה שלא לשים אותו בתצוגה אלא לשמור אותו במרתפי המוזיאון התבססה על שיקולים מקצועיים גרידא.
דא עקא שהם לא הביאו בחשבון שיש מקרים בהם שיקולים אחרים גוברים על השיקולים המקצועיים וכזה הוא לעניות דעתי המקרה של ספר התורה מדבדו.
* כפי שכבר צוין קודם מעבר לערך ההיסטורי שלו, לספר התורה יש ערך ייחודי גם בסיפור הדיפלומטי שהוא נושא.
* ספק אם ההחלטה של המוזיאון עולה בקנה אחד עם רצונו של יצחק רבין המנוח ואילו  ידע שזה יהיה גורלו של ספר התורה במוזיאון ישראל, ספק אם היה מוסר אותו לידיו.
* ספר תורה באשר הוא נחשב כאחד מן הסמלים המקודשים ביותר ביהדות וככזה ודאי שאין מקומו במרתפים חשוכים.
* קהילת היהודים של דבדו הייתה קהילה ייחודית שזכתה להערכה מיוחדת בקרב יהודי מרוקו ובקרב חוקרים (דה פוקו, נחום סלושץ) שאף הם מציינים את “גאוות היחידה” שלהם ואת הקשר האמיץ שנותר ליוצאי דבדו לעיירה שלהם. מְקוֹמֵם ומתסכל שקהילה שלמה אינה יכולה ללטוש עיניים באחד מן הפריטים הבודדים שנותרו מעברה.
ההחלטה שהביאה לכך שספר התורה יונח במרתפים במשך שנים ארוכות כל כך, והשנים שעוד נכונו לו במחשכים נגועה בשלושה חטאים.
כלפי יצחק רבין המנוח, כלפי קודשי ישראל וכלפי יוצאי קהילת דבדו ויוצאי מרוקו בכלל.
חשבנו שהמרכז העולמי של מורשת יהדות צפון אפריקה שבירושלים יכול להיות אכסניה הולמת לספר התורה, אלא שאחרי הזלזול וההתנשאות שהם הפגינו בטיפולם בנושא חזרנו בנו.
פניתי למרכז מורשת רבין, המקום שבו מונצח האיש שקיבל אותו מידיו של מלך מרוקו, אך לדאבוני עם כל רצונם לסייע הדבר לא התאפשר, בשל אי קיומם של התנאים הפיזיים הנדרשים ממוזיאון (טמפ’, לחות).

בחלוף חמש שנים

הסיפור עדיין לא תם….רצה הגורל שמר מרטין וייל מי שניהל את מוזיאון ישראל במשך כמעט עשרים וחמש שנה (1996 – 1973) וקודם לכן היה האוצר הראשי שלו, יהיה לימים לשכנו של אחד מבני המשפחה וכשהדבר נודע לי ביקשתי מבן המשפחה להפגיש בינינו.
בשיחה קצרה שהייתה בינינו שבה חשבתי להתייעץ אתו אם ניתן לעשות משהו, התחלתי לספר לו במה מדובר ולהפתעתי הרבה הוא מיד השיב לי שהוא זוכר היטב את ספר התורה מדבדו.
“הכיצד זה”  חשבתי לעצמי שאדם שקרוב לוודאי עסק במאות ואולי באלפי מוצגים מצליח לזכור אחרי כמעט חמישים באופן מיידי … ובעודני חושב כך הוא המשיך וסיפר “אני זוכר את היום שבו יצחק רבין הגיע ביחד עם הרב גורן כדי למסור את ספר התורה לידי המוזיאון”.
המשכתי ושאלתי כיצד זה שלמרות הסיפור המיוחד שספר התורה נושא אתו, המוזיאון לא מצא לנכון להעמיד אותו בתצוגה והוא לא יכול היה להשיב פרט לכך שידוע לו שקיימת איזושהי הלכה שאינה מאפשרת להעמיד ספר תורה בתצוגה, גם אם ספר התורה פסול ואז הוא הוסיף שהוא חושב שלמרות ההלכה הזאת, את ספר התורה הזה כנראה שכן אפשר להעמיד לתצוגה.
בהמשך השיחה הגענו למרכז מורשת יוצאי צפון אפריקה שלא היה קיים בזמנו של רבין המנוח והוא אמר לי, כי אם המרכז יפנה למוזיאון ישראל בבקשה להשאיל לו את ספר התורה כדי שיוכל להעמיד אותו בתצוגה שלהם, הוא מאמין שאפשר יהיה להסדיר את זה. הוא גם מסר לי את שמה של האוצרת הראשית אליה אוכל לפנות בעניין זה.
לא הגבתי לדבריו אלה….. כי איך אספר לו שכבר באפריל 2017 פניתי למרכז המורשת של יהודי צפון אפריקה, ואפילו הכנתי את מכתב הפנייה למוזיאון ישראל וכל מה שנותר להם לעשות, היה להטביע את הלוגו ולחתום על המכתב ואני עדיין ממתין שמן דהוא ממכובדי המוזיאון יתפנה מעיסוקיו החשובים כדי לטפל בזה.