תוכן העניינים :
• פתח דבר 
• הגבורה הנשכחת
• קצת על יהודי אלג’יריה
• הזיקה בין יהודי אלג’יריה ליהודי דבדו ואוג’דה
• מבצע לפיד
◊ תמצית האירועים עד מבצע לפיד
◊ מבצע לפיד יוצא לדרך
• אתרי הנחיתה
⇓ מרוקו
◊ Casablanca
◊ Safi
◊ Port Lyautey
⇓ אלג’יריה
◊ Oran
◊ Algier
• המחתרת היהודית באלג’יר
◊ על משפחת אבולקר – ציר מרכזי במחתרת היהודית
◊ חדר הכושר Geo Gras  – ראשית ההתנגדות היהודית באלג’יר
◊ קבוצת החמישה – le groupe des cinq

פתח דבר:

שני סיפורי גבורה ושני סיפורי הצלה מתקופת השואה, שניים שנחרטו בזיכרון הקולקטיבי, כסיפורי מופת של גבורה ושל הצלה, ושניים שההיסטוריה פסחה עליהם כאילו לא התרחשו מעולם.
בצד הגבורה :  מרד גטו ורשה ומנהיגו מרדכי אנילביץ שהפכו למיתוס לאומי, נכנסו לתוכניות הלימודים בבתי הספר וזכו להנצחה בספרים שנכתבו עליהם, רחובות שנקראו על שמם ובולים שהופקו לזכרם, ומידי שנה טקס הנעילה המרכזי של יום השואה נערך למרגלות האנדרטה לזכרו של מרדכי אנילביץ שהוקמה בקיבוץ יד מרדכי הנושא את שמו, ולעומתו סיפור גבורה מופתי של המחתרת היהודית באלג’יריה במלה”ע ה-II ומנהיגה ז’וזה אבולקר, שתוכניות הלימוד פסחו עליו ולא זכה אפילו לְסִמְטָה שתיקרא על שמו ולמעשה עד לימינו אלה אך מתי מעט נחשפו לדמותו.
בצד ההצלה : אוסקר שינדלר שזכה לתהילת עולם בעקבות הסרט “רשימת שינדלר” שמספר את סיפורו של שינדלר בהצלת 1200 יהודים וגרף שבעה פרסי אוסקר ובהם הסרט הטוב ביותר, ולעומתו סיפורה של הלן קאזס בן עטר שהצילה 30,000 יהודים פליטי שואה, שהבודדים שנחשפו אליה נשבו בקסמיה, אך פועלה נותר חתום בארגזי מסמכים המופקדים בספריה הלאומית.
את פינתנו הצנועה שבאתר המורשת נקדיש לסיפוריהם הנשכחים של המחתרת היהודית באלג’יר ומנהיגה ז’וזה אבולקר (חלק 1) ושל המצילה האגדית הלן קאזס בן עטר (חלק 2) ותחילה לסיפור הגבורה הנשכח.

• חלק 1 : הגבורה הנשכחת
על אף שמבחינה צבאית לא הייתה במרד גטו ורשה תועלת כלשהי, הוא הפך לסמל של גבורה ולאירוע מכונן בתולדות ההתנגדות של העם היהודי בתקופת השואה. הגבורה נקשרה עם המרד בשל העובדה שהוא פרץ מתוך מטרה למות בכבוד ובשל העמידה האיתנה מול הכוח האימתני של הנאצים.
כחצי שנה לפני פרוץ המרד נחתו כוחות הברית במסגרת “מבצע לפיד” בשלוש נקודות בחופים סמוכים לקזבלנקה שבמרוקו ולאוראן ואלג’יר שבאלג’יריה, שהיו כולן תחת שלטון וישי הפּרו נאצי. בשל קרבתה לתוניסיה הייתה לאלג’יר חשיבות אסטרטגית מיוחדת ולמעשה המטרה העיקרית של מבצע לפיד, ממנה התנהלה השליטה של כוחות הברית על התקדמות הכוחות לעבר תוניסיה, כדי לסגור מכיוון מערב את כוחות הציר ששלטו בה.
שלא כמו בקזבלנקה ובאוראן בהם התנהלו קרבות קשים, אלג’יר נכנעה בו ביום ונכבשה כמעט ללא קרבות תודות לפעולתה הנועזת של המחתרת היהודית, שבכוחות דלים הצליחה להערים על אלפי החיילים הצרפתים שהיו מוצבים שם ולאפשר לכוחות הברית “נחיתה רכה”. עשרות ויש אומרים מאות חיילים מכוחות הברית חבים את חייהם לאומץ הלב, התחכום והדבקות במטרה של המחתרת היהודית שפעלה באלג’יר.
עד לעת האחרונה, ההיסטוריה התעלמה כמעט לחלוטין מהתרומה הכה משמעותית של המחתרת היהודית להצלחת מבצע לפיד, שבמובנים מסוימים היווה נקודת מפנה במלה”ע ה-2.
במשך עשרות שנים הצרפתים העלימו את עובדת היותה של המחתרת יהודית, כל כך העלימו שבחיבור של כ-25000 מילים La part de la résistance française dans les enventmet de l’afrique du nord, שמתאר בפרוטרוט את  הפעולה הנועזת של המחתרת, המילה יהודי לא מוזכרת אף לא פעם אחת.
הספר  NORTHWEST AFRICA: seizing the initiative in the west  (צפון אפריקה- תופסים את היוזמה במערב), בהוצאת המרכז להיסטוריה צבאית של הצבא האמריקאי, מספר על הזירה הים תיכונית במלה”ע ה-2 ובפרק המספר על הנחיתה באלג’יר, אין למחתרת היהודית שבלעדיה ספק רב אם הנחיתה הייתה מצליחה, אף לא אזכּוּר אחד בודד.
הצרפתים התעלמו מהעובדה שהמחתרת היא יהודית וניכסו אותה לעצמם, שאחרת הם היו צריכים להודות בזה ש-400 יהודים הצליחו להערים על אלפי חיילים צרפתים ולנטרל אותם. גם לאמריקאים הייתה סיבה טובה להתעלם מגבורתה של המחתרת, שאחרת כפי שנראה בהמשך, הם היו חושפים שורה ארוכה של מחדלים וחמוּר מזה מעשה בגידה שלהם, כלפי מי שהרבה בזכותם ואולי נכון יותר, תודות להם הנחיתה הצליחה.
מה אם כך, יכולה להיות הסיבה שבמדינת ישראל שבה סיפור שמקומו בפנתיאון הלאומי של סיפורי גבורה מוצא את עצמו עמוק בתהומות הנשייה ?
במסמך “לוחמה יהודית במלה”ע ה 2” שפורסם ע”י המחלקה להיסטוריה בצה”ל שמלכד סדרת מאמרים, יש התעלמות מוחלטת מפועלה של המחתרת היהודית באלג’יר, כך  ב- 350 העמודים של חלק א’ משנת 2021 וכך גם ב-185 העמודים של חלק ב’ משנת 2023.
מבלי להמעיט מערך הגבורה של מרד גטו ורשה ומרדכי אנילביץ שעמד בראשו, סיפורה של המחתרת היהודית באלג’יר הוא סיפור גבורה שבצידו הישג צבאי יוצא דופן.   Jean-Louis Crémieux שהיה היסטוריון ועיתונאי ומבין מקימי מנהלת התיעוד וההפצה של צרפת, כתב על José Abulker “אחד הגיבורים המדהימים בהיסטוריה שלנו”.
השאלה כיצד אפשר להסביר את התופעה שבה משני סיפורי גבורה המתרחשים בסמיכות זמן וקשורים באותו עניין של גבורה יהודית מלה”ע ה-II, האחד נשזר בפסגת האתוס הלאומי והאחר צולל למעמקי תהומות הנשייה, זהה במהותה לסוגיה שֶׁדַּנְנוּ בה במקום אחר באתר זה; “כיצד קרה שפרעות קישינב נצרבו בתודעה ובאתוס הלאומי ולעומתם פרעות ה”תריתל” שהתרחשו בתקופה סמוכה במרוקו נשכחו כלא היו” וכמו שם גם כאן התשובה שלנו היא שאת ההסבר צריך לחפש לא ביד מכוונת של הממסד ולא ב”מזימה אשכנזית”, האתוס הלאומי נבנה מהתודעה הלאומית ומי שאחראים לכך שהתודעה הלאומית חסרה בתכנים הקשורים בסיפורי הגבורה של יהודי צפון אפריקה, הם נבחרי העדה לדורותיהם שכמעט שלא נקפו אצבע.., אילו רק ניסו הדלת היתה פתוחה בפניהם.

◊  קצת על יהודי אלג’יריה
שתיים משלוש נקודות הנחיתה במסגרת מבצע לפיד היו אוראן ואלג’יר שבאלג’יריה וכאן המקום לתת סקירה קצרה על יהודי אלג’יריה.
בשנת 1870 העניקה ממשלת צרפת ל- 33,000 היהודים שחיו אז באלג’יריה אזרחות צרפתית במסגרת צו כרמיה, וזאת בעיקר תודות ללחצים של חשובי הקהילה היהודית בצרפת. רוב היהודים חיו באזור החוף (אלג’יר, טלמסאן, אוראן).
יהודי צרפת ניסו “לתרבת” את יהודי אלג’יריה ופעלו למינוי רבנים ראשיים אזוריים אשכנזים כדי להטמיע את המסורת והמנהגים שלהם בקרבם.
יהודי אלג’יריה מצידם הביעו התנגדות ואולם למרות זאת לא חלף אלא דור אחד עד שהחלו לאמץ את השפה והמנהגים, עם זאת נוצרו התנגשויות ומחלוקות בעניינים דתיים שונים. המעמד שהעניק השלטון הצרפתי ליהודי דרום אלג’יריה היה נחות מזה של היהודים הצפוניים.
גילויי אנטישמיות היו נפוצים מאד באלג’יריה וחלקם נעשו בעידוד השלטון הצרפתי וכך בעת שאמיל זולא יצא עם מכתבו J’accuse (“אני מאשים”) במהלך משפט דרייפוס, נשרפו כ-160 חנויות של יהודים כשהצבא הצרפתי מתבונן מנגד.
במלה”ע ה-II האנטישמיות של השלטון הצרפתי באלג’יריה עלתה על זאת של משטר וישי בצרפת. באוקטובר 1940 בוטל צו כרמיה ונשללה אזרחותם הצרפתית של היהודים. סטודנטים יהודים גורשו מהאוניברסיטאות, יהודים לא הורשו לעסוק במקצועות חופשיים ואפילו בחלוקת המזון הם נאלצו להסתפק בשיירים שנותרו אחרי חלוקה לצרפתים ולערבים. עד לשלילת זכויותיהם, למעלה מ-35% מהסטודנטים לרפואה, כ- 25% מהסטודנטים למשפטים וכ- 15% מהסטודנטים למדעים היו יהודים שהיוו כ-2% מהאוכלוסייה, מקצועות מסוימים כמו מתווך, בנקאי ומיילדת נאסרו על היהודים ועפ”י צו מנובמבר 1941 הרכוש היהודי הועבר לבעלות גרמנית (אריזציה). חלק מהיהודים הושמו במחנות עבודה מדבריים שבהם עבדו בפרך ועונו בעינויים מחרידים ומחנות נוספים הוכנו לקליטתם של כל יהודי אלג’יריה.
אילולא מבצע לפיד סביר להניח שגורלם של יהודי צפון אפריקה, שרק לאחרונה נחשף שכבר הוזמנו עבורם טלאים צהובים, היה כגורל אחיהם באירופה.

◊ הזיקה בין יהודי אלג’יריה ליהודי דבדו ואוג’דה
במהלך המאה ה- 18 ובראשית המאה ה-20 (אחרי מרד בוחְְמארה) היגרו מדבדו יהודים רבים וחלקם הגיעו לאלג’יריה ומאידך יהודים רבים מאלג’יריה (כמו למשל משפחות אמויאל, עובדיה ובן חמו) החלו להגיע לאוג’דה לקראת סוף המאה התשע עשרה.
אחד מבתי הכנסת שבאוג’דה היה של יהודים שהגיעו אליה מאלג’יריה.
הזיקה בין הקהילות באה לידי ביטוי גם בהגייה הלשונית ואפילו בנוסחי תפילה.
הרב דוד הכהן סקלי מגדולי הרבנים של מרוקו (שניבא את שחרור ירושלים בשנת 1967 ושופרו בישר עליה) היגר בשנת 1897 מדבדו לטלמסאן שבאלג’יריה ובשנת 1900 הוזמן לשמש כרבה של אוראן ושהה בה בעת פעולת המחתרת היהודית ב”מבצע לפיד”.
כחלק מקשרי המסחר שהתקיימו בין מרוקו לאלג’יריה, יהודי אוג’דה נהגו לנסוע לעתים תכופות לערים שונות באלג’יריה, כך למשל גם דוד יהודה ודוד יוסף שהרבו בנסיעות לאוראן.
פרעות אוג’דה וג’ראדה שבהם נרצחו 41 מיהודי אוג’דה וג’ראדה פרצו על רקע הפעילות המחתרתית של קהילת יהודי אוג’דה של הברחת יהודים צעירים מכל רחבי מרוקו את הגבול לאלג’יריה, כדי שיוכלו לסייע בהגנת הישוב היהודי בארץ ישראל.
אולי יד המקרה ואולי אחרת, באוג’דה פעל גם בית כנסת בשם בית הכנסת של אוּלַד ייִִשוֹֹ (הילדים של יישו) ואמו של מי שעמד בראש המחתרת היהודית באלג’יר היא ברטה בנישו (בן-יישו).

• מבצע לפיד

◊ תמצית אירועים עד למבצע לפיד
פלישת גרמניה לפולין בשנת 1939 הביאה את בריטניה וצרפת להכריז מלחמה על גרמניה. באותה שנה המשיכה גרמניה וכבשה את דנמרק, נורבגיה, בלגיה, לוקסמבורג, והולנד וברה”מ פלשה לפינלנד, אסטוניה, לטביה, ליטא וחלקים מרומניה.
גרמניה וברית המועצות חתמו ביניהם על הסכם אי תוקפנות (ריבנטרופ-מולוטוב).
ב- 1940 כבשה גרמניה את צרפת והתחילה את הבליץ על בריטניה, איטליה הצטרפה למלחמה בצד גרמניה (מדינות הציר) ופלשה ליוון ולמצרים (ממנה נהדפו חזרה ללוב). הקרב על בריטניה הסתיים בניצחון בריטי אחרי שגרמניה לא הצליחה להשיג עליונות אווירית.
ארצות הברית התחילה בגיוס חיילים.
בעשרים בינואר 1941 נערכה ועידת ואנזה שבה הוחלט על “הפתרון הסופי” ליהודים.
בפברואר 1941 “קורפוס אפריקה” בפיקודו של רומל, שנשלח לסייע לאיטלקים הצליח להדוף את הבריטים בחזרה למצרים.
ביוני 1941 פלשה גרמניה במפתיע ובניגוד להסכם שהיה ביניהן לברית המועצות עם צבא של כארבעה מיליון חיילים (מבצע ברבוסה) והצליחה להשתלט על חלקים גדולים משטחה האירופי ולהנחיל תבוסות קשות לצבא הסובייטי.
ארה”ב שעד כה שמרה על ניטרליות והסתפקה בסיוע בנשק ותחמושת הצטרפה למלחמה בדצמבר אחרי שיפן התקיפה את בסיס הנמל הצבאי שלה בפרל הרבור.
ביולי 42 נהדף רומל בקרב הראשון באל עלמיין באבדות כבדות לשני הצדדים.

◊  מבצע לפיד (Operation Torch) יוצא לדרך

קיץ 1942 מצא את כוחות הברית באחת מנקודות השפל שלו. במהלך חודש יולי התחיל הקרב על סטלינגרד עם יתרון ברור של גרמניה בחיילים, טנקים, ארטילריה ומטוסים וכדי להקל על כוחותיו שכבר סבלו אבדות כבדות דרש סטאלין לפתוח חזית שנייה. האמריקאים ביקשו לפתוח את החזית בצפון צרפת ואילו הבריטים הציעו פלישה לצפון אפריקה, מכיוון שרצו להמשיך משם לעבר כוחות הברית שעמדו מול הקורפוס האפריקאי של רומל, שכבר הגיע לאל עלמיין. הם גם חששו שהניסיון הצבאי של האמריקאים לא יספיק להם לנחיתה בצפון צרפת שהייתה זירה קשה יותר. דעתם של הבריטים התקבלה והמבצע שזכה לכינוי “מבצע לפיד” יצא לדרך. ב-26 ביולי 1942 הופקד הפיקוד העליון על הפלישה בידי דווייט אייזנהאואר והוחלט על נחיתות בו זמנית בקזבלנקה שבמרוקו ואוראן ואלג’יר שבאלג’יריה. 

אתרי הנחיתה

בליל ה-8 בנובמבר, צי אנגלי -אמריקאי של 350 ספינות מלחמה ו- 500 אוניות שנשאו יותר ממאה אלף חיילים התכנסו מול חופי צפון אפריקה הנשלטים בידי כוחות וישי ולמחרת בבוקר החלו כוחות המשימה של בעלות הברית את הנחיתה בחופים המתוכננים שהשתרעו על פני יותר מ- 900 ק”מ.
מבצע לפיד היה המבצע ההתקפי הראשון של האמריקאים בחזית האירופית והיה מכריע בחשיבותו לניצחון הסופי בכך שלראשונה עברה היוזמה מכוחות הציר לכוחות הברית וסלל את הדרך לנחיתה בנורמנדי. אבל למרבה ההפתעה מעבר להשלכות של מבצע לפיד על מלה”ע ה-II, בימים שמיד לאחר המבצע הונחו היסודות שיתוו את המדיניות האמריקאית כלפי המזרח התיכון עד לימינו אלה ועל כך בהמשך המאמר.

• אתרי הנחיתה
◊ מרוקו
כוח הנחיתה האמריקאי שנחת במרוקו היה בפיקודו של ג’ורג’ פטון, הכוח העיקרי נחת באזור קזבלנקה ושני כוחות נוספים נחתו, באזור העיירה Safi ומצפון באזור Port-Lyautey.
• Casablanca – ההערכות המוקדמות היו שהצרפתים לא יגלו התנגדות ולכן לא היו הפצצות מקדימות, מה שיסתבר כטעות כבדה. התגובה הצרפתית הקשה גבתה מחיר כבד מכוח הנחיתה שנחת בקזבלנקה שעלה לו במחיר של 150 הרוגים. הכוח הצליח להשתלט על היעדים רק לאחר שלושה ימי לחימה. בקרב ימי שהתפתח בזירה, טובעו שבע אוניות צרפתיות ושלוש משחתות שעל סיפונן כאלף חיילים.
• Safi – הנחיתות בסאפי היו ברובן מוצלחות, המטרה הייתה ללכוד את מתקני הנמל. גם כאן בתקווה שהצרפתים לא יגלו התנגדות הנחיתות החלו ללא מכת אש מקדימה. הן השיבו באש רק לאחר שסוללות החוף הצרפתיות פתחו באש, נושאת מטוסים השמידה שיירת משאיות צרפתית שהביאה תגבורת להגנת החוף. הצרפתים הצליחו אמנם לרתק את הכוח המסתער שלרובו זאת היתה טבילת אש ראשונה, אך הם נכנעו לו. לאחר כיבושה של סאפי הצטרפו הכוחות שנחתו בה למצור על קזבלנקה.
סרטון 1: הנחיתה בסאפי
•  Port Lyautey – הנחיתה בנקודה הזאת התעכבה בגלל אי ודאות לגבי המיקום, מה שנתן שהות לצרפתים לארגן את ההתנגדות, הנחיתות נערכו תוך כדי הפצצות ארטילריות. אחרי שהשתלטו על סוללת הארטילריה התקדמו הכוחות בסיוע אווירי לעבר הבסיס של חיל האוויר ומשם לכיבוש כל המטרות שנקבעו.
◊ אלג’יריה
באלג’יריה פעלו שני כוחות משימה, הכוח המרכזי שפעל בסמוך לאוראן והמזרחי שפעל באלג’יר. כל אחד מכוחות המשימה התפצל לשלושה כוחות משנה שנחתו בשלוש נקודות. בשתי הערים פעלה מחתרת יהודית  אליה נשוב בהמשך.
• Oran – כוח הנחיתה באוראן בפיקודו של Lloyd Fredendall כלל 18,500 חיילים שהפליגו מבריטניה. הכוח שהתפצל נחת בשתי נקודות ממערב לאוראן ואחת ממזרח לה. מכיוון שלא נעשה סיור מוקדם כדי לבדוק את התנאים לנחיתה, נגרמו לכוח נזקים (הלקח נלמד לקראת נחיתות הבאות) וכמו כן שיירה צרפתית שהופיעה בעת שליית המוקשים גרמה לעיכוב.
אחרי חילופי אש כבדים עם סוללות החוף וקרבות מול כלי שייט צרפתים נכנעה אוראן ב 10 בנובמבר. במהלך כיבוש אוראן נעשה ניסיון של האמריקאים ראשון מסוגו במלה”ע ה-2, להצניח כוחות כדי לכבוש שני שדות תעופה דרומית לאוראן. הניסיון נכשל בשל רוחות חזקות ובעיות ניווט ותקשורת.
באוראן פעלה מחתרת יהודית עליה נספר בהמשך.

• Algier – למרות שחלק מהנחיתות של כוחות הברית בחופי אלג’יר הגיעו לחופים הלא נכונים, זה לא השפיע על הצלחת המבצע, מכיוון שהכוחות לא נתקלו בהתנגדות של הצרפתים שנוטרלו קודם ע”י המחתרת היהודית שפעלה באלג’יר עליה נרחיב בהמשך.
כוחות הברית בפיקודו של Charles W. Ryder נחתו בשני חופים, ממערב לאלג’יר וממזרח לה. האירוע היחיד שבו התגלתה התנגדות ממשית היה כאשר משחתות בריטיות שניסו להנחית סיירים אמריקאים ישירות על המזח של נמל אלג’יר עצמו, הופגזו בהוראתו של דרלאן שפיקד על ההתנגדות באש תותחים. חלקה של המחתרת היהודית שפעלה באלג’יר בהצלחת הכיבוש של אלג’יר שהייתה הנחיתה היותר משמעותית של מבצע לפיד היה מכריע, תודות לסיוע שלה הצליחו הכוחות הנוחתים להקים שלושה ראשי גשר באזור העיר ולנטרל את הגנות החוף כמעט בלי התנגדות צרפתית ועל כך בהמשך.
סרטון 2: הנחיתה בסמוך לאלג’יר

• המחתרת היהודית באלג’יר

◊ על משפחת אבולקר – ציר מרכזי במחתרת היהודית
שורשיה של משפחת אבולקר הם בספרד, יצחק בן שמואל אבולקר היה אסטרונום שהגיע לפאדובה שבאיטליה לאחר גירוש ספרד, הוא תרגם מלטינית וכתב פרשנויות על ספרי אסטרונומיה. אחריו היה יצחק בן שמואל אבולקר שכיהן כרבה של אלג’יר והוצא להורג בידי הטורקים לאחר שהעז להתלונן על יוסף הכהן בקרי שהיה סוחר גדול והמוקאדם (מנהיג הקהילה), בנו שמואל הקבור בארץ ונכדו יצחק היו מנהיגי יהדות אלג’יריה במאה ה-19.
הדור הבא של משפחת אבולקר הוא זה שהיה מגויס למחתרת היהודית שפעלה באלג’יר ובאוראן בתקופת מלה”ע ה-2. אבי המשפחה הנרי אבולקר שהוא בנו של יצחק, נולד בשנת 1870, פצוע קשה ממלה”ע ה-1, הוא מנהיג הקהילה וראש הפדרציה הציונית של אלג’יריה. בנו של הנרי ז’וזה, סטודנט לרפואה בן 20 הוא מנהיגה של המחתרת באלג’יר, גייס למחתרת את הבת קולט והבן מרסל ובני משפחה אחרים. ביתם של הנרי וברטה שימש כמפקדה של המחתרת וכמקום המפגש עם נציגי כוחות הברית.
האם ברטה בנישו אבולקר שהייתה סופרת ומחזאית כתבה את המחזה “הקהינה, מלכה בֶּרבֶּרית” (“La Kahéna, reine berbère”), המספר על מלכה יהודייה ממשפחת כהנים שעמדה בראש צבא ברברי שהצליח לקטוע את מסע הכיבוש הצבאי של המוסלמים, שמעטים כמותו היו בהיסטוריה העולמית ויש להניח שהסיפור והמחזה היו למקור השראה לז’וזה ולמחתרת. (לקריאה נוספת)
רוג’ר קרקסון בן דודו של ז’וזה עמד בראש המחתרת שפעלה באוראן וסטפן ורפאל אבולקר וברנרד קרסנטי שהם בני דוד אחרים של ז’וזה, גויסו על ידו למחתרת של אלגיר.

◊ חדר הכושר Géo Gras – ראשית ההתנגדות היהודית באלג’יר
המחתרת היהודית באלג’יריה החלה בשנת 1940 כאשר קבוצות יהודים התחילו להתארגן כתגובה למסע האנטישמי של משטר וישי ובכלל זה ביטול האזרחות הצרפתית שצו כרמיה העניק ליהודים. הקבוצה הראשונה הוקמה בידי אנדריי טמימה, אמיל אטלן, ושארל בושארה, אליהם הצטרפו להנהגה ז’אן גוזלן, פול סיבאון, פרננד עייש, רוג’ר אלבו, ז’אן גמזון, אנדרה לוי, ג’ורג’ לופרני, רוג’ר מוראלי וז’רמן ליבין (שבעתיד יהיה השומר האישי של דה גול). ההתארגנות קמה כדי להגן על היהודים מפני אלימות ופוגרומים ולהיות כוח שהוא פרו כוחות הברית אבל עדיין בלי שום מטרה מוגדרת אחרת. בידי הקבוצה היה מתחם ששימש קודם כאכסניית נוער ואביו של פול סיבאון קיבל על עצמו להתאים אותו לשימוש כחדר כושר. כדי למנוע חשד לגבי המטרות של חדר כושר שמנוהל על ידי יהודים, הציע אנדריי טמימה למתאגרף מקצועי שהכיר, בשם Géo Gras  שהיה קתולי ואלוף צרפת לשעבר באגרוף, לנהל את חדר הכושר. הקבוצה וחדר הכושר נקראו  La Salle Geo Gras על שמו של המאמן שגם הוא וגם ספורטאים ידועים שהחלו לפקוד את חדר הכושר, לא ידעו דבר על המטרות האמיתיות של הקבוצה.
צעירים יהודים החלו להתאמן באגרוף, סייף וג’ודו וכדי לשמור על המורל הוקמו צוותים קטנים שהיו יוצאים בלילות כדי להפיץ כרוזים כנגד משטר וישי ולרסס גרפיטי על קירות מבנים שלטוניים ואפילו על קירות ביתו של המפקד הכללי של הצבא. עם הזמן הם החלו גם בפעולות שנועדו לשבש ככל האפשר את יצוא הסחורות מאלג’יריה לצרפת ממנה היו אמורים להגיע לידי הגרמנים וזה כלל מעשי חבלה על הרציפים. חדשות שהתקבלו ברדיו מלונדון תומללו לעלונים חשאיים. “היינו יוצאים מחופשים לערבים ומצוידים בנשק, כדי לא ליפול בחיים לידי המשטרה, כי לא היה לנו ספק כי במקרה של מעצר, זה יהיה אחד ממחנות הריכוז באלג’יריה” (La Resistance Juive – Paul  Seabun). 
למרות שעדיין לא הייתה מטרה ספציפית, הם התחילו לרכוש נשק ותחמושת ממבריחים וסוחרי נשק (מלאי נשק ראשוני הגיע מחנותו של אמיל אטלן, שעד לחקיקת החוקים האנטישמיים סחר בכלי נשק). את הנשק אחסנו בסליקים שהוכנו בקירות ומתחת לזירת האגרוף, דבר שחייב שליטה על שעות נוכחותו של המאמן בחדר הכושר.
בהוראתו של ז’וזה אבולקר שהנהיג את המחתרת באלג’יר, הרשת הייתה ממודרת עם קבוצות קטנות של לא יותר משישה חברים, שאחד מהם היה המנהיג. כל קבוצה עמדה בפני עצמה ולא הכירה את האחרות. גם מנהיגי הקבוצות לא הכירו זה את זה ורק ז’וזה הכיר את כולם, המתגייסים היו בשנות ה-20 והמנהיגים בני 30-35. בזיכרונותיו של ז’וזה הוא כינה את המחתרת שהוקמה כ”קבוצת ה-400″, למעלה מ-75% מחבריה הם יהודים.  
מפקדי הקבוצה של חדר הגאו גראס היו סטפן ורפאל אבולקר בני דודיו של ז’וזה, הקבוצה גדלה והפכה לקבוצה צבאית עם משטר אימונים. לקבוצה הצטרפו גם רוז’ה ז’איס וז’אן דרייפוס שני קצינים לשעבר שכמו ז’וזה שסולק מלימודיו באוניברסיטה הם סולקו מהצבא בשל יהדותם.
שינוי משמעותי בפעילותה של קבוצת גאו-גראס התרחש עם שובו לאלג’יריה של הקצין הצרפתי, חבר ההתנגדות הצרפתית, קולונל אלפרד פילפורט. באמצעות רפאל אבולקר שאותו הוא הכיר היטב, הוא הגיע להסכם עם מנהיגי Géo Gras ליצור יחידה מיוחדת בתוך הקבוצה, שתהיה תחת פיקודו. בהתאם להסכם, קבוצת גאו-גראס שמרה על עצמאותה, אך העמידה לרשות פילפורט את הקצינים וחברי הקבוצה.

◊ קבוצת החמישה – le groupe des cinq
במקביל למחתרת היהודית פעלה באלג’יר גם קבוצת החמישה שהייתה מורכבת מקצינים צרפתים שרצו לנצל את המצב המעורער כדי להחזיר את המלוכה לצרפת וממתנגדים למשטר וישי.
בראש קבוצת החמישה שעסקה בהכנות לפלישה של כוחות הברית עמד הנרי ד’אסטייר (Henri d’Astier de La Vigerie). הנרי היה קתולי, שמרן ולאומן בעל נטיות פשיסטיות, שיתכן אף שבעברו היה קשור לקבוצה מחתרתית בשם La Cagoule, שבאוקטובר 1941 הייתה מעורבת בהנחת מטענים בסמוך לשישה בתי כנסת בפריז ובהם בית הכנסת הגדול  Synagogue de la Victoire.   
המטרה המשותפת מול האויב הנאצי הביאה לכך שהמחתרת הצרפתית והמחתרת היהודית היו בקשר ותיאמו את פעולותיהם למרות שבין הצרפתים היו גם אנטישמים מובהקים.
ד’אסטייר שבמלה”ע ה-I זכה בלגיון הכבוד הצרפתי נקרא לשירות במלה”ע ה-II למרות דעותיו הפוליטיות שנטו לפשיזם. הוא התנגד לשיתוף פעולה עם הנאצים ולאחר התבוסה הצרפתית ביוני 1940 נעשה פעיל בתנועת ההתנגדות הצרפתית. מחשש שהוא עומד להיחשף נמלט דאסטייר לאוראן, שם יצרו אתו קשר האחים רוג’ר ופייר קרקסון מהבורגנות העשירה ומנהיגי המחתרת היהודית באוראן, והם אלה שהכירו לו את ז’וזה אבולקר. בין ד’אסטייר האנטישמי שהגיע לאלג’יר כדי לתאם בה את פעולות ההתנגדות לאבולקר נרקמה מערכת קשרים שעם הזמן הפכה לחברות עמוקה.

◊ גיוס משתפי פעולה מאנשי וישי
כדי שכל הקבוצות המחתרתיות יצליחו במשימותיהן נדרש להן שיתוף פעולה של קצינים וגורמים בכירים בשלטון וישי. ארצות הברית, שעדיין לא נכנסה למלחמה כשצרפת נפלה, הכירה במשטר וישי כממשלה לגיטימית של צרפת ולאחר שקיבלה את התוכנית הבריטית לנחיתה בצפון אפריקה, זימן אליו רוזוולט את רוברט מרפי שהיה שליחו האישי לצפון אפריקה והורה לו לגייס משתפי פעולה מקרב גורמי צבא ושלטון בכירים של וישי.
מרפי בראשות צוות שכלל דיפלומטים ומרגלים של בעלות הברית חיפשו לשווא אחר מועמד מתאים, עד אשר הגיעו לגנרל אנרי ז’ירו ששמו הלך לפניו כפטריוט וגיבור צרפתי שהצליח להימלט מהשבי הגרמני גם במלה”ע ה-I וגם במלה”ע ה-II, מה שאילץ את מרשל פטן לתת לו מקלט בעל כורחו. כוחות הברית תכננו להציב את גנרל ז’ירו כמפקד הכוחות הצרפתים בצפון אפריקה לאחר שמבצע לפיד יסתיים ולשם כך הטיסו אותו לאלג’יר שבה גנרל מאסט פיקד כוחות וישי. 
מרפי התיידד גם עם מפקד כוחות צבא וישי בצפון אפריקה הגנרל אלפונס ז’ואן ועם גורמי צבא וממשל בכירים של וישי ובהם ג’רמה ז’וס, שארל מאסט ואנדרה אכיארי מפקד המשטרה באלג’יר, שתמכו בסתר במחתרת וסיפקו לה מידע חשוב ואף נשק.
את הקשר בין רוברט מרפי למחתרת היהודית באלג’יר יצר הנרי ד’אסטייר.
◊ מפגש חשאי לקראת הנחיתה
לקראת הנחיתות הקרבות שיתף מרפי את אנשי וישי עמם היה בקשר במידע על מבצע לפיד המתוכנן ולדרישתם הוא זימן פגישה חשאית עם נציגי כוחות הברית.
ב-20 באוקטובר 1942 הגיע גנרל מארק קלארק סגנו של איזנהאואר כשהוא מלווה במספר קצינים בכירים לגיברלטר ומשם הם המשיכו בצוללת הבריטית HMS Seraph שצוידה בקיאקים מתקפלים לשרשל המרוחקת כ-100 ק”מ מערבית לאלג’יר, שם חיכה להם לדברי האמריקאים השגריר מרפי⁽¹⁾ שהוביל אותם לווילה מבודדת שעל החוף שהייתה בבעלותו של אחד מפעילי ההתנגדות. מהצד הצרפתי השתתפו גנרל שארל מאסט, הנרי דאסטייר, ואן הקה  וג’רמה ז’וס ומצד ההתנגדות היהודית ז’וזה אבולקר וסגנו ברנרד קרסנטי.
בזיכרונות שהעלה פול סיבאון הוא סיפר על חברו למחתרת אמיל אטלן, שניגש אליו באחד הימים ואמר לו “מחר אנחנו יוצאים למשימה, תביא איתך ארוחה קרה ואת האקדח שלך”. ..”הרגשתי שמשהו קורה, ניסיתי לקבל מידע נוסף ולא הצלחתי… זמן מה לאחר מכן נודע לי שמדובר בהגנה על האישים שהשתתפו בפגישה שנערכה בשרשל”.
ביום המפגש 23 באוקטובר 1942 שיחרר בעל הווילה שהיה מפעילי ההתנגדות את משרתיו הערבים והורה להם להתרחק, מה שעורר את חשדם וכשהבחינו בעקבות שהובילו מהחוף לבית כבר לא היה להם ספק והם מיהרו לדווח למשטרה.  
מטרת פגישה הייתה לתאם את פעולת המחתרת עם מבצע הנחיתה של בעלות הברית ולהבטיח את שיתוף הפעולה מצד גורמי צבא וממשל. קלארק סיפר למאסט על הפלישה המתוכננת והצליח להשיג את הסכמתו שלא לגלות התנגדות לכוח הפולש, אחרי שניפח את מספר החיילים של הכוח המתוכנן לנחות מ- 120,000 לחצי מיליון. הוא נמנע מלציין את המועד ומקומות הנחיתה. 
עם אנשי המחתרת סוכם שהם ינטרלו את כוחות הצבא והמשטרה של וישי, ישתלטו על נקודות אסטרטגיות שנקבעו, יעצרו את אנשי וישי המרכזיים, ישתלטו על מערכת התקשורת וינחו את הכוחות הנוחתים לחוף. 
בגיוס מלא יכלה המחתרת להגיע ל-800 אנשים לעומת כוח של יותר מ 11 אלף חיילי וישי ו- 20 אלף אנשי המליציה של S.O.L (צרפתים מהימין הקיצוני ביותר שהשתתפו בקרבות לצד הנאצים) שחנו באלג’יר, ולכן סוכם עם המחתרת שההשתלטות תהיה לפרק זמן של כשעה וחצי עד שכוחות הברית ישלימו את הנחיתה ויגיעו אליהם. האמריקאים התחייבו לספק למחתרת רובים אוטומטים ותחמושת לקראת המבצע.
הפגישה עמדה להסתיים כשאנשי המחתרת ששמרו בחוץ הודיעו על אורות המתקרבים לכיוון הווילה. קלארק וחבורתו הספיקו להיכנס למרתף היין כדי להסתתר בדיוק כשהמשטרה הצרפתית נכנסה לווילה, מרפי ובעל הבית פיזרו בבית בקבוקי וויסקי וסיגריות והעמידו פנים שהם שיכורים וכשהשוטרים נכנסו הם סיפרו למשטרה על נשים בחדר השינה וביקשו שלא להביך “דיפלומט אמריקאי בכיר”. אחרי חיפוש שלא העלה דבר עזבה המשטרה. קלארק ואנשיו עזבו מיד את הווילה והתחבאו ביער עד שהצוללת תשוב לאסוף אותם. לפני שעזב מסר גנרל קלארק לרוברט קרסנטי שהיה אחראי על האבטחה של המפגש את רובה הקרבין שנשא עמו.
על החזרה לצוללת בים הסוער מספרים האמריקאים (warfare history network) שהגלים היו כה חזקים שקלארק הוריד את מכנסיו מחשש שהחגורה עם הכסף ומטבעות הזהב (שהוא לקח אתו לעת חירום) תכביד עליו והם מתארים בסוג של הומור אמריקאי את החוויות שעד להגעה לצוללת⁽²⁾.
⁽¹⁾ מי שהמתינו לצוללת ואותתו לה מהחוף ואז הובילו אותם לווילה היו אנשי המחתרת שהיו אחראים על האבטחה של המפגש.
(2) הם העדיפו להתעלם מזה שברנרד קרסנטי וחבריו התפשטו לגמרי מבגדיהם וסחבו על גבם את הגנרל והקצינים כדי להביא אותם לקיאקים שאתם יגיעו לצוללת.

◊ המחתרת נכנסת לפעולה
לאחר המפגש בשרשל הפך ביתם של משפ’ אבולקר למקום מפגש של מנהיגי המחתרת עם הקונסול האמריקאי מרפי ועם מובילי ההתנגדות מצד וישי. בשעות אחה”צ של יום שבת ה-7 בנובמבר שידר ה- B.B.C את הצופן “Hello Robert Franklin is arriving”, מנהיגי הקבוצות של ההתנגדות וקציני וישי השותפים בסוד הגיעו לבית אבולקר שנראה כמפקדה צבאית עם משדר רדיו שהאמריקאים התקינו בו קודם. חדרה של קולט שהייתה נדבך מורלי חשוב והאישה היחידה שהשתתפה במשימה הוסב לחדר מפות.
במקום 800 המתנדבים שהיו מתוכננים להשתתף במשימה התיצבו בשעת האפס פחות מ- 600, מה שגרם לצינון הרוחות אצל רבים מהמתנדבים שכן הגיעו ובסופו של דבר נותרו פחות מ- 380 מתנדבים מרביתם יהודים, 132 מהם מחדר ה- Geo Gras.
רעיון מבריק של ז’רמן ז’וס היה לחלק לאנשי המחתרת סרטי זרוע עם הסימון V.P (Volontaire de la Place) ששימשו צעירים צרפתים שנקראו “מתנדבי הכיכר” שגויסו לסוג של שירות צבאי ובאלג’יר הם הוצבו לשמירה על המקומות האסטרטגים שעליהם המחתרת הייתה צריכה להשתלט.  קודם לכן השיג חוסה אבולקר טפסים ריקים חתומים ע”י גנרל מאסט עליהן הוא הקליד מכתבים שמאשרים שעל קבוצת המתחזים המצוידת במכתב לתפוס את מקומה של הקבוצה הקיימת אשר מיועדת למשימה סודית כביכול.

סרט הזרוע עם הכיתוב .V.P

המידור הנוקשה שאפיין את כוחות ההתנגדות הוסר לחלוטין ולראשונה כל החברים התוודעו זה לזה.
אחרי שלושה לילות של המתנה לשווא בחוף לנשק האוטומטי והרימונים שהאמריקאים הבטיחו לספק, ציידו את המתנדבים ברובים ישנים מסוג Lebel שיוצרו לקראת סוף המאה ה-19 שנגנבו ממחסני וישי וסופקו למחתרת ע”י קולונל ז’רמן ז’וס ושארל מאסט.
בשעה 18:00 קיבלו לוחמי המחתרת את סיסמת הקשר “וויסקי” שתשמש להזדהות עם הכוחות הנוחתים ואת התגובה עליה “סודה”, את רובי ה- Lebel והתחמושת ואת סרטי הזרוע עם ראשי התיבות V.P
כל קבוצה קיבלה תדרוך לגבי המשימה שלה ואת המכתב החתום ע”י קולונל מאסט שז’וזה אבולקר הדפיס.
אחת ההנחיות החשובות היתה להימנע ככל האפשר משפיכות דמים.
מוסך ידידותי סיפק את כלי הרכב שישמשו להסעת הקבוצות לנקודות היעד והשירות הדיפלומטי האמריקאי סיפק את הבנזין.
כדי “לשדר עסקים כרגיל” התחיל רפאל אבולקר לשדר הודעות שונות באלחוט.

היה זה בראשית שנות ה-80 לערך, כאשר נתקלתי לראשונה בצילום של דף בודד מתוך ספר כתוב בצרפתית שמתעד את שושלת משפחת הכהן סקלי במרוקו. עד אז לא שמעתי מימי את השם סקלי וכמעט שלא ידעתי דבר על המקורות שלנו.
במבט לאחור יכול להיות שהדף הזה היה הטריגר הראשוני לעיסוק בענייני המורשת המשפחתית. זה התחיל בסקרנות גרידא ונמשך בהתעניינות ורצון לחקור ולדעת וככל שהמשכתי וחקרתי הסקרנות והעניין הפכו לדאגה גוברת.
הדף הבודד ההוא היה הטריגר הראשוני לעיסוק בנושא המורשת אבל הטריגר לבניית אתר המורשת המשפחתי היה ללא ספק הכנס המשפחתי לרגל חמישים שנה לפטירתו של סבא רבא יוסף הכהן שנערך בחודש אפריל של שנת 2014.
בכנס, שהוקדש לזכרם ולכבודם של יוסף וזהרה הכהן סקלי נגענו קצת בהיסטוריה של היהודים מגירוש ספרד ועד ימינו, למדנו מעט על החיים שבין הרדיפות, הפוגרומים והגירושים שהם ידעו במהלך ההיסטוריה שלהם בספרד ובמרוקו, הכרנו מקרוב יותר את הרדיפות והפְּרָעוֹת שנגעו באופן ישיר במשפחת הכהן סקלי וביהודי דבדו ופזורותיה, סיפרנו קצת על מעגל החיים במרוקו ועל העלייה לארץ, התגרינו קצת מניחוחותיו של המטבח המשפחתי וקינחנו באנקדוטות ובאתנחתות מוסיקליות וקומיות, הכול כאמור לכבודם של האבות המייסדים של השושלת.
כבר במהלך ההכנות לכנס הבינונו שהדרך הנכונה והיעילה ליצור את הזיקה בין העבר לעתיד היא באמצעות אתר מורשת, ואכן מיד לאחר הכנס החלנו בתכנון האתר ובאיסוף החומרים.
בצד הגילויים המרתקים שנחשפנו אליהם במהלך ההכנות להעלאת האתר היו גם לא מעט תחושות של תסכול. לנגד עינינו ראינו איך מקורות המידע המצומצמים שעוד נותרו הולכים ומתדלדלים, ומנגד כאלה שזמן קצר קודם היו מקור בלתי נדלה, הופכים באחת לשוקת שבורה.
ציטוטים של מנהיגים ואנשי רוח אודות הזיקה שבין העבר והעתיד החלו לקבל משמעות של ממש ואמירות כמו “כשהם רצו לספר לא רצינו לדעת והיום כשאנו רוצים אין את מי לשאול” או “מי שאין לו עבר אין לו הווה ועתידו לוטה בערפל” (יגאל אלון) היו מובנות יותר ותיארו את התחושה המתסכלת שליוותה את איסוף החומרים.
למרבה האירוניה רציפות הדורות של השושלת ששרדה אלפי שנים של רדיפות ומשברים עלולה למצוא את עצמה נקטעת דווקא בימים אלה שלאחר שיבת ציון. אם חלילה תתפצל השרשרת הדור של ימינו הוא זה שיצטרך לתת את הדין על כך, כי במשפט ההיסטוריה הדור הזה הוא החוליה המקשרת בין החוליה האחרונה של החיים במרוקו לבין החוליות הראשונות שלאחר העלייה לארץ ועליו רובצת האחריות לשמירת הרצף של הדורות.
המצגת למה ואיך ? שהוצגה במהלך אחת ההרצאות בכנס ממחישה את הדאגה, הצורך והדרך שעד להקמת אתר המורשת שתיארנו כאן.

לא רק הכהן סקלי… כל קהילת יהודי דבדו

כבר בשלבים הראשונים של ההקמה הבחנו בכך שברוב חלקיו האתר הוא למעשה אתר מורשת של “קהילת יהודי דבדו ופזורותיה” ולא רק של “משפחת הכהן סקלי” ולמעשה פרט לדף “נר לזכרם” שמוקדש לבני משפחה קרובים שהלכו לעולמם וחלקים מסוימים מתוך הדף המוקדש לכנס המשפחתי רוב הדפים בכל הקטגוריות נכונים גם לכל קהילת היהודים של דבדו ופזורותיה (אוג’דה, תאוורירת , לעיון, גרסיף, ברגן …) . בדפים בודדים נדרשו מעט התאמות כמו למשל בדפים הקשורים לאילן היוחסין שבהם האילנות הבודדים של הענף שלנו במשפחת הכהן סקלי הפכו לאחר ההתאמה למטע שלם של אילנות מכל קהילת דבדו. (הדפים המספרים את ההיסטוריה של היהודים במרוקו נכונים כמובן לכלל בני העדה).
שם הדומיין hacohenskali.com נרכש חודשים ארוכים לפני שהאתר עלה לרשת ואילולא כן קרוב לוודאי שהיינו בוחרים שם שכולל את ציון השמות Debdou ו- Oujda.

שטר השכנת שלום, בכתב יד, בחתימת ידם, של רבי משה בן רבי יוסף הכהן סקלי, ורבי יצחק בן רבי משה הכהן סקלי, מרבניה של דבדו -מרוקו, המיוחסים. תרס”ד. (1903)

מכתב ששלח הרב דוד הכהן סקלי לחתנו הרב שלמה הכהן (הרש”ך) שעוסק בעניין יבמה בת כהן שזינתה שלא למסרה ליבם.

קבלה שקיבל הרב דוד הכהן על טיפול רפואי שקיבל במרפאה של בית חולים אזרחי בעיר אוהרן (Oran) שבאלג’יר.
השנה המופיעה בתחתית הקבלה (שחלקה מכוסה בחתימת היד) היא כנראה 1913.

מפה שדוד אהרן הביא מארץ ישראל לילדיו במרוקו בשנת 1948.

23

סיר בישול לחלוטה

Azemour האניה

https://www.facebook.com/cddanielcohen/videos/1970246956461301/

 השוק באוג’דה 1956 – 1657

אוג’דה 1950

סיור קטן בדבדו

בר מצווה

שחטו כבש או פרה בבית, כל אחד הכין ארוחה כפי יכולתו.
את חתן בר המצווה סיפרו יום לפני בר המצווה ולעתים תוך כדי ארוחת הבר מצווה, תוך כדי התספורת הייתה אחת מזמירות החן שבין הנשים שרה את השיר  “אביאדי” שהיה אחד משירי הדגל של זמרת העם של יהודי מרוקו זוהרה אלפאסייה.
שבת חתן – כל מי שבא הביא אתו את המצרכים לארוחה, שמן, סוכר, ביצים, קמח…ובא ביום שישי לעזור בהכנות ובבישול.
בשבת בתום תפילת שחרית קהל בית הכנסת הלך אחרי חתן בר המצווה כשהוא מלווה אותו בדרכו בשירה. משהגיעו לבית הנער היו נכנסים לאפריטיף.
הרב מרציאנו מספר כי בדבדו “השכם בבוקר ביום הנחת התפילין נהגו קרובי משפחה ואורחים ללוות את חתן הבר מצווה לטבילת ידיים ורגלים במעיין סיביליה”.
לבנות לא חגגו בת מצווה.
והפתעה קטנה: בשנת 1931 חגג בקזבלנקה הנער חיים מלכא את בר המצווה שלו ולרגל האירוע חילק אביו הזמנות לאורחים ואנחנו מביאים כאן את ההזמנה עצמה הכתובה בשפה המרוקאית היהודית ובצידה את ההזמנה כפי שהייתה נראית בשפה העברית.

תוכן העניינים:
רקע
מהצולע ועד המסניף – קצת על הכינויים עצמם
פולקלור או כורח מציאות
ממשה עד משה לא קם כמשה
תגובות

רקע

בנוסף לשם הפרטי ולשם המשפחה, היה ליהודי דבדו כינוי שלמעשה תפס את מקומו של שם המשפחה אחרי השם הפרטי. ה”כינוי” עמד בדרגה גבוהה יותר מ”שם המשפחה”, וכשרצו לציין אדם, הזכירו אותו בשמו הפרטי ובכינוי שלו ולא בשם משפחתו. משה הכהן סקלי היה למשה דירזיגא או אולי למשה דימחיגן, ובאותו אופן, יעקב בנחמו יכול היה להיות יעקב די פופו או יעקב די בזיזא, ואליהו מרציאנו יכול היה להיות מדאר עלוגא או מדאר להרהר, כל אחד בשמו הפרטי והכינוי שהוצמד לו.
מה מקורה של התופעה הזאת, שבראשיתה הייתה כנראה ייחודית ליהודי דבדו ושרדה עד לימים הראשונים שלאחר העלייה לארץ? ומדוע לא יכלו יהודי דבדו להסתפק, כמקובל, בשם הפרטי ובשם המשפחה?
בשורות הבאות ננסה להוכיח את ההשערה שלנו, שהוספת הכינוי לא הייתה עניין של פולקלור אלא כורח של מציאות. תוך כדי כך, נברר איך נקבעו הכינויים ונכיר קצת מקרוב את ההרכב של היישוב היהודי בדבדו ואת תפוצת הכינויים והשמות.
בדבדו חיו שמונה משפחות יהודים שבהקשרים מסוימים בהמשך נכנה אותן במונח “משפחות ראשיות”. ואלה הן: הכהן סקלי, מרציאנו, בן שושן, בנחמו, בן גיגי, בן נעים, סולטן, מרעילי, תורג’מן ובן סעדון.
למעט תורג’מן ובן סעדון, כל משפחה ראשית פוצלה למספר “מחלקות”, שלכל אחת מהן נקבע כינוי, כמו רזיגא ואצבאן בקרב הכהנים, דואיב ובזיז אצל בן שושן וכיו”ב.
הגרף הבא מתאר את התפוצה של הכינויים (ולפי המינוח שלנו, מספר המחלקות) בקרב המשפחות הראשיות.

מהצולע ועד המסניף – קצת על הכינויים עצמם

לפני שאנחנו צוללים לסטטיסטיקות של תפוצת השמות והכינויים כמה מילים על אופן בחירת הכינויים.
הכינוי ציין בד”כ מאפיין בולט של בני אותה מחלקה או של העומד בראשה, המאפיין יכול היה להיות תכונה פיזית ובכלל זה פגם גנטי או מום מולד, תכונת אופי או עיסוק.
הנה מספר דוגמאות:
דאר למגרוד – הצולע, דאר בוסתא – בעל השש (כנראה בשל מספר מקרים של ילדים שנולדו עם שש אצבעות), דאר לכְּחִיחְל- השחרחר (אולי בשל היותם שחומים במקצת),
דאר עקוש – העקשן, דאר אצבאן – הכובס (אולי כי נהגו לכבס הרבה), דאר אג’אג’א – התרנגול, דאר אנפאח – המסניף (כנראה בגלל שאבי המשפחה היה מסניף הרבה טבק) דאר אוג’רבא – העורב וכיו”ב.
הכינוי של המשפחה ממנה באתי היה דאר עוואז’ ארגבא שפירושו משפחת “עקומי הצוואר” ולמי שתוהה מדוע יתבונן נא בתמונתו של דודי יהודה הכהן סקלי ז”ל ויבין.

פולקלור או כורח מציאות

להוכחת ההשערה שלנו שמקורה של התופעה של הוספת כינוי היה בכורח של מציאות נצטייד בספריו של הרב אליהו מרציאנו שהם האורים ותומים בכל מה שקשור להיסטוריה ולמורשת של יהודי דבדו, נפיק כמה דוחות מהתוכנה ששימשה אותנו לבניית אילן היוחסין ונערוך כמה השוואות סטטיסטיות עם נתונים מקבילים מימינו אנו שהופיעו בפרסומים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.
נתחיל בבדיקה של תפוצת השמות של המשפחות הראשיות במאה ה-18
במחציתה הראשונה של המאה חיו בדבדו כ-600 משפחות יהודים ולאחר נטישה גדולה בעקבות מגפת דבר שפקדה את העיירה נותרו בה 330 משפחות.
הטבלה הבאה מציגה את ההתפלגות של מספר בתי אב לפי משפחות ראשיות במחצית הראשונה והשנייה של המאה ה – 18
(1) עפ”י הרב מרציאנו.  (2) החלוקה בין המשפחות מתבססת על האחוז שחושב במחצית השנייה של המאה ה-18.  (3) מתבסס על הערכה של 7.11 נפשות בממוצע למשפחה*.
*ההערכה נקבעה עפ”י מדגם מקרי של 77 בתי אב המופיעים בספרו של הרב מרציאנו (לא כולל בתי אב מדור ראשון ושני שבהן יש פחות מידע) .
השווינו גם את תפוצת שמות המשפחה של אותם ימים עם אלה של ימינו אלה והנה מה שקיבלנו.
(1) מתוך פרסומים של הלמ”ס (2) היחס בין האחוז שהתקבל במאה ה-18 לאחוז בדצמבר 2017
מבט קל על הנתונים שבטבלאות מגלה לנו כי:
• כמחצית מתוך כארבעת אלפים וחמש מאות תושביה היהודים של דבדו הם בני הכהן סקלי ושליש הם בני משפחת מרציאנו ובמילים אחרות יותר משמונים אחוז מהיהודים בדבדו היו בני הכהן סקלי או מרציאנו !!
• במדינת ישראל של 2013 שמונה שמות המשפחה הנפוצים ביותר מהווים כ-5% מכלל שמות המשפחה ואילו בקרב קהילת דבדו ופזורותיה שמונה המשפחות (הראשיות) היו כל 100% !! של שמות המשפחה. 
במצב כזה שבו רוב האוכלוסיה נקראת במספר מצומצם מאד של שמות משפחה, שם המשפחה כבר אינו יעיל לצורכי זיהוי וכורח המציאות הוא לחפש מזהה אחר שיאפשר הבחנה בין אנשים השייכים לאותה משפחה ראשית.
הברירה היחידה היא לחלק את המשפחות הראשיות למעין “חמולות” אותן כינינו בשם “מחלקות” ולכל מחלקה להצמיד כינוי משלה. הטבלה הבאה ממחישה את ההשפעה של הוספת הכינויים.
(1) האחוז של המשפחה הראשית לפני הוספת הכינויים. (2) האחוז הממוצע לכינוי בתוך המשפחה הראשית. (3) מקום בדירוג התפוצה
כפי שניתן לראות בטבלה החלוקה של המשפחות הראשיות ל”מחלקות” שלכל אחת כינוי משלה הורידה את אחוז התפוצה באופן דרסטי. התפוצה של המשפחה הראשית הכהן סקלי שלפני החלוקה ל”מחלקות”  עמדה על 48.5% הצטמצמה לתפוצה ממוצעת של כ- 1.1% של כל אחת מ- 44 ה”מחלקות” (כינויים) שלהן התפצלה וכך לגבי יתר המשפחות הראשיות.
אחוז התפוצה הממוצע לכינוי ירד לסדרי הגודל של אחוזי התפוצה של ימינו אנו.

והיכן הופיעו לראשונה הכינויים ?
שאלה שנותרה עדיין פתוחה היא היכן הופיעו לראשונה הכינויים והתשובה על כך נשענת בלית ברירה על מבחן ההיגיון בלבד.
האם יתכן שאת הכינויים הם הביאו אתם מהגלות בספרד או אולי קודם לכן, התשובה על כך היא שכל הכינויים הם בערבית יהודית השפה שבה דיברו יהודי מרוקו ומכאן שמקורם של הכינויים הוא במרוקו ולא מתקופה קודמת ואם כך נותר לברר האם מקורם של הכינויים הוא בדבדו או שמא הם הופיעו לראשונה בתקופה שבה הם חיו בעיר פֶס ?
יהודי דבדו שהגיעו מסיביליה קבעו את ביתם בפס והם עברו ממנה לדבדו אחרי הפרעות של 1465. ככל הידוע יהודים שמוצאם אינו מדבדו שלהם שמות משפחה שהיו נפוצים בדבדו אינם נושאים כינוי משפחתי כלשהו ומכאן סביר שהכינויים המשפחתיים צמחו לראשונה בדבדו.

מצעד השמות הפרטיים

◊ “ממשה עד משה לא קם כמשה”
נגענו בשמות המשפחה ובכינויים כדי להוכיח את ההשערה שלנו שמקורם של הכינויים איננו בפולקלור שרווח באותה תקופה, ובאותה הזדמנות שאנחנו עוסקים בשמות החלטנו ללמוד גם על השמות הפרטיים של האבות המייסדים של השושלת והנה מתוך שלא לשמו בא לשמו, רצינו ללמוד קצת על השמות הפרטיים הנפוצים והייחודיים וקיבלנו כבונוס חיזוק נוסף להשערה שהביאה אותנו לחקור את מקורם של הכינויים.
בנוסף למקורות ששימשו אותנו קודם לקחנו גם מדגם של שמות פרטיים מתוך ספרו של הרב מרציאנו  כמפורט בטבלה הבאה.ראינו קודם ששמונה שמות משפחה היו 100% של כלל שמות המשפחה בדבדו ופזורותיה והטבלה הבאה מגלה לנו שאצל יהודי דבדו עשרה שמות פרטיים מהווים 75% של כלל השמות הפרטיים (לעומת כ- 20% בישראל של 2017) ובמילים אחרות השמות הפרטיים לא הקלו על הזיהוי וההבחנה בין אנשים והם רק תמכו בצורך להשתמש בכינוי שחילק בתי אב עם אותו שם משפחה ראשי ל”מחלקות”  שלכל אחת מהן הוצמד כינוי משלה.

◊ באופן לא מפתיע כל עשרת השמות הפרטיים שנכנסו לרשימת עשרת השמות המובילים אצל יהודי דבדו הנם שמות של דמויות תנ”כיות המביעים הזדהות יהודית.
◊ באופן די מפתיע שלושה מתוך עשרת השמות המובילים בדבדו נמצאים גם ברשימה המקבילה של ישראל של 2017. (אולי תודות לאוכלוסיה החרדית)
◊ שמות אחרים שאינם מופיעים ברשימה אבל נמצאים במקום גבוה יחסית (יותר מ-1.5%) הם יהודה, רחמים, שמואל, מרדכי, סעדיה ומסעוד.
◊ התפוצה של השם משה שהוא הנפוץ ביותר אצל יהודי דבדו גדולה כמעט פי 5 מזו של השם נועם שהוא הנפוץ ביותר בישראל של שנת 2017.
◊ השם “משה” שתפס את המקום הראשון בטבלת הדרוג של השמות של קהילת דבדו ופזורותיה המשיך לככב ברשימת עשרת השמות המובילים בכל הפרסומים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מאז קום המדינה ועד הפרסום האחרון של שנת 2017 (ומכאן גם הכותרת “ממשה עד משה לא קם כמשה”)
◊ שניים מתוך המדגם של מעל 2300 השמות הפרטיים הגבריים היו שמות נוכריים (רוג’ר ולאון) וכן שם אחד בלבד (בן) שנראה כאילו לקוח מתוך השמות המודרניים של ימינו.

תפוצת השמות הפרטיים לפי המשפחות הראשיות מופיעה בטבלאות הבאות.

ומה באשר למגזר הנשי ?
הערה: השמות מסעודה ואסתר הופיעו במספר מצומצם של מקרים והם נכללו בשמות סעודה וסתירה

◊ שלא כמו בשמות הגבריים מרבית השמות שנכנסו לעשירייה הראשונה אינם שמות תנ”כיים ובחלק מהמשפחות מצליחים להסתנן לרשימה גם שמות נוכריים (רוזט ואליסיה).
◊ גם בקרב הנשים עשרת השמות הראשונים בדירוג שולטים על כ- 75% מכלל השמות הנשיים.
◊ השם סעודה הוא השם המוביל בקרב נשות דבדו ופזורותיה ופרט למשפחה הראשית בן שושן שבה הוא מפנה את המקום הראשון לשם מרימה הוא הראשון בדירוג בכל המשפחות הראשיות.
(הערה להמחשה: אם נניח כי בממוצע היו ארבע בנות במשפחה המשמעות של תפוצה בשיעור 13% היא כי ליותר ממחצית המשפחות הייתה בת בשם סעודה).

הזמן כידוע לנו מטשטש את עקבות ההיסטוריה עד שבחלוף הדורות קשה, ולעתים בלתי אפשרי למצוא מוצגים או אסמכתאות שיעידו על המקורות, אך יש דברים שגם כוחות האבולוציה של הזמן עדיין מתקשים למחוק מן היסוד.
אבותינו שהגיעו למרוקו לאחר גזרות קנ”א וגרוש ספרד ונטמעו בחלוף מאות השנים באוכלוסיה המקומית, אימצו ודאי רבים ממנהגיהם של המקומיים ואט אט החלו לדבר בשפתם.
השפה הספרדית פינתה את מקומה לטובת השפה המרוקאית (שבה דיברו בניב יהודי), עד אשר זאת הפכה לשפת האם ואילו הספרדית השתכחה כליל.
השתכחה כליל ?  לא מדויק ……
לפני שנביא דוגמאות של מילים שהצליחו לחמוק מכוחות ההרס של האבולוציה נציג ציטוט מדבריו של מי שהיה כנראה הראשון שחקר את סוגית הקשר של השפה שבה דברו יהודי דבדו לשפה הספרדית, הרב שלמה הכהן אצבאן זצ”ל, לאחר שקצין צרפתי של שלטון החסות קפיטאן דולו ביקש ממנו לחקור את מוצאם של יהודי דבדו. הוא ערך מחקר מקיף ובין היתר הוא ניתח את לשונם של בני הקהילה והגיע למסקנה “שהם מדברים באיזו מילות ושמות שרישומן ניכר שהם לשון ספרד כמו הכותונת שבלשון ערב קורין אותה קשאבה ואנו קורין אותה קמג’א”.
הגילוי הזה שהצטרף לגילוי המאוחר יחסית על היותנו יוצאי סיביליה, עורר בנו את יצר הסקרנות והוציא אותנו למסע בילוש בלשני בחיפוש אחר אוצר קטן של מילים שהצליחו לשרוד מאות שנים של כוחות היטמעות חזקים שפעלו כנגד כל מה ששייך למורשת העבר.
כמו גרגרי החול שעל שפת הים כך מילותיה של שפה רבות הן מספור, מה שבוודאי אינו מקל על החיפוש.
אבל, הכוח המניע והממריץ של האתגר הוכיח את עצמו. אט אט החלו להיערם המילים, וכבר יש בידינו רשימה קטנה של מילים. יש להודות, שבאף אחד מהמפגשים שלנו איתן בעבר, לא עלה בדעתנו הקשר שלהן לשפה הספרדית.

(1)  התרגום המדויק של המילה Catre הוא עריסה ולא מיטה
(2) מעין גיגית לרחצה של תינוקות וילדים
(3) גיגית ששימשה לכביסה

עוד מצאנו מילים שהיו שימושיות יותר בקרב יהודים מקהילות אחרות שאף הם ממגורשי ספרד. הנה למשל מילים שהיו שגורות בקרב יהודי ספרו.

 וכמו בלשים המכבדים את המוניטין שלהם גם הבלשנים שלנו לא יכלו להסתפק בכך שהצליחו להעלות ברשתם אוצר של מילים שמקורותיו הספרדים נשכחו.
בשלב הבא היה צורך לענות על השאלה “מהו סוד כוחן של מילים אלה שדווקא הן הצליחו לשרוד מאות שנים של כוחות אבולוציה”.
בהיעדר כל שריד דוקומנטרי שיוכל לעזור בפענוח התעלומה, פנו בלשננו אל השכל הישר והאינטואיציה ואלה מצידם הציעו השערה שגם מי שיחלוק עליה יתקשה להתעלם מהיסודות המוצקים עליהם היא נשענת.
השאלה הראשונה שיש להתמקד בה היא האם יש מכנה משותף לכל המילים שברשימה, ואם כן מהו.
לא צריך להתעמק כדי לגלות שרוב המילים הם שמות עצם ובהגדרה לשונית מדויקת יותר “שם עצם מוחשי” .
המילים שברשימה מתארות חפצים ועצמים שניתן למשש, לראות ואף להשתמש בהם.
לא נדרשת מנת יתר של חוכמה כדי להגיע למסקנה הכול כך טריוויאלית שבֶּמָקוֹם שבו חפץ מסוים איננו קיים אין צורך בשם עצם שייצג אותו.
ואיך זה מביא אותנו לפתרון התעלומה שלנו?
פשוט מאד !! אבותינו שגורשו מספרד הגיעו למרוקו כשבגרדרובה שלהם היו פריטי לבוש כמו חולצות ואפודים שהבֶּרְבֶּרִים המקומיים לא הכירו, את ארוחותיהם הם הכינו במטבח ואכלו אותן על שולחנות עליהם פרשו מפות שולחן (ולא כמו המקומיים שעדיין אכלו על מחצלת שנפרשה על הרצפה) ובקיצור השתמשו באוסף של פריטים שאינם מוּכָּרים ואינם בשימוש אצל הברברים המקומיים ולכן אין להם בשפה המקומית מילה מקבילה לזאת שבשפה הספרדית.
הברירה היחידה הייתה להמשיך להשתמש בשם העצם שהביאו אתם בעת גירושם מספרד.

• כך דיברו – מילים עם קצת נוסטלגיה 

• וכך כתבו 

אותיות הדפוס שימשו בעיקר בספרי קודש, כל יתר המסמכים ממכתבים וספרי חשבונות ועד לשטרות, כתובות ופסקי דין נכתבו בכתב רש”י.

כיצד הגיעו היהודים למרוקו

• קשה למצוא עדויות מוצקות על הימצאותם של יהודים במרוקו בתקופה שלפני התקופה הרומאית, אבל עפ”י מסורות שונות שהשתמרו יהודים הגיעו לצפון אפריקה עוד לפני חורבן בית ראשון.
  בבית הכנסת העתיק של ג’רבה מצויה אבן שמייחסים אותה לאבנים של בית המקדש הראשון.
• ציטוטים שונים מן המקרא והתלמוד רומזים על קיומה של גלות בצפון אפריקה והם מזכירים את איפריקי (תוניסיה) וקרתג’יני.
• 

  בית הכנסת אלגריבה בג’רבה שבטוניסיה. עפ”י המסורת נבנה בשנת 586 לפה”ס על גבי אבן שהובאה מבית המקדש הראשון ע”י כהנים שנמלטו מחורבן ירושלים.

  עפ”י המסורת של יהודי העיירה אופראן אבותיהם הגיעו עם אניות פיניקיות למרוקו בתקופת הבית הראשון. ישנן אגדות שמספרות על שבטים ברבריים קדומים שהתגיירו ועל ממלכה יהודית שהתקיימה בחבל דרע עוד לפני תקופת האיסלם.
  אמנם אין במסורות משום הוכחה מדעית אך עם זאת ריבוי המסורות המדברות על נוכחות יהודית עוד בתקופת הכנענים יש בה כדי ללמד שיהודים היו במרוקו מקדמת דנא.

• על הימצאות יהודים בתקופה הרומאית אפשר ללמוד מתוך הספר יוסיפון (תרגום כתביו של יוסף בן מתתיהו לעברית) שבו מסופר על 30000 יהודים שגורשו ע”י טיטוס לצפון אפריקה אחרי חורבן בית שני ומתוך כתובות עבריות שנמצאו על מצבות של קברים יהודים מהמאה ה-2 לספירה.
• במאה השביעית והשמינית נטשו אלפי יהודים את ספרד ורבים מהם פנו לצפון אפריקה בעקבות שורה של צווי גירוש שהוציאו השליטים הוויזיגותים ריקרד ה-1 וה-2  והמלך סיסיבוט ליהודים שסרבו להתנצר.
• גל ההגירה הבא של יהודים מספרד שהוא גם זה שבו מגיעים בני משפחת הכהן סקלי התחיל בעת מאורעות קנ”א (1391) (ראה תקופת השלטון הנוצרי) שבו גורשום כל יהודי סיבליה. הפרעות שהתחילו במאורעות קנ”א בסביליה התפשטו לערים אחרות בספרד.
• גל ההגירה האחרון למרוקו הוא זה של גרוש ספרד משנת 1492. ההערכות על מספר המגורשים נעות בין 200000 ל – 800000 ויותר, כ- 10% מהם הגיעו למרוקו.

מסוף המאה ה-1 ועד תחילת המאה ה-8

התקופה שמסוף המאה ה-1 ועד תחילת המאה ה-8 היא התקופה שלפני השלטון המוסלמי שהתחילה בשלטון רומאי, המשיכה בכיבוש מרוקו ע”י שבטים וונדלים (אמצע המאה ה-5) והסתיימה בשליטה של הביזנטים. היהודים שהגיעו לצפון אפריקה בתקופה הרומאית היו חלק מאותם יהודים שהיו מפוזרים ברחבי האימפריה לאחר חורבן בית שני והמרד הגדול והתישבו בערי החוף של צפון אפריקה.
אחרי הדיכוי של “מרד התפוצות” משנת 115 שבו השתתפו קהילות יהודים מצפון אפריקה, הכחידו הרומאים את קהילות היהודים בלוב, מצרים וקפריסין ומרכז היישוב היהודי נע מערבה לכיוון מרוקו שבה זכו לשגשוג ופריחה ועסקו במסחר, מועצות הכנסייה שלא אהבו את ההצלחה של היהודים החליטו להגביל אותם ע”י צווי רדיפה.
כאשר הוונדלים פלשו לצפון אפריקה הצטרפו היהודים אליהם ולכוחות הברברים במלחמתם נגד הרומאים ובעקבות זאת הם זכו לחסות וחופש דת, שהגיעו לקיצם עם הכיבוש הביזנטי, שתחת שלטונו בתי כנסת הפכו לכנסיות ויהודים רבים נאלצו להתנצר ונמלטו לעבר הרי האטלס שם נטמעו בין השבטים הברברים.

קצת רקע

כשהתחלנו בהכנת הפוסט חשבנו שעיקר העבודה שלפנינו תהיה בליקוט וכינוס של הפתגמים שהיו נפוצים כל כך בשימוש בשפתם של אבות השושלת, אבל אז החלו לעלות ספקות לגבי התועלת שיכולה לצמוח מפוסט שמלקט בתוכו עשרות ואולי מאות של פתגמים, שהרי אין בכוונתנו וגם אם רצינו בכך אין באפשרותנו להחיות לא את השפה ולא את הפתגמים.
לאט לאט חלחלה בנו ההבנה שלעניין שימור המורשת, עולם הפתגמים של דור האבות הוא נכס יקר מאין כמוהו שאוצר בתוכו הרבה מעבר לפתגם עצמו, לְמִן האופן שבו הם שולבו בשיח דרך המסר החבוי והרמיזות (מעאנת) שבו ועד היכולת והכישרון לשלב אותם בסיטואציות יומיומיות.
לפיכך במקום ללקט את אוסף הפתגמים שהיו בשימוש (כפי שהתכוונו מראש לעשות), העדפנו להתמקד במספר מצומצם מהם שבאמצעותם ננסה להמחיש את העולם הקסום של השפה שבה דיברו אבות המשפחה.
לפני שאנחנו פונים לטעום על קצה לשוננו מקצת מטעמה של הלשון העשירה והמתובלת הזאת נוסיף עוד כמה מילות הסבר והקדמה שאולי יועילו בהמשך להבנת המסר.

אורך ללא צורך

הדור של ימינו שנולד במרוקו ועלה ארצה בגיל הילדות, זוכר את השפה שבה דיברו הורינו בדֶבְּדוּ ופזורותיה, ומי מהם שולטים בה היטב ויודעים לדבר בה עד היום בניב עסיסי ומעורר קנאה.
אבל בודדים אם בכלל, שולטים בה באופן מלא, כי שליטה מלאה פירושה שליטה בים של פתגמים וּמְשָלִים כדי יכולת לשלב אותם באופן שוטף בדיבור ולתבל בהם את השיח היומיומי כפי שידעו לעשות אבותינו שבמרוקו.
כשציטטנו בצער במקומות אחרים באתר זה את האמירה הידועה “כשהם רצו לספר לא רצינו לדעת ועכשיו שאנחנו רוצים אין את מי לשאול” התכוונו בעיקר לעניינים היסטוריים שקשורים למאורעות, ציוני דרך היסטוריים ומורשת, וספק אם נתנו את דעתנו לאוצר היקר של הפתגמים והניבים, אבל האמת היא שאובייקטיבית קשה אם לא בלתי אפשרי לשמר פתגמים, כי שלא כמו במאכלים לדוגמה שבהם אפשר לשחזר את המאכל באמצעות המילים הכתובות של המתכון המתועד, בפתגמים וניבים המילים בלבד כמוהן כמתכון שבו המצרכים הנדרשים בלתי ניתנים להשגה, והכישורים הנדרשים להכנתו הם של שפים מהשורה הראשונה, כי המילים בלבד חסרות את הצליל והאינטונציה ואת הרמזים הנסתרים (מְעְנאָת), והשימוש בפתגמים מצריך את היכולת הוירטואוזית שהייתה לדור האבות להפוך אותם לחלק בלתי נפרד מהשיח השוטף.
הוסיפו לזה את העובדה שפתגמים מטבעם רגישים אפילו לדיאלקטים שונים של אותה שפה והתרגום שלהם לשפה אחרת יכול לשבש אותם וליטול מהם את העוקץ.
מכאן קצרה הדרך עד להבנה שיותר ממה שחשוב לשמר את הפתגמים עצמם, חשוב לשמר ולתעד את העולם שמסביבם וזה מה שננסה לעשות בדוגמאות שעל קצה הלשון שנביא מתוך עולם הפתגמים בתקווה לפתוח צוהר קטן דרכו אפשר יהיה להציץ לעבר הקסם, הכישרון וחכמת החיים שהיו טמונים בשפה שבה דברו אבותינו.

–

נאמר על מי שלא ידעו ליהנות מכספם בחייהם

• על נופים יפים ואנשים חולפים

הפתגמים כיסו את כל תחומי החיים והם תמיד ידעו לשלוף מאמתחתם פתגם מתאים שימחיש את הסיטואציה כמו למשל בסיפור הבא מתקופת חייה האחרונה של מרים אחותי ז”ל.
מרים גרה בגפה בבית שהיה מבודד מבתיה האחרים של שכונת מקור חיים שבירושלים. בימים עברו כשכוחותיה היו עמה והיא יצאה מעת לעת מהבית היא לא חשה כל בדידות,  נהפוך הוא המיקום של הבית רחוק מן הכביש ומבתיה האחרים של השכונה היה בגדר יתרון, אבל עם הזמן כוחותיה אזלו ובריאותה הייתה רופפת, מרים הייתה שלא מרצונה מרותקת לביתה ואפילו הרכבת שבימים עברו הייתה חולפת במסילה הסמוכה לביתה חדלה לפעול וכבר אינה יכולה להפר את הדממה המעיקה.
והנה באחד הימים כשביקרתי אצלה וישבנו יחד במרפסת ביתה הקטנה, אמרתי לה בניסיון לעודד את רוחה ש”הנה בעוד זמן מה פסי הרכבת שליד ביתה יהפכו ל”טיילת המסילה” והמטיילים יחלפו על פניה, וממרפסות הבתים ההולכים ונבנים סביבה ישקיפו עליה הרבה שכנים חדשים” ובקיצור היא כבר לא תהיה בודדה.
היא השיבה לי מיד בפתגם הבא:

לא חלפו אלא חודשים אחדים ומרים הלכה לעולמה…
וכמו בפתגם שבו השיבה לי, כך הסביבה שליד ביתה הפכה באחת למקום שוקק חיים, עם הולכי רגל שפוסעים הלוך ושוב על הטיילת שנבנתה על המסילה, בְּלִיל קולות של ילדים שנהנים ממתקני השעשועים הייחודיים שנבנו ממש ליד פתח הבית ושבילי אבן שמתפתלים בין צמחייה יפה תעלות מים וברכת דגים, אבל כמו בפתגם בעלת הבית כבר לא הייתה כדי ליהנות מהמראות היפים והתנועה השוקקת.

• מעט מספר הפתגמים של שמחה

כמו מרים ז”ל גם שמחה תבדל”א הייתה מעיין שופע של פתגמים, אלא שהזיכרון הפנומנאלי והכישרון הוֶרְבָּלִי שהזינו את המעיין שנים ארוכות עייפו, ודפי הספר הלכו והצהיבו ולצערנו הפעמונים לא צלצלו בזמן ואנחנו נותרנו מתרפקים על המעט שאנחנו זוכרים מימים עברו והמעט שמצליחים בקושי רב לדלות בהווה.
בימים הטובים שלה היא תמיד ידעה לשלוף פתגם מאוצר הפתגמים החבוי בראשה אם כדי להמחיש ולהדגיש את הסיטואציה ואם כדי לתבל את השיח.
הנה כמה דוגמאות:

◊ כל יום והחדשה שלו

כשהרחיבו את כביש ירושלים תל אביב תהיתי לא פעם למה נועדה אותה מנהרה מוזרה שהלכה ונבנתה בואכה שער הגיא במקום שבו אין הולכי רגל או מכוניות שצריכים לחלוף מצד אחד למשנהו.
לימים גיליתי את סוד התעלומה והסתבר לי שהגשר נבנה כמסדרון אקולוגי למעבר של בעלי חיים בין שני צידי הכביש.
כשכבר ידעתי את סוד המנהרה המוזרה, נהגתי לשאול את מי שנסעו אתי ברכב אם הם יכולים לנחש למה נועדה המנהרה שעל פניו נראה שלא נעשה בה שימוש ואין בה צורך כלשהו וכשגיליתי להם את “הסוד”, תגובות ההתפעלות של כולם היו פחות או יותר דומות, ורק שִמְחָה השיבה מיד בפתגם ששלפה מאוצר הפתגמים שלה.

היופי והחן של החריזה הקצרה והתכליתית נעלמו לצערנו בדרך שבין הפתגם המקורי לתרגום המילולי לעברית.

◊ איך יודעים אם לדאוג מהפגם?… בודקים מה אומר הפתגם

אמרנו קודם שהפתגמים כיסו את כל תחומי החיים והנה לנו דוגמה של פתגם שהרחיק עד לתחום של הנדסת מבנים.
כולנו מכירים את הסדקים שלפעמים נפערים בקירות הבית ומביני עניין יספרו לנו שהסדקים נחלקים לכאלה שהם לרוחב הקיר שצריכים להדליק נורה אדומה באשר לבטיחות המבנה ואלה שהם לאורך שאין לדאוג מהם.
ואיך אפשר להבטיח שלא נתבלבל בין הסדק המסוכן לזה שאין לדאוג ממנו ?
פשוט… קובעים פתגם

גבירתי המשרתת

◊ גבירתי המשרתת
באחד הימים מספר אורחים שהתארחו בביתה של שמחה ביקשו להסב את תשומת ליבה לכך שהעובדת הזרה שמטפלת בה הולכת לדעתם קצת רחוק עם תחושת הביתיות שהיא חשה אצלה בבית. שמחה שהייתה מודעת למצב השיבה להם מיד בפתגם קצר שבהחלט יכול לסכם את הסיטואציה המוזרה.

◊ מילים מילים

לכל שפה יש את הפתגמים שלה שמדברים בזכות השתיקה והאיפוק, בשפה העברית והאנגלית “השתיקה יפה לחכמים” ו – “silence is golden” שמשבחים את השתיקה ואילו בשפת הפתגמים של הורינו הדגש הוא על התבונה והתועלת.

ואילו המקבילה לפתגם הידוע “דברי חכמים בנחת נשמעים” הוא הפתגם הבא.

כמו בפתגם הקודם גם כאן הפתגם העברי קושר איפוק ונועם הליכות עם חכמה ואילו בפתגם המרוקאי הנועם מביא תועלת ויכול לסלול דרך ללב קשה.

◊  בילויים של סוף שבוע

 הפתגם מספר על שלושה מלילות השבוע שכל אחד מהם מתאפיין במשהו ייחודי. ליל חמישי ליל הבישולים, ליל שישי ליל החמינים וליל מוצ”ש ליל הדכדוכים.
לגמרי לא מפתיע שהתכונה של הבישולים והחמין של לילות שישי ושבת מוצאת את דרכה לספר הפתגמים, דא עקא שהסיפא של הפתגם מאפיינת את ליל מוצאי שבת בתחושה של דכדוך שלגמרי לא ברור מניין הגיעה לשם, וכדי שלא נשאר עם חלל ריק על מקורה של אותה תחושת דכדוך נציע כאן את הפרשנות הבאה:
בשעות שלאחר החמין ומנוחת הצהריים של השבת היו נוהגים להתכנס ולבלות יחדיו  קבוצות של בני משפחה, ומאחר שבימים ההם לא היו שעוני שבת שאפשר לכוון מראש להדלקה אוטומטית של האור, ההמתנה לצאת השבת הייתה תוך כדי שחשכה יורדת אט אט על הבית.
נדמיין עכשיו קבוצת אנשים המבלה בחשכה כשמצד אחד היא מותירה מאחור את הקודש והמנוחה של השבת, ומן הצד השני ממתינים לה בפתח ימי החול ושבוע העבודה הארוך ולא נתקשה להבין את תחושת הדכדוך שנקשרה עם ליל מוצאי השבת.
 

◊  לא שם פס על אף אחד
באחד הימים אחת מבנות המשפחה הגיעה לביקור אצל שמחה כשהיא לבושה בבגד שבעיני מי שהיו שם לא נראה שגרתי. כנהוג בין חברים במצבים כאלה הבגד ומי שלבשה אותו זכו לשלל תגובות מבודחות ואילו שמחה הגיבה בפתגם שאם נשים לב מתייחס לא רק למי שלבשה את הבגד אלא גם לתגובות האנשים.

–

• “עוּבְדּוֹת הַחַיִּים”
◊   בנים out בנות in

אחד ממאפייני השפה היהודית שהייתה שגורה במחוזותינו שבמרוקו היה הדיבור הישיר. לומר את הדברים ללא כחל ושרק ולהעביר מסרים בגלוי בלי לארוז אותן במילים יפות. מבלי להיכנס לדיון בנושא נציין שזה לא עומד בסתירה לנועם הליכות ודרך ארץ שהם הקפידו בהם.
הנה למשל הפתגם הזה שתרגומו המילולי הוא: “אם אין לך בנות אף אחד לא יגלה שהלכת לעולמך”. הדאגה כולה לאדם בעת צרה מיוחסת לבנותיו בלבד עד כדי כך שבלעדיהן אנשים לא יגלו את דבר מותו.
גם בזמנים המודרניים הבנות “מובילות” על הבנים במה שקשור לדאגה וסעד להורים וככל הנראה בימים ההם הן הובילו בפער גדול ואם כך בוא נקרא לילדה בשמה ונאמר את הדברים באופן הכי כנה, גלוי וישיר.

◊ באים לסמן וי
 בישראל ניחומי האבלים מקובלים כמחווה כלפי שאריו של המת גם למי שלא הכירו את המת בחייו אבל במרוקו של דבדו ופזורותיה חיי היהודים היו שזורים זה בזה כולל דאגה לשלומם של חולים ואנשים במצוקה. וכמו בכלל האומר שלכל כלל יש יוצאים מן הכלל כנראה שגם כאן היו מי שהגיעו לנחם הגם שלא הקפידו להתעניין באדם בחייו ולאלה בדיוק מכוון הפתגם.

◊   יש לנו תרנגולת, כל היום חושבת סולת

הפתגם נאמר כמשל לאישה זקנה שעדיין מחפשת אחר מנעמי החיים ובהשאלה להרבה מצבים בחיים שבהם בני אדם שנמצאים על סף תבוסה וכישלון ממשיכים לפנטז על דברים לא מציאותיים.

• טיפים לבית

◊ ארגון וסדר   
במידה זאת או אחרת בכל בית מצטברים כלי בית, בגדים ושאר מיני חפצים שעם הזמן תדירות השימוש בהם מצטמצמת עד כדי שכמעט שלא נעשה בהם שימוש, ובכל זאת כשעושים סדר ונתקלים באותם חפצים יש קושי להחליט אם הגיע הזמן להיפרד מהם ומעדיפים לדחות את ההחלטה למועד אחר בתקווה שעד אז נזדקק להם.
כדי להקל עלינו את ההחלטה בא לעזרתנו הפתגם הבא:

הפתגם מציע לנו מבחן אינטואטיבי שבשפת הכלכלנים נקרא מבחן עלות תועלת. כשאתה מגיע להתלבטות כזאת שאל את עצמך אם השימוש באותו כלי/בגד/חפץ מצדיק את המקום שהוא תופס ותמצא שההחלטה קלה ופשוטה. נסו והיווכחו !

◊ עיצוב פנים 

הם לא למדו עיצוב פנים ורק חכמת החיים שלהם הביאה אותם להבנה שמבואת הכניסה לבית היא זאת שבה נקבע הרושם הראשוני שאנחנו מקבלים על הבית ומכאן חשיבותה הרבה בעיצוב הבית.
הם לא שמעו על תורת הפנג שוואי ובכל זאת הם ניסחו פתגם שתואם את אחד הכללים הבסיסיים בעיצוב הבית עפ”י תורה זאת.

 הם לא ידעו ולא שמעו על אנרגית החיים של הפנג שוואי (הצ’י) אבל חכמת החיים שלהם לימדה אותם כנראה שהפתגם “אין הזדמנות שנייה לעשות רושם ראשוני” תקף גם לבאים בפתח הבית.

• לא זזים בלי חרוזים
הצוהר הקטן שהדוגמאות למעלה פתחו בפנינו אל עולם הפתגמים של זקני הדור שכבר אינם אתנו, גילה לנו טפח מכושר הביטוי והעושר הלשוני של השפה שבה הם דיברו. עם זאת המפגש הראשון שלי עם הכישרון הוורבלי המיוחד הזה לא היה דרך פתגם שמישהו ידע לשלוף בזמן הנכון אלא עם סיפור על מענה חרוז בחרוזים שגברת זקנה אחת השיבה בו במקום לשאלה שנשאלה, ומעשה שהיה כך היה.
בימים שלקראת אמצע שנות החמישים מימון ז”ל ויצחק הבן של דוד משה יבדל”א שותפים בחנות בגדים חדשה ויחידה מסוגה בלעיון שבמרוקו. לצורך הקמת העסק הם נוסעים לקזבלנקה ושוהים שם תקופה מסוימת בחדר ששכרו בביתה של גברת יהודייה.
השכירות היא כנראה על בסיס “הכל כלול” ואת ארוחותיהם מכינה להם בעלת הבית שבפיהם מכונה לָּלָּה שהוא מעין תואר כבוד.
באחד הימים כשהם יושבים לאכול את הארוחה שלהם שבה המנה העיקרית היא מרק חומוס, מימון מבחין כנראה שהמרק דל בגרגרים והוא פונה בעדינות אל הגברת היושבת לידם כדי לשאול אותה.
להלן הדיאלוג הקצר ביניהם:

שתרגומו המילולי לשפה העברית הוא:

כמו בשפת המקור של הגברת שבו במקום מציעה למימון לצלול בתוך המרק כדי למצוא את מבוקשו, גם בתרגום לעברית המענה שלה מדגים את אחד המימדים של היכולת הוורבלית שהזכרנו קודם שהוא המקוריות והיצירתיות, אבל שלא כמו בשפת המקור התרגום לעברית מאבד בדרך את החן המיוחד של החרוז שגם הוא נעשה בשליפה ואני מותיר בידיכם את ההחלטה על מידת הכישרון ומיומנויות השפה שנדרשים כדי לתת מענה מיידי, מקורי ושנון והכל בחריזה טבעית ולא מאולצת.

• חידושי הלשון של דוד משה
בלקסיקון השפה המרוקאית שבה דיברו הורינו כמות הערכים שהתייחסו למונחים רפואיים הייתה דלה ביותר ודי היה באצבעות יד אחת כדי למנותם, וכך שלל ההתמחויות המקצועיות של רופאים שאנחנו מכירים מהזמן המודרני, למן האורטופד והקרדיולוג ועד הפסיכיאטר והפסיכולוג הסתכמו למונח אחד ויחיד שהוא רופא (טְבֵּיבּ).
והנה באחד הימים תוך כדי שיחה שהתנהלה בשפה המרוקאית, דוד משה ז”ל היה צריך לספר משהו על פסיכיאטר.
מי שהכיר את דוד משה בחייו זוכר אותו כאדם חסכן במילים ששפת דיבורו ישירה ונטולת מניירות וכך גם התרגום שהוא אילתר בו במקום למונח פסיכיאטר, “טְבֵּיבּ דְלְְעְְקְְל”.
“טְבֵּיבּ” כפי שציינו קודם פירושו “רופא” ואילו “עְקְל” פירושו מוח או שכל, ומכאן שלדידו של דוד משה הפסיכיאטר אינו אלא “רופא מוח”  או “רופא שכל” והרי לכם חידוש לשוני פרי מוחו של הדוד היקר.

• ועוד כמה לקינות

–ומשפט קצר לסיום
בשפתם של דור האבות השימוש בפתגמים, ניבי לשון, משלים וחרוזים היו חלק משגרת השיח היומיומי. הם לא היו צריכים לכתוב שירה כי הם דיברו שירה.

חלק מאילנות היוחסין שהעלינו לאתר כוללים עשר דורות ובהנחה שבתקופה שבה חיו אבות המשפחה במרוקו, דור ממוצע נמשך לפחות 20 שנה, עשרת הדורות של אילן היוחסין המשפחתי מכסים תקופת זמן של לפחות 200 שנה ולפי המניין הזה אנחנו מגיעים לתחילת המאה התשע עשרה ויתכן שאפילו לסוף המאה השמונה עשרה, מה שהביא אותנו לבנות אילן אותו כינינו “אילן הדורות” כדי שנוכל להיעזר בו לספר את סיפור הדורות.
האילן כולל את רוב הנפשות הידועות לנו מתוך הדורות הראשונים של אילן היוחסין המשפחתי אך ככל שמטפסים במעלה הדורות (יורדים במורד התרשים) אל עבר הדורות של ימינו, מספר הנפשות המופיעות באילן מצטמצם לכדי מדגם של נפשות בודדות שנועדו לאינדיקציה בלבד.
בהתייחס לדורות הראשונים ה”מעט” שאמרנו שנספר הוא כמעט כל מה שאנחנו יודעים על הדור והנפשות שחיו בו. ככל שמתקדמים אל עבר הדורות של ימינו אנחנו אמנם יודעים יותר אבל עדיין מספרים מעט כי המטרה במסגרת הזאת של אילן הדורות היא להציג מאפיינים כלליים של הדור.
כדי לספר את סיפור הדורות של קהילת יהודי דבדו באמצעות אילן הדורות. נעזרנו באילן היוחסין של Dar Aouz Eregba בעיקר בגלל מספר הדורות הגדול שיש באילן הזה.

אילן הדורות

אם התצוגה אינה נפתחת רענן את הדף או  לחץ כאן

דור דור וסיפורו

כדי ש”סיפור הדורות” יהיה מוחשי יותר, יש לנוע בין התרשים שנפתח בלשונית החדשה לתיאורים המופיעים בדף זה.

דורות 4 – 1: ראשי השבט

באילן היוחסין הכללי של משפחת הכהן סקלי המורחבת סבא רבא דוד מן הדור ה-5 שייך לענף Aouz Eregba ואילו אשתו סבתא רבא עווישא לענף Bousseta.
דורות 4 – 1 שבחלק השמאלי של אילן הדורות הם חלק מענף Bousseta.
דורות 4 – 3 שבחלק הימני של אילן הדורות הם חלק מענף Aouz Eregba.
אלה הם הדורות הקרובים ביותר לתקופה של גזרות קנ”א ולתקופה שבה היהודים שבו לבקשת המלך לדבדוּ, (סוף המאה ה-17) מאה שנה לאחר שנטשו אותה.
החל מאמצע המאה התשע עשרה ועד לקראת סופה עלו לארץ רבים מיהודי דבדו ביניהם היו גם משה כהן מדור 4 מענף Bousseta, משה כהן מענף L’mokhalet ומשה מרציאנו.
שלושתם קבורים בהר הזיתים. (לאחרונה אותרו קבריהם של השלושה וכל המצבות חודשו).

דור 5: הדור האחרון שנולד ומת במרוקו

בליל שבת כ”ג באלול תרפ”ב 16/9/1922 נרצחו משה ויצחק כהן שני אחיה של סבתא עווישא בידי מרצחים ערבים אשר תקפו אותם בשנתם בעיירה אוטט אליה נסעו בענייני מסחר.
בתקופתו של הדור ה-5 החל ה”רילוקיישן” שלאחר החלת הפרוטקטורט הצרפתי של יהודי דבדו לעבר יישובים אחרים במרוקו. (אוג’דה, לעיון, תאוורירת, ברגן, ג’רדה ועוד).

דורות 7 – 6: קץ הגלות ועלייה לארץ
אלה הם הדורות אשר בתקופתם מתרחשת בארץ מלחמת השחרור שבעקבותיה ישראל מקבלת את עצמאותה בשנת 1948, ובמרוקו מתנהל מאבק לאומי של המוסלמים כנגד השלטון הצרפתי שבסופו מרוקו זוכה לעצמאות בשנת 1956.
שני האירועים גוררים בעקבותיהם עוינוּת ואלימות כלפי היהודים במרוקו ובמקביל מעודדים את עליית היהודים לארץ.
ביוני  1948 מתרחש הפוגרום בג’רדה שבו נרצחים 42 יהודים ובהם 16 מבני משפחת הכהן סקלי, ארבעה מבני משפחת מרציאנו וארבעה ממשפחת מרילי שהם מיוצאי דבדו.
בגל העלייה של שנת 1948 עולים חלק מבני הכהן סקלי ובגל העלייה של 1956 עולים כל היתר.
חלק מבני הדור ה-7 הם החוליה המקשרת הראשונה שבין החיים במרוקו לחיים בארץ.

דור 8: תחילתו של מיזוג גלויות
דור המעבר שבחלקו נולד במרוקו וחלקו בארץ.
אלה שנולדו במרוקו וגדלו בה עד לגיל היָלְדוּת או הבגרות ונושאים עמם מטען גדול של חוויות, זיכרונות, דמויות ומראות שבחלקם שלמים ובהירים ובחלקם מעורפלים ומקוטעים ואלה שנולדו במרוקו ועלו בעודם פעוטים או שנולדו בארץ ואין להם זיכרונות ישירים.
אלה וגם אלה גדלו בסביבה של הורים שגדלו במרוקו ונשאו עימם את התרבות ומורשת האבות ממרוקו, קיימו את המנהגים והמסורת ושלטו בשפה המרוקאית.
זהו גם הדור הראשון שמתערה היטב בחיים בארץ ישראל והוא הגשר שבין שתי התרבויות והחוליה המקשרת העיקרית שבין החיים במרוקו לחיים בארץ ישראל.
תהליך מיזוג הגלויות מתחיל ואט אט צובר תאוצה. 
לראשונה בני משפחת הכהן סקלי ברובם הגדול באים בברית הנישואין עם מי שאיננו מבני הכהן סקלי, לא מבני העדה המרוקאית ושומו שמיים….. התחילו להתערבב עם עדות אשכנז  😀   😀 .

דורות 10 – 9: עידן חדש בהתהוותו
החוליה הראשונה בשושלת הדורות שכל כולה בנויה ממי שנולדו בארץ ישראל.
במקביל להיחשפות המצטמצמת לתכנים, מסורות ומנהגים שקשורים באבות המייסדים של השושלת, בריתות הנישואין כולם הם עם בני זוג שאינן ממשפחת סקלי ומיזוג הגלויות בשיאו.
האילן המשפחתי של הכהן סקלי פורש את ענפיו ומתמזג עם יער האילנות שמסביב.

חמישה דורות בתמונה אחת