כמה מילים על המתכונים שלנו
הרשת מוצפת באתרים בהם אפשר למצוא מתכונים מכל הסוגים ומי שמבקש מתכון למאכל כלשהו ימצא שם את רשימת המצרכים ואופן ההכנה של אותו מאכל. האתר שלנו הוא אתר מורשת ובתור שכזה מה שמאפיין את המתכונים שלנו הוא שלכולם יש קשר למורשת המשפחתית ולכן איפה שיכולנו הבאנו גם את ה”מנהג” או ה”סיפור” שקשור באותו מאכל שהם לא פחות חשובים מרשימת המצרכים ואופן ההכנה.
לחלק מהמתכונים יש שתי גרסאות והם מופיעים ברשימה כשלפניהם הסימן ♣.  מתכונים שבצידן השמאלי מופיע הסימן * יוכנסו לאתר בהמשך.                                           הקרנטיטה (מופיעה עם הסימן**) שהיא מאפה שנמכר במרוקו בעגלות מיוחדות שברחוב לא הייתה ברשימת המאפים הביתיים של יוצאי דבדו והיא נכנסת לרשימת המתכונים שלנו בגלל שאצל כמה מאתנו שנפגשו אתה במסעות השורשים היא עוררה טעמים של נוסטלגיה.

רשימת המתכונים:

לצפייה במצגת המתכונים

• טחול ממולא

הטחול הממולא נחשב למעדן ייחודי הן בטעמו והן במראהו, למרות שנהגו לאכול אותו בסעודת פורים הוא איננו מזוהה עם חג מסוים, ובכל זאת הכנה ואכילת טחול סימלה חגיגיות ומי שהכין טחול ממולא חזקה עליו שהוא מזמין אליו חבר או שניים לסעוד עמו כי אכילת טחול היא חוויה שאותה נהוג היה לחלוק עם אחרים.

מצרכים:
1 טחול גדול.
3 שקיות פטרוזיליה.
300 גרם שומן לב.
1 ק”ג טחולי עוף.
3 ראשי שום
תבלינים:
1 כפית גדושה פלפל שחור, חצי כפית מלח, רבע כוס שמן
1 כפית שאטה (לאוהבי חריף).
הכנות מוקדמות:
* להרתיח מים ולהכניס את הטחולים במשך 1/2 שעה, לאחר מכן להעביר למסננת ולשטוף במים קרים.
* לשטוף את הפטרוזיליה ולקצוץ דק.
* לנקות את השום ולפרוס לפרוסות.
* לשטוף ולנקות את שומן הלב מהעור (משתמשים רק בחלק של השומן עצמו), חותכים לקוביות קטנות כ 1 ס”מ.
* לחתוך את הטחולים לחצאים.
* מערבבים את כל החומרים בקערה, מתבלים ומערבבים היטב עם הידיים.
אופן ההכנה:
בעת הקנייה לבקש מהקצב שיפתח את הטחול לאורכו (אמור להיראות כמו כיס פתוח מצד אחד).
למלא מחצית מהטחול בתערובת המילוי, לסגור בעזרת חוט ומחט ואז לדחוס את המילוי לחלק התפור, להמשיך למלא את הטחול ולתפור מדי פעם עד שמגיעים לקצה הטחול.    מניחים תבנית ח”פ גדולה בתוך תבנית מהתנור.

למזוג 1/2 כוס שמן בתבנית הח”פ ולמרוח על כל התבנית והטחול.                                      
להכניס לתנור שחומם מראש ל-200 מעלות.
לאחר כחצי שעה להוציא את הטחול, לדקור באמצעות מזלג 7-8 פעמים לאורך הטחול, להפוך את הטחול ולדקור במזלג גם את הצד השני.
להוריד את טמפרטורת התנור ל 170 מעלות, להכניס את הטחול לתנור לעוד חצי שעה.

על מגש האוכל

• תְרְפַס (Terfesse)

תְרְפַס הלא הוא הכמהין, הוא סוג של פטריה שגדלה בחולות המדבר וצצה אחרי הגשמים של סוף החורף. לקראת האביב צידי הדרכים באזורים שבהן גדל התרפאס במרוקו, מתמלאות ברוכלים שלצידם מעין גושי בוץ גבשושיים שאותם הם מוכרים במחירים שבמונחים מקומיים נחשבים אמנם מפולפלים, אבל ביחס למחיריהם באיטליה וצרפת שיכולים להגיע לכדי $ 15000 לק”ג (לזנים מסוימים) הם זולים במיוחד.
העונה של הכמהין קצרה במיוחד, ויש אמונה שקושרת את הופעתן אחרי לילות של ברקים, היהודים נהגו לאכול אותן בימים שבין פורים לפסח.
מסתבר שגם בנגב של ארץ ישראל, גדלות פטריות התְרְפְס, ציידי הכמהין מחפשים סימנים של סדקי קרקע בסמוך לשיחים מסוימים כמו שמשונית המדבר שבתמונה.
יהודי מרוקו, למדו מהבדואים (שכמו אחיהם המוסלמים במרוקו אינם נוהגים לאכול אותן) איך לאסוף אותן מהאדמה החולית.

לסבתא זהרה שהייתה ידועה בחיבתה לדליקטסים למיניהם, הייתה כמיהה מיוחדת לכמהין (Terfesse) וגם העובדה שהן נמכרו אך ורק בשוק של באר שבע לא מנעה ממנה להגיע אליהן.
במשך שנים בבוא העונה היא הייתה תרה אחרי בני משפחה שנוסעים לבאר שבע כמו משה גיסי בתקופה שבה שהה שם לרגל עסקים כדי לבקש מהם שיקנו לה תרפס. כשלא מצאה כזה תמיד היה לה את ידיד נפשה יצחק הבן של דוד אהרן, שהיה נוסע בשליחות מיוחדת כדי למלא את מבוקשה.
את המתכון של סבתא זהרה שחזרנו באמצעות המאסטר שפית שלנו אחותנו רינה.
מצרכים:
1 – 1/2 ק”ג בשר
1-2 ק”ג פטריות תרפס (Terfesse)
3-4 כפות שמן
כפית שטוחה כורכום
1/4 כפית פלפל שחור
מלח
אופן הכנה:
1. ניקוי: פטריות התרפס מחייבות ניקוי יסודי מאד מגרגרי החול שחבויים בחרירים הזעירים שפזורים על פניו. בגלל המרקם העדין הניקוי צריך להיעשות בעדינות ובזהירות. מניחים את הפטריות בתוך קערה ותחת זרם מים מהברז מנקים עם היד בעדינות רבה. יש להקפיד ולנקות בחרירים הקטנים שאם לא כן התחושה של גרגרי החול בחלל הפה תפגום בטעמם העדין של התרפס.
לאחר הניקוי להעביר למסננת, לקלף בעדינות ולחתוך לקוביות של כ- 2 ס”מ.
2. הכנת הבשר: חותכים את הבשר לקוביות ומכניסים לסיר לחץ או לסיר רגיל (לבישול ממושך יותר). מכסים את הבשר במים, מוסיפים את השמן והתבלינים ומבשלים עד שהבשר נעשה רך. אם הבישול הוא בסיר רגיל אפשר תוך כדי הבישול להוסיף מעט מים בהתאם לצורך.
3. הבישול: את הבשר המבושל מעבירים לסיר אחר שאליו מוסיפים את הפטריות החתוכות, מביאים לרתיחה ואז מנמיכים את האש לבישול איטי עד שהנוזלים מתאדים. אם לפני העברת הבשר לפטריות  היו הרבה נוזלים מסירים חלק מהם לפני שמעבירים.
חשוב ! לא לערבב עם כף אלא רק ע”י תנועת ניעור של הסיר.

המתכונים:

• יום הכיפורים

• חבושים עם בשר
מצרכים:
6 חבושים גדולים.
1 ק”ג בשר טרי (אסאדו או מספר 8).
1 כפית כורכום.
1/4 כפית פלפל שחור.
2 כפות סוכר חום
אופן ההכנה:
* לשטוף ולקלף, להרתיח מים בסיר ולהכניס את החבושים עם 3 כפות מיץ לימון.
לאחר רתיחה להנמיך את האש ולכסות את הסיר.
* להמשיך בבישול במשך 15-20 דקות, לכבות את הגז ומיד להעביר למים קרים להפסקת בישול.
* לחתוך את החבושים לשני חצאים וכל חצי ל 9 חלקים (קוביות 2*2 ס”מ), לנקות את החלק הפנימי הקשה.
* לשטוף את הבשר ולחתוך לקוביות (2*2 ס”מ).
* לשים בסיר מעט שמן ולסגור את הבשר.
* להוסיף 3 כוסות מים עד שהבשר מתרכך טוב והרוטב מצטמצם בכ-שליש מהכמות ולהוסיף את התבלינים.
* להכניס לסיר את החבושים להקפיץ מדי פעם (לצורך ערבוב).
בסיום התהליך החבושים צריכים לקבל גוון חום.

• לפתן חבושים – ספרג’ל  (באדיבותה של חנה אמויאל שטיין)

מצרכים:
4-5 חבושים קלופים ופרוסים לפלחים (להסיר את הליבה)
1.5 כוסות סוכר     

ספרג’ל

1 כוס מים
מקל קינמון
מספר מקלות ציפורן
1 לימון בינוני קטן מקולף וחתוך לפלחים (יש להוציא את החרצנים)
מעט מיץ לימון
אופן הכנה:
לבשל על אש קטנה עד קבלת צבע כתמתם ורוטב סמיך ואז להוריד מהאש

• פורים
• מקרוד

את המז’אוז’ של חג מימונה והספנז’ המתקשר עם חג החנוכה ואפילו את המצה המסמלת את חג הפסח, אפשר היה לפגוש גם בימי השנה האחרים, לא כך המקרוד של חג הפורים שאם פגשת בו סימן הוא שהימים ימי פורים הם.
עוגיות לא היו הצד החזק אצל יהודי דבדו ופזורותיה (למעט יהודי אוג’דה שלא היו מקרב יוצאי דבדו שאצלם זה היה אולי אחרת), שולחנות החג של המימונה וכך גם משלוחי המנות של חג הפורים לא היו מעוטרים בעוגיות מרוקאיות בשלל צבעים.
ובכל זאת עוגית הסולת בצורתה המעוינת תפסה לה מקום של כבוד כסמל של חג הפורים וכמו שלא היה בית שבו לא קראו את המגילה, לא היה בית שבו לא הכינו את המקרוד.
לא ברור איך השם מקרוד הפך בארץ לשמם של עוגיות בשלל צורות ומילויים, המקרוד שלנו היה פשוט למראה, בלי שום מילוי ומה שנדרש להכנתו הם מוצרים בסיסיים בלבד, כל כך בסיסיים שזהו המתכון היחידי שבו אנחנו מדלגים על פירוט המצרכים ונגשים מיד אל אופן ההכנה.

אופן ההכנה:
לקלות 1 ק”ג סולת ולקרר.
להוסיף לסולת 2 כוסות שמן, 3 ביצים ושתי כוסות סוכר
להוסיף 1 – 1.5 כוסות מים לפי הצורך  ולערבב.
להניח למנוחה מערב עד בוקר (או מבוקר עד ערב)
לשטח על מגשים ולחתוך למעוינים ושוב להניח למספר שעות.
לטגן בשמן עמוק
לשפוך על המקרוד החם את הסירופ
להכנת הסירופ:
לבשל על להבה חלשה שתי כוסות סוכר, מיץ משני לימונים וכוס וחצי מים

• זיתים מבושלים עם בשר

עד לא מכבר זיתים מבושלים היו תוספת נפוצה בתפריט של אירועים למיניהם וחשוב להבהיר מראש שאין שום קשר ושום דמיון בין הזיתים לפי המתכון שלנו לאלה של האירועים, לא בחומרי הגלם, לא באופן ההכנה, לא במראה ולא בטעם.
כמו במטבוחה (שאצלנו נקראת שלדה) וברג’יפה הנמכרת באריזות, גם לזיתים המבושלים מצמידים לעתים את הכינוי מרוקאי. זאת אמנם מחמאה למטבח המרוקאי אבל מאידך הפער בטעמים כל כך גדול שאי אפשר אפילו לכנות את זה כחיקוי גרוע הדמיון כולו מתחיל ומסתיים בשם.
מצרכים:  (כ- 10 מנות)
2 ק”ג זיתים שבורים עם חרצנים.
1 ק”ג בשר (מספר 8 או אסאדו).
4 בצלים
תבלינים:
1 כפית שטוחה פפריקה.
1 כפית כורכום.
1/4 כפית פלפל שחור
1/2 כוס שמן.
אופן ההכנה:
הכנת הזיתים
להסיר את החרצנים מהזיתים, להעביר את הזיתים לסיר, להוסיף מים (כיסוי מלא + 2 ס”מ מים), לאחר כ- 1/4 שעה על אש גבוהה, להחליף את המים ולחזור על הפעולה. אחרי ההרתחה השניה, להעביר את הזיתים למסננת.
הכנת הבשר
שטיפה וחיתוך לקוביות בגודל 2 על 2 ס”מ.
לחתוך את הבצלים לרצועות דקות ולטגן עד שהבצל משחים.
להוסיף את הבשר.
להוסיף את התבלינים תוך כדי בחישה מתמדת.
להוסיף 3 כוסות מים ולבשל במשך שעה עד שעה וחצי, לבדוק בעזרת מזלג את ריכוך הבשר, במידה והבשר רך להוסיף את הזיתים.
במידה וחסר רוטב זה הזמן להוסיף כוס מים, אחרי הרתיחה, להנמיך את האש.
לקראת סיום לטעום ולשפר טעמים.  

• טחול ממולא

הטחול הממולא נחשב למעדן ייחודי הן בטעמו והן במראהו, למרות שנהגו לאכול אותו בסעודת פורים הוא איננו מזוהה עם חג מסוים, ובכל זאת הכנה ואכילת טחול סימלה חגיגיות ומי שהכין טחול ממולא חזקה עליו שהוא מזמין אליו חבר או שניים לסעוד עמו כי אכילת טחול היא חוויה שאותה נהוג היה לחלוק עם אחרים.

מצרכים:
1 טחול גדול.
3 שקיות פטרוזיליה.
300 גרם שומן לב.
1 ק”ג טחולי עוף.
3 ראשי שום
תבלינים:
1 כפית גדושה פלפל שחור, חצי כפית מלח, רבע כוס שמן
1 כפית שאטה (לאוהבי חריף).
הכנות מוקדמות:
* להרתיח מים ולהכניס את הטחולים במשך 1/2 שעה, לאחר מכן להעביר למסננת ולשטוף במים קרים.
* לשטוף את הפטרוזיליה ולקצוץ דק.
* לנקות את השום ולפרוס לפרוסות.
* לשטוף ולנקות את שומן הלב מהעור (משתמשים רק בחלק של השומן עצמו), חותכים לקוביות קטנות כ 1 ס”מ.
* לחתוך את הטחולים לחצאים.
* מערבבים את כל החומרים בקערה, מתבלים ומערבבים היטב עם הידיים.
אופן ההכנה:
בעת הקנייה לבקש מהקצב שיפתח את הטחול לאורכו (אמור להיראות כמו כיס פתוח מצד אחד).
למלא מחצית מהטחול בתערובת המילוי, לסגור בעזרת חוט ומחט ואז לדחוס את המילוי לחלק התפור, להמשיך למלא את הטחול ולתפור מדי פעם עד שמגיעים לקצה הטחול.    מניחים תבנית ח”פ גדולה בתוך תבנית מהתנור.

למזוג 1/2 כוס שמן בתבנית הח”פ ולמרוח על כל התבנית והטחול.                                      
להכניס לתנור שחומם מראש ל-200 מעלות.
לאחר כחצי שעה להוציא את הטחול, לדקור באמצעות מזלג 7-8 פעמים לאורך הטחול, להפוך את הטחול ולדקור במזלג גם את הצד השני.
להוריד את טמפרטורת התנור ל 170 מעלות, להכניס את הטחול לתנור לעוד חצי שעה.

על מגש האוכל

• ט”ו בשבט – “שבת שירה” 

• אָשְרשְם

“אָשְרְשְם” הוא מאכל עשוי מחיטה שקשור ב”שבת שירה” הסמוכה לט”ו בשבט.
את מנהג אכילת ה”אָשְרְשְם” קיבלנו כמו שהוא, מבלי לתהות יתר על המידה על מקורו ואילו נדרשנו לכך יש להניח שהיינו קושרים את מוצאו לעיירה דבדו או אולי כמנהג של יהודי מרוקו.
אבל ככל הנראה שורשיו של מנהג זה נעוצים עמוק מאד בהיסטוריה של עם ישראל שנפלה בחלקנו הזכות להתחקות אחריו ועל כך אפשר לקרוא בדף  “חגים ומועדים”.
מצרכים:
1/2 ק”ג חיטה רגילה
שמן
כורכום, מלח
אופן הכנה:
לנקות היטב את החיטה, לברור ולשטוף
לשים בסיר, לכסות במים מעבר לגובה החיטה ולהשרות לילה שלם
להוסיף מלח, שמן וקצת כורכום
לבשל על אש נמוכה, לבחוש מידי פעם ולטעום עד שהחיטה נעשית רכה (אפשר לבשל גם יום שלם)

• פסח

מתכונים: חרוסת, תסוקייה וחמין פול
• חרוסת

המטבח המרוקאי היה כידוע נחלתן הבלעדית של נשים, הן אלה שקבעו את התפריט והכינו את המאכלים והן אלה שֶׁמִּלְצְרוּ, פינו את השולחן ושטפו את הכלים.
למעט הימים של ערב פסח ההגמוניה הנשית במטבח הייתה מוחלטת,
ומה שנשתנה בימים שלקראת פסח משאר הימים, היה שאלה היו כנראה הימים היחידים בהם אפשר היה לפגוש גברים היושבים להנאתם במטבח ומוציאים את הפולים הירוקים מתרמיליהם, או מקלפים את גבעולי החורשוף.
והנה יש לנו גם מתכון שהוא פרי עטו של גבר שגם נכתב בעטו שלו והגבר הזה הוא דויד הכהן סקלי בנו של דוד משה זכרם לברכה.
לדוד משה הייתה חנות תבלינים בעיר העתיקה של עכו ולימים כשהוא נפטר בעל החנות ששכנה מולו, אדם בשם מלכא, שהעריץ וכיבד מאד את דוד משה, החליט להסב את חנותו לחנות תבלינים וכיום היא חנות גדולה ומצליחה.
בנו של דוד משה דויד שבמשך שנים ארוכות עבד ב”תנובה”, החליט גם הוא ללכת בדרכי אביו ופתח חנות לפירות יבשים ותבלינים במרכז המסחרי של עכו ואולי המפגש שבין העיסוק בפירות יבשים עם הזיכרונות מהחרוסת של האימא סעודה ז”ל הוא זה שהוליד את המתכון לחרוסת הכתוב בכתב ידו.
לקראת ליל הסדר נהגו דויד ואשתו סוזן ז”ל להכין קערה גדולה של חרוסת, ולכדרר ממנה כדורים, שאותם חילקו לעשרות שקיות של חמישה כדורים אותן הוא חילק ללקוחותיו.

כאן המקום להזכיר את מנהגם של יהודי דבדו להדביק פיסות קטנות מהחרוסת על המזוזה. לקריאה על המנהג לחץ כאן

• תְסוּקְיָה

את התְסוּקְיָה אכלו אך ורק  בימות הפסח ובעיקר בארוחת הצהריים של החג הראשון של פסח. המנה כוללת שלוש מנות משנה: מרק עיסתי שמתקבל ממצות אותן שוברים לחתיכות קטנות ומכניסים למרק, וירקות  ובשר שהתבשלו בתוך המרק.
שלא כמו מנהגים אחרים שצריך להתחקות אחר השורשים שלהם את מקורו של המנהג הזה קל מאד לנחש.
המצות במרוקו היו עבות וקשות והיו תחליף פחות מוצלח ללחם מאשר המצות של הארץ שהן דקות ופריכות ואם כך במקום שכל אחד יטבול לעצמו את המצה במרק מכינים מאכל שבו המרק מוגש כשמצה כבר טבולה בתוכו.
המצות של הארץ אמנם פריכות יותר אבל גם להן קשה לשהות בסביבה של מרק מבלי לטבול בתוכו, תוסיפו לזה את כוחו של המנהג ואת המלאכה הנעימה של שבירת המצות הפריכות לחתיכות ואין פלא שהמאכל המשיך במשך תקופה ארוכה לככב בשולחן החג הראשון של פסח.

מצרכים:
בשר
דלעת
לפת וקישואים, לפי יחס של יחידה אחת לשלושה ארבעה סועדים
קוסברה, מלח, כורכום ושמן
אופן הכנה:
מכניסים לסיר עמוק את המים והבשר ומבשלים עד אשר הבשר רך (לפחות שעתיים).
כשהבשר נעשה רך מוסיפים את הדלעת הלפת והקישואים. לפת לחתוך לארבע חלקים וקישואים לשניים שלושה חלקים בהתאם לגודל הקישוא.
לשים קוסברה כשהיא קשורה באופן שיקל להוציא אותה בתום הבישול.
להוסיף מלח, מעט כורכום ומעט שמן.
שוברים בין כפות הידיים את המצות לחתיכות קטנות.
מפרידים את הירקות וכן את הבשר מן המרק למגשים נפרדים.
מוסיפים את המצות השבורות למרק כחמש דקות לפני ההגשה.

• חמין פוּל

למרות שהעדה המרוקאית נמנית על אוכלי הקטניות בחג הפסח, המנהג הוא שלא לאכול חומוס וזאת משום הצליל הדומה שיש בשפה היהודית המרוקאית לשתי המילים חומוס (חְמְס) וחָמֶץ (חְמֵס) .
אז מה עושים עם החמין של השבת… פשוט במקום החומוס שמים פול.
דודה שמחה הייתה משתמשת בפול היבש אך יש מי שמשתמשים גם בפול הרגיל.
והרי המתכון.
• משרים את הפול במים ללילה שלם. (שלא כמו בהשריה של החומוס שבה אפשר גם עם סודה לשתייה בהשרייה של הפול אין להשתמש בסודה לשתייה)
• שוטפים את הפול וממשיכים לפי ההוראות במתכון של החמין הרגיל

• חנוכה

• סְפְנְז’

אמנם הספינז’ מופיע אצלנו תחת חג החנוכה בקטגוריה של מאכלי חגים אבל למעשה את הספנז’ נהגו לאכול באירועים שונים וגם בסתם יום של חול כשבא קצת להתכייף ולפנק.
ביום שלמחרת החתונה המתינו לכלה סיניות (מגשים) עמוסות בספנז’.
שלא כמו הסופגניות עם המרקם הבצקי הדחוס המרקם של הספנז’ אוורירי מאד אבל מסתבר שהאוויר הזה כולא בתוכו מטען של קלוריות גדול יותר מזה של הסופגניה – עפ”י הדיאטנית בתיה אלימלך 342 קל’ ביחידה אחת של ספנז’ לעומת 320  של הסופגניה. 
אבל כנגד הקלוריות המתווספות לגוף יש את הטעם ונדמה לי שרבים יסכימו כי במבחן של עלות הנמדדת במונחים של קלוריות לעומת תועלת הנמדדת במונחים של טעם, הספנז’ מנצח את הסופגנייה ללא עוררין.
יש בידינו את המתכון של דודה שמחה ומתכון שהגיע אלינו מאוג’דה.
◊ מתכון 1: המתכון של דודה שמחה
מצרכים:
1 שקית שמרית

ספנז’

מים (עד בצק דליל כ- 3 וחצי כוסות) 
כפית וחצי מלח
קילו קמח
שמן לטיגון עמוק
אופן הכנה:
מערבבים את כל החומרים בקערה גדולה. הערבוב נעשה באצבעות פתוחות שמרימות את הבצק מתחתית הקערה אל פני הבצק.
לכסות את הבצק ולהתפיח.
להרטיב ידיים ולערבב שוב (להוצאת האוויר).

להתפיח בפעם נוספת (עד הכפלת הנפח).
לחמם שמן עמוק חם מאוד.
להרטיב את הידיים, למרוח על הידיים בעדינות מעט מים, לקחת מקערת הבצק מעט ממש מקצה הקערה.
להכניס את שני האגודלים ליצור עגול ולהניח בשמן.
לסובב לאט לאט את הקערה וכל פעם לקחת כמות מספקת לספנז’ אחד.
להשתדל שלא “לשחק” בבצק, לא ללוש יותר מידי ולא לחשוש מזה שהבצק דליל ונוזלי.
כשהספנז’ מזהיב (רואים בצדדים) להפוך ולהוציא.
לפזר סוכר ולהגיש עם כוס תה מרוקאי

◊ מתכון 2: המתכון מאוג’דה
מצרכים:
1/2 ק”ג קמח חיטה דורום
1/2 ק”ג קמח חיטה רך
כפית אניס טחון
כף שומשום
כפית שמרים לאפיה
שקית אבקת אפיה
1/2 כפית מי מלח
שמן לטיגון

כך היו נמכרים במרוקו

אופן הכנה
1. מנפים את שני הקמחים יוצרים גומה שבה שמים את האניס, השומשום, השמרים, אבקת האפיה, המלח ואת המים הדרושים לקבלת בצק מעט רך ודביק.
2. מקציפים ביד את הבצק הזה עד שהוא אלסטי וקל. לכסות אותו ולתת לו להתרומם במקום מוגן מזרמי אוויר.
3. מחממים את השמן משרים את היד במים קרים, לוקחים כופתא בין האגודל לאצבע, יוצרים חור במרכזה ומטגנים בשמן החם.
4. להספיג את הסופגניות על מגבות נייר ולהגיש אותן חמות.

• מימונה

מתכונים: קוסקוס חלבי, מז’אוז’ וראָיֶיבּ
למתכון של הקוסקוס החלבי לחץ כאן 
• מְזָ’אוּז’

כמו הספנז שמסמל את חג החנוכה אבל אינו ייחודי רק לו כך גם המז’אוז’ שהפך לסמל לחג המימונה אבל אפשר היה לפגוש אותם בשעות הבוקר של אירועים חגיגיים ובסתם ימים של חול שבא קצת להתכייף ולפנק.
ברשימת המתכונים שלנו ישנו מתכון של סרדינים בשם מז’אווזין שפירושו משודכים או מזווגים וזהו גם המקור לשם מז’אוז’ שנובע מזה שהם באים משודכים בזוגות.
בארץ שומעים הרבה יותר על המופלטה שהיא המקבילה של המז’אוז’ שלנו בקרב עדות אחרות של יוצאי מרוקו ויוצאי צפון אפריקה.
גם המז’אוז’ וגם המופלטה הם מאפים עשויים בצק שאותו מכינים במהירות במוצאי חג הפסח. ההכנה נעשית ע”י מתיחת הבצק על מגש משומן באמצעות ידיים משומנות והנחתו על גבי מחבת מיוחדת.
המנהג היה שלפני שהאורחים מתחילים להגיע מתכנסים בני המשפחה סביב שולחן המימונה ואבי המשפחה מברך בזה אחר זה את האישה והילדים כשבתום הברכה הוא מגיש למי שאותו בירך מז’אוז’ מקופל מרוח בדבש. במרוקו נהגנו לנשק את ידי האב עם קבלת המז’אוז’ ובארץ מסתפקים בנשיקות בשני צידי הלחיים.
מיותר לציין שלצד המז’אוז’ תמיד יש את כוס התה.
בהיותי ילד קטן גיליתי שבעדה שלנו נהגו שלא לאכול לחם גם ביום של איסרו חג אלא להסתפק באכילת מז’אוז’ וכשביקשתי הסבר מדוע אי אפשר לאכול לחם גם כשחג הפסח כבר מאחורינו קיבלתי הסבר (ראה מצגת מימונה) שרק בחלוף השנים למדתי להעריך את גדולתם של אלה שהגו אותו והקפידו עליו.

מצרכים:
1 קילו קמח      
3.5 כוסות מים
2 כפיות מלח
אופן הכנה:
לערבב הכל במיקסר
לקָמֵח מגש
להניח לפחות ל 10 דקות
לקרוץ עיגולים (הבצק דביק) ולסדר במגש
להמיס חמאה
לשטח עיגול, על משטח משומן,למרוח בחמאה הרכה לקפל קיפול משולש – מלמטה אל האמצע מלמעלה אל האמצע, למרוח בין השכבות ומסביב ומצד ימין לאמצע ומצד שמאל לאמצע.
להחזיר אל המגש המקומח ולהניח
את השלב הבא להתחיל לפי הסדר (לתת מקסימום זמן מנוחה לכל מז’אוז מרוח)
לקחת אחד אחד, לפתוח בעזרת שתי הידיים, למתוח למרוח עוד חמאה ולשים במחבת, אחרי מספר רגעים להפוך ו…שוב למרוח.

הרָאיֶבּ מהמימונה של נורית ודוד

• רָאיֶיב – Rayeb

• מוזגים לקנקן 1 ליטר חלב ומוסיפים לו 1/3שמנת חמוצה ו-2 אשל
• סוגרים את פתח עם בד וכורכים סביב עם גומיה
• מניחים במקום שבו הטמפרטורה אינה נמוכה מידי (מטבח למשל) למנוחה של כ – 15 שעות.

לפני המתכונים קצת על התה המרוקאי

המאפים המרוקאים קשורים באופן ישיר לתה המרוקאי ועפ”י רוב צמודים אליו ולכן קודם שאנחנו מספרים על המאפים ראוי שנקדיש כמה מילים למקומו של התה בקרב היהודים ביישובים בהם התגוררו יוצאי דבדו וכנראה בקרב כלל יהודי מרוקו.
“שעת התה” ו”מסיבת התה” הם מושגים שמוכרים לנו מהתרבות של העם הבריטי אבל למָעֶט הראוותנות והססגוניות המופרזים הם מזכירים מאד את ההתייחסות של יהודי מרוקו אל התה.
אצל יהודי מרוקו “שעת התה” (שבעדה שלנו נקראה תסְרְיֵיק) הייתה ארוחה ביניים יומית קלילה אותה אכלו בין ארוחת הבוקר לארוחת הצהריים, סוחרים יהודים שיכלו היו מתפנים מעיסוקם כדי להגיע לביתם ל”שעת התה” ולעתים בימים של עומס “שעת התה” הייתה עושה את דרכה אליהם.
לשתיית תה היה מעמד מיוחד גם במפגשים בין חברים וגם ב”פרלמנטים המשפחתיים” שבבית של סבתא היו מתכנסים כמעט מידי יום והיו למעין “מסיבות תה”.
התה הוגש בקומקום מסורתי שנקרא בְּרָאד שהיה מונח במרכזו של מגש נחושת הנקרא סֶניִיָה וסביבו כוסות התה, ואם כבר אנחנו מזכירים את הבְּרָאד הנה גירסה מעניינת למקורו של השם אותה הציע אבי (של עליזה) תוך כדי שיחה על כוס תה.
אם כן לגרסתו של אבי השם בְּרָאד ניתן לקומקום הזה בגלל שהוא פשוטו כמשמעו מקרר את התה, שהרי בשפה המרוקאית פירוש המילה בְּרָאד הוא  “זה שמֵקָרֶר” וזה גם מתיישב עם ההסבר הבא על צורת המזיגה של התה.
שָאפּוֹ לאבי 🙂

מזיגת התה מן הקומקום הייתה מלאכת אומנות וטקס בפני עצמו, בתנועת משיכה עולה היד האוחזת בבְּרָאד גבוה למעלה ומזיגת התה לכוס נעשית תוך כדי מהלך הירידה לעבר הכוס. מסתבר שלמזיגה הטקסית מגבוה יש תפקיד מעשי והיא נועדה לקרר את התה הנמזג ע”י “זמן אוויר” ארוך יותר.
ולקינוח סרטון קטן על אמנות מזיגת התה.

• בייגלה מלוח

◊ גרסה 1: המתכון של דודה שמחה
מצרכים:
1 ק”ג קמח
2 כוסות מים
שמרית או קובית שמרים טריים
2.5 כפיות גדושות מלח

אופן הכנה:
– אם משתמשים בשמרים טריים:
• לָשִׁים את השמרים בקערית קטנה עם 2 כפות קמח 2 כפות סוכר וכוס מים חמים להוסיף את השמרים ולהניח להם לתפוח.
– אם משתמשים בשמרית
• מוסיפים לתערובת הכללית ללא לישה של השמרים.

• לשים את הקמח בקערת מיקסר .
• מוסיפים את יתר החומרים (פרט למלח) ומערבבים ואז מוסיפים את המלח.
ממשיכים לערבב עד אשר הבצק אחיד
• מכסים את הקערה ומתפיחים פעם אחת
• חותכים את הבצק לחתיכות גדולות מגלגלים גלגול קל עוטפים בניילון ומניחים למנוחה קצרה.
• יוצרים “נחשים” ומחזירים לניילון.
• לוקחים כל חתיכה ליצור עיגול לחתוך בסכין את הקצוות ולהכניס שוב לניילון
למרוח ביצה+ שומשום
לחמם מראש תנור
להחליש מעט
להכניס את התבניות
האפיה מהירה בזכות המלח בבצק.

צילם: דודי כהן

◊ גרסה 2: המתכון של דודה רינה
מצרכים:
1 ק”ג קמח
1 כף סוכר
1 כוס שמן
1.5 כפיות מלח
2 אבקת אפייה
שומשום
2 – 1.5 כוסות מים
אופן הכנה:
• מוסיפים את הסוכר והמלח למים ומערבבים.
• לָשִׁים את הבצק עוטפים בניילון ושמים למנוחה של כרבע שעה.
• מחלקים את הבצק לכדורים קטנים בגודל של כדור פינג פונג.
• מגלגלים ל”נחש” ומחברים את הקצוות.
• מניחים בתבנית על נייר אפייה, מורחים ביצה ומפזרים שומשום.
• אופים בתנור שחומם קודם בחום של 190^0.

• בייגלה רכים
מצרכים:

1 ק”ג קמח           
2-2.5 כוסות מים
1 כוס שמן
אניס/קימל
סוכר וניל
1 כוס סוכר
1 שמרית
קורט מלח
לערבב וללוש, אפשר להלין במקרר
אחרי שיוצרים ביגלה להשאיר שוב להתפחה.
למרוח ביצה, שומשום.

• מוֹֹנָָה – MONAH

מצרכים:
1 ק”ג קמח
2.5 – 2  כוסות מים (תלוי בקמח)
1 כוס שמן
למונה מלוחה זרעי בסבס 
קליפת לימון מלימון אחד
1.5 כוס סוכר
3 ביצים
2 כפות שמרים יבשים
אם משתמשים בשמרים טריים:
* לשים את הבצק ואז למרוח מלמעלה מעט שמן לכסות בניילון נצמד וכמה מגבות ולתת לו לתפוח על השיש עד שהוא מכפיל את הנפח שלו. (כחצי שעה)
* אחרי שתפח להוציא את האוויר ע”י לישה מחדש  במשך כשתי דקות ולעטוף שוב בניילון נצמד ומגבות למשך כרבע שעה עד חצי שעה.
* לחלק לארבעה חמישה עיגולים, להניח על נייר אפייה מקומח לגלגל לרצועות ולעשות מהרצועות עיגול בגודל של המונה הרצויה.
* להניח בתבנית, לכסות במגבת כרבע שעה ואז למרוח ביצה (אפשר לפזר סוכר או שומשום)
* אופים בטמפ’ של בין 180 ל 200 מעלות (תלוי בתנור) בתנור שחומם מראש.

• רג’יפה – rgheifa

בימי הזוהר שלה תפסה הרג’ייפה את המקום הראשון ברשימת המאפים שהוגשו לצד התה המרוקאי ועפ”י רוב היא פינתה את מקומה למאפים אחרים רק באירועים מיוחדים.
הרג’ייפה באה במגוון של גרסאות עובי, צורה, פריכות ומתיקות ואפילו בתוך בני אותה משפחה אפשר להבחין בניואנסים שונים שלה.

◊ גרסה 1: המתכון של דודה שמחה
מצרכים:
1 ק”ג קמח
1 כוס שמן           
1/2 כוס סוכר
2 כוסות מים
גרגרי אניס

אופן הכנה:
♦ לָשִׁים במיקסר
♦ להניח לפחות לחצי שעה
♦ לחתוך לפרוסות עבות ולהניח בשקית
♦ להעביר פרוסה במכונת הבצק,(מכונת פסטה לקפל לשניים ולהעביר שוב להתחיל מהצד הפתוח של הקיפול, להמשיך לקפל ולהעביר מספר פעמים,עד שנשמע פצפוץ של בועת האוויר.
♦ במהלך ההעברה במכונת הפסטה להשתדל
♦ ליצור צורה מרובעת אסופה ולא להניח לבצק “להתפזר ולהתפשט”
לחתוך לגודל הרצוי.
♦ “לצבות” בין ציפורני האגודל והאצבע וליצור שורות שורות של חורים צפופים.
♦ לסדר בתבנית ולאפות בחום בינוני גבוה.

צילם:דודי כהן

◊ גרסה 2: המתכון של דודה רינה
מצרכים:
1 ק”ג קמח מנופה
2 חב’ אבקת אפייה
כפית גדושה מלח
1.25 כוס סוכר
2.5 כוסות מים

 אופן הכנה:
♦ לָשִׁים במיקסר עד לקבלת בצק אחיד
♦ להכניס את הבצק לשקית ניילון ל- 10 דקות
♦ לפרוס את הבצק לפרוסות בעובי של 1 ס”מ
♦ לפזר מעל קמח ולהדק בעדינות את הקמח לבצק
♦ לרדד כל פרוסה במכונה על מספר 1 פעמיים ולהניח על מגבת.
♦ להעביר את המכונה למספר 3 ולהעביר שוב כל חתיכת בצק 2-3 פעמים (תלוי בעובי)
♦ לחתוך עם גלגלת לגודל הרצוי
♦ ליצור את ה”עיניים” שברג’ייפה בעזרת גלגלת מיוחדת או עם מזלג
♦ לחממם תנור ולאפות בחום של 200-220 (תלוי בתנור) במדף האמצעי.

• סְפְנְז’

אמנם הספינז’ מופיע אצלנו תחת חג החנוכה בקטגוריה של מאכלי חגים אבל למעשה את הספנז’ נהגו לאכול באירועים שונים וגם בסתם יום של חול כשבא קצת להתכייף ולפנק.
ביום שלמחרת החתונה המתינו לכלה סיניות (מגשים) עמוסות בספנז’.
שלא כמו הסופגניות עם המרקם הבצקי הדחוס המרקם של הספנז’ אוורירי מאד אבל מסתבר שהאוויר הזה כולא בתוכו מטען של קלוריות גדול יותר מזה של הסופגניה – עפ”י הדיאטנית בתיה אלימלך 342 קל’ ביחידה אחת של ספנז’ לעומת 320  של הסופגניה. 
אבל כנגד הקלוריות המתווספות לגוף יש את הטעם ונדמה לי שרבים יסכימו כי במבחן של עלות הנמדדת במונחים של קלוריות לעומת תועלת הנמדדת במונחים של טעם, הספנז’ מנצח את הסופגנייה ללא עוררין.
יש בידינו את המתכון של דודה שמחה ומתכון שהגיע אלינו מאוג’דה.

◊ גרסה 1: המתכון של דודה שמחה
מצרכים:
1 שקית שמרית
מים (עד בצק דליל כ- 3 וחצי כוסות) 
כפית וחצי מלח
קילו קמח
שמן לטיגון עמוק
אופן הכנה:
מערבבים את כל החומרים בקערה גדולה. הערבוב נעשה באצבעות פתוחות שמרימות את הבצק מתחתית הקערה אל פני הבצק.
לכסות את הבצק ולהתפיח.
להרטיב ידיים ולערבב שוב (להוצאת האוויר).

ספנז’

להתפיח בפעם נוספת (עד הכפלת הנפח).
לחמם שמן עמוק חם מאוד.
להרטיב את הידיים, למרוח על הידיים בעדינות מעט מים, לקחת מקערת הבצק מעט ממש מקצה הקערה.
להכניס את שני האגודלים ליצור עגול ולהניח בשמן.
לסובב לאט לאט את הקערה וכל פעם לקחת כמות מספקת לספנז’ אחד.
להשתדל שלא “לשחק” בבצק, לא ללוש יותר מידי ולא לחשוש מזה שהבצק דליל ונוזלי.
כשהספנז’ מזהיב (רואים בצדדים) להפוך ולהוציא.
לפזר סוכר ולהגיש עם כוס תה מרוקאי

◊  גרסה 2: המתכון מאוג’דה
מצרכים:
1/2 ק”ג קמח חיטה דורום
1/2 ק”ג קמח חיטה רך
כפית אניס טחון
כף שומשום
כפית שמרים לאפיה
שקית אבקת אפיה
1/2 כפית מי מלח
שמן לטיגון

אופן הכנה
1. מנפים את שני הקמחים יוצרים גומה שבה שמים את האניס, השומשום, השמרים, אבקת האפיה, המלח ואת המים הדרושים לקבלת בצק מעט רך ודביק.
2. מקציפים ביד את הבצק הזה עד שהוא אלסטי וקל. לכסות אותו ולתת לו להתרומם במקום מוגן מזרמי אוויר.
3. מחממים את השמן משרים את היד במים קרים, לוקחים כופתא בין האגודל לאצבע, יוצרים חור במרכזה ומטגנים בשמן החם.
4. להספיג את הסופגניות על מגבות נייר ולהגיש אותן חמות.

כך היו נמכרים במרוקו

• מז’אוּז’

כמו הספנז שמסמל את חג החנוכה אבל אינו ייחודי רק לו כך גם המז’אוז’ שהפך לסמל לחג המימונה אבל אפשר היה לפגוש אותם בשעות הבוקר של אירועים חגיגיים ובסתם ימים של חול שבא קצת להתכייף ולפנק.
ברשימת המתכונים שלנו ישנו מתכון של סרדינים בשם מז’אווזין שפירושו משודכים או מזווגים וזהו גם המקור לשם מז’אוז’ שנובע מזה שהם באים משודכים בזוגות.
בארץ שומעים הרבה יותר על המופלטה שהיא המקבילה של המז’אוז’ שלנו בקרב עדות אחרות של יוצאי מרוקו ויוצאי צפון אפריקה.
גם המז’אוז’ וגם המופלטה הם מאפים עשויים בצק שאותו מכינים במהירות במוצאי חג הפסח. ההכנה נעשית ע”י מתיחת הבצק על מגש משומן באמצעות ידיים משומנות והנחתו על גבי מחבת מיוחדת.
המנהג היה שלפני שהאורחים מתחילים להגיע מתכנסים בני המשפחה סביב שולחן המימונה ואבי המשפחה מברך בזה אחר זה את האישה והילדים כשבתום הברכה הוא מגיש למי שאותו בירך מז’אוז’ מקופל מרוח בדבש. במרוקו נהגנו לנשק את ידי האב עם קבלת המז’אוז’ ובארץ מסתפקים בנשיקות בשני צידי הלחיים.
מיותר לציין שלצד המז’אוז’ תמיד יש את כוס התה.
בהיותי ילד קטן גיליתי שבעדה שלנו נהגו שלא לאכול לחם גם ביום של איסרו חג אלא להסתפק באכילת מז’אוז’ וכשביקשתי הסבר מדוע אי אפשר לאכול לחם גם כשחג הפסח כבר מאחורינו קיבלתי הסבר (ראה מצגת מימונה) שרק בחלוף השנים למדתי להעריך את גדולתם של אלה שהגו אותו והקפידו עליו.

מצרכים:
1 קילו קמח      
3.5 כוסות מים
2 כפיות מלח
אופן הכנה:
לערבב הכל במיקסר
לקָמֵח מגש
להניח לפחות ל 10 דקות
לקרוץ עיגולים (הבצק דביק) ולסדר במגש
להמיס חמאה
לשטח עיגול, על משטח משומן,למרוח בחמאה הרכה לקפל קיפול משולש – מלמטה אל האמצע מלמעלה אל האמצע, למרוח בין השכבות ומסביב ומצד ימין לאמצע ומצד שמאל לאמצע.
להחזיר אל המגש המקומח ולהניח
את השלב הבא להתחיל לפי הסדר (לתת מקסימום זמן מנוחה לכל מז’אוז מרוח)
לקחת אחד אחד, לפתוח בעזרת שתי הידיים, למתוח למרוח עוד חמאה ולשים במחבת, אחרי מספר רגעים להפוך ו…שוב למרוח.

• מצ’חומה
“אפשר לשתות תה בלי לאכול מצ’חומה, אבל אי אפשר לאכול מצ’חומה בלי לשתות תה”.

קשה להפריז בטעמו הייחודי של המאכל הזה שהוא ספק לחם סולת, ספק מאפה סולת. מרקם קשה ופריך שהתמוססות שלו בפה מותירה טעם של עוד ועוד.
יש יהודים שקראו למאפה בשם הערבי שלו ח’רשה, יש שקראו לו מְסְטֶראוּמָה, ויש שקראו לו מְתְלוֹע/  יש מי שקושרים את המאפה הזה לפורים, אבל כמדומני שאצלנו המצ’חומה אינה קשורה בחגים או באירועים כלשהם,… סתם יום של חול הוא המועד המתאים יותר להכנתה.
מצרכים:
1 ק”ג סולת
1.5 כוס שמן
1.5 כפיות מלח
2-2.5 כוסות מים
כף יד מלאה אניס
אופן הכנה:
לשטוף את האניס
לערבב בשתי ידיים את כל החומרים עד שהבצק יהיה רך
ללוש עד בצק אחיד
להניח את הבצק למנוחה חצי שעה (אם הבצק ספג את כל הנוזלים להוסיף מעט מים).
ליצור עיגולים גדולים מכל הבצק שני עיגולים
להניח בתנור 250 מעלות חם מאוד
כשמוציאים להניח להתקרר
אופן אכילה:
לפורר ולהוסיף דבש וחמאה (הכי טעים), או מלח

•  קרנטיטה -karantita

הקרנטיטה שהיא מאפה חומוס לא הייתה חלק מהתפריט הקולינרי המשפחתי והיא נכנסת לרשימת המתכונים אך ורק מסיבות של נוסטלגיה.
גב’ נחמדה ששוטטה באתר שלנו הגיעה לדף “רשמי המסע” שם היא נתקלה בסיפור של נעמה על הנוסטלגיה שאחזה באבא שלה דוד, כאשר תוך כדי סיור ב”דֶבְּדוּ” במסגרת מסע השורשים המשפחתי הם נתקלו בעגלה שמכרה לעוברים ושבים את הקרנטיטה.
“בלוטות הטעם של אבא לא חשו את הטעם הזה 50 שנה” ספרה נעמה..”כולנו אכלנו תמורת גרוש אחד”..
יצא לי לא פעם לשמוע מדוד על נפלאות הקרנטיטה שנהג לקנות מהרוכלים באוג’דה לפני העלייה לארץ, ואני יכול רק לדמיין את מה שמפגש פתאומי שכזה עם הקרנטיטה חולל לבלוטות הרגש והנוסטלגיה אחרי שהוא חלף דרך בלוטות הטעם והחך הרדומות. גם כאשר חזר מהטיול הוא המשיך וסיפר בהתרגשות רבה על הרוכל מדבדו עם הקרנטיטה.
“על הדרך” הוא הצליח להגשים משאלת לב רדומה וכדי שאפשר יהיה לסגור את המעגל לדוד, לגב’ הנחמדה ששוטטה באתר ופנתה באמצעות התיבה “צור קשר” כדי לבקש את המתכון ולאחרים שנושאים אתם מטענים וטעמים נוסטלגיים נגיש את המתכון לקרנטיטה שמסתבר שהיא קלה מאד להכנה וכוללת מרכיבים בודדים שגם הם בסיסיים.

קרנטיטה

מצרכים :
2 כוסות (220ml) של קמח חומוס
1 כוס חלב (אופציונאלי, אפשר להחליף אותה בכוס מים)
3 וחצי כוסות מים
2 ביצים
¼ כוסות שמן
כפית וחצי מלח (או לפי הטעם)
כפית כמון
פלפל שחור

אופן הכנה :
להקציף את הביצים עם החלב (או כוס מים למי שהשתמש במים במקום חלב), מלח, כמון, פלפל שחור ושמן.

ליצוק את תערובת בעדינות על קמח החומוס ולפורר היטב את הגושים.
ליצוק מעל את המים שנותרו, מתקבלת תערובת נוזלית מאוד.
משמנים מחבת בשמן זית ויוצקים מעל את התערובת.
מכניסים לתנור שחומם מראש בחום של 180 מעלות.
מבשלים במשך שעה עד שעה ורבע תלוי בתנור.
בתמונה משמאל: דוד בוחן את מנת הקרנטיטה של דבדו 2014 כאילו היה שופט ב”מאסטר שף” שצריך להחליט אם היא עוברת את מבחן ה”טעם של פעם”.

מרק שעועית                                      קוסקוס בשרי 

מרק חומוס                                       קוסקוס חלבי 

חומוס דתסחים

דג מבושל           סרדין מבושל              מז’ואז’ין

• מרק שעועית

במרוקו השעועית כיכבה בתפריט של ארוחות הערב. לסיר השעועית היו מוסיפים תפוחי אדמה קלופים, ביצים ועוף .
בזמן הארוחה תפוח האדמה והביצה הקשה היו נמעכים יחד למחית (שנקראה רְּפִיס) שתובלה במלח ופלפל שחור והורטבה ברוטב מתוך המרק שבו התבשלה. לאחר מכן הוגש המרק ולבסוף מנת העוף.
ליד השעועית הוגש בד”כ סלט פלפל ועגבניות קלויים או סלט ירוק.

◊ גרסה 1:
מצרכים:
1 ק”ג שעועית לבנה בינונית.
3/4 כוס שמן, פפריקה, כורכום, כמון, מלח
מעט קוסברה
אופן הכנה:
להשרות במים פושרים למשך כל הלילה, בבוקר מוציאים את המים ומנקים.
מרתיחים מים בסיר ולפני הרתיחה מוסיפים את השעועית ומכסים את הסיר.
אחרי מספר רתיחות מוציאים את המכסה.
מוציאים קצת מהקצף וממשיכים לבשל על אש קטנה. (חשוב להקפיד על הבישול על אש קטנה)
לאחר כמחצית זמן הבישול להוסיף את השמן והתבלינים.
אפשר להוסיף קציצות עוף
את מצב הבישול בודקים מידי פעם ע”י נגיסה קטנה של שעועית בודדת.
את הקוסברה מוסיפים לקראת הסוף.

מרק השעועית של דודה נונה

◊ גרסה 2:  המתכון האחרון של דודה נונה ז”ל
את המתכון הזה רשמתי מפיה של דודה נונה כשלושה חודשים טרם מותה. תחילה חששתי שמא בשל המצב שבו הייתה נתונה המתכון לוקה באי דיוקים אבל לאחר בדיקה עם דודה רינה תבדל”א הסתבר שאת מרק השעועית שלה היא מכינה כמעט באותו אופן.
פרט לתרגום של מספר מילים לא נגעתי ולא שיניתי דבר ממילותיה של דודה נונה. למזלנו יש בידינו גם תמונה של מרק השעועית שלה (עם קציצות) שרוזי בתה צילמה לפני מספר שנים לקראת הכנס המשפחתי.

המתכון:
חצי ק”ג שעועית
לנקות ולשטוף בקערה
חצי שעה השריה
לשפוך ולשים מים בסיר
כְלִיהָ תְגְ’לִי (תן לה לרתוח) חצי שעה במים
בְדָת תְטֵייב (כשהתחילה לרתוח) זִיד שְוּוָאי דְלְמָא ׁׁ(תוסיף קצת מים)
חצי כוס שמן
פפריקה כף מלאה
כורכום פחות מחצי כף
מלח או מרק עוף
שלושה שיני שום
כוסברה לקצוץ ולשים לקראת הסוף
בערך שעה וחצי על אש נמוכה (אחרי שזה רתח)
לקראת הסוף להגביה קצת את האש לכמה דקות (להסמכה)

והסלט שתמיד ליווה אותו

• מרק חומוס

כמה מילים על מרק החומוס:
שני סוגי מרקים עם תהליך הכנה שונה במקצת, הראשון הוא מָרַקִי יותר
שמקובל היה לאכול אותו בעיקר בארוחות ערב של שבת ולכן נקרא לו חומוס לשבת ואת המרק השני שנקרא חמס דתסחים אכלו בשמחות (בריתות, לידת בת) ובארץ סבתא זהרה נהגה להכין אותו באזכרות לסבא יוסף ואחריה המשיכו עם המסורת רחל של יצחק ודודה רינה
מתקבל עם מרקם סמיך וגרגרים רכים מאד.
ההכנה של החמס דתסחים שמתקבל עם מרקם סמיך וגרגרים רכים, מסובכת יותר ממרק החומוס הרגיל אבל הטעם המשובח בהחלט מפצה על קשיי ההכנה.   

• חומוס לשבת

מצרכים:
חומוס סודה לשתייה ( ביחס של 1 כף סודה ל-1 ק”ג חומוס בערך) שן אחת או שתיים של שום שמן, פפריקה, כורכום, מלח
אופן הכנה :
משרים למשך הלילה את החומוס עם הסודה לשתייה בבוקר מחממים את החומוס עם המים של ההשריה (לא להביא לידי רתיחה אלא חימום בלבד). מערבבים שוטפים ומחליפים את המים. מרתיחים ותוך כדי מוציאים עם כף את הקצף שצף למעלה. אחרי שרתח מוסיפים את השמן התבלינים והשום. אם רוצים חומוס עם בשר או עוף מכניסים אותם לסיר אחרי הוצאת הקצף. (מלח לקראת הסוף)

• חומוס דתסחים

◊ גרסה 1: המתכון של דודה שמחה
השריה ושטיפה כמו קודם. שמים בסיר מים פושרים (מים שהתחממו מעט), תבלינים ושמן כמו קודם, הכמות של המים קטנה יותר והכמות של השמן גדולה יותר מחומוס לשבת.
מבשלים הרבה זמן על אש קטנה. אם מוסיפים מים להקפיד שהמים יהיו רותחים.

◊ גרסה 2: המתכון של דודה רינה
מצרכים:
1 ק”ג חומוס (הגרגרים הלבנים הגדולים אותם אפשר למצוא בתפזורת או בחבילה הירוקה של שופרסל)     
2 כפות סודה לשתייה   
1/2  כוס שמן קנולה
2 כפות מרק עוף
1 כף גדושה פפריקה
1 כפית כורכום
3-4 שיני שום פרוס
אופן הכנה:
• משרים ללילה שלם את החומוס עם הסודה לשתייה
• שופכים את המים ושוטפים היטב את החומוס
• לאחר השטיפה מכסים את החומוס במים כך שפני המים יהיו 2-3 ס”מ מעל החומוס
• מביאים לרתיחה (בלי מכסה) ומבשלים לפחות לחצי שעה תוך כדי שמוציאים את הקצף של הסודה לשתייה שמצטבר על פני המים.
• לאחר שכל הקצף נגמר מכסים את הסיר (תוך כדי השארת פתח קטן בין המכסה לסיר) ומנמיכים את האש
• אחרי כחצי שעה בודקים אם החומוס מתחיל להתרכך ואז מוציאים מחצית מכמות המים שנותרה בסיר  ומוסיפים מים מהברז כך שיגיעו עד לגובה פני החומוס
• מוסיפים את השמן, מרק העוף, הפפריקה, הכורכום ואת שיני השום הפרוסות ומבשלים כרבע שעה על אש גבוהה.
• בודקים אם החומוס רך, אם לא רך מוסיפים קצת מים ומבשלים עוד קצת מנמיכים את האש ומבשלים עד שהרוטב מתאדה.

• מאכלי דגים

הדג המבושל היה (ובבתים רבים עודנו) מרכיב קבוע בכל ארוחה של ליל שבת.
לפני העידן של נסיכת הנילוס הדגים העיקריים שכיכבו בסיר השבת היו הקרפיון והבּוּרִי.
את הדג היו מגישים כשבצידו תערובת העגבניות הפלפל היבש והשום שבפני עצמה הייתה מעדן.
במשפחות שלנו הדג לא טבל ברוטב (אפשר לראות את זה בדג המוכן שבתמונה) והוא היה עובר צריבה בתנור האפייה לאחר הבישול.
משום מה רבים מייחסים את החָרָיְימִה (שהוא דג טריפוליטאי) למטבח המרוקאי ולא היא. 

• דג מבושל

מצרכים:
בורי/ נסיכה
עגבניות, גמבה, שום, פלפל אדום יבש ורגיל , שמן, מלח

אופן הכנה:
לשטוף היטב להמליח ולשטוף מחדש את הדגים לבשל מעט בסיר שטוח את כל המצרכים פרט לדגים
להניח את הדגים הרחוצים מעל, להפוך כדי שהטעמים יעברו לשני הצדדים
לבשל בסיר מכוסה.
אחרי שהרוטב מתמעט והדג מתייצב להחליש הלהבה ולכסות.
אם במקרה התחתית נשרפת, אפשר לכסות את הסיר ולכבות את הלהבה – גורם לאידוי והזעה ומרכך את התחתית.
לפזר פטרוזיליה קצוצה
לאפות בתנור

• סרדינים

ניקוי הסרדינים:
שמים את הסרדינים במים ועם סכין מוציאים קשקשים, תופסים מהראש ומושכים החוצה(לאורך) את הלכלוכים. בתבשיל סרדינים לא מוציאים את הקוצים של הסרדין . בטיגון מז’ווז’ין חשוב להוציא גם את הקוצים.

◊ מז’וואז’ין

ראה הוראות ניקוי למעלה
מילוי:
הרבה קוסברה קצוצה דק מאד .
בקערה : שום , הרבה פפריקה , כורכום , מלח (קצת) ושמן .
הכנה:
שמים מהמילוי על פילה אחד של סרדין ומכסים בפילה אחר.
אפשרות 1: בישול
בסיר (רצוי סיר רחב) שמים פפריקה, שום, קוסברה, עגבנייה, ופלפל חריף.
מבשלים קצת מניחים בזהירות את המז’ווז’ין בסיר ומבשלים .
אפשרות 2 : טיגון
טובלים את המז’ווז’ין בקמח ומטגנים בשמן חם

◊ תבשיל סרדינים

הכמויות ל -1 ק”ג סרדינים
שמים מים בסיר בערך שתי כוסות.
בערך 1/2 כוס שמן
מלח, פפריקה
שום – (רצוי השום הירוק בעונה שלו)
מבשלים כ-20 דקות בערך
מוסיפים ביצה אחת או שתיים מערבבים קלות.
אחרי זמן מה הסרדינים מוכנים.

• קציצות דגים

מצרכים:
קילו אחד מכל סוג שיבחר, לטחון ואו לפורר בכל דרך מקובלת. שמים בקערה מלח, פלפל, כורכום, פפריקה, מספר שיני שום קצוצים (כל המוסיף הרי זה משובח), צרור יפה של כוסברה קצוצה, תפו’א מגורד בפומפייה, חופן יפה של פרורי לחם מסוג משובחים, מעט כמון, להוסיף כמה טיפות מים ומעט שמן.
הכנה:
הכנה וגלגול הקציצות
לערבב את כל החומרים היטב , להכניס את הדג הטחון ושוב לערבב.
יוצרים קציצות שטוחות ו/או עגולות (לקבלת צורה מושלמת של הקציצה מרטיבים קודם את הידיים במעט מים או שמן)
הכנת הרוטב
להוסיף לסיר על גבי האש שמן, פפריקה, לרסק עגבניה או לחתוך חתיכות קטנות, כורכום, קורט מלח, פלפל אדום יבש, אפשרי גמבה או פלפל ירוק מתוק או חריף לאוהבים, להרתיח את כל הכבודה עם כמחצית כוס מים עד כוס (הקציצות תספוגנה את הרוטב) לפזר כוסברה קצוצה.
להביא לבעבוע וזה הזמן להכניס אט אט את הקציצות הנפלאות, להביא שוב לבעבוע ולהנמיך את האש, מידי פעם יש להטות הסיר וליצוק הרוטב עם כף על הקציצות (את הסיר יש לסגור אחרי שמנמיכים האש)
זמן בישול כמחצית השעה

• קוּסְקוּס

• קוסקוס בשרי
 המרק:

• עוף או בשר, (לא משנה איזה חלק בבשר, לפי בחירה)
• דלעת, קישואים בצל (כרוב) אפשר גם בטטה, כרפס – לרחוץ ולחתוך לקוביות גדולות
• כוסברה
• לתיבול שמן ומלח.
• בגירסה של אוג’דה הכניסו חומוס למרק(להשרות את החומוס במים פושרים עם סודה לשתיה כפית סודה לשתיה לכל שתי כוסות מים למשך לילה שלם).
• מבשלים את הבשר החתוך לקוביות גדולות בסיר חם עם מעט שמן
• החומוס – לרחוץ היטב ולהוסיף לסיר הבשר לפני הירקות.
• הירקות (חוץ מהכרוב)בחצי השעה האחרונה של הבישול המרק להוסיף את הכרוב כדי לא להשחיר את המרק.

תיבול: את הכוסבורה קשורה או במסננת סגורה להוסיף ממש בסוף הבישול. להוסיף מלח
הקוסקוס:

בסיר קוסקוס (סיר אידוי)

להרתיח מים בסיר התחתון,
לשים את גרגרי הקוסקוס  בקערה. (קוסקוס מוכן משקית)
להוסיף מים רותחים ותוך כדי ערבוב לפורר עם מזלג את הגושים שנוצרים.
להעביר את הקוסקוס לסיר העליון תוך כדי שמפוררים אותו בין האצבעות או בין כפות הידיים.
לבשל על להבה חזקה עד שעולים אדים מכל הקוסקוס (לא רק מהצדדים) בסיר העליון והקוסקוס התאחד.
לקחת את הסיר עם הקוסקוס, להעביר לקערה עמוקה לפורר עם מזלג או בידיים. אחר כך, להחזיק ביד אחת כוס מים וביד השניה לערבב.
להוסיף מים לפי הצורך עד שמרגישים שכל הקוסקוס התאחד. ואין גושים לחים וגושים יבשים.
לקרר את הקוסקוס.
לערבב  מעט בידיים להרים את החלק התחתון למעלה.
להחזיר שוב לסיר העליון ולבשל שוב עד שאדים עולים מכל הסיר.להעביר שוב לקערה הגדולה, למזוג עליו מרק.
לסדר את הירקות מעל ומסביב או בנפרד.

• קוסקוס חלבי

את הקוסקוס החלבי נהגו להכין כשהייתה סיבה למסיבה, או סתם בימי חול כשבא קצת להתפנק על מאכל לא שגרתי,
בשולחן המימונה של משפחות הכהן סקלי הקוסקוס החלבי לא היה חלק ממאכלים המסורתיים אבל בשנה שבה מימון ז”ל נפטר סבתא זהרה העדיפה להחליף את המז’אוז’ המסורתי בקוסקוס חלבי.
כמעט ארבעים שנה אחרי אותה המימונה, כל מי שטעם את הקוסקוס החלבי ההוא של סבתא ממשיך להעיד עליו שזה לא היה עוד “טעם של פעם” אלא “טעם של פעם בחיים”. זה היה קוסקוס חלבי עם פולים ירוקים שטעמם השתלב עם טעם הקוסקוס בצורה מושלמת.
ומהמימונה של סבתא זהרה למימונה של דוד ונורית שכבר הפכה למסורת רבת שנים וזכתה כבר לאיזכורים מספר באתר שלנו, הפעם אנחנו שבים אליה בשל המקום המכובד שתופס בה הקוסקוס החלבי.
שלא כמו כל הדליקטסים העטורים בשלל גוונים וטעמים שמידי שנה נאלצים להצטופף ביניהם על מנת לפנות מקום בשולחן, זוכה הקוסקוס החלבי למקום של כבוד השמור לו במושב מחומם ביציע השולחן משם הוא משקיף על השולחן כולו.
יש מי שיפסח על ריבה או על מעדן זה או אחר אבל כמעט שאין מי שיפסח על הקוסקוס. על הפופולריות של הקוסקוס של נורית תעיד הקערה העמוקה שעל אף מימדיה הגדולים צריך למלא אותה שוב ושוב.
ולמתכון של נורית: 

מצרכים:
1 ק”ג קוסקוס
5 כוסות מים מהבריטה
מלח
3/4 – 1/2 כוס שמן
1 בצל שלם
כ- 250 גרם חמאה
1 כוס חלב
סיר להכנת קוסקוס

מושב מחומם ביציע (מתוך המימונה של דוד ונורית)

אופן הכנה:
• שמים את הקוסקוס, המים, השמן וכפית אחת של מלח בקערה מערבבים היטב ומשאירים למנוחה מעת לעת מערבבים ומפוררים כדי שהטעמים ייספגו ובעיקר למנוע היווצרות גושים.
• בסיר של הקוסקוס – לשים מים עד מחצית הסיר, מוסיפים את הבצל, כ- 50 גרם חמאה, וכפית מלח ומרתיחים.
כשהסיר מתחיל להעלות אדים
1. מוסיפים כוס אחת חלב
2. מכניסים את תערובת הקוסקוס למסננת של סיר הקוסקוס ומוסיפים לה בערך 4 מצקות מהמרק שבסיר.
3. לערבב ולפורר כדי למנוע גושים
4. מורידים את הקוסקוס לקערה ומערבבים במזלג ומחזירים לסיר.
5. חוזרים על התהליך משלב 2 עד 4. (אפשר גם שלוש פעמים)
6. כאשר מורידים את הקוסקוס בפעם השנייה נותנים לו לנוח 2- 3 דקות ומוסיפים לו שוב נוזלים לפי הצורך, מלח לפי הטעם ו- 200 גרם חמאה.
7. לערבב היטב כדי למנוע היווצרות גושים.

* בהמשך למתכון של מרק החומוס  מופיע גם מתכון לחומוס דתסחים שנהוג היה להגיש באירועים שונים.

לפני המתכונים קצת על שולחן השבת

התפריט של ארוחות ערב שבת היה כמעט ללא שינוי, השלדה והמעקודה שהוגשו אמנם גם בימי חג, הפכו עם הזמן לסמל הקולינרי  של השבת.
לצד השלדה שמקומה בשולחן השבת היה קבוע, אפשר היה לפגוש סלטים כמו סלט ירקות, סלט כרפס, סלק אדום (בָּרְבָּר), גזר מרוקאי. עפ”י רוב הסלטים לא הוגשו כמנה בפני עצמה אלא “ליוו” את הארוחה לכל אורכה.
המנה הראשונה היתה דג (בימים ההם זה היה עפ”י רוב קרפיון) ולצידו המעקודה או המְעֵקְדָה (מעקודה אישית עשויה בצורת לביבה).
המנה העיקרית הייתה מרק חומוס (שהוגש כמעט אך ורק בערב שבת) שבו התבשלה מנת הבשר (עוף או קציצות בשר).
הקינוח של סעודות השבת היה ארטישוק, אבטיח או פירות העונה.
ואם כבר מדברים על קינוח נספר שלסלט החסה היה מעמד של מנת קינוח ונהגו להגיש אותו אחרי ארוחת החמין ולא כחלק מהסלטים. אני זוכר שמעת לעת תהיתי מה לחסה ולקינוח וביני לבין עצמי חשבתי שזה כנראה בגלל שיש בה בחסה משהו מרענן.
והנה שנים רבות אחרי, אנחנו מגלים שחסה מכילה כמות עצומה של כלורופיל, עשירה בסיבים ותאית ובמילים אחרות כל מה שנדרש כדי לעכל ארוחה “כבדה” כמו החמין. איך הם הגיעו לתובנה הזאת ? אין לי תשובה ואפילו לא השערה.

• מָעְקוּדָה

צילם: דודי כהן

צילום: דודי כהן

מצרכים:
10 ביצים
9 תפו”א
1 כפית כורכום
1/2 כפית פלפל שחור
1.5 כפיות מלח
מעט כוסברה קצוצה
סיר 4.5 ליטר (מס’ 24)
אופן הכנה:
• מקלפים את תפוחי האדמה חותכים לקוביות ומבשלים עד שהם נעשים רכים.
• מעבירים למסננת להגרת כל הנוזלים.
• מעבירים לקערה ומרסקים עד שהמרקם נעשה חלק.
• מפרידים בין החלמון לחלבון של הביצים.
• מוסיפים למחית תפוחי האדמה את החלמונים שהופרדו ואת החלבונים מקציפים.
• מתבלים את תפוחי האדמה עם כורכום, פלפל שחור, מלח ומערבבים היטב.
• מוסיפים את הקצף תוך כדי ערבוב עדין.
• שמים בסיר נייר אפייה ומעט שמן ומחממים קצת
• יוצקים את כל העיסה, מנמיכים את האש ומכסים את הסיר.
• אחרי כ- 40 דקות בערך הופכים ל- 30-40 דקות נוספות.

• מְעֵקְדָת (מעין מעקודה אישית)

מצרכים:
3 תפו”א מבושלים (ראה מתכון מעקודה)
4 ביצים
1/2 כפית כורכום
1/4 כפית פלפל שחור
כפית מלח
מעט כוסברה קצוצה

אופן הכנה:
ההבדל בין המתכון של המעקודה לזה של המעקדת הוא ביחס שבין כמות הביצים לכמות תפוחי האדמה שבעיסה.
להכנת העיסה ראה את המתכון של המעקודה שמעל מתכון זה.
• לאחר הכנת העיסה לחמם מעט שמן בסיר או במחבת ובעזרת כף לקחת מהעיסה ולטגן.
הערה: לפי דודה שמחה יש לטגן במעט שמן, לכסות את המחבת, להחליש את הלהבה ולאחר זמן מה להפוך את הלביבה ולהשאיר את המחבת ללא כיסוי. אחרי ההוצאה מהמחבת להניח על נייר סופג.

• חָמִין

החמין הוא כנראה התבשיל המוביל במספר האופנים בהן הוא מופיע.
כל עדה והחמין שלה, ובתוך העדה כל קהילה והווריאציה שלה ואם לא דאי בזה גם במשפחות של אותה הקהילה כל משפחה והנגיעות שלה.
למן הצ’ולנט האשכנזי ועד לסְכֵינָה המרוקאית אפשר בהחלט לדבר על “חמישים טעמים של חמין”.
המתכון שלנו הוא זה של החמין של דודה שמחה אשר שנים ארוכות זכיתי ליהנות מריחו המשכר ומטעמו הנפלא.
מצרכים: (הכמויות לפי כמות הסועדים)
תפוחי אדמה קלופים
ביצים שטופות
חומוס
בשר גידים או רגל
בשר לחמין
בשר טחון לקציצות בשר
אורז
ראש שום
3/4 כוס שמן
פפריקה, מלח וקצת פטרוזיליה קצוצה
אופן הכנה:
1. הקציצות
• מוסיפים לבשר הטחון, קצת פטרוזיליה קצוצה, פפריקה, שמן, מלח ומעסים. מוסיפים מים רק במידה הנדרשת לעיסה לא סמיכה מידי.
• יוצרים כדורי הבשר (בגודל של כדור טניס)
2. האורז
• בשקית קוקי שמים אורז שטוף ומוסיפים מים (לכסות),שמן ומלח
3. החומוס
• משרים ללילה שלם את החומוס במים. במידה שרוצים שהחומוס של החמין יהיה רך משרים עם כפית אחת גדושה של סודה לשתייה.
4. והחמין
• שוטפים את החומוס המושרה ושמים בשכבה התחתונה
• מעל החומוס שמים לפי הסדר את תפוחי האדמה, ביצים רגל או גידים, ראש שום, בשר וקציצות ומניחים את שקית הקוקי עם האורז.
• מוסיפים את השמן ומכסים את החמין במים
• מוסיפים מלח ומתבלים בפפריקה
• שמים על האש לרתיחה
• מעבירים לפלטה ומכסים את הסיר בשמיכה
בשבת שירה אפשר במקום האורז לשים שקית קוקי עם ה”אשרשם” (ראה מתכון)

• ארטישוק

• שוטפים את הארטישוקים (לוודא שהם טריים) וחותכים את הגבעולים.
• מקלפים קצת את הגבעולים
• מכניסים לסיר וממלאים מים
• מוסיפים מלח גס ומיץ מלימון או שניים (מוסיף אמנם לטעם אבל בעיקר כדי למנוע השחרה)

• מרתיחים ובודקים ע”י טעימה של עלה מתי לסיים

• סלטים

◊ שְלָדָה
◊ סלט תפוזים
◊ סלט כרפס

• מיוחדים (גוּרְמֶה)

◊ טחול ממולא
◊ מז’ואז’ין  
◊ סלט תפוזים
◊ תְרְפַס (Terfesse)

•  סלטים
• שְלָדָה

כמה מילים על הסלט המיוחד הזה:
* שלדה בשפה המרוקאית זה סלט ובעדה שלנו השם של הסלט הזה במקור היה “שלדה טייבה” שפירושו סלט מבושל, אלא שהסלט הזה היה כל כך שגור בפיהם של יהודי העדה שהם חתכו את המילה מבושל וקראו לו בקיצור “שלדה”.
* יהודי מרוקו האחרים העדיפו לחתוך מהשם המלא של הסלט דווקא את המילה סלט ולקרוא לו בקיצור “מבושל” וכך במקום “שלדה מטבוחה” הם קוראים לו בשפתם הקצת שונה משלנו “מטבוחה”.
* ה”שלדה” שלנו שונה גם בטעם וגם במרקם מה”מטבוחה”.
* ה”שלדה” כיכבה בשולחנות השבת והחגים
* אולמות אירועים נוהגים לכלול בתפריט הסלטים סלט שהם קוראים לו מטבוחה שאין לו שום קשר לא ל”שלדה” ולא ל”מטבוחה” של יהודי מרוקו.

הפלפל הקלוי

העגבנייה המקולפת

והשלדה המוכנה

לפני המתכון נציין שהטעם המיוחד של ה”שלדה” הוא תוצאה של תהליך בישול איטי וקפדני שבו כמות גדולה יחסית של מצרכים בסיסיים (פלפל ועגבנייה) הופכת לכמות קטנה יחסית של “שלדה”. האיכות של הטעם באה על חשבון הכמות שנעלמה.
המתכון:
כדאי להשתמש בסיר איכותי כדי שהעגבניות לא ידבקו לסיר.
כמות גדולה של עגבניות. (יש הטוענים שעגבניות תמר שלהן פחות מיץ מתאימות יותר)
לקלוף את העגבניות ולחצות אותן לרוחב.
לסחוט כל חצי עגבנייה.
לשים בסיר שמן בנדיבות (כך במקור) ולחמם.
להוסיף את העגבניות ומספר שיני שום.
להחליש את הלהבה.
להכין פלפל צלוי מקולף וחתוך מסונן מנוזלים ולהוסיף לתבשיל אחרי שהצטמצם לחצי.
לשלב פלפלים חריפים בהתאם לרמת החריפות הרצויה.
לבחוש בתדירות גבוהה.
להחליש את הלהבה לנמוכה ביותר ולהמשיך בבישול ארוך זמן. 
תיבול – מלח. (יש מי שמוסיפים פפריקה אך המהדרין יעדיפו בלי)

• סלט תפוזים 

בימים שלפני עידן מאכלי הגּוּרְמֵה מפגש עם מתכון שבו תפוזים, פפריקה וזיתים שחורים מככבים יחד ברשימת המרכיבים לסלט היה בוודאי גורם לרבים להרים גָבָּה.
מה לתפוזים ופפריקה ומה לתפוזים ובצל וזיתים, תוהים עד היום רבים מאלה ששומעים על הסלט הזה שהיה נפוץ בקהילה של יהודי דבדו (ואולי גם בקהילות יהודים אחרות במרוקו).
אז לפני המתכון ואופן ההכנה הנה כמה מילים (או נכון יותר השערות) על מקורו של הסלט.
המטבח של ימינו מוצף במגוון עשיר מאד של סלטים וגם אם כמה מהם יחסרו בגלל מחסור זמני של מרכיביהם יש דאי והותר סלטים להציע במקומם.
לא כך היה בימים שבהם נולד הרעיון לסלט המיוחד הזה. מגוון הסלטים אז היה מצומצם יחסית ואת העגבנייה שהייתה מרכיב עיקרי בכמה מן הסלטים היותר נפוצים אפשר היה לצרוך רק בעונה שלה כפי שהיה בעידן שלפני החממות ובתי הקירור שדואגים לאספקה סדירה כל ימות השנה.
וכמו בבדיחה על המרוקאי שכשהציגו לו תמונה של שולחן עם שלוש רגליים ושאלו אותו “מה חסר בשולחן” השיב בלי היסוס.. “סלטים”, חסרונה של העגבנייה הורגש היטב בשולחן הסלטים המרוקאי.
“המחסור הוא אבי ההמצאה” מלמד אותנו הפתגם והמחסור בעגבנייה הוא זה שכנראה הביא למציאת תחליף מתאים וכך התפוז תופס את מקומה של העגבנייה בסלט כרפס וסלטים אחרים שהיו נפוצים בשעתם וכך גם נולד כנראה הרעיון לסלט החדש והמקורי שלנו שבו התפוז כבר איננו במעמד של ממלא מקום אלא מרכיב העומד בפני עצמו.
שולחן האוכל המרוקאי זוכה לחיזוק משמעותי עם סלט אסתטי וטעים שמפגיש טעמים וצבעים שאינם שגרתיים…. מישהו אמר גּוּרְמֵה ?

מצרכים:
* 2 תפוזים מקולפים (רצוי לקלף גם את המעטה הלבן)
* חופן זיתים שחורים מהזן של המקומטים (רצוי מהסוג היבש ולא הלח)
* בצל ירוק
* פפריקה
* שמן זית
* מלח
הכנה:
לחתוך את התפוזים והבצל הירוק (ראה תמונה), לגלען ולקצוץ את הזיתים (כל זית לארבע חתיכות) ולהוסיף את התבלינים והשמן.

התכנסות, דברי פתיחה ותצוגה
תצוגה נוסטלגית
דברי פתיחה
דברים לזכרו של סבא יוסף
הרצאות ואתנחתות
סיפורים ואנקדוטות (תמונות)
תמונות מהקהל
היום שאחרי – תגובות מבאי הכנס

הזמנה לכנס

התכנסות, דברי פתיחה ותצוגה

◊ קבלת הפנים

כניסה לקבלת הפנים

◊ תצוגה נוסטלגית

ועוד כמה תמונות מהתצוגה

דברי פתיחה

דברי פתיחה אברהם – וידיאו

דברי פתיחה (אברהם) – תמליל

בדיוק בעוד שבוע מהיום ב-א’ באייר ימלאו חמישים שנה למותו של אבינו וסבינו יוסף הכהן ז”ל.  כאשר הגינו לראשונה את הרעיון לכנס המשפחתי לציון חמישים שנה למותו לא ידענו להגדיר איזה סוג של אירוע אנחנו רוצים. היה איזשהו אילוץ שבגללו קבענו את מועד הכנס שבוע ימים קודם למועד האזכרה השנתי והיו מי שתהו בצדק “למה לא במועד האזכרה השנתי ? “קשה לי לשחזר למה בדיוק היה חשוב לי שלא לקשור את האירוע עם מועד האזכרה . תוך כדי שיחה עם טובה היא אמרה  “זה כמו הילולה” וכששמעתי את המילה הילולה הבנתי בבת אחת איזה סוג של אירוע אני רוצה.
בארץ ההילולה כמו גם המימונה נחגגים לצערנו בהמוניות שאין לה שום קשר למקור.
בזיכרונות הילדות שאני נושא אתי, ההילולה שחגגו לזכרם של צדיקים זכורה כאירוע שמשלב שמחה והדרת כבוד וזה בדיוק מה שאנחנו מחפשים.
לא איזושהי אזכרה מורחבת, אלא אירוע עם צביון חגיגי, ועם הדר וכבוד כראוי לו לאיש הצדיק הזה שזכינו שיהיה אבי משפחתנו.
מיד ביטלתי אולמות אחרים שאיתם סגרנו או כמעט סגרנו ושמתי פעמי לעבר המקום הכי מכובד בסביבה וכשהגעתי לכאן קיבל את פני מנהל האירועים של המקום דניאל כהן שאחרי כמה דקות שיחה הוא כבר הודיע לי שהוא מזמין את עצמו לאירוע.
יושב אתנו כאן כבוד הרב רפאל מרציאנו, אדם יקר מאין כמוהו ומי שראוי היה לקבל מטעם יהדות יוצאי מרוקו פרס מפעל חיים, על פועלו לשימור ותיעוד השושלת והמורשת של יהודי דבדו בדגש על הכהנים לבית  סקלי.
אני מודה לו על כך שהואיל לכבד אותנו בנוכחותו.
אני רוצה לברך את בני הדודים שחלקם הגדול הגיעו מהצפון כדי לחלוק כבוד לדודם וכאן הייתי אמור להוסיף תודה לילדים של דוד משה שמאד רצו להגיע ונבצר מהם לצערנו עקב האירוע הקשה שפקד את האחות קמי, והנה במקום זה אני צריך להודות בתודה מיוחדת לילדים של דוד משה שהגיעו למרות האירוע הקשה שפקד ממש בימים אלה את אחותם.
בשם כולנו תודה מיוחדת לדניאל כהן שזה עתה הזכרתי על מאור הפנים והטיפול המיוחד שזכינו לו ממנו.
ואני רוצה לברך בני השושלת של משפחת הכהן סקלי לדורותיהם שהתקבצו כאן יחדיו כדי לזכור ולחלוק כבוד לאבי המשפחה יוסף הכהן סקלי ז”ל לרגל יובל שנים לפטירתו.
שני חלקים בערב הזה: החלק הראשון הוא לזכרו של סבא והחלק השני הוא לכבודו.
בחלק השני שהוא לכבודם של סבא וסבתא חשבנו שהדרך הראויה לעשות את זה תהיה ע”י כך שנביא בפני הצאצאים  את סיפורה של שושלת הכהן סקלי, וננסה ליצור איזושהי תשתית לשימור המורשת המשפחתית בתקווה שאולי אולי נצליח רגע לפני שיהיה מאוחר מידי, למנוע את הינתקות החוליות של השושלת.
ככל שהעמקתי בהכנות של התכנים לקראת ערב זה כך הלכה והתחזקה אצלי ההבנה ששושלת סקלי שידעה לשרוד אלפי שנות משברים עלולה דווקא בימים אלה שאחרי שיבת ציון שבהם הגיעה אל המנוחה והנחלה למצוא את עצמה במצב שבו רציפות הדורות נקטעת.
במשפט ההיסטוריה הדורות של ימינו הם אלה שיצטרכו לתת את הדין על כך.
התלבטנו הרבה איך לחלק את הזמן הקצר כל כך שעומד לרשותנו בין כמויות המידע והתכנים שצברנו ולבסוף החלטנו שהנוסחה המיטבית תהיה דפדוף מהיר מאד בדפי ההיסטוריה הרחוקה יותר במטרה לייצר גירויים לפנות לאתר מורשת סקלי שאנחנו מקווים להקים בעתיד.
לאירועים וציוני דרך שהם קרובים יותר ניתן סקירה מפורטת יותר. בכל ההרצאות שבהמשך יש מסר אחד שחוזר על עצמו, “מי שמעוניין יוכל למצוא חומר מפורט באתר  שיוקם”.
נקודה נוספת שאני רוצה לציין: המרצים שיעבירו את ההרצאות, אינם אנשי אקדמיה, אין להם ניסיון בעמידה מול קהל גדול והם אינם מומחים גדולים בהיסטוריה, אבל הם משלנו וזה מה שעושה אותם עדיפים על פני כל מרצה מומחה מן החוץ.
אני רוצה ברשותכם להתחיל בדברים לזכרו של סבא יוסף אבל מי שזכה להכיר אותם בחייהם יודע כי סבא יוסף וסבתא זהרה היו כמקשה אחת ולכן פה ושם אנחנו נדלג מסבא לסבתא  וכל מה שנאמר ונעשה הוא לזכרם ולכבודם של שני האנשים היקרים והמופלאים האלה.

לזכרו של סבא יוסף

תמליל הדברים לזכרו מפיו של אברהם. אם התצוגה אינה זמינה רענן את הדף או פתח את הדף בלשונית אחרת
לצפייה ביוטיוב לחץ כאן

דויד הבן מספר סיפור קטן על “מוסר השכל ואנושיות” 
רגעים אחרונים עם אבא – טובה מספרת  לצפייה ביוטיוב לחץ כאן

הרצאות ואתנחתות

♣ מירושלים של העת העתיקה ועד לדבדו שבמרוקו  ההרצאה של טובה ומאיר 

טובה ומאיר

♣ פרעות ופוגרומים ביהודי מרוקו  ההרצאה של אורלי

♣ SKALI.NET   ההרצאה של רוזי

♣ מירושלים לירושלים  ההרצאה של דויד

אתנחתא מוסיקלית
♣ השיר  “יאׂ מאמא” דיקלה שרה

אתנחתא קומית 
♣ מערכון דבדו 2014 – אריאל ושלומית

אתנחתא קומית

סיפורים ואנקדוטות

בארוחת הערב שלאחר ההרצאות הגיע תורם של מספרי הסיפורים והאנקדוטות.

ותמונות מהקהל

היום שאחרי – תגובות מבאי הכנס

אחרי הכנס מגיע שלב הסיכומים ולצורך זה פשפשנו קצת בתגובות שהתקבלו מהמשתתפים לאחר הכנס. לא הצלחנו להגיע לכל התגובות שנכתבו בשעתו אבל דאי היה לנו באלה שעדיין נשמרו במאגר המיילים כדי להבין שאם איננו רוצים להיות בבחינת “המוסיף גורע” עלינו להסתפק בהצגת התגובות כפי שהן.
נפתח בתגובה שנכתבה במענה למייל של רחלי שבו היא שיתפה אותנו בחלום שחלמה על סבתא זהרה מיד לאחר הכנס ובהמשך נביא תגובות שונות שמצאנו בתיבת המייל.

המייל של רחלי

הלילה חלמתי את ננה זהרה בבית שבמקור חיים שנשאר כמו שהוא היה, אבל הנוף שנשקף מחלון המטבח שונה לגמרי מזה שהכרנו עקב הפיתוח המואץ.
סבתא החליטה לנסוע עם טובה  לארה”ב למספר חודשים.
טובה אמרה שסבתא אוהבת שמש, וסבתא נראתה טוב ובבריאות טובה.
מאוד שמחתי לגלות בבוקר שחלמתי עליה.

התגובה לרחלי (למעשה התגובה לכולם)

 כמנהג מפרשי החלומות במרוקו נפתח ונאמר לרחלי “חלום טוב חלום שלום”. חלום כל כך ברור וישיר לא זקוק לפרשנויות, אוסיף רק שממש בזמן שחלמת שסבתא החליטה לנסוע לארה”ב, טובה הייתה במטוס בדרכה לשם ואני לא אתפלא אם סבתא השיגה כרטיס ב”דקה ה-90″.
ומהחלום של רחלי לחלומות של אלה שנטלו חלק בארגון הכנס המשפחתי לרגל יובל שנים לפטירתו של סבא יוסף ז”ל.
גם בחלומות הוורודים ביותר לא יכולנו לצפות למבול כזה של תגובות נרגשות ומרגשות עד כלות.  מי בטלפון, מי במייל ומי ב- sms, כל אחד במילותיו מתאר חוויה חד פעמית ומיוחדת במינה.
להלן לקט ציטוטים שלא קראתם במיילים של רשימת התפוצה.

” .. אין אני זוכר ולא הייתה חוויה כה מרגשת..”

” חוויה של פעם במיליון “

” הדבר הכי טוב שקרה לי ..”

” חוויה שניקח אתנו עד הקבר..”

” מושלם, מושלם, מושלם “

” אנחנו לא מפסיקים לדבר על זה עם הילדים בחו”ל “

” אין מילים, כל מילה מיותרת”

” כבר כמה ימים שאני לא מפסיקה לחשוב על זה “

” גם אני מאמינה שסבא וסבתא היו אתנו “

ועוד ועוד …

הדאגות והחששות שקדמו לקיום הכנס התמוססו והתפוגגו והלב מוצף בתחושות מעורבות של הקלה, תודה והתרגשות עד כדי אופוריה.
את אלה שהיו בקדמת הבמה מאיר, טובה , אורלי, רוזי, דויד, דקלה, אריאל, שלומית, נונה אחותי, הרב מרציאנו והמנחה המהולל אבי בירכתם כבר במיטב הברכות ואני כמובן מצטרף אליכם וברשותכם אני רוצה להודות לאלה שטרחו מאחורי הקלעים.
תודה למעצבת הגרפית צאלה, ליועץ המולטימדיה אריאל, למאיר מעביר השקפים והעזר כנגד של אורלי, למעצבות התצוגה מלי ורחלי, לעוזרת ההפקה הראשית רחל (אשתי), לדיילות המקסימות נועה, גלי ומאיה ותודה לשמחה (שהיה לה מאוד קשה עם זה שהיא לא צריכה לבשל שום דבר לקראת האירוע) ותודה לדבורי על החומר הרב שליקטה לצורך בניית האתר וארגון הכנס.
יש מי שרצו לקחת חלק במשימה והנסיבות מנעו מהם ויש מי שרצו וקבלו “מכתבי פיטורין” (תשאלו את אלעד ומלי), לאלה וגם לאלה הרבה תודה.
יבואו על הברכה טובה ומשה אשר כפי שכולם כבר יודעים נטלו על עצמם את החלק הארי של מימון האירוע ולא חסכו בדבר שיש בו כדי להוסיף למכובדות וליוקרה של האירוע, מבחירת האולם ועד העיצובים והטיפים ברוחב לב, כיאה לרוחב הלב של סבא יוסף וסבתא זהרה.
כיאה לכוהנים אמיתיים אי אפשר בלי קצת כעסים והתרגזויות בדרך ולמרות שאני בטוח שאלה לא היו כעסים המותירים משקעים, סליחה ממי שאולי בכל זאת נותרו אצלו פירורים.
זה איננו סיכום אלא כמה מילות תודה וברכה, את הסיכום אני מקווה נעשה בהמשך.

תודה לכולם

פנינה

אברהם וטובה אחיי הקטנים האהובים והחכמים, כל הכבוד על האירוע המדהים ואני מקווה גם המאחד בו זמנית פשוט היה מדהים.
עצם המחשבה להחזיר אותנו שישים שנה אחורה ולחיות את תקופת התמימות הטהורה הזאת ולו רק לארבע השעות המדהימות האלה, רק זה היה שווה את כל הערב, שלא נדבר על הארגון המחשבה על כל פרט ופרט ועל שכמעט כיסיתם כל תקופה ותקופה של חיינו לצד הורינו שהיו אנשים מיוחדים במינם
אשריהם שבנו דור שכזה, תודה לאל, לדעתי אתמול הם התאחדו, לא כן הדבר?
זה מצחיק קצת אבל ככה אני מרגישה אז שוב תודה לך אברם אחי היקר שרק תהיה לנו בריא ותמשיך לאתגר אותנו ב”ה ושתזכה לחיים ארוכים ובריאים אמן.
ואתם טובה ומשה על ההשקעה כי בלעדיכם זה בטח לא היה יוצא לפועל אני רוצה לברך כל אחד ואחד שתרם את חלקו בדבר המדהים הזה.

משה

לקראת המפגש, במהלכו ובעיקר אחריו מלווה אותנו התרוממות רוח. התגובות לאירוע יוצאות דופן וזכינו להיות חלק מאירוע מיוחד.
אני יושב אצל דוד אברהם וחולק עמו חוויות מרגשות ובמיוחד מתגובתם של בני הדור הצעיר אשר מגלים מעורבות מרגשת.
יישר כח על פרק חדש בתולדות המשפחה.

מלי

דוד אברם ודודה טובה יקרים
תודה לכם על הרעיון, היוזמה ומעל הכול הביצוע המושלם לערב מלא בנוסטלגיה, בהומור עם המערכון המקסים והמשעשע עם שלומית ואריאל, ובהתרגשות שלא השאירה עין יבשה משירתה הנפלאה של דקלה
ואחי היקר והמוכשר שאפו על ההנחיה.
כן ירבו מפגשים משפחתיים

אריאל

ראשית כל שלום לכולם ושבוע טוב.
אני מתרגש מהתגובות המרגשות לערב המרגש שחווינו. בכל מכל היה בו. כמו תבשיל מרוקאי משובח מבית מטבחה של סבתא, עם כל כך הרבה טעמים, ריחות והפתעות שרק עושים חשק לעוד.
שאפו לאבא ! כל הכבוד לדודה טובה ודוד משה, כל הכבוד לאימא רחל שלנו (אני באמת אובייקטיבי) כל הכבוד לכל העוסקים במלאכה וכל הכבוד לסבא וסבתא שלכבודם ובזכותם יכול היה להתקיים ערב מסוג זה. ניכר היה שכל מי שידו הייתה בדבר עשה זאת באהבה כה גדולה לשני האנשים היקרים האלה.

ירון ואיריס

דוד אברהם היקר, אנחנו כמובן מצטרפים לכל הברכות והתודות, (איך לא?!) שקלנו אם להוסיף את ברכתנו מחשש שנחזור על דברים שנאמרו אבל כידוע כשיש ספק אין ספק.
הגשמת חלום עבור לא מעט אנשים שחשבו אך לא העזו… תודה על שהעזת וטרחת יש לכך משמעות הסטורית וימים יגידו. היה פשוט ערב מרתק וקסום! בחוכמה ובשנינות שולבו בכי, צחוק, היסטוריה ונוסטלגיה.
תודה לרחל שוודאי היוותה לך רוח גבית.
תודה לכל מי שנשא דברים: מאיר, טובה, אורלי ומאיר, וכמובן לסטנדאפ האדיר של הערב מפיה של רוזי (של נונה) שנתנה הופעה מיוחדת.
לאריאל ושלומית על התקדימון לסידרה (תודה על הקישור), פשוט ה ו ר ס ! אין מה לומר.
לדקלה המוכשרת והמרגשת עד דמעות, לעיצוב המיצגים במקום ובכלל לכל מי שעסק במלאכה וכמובן לטובה ומשה על התמיכה.
הרבה בריאות ורק בשמחות!!
שבוע נפלא לכולם.

אסתר

תודה לכל המשתתפים ותודה ענקית לאחי אברהם ואחותי טובה על ערב מהנה ומושלם מכל ההיבטים וכמובן לאחיין הגדול מכולם שהנחה את הערב הנפלא לזכרם של ההורים הנפלאים שהיו לנו !!!!!!!
זכינו בגדול תודה, תודה, תודה אחי היקר.
אוהבים אותך !!!

דנה

Thanks again and again.

Ariel & Shlomit – thanks for the YouTube link – I am already proudly sharing it with friends!

ספי
אמנם חלף זמן מאז כנס המורשת והרבה כבר אמרו וכתבו את תודותיהם, אבל הביטוי “עבר זמנו – בטל קורבנו” לא תקף במקרה זה.
אבא היקר והמוכשר, שעבד על הפרויקט ימים כלילות, ובמקרה שלו, הביטוי לא בא רק להמחיש את היקף העבודה, אלא, ממש, כפשוטו, אבא עבד ימים כלילות, בכל שעה משעות היממה, בכל יום, כל השבוע, כל השנה. כולנו ראינו בכנס את היקף העבודה, אבל בתור מי שנמצא בקשר יומיומי עם ההורים, אני יכול להעיד שהיקף העבודה היה בלתי נתפס. החל מהתחלת המחקר, התנעת הרעיון ובנית השלד, דרך כתיבת החומר, למידה עצמית של תוכנות המחשב שהיו בשימוש ועד להוצאה לפועל של הערב המופלא הזה.
אמא, שהיתה העזר שכנגדו, שתמכה ועזרה ופטרה אותו מהדאגות השוטפות למשק הבית.
דודה טובה ומאיר של נונה על ההרצאות והעדויות ממקור ראשון.
אורלי ומאיר על הגילויים המפתיעים (מאיר – על העברת השקפים בתזמון מושלם. (רואים שהשקעתם בשיעורי בית)
אבי של שמחה, על קולו הערב והנחית הטקס המקצועית שנעשתה בחן רב בנועם ובהומור.
רוזי של נונה על הקלילות והאתנחתות הקומיות הרבות שהיא אפשרה לנו.
דקלה, על הצמרמורת שהעבירה בכולנו, היינו אתך והתרגשנו עד  דמעות.
הרב מרציאנו, שעבודת המחקר שלו היא בבחינת עבודת קודש.
אריאל ושלומית, תמשיכו בקו הזה, ועוד נראה אתכם בסרטים בערבית בערוץ 1 אתם עוד תקבלו את האוסקר של הסרטים בערבית.
מלי ורחלי על סידור התערוכה.
לדיילות השירות המקסימות.
לכל מי שמניתי כאן, תודה מיוחדת על ערב מושלם, ואם נחזור לתודות מההתחלה, תודה ענקית לכל מי שהגיע, שכן הערב לא היה מרגיש כך ללא הנכונות הרצון והעניין של כל המשתתפים.
כולנו הרגשנו משהו מיוחד וקבלנו המון בערב הזה, אבל אני מרגיש את עצמי בר מזל יותר מכולם – וכאן אני מגיע לתודה האחרונה (והחשובה ביותר עבורי).
תודה לדוד (של עליזה) על המעיל העליון של סבא יוסף שסבתא זהרה נתנה לו אותו בחייה ובמחווה יוצאת דופן הוא החליט להעניק לי אותו במהלך הכנס.
מאוד התרגשתי לקבל אותו, ושוב תודה לך דוד על הכבוד שנפל בחלקי בזכותך.

ורד

שלום לכולם!
אני מצטרפת לברכות בני הדודים שהקדימו אותי, היה ערב מרגש, מלמד ומאחד בצורה יוצאת דופן.
מודה לדוד אברהם ולכל העוסקים במלאכה!
התמוגגתי מכך שנחשפה פיסת ההיסטוריה המשפחתית בפני ילדיי, וגרמה להם להסתקרן ולהיות צמאים לעוד מידע.
מחכים לאתר

העיירה דבדו
תולדות היישוב היהודי
ציוני דרך
ייחודם של יהודי דבדו
על המוצא הסיביליאני
רבנים בדבדו
תמונות עם חזון
דבדו בסרטוני יוטיוב 
ולקינוח – מודעת דרושים, תמונות עם חזון וכמה סרטונים

העיירה דֶבְּדוּ

דבדו היא עיירה במזרח מרוקו שבה כ-5000 תושבים. התפרסמה בקהילה היהודית שהתגוררה בה ונקראה גם בשם עיר הכהנים.
בתי האב היהודיים הראשיים בדבדו היו: מרציאנו, בן חמו, מרעילי, ענקונינה, בן סוסאן, בן גיגי, ומשפחות כהן-סקלי. כל התיאורים שקראתי או שמעתי על דֶבְּדוּ מדגישים את הקסם המיוחד שלה, את נופיה המרהיבים ואת האווירה המיוחדת ששוררת בה. הנה למשל תיאור מתוך רשמי מסע של נסים קריספיל שטייל שם. “אמרו עליה שהיא “ירושלים הקטנה” ושכהנים שגלו אחרי חורבן הבית הראשון מצאו בה מפלט. ספרו על מעיין שמימיו קרירים ומי שלא לגם מהם, לא לגם מים חיים מימיו. אמרו שגינות וגנים עוטרים לה וגם הרים סביב לה. האמירות הללו חלחלו לתודעתי כילד וצפנתי אותם בתיבת המסעות הדמיונית שלי”. עם הזיכרונות האלה הוא יוצא למסע לדֶבְּדוּ בשנת 1996 והוא מתאר: “… בינות לגינות שְלָחִין ומטעי פרי היא קורנת ברעננותה ובשכשוך פלגי מעיינותיה, כזאת היא, עולה ביופייה על הדמיון שצפנתי בתודעתי”.
צריך לראות כדי להאמין שהתיאורים המפליגים בשבח נופיה הקסומים של דבדו נאמנים לאמת אז הנה לכם טעימה קטנה ממראות העיירה וסביבותיה

לאחרונה יצא דויד (הבן של עליזה) עם אשתו וילדיו למרוקו לטיול משולב במסע שורשים. הם נהנו, התפעלו והתלהבו מנופים עירוניים, הרריים ומדבריים רבים, אבל הביקור בדֶבְּדוּ היה משהו מסוג אחר, קסום ומרגש, נופים ציוריים, מראות קדמוניים, אנשים לבביים שממשיכים לכבד את היהודים שחיו בה ואת בתי הקברות ובתי הכנסת שלהם. מקום שובה לב שבכל נשימה אתה שואב לתוכך פיסה מההיסטוריה.

זהו המקום שבו אתה יכול לחוש ולגעת בשורשי אילן היוחסין של הכהן סקלי הכי עמוק שאפשר להגיע.
את המשך התיאורים המרהיבים על החן המיוחד של דֶבְּדוּ נותיר ל”רשמי מסע” אחרים שעוד יבואו וזה המקום להודות אל מי שיותר מכל אדם אחר בדורנו מזוהה עם המורשת של יהודי דבדו- הרב ההיסטוריון והגנאולוג אליהו רפאל מרציאנו אשר מאז היותו עלם מקדיש ימים כלילות לחקר המורשת של יהודי דבדו. המחקרים שערך והספרים שכתב היו הגורם המניע הראשוני לעיסוק בענייני המורשת וספקו לנו מידע שקשה להפריז בחשיבותו לפרויקט שלנו.

 לצפייה במצגת דבדו  לחצו כאן

תולדות היישוב היהודי

גזרות קנ”א שבעקבותיהם הגיעו מגורשי סיביליה ובהם בני משפחת הכהן סקלי התרחשו בתקופת שלטונה של השושלת המרינית במרוקו שיחסה ליהודים היה טוב במיוחד. הרב שלמה הכהן אצבאן (הרש”ך) מספר בקונטרס “יחס דבדו” כי:
“האדון המושל בצדק ואוהב האמת האדון הקפיטאן דולו ציווה עלי להבין ולחקור באיזה זמן נתיישבה עירינו זאת דובדו יע”א” …….”ולעשות רצון האדון המושל חפצתי ויגעתי וחיפשתי ומצאתי……”.
הרש”ך חוקר שטרות קנין ומכירה עתיקים, שטרי כְּתוּבָּה, תקנות שתקנו חכמים מדבדו, והוא מנתח את לשונם של בני הקהילה “שהם מדברים באיזו מילות ושמות שרישומן ניכר שהם לשון ספרד כמו הכתונת שבלשון ערב קורין אותה קשאבה ואנו קורים אותה קמג’א ……” והוא מגיע למסקנות שהכהן סקלי הגיעו למרוקו מסיביליה ” ונמצא שדובדו הייתה מיושבת .. קרוב לזמן גירוש קשטילייא שהיה בשנת רנ”ב (1492)”. עוד הוא כותב “שאפשר שגולי סיביליה הם תחילת יישוב עירינו דובדו, והוא מעלה את האפשרות שבזמן ההוא הייתה מחלוקת בין הערבים וברברים עם הספרדים, וכשגלו היהודים מעיר סיבילייא קבלום הערבים בסבר פנים יפות והניחו להם לבחור לשכון במקום אשר ירצו”.
למסקנה של הרש”ך יש ראיה ברורה ממכתב ששלחו ראשי הקהילה לחכמי פאס.. “זאת לדעת רבותי קרוב למאה שנה משיצאו אבותינו מדבדו…ובשנת ת”ן חזרנו בפקודת המלך ירום הודו לדבדו…וכעת נספר לכבודכם פרשת בית הכנסת הנ”ל, אבותינו ספרו לנו ששם היו אבות אבותינו מתפללים כאשר קהילת דבדו הייתה רבתי …”, ממכתב זה עולה כי בשנת ש”ן (1590) עזבו יהודי דבדו את הקהילה ובשנת ת”ן (1690) שבו אליה, ואם נניח שיהודים חיו בדבדו לפחות חמישים שנה בטרם עזבו אותה בשנת 1590 הרי שיהודים התיישבו בדבדו לפני שנת ש’ (1550).
בספרו “תולדות היהודים באפריקה הצפונית” כותב ההיסטוריון חיים הירשברג על פורטוגזי אלמוני שמזכיר בשנת 1596 את הימצאותם של “יהודים רבים” בדבדו.
החוקר נחום סלושץ ערך בדיקה של כתובות על מצבות בשניים משלושת בתי העלמין היהודיים שבדבדו והוא מגיע למסקנות דומות לגבי תחילת היישוב היהודי בדבדו.
עפ”י סלושץ המצבה הקדומה ביותר של יהודי שנמצאה בדבדו היא של חכם בשם ר’ יוסף בן שמעון הכהן סקלי שנפטר בשנת תפ”ד (1729).
במקום אחר מנתח סלושץ את החיבור של הרב אבנר ישראל צרפתי “יחס פאס” שבו הוא מספר על הפרעות של שנת 1465 וכותב “… הישמעלים הרגו ביהודים כרצונם…. קהל קדוש שבלא הוא כה מיוחד ומיוחס עד שהוא קהל בפני עצמו בתוך קהל פאס”. סלושץ טוען שקהל “שבלא” הוא קהל הכהן סקלי מבני כהני סיביליה שגלו לפאס והוא מוסיף שלאחר שנמלטו, רבים מהם הגיעו לדבדו.
לעניין המוצא הסיביליאני של הכהנים מדבדו כותב הרש”ך, “ועוד מצאתי שטרות רבים אשר בהם כותבים שם העיר בשם שיביליה במבוי היהודים, ובשטרי מקנה הגנות והשדות היו כותבים שמשקין אותם ממעין שיביליה.” והוא מגיע למסקנה “עתה ידעתי כי הכהנים אשר בקהלתנו…… הם יצאו מגולת שיביליה … שרבים מהגולה של שנת קנ”א, באו לדבדו והם בעצמם מעידים שהמה מגלות שיביליה ועשו זכר לגלותם שלא תשכח וקראו שם העיר שיביליה לאות ולעד לזרעם אחריהם שלא תשכח”.
לצפייה בסרט יוטיוב “היהודים של דבדו” :  “les juifs de debdou” 

כיבוש דבדו ע”י הצבא הצרפתי בשנת 1911

ציוני דרך

• הנסיך העצמאי מחמד מריני התיר ליהודים להתיישב בדבדו במאה ה- 14.
• במאה ה- 15 הגיעו לדבדו יהודים מפאס.
• ככל הנראה בשל מצב בטחוני רעוע עזבו יהודי דבדו את העיר בשנת 1590 לערך והתיישבו בדאר בן משעאל והם שבו אליה רק כעבור כמאה שנה אחרי שמלך מרוקו מולאי איסמעיל ביקש מהם לשוב.
• מהמאה ה- 16 הייתה דבדו כפופה לשלטון המרכזי במרוקו.
• תיעוד של קהילה יהודית בעיר קיים בשנת 1596, במכתב ששלחו לפני כשלוש מאות שנה יהודי דבדו לרבינו יעקב אבן צור מהעיר פאס הם מציינים “וחנא מן לקהל די שיבילייא…..” (אנחנו קהל סיביליה..)
• במאה ה- 17 הייתה הקהילה בחסות מושל פאס.
• בעקבות מגפת דבר שפקדה את דבדו בשנת 1745 עזבו את העיירה 300 משפחות יהודיות ונותרו בה כ-330 משפחות מהם כ- 160 בתי אב של הכהן סקלי, כ- 110  מרציאנו (במקור מורסיאנו) וכ-60 בתי אב של משפחות בן שושן, בן חמו ובן נעים.
• במהלך המאה ה- 18 היגרו יהודים מדבדו לערים אחרות במרוקו ובאלג’יריה אך שמרו על קשר עם עירם.
  

  קלאסה של נשות דבדו

• לאחר מות המלך מולאי אסמאעיל (1727) התחוללו מהומות ויהודי דבדו נפגעו. ב- 1730 נרצח הרב יצחק בן-נאים.
• במאה השמונה עשרה רבים מיהודי דבדו עזבו את העיירה לאלג’יריה, ליישובים אחרים במזרח מרוקו ולערים אחרות.
• בשנת  1880 היו מקרי שוד וביזה נגד יהודים. 
• לאחר מרד בוחמארה (1902 – 1909) והכיבוש הצרפתי של מרוקו (1912), ירד מספר היהודים בדבדו. הם התיישבו בערים אחרות במרוקו אך דבדו המשיכה להיות מרכז יהודי בגלל קברי הקדושים שבה.
• בני משפחת מרציאנו הגיעו לדבדו מהעיר Murcia שבדרום מזרח ספרד.
• בין משפחות מרציאנו למשפחות הכהנים שבדבדו נתגלעו סכסוכים ומחלוקות.
• החל מהמחצית השנייה של המאה ה-19 החלה דבדו להיוודע כמרכז תורני, והיא ייצאה רבנים וחכמים לערים רבות באזור, ולמרוקו בכלל.
• בין השנים 1840-1890 עלו לארץ ישראל יהודים רבים מיהודי דבדו ובהם בני משפחת הכהן סקלי והם התיישבו בטבריה, צפת וירושלים.
• באופן לא רשמי שימש דוד הכהן סקלי כמושל העיירה בין השנים 1910 – 1895 
• בעקבות מרד במלך מולאי עבד אל עזיז ( בנו של חסן הראשון) שהנהיג בוחמרה הוא השתלט בשנת 1904 על אוג’דה, דבדו וערים נוספות. בוחמרה הטיל מסים כבדים על יהודי דבדו, בזז ושדד את רכושם וכלא עשרה מהנכבדים של משפחות המתנגדים ועינה אותם. יהודים מדבדו עברו לאלג’יריה, אוג’דה ומקומות נוספים.
• המרד גרם לפילוג של יהודי דבדו לשני מחנות, הכהנים שתמכו במורד ולעומתם משפחת מרציאנו ואחרים שנשארו נאמנים למלך. המתיחות בין קהילות היהודים בדבדו הייתה בשיאה ותדמיתם של הכהנים נפגעה בשל התמיכה שלהם במרד.
• היהודים בדבדו ישבו במרכז העיר בשכונה מיוחדת. הקהילה היהודית נחלקה לשני פלגים יריבים: האחד סביב משפחות כהן סקלי שהגיעו מסביליה ב- 1931 (גזרות קנ”א) והשני סביב משפחת מורציאנו שמוצאה ממורסיה.
• דבדו הייתה עיר של סופרי סת”ם שכתבו על קלף איילים ולספרי התורה שלה היה ביקוש רב.
• ספר תורה עתיק יומין מדבדו נמסר למוזיאון ישראל ע”י יצחק רבין שקיבל אותו כמתנה בביקורו במרוקו בשנת 1974. על קורותיו של ספר תורה זה קרא כאן
• בעשור השני של המאה העשרים לאחר החלת משטר החסות הצרפתי גבר הבטחון של יהודי מרוקו ובעקבות זאת רבים מיהודי דבדו החלו לחפש מקומות ישוב שמזמנים אפשרויות כלכליות טובות יותר. זוהי התקופה שבה רבים מבני הכהן סקלי מגיעים ליישובים אוג’דה, תאוורירת, לעיון, ברגן, גרסיף ויישובים אחרים שבמזרח מרוקו.
• קהילת דבדו המשיכה לשמש קהילת האם לקהילות היהודים של מרבית היישובים במזרח מרוקו ובהם אוג’דה, לעיון, תאוורירת, מיסור, גרסיף, בְּרְגְן וג’ראדה. בחלק מהיישובים האלה היהודים שמוצאם מדבדו היוו את הרוב בקרב יהודי הקהילה.
• במפה הבאה מצויינת העיירה דבדו והיישובים אליהם נפוצו היהודים לאחר החלת השלטון הצרפתי.

• בטבלה הבאה מספר המשפחות/ נפשות של יהודים בדבדו לפי שנים.

יהודי דבדו – ייחוד וחיי קהילה

• דבדו נקראה עיר היהודים משום שרוב תושביה (שני שליש) היו יהודים והיא נקראה עיר הכהנים בגלל הכהנים המיוחסים בני סקלי שגרו בה.
  

  שכונת היהודים בדבדו

• השכונה היהודית בדבדו הייתה במרכז העיירה והייתה מוקפת בשכונות מוסלמים ובניגוד להרבה מקהילות היהודים במרוקו היא לא הייתה מוקפת חומה.
• החוקר והמזרחן נחום סלושץ מגדיר את יהודי דבדו כ”בריאים וחזקים בגופם וברוחם ועשויים ללא חת” והם “סבלו פחות מיתר קהילות מרוקו מפגיעות מוסלמים”, ועוד הוא כותב “והם אנשי מעשה וזרוע ובזמן פרעות היותר מסוכנים במדינה הם נוסעים ועוברים עד לאטלאס ובכל מקום יש להם אנשי מודיעין ומגינים”
• לתושבי דבדו הייתה גאוות יחידה ונאמנות ליישוב. “בני דבדו המפוזרים במרוקו ובאלג’יריה שומרים אמונים לעיר מולדתם ומתגאים בה” כותב סלושץ.
  

  מזוזה עתיקה מדבדו (שדומה לה קבועה על משקוף ביתי)

• אצילות יהודית וכבוד עצמי היו מסימניהם של יהודי דבדו. הקצין הצרפתי דה פוקו שלא חסך שבט לשונו מיהודי מרוקו מצא בדבדו “יהודים ששימשו דוגמה של התנהגות טובה”. לפניו כתב ר’ משה אדרי כי “התושבים המוסלמים מוקירים מאד את יהודי דבדו”. חברת כל ישראל חברים דווחה באחד מפרסומיה: ” יהודי דבדו מכובדים ואינם עוסקים בקבצנות בשום מקום”.
  והחוקר נחום סלושץ כתב: “אורחות חיי יהודי דבדו מתוקנים יותר מאשר במקומות אחרים. המידות הטובות, דרך ארץ והצניעות היו לקו יושביה, היהודים מכבדים ומתכבדים”.
• החוקרים גילו דמיון רב בין הכהנים של דבדו לכהנים של ג’רבה שבתוניס.
• יהודי הקהילה היו סוחרים, צורפים, חייטים ואורגים, ורבים עסקו בגידול צאן ובקר. הנשים עסקו בעבודות רקמה.
  
• בתי הכנסת בדבדו היו משפחתיים ושימשו גם מקום לתלמוד תורה, ביניהם בית כנסת “לדוגם”, של דאר אצבאן ובית הכנסת של ר’ אברהם בן-סוסן.
• היו שלושה בתי עלמין: העתיק שבהם משנת 1539.
• 

  קלאסה של עלמת חן מדבדו

  ליהודי דבדו היה מבטא מיוחד שאינו דומה לזה של קהילות אחרות והוא דומה יותר לזה של יהודי מערב אלג’יריה. (שקשור כנראה לגירוש קנ”א)

• דבדו נחשבה למרכז יהודי חשוב בצפון אפריקה. מקובליה, חכמיה וסופריה חיברו ספרים חשובים של הלכה ופרשנות  והיו ידועים בקהילות צפון אפריקה. 
• משנת 1870 נכנסה חברת “כל ישראל חברים” שהתרכזה בתמיכה כספית בקהילה.  
• לאחר מלחמת העולם השנייה החלו ארגונים כמו ג’וינט וחב”ד לממן פעולות חינוך וכיתות לימוד. 
• רוב הכהנים של פאס מקורם בדבדו.
  
• יהודים מילאו תפקידים בולטים במינהל המקומי ובשלטון, דוד כהן-סקאלי היה מושל בלתי רשמי של דבדו בשנים 1895 – 1910.
• בדבדו לא נכפה האיסור הממשלתי על יהודים לקנות קרקעות מחוץ לאזורי מגוריהם, כפי שהיה מקובל בישובים אחרים במרוקו, ולכן יהודי דבדו החזיקו פרדסים, שדות וכרמים. 
• יהודי דבדו היו בקשרים טובים עם המוסלמים ונהנו מחופש תנועה באזורים שונים לצורכי מסחר.
• יהודי דבדו שמרו על מנהגי יהודי ספרד, ובלשונם היו ביטויים ספרדיים.
• מוצאה של קהילת היהודים בספרו הוא מדבדו ומתפילאלת
• בשנת 2014 צומת הרחובות רבקה ודרך בית לחם בירושלים נקראה על שמו של הרב שמואל מרציאנו (סבו של הרב אליהו מרציאנו) שהיה ראש ישיבה בדבדו.

• 

  הרב שמואל מרציאנו (סבו של הרב אליהו)

  

  והכיכר על שמו בצומת דרך בית לחם ורח’ רבקה. (הבית הנשקף היה ביתם של רחמים ורחל הכהן סקלי ז”ל)

  
  

  המוצא הסיביליאני של יהודי דבדו – ראיות נסיבתיות וראית זהב אחת
  

  המוצא הסיביליאני של יהודי דבדו נשען בעיקר על מחקר של הרב שלמה הכהן סקלי אסבאן שהגיע למסקנה הזאת אחרי בדיקה של שטרות עתיקים וחקר אטימולוגי על מוצאן של מילים.
  הראיה האחרת שהיא כולה נסיבתית היא ה”תורה שבעל פה” שעברה מדור לדור שסיפרה על המוצא הסיביליאני ואפילו המעיין הנובע במרכז העיירה שנקרא עד היום מעין אשיביליה הוא חלק ממנה.
  לדאבוננו השטרות ששימשו את הרב שלמה הכהן כדי לקבוע את המוצא הסיביליאני של יהודי דבדו נעלמו כלא היו, ואבותינו שעניינים של תיעוד לא היו כנראה בראש מעייניהם הותירו לנו מעט מאד אסמכתאות, אבל לשמחתנו בין האסמכתאות האלה נמצאת גם “ראית זהב” אחת.
  זהו שטר בוררות שנכתב בשנת הת”ץ (1730) בידי שלושה דייני בית דין אודות חלוקת ירושה של בתים ונחלת אדמה, שהותיר אחריו דוד בן יעקב בן דוד מרציאנו שאותם הוריש לארבעת בניו ושתי בנותיו.
  השטר הכתוב בכתב רש”י הופקד ע”י הרב אליהו מרציאנו בספריה הלאומית אחרי שהוא תרגם אותו לעברית.
  השטר

  

  והתרגום
  אם התצוגה אינה נפתחת רענן את הדף או  לחץ כאן
  
  כבר בשורה השנייה אנחנו קוראים על המוריש ש”הניח אחריו חצרו הידועה בסיביליה במלאח היהודים…” והנוסח חוזר על עצמו גם בדף השני “..בסיביליה במלאח היהודים ומצד צפון ל…”.
  לא “בדבדו במלאח היהודים” אלא “בסיביליה במלאח היהודים” !!
  החוקר נחום סלושץ מספר על יהודי דבדו שהמשיכו “לשמור אמונים לעיר מולדתם דבדו” גם לאחר שעזבו אותה לערים אחרות. הנאמנות הזאת הייתה כנראה טבועה עמוק בתכונות האופי של יהודי דבדו ומי שמחפש עדות לה יכול למצוא אותה אפילו אצל צאצאי הקהילה שנולדו וגדלו בערים אחרות כמו תאוורירית, לעיון ועוד שהזיהוי שלהם הוא כ”דבדוביים” ולא כ”תאוורירתים” או “לעיונים”, וזאת על אף שמרבית יהודי דבדו עזבו אותה כבר בשנים שלאחר החלת השלטון הצרפתי.
  אין זאת אלא שהנאמנות לעיר המולדת דבדו שאנחנו מכירים החלה בנאמנות לעיר המולדת סיביליה.
  יידרשו מאות שנים עד שהאבולוציה הפועלת מכוח העיר החדשה דבדו תגבר על כוח הנאמנות לעיר המולדת סיביליה וכשהאבולוציה משלימה את משימתה הנאמנות שהיתה שמורה לסיביליה עוברת לעיר המולדת החדשה דבדו.
  ולמה דווקא לסיביליה עיר מולדתם של הכהן סקלי ולא לטולדו עיר מולדתם של משפחות בן שושן או מורסיה של בני מרציאנו, פשוט משום שהכהנים היו היהודים הראשונים שהגיעו והם גם היו הרוב הגדול של היישוב היהודי בדבדו.
  

  

  מעיין סביליה בימים עברו

  

  וכיום לאחר השיפוץ

  
  

  רבנים בדבדו

◊ רבי דוד הכהן סקלי

מצאצאיו של רבי דוד הכהן הנקרא ארבי לקביר שהיה ממייסדי הקהילה בדבדו ומרבניה הראשונים ונקרא על שמו.
בנם של רבי משה הכהן ורחל (ממשפחת אסאבאן) נולד בדבדו בשנת תרכ”ב (1862).
בגיל שלוש עשרה היה לתלמידו של החכם אברהם בן שושן ולאחר מכן לימד תורה את ילדי דבדו מהם יצאו רבנים גדולים ומוכרים.
בשנת תרנ”ו ביקש להגשים חלום ולעלות לארץ ישראל אך בני הקהילה בדבדו הפצירו בו להישאר עמם.
בשנת תרנ”ז (1897) עבר לעיר תלמסאן שבאלג’יריה שם לימד בישיבה והיה לדיין.
בשנת תר”ס (1900) הוזמן ללמד בישיבתו של חכם אברהם חסן בעיר אוראן שבאלג’יריה והיה לדיין ובשנת 1923 התמנה לראב”ד.
רבי דוד הכהן עסק בתלמוד, משפט עברי, פסקי הלכה, בזוהר ובקבלה וכתביו מכילים ציטוטים רבים מהזוהר ומכתבי האר”י. הרב ניתח את מקורותיהם של עשרות מנהגים.
ההתקדמות המדעית והטכנולוגית בתקופתו הביאה אותו להתייחס בכתביו באריכות למכשירי רדיו, טלפון, מטוס ועוד. כמו כן מתייחס הרב בכתביו לשלטון יהודי בארץ ישראל ולשפה העברית.
נחשב בדורו לאחד מגדולי הפוסקים של יהודי צפון אפריקה וזכה להערכה רבה מצד הרבנים מארץ ישראל ורבני צפון אפריקה. הרב יוסף משאש שהיה רבה הראשי של חיפה כינה אותו באחד ממכתביו “המלך דוד הכהן”.
תמך בציונות וראה בעין טובה את העליות לארץ והקפיד על כך שכתביו וספריו יודפסו בארץ ישראל.
בין הספרים שחיבר: ‘קריית חנה דוד‘ – שו”ת על ארבעת חלקי השולחן ערוך;  ‘לך דוד‘ – דרשות על התורה; ‘משכיל לדוד‘ – ביאור על הזוהר; ‘קרן דוד‘ – חידושים על הש”ס; ‘ילקוט דוד‘ – על הזוהר; ‘בנפש דוד‘ – מאמרי הלכה ואגדה; וכן החיבורים ‘בשוב דוד‘, ו’לדוד ברוך‘.
היה ידוע במנהגי הפרישות שנהג בעצמו, נהג לצום ימים רצופים וכן נהג לקבוע את מנת המזון שיאכל לפני כל ארוחה.
הוא נפטר ביום כ”ד באייר תש”ח (1948) בגיל 86.
גדולתו בתורה, חסידותו וצדיקותו ממשיכים להדהד עד ימינו אלה ובכל זאת אני ורבים שכמותי מבני משפחת הכהן סקלי לא ידענו על קיומו עד לאחרונה וכשכבר “גילינו” אותו התחלנו אט אט לחשוף עוד ועוד גילויים אודותיו.
זה התחיל בעלון לשבת שמחולק בבתי כנסת סמוך למועד פטירתו ומספר על הרב הקדוש המשיך בגילויים אודות תפילות הנערכות לעילוי נשמתו והילולות כפי שנוהגים לעשות לזכרם של צדיקים יחידי סגולה ובדרשות ביוטיוב שעוסקות בדמותו של הרב הצדיק.
כל גילוי בפני עצמו גרם לי להתרגש ואז בא הסיפור המופלא של הנבואה של הרב דוד הכהן סקלי והאופן שבו התגשמה, שהותיר אותי משתומם ובפה פעור, קיראו והיווכחו.
רבי דוד אבן כליפא היה תלמידו של הרב דוד הכהן סקלי בישיבת “יגדיל תורה” וכשבגר נהיה לחותנו, עלה לארץ והתיישב בירושלים. בשנת 1985 הקים בית כנסת ובית מדרש שנקראים ” קרית חנה דוד – מכלל יופי” ובצוואתו ביקש מתלמידו הרב מנחם שוראקי להמשיך את דרכו.
מאחר שרבי דוד אבן כליפא קשור בסיפור הנבואה המופלא של רבי דוד הכהן סקלי,
ביקרתי בבית המדרש בכוונה לאמת את המידע שהיה בידי אודות סיפור הנבואה עם הרב שוראקי שהיה תלמידו של הרב אבן כליפא.
השיחה שהתפתחה הותירה אותי נפעם ונרגש מהדבקות ומהמסירות שבה הם שוקדים על הנצחת מורשתו של הרב דוד הכהן סקלי ואת היחס המיוחד שיש להם לשם “סקלי”.
במשך יותר משלושים שנה שוכן לו בית המדרש הזה ברחוב אמציה שבו גרו במשך כל הזמן הזה בני משפחה שלנו, הרחוב השוכן בפאתי שכונת קטמון הישנה שבה אני גר ונמצא במרחק קצר מאד משכונת מקור חיים שבמהלך השנים התאכלסה ברבים מבני משפחת הכהן סקלי ובמשך כל הזמן הזה רובנו ככולנו לא ידענו על קיומו של מפעל ההנצחה המיוחד לזכרו של האדם הדגול והמיוחד במינו.
(קישור לאתר בית המדרש)  http://www.mikhlalyofi.org/?lang=he

בית המדרש

◊ הרב שלמה הכהן אצבאן (הרש”ך)

זהו הרב שתמונתו הייתה תלויה כמעט בכל בתי היהודים בלעיון ובאוג’דה שנהגו כלפיו ביראת כבוד מיוחדת במינה וכפי שכותב עליו הרב מרציאנו “אנשי עירו חיבבו אותו כאישון עין”. כינויו בפי יהודי הקהילה היה “ארבי לכביר” שפירושו “הרב הגדול”.
נולד בשנת תרמ”א (1881), תיקן תקנות רבות וחיבר ספרים ובהם “ויחל שלמה”, ויאסוף שלמה” ו-“מעלות לשלמה” שלו מצורף הקונטרס “יחס דבדו”. בראשית דרכו היה “מלמד” בדבדו ורבים מתלמידיו היו לדיינים ומלמדים, כיהן כדיין וראש ישיבה. עזב את דבדו בשנת תרפ”א (1925) והתקבל כדיין וכמנהיג רוחני בערים מאזגאן ואזמור. בשנת תש”ה (1944) הוא הגיע לאוג’דה והיה עד לפטירתו בשנת תש”ט (1949) כראש בית הדין. מרשימה במיוחד היא תמונה של ההלוויה שלו שבה נראים המוני המלווים אותו אל מנוחתו האחרונה לבושים בחליפותיהם, מרכינים ראש ופוסעים אחרי הארון בסדר מופתי בשורות ובטורים ישרים, תוך כדי שהם שומרים על מרחק של כבוד מן הארון.
הלוויתו של הרב אוג’דה תש”ט

◊ הרב שלמה הכהן זאגורי

נולד בדבדו בשנת תרמ”ח (1888) והיה בין תלמידיו של הרש”ך. בשנת  1908 נשא לאישה את בתו של דודו, חכם מרדכי הכהן ונולדו להם שני בנים, בזיווג שני נשא את  אסתר בתו של רבי דוד הכהן סקלי, ראב”ד אוראן שבאלג’יריה ונולדו להם ששה בנים.
הוסמך לרב כבר בגיל 22  ושימש כרב בברגן בשנת 1910, עבר לאוג’דה בשנת 1914 ובשנת 1920 החל לשמש כרב בתאוורירת שבה הקים תלמוד תורה וישיבה. בשנת 1933 יצא ממרוקו לטריפולי ומשם הגיע לישראל ממנה יצא בשליחות ועד העדה המערבית לארצות צפון אפריקה. בין השנים 1948- 1945 שימש כדיין באוג’דה. כתב את הספר “ויקץ שלמה” שבו דרשות והספדים שחיבר מאז היותו נער בר מצווה.
עלה לארץ בשנת 1955 וגר בירושלים.
לעתים קרובות הוא היה בא לבקר את אבי המנוח יוסף הכהן סקלי במיטת חוליו בבית שבמקור חיים ובביקוריו אלה כך מספרת אסתר אחותי, הוא הקפיד שלא להתכבד אפילו בכוס תה שכן הוא בא לביקור חולים. הוא סטה ממנהגו זה רק אם צריך היה לחגוג סיום קריאה של דף יומי או משהו דומה אחר שהיא לא יכלה לזכור.
סיפור קטן שקשור ברב: הוא שיכל את שני בניו ששירתו על המשחתת אח”י אילת בעת שטובעה ע”י המצרים בשנת 1967. בראיון שנערך באחד מערבי יום הזיכרון לחללי צה”ל עם הרב שלמה גורן שהיה הרב הראשי לצה”ל באותה תקופה, הוא סיפר על ההלוויה של שני הבנים אברהם ויעקב כהן ז”ל. ההלוויה נערכה בחול המועד סוכות בהר הרצל בירושלים. עפ”י ההלכה בימים של חג אין מספידים וכשהרב גורן סיפר על ההלוויה הוא אמר משהו שמשתמע ממנו שעם כל הכבוד להלכה יש כאן אב שאיבד את שני בניו ביום אחד ואין ספק שהמקרה הוא יוצא מהכלל. הבטתי לעבר האב הוא סיפר והמתנתי לשמוע את ההספד אבל האב הביט לעבר שני הקברים וכל מה שהוא אמר היה “כי מעפר באתם ואל עפר תשובו” והוא המשיך וסיפר על ההתרגשות הרבה שהוא חש לנוכח עוצמות הנפש של האדם המיוחד הזה.
ר’ שלמה הכהן סקלי א-זאגורי נפטר ביום ט”ז שבט תשל”ז (1977).

◊ הרב אליהו רפאל מרציאנו

מצאנו לנכון לספר כאן על הרב רפאל  מרציאנו בדף הזה של דבדו משום שבדורות האחרונים אין מי שמזוהה כמוהו עם העיירה דבדו והיהודים שלה. הרב נולד בדבדו בשנת 1942, הוא למד שם בבית ספר יסודי ובשנת 1956 כשהוא בן 14 נשלח ע”י הוריו ללמוד בצרפת שם הוא למד בישיבה גבוהה ושימש כרב קהילה בצפון צרפת כשלוש שנים. במהלך שהותו בצרפת הוא “חרש” את המוזיאונים ואת הספריות שלה כדי ללמוד עוד ועוד על ההיסטוריה של יהודי מרוקו. עלה לארץ בשנת 1968, כאן הוא למד בכולל והוסמך לרבנות, שימש כרב צבאי ועבד בהוראה ובחינוך. מאז שנת 1990 הרב מקדיש את עתותיו לחקר ותיעוד תולדות קהילת עיר מולדתו דבדו, עיר הכהנים. הוציא לאור למעלה משלושים ספרים, חוברות ומחברות רובם עוסקים במורשת יהדות המערב.

מספריו של הרב מרציאנו

בשנת 1996 הוא יצא לדבדו בשליחות מטעם בני קהילת מרציאנו, מטרת השליחות הייתה להשגיח על פעולות הצלה בבית העלמין היהודי ושיפוץ בתי כנסת שעמדו בפני קריסה. שישה חודשים תמימים שהה הרב בבדידות, בעיירה מרוחקת כשהוא מוקף מוסלמים, הוא ניצל את שהותו כדי לערוך סקר מקיף של בתי העלמין. תיעוד הדורות הגניאולוגי עליו שקד הרב שנים ארוכות, הגיע במקרים מסוימים עד לסוף המאה השש עשרה. בדברי הקדמה לאחד מספריו כותב הרב .. “מקורות בכתב שמהם יכולנו ללמוד ולשאוב ידיעות יותר מפליגות אבדו לנו”,.. “לא נשאר דבר משטרות משפחתיים שבעבר הלא רחוק עדיין היו שמורים וארוזים אצל ראשי משפחות”, והוא ממשיך, “מי ייתן וחיבור צנוע זה יעצור, ולו במידה הקטנה, טשטוש עקבות אבות ראשונים “ומסיים בקריאה לבני הדור הצעיר “השלימו אתם את המלאכה”.

ולקינוח:
1. מודעת דרושים – דבדו 1951

לפנינו העיתון “כבארת עלא כוואננא בארץ ובגולה” (“ידיעות על אחינו בארץ ובגולה”) שנכתב בשפה הערבית יהודית  שבו מצאנו מודעת דרושים מטעם קהילת יהודי דבדו (מסומנת כידיעה מספר 198).
אם התצוגה של העיתון אינה נפתחת רענן את הדף או  לחץ כאן

וזה לשון המודעה בעברית:
מנדבדו כתבולנא באיין חאזתהום בואחד ל’מאסתרו’ די יכון יעלם לעברית פסכוילא
(מדבדו כתבו לנו שיש להם צורך במורה שילמד עברית בבית הספר)
וסהרייא דיאלו יכון יקבדהא מן ‘לאליאנס  יזראלית’
(ואת השכר החודשי שלו הוא יקבל מ”אליאנס איזראליטה”)
ודי חזאתו בהאד לפלאצה יכתב לפרזידאן דלקומיתי די דבדו
(ומי שמעונין בתפקיד הזה יכתוב לנשיא הקהילה של דבדו)
ויחדאז יקול פטאלאב דיאלו וואס הווא עזרי וולא מזואז בולאדו אוו בלאס
( והוא צריך לציין בבקשה שלו אם הוא רווק או נשוי, עם ילדיו או לא)
וואס יעארף לפרנסיס וללא לא, וחתא לאיין וואצל פלעברית
(האם הוא יודע צרפתית או לא ועד לאן מגיעה הידיעה שלו בעברית)
וואס כאן בעדא מיסתרו וללא לא
(האם שימש כבר כמורה או לא)
ובעד יתקבל לכומיתי יעאונו פסכנא
(ואחרי שיתקבל הקהילה תסייע לו במגורים)
המודעה מסימת בפסוק מספר שמואל “ואלהי ישראל יתן שאלתך אשר שאלת מעמו”

2. קצת תמונות עם חזון

במבט קל על תמונות הבאות של דבדו אפשר להבחין שהן נעשו ביד מקצועית וכשנתקלתי בהן החלטתי (עם קצת חשש מפני התגובה) לפנות אל הצלם ali berrada ולבקש את רשותו להשתמש בהן באתר. הוא ביקש את כתובת האתר ולאחר שמסרתי לו הוא השיב לי:
“Feel free to use the photos” והוסיף ” May the heritage of Debdou spread in the world” ובעברית ” תרגיש חופשי להשתמש בתמונות” , “מי יתן שהמורשת של דבדו תופץ בעולם”.
תודה לך Ali וכמוך גם אנחנו מאחלים ומקווים שהמורשת הנפלאה של דבדו תופץ לדורות הבאים.

3. וכמה סרטוני יוטיוב
 “les juifs de debdou”
יהודי דבדו – סרטון2
יהודי דבדו סרטון 3
דבדו סרטון 4
תפילה בבית כנסת בדבדו

רקע
השנה היא 1922, שנים ספורות קודם, לקראת תום מלחמת העולם הראשונה (1918) מתחילה העלייה השלישית, לאחר שהגנרל אלנבי כובש את ארץ ישראל מידי השלטון העותומני של התורכים (1917).
שמעה של העלייה השלישית שמביאה ארצה עולים ציוניים ממדינות אירופה מגיע כנראה לאוזניהם של שלושה חברים מקהילת יהודי דבדו שמחליטים לעשות מעשה וללכת בעקבות אותם חלוצים שמגיעים עם העלייה השלישית, אלא שלא כמו היהודים המגיעים מאירופה מסע העלייה לארץ מדבדו נמשך ימים ארוכים וכרוך בסיכונים רבים עד כדי כך שהם מחליטים להשאיר מאחוריהם את בני משפחותיהם ולעשות את המסע לבדם. המעט שאנחנו יודעים על קורותיו של המסע הזה הנו מן הדברים שסיפרה הסבתא ג’אנה לנכדה יעקב הכהן סקאלי מדאר מוכאלט ומן המעט הזה ברור לנו שמשפחותיהם של שלושת החלוצים היו יקרות להם אך אהבתם לארץ ישראל גברה על הכל וכמו נחשון בן עמינדב שקפץ אל הים מתוך ביטחון ואמונה בה’ שזוהי הדרך הנכונה, כך גם הם, רבי משה הכהן סקלי מדאר בוסתא, רבי משה הכהן סקלי מדאר מוכאלט ורבי משה מרציאנו מדאר לחימר כובשים את הפחד מפני מוראות הדרך ויוצאים למסע אל הלא נודע חדורים באהבת הארץ ובכיסופים לירושלים הקדושה, ולפיכך אנחנו תוהים האם לכנות את מבצע העליה הנועז “מבצע נחשון” כשמו של נחשון בן עמינדב ובה בעת כשם המבצע של “ההגנה” במלחמת העצמאות שנועד לפרוץ את הדרך לירושלים, או שמא יש לכנות את המבצע “מבצע משה” שהרי הגורל רצה שכל משתתפי המבצע כונו בשם משה

והנה הדברים מפיו של יעקב הכהן כפי ששמע אותם מפיה של סבתו ג’אנה בתו של רבי משה הכהן מדאר מוכאלט.
התארגנות
“את הסיפור היא סיפרה לי לפני 70 שנה בהיותי ילד בן 10”, באחד הימים של שנת 1922, “מבקש הרב משה הכהן לכנס את בני המשפחה, קרי הבנים: שלמה ויצחק, הבת ג’אנה והאח יעקב ומביא בפניהם את הרעיון לעלייה לארץ שלו ושל שני חבריו”. “דבקים וחזקים באמונתנו להגשים את רעיון העלייה לארץ ומבקש מבני המשפחה להסכים ולכבד את החלטתו ולבל חלילה ינסו להרחיקו מתכניתו”.
“לבני המשפחה הנאספים לא נותרה ברירה אלא לברכו ולאחל לו הצלחה בדרכו”
“שש ושמח לתגובת המשפחה ומצווה בכינוס זה על חלוקת רכושו וממונו לבנים שלמה ויצחק, לבת ג’אנה ולאח הצעיר יעקב ז”ל, ואז הוא פונה בשמחה לבת ג’אנה ומטיל עליה להכין צידה לדרך אשר תספיק למחייתו ולכלכלתו למשך שלושת חודשי המסע המשוער” וכן הוא מבקש “לתפור לו חגורת בטן מבד טוב שתשמש לו לשמירת מטבעות זהב טהור שייקח עמו לארץ ישראל”. “מטבעות אלה היו בעלי ערך ובכל מדינה ומדינה היה קל להמירם”.
המעט שאנחנו יודעים על הדרך
ממשיך ומספר יעקב ממה ששמע מפיה של סבתו ג’אנה, “שלושת החברים שוכרים להם מורי דרך טובים ואמינים שמובילים אותם בבטחה לאלג’יריה, “שם הם שוהים למנוחה ותכנון המשך המסע”.. “והם גם נעזרים בקהילה היהודית לחיפוש מורי דרך לתוניס”.
יש להניח שהמשך המסע שעל פי המשוער ארך כשלושה חודשים נעשה באותו אופן ובכל ארץ שאליה הם מגיעים הם מחפשים מורי דרך טובים וכך עד אשר הם מגיעים לחברון ומשם לירושלים.
מסלול המסע מדבדו לארץ ישראל
ועל השהות בארץ ישראל
על חיי השלושה בארץ ישראל כמעט שאיננו יודעים דבר.
רבי משה הכהן מדאר מוכאלט “הגיע עייף ותשוש ובאפס כוחות”, “הוא החזיק מעמד כחצי שנה מיום הגיעו עד אשר השיב נשמתו לבורא בשנת תרפ”ג”. ” המשפחה קיבלה את ההודעה רק חודשיים לאחר פטירתו”.
עפ”י רישומים קיימים הוא רכש את חלקת הקבר שלו בהר הזיתים בעודו בחייו.
רבי משה הכהן מדאר בוסתא שהגיע לארץ ישראל עם היתר להינשא, נישא בשנית בארץ ישראל ונפטר בשנת תרפ”ח (1928).
רבי משה מרציאנו נפטר ככל הנראה כשנתיים לאחר שהגיע לארץ ישראל.
סוף דבר
הרב אליהו מרציאנו שאינו שוקט על שמריו בכל הקשור למורשת יהודי דבדו אשר יודע על סיפור עלייתם של שלושת החברים מחפש ואינו מניח עד אשר הוא מתחיל לגלות פרטים. קשריו עם אנשי החברה קדישא של הר הזיתים אשר עושים עבודת קודש באיתור וסימון הקברים בבית הקברות שבתקופת השלטון הירדני נחרב, חולל ונהרס מביאים בסופו של דבר לגילוי של כל שלושת הקברים.
בחלוף כמעט מאה שנה מיום צאתם למסע הנחשוני בדרכם לארץ ישראל מחדשים צאצאיהם את המצבות ההרוסות שעל הקברים ועורכים טקסים לעילוי נשמתם.
היה לי הכבוד להשתתף בשניים מן הטקסים ואני יכול להעיד על המעמד החוויתי המרגש, האווירה היוצאת דופן, התחושה המרחפת של סגירת מעגל והכל על רקע נופיה ההיסטוריים הקדושים המדהימים של ירושלים ששלושת החלוצים הנחשוניים היו מוכנים להקריב כל כך הרבה למענה.
יישר כח לרב מרציאנו שיזם והקים את המצבה לרבי משה מרציאנו, למשה מורלי ואשתו שהקימו את המצבה של הרב משה הכהן מדאר בוסתא ולעדי כהן שהקים את המצבה לרבי משה הכהן מדאר מוכאלט וכפי שכתבתי בברכה לאחר אחד הטקסים “מי ייתן שזכות האבות שהנציחו במעשיהם תעמוד להם ולבני ביתם בבריאות ואושר ותהיה להם למגן באשר ילכו”. אמן כן יהי רצון.
והנה כמה תמונות משני הטקסים:

מראה פנורמי מתוך הטקס לגילוי המצבה לרבי משה (בוסתא)

רקע כללי
Avner Darmon חייל צרפתי צעיר בן 26 שלימודיו הופרעו ע”י מלה”ע ה-1 ואיכשהו מצא את עצמו מורה בבית ספר יהודי בעיירה דבדו, העלה באוקטובר 1921 על הכתב את זיכרונותיו תחת השם: (“מחקר קטן על יהודי דבדו במהלך מלחמת העולם הראשונה”).                                                                                Petite étude sur les Juifs de Debdou à l’époque de la Première Guerre mondiale
בנו Paule מספר שאביו כה הרבה לשתף אותו בזיכרונותיו אלה “עד שהרגשתי שחוויתי אותם בעצמי” ו”נראה היה לי שהשהות הזו, נמשכה כמה שנים, כשבמציאות הורי,  שהו שם רק שישה חודשים” ועוד הוא מספר כי “דבדו הפכה לשם כה מוכר, שדמיינתי את הכפר הזה כאחת הערים החשובות במרוקו“.
אחרי דבדו המשיך האב בקריירה של מורה באוג’דה ומשם לבי”ס תיכון Lycée Gouraud (כיום  Lycée Hassan II) של רבאט, ואז קשר את הקריירה שלו  למרוקו למשך כל חייו.
הבן Paule שהלך בדרכי אביו והיה מורה בקזבלנקה, הפך גם הוא את מרוקו למדינה שלו והוא “מקווה שיוכל להישאר שם תמיד”

את דפי הזיכרונות מדבדו שנכתבו בכתב יד ע”י אביו, גילה Paule זמן רב אחרי שנכתבו, ולאחר שקרא אותם החליט לנער מעליהם את האבק ולהדפיס אותם.
אבל לפני שאנחנו מביאים את תמצית הזיכרונות כפי שנכתבו ע”י האב Avner Darmon נספר אנקדוטה קצרה.
בעודי עוסק בהעלאת הדף הזה לאתר המורשת, סיפרתי לדוד (האחיין שלי) על הזיכרונות מדבדו שאני עובד עליהם לקראת ההעלאה לאתר. ואז, תוך כדי שאני מציין את השם Avner Darmon ואת זה שאחרי דבדו הוא עבר עם אשתו ללמד באוג’דה, קטע אותי דוד…. “Madame Darmon הייתה מורה בבית הספר שלי !” וכשסיפרתי אח”כ את הסיפור לסימון גם הוא הגיב מיד “Madame Darmon“
במבחן סבירות קצר שעשינו, מצאנו כי לא מן הנמנע שהמורה Madame Darmon קשורה קשר משפחתי ל- Avner Darmon ואולי אפילו אשתו, ואם כך יש כאן סגירת מעגל שראשיתו בדבדו שלפני כמאה שנה.

בהקדמה לזיכרונות שרשם האב Avner בעת שהותו בדבדו, הוא מסייג את הדברים שהוא כותב  ומציין שהם אינם נושאים אופי מחקרי או היסטורי, אלא דברים שנכתבו מתוך התבוננות אישית וניתוח חסר פניות של “צורת חיים השונה כל כך משלנו מכל הבחינות“.
המחקר שלו הוא מציין משקף נאמנה את מה שהגורל זימן לו לעשות בשנת 1918 במהלך החיים הצבאיים, בעת שהוצב לעבודה כמורה בביה”ס היהודי של דבדו.
“אני אנסה לתאר בקצרה את המנטליות הדתית והחברתית של הנציגים המקוריים של היהודים במרוקו הנקראים דְבְּדוּבִּים”

דבדו: מצב והיבט

1. מלבד הכביש הראשי המוביל דרך  Taza מאלג’יריה לפאס, עמק דבדו המוקף בהרים מהווה אזור כמעט נפרד וסגור כ- 60 ק”מ דרומית מערבית לטאורירט.
(נעיר כאן כי לפי הרב שלמה הכהן סקלי אצבאן (הרש”ך) הסיבה בגללה בחרו היהודים את דבדו כמקום ישוב, היתה ריחוקה ובידודה, בתקווה להקשות על הפורעים מלהגיע אליהם).
2. עמק זה, שגובהו 900 מ’ מעל פני הים, נשלט על ידי רכס המכונה “גאדה”, אשר חזיתו, מכוסה שלג ברגע שמתקרב החורף, מתנשאת ל -1,650 מ’; זהו נוף ירוק וציורי המגן על אוכלוסייה שלווה.
3. היססנו אם לנסות לתאר  את המקום הזה  אחרי התיאור שהשאיר ויסקונט דה פוקו, שהיה המבקר האירופי הראשון שלו: «דבדו, הוא כותב, נמצאת במיקום מענג…. »
(דה פוקו אגב היה זה שביקש מהרש”ך לחקור את מוצאם של יהודי דבדו)
4. בעיר עצמה יש כ -400 בתים, הבנויים מאדובי (בנייה בלבני אדמה) ובמרכזה ריכוז בתים שמהווה את ה”מלאח” או הגטו.  ה”מלאח” הזה שמכיל אוכלוסייה יהודית בת 1,400 נפשות מוקף בארבע שכונות מוסלמיות: קינדיד, אולאד עביד, אולאד יוסף, אולאד עמארה.
5. בעיר הערבית יש רק מסגד אחד הממוקם בשכונת אולאד עמארה, ליד הנהר.  זהו בניין ציורי בצבע ורוד-אפור, מוקף בגנים ירוקים.
6. אבל הנהר הזה, וּואָד דבדו, ראוי לאזכור מיוחד. גדותיו העשביות יוצרות שטיח מקסים שגובל בשיחי הרדוף ועצי זית קדומים, שם מטיילות להנאתן חסידות על צלליתן הלבנה.
מיטתן שנפגעה מההמים זורמים נעלמת בגנים בהיקפים עצומים. דרורים, שכשכנים ועופות דורסים באים לשתות שם.
7. במקומות בהם המים זורמים, נוצצת מתחת קשת שנוצרת על ידי ליאנות גבוהות ושזורות.  בקיץ, עם עלות השחר, כשהשמש זורחת באופק של חורשה ענקית, היהודיות, בזרועות חשופות וחצאיות מופשלות בתלבושתן המקראית, שוטפות את בגדיהן, שרות וצוחקות, מעוררות חזיונות עתיקים.

יהודי דבדו
8. כמו בני דתם בכל העולם גם יהודי דבדו, ברחו לאורך הדורות מרדיפות ומזוועות מכל הסוגים.
9. ההיסטוריה של יהודי דבדו יכולה אפילו להציג בהתפתחותה קיצור דרך בולט להיסטוריה של עם ישראל. כאן, לעיתים קרובות חילוקי דעות קטלניים שהיו בין השבטים המוסלמים בפריפריה נפתרו על ידי גזל שיטתי של המלאח. הכיבוש הצרפתי שם קץ  למצב זה באביב 1911.
10. רוב היהודים בדבדו הם מספרד. ביניהם, המספר הגדול ביותר, מגיע ממורסיה (אוֹלָד מרציאנו), אחרים מסביליה – המעיין המזין את דבדו עדיין נושא את השם של “עין סביליה”- כולם גולים, נמלטו לקראת סוף המאה – 14 בטבח של האינקוויזיציה הספרדית.
11.  לאחר שיטוט בהרי הריף ובחוף מרוקו, הם הקימו בסופו של דבר קהילה חשובה בדבדו.
12. אך כמעט מיד כשהם מגיעים הם מתחילים בעידן חדש של רדיפה, שלעתים גורר פשיטות ואונס, לפעמים גירושים או גיורים מאולצים, כמעט תמיד בחקיקה לא הוגנת: הם נדרשים ללבוש בגד שונה כך שאפשר יהיה להבחין בהם, הכובע שלראשם בצבע שחור, סימן להשפלה מוסרית שמזכירה את הגלגל מימי הביניים הצרפתיים והגרמניים (שיטת עינויים שהייתה נהוגה מימי קדם ועד ימי הביניים), יש להם לוח שנה נפרד. בדרך כלל הלוואה בריבית היא העיסוק היחיד שמותר להם לעסוק בו על מנת להתפרנס, עם הזמן העיסוק הזה יהפוך לפשע חמור.
לעתים תאוות הבצע של הסולטנים המרינידים שניצלו אותם כמתווכים פיננסיים בין משלם המסים לרשויות המס מגינה עליהם מפני פרעות עממיות.
יהודי דבדו הם קורבנות לתלאות חדשות, הנמשכות כמעט עד היום, כל יהודי שהעז לסכן את עצמו מחוץ למלאח ביום חג מוסלמי הסתכן בלינץ’. כאות כבוד הוא נאלץ לחלוץ את נעליו כאשר עבר ליד מוסלמי. מה הפלא שהוא הפך להיות עז וחשדן, מה הפלא שהוא סיגל לעתים קרובות הרגלים של צביעות ושקרים ושהוא מגלה לנו חוסר אמון ?

פנים בית יהודי – אריגת צמר
13. ועכשיו, אם הקורא יסכים לעקוב אחרינו במבוך הרחובות הצרים של המלאח, שם למרבה הצער עדיין לא נשמר שום עיקרון של היגיינה, ניקח אותו לאחד מאותם חללי פנים שלא ימצא דומים להם בצרפת.
14. אנו דופקים על דלת אכולת תולעים של דירה כלשהי, היא נפתחת לחצר מרובעת. פניה של צעירה חיננית ומחייכת מברכים אותנו, ועד מהרה קולות השיחה מושכים את דיירי הבית אל סף דלתם, הגדולים והקטנים בוחנים אותך במבטם.
15. למרגלות גרם המדרגות הרעוע, אשר מהחצר למרפסת, פרד ספרדי מסיים לאכול את המנה שלו. על ערימת זבל מתרפקת תרנגולת עם אפרוחיה;  באחת מפינות החדרון הקטן, זקנה קטנה מתכופפת מול תנור ערבי אופה כיכר שעורה, אותה תסיר ברגע שהמשטח נצרב מעט, זהו לחם בלתי ניתן לעיכול שטוח כמו פשטידה וחסר אפייה.  תוך כדי שהיא מפעילה את האש שלה, היא משגיחה על מתקן המשמש לזיקוק ראשוני שעדיין מורכב ממיכל המכיל את החומרים שיש לזקק (תאנים מיובשות, צימוקים), כיסוי ברזל שמקבל את האדים ומכוון אותם דרך קָנֶה מוּטֶה למְעַבֶּה.
16. זה נעשה על ידי דלי המאפשר מעבר לצינור ספירלה. האלכוהול שנאסף שהדבדודים מכנים בשם הפומפוזי “מָחְיָה” (אניסט) יוגש כאפריטיף ביום שישי בערב וביום שבת לפני הארוחה.
17. הם שותים באותו יום ללא ריסון יין מתוק שהם מכינים בעצמם בתהליכים זהים מצימוקים.
18. עם זאת מציגים בפנינו את החדר הייחודי שבו מתגוררת בערבוביה משפחה גדולה בדרך כלל.
19. זהו תא מלבני באורך 4 או 5 מ’ וברוחב של 1 או 2 מ’, עם רצפת עפר, קירות מסוידים בלבן ותקרה הנתמכת על ידי קורות מנותקות שלרוב מאפשרות לסנן מי גשמים.
20. באחד הקירות, וילון המסתיר לעיתים גומחה שבה המצעים מוערמים, זה כולל שמיכות צמר עבות, עורות כבשים וכמה כריות שהציפיות שלהן שזורות בטוב טעם.
21. לפעמים צוהר שצופה אל החצר מאפשר לקרני אור מועטות לחדור, אך למרבה הפלא, לחדרים הממוקמים על הטרסה אין יציאה אחרת מלבד הדלת.
22. אנחנו באופן אישי נאלצנו לחרוג מההוראות הפורמליות של בעל הבית כדי ליצור פתח ולהציב מסגרת באחד מקירות החדר בו התארחנו.
23. התנגדות הבעלים התבססה על העובדה שברגע שהילידים ראו אור בלילה, הם יכלו לטענתו לירות.
24. אנשים אומללים אלה שמרו אפוא על חוסר אמון ופחד שההגנה של חיילינו טרם הצליחה להפיג והם ממשיכים להכריח את עצמם לישון, אפילו בקיץ, בסמיכות הבולטת באופן במיוחד על רקע המוסר המחמיר שלהם.
במחילה מכבודכם שאנחנו חוזרים לקבלת הפנים, כפי שאמרנו לעיל, דבדודיס, אנשים מסבירי פנים מאוד, מוחמאים מהביקורים שהם מקבלים: לאחר שהזמינו אותך בלבביות לשבת על מחצלות, הם מגישים לך תה בכוסות יפות והם יכולים להיפגע אם לא חוזרים על זה לפחות פעם אחת.
25. אולם כדי לספק את רצוננו, אדון הבית לוקח אותנו לראות שוזרת צמר. גידול כבשים משגשג מאוד בדבדו ותעשיית הצמר נהנית ממוניטין שההד שלו מגיע עד לאלג’יריה.
26. והנה אנו נמצאים עתה בנוכחות יהודייה זקנה, כורעת על מחציתה, מול נולה, שוזרת את החוטים והאריגה של צמר לבן בוהק. היא מייצרת שמיכה עבה באורך של  5  מטר ורוחב 2 מטר. זהו ה”הְּדּוֹן” (« heddoun ») המפורסם שמגן להפליא מהחורפים שעדיין קשים בדבדו. אין אף קצין או תת-ניצב שעובר במרכז זה שלא לוקח את שמיכת הצמר שלו.  יתר על כן, חיל המצב שהוחזק במהלך המלחמה תרם לא מעט לעלית מחיר ה”הְּדּוֹן”.
27. נשים מצטיינות גם בעבודות רקמה;  עושים כאן גם כמה עבודות עור וחריטת נחושת;  אך אלה נעשים במיוחד על ידי יהודי פיגיג (Figuig) שהגיעו לאחרונה למלאח, זה מה שהסביר לנו המלווה שלנו, לפני שעזב אותנו, תלמיד בית ספר יפה תואר בן כחמש עשרה שנה לבוש בלבוש כחול כהה, ועם תלתלים שחורים ארוכים הנופלים על הלחיים. (הכוונה כנראה לפיאות)

28. יהודי דבדו, יהודי מרוקו בכלל, מכירים במה שהם חייבים לצרפת והם מעריכים בכנות את יתרונות הכיבוש.  עם זאת, אנו חייבים לומר את האמת כי אלה של דבדו במיוחד לעתים התלוננו קשות על התשלומים הכבדים בכסף ובעין שגבו משרדי השלטון ובעיקר הם התלוננו על ההתנכלויות של הגומיירים (חיילים מרוקאים ילידים ששירתו ביחידות עזר שהוצמדו לצבא צרפת בין השנים 1908-1956) שמתערבים בינם לבין השלטונות הצרפתיים, באופן הנוקם בשתיקה על התאוששותם המורלית.
29. במהלך השנים האחרונות, מספר מסוים של משפחות של עובדים וסוחרים עזב את דבדו ונסע להתיישב בטאורירט ובברגן או בתחנות האחרות שיצרו רשויות הצבא הצרפתי: הם נמשכים לשם על ידי הביטחון הגדול יותר ומשטר שוויוני יותר, בניהול ישיר של פקידים צרפתים.  עם זאת, גם כיום יש להם אמון יחסי רק במי שמכריזים על עצמם כמגינים עליהם.

חיי הדת של דבדודי
30. מעל הכל מה שמפתיע את הזר, הנכנס למעיים החלקלקים והפתלתלים של המלאח, הוא הלבוש המכובד, האוויר מלא הכבוד והמוסר שהיהודים מקבלים את פניו. מסבירי פנים, כפי שאמרנו לעיל, למרות מבוכה מסוימת. יש להם דיבור ונימוסים שמנוגדים לאישיות הגסה והפראית של תושבי ההרים בסביבבה. אנו יכולים לומר – וכל מי שהתקרב אליהם יסכים, כי למרות השפעת הקשיחות הברברית של רודפיהם לשעבר, הם שמרו על מוסרם הפטריארכלי, המעניק לאב את כל הזכויות אך גם את כל החובות.
31. גלות ורדיפות, במקום לכבות בהם כל תחושת כבוד, נהפוך הוא, וזוהי תופעה פסיכולוגית מוכרת בתולדות האנושות, הידקה אותם יותר בתחושה של סולידריות אינטימית ; האחדות הדתית שאצלם שלטה תמיד על חילוקי הדעות הידועים של משפחות וחמולות, מביאה את כולם לאותה מחשבה, לאותה אמונה: האמונה הבלתי מעורערת באל ייחודי ואוניברסלי.
32. לפיכך, במלאח הקטן הזה, ישנם לא פחות מחמישה עשר בתי כנסת ו ????: בזמן שעזבנו את דבדו היו שני בתי כנסת חדשים בבנייה; זה גם מוכיח שלכל שבט, כל חלק מהאוכלוסייה רוצים להיות מקלט משלו.
33. הטקס והמנהגים הם במקורם ספרדים, עליהם החלו להתווסף מסורות ומנהגים מאלה של יהודי מרוקו.
34. בערב שישי, ברגע שהשמש השילה את קרניה האחרונות, אחד היהודים משמיע קולות קרן (כנראה הכוונה לשופר) כדי להודיע ​​לחבריו המאמינים כי השבת החלה.  מיד כל העבודות נפסקות, החנויות נסגרות והמלח נכנס לריגוש זמני ואז נכנס למדיטציה ושקט. אנחנו כבר לא פוגשים שם אף אחד, הנשים פרשו כולן לבתיהן, הגברים בתפילה; והזיכרון הכללי הזה, המלמולים האדוקים האלה, הקהילה האינטימית הזו באותה שאיפה מנחמת כלפי הבורא, הרגע הזה שבו כל דאגות חיי היומיום התפוגגו, כאשר העניין בדברים ארציים נעלם לחלוטין, באמת, אפילו להדיוט, אפילו עבור הלא מאמין, משהו מעורר יראת כבוד וגרנדיוזי.

יהודי דבדו
35. אין להם שום מאפיין פיזי של בני דתם מאלג’יריה ואפילו לא ממרוקו. למרות שיש לנו יופי שהוא קצת מוגזם, הם בדרך כלל נאים, עדינות התכונות שלהם מזכירה את הסוג הספרדי. בלונדיניות עם עיניים כחולות הן רבות למדי;  יש שם אפילו טיפוסים אדומים אבל הברונטיות הן הרוב, ואי אפשר לקחת מהן את החינניות המסוימת שמודגשת עוד יותר על ידי צניעות ביישנית.
36. התלבושת שלהם מגבירה את קרינת הלובן ומדגישה את בהירות עיניהם השחורות, היא זו של פאס: תחפושת שהצלמים שלנו רק יתנו לה מושג גס מאוד; לבושים בגדים תחתונים קלילים מאוד, גם בחורף, הם לובשים חצאית סאטן ירוקה או אדומה עם סרטים  בצבע זהב וכסף, מחוך או קפטן בקטיפה צבעוניים גם הם; חגורת משי רקומה, תסרוקת מחודדת החושפת תוספת של שני סרטי ראש בצבע שחור כזפת, ואילו באמצע המצח תלוי מטבע לואיז זהב. כמובן, זה ביגוד שלובשים בשבתות והחגים, אין אז, בימים היפים של אפריל, מחזה מקסים יותר, קסום יותר מזו של קבוצות הצעירות האלה שכורעות ומדברות על הטרסות הלבנות של הבתים ובזמן שקרני החמימה של שמש אביבית מחיות את לבושן בהשתקפויות מנצנצות.
37. יהודי דבדו הם למרבה הצער הקורבנות התמימים של נוהג מצער: נישואים מוקדמים הם תכופים ונערה צעירה שמלאו לה 16 כבר מזמן נגמרה.
38. לא נדיר, למרות האופי האפלטוני של זיווגים נמהרים, לפגוש בנות בגילאי 13 עד 14 שנבלו בטרם עת. הבעל הוא לרוב מבוגר מושלם וכאשר אנו מביעים את התנגדותנו שנובעת מזה שמנהגים כאלה כשלעצמם אינם מוסריים ואכזרים למין העדין, משיבים לנו הדבדובים בקרירות כי לזיווגים אלה יש את היתרון המהותי בכך שהם מונעים מהצעיר את הדרישות הטבעיות שתמיד מתעוררות מוקדם. אך איזו מסורת מחייבת שהם יהיו מסופקים רק באמצעות קשרי הנישואין הדתיים ? המתבגר נשאר אפוא טהור ובתולי ממש כמו כלתו הצעירה.
39. רוב הזיווגים הם זיווגים קונבנציונליים (זיווגים המתייחסים לאנשים שמקורם באותו אב קודם). לא יכולה להיות שום פגיעה גדולה יותר בכבוד האב, מאשר לראות את בנו מסרב לידי אחייניתו שלו.

טקסי הנישואין
40. חודש, לפחות, לפני חגיגת הנישואין, בין משפחות הארוס והארוסה מתקיימים חילופי מתנות ודברים של דרך ארץ ונימוסים. כאשר המשפחות שייכות לאחת מהחמולות היותר חזקות מבחינת העושר והיוקרה שלהן, כמעט כל המלאח לוקח חלק בחגיגות, שאצל הבעל לעתיד הן זוהרות במיוחד. מדובר בשירים וריקודים, סעודות וקבלות פנים במהלכן נעשה שימוש נדיב בתה.
41. והנה אנחנו ערב החתונה בפועל. הכלה הצעירה בליווי שושבינותיה וחברותיה הרבות הולכות למעין בריכה (הכוונה כנראה למקווה). היא מעוטרת ומבושמת, מוקפת בכבוד ובטיפול קפדני, בעוד שהמצהללות שולחות את צהלות השמחה הקולניות והחודרות לארבע פינות המלאח.
42. הכלה נשטפה, עכשיו טובלים אותה, אפילו בחורף, בבריכת שחייה, שבעונה זו פני השטח העליונים העליוניםמכוסים בשכבת קרח דקה הנשברת למגע. למרות זעקות הכאב של האישה האומללה, יד נמרצת תומכת בה בשיער ומטילה אותה פעמיים-שלוש לבריכה המטהרת זו, מבחינתה, תחילתה של צרה מכאיבה. מכיוון שהבעל חסר הסבלנות כעת כשהרבי קידש את האיחוד, לא תמיד ממתין, למרות הבטחותיו, עד שבת זוגו הצעירה תגיע לגיל ההתבגרות כדי לתבוע את זכויותיו.
43. מזלה שהוסכם שלמשך זמן מסוים לאחר הנישואין היא תמשיך להיות בחסות אבהית, אבל זה חולף והמשפחה במהרה מסייעת לחתן, להתגבר על התנגדותה של הילדה האומללה על ידי שכנוע.

חינוך דבדודי הצעיר
44. החל מהגיל הרך, הדבדודי הקטן מבלה את כל זמנו בבית הספר לרבנות, שם הוא ילמד להתמודד בקלות לא מוסברת עם השפה העברית, שפה עם הטיות שמציגה, כידוע, מבחינת אוצר המילים והדקדוק, רק זיקות רחוקה לערבית מדוברת. אלה המכפישים את השיטה הישירה בהוראת שפות מודרניות יראו, בנוכחות התוצאות שהשיגו הרבנים שאינם משתמשים בשיטה אחרת, הכחשה רשמית לטענותיהם. מן הראוי להוסיף, ללא ספק, כי הלימוד הבלעדי של העברית וטקסטים של הברית הישנה, נקלט ע”י הדבדודי הצעיר בהבדל השעות הניתנות במשורה ללימוד אנגלית או גרמנית בבתי הספר התיכוניים שלנו.

45. שלוש שנים לפני האיחוד בית הספר הצרפתי-יהודי של דבדו, מורה עצמאי, ממוצא אלג’יראי, ומאוחר יותר, חיל המצב של צרפת הקדישו את עצמם למשימה לייבא לקהילה הקטנה והעלומה הזו, רוח צרפתית.
46. עם היכולת המופלאה הזו של הטמעת שפות זרות, המשותפת ליהודים בכלל, יהודי דבדו הקטנים התגלו כמי שניחנו בחיות נפשית יוצאת דופן, עם רצון נלהב להדריך את שפת האדונים הנוכחיים לגורלה של מרוקו.
47. כשהגענו למלאח הבינונו כי הקליטה הגבוהה שמציעים מוחות שהוכנו להתמודדות עם כל תרבות אינטלקטואלית על ידי תרגול איטי של הטקסטים הקשים בתלמוד, תקל מאד על המאמצים שלנו כמורים.
48. למורת רוחה של אוכלוסית המלאח הפכו שלושה בתי כנסת ישנים שהיו ללא שימוש, לבתי ספר צרפתיים שבהם קובצו התלמידים שעד מהרה מספרם כבר היה גדול ממאה.
ללא קשר לאיכויותיהם האינטלקטואליות, כולם באופן כללי, הראו במהרה את רגשות האהדה למורה החדש שלהם שהתפתחו במהרה לחיבה אמיתית.
יתר על כן, חיבה זו לא הגיעה רק לאלה שבאחריתם הבינו אותם לבסוף והבינו את עצמם על ידיהם; זה הגיע לכל אלה שהתעניינו בהם, ונצטט כאן, כמחווה של תודה לאיש, את היחסים החביבים שניהל קפטן קוקילארד, ראש משרד ההסברה עם דבדובים הקטנים. 49. קצין טריטוריאלי זה היה עבורם סבא אמיתי שבמהלך ביקוריו היומיומיים במלאח, אהב להיות מלוּוֶה בשלל תלמידי בית ספר, אותם מילא בממתקים וצעצועים. ביום הפרידה הסופי, קפטן קוקילארד בכה כמו ילד והמלאח כולו היה באווירה של אבל.

סיכום
50. ועכשיו, איך אפשר להסביר שהענף האתני הזה, שהוא כל כך מקורי וכל כך מובחן מהמשפחה היהודית הגדולה, נמצא מחוץ לכל קשר עם הציוויליזציה המערבית וטבוע בחיק ההמונים המוסלמים, יכול היה במשך מאות שנים ולמרות מרטירולוגיה ארוכה, לשמור על טוהר מסורותיו ואמונותיו ללא פגיעה כלשהי?  איך קרה שהוא הקים ציוויליזציה מיוחדת, שאנו חוזרים ואומרים, עומדת בניגוד מוחלט למנטליות הברברית של השבטים הסמוכים, ציוויליזציה שבאה לידי ביטוי בתרבות אינטלקטואלית ארכאית, ללא ספק, אך מהווה בסיס מוצק דיו להעלותו סביב איבריו החיוניים שריון של ממש, “מתחם חיצוני” המסוגל להגן עליו מפני ההשפעות החיצוניות הממוססות?  החיים הפטריארכליים האלה, את הפשטות העתיקה הזו, יהודי דבדו חייבים פשוט לכלי הייחודי והיקר של השכלתם האינטלקטואלית והמוסרית: לתלמוד
51. ולסיום המחקר שלנו עלינו לקוות שההשפעה הצרפתית על המסורות המקומיות של דבדו אם היא קיימת תתפוגג בהקדם, כי תוצאות של השפעה כזאת יכולות להיות עגומות. בואו נקווה שזה לא משפיע, על הקהילה הקטנה הזאת, על מקוריותה ועל אופייה הייחודי של הציוויליזציה שלו.

אוקטובר 1921
אבנר דרמון