ארכיון מחבר: אברהם כהן

מהמאה ה-1 ועד המאה ה-20 – היסטוריה של פרעות

פתח דבר
מסוף המאה ה-1 ועד המאה ה-8
תחת השלטון המוסלמי
♣ עד השושלת העלאווית
 – בין גאות לשפל 
♣ השושלת העלאווית
   ♦ עד המאה ה-19
   המאה ה-19
המאה ה-20 ואילך

   ♦ תקופת החסות – עד שלטון ווישי
   ♦ ווישי – יהודים בחסות אנטישמים
   ♦ מפלישת בנות הברית ועד קבלת עצמאות
   ♦ אחרי קבלת העצמאות  

סוף דבר

 

פתח דבר

לא בכדי ייחדנו את אחת ההרצאות בכנס המשפחתי לנושא “פרעות ופוגרומים ביהודי מרוקו”. באי הכנס כולם כאחד נדהמו לגלות עד כמה ההיסטוריה של היהודים במרוקו הייתה רצופה בפרעות, פוגרומים ומעשה טבח נוראיים. חלקם של הפרעות נגעו באופן ישיר במשפחת הכהן סקלי ובתוכם כאלה שישבו והאזינו להרצאה ואף לאורלי עצמה שהרצתה על הנושא.
לאלה שלא יכלו להתאפק ותוך כדי ההרצאה חזרו ותהו בקול “אז איך זה שלא ידענו”, נגלה בלחש… “לא נעים להגיד אבל עד להכנות לקראת הכנס גם אנחנו לא ידענו”.
גם כאן מי שמעוניין במבט קצר וחטוף יוכל לצפות במבט בתנועה או במצגת הנחה על “2000 שנות היסטוריה יהודית במרוקו ב-2 דקות

 

מסוף המאה ה-1 ועד תחילת המאה ה-8

התקופה שמסוף המאה ה-1 ועד תחילת המאה ה-8 היא התקופה שלפני השלטון המוסלמי שמתחילה בשלטון רומאי, ממשיכה בכיבוש מרוקו ע”י שבטים וונדלים (אמצע המאה ה-5) ומסתיימת בשליטה של הביזנטים. היהודים שמגיעים לצפון אפריקה בתקופה הרומאית הם חלק מאותם יהודים שמפוזרים ברחבי האימפריה לאחר חורבן בית שני והמרד הגדול, והם מתיישבים בערי החוף של צפון אפריקה.

אחרי הדיכוי של “מרד התפוצות” משנת 115 שבו השתתפו קהילות יהודים מצפון אפריקה, מכחידים הרומאים את קהילות היהודים בלוב, מצרים וקפריסין ומרכז היישוב היהודי נע מערבה לכיוון מרוקו. במרוקו הם עוסקים במסחר והם זוכים לשגשוג ופריחה. מועצות הכנסייה שאינן אוהבות את ההצלחה של היהודים מחליטות להגביל אותם ע”י צווי רדיפה. כאשר פולשים הוונדלים לצפון אפריקה מצטרפים היהודים אליהם ולכוחות הברברים במלחמה נגד הרומאים ובעקבות זאת הם זוכים לחסות וחופש דת שמגיעים לקיצם עם הכיבוש הביזנטי שתחת שלטונו בתי כנסת הופכים לכנסיות ויהודים רבים נאלצים להתנצר, חלקם נמלט לעבר הרי האטלס ונטמע שם בין השבטים הברברים.

 

תחת השלטון המוסלמי
תקופת השלטון המוסלמי מתחילה עם הכיבוש של צפון אפריקה בידי הערבים מאמיניו של מוחמד. במלחמה נגד הכובש המוסלמי משתתפים לעתים גם יהודים ואחת המסורות היותר נפוצות מספרת על יהודייה בשם אל כהינה שמאחדת תחת מנהיגותה שבטים מאזור ההר הברברי שמצליחה לגרום למפלות קשות לכובש המוסלמי. תקופת מה לאחר הכיבוש נקבע מעמדם של היהודים כד’ימה (בני חסות) שעליהם חלים חוקי העומר שמסדירים את מעמדם וזכויותיהם של תושבים שאינם מוסלמים באימפריה המוסלמית. מעמד הד’ימה הוא נחות יותר מתושבים אחרים שהתאסלמו. הם מחויבים במס גולגולת שתמורתו הם זוכים להגנה על חייהם ועל רכושם וכן הם זוכים לחופש דתי והם יכולים להתיישב ברוב הערים. האכיפה של מעמד הד’ימה איננה אחידה והיא תלויה ברצונו הטוב של השליט בהתאם לאזור ולתקופה.
השלטון המוסלמי הוא שלטון של שושלות שבהן המנהיגות עוברת מדור לדור ולעתים הבן היורש והאב המוריש נוקטים במדיניות הפוכה כלפי היהודים, האחד מקרב ומרומם והאחר מכביד את ידו וגוזר עליהם גזרות קשות. מידת היציבות השלטונית גם היא משפיעה באופן ישיר על ביטחונם של היהודים. חיי היהודים לאורך כל שנות השלטון המוסלמי נעים כמטוטלת בין תקופות של פריחה ושגשוג שבהן יהודים משמשים בתפקידי מפתח בחצרות המלוכה וזוכים ליחס אוהד, לבין תקופות של גזרות ורדיפות קשות, פרעות ופוגרומים שבהם נטבחים אלפים רבים ולחורבן של קהילות שלמות.

מאה שנות טלטלה תחת שלטון האידריסים (974 – 789)
התלות של מרוקו בח’ליפות העבאסית של בגדד חדלה כאשר אידריס ה-1, ראשון השושלת האידריסית הכריז על עצמאותה השלטון במרוקו. חלק מהיהודים נותרו נאמנים לח’ליפוּת הבגדדית ובמטרה לגרום להם להצטרף לצבאו הוא דואג להתקפות על עריהם. חלק מן הערים מצטרפים לצבאו תחת הנהגתו של יהושפט בן אליעזר והם נוחלים הצלחות, אבל הם נסוגים כשהם רואים את הזוועות ושפיכות הדם שנגרמה לאחיהם היהודים שלא הצטרפו לצבאו של אידריס ה-1.
אידריס ה-1 כופה את האסלם על היהודים והוא גוזר עליהם גזרות קשות ביותר עד כדי כך שחלק מהמקורות מספרים על כך שהוא הצליח למחות קהילות שלמות של יהודים שהיו באזור שליטתו. כאשר בנו אידריס ה-2 יורש אותו היחס ליהודים משתנה מקצה לקצה והם מוזמנים ליישב את הערים הגדולות ובהם הבירה החדשה פס שהופכת למרכז רוחני יהודי. עד לקראת תום תקופת שלטונה של השושלת האידריסית זוכים היהודים לשגשוג כלכלי ופריחה רוחנית עד כדי כך שהם זוכים להנהיג את “הישיבה הארץ ישראלית” שנחשבה ליורשת של הסנהדרין. יהודים משרתים את השליטים כרופאים, שגרירים, אנשי אוצר ותפקידים מכובדים אחרים.
המאה העשירית מתאפיינת בחוסר יציבות שלטונית, האידריסים מאבדים אט אט את השליטה שעוברת למעשה לידי הברברים. אי היציבות השלטונית שנמשכת גם לראשית המאה ה-11 היא חלון הזדמנויות לפרוע ביהודים ולטבוח בהם. בשנת 979 אחרי כיבוש העיר פס ע”י הברברים גורשו ממנה יהודי העיר לאלג’יריה  ובשנת 1033 בהובלתו של מנהיג קנאי מוסלמי נטבחים למעלה מ-6000 מיהודי פס, רכושם נבזז ונשותיהם נלקחות.

 מאה שנות בטחון (יחסי) תחת האלמורבידים (1146 – 1040)
פרט לעיר פס (שרוב תושביה הם יהודים) שבה יש עדויות על גילויים של שנאה ועוינות, תקופת שלטונם של המוראביטון (1147 -1062) היא תקופה של שקט ובטחון יחסי עבור היהודים. מצד הרשויות אין גזרות או כפייה כלפי הקהילה היהודית, פה ושם מטילים איסורים על היהודים כמו למשל זה שאִפְשֵׁר ליהודים לסחור במרקש הבירה אבל לא לגור בה ויהודי שנתפס במרקש בשעות הלילה דינו על פי אותו איסור היה מוות (כנראה שלא הייתה אכיפה מלאה של איסור זה). עם זאת תחת המוראביטון יהודים משרתים בחצר המלוכה והיחס אליהם הוגן מאד, היהודים לוקחים חלק חשוב במסחר וחיי הרוח בפריחה.

מאה שנים של חורבן והרס תחת האלמוואחידון (1248 – 1124)
הסובלנות כלפי היהודים שאפיינה את המוראביטון באה אל קיצה תחת שלטונם של האלמוואחידון הקנאים (1147-1242). תאור (סולומון כהן) שמתוארך לינואר 1148 מספר, “…עשרות אלפי יהודים נהרגו בפס ובמרקש תוך כדי מסע הכיבוש של האלמוואחידון ולאחריו, יהודים נאלצים לבחור בין מוות לבין קבלת דת האסלאם. “…אלפים רבים מתים על קידוש השם (ביניהם ר’ יהודה הכהן אבן שושן, הרב של פס שהיה ממוריו של הרמב”ם)” , יהודים רבים נמלטים ממרוקו.
הרמב”ם נמלט למצרים והוא כותב משם ליהודי מרוקו את “איגרת השמד” שבה הוא מורה להם לקבל למראית עין את דת האסלאם על מנת להישאר בחיים ולהמשיך לשמור את דת משה בסתר. רבים מיהודי מרוקו מתאסלמים מי באמת ומי למראית עין בלבד, כפי שהורה הרמב”ם. אבל גם גורלם של אלה שהתאסלמו לא שפר והם נחשבו למוסלמים סוג ב’ ונאלצו לחיות בתנאים קשים במיוחד עד כדי עבודות פרך. בעקבות החורבן שירד על יהודי מרוקו בתקופת המוואחידון כותב הרב אברהם אבן עזרא את הקינה “אהה ירד עלי ספרד רע מן השמיים … “.

שגשוג, פריחה וטבח המוני תחת השושלת המרינידית (1465 – 1244)
החורבן וההרס בתקופת האלמוואחידון נפסקים רק כאשר השליטה במרוקו עוברת לידי השושלת המרינידית בשנת 1244. המרינידים מפגינים כלפי היהודים יחס ידידותי ואוהד עד כדי כך שהסולטן אבו יוסף יעקוב מתערב אישית כדי להציל את היהודים. יהודים המגיעים כשליחי השלטון בספרד מתקבלים במאור פנים, יהודים מתמנים לתפקידי מפתח בחצרות השליטים, והם לוקחים חלק פעיל בחיי המסחר, המסחר בזהב מסהרה וסחר החליפין עם המדינות הנוצריות נמצאים בשליטה כמעט מלאה של היהודים. המסחר של היהודים מעשיר את אוצר המדינה בסכומי עתק ולמעשה היהודים הם הגורם העיקרי לשגשוגה של המדינה כולה. העיר פס חוזרת למעמד המיוחד שלה בקרב יהודי העולם ומלומדים רבים ובהם רופאים, אנשי דת (קבלה), מדעים (ובהם אחד מגדולי המתמטיקאים בתקופתו) ופילוסופים פועלים מתוכה.
פרעות קנ”א שהחלו בספרד ביהודי העיר סיביליה התרחשו בזמן שבמרוקו שלטה השושלת המרינידית. יהודי העיר ובהם אבות משפחת הכהן סקלי שנמלטו על נפשם בפרעות אלה (1391) הגיעו למרוקו בזמן שהשושלת המרינידית הייתה בשלטון ויש להניח שהיחס שהשלטון במרוקו גילה כלפי המגורשים בני סיביליה היה אוהד וסובלני כמו זה שהוא נהג בו ביהודי מרוקו.
לקראת אמצע המאה ה-15 שלטון המרינידים נחלש וכמו תמיד חוסר יציבות שלטונית הוא הזדמנות טובה לפרעות ביהודים. בעקבות פרעות שנערכו ביהודי פס בשנת 1438 מחליט הסולטן המרינידי לרכז את היהודים ברובע סגור משלהם ה”מלאח” הראשון.
בשנת 1465 מגיעה החגיגה הגדולה של יהודי מרוקו תחת השלטון המרינידי לסיומה. תוך כדי המרד של הוואטסים בשושלת המרינידית נערך טבח המוני ביהודי פס.
ה”מלאח” שבמקור נועד כדי להגן על היהודים, הופך אותם לטרף קל להמוני הפורעים. אלפי היהודים של העיר פס נטבחים בידי המון מוסת. הפורעים אינם עוצרים בפס והם ממשיכים משם ליתר הערים במרוקו. החוקר והמזרחן נחום סלושץ כותב ” ההתנפלות על קהל שכלא  הייתה מסיבת קנאת המוסלמים ביהודים ובנוצרים המקורבים למלך” והוא מגיע למסקנה שבני הכהן סקלי היו בין אלה שהפורעים התנפלו עליהם וכי “אחרי מהומות שנת רכ”ה (1465) בפאס נמלטו רבים מקהל סקלי לדבדו ושם התיישבו בשנת רכ”ה.

בספר “יחס דֵבְּדוּ” של ר’ שלמה הכהן סקלי סבאן (הרש”ך) הוא מתאר את קורות יהודי דבדו ומביא הוכחות לכך שהם אכן צאצאי המגורשים משיביליה משנת קנ”א והוא שואל, “איך יעלה על הדעת שיבואו יהודים גולים ונדחים מארץ רחוקה עיר גדולה היא סיבילייא לבוא להתיישב בארץ זרה עיר שלא דרך בה ולא עבר בה איש יהודי”. אחד משני ההסברים שהרב נותן הוא שהגולים של מאורעות קנ”א התקבלו בסבר פנים יפות שהגיעו כאמור בתקופת המרינידים שבה היחס ליהודים היה אוהד, וניתנה להם הבחירה להחליט היכן לקבוע את משכנם. והוא מוסיף:  “ובגולה ההיא היו בהם אנשים חכמים ונבונים אשר בחרו לשכון ולהתיישב בדבדו יען שאין בה שבטים ערביים גדולים, גם אין עליה דרך לעבור חרב חיילות וצבאות המלחמה כידוע שעירינו אינה יושבת על אם הדרכים להיותה מעוברת לתרועת המלחמה ומצהלות הסוסים מה שאין כן בשאר המקומות שיש בהם שבטים ערביים וברברים…..”.

התקופה הוואטסית (1472-1554) – קליטת מגורשי ספרד
ההגירה של המגורשים מספרד (1492) ומפורטוגל (1497) מגיעה לצפון אפריקה ברובה הגדול בתקופת השלטון הוואטסי. האומדנים בחלקם נעים בין 20 ל- 40 אלף יהודים וחלקם אף אומדים את מספרם ב- 100 אלף יהודים המגיעים בשני גלים ( “קבלת חכמי מרוקו”). על תלאות המסע לספרד מספר עד ראיה.
“צי של עשרים אניות יצאו מנמל סנטה מריה שליד קדיז, שלוש טבעו בים והיתר הוחזרו לספרד ע”י רב החובל הרשע, שם המרו את דתם כחמש מאות יהודים והנשארים התעקשו לחזור למרוקו וירדו אח”כ בנמל ארזיליה שם התעלל בהם המושל הפורטוגזי, ובדרכם לפס הותקפו ע”י שבטים ערבים “  העיר פס הפכה למרכז קליטה למגורשים וסל הקליטה שלהם היה רעב כבד, דֶבֶר ושריפה גדולה שהמיתו יותר מ- 20 אלף יהודים.
המגורשים המגיעים למרוקו מחלקים את האוכלוסיה היהודית לשתי קבוצות שנבדלות זו מזו  בשפה, באורח חיים ובמנהגים, האחת עם השפעה של הנוצרים בספרד והשנייה עם השפעה של המוסלמים במרוקו. גם התפילות ודיני ההלכה שונים ולעתים יש מחלוקות בין קבוצת ה”מגורשים” לקבוצת “התושבים”. השלטון הוואטסי נעזר בכישוריהם ובחוכמתם של המגורשים בתחומים של דיפלומטיה, ניהול ומסחר ורבים מהם תופסים עמדות מפתח בשלטון והם מקבלים זכויות יתר, דבר שמעורר את קנאתם של היהודים המקומיים. עם הזמן משתלבות שתי הקבוצות זו בזו ולקראת סוף המאה ה-17 יוצא “ספר התקנות של פס” שחובר בידי מגורשי קשטיליה בשיתוף עם חכמי הלכה מקומיים. הספר שכולל כ- 250 תקנות שהותקנו במשך כ- 250 שנה הופך עם הזמן לקודקס ההלכתי ליהודי מרוקו המגורשים והמקומיים כאחד.

 התקופה הסאעדית (1659 – 1549) – פריחה, מיסים ואחווה יהודית.
תקופת שלטונם של הסעדים מתחילה בהפלת השלטון הוואטסי וממשיכה בהדיפה של הממלכות הנוצריות והאימפריה העותומנית וקרב שלושת המלכים (קאסר אל כביר) שבו נלחמו מלך סעדי לצד מלך פורטוגלי, נגד מלך סעדי אחר שטען לכתר (שלושת המלכים נהרגו בקרב).
את המלחמות שלהם ניהלו הסעדים באמצעות שכירי חרב זרים, ושבטים מקומיים שהיו מוכנים להלחם בתמורה להטבות כספיות. כדי לממן את המלחמות הרבות הם הטילו על היהודים מס גבוה במיוחד.
בתקופת השלטון הסעדי הקהילה היהודית לא ידעה רדיפות, היחס ליהודים היה טוב והם מונו לתפקידי ממשל בכירים. היהודים ניהלו קשרי מסחר עם קהילות יהודים מאירופה ומאפריקה שגם פנו לרבני מרוקו בשאלות הלכתיות.
באותם הימים קהילות היהודים בארצות אירופה נמצאות תחת רדיפות ופרעות (גזירות ת”ח – ת”ט) ושליחים מטעמם מגיעים למרוקו לקבלת סיוע לצָרְכֵיהֶם או לצורך פדיון שבויים. יהודי מרוקו על אף מצבם הכלכלי הירוד בשל המס הכבד המושת עליהם נחלצים לעזרת אחיהם היהודים.
וכך נכתב בטקסט רבני מן המאה ה-17: “אין לך שבוע ושבוע שלא יבואו ששה או שבעה משאר מדינות המגרב, וגדולה על כולן אלה הבאים.. מארץ אשכנז, וארץ פולנייא (פולין) הבאים לצרכיהם או לצורך פדיון שבויים  גל המתרימים גדל כל כך שהיה צורך להוציא תקנה מיוחדת שמורה ליהודי הקהילה שעל אף הקשיים הכלכליים שהם עמדו בפניהם, עליהם לגבות כספים לא רק לענייני הקהילה אלא גם לשליחים הבאים מקהילות היהודים של ארצות אחרות.

 

השושלת העלאווית – משנת 1664 ואילך

עד המאה ה 19 – ממולאי ראשיד ועד יזיד המזיד

באמצע המאה ה-17 יוצא מולאי ראשיד מיסד השושלת העלאווית למסע כיבושים לאיחוד חלקיה השונים של מרוקו. הוא כובש את מרקש בשנת 1670 ולבקשת התושבים הוא מעלה על המוקד בפומבי את היועץ היהודי של הנסיך אבו אל בכר ואת בני משפחתו. הוא שורף בתי כנסת, מגרש יהודים ומטיל עליהם מיסים כבדים מאד והוא ממשיך ומתאכזר ליהודים בכל הערים שהוא כובש.
לפי מקור אחר מולאי אל ראשיד היה חסר אמצעים כספיים והוא נתמך על ידי יהודי טאזה, שהיתה אז מרכז מסחרי חשוב והמקום הראשון שבו שלט. הוא העסיק יועץ ובנקאי יהודי בשם אהרון קרסינת. כדי להשיג שליטה על פאס, שבה הוכתר למלך, הוא נכנס לעיר דרך המלאח ושהה שם בסתר בביתו של נכבד בשם יהודה מונסנו. מולאי אל-ראשיד נקט בהמשך יחס חיובי כלפי היהודים. 
יורשו מולאי איסמעיל (1672-1727) היה אחד אחד המלכים הבולטים ביותר של מרוקו, היהודים תרמו הן לעלייתו לשלטון והן להצלחתו. מולאי איסמעיל היה המשנה למלך במקנס כאשר יוסף מימרן אחד מחבריו היהודים הודיע לו על מות אחיו במרקש. המידע היקר הזה והכסף הרב שהשאיל לו מימרן איפשרו לו להכריז על עצמו מיד כסולטאן.  איסמעיל אמנם ממנה יהודים לתפקידים בכירים, ביניהם היועץ יוסף טולדנו שחתם על הסכם שלום של מרוקו עם הולנד ואחיו חיים שהיה שגריר בהולנד, את מימרן עצמו הוא ממנה לאחראי על חצר המלך, משה בן עטר חתם על חוזה עם אנגליה, בן אטראש ועוד. הוא מאפשר ליהודים לשקם בתי כנסת שנהרסו בימי אביו, עם זאת בשנים האחרונות לשלטונו מצבם של היהודים הידרדר, הוא הטיל עליהם מיסים כבדים והוא אדיש כלפי פוגרומים ופרעות שנעשים בהם והוא גם מאיים עליהם שאם המשיח שלהם לא יגיע בתוך פרק זמן מוגדר הוא יכפה עליהם את האיסלאם ( גזירה שהוא לא מימש אחרי שהיהודים ריצו אותו עם סכומי כסף גדולים ומתנות עשויות זהב).
אחרי מותו של מולאי איסמעיל שררו במרוקו שלושים שנה של אנרכיה שרוששה והתישה את יהודי מרוקו. בתקופה זאת המסגרות החברתיות השתנו, אזור האטלס התיכון התרוקן מיהודים ויהודים  עברו מהכפרים לערים מרכזיות שבהם למעט כמה שכונות של המעמד הבינוני שנותרו כשהיו, רבעים שלמים אחרים שקודם היו מטופחים הפכו לשכונות עוני.
מולאי מוחמד איבן עבדאללה (1757-1790) היה המשנה למלך בדרום מרוקו משנת 1745.  תחת שלטונו אזור הדרום שגשג, הוא הסתייע בחוגים פיננסיים יהודיים. הקהילה היהודית של מרקש שהפכה שוב לבירת המדינה ומקום מושבו של המלך פרחה אך לקראת סוף כהונתו כשהמלך הזדקן שבה ודעכה.
קהילת יהודי סאפי השתלטה על המקום שהוביל את סחר החוץ של מרוקו, ואילו הקהילה של אגאדיר רכשה את המונופול על המסחר עם הסהרה, היו יהודיים שבנו את יחסי הידידות והמסחר עם ארצות הברית אליה היגרו קרוביהם. אליאס לוי אבן יולי (שהיה סגן שר האצר ודיפלומט), יצחק קורדוזה ויצחק פינטו שהתבססו בארה”ב תרמו במידה רבה לחתימת החוזה בין מרוקו לארצות הברית בשנת 1787. בו בזמן שיהודים ממרוקו היגרו לארצות אחרות
היו גם יהודים מחו”ל שהגיעו למרוקו כדי להתיישב בה.
לסיכום תקופת מלוכתם של מולאי איסמאעיל ומוחמד אבן עבדאללה, אפשר לומר שהיחס כלפי היהודים הוא טוב יחסית, יהודים מתמנים ליועצים, בנקאים ושליחים של המלך למדינות אירופה, מצבם של היהודים אמנם השתפר בכל רחבי הארץ אך ככלל הם עדיין חיים בעוני.
אחרי מותו של אביו מוחמד, מכריז על עצמו יזיד הבן כשליט (1790-1792) וכבר בעלותו לשלטון הוא פותח בנקמה ביהודי הממלכה על כך שסוחרי תטואן ומוגדור העשירים סירבו לתת לו הלוואה שביקש מהם כבנו של המלך. קהילת תטואן הועברה לידי הצבא שבזז, אנס ורצח בהם. גורל דומה חיכה ליהודי תאזה טנג’יר, אל קאסר וישובים אחרים. יהודים שהיו בתפקידי מפתח בחצרו של אביו הסולטן נתלו לרגליהם בשערי מקנס עד למותם. בעיר פס הוא הרס את בתי הכנסת וגירש את יהודיה, את יהודי תטואן העשירים הוא הורה לקשור לזנבות סוסים ולגרור את גופותיהם ברחבי העיר. יהודים רבים נהרגו ונשדדו בדרכים, יהודם הצטוו ללבוש שחורים וללכת יחפים בעוברם ליד מסגד ועוד גזרות משפילות אחרות. מאז ימי האלמוחידים, היו האלה הימים הקשים ביותר ליהודי מרוקו שבפיהם כונה יזיד המזיד. מוסלמים רבים קמו להגן על היהודים, החביאו אותם בבתיהם והצילו רבים מהם וברבאט התערב המושל בארגש כדי להציל את היהודים. יהודים רבים מתו על קידוש השם ורבים מהם נמלטו לגיברלטר.
המשורר ר’ דוד חסין שחי באותה תקופה במכנאס כתב שיר על  הפרעות של יזיד.
למזלם של היהודים שלטונו של יזיד נמשך שנתיים ימים בלבד, הוא מת כתוצאה מפציעה בקרב שהיה סמוך למרקש. טרם מותו הוא ביקש להכין רשימות של נציגי יהודים (וגם מוסלמים) בערים שונות אותם זמם לטבוח.
הופעתו של הסולטן מולאי סולימאן (1792-1822) שהתנגד לאלימות גאלה את היהודים משלטונו האכזר של יזיד המזיד שהביא עמו תקווה חדשה ליהודים. היהודים ממשיכים להיות מושפלים ועדיין יש עיוותי דין וצדק כלפיהם וגם ההתנכלויות אינן פוסקות והם סובלים מרדיפות רבות שבאות בעיקר אחרי מרידות ומהומות, אך אין כבר גזרות גירוש ורדיפות כלכליות שמגיעות בצו מגבוה. סולימאן מגנה את הגזירות שהטיל אחיו מולאי יזיד ומבטל אותן, הוא שילב את יהודי פס שגורשו משכונותיהם, הפחית את מס הגולגלת שהם היו צריכים לשלם (ג’יזיה) והחל לשלב יהודים בתפקידים של סוחרים ויועצים. עם זאת  בטטואן, רבאט, סאלה ומוגדור יהודים היו סגורים לראשונה במלאחים, יוצאים מן הכלל היו מספר משפחות במוגדור שהיו חיוניות מבחינה כלכלית למדינה (אפללו, קורקוס, לוי-יולי, סבאג ועוד כמה) שלהם התיר להמשיך לגור ברובע המגורים של העיר,  הוא החזיר לחלק מהן את זכויותיהן לשעבר,את הדיפלומטים, הבנקאים והיועצים שלו הוא בחר מתוך משפחות אלה.
מולאי סולימאן היה גם קנאי דתי שביקש לאטום את מרוקו בפני השפעה זרה ולכן צמצם את הסחר עם אירופה במידה ניכרת, דבר שהשפיע על היהודים.
בשנת 1799 היכתה במרוקו מגפה שפוגעת קשה במרוקו ובפרט ביהודים.

 

המאה ה-19: בעולם כולו “אביב עמים” ומה באשר ליהודי מרוקו ? 
המהפכה הצרפתית של סוף המאה ה-18, זורעת את הזרעים הראשונים לאביב העמים האירופי, המאה ה-19 מתחילה בשורה של מהפכות שעוברות על מדינות אירופה שאמנם אינן נוחלות הצלחות בטווח המיידי, אך בטווח הארוך יותר הן מביאות איתן את אביב העמים האירופי, תם עידן השעבוד הפאודלי, לא עוד זכויות יתר למעמד האצולה, חירות, ושוויון לכל, הכוחות הליברלים התחזקו כפי שלא היו מעולם קודם.
אביב העמים לא דילג על היהודים, במערב אירופה הייתה זאת צרפת שהעניקה ראשונה אמנציפציה ליהודים כבר במהלך המהפכה הצרפתית ואולם קדמה לה ארה”ב שכבר בשנת 1767 העניקה שוויון זכויות מלא ליהודים.
מעמדם החוקי של היהודים במדינות מערב אירופה וארה”ב הושווה לזה של בני דתות אחרות והם השתלבו בחיים הכלכליים, הפוליטיים והחברתיים, עיסוקים שעד כה היו מחוץ לתחום בעבור יהודים, נפתחים בפניהם והם משתלבים בעסקי מסחר, בנקאות, עיתונות ועיסוקים אחרים.
ובזמן שיהודי העולם חוגגים את אביב העמים, אצל יהודי מרוקו עולם כמנהגו נוהג וכאילו לא דאי בפורעים המוסלמים, נופלים היהודים קורבן גם לפגעי טבע ולמלחמות שבין מרוקו לאויביה.
בצורת קשה שפוקדת את מרוקו מביאה למותם של  1800 מיהודי פס בשנת 1824 
וכמו תמיד בעבר, חוסר היציבות שהפעם נוצר כתוצאה מהמלחמות עם צרפת (1844) וספרד (1859) מבשר רק רע ליהודים.
במוגדור בו בזמן שהיהודים סובלים מהפגזות הצי הצרפתי מנצלים המוסלמים את המצב כדי לפרוץ לרובע היהודי ולהותיר אחריהם 50 הרוגים ו- 4000 שנותרים ללא קורת גג וכשהמלחמה עם ספרד פורצת כ- 400 מיהודי טטואן נהרגים ורבים מהם נמלטים על נפשם.
יהודי אנגליה נחלצים לעזרת יהודי מרוקו, משה מונטיפיורי מגיע למרוקו כדי להשתדל אצל הסולטן עבור היהודים הנרדפים שחיים חיי עוני ועבור שני יהודים שנדונו להוצאה להורג בעיר סאפי והוא מתקבל בכבוד מלכים ע”י 600 חיילים רכובים על סוסים.
בעקבות הביקור מוציא הסולטן צו מלכותי (דהיר) המורה לכל נתיניו שלא לפגוע עוד ביהודים ולהזהר בכבודם.
לא חולפים אלא שבועיים עד אשר ההמון שב לסורו ושב לפרוע לבזוז ולהרוג ביהודים.
תהליך ההגירה של יהודים בעולם היה בשיאו במאה ה-19 ובמרוקו שבה היהודים היו באחת התקופות החשוכות בתולדותיהם המניע להגירה היה כפול, מצד אחד חיי עוני ורדיפות בלתי פוסקות ומצד אחר כמיהה לא”י.
כאלף משפחות יהודים היגרו לדרום אמריקה בעקבות תעשיית הגומי ויהודים רבים ובעיקר בני משפחות של רבנים עולים לארץ ישראל בתקופה זאת.( הרחבה על ההגירה ליערות האמזונאס ועל העלייה לארץ תועלה לאתר בעתיד הקרוב)

 

המאה ה-20 ואילך

כמו לגבי ההיסטוריה של מרוקו כך גם לגבי תולדות היהודים במרוקו את התקופה שמאז תחילת המאה ה-20 אפשר לחלק למספר תקופות משנה:

  • התקופה שעד 1912 שבה נחתם הסכם פס שהופך את מרוקו למדינת חסות של צרפת
  • תקופת החסות שעד מלחמת העולם השנייה 1912-1939
  • תקופת החסות תחת שלטון וישי 1943 – 1939
  • תקופת החסות שמאז פלישת בנות הברית למרוקו ועד קבלת העצמאות 1943-1956
  • התקופה שלאחר שמרוקו מקבלת עצמאות מ-1956 ואילך

עד להסכם פס (1912)
לקראת סוף המאה ה-19 גברה השפעתם של ספרד וצרפת במרוקו והמאה ה- 20 מתחילה בחוסר יציבות שלטונית שגוררת פרעות ביהודים בכל רחבי מרוקו.  50 הרוגים בסטאת, 40 הרוגים באוטט, 30 הרוגים בקזבלנקה. גם בערים אחרות אליהם מגיעים הפורעים נהרגים יהודים רבים. במהלך הפרעות מאות חנויות ובתים נבזזים ורבים נותרים ללא קורת גג, נערות יהודיות נלקחות בשבי ודתן מומרת בכפייה. יהודים רבים נמלטים על נפשם.
אחרי משבר שבו מעורבות גרמניה, צרפת, ספרד ואנגליה נחתם בשנת 1912 הסכם פס שמכיר במרוקו כמדינת חסות של צרפת ובצפון מרוקו כחסות של ספרד

 

תקופת החסות  שעד שלטון ווישי (1939)

היהודים שסבלו כל כך מהפרעות נגדם שמחו על הפיכת מרוקו למדינת חסות של צרפת, וצפון מרוקו לחסות של ספרד ואילו המוסלמים ראו בשלטון החסות טרגדיה לאומית ותמיכת היהודים בו התפרשה בעיניהם כבגידה באינטרסים הלאומיים והעדפה של הנצרות על פני האסלאם.
שבועיים לאחר שהחל שלטון החסות פותחים המוסלמים במרד נגדו בעיר פס, השעיר לעזאזל הם כמובן היהודים. המורדים פורצים ל”מלאח” ועורכים שם פוגרום שבו הם בוזזים ומעלים באש רכוש רב והם הורגים 51 יהודים.
שלא כמו פוגרומים אחרים שנערכו ביהודי מרוקו פוגרום זה שכונה בשם ה”תריתל”זכה להד רחב. (ראה גם ה”תריתל” – פוגרום עם יחסי ציבור) בהמשך שלטון החסות זוכים יהודי מרוקו למעמד שווה לזה של המוסלמים. שלא כמו יהודי אלג’יריה ומאוחר יותר יהודי תוניסיה שזוכים לאזרחות צרפתית, בקשתם של יהודי מרוקו לאזרחות נשללת בתוקף.

ביחס לתקופה שלפני השלטון הקולוניאלי מצבם של היהודים הוטב בתחום הכלכלי והתרבותי. ועד הקהילה אושר רשמית, בתי כנסת מוקמים, ה”מלאח” זוכה לשיפוץ ומעלימים עין מיהודים שעוברים לגור מחוץ ל”מלאח”. מטרה חשובה של הפרוטקטורט הצרפתי הייתה הפצה של התרבות הצרפתית והם נעזרו ביהודי מרוקו שקבלו בברכה את החסות ושתפו פעולה איתה כדי להשיג את המטרות שלהם. שפת ההוראה בבתי הספר היהודים הייתה צרפתית. בסוגריים נאמר שבעיירה לעיון שבה גרו בני משפחת סקלי היו שני בתי ספר, האחד שהיה מיועד לערבים והשני לתלמידים יהודים וצרפתים שבו המורים היו צרפתים ושפת הלימוד היחידה הייתה צרפתית.
היציבות השלטונית בתקופת החסות פעלה לטובת היהודים, יהודים התמנו לתפקידי מפתח במסגרת השלטון. יהודים רבים בעיקר מהאליטה החלו לנוע בכיוון התרבות המערבית שהביאו עמם הצרפתים ולעתים זה בא על חשבון המסורת, יותר מתירנות ופחות שמירת הלכה, עם זאת מקרים של ההתרחקות קיצונית עד כדי אכילת טרפה למשל היו נדירים. עם הזמן נוצרו פערים חברתיים ופוליטיים שגורמים למתח בין היהודים לבין המוסלמים.
בשנות השלושים מתחיל העימות בין יהודים לערבים בארץ ישראל ומתחילה הסתה של גופים לאומיים ערביים שמחוץ למרוקו ואלה תורמים להגברת המתח.
העשור הרביעי של המאה ה 20 מתאפיין בשורה של תקריות בערים שונות במרוקו, הערבים מאשימים את הצרפתים באפליה שהם נוקטים לטובת החינוך היהודי ובכך שהם מאפשרים חופש פעולה לארגונים ציוניים, ואכן פעילות ציונית ואפילו עתונים (ובהם L’Avenir Illustré ) התקיימו כמעט מראשית משטר החסות וזכו לאהדה בקרב יהודי מרוקו. תנועות נוער הכינו את הנוער הצעיר לקראת העלייה לארץ.

תנועת נוער החלוצי "מזרחה"

תנועת נוער החלוצי “מזרחה”

מחזור ראשון של בוגרי מדרשה למורים של כי"ח - קזבלנקה 1951

מחזור ראשון של בוגרי מדרשה למורים של כי”ח – קזבלנקה 1951

 

 

 

 

 

 

 

 

ווישי – יהודים ב”חסות” אנטישמים (1939-1943)
תוך כדי שמכונת ההשמדה הנאצית פועלת בשיא הקצב באירופה, מתכוננים הגרמנים לקראת כיבוש צפון אפריקה. היהודים בצפון אפריקה קיוו בראשית המלחמה להגנה מצד משטר החסות הצרפתי, אבל אחרי הניצחון המוחץ של גרמניה על צרפת הם מקימים את משטר ווישי בדרום צרפת שפועל בחסות גרמנית. משטר ווישי פועל בהתלהבות לטובת האינטרסים של גרמניה באופן שמפתיע אפילו את גרמניה. ביחס ליהודים הוא מיישם את החקיקה האנטי יהודית של הנאצים. מרוקו נמצאת עכשיו בחסות של משטר ווישי שבעצמו נמצא בחסות של הנאצים. מיד עם כינונו של המשטר החדש הוא מתחיל בשורה של צעדים כלפי היהודים.
הם נדרשים לגור בתוך ה”מלאח”, תלמידים יהודים מסולקים מבתי ספר, במוסדות חינוך צרפתים הופעל “נומרוס קלאוזוס”, כ-300 עובדי ממשלה פוטרו ממשרותיהם, יהודים נשלחו למחנות עבודה ומחנות מעצר (אבל לא כמדיניות גורפת כלפי היהודים) ויש אפילו דרישה לענידת טלאי מגן דוד צהוב.
כחלק מההכנות ליישום הפתרון הסופי במרוקו מתחיל משטר ווישי ב”ספירה” של היהודים והם מצווים להתיצב למפקד, עם זאת הם נפגעו פחות מאשר יהודי תוניסיה ואלג’יר שגם בהם שלט משטר ווישי. (בתוניסיה נשלחו כ-4000 יהודים למחנות ריכוז וחלקם הגיעו למחנות השמדה ובאלגיר יהודים רבים נשלחו  למחנות עבודה וחלקם נהרגו).
בתקופת השלטון של ווישי הגיעו למרוקו אלפי פליטים יהודים שנמלטו מאימת השלטון הנאצי.
אי אפשר להשלים את סיפורה של יהדות מרוקו בתקופת משטר ווישי מבלי לציין את פועלה של האישה הנפלאה הלן קאזס בן עטר ואת האחווה היהודית שמגלים יהודי מרוקו למען הפליטים הרבים שהגיעו למרוקו תוך כדי מנוסתם מאימת השלטון הנאצי. הלן עו”ד מצליחה, פעילה בגופים שונים ובהם הצלב האדום מנצלת את קשריה הטובים ונחלצת לעזרת הפליטים מחוסרי הכל (לא כולם היו יהודים). היא מקימה “וועד לטיפול בפליטים זרים” ומגייסת תרומות מהקהילה היהודית של מרוקו ומארגונים אחרים. היא דואגת לפליטים לקורת גג ראשונית, לסיוע הומניטרי ואפילו לקצבה חודשית למשפחות הפליטים, לא פעם תוך כדי נטילת סיכון אישי. פעולותיה של הלן להצלה מרדיפות הנאצים ולסיוע ההומניטרי  לפליטים התבססו במידה רבה על הסיוע שהיא גייסה מהקהילה היהודית שבעצמה הייתה נתונה בהגבלות כלכליות שהטיל עליה משטר ווישי. הלן נפטרה בשנת 1974 והכתובת על המצבה שלה היא: “אישה אגדית שהצילה רבים כל כך ממצוקתם”

 

מפלישת בנות הברית ועד לקבלת העצמאות (1943-1956)

ב-7 בנובמבר 1942 נוחתים כוחות אמריקנים בחופי קזבלנקה (במקביל לכוחות אחרים שנחתו באורן ואלג’יר) במסגרת מבצע “לפיד”   (Operation Torch). לאחר התנגדות שנמשכה שלושה ימים נכנעים כוחות ווישי לאמריקאים. עם סיום הקרבות היה צורך להחליט על מי להטיל את הפיקוד על צפון אפריקה שנכבשה בידי כוחות הברית. חילוקי הדעות בשאלה זאת הובילו להחלטה התמוהה מאד להותיר את הניהול האזרחי בידי המשטר הצרפתי הפרו נאצי של ווישי, אותו משטר שקודם לנחיתת כוחות הברית אכף את חוקי הגזע האנטי יהודיים. שבועיים לאחר השחרור של קזבלנקה ע”י האמריקאים נערך בעידודם של אנשי משטר ווישי פוגרום שבו נהרגו עשרות מיהודי העיר קזבלנקה. קציני הצבא של ווישי מתנכלים ליהודים כנקמה על שמחתם לפלישה האמריקאית ויהודים המשיכו להיות מטרות להתקפה מצד מוסלמים בעידודו של משטר ווישי.  המשטר של ווישי לא חדל מלרדוף אחרי אנשי מחתרת ויהודים המתקוממים כנגדו. משטר ווישי חדל להתקיים רק לאחר שפטריוט צרפתי רוצח את מי שעמד בראש ההנהגה האזרחית של ווישי אדמירל דארלן. הרצח של דארלן הוא זה שקטע את השלטון של ווישי במרוקו ורק אז (1943) מתבטלים החוקים המפלים את היהודים. בתקופה שלאחר ווישי מנסים הצרפתים לפייס את האוכלוסיה היהודית כדי להשיב את אמונם.
מסוף שנות ה-40 מתחיל מאבק לאומי אלים של המוסלמים לקבלת עצמאות. היהודים למודי הניסיון המר אינם יכולים לסמוך על הצרפתים כמו בעבר והם מתחילים לחפש אפיקים אחרים. היו שנטו להשתלב במפלגת ה”איסתיקלל” שתבעה עצמאות למרוקו מתוך מחשבה להשתלב במרוקו העצמאית, היו מי שפנו לאופציה הציונית מתוך זה שהאמינו שחיי היהודים יהיו בלתי אפשריים במרוקו עצמאית שבה מוסלמים קיצוניים רבים כשברקע הסכסוך היהודי ערבי על הקמת מדינת ישראל.

שיעור בעברית בבפאס בשנת 1944. משמאל השליח מרקו כהן ורעייתו (סבא וסבתא של כלתי יעל)

כיתת בית ספר יהודי לבנות בעיר פאס בשנת 1944. משמאל השליח מרקו כהן ורעייתו (שהם הסבא והסבתא של כלתי יעל)

 בשנים שבין 1944 ל- 1948 היו התפרצויות אלימות במקנס, קזבלנקה וספרו. המאורע הקשה ביותר באותה תקופה היה הפוגרום באוג’דה וג’ראדה 1948. רבים מהם היו בני משפחה של הכהן סקלי.
תוך כדי המאבק לעצמאות ממשיכים המוסלמים במרוקו לפרוע ביהודים (בהשפעה של הסתה חיצונית של הליגה הערבית ), בשנים שעד 1956 נרצחים באוג’דה ארבעה יהודים (ראה אוג’דה שאני זוכר – מאיר מספר רקמת היחסים ), שבעה בעיירה סידי קאסם, שבעה בוואד אזם, ביזה והרס במלאח של רבאט ושל מזאגאן ועוד.
המאורעות הקשים ואי הוודאות לגבי מה שצופנת העצמאות של מרוקו ליהודים מתרחשים בימים של המאבק להקמת מדינת היהודים והקמתה של מדינת ישראל, יהודי מרוקו מתחילים לעלות לישראל.
גל העליה שהתחיל במספרים קטנים הלך והתגבר, עד לשנת 1956 מועד קבלת העצמאות של מרוקו עלו לארץ כ-60000 יהודים ועד כ-30000 למדינות אחרות.

עולים ממרוקו 1958

עולים ממרוקו 1958

 

 

 

 

 

 

 

 

אחרי קבלת העצמאות – החל מ 1956

מוחמד החמישי (ראה גם מוחמד החמישי חסיד אומות עולם או אנטישמי ככולם“) שהיה בגלות במדגסקר חוזר למרוקו אחרי הפגנות והתפרעויות של ההמון ברחבי מרוקו. צרפת מחליטה לבטל את משטר החסות ומרוקו מקבלת עצמאות בשנת 1956.
חודשים ספורים לפני קבלת העצמאות מתכנסת מפלגת השלטון ה”איסתיקלל” שבסיומה היא יוצאת בהכרזה מפורשת לגבי מעמד היהודים.
“הואיל והיהודים המרוקאים הם אזרחי המדינה על-פי כל בחינה משפטית והיסטורית של המונח, הואיל ועליהם להיות חלק בלתי נפרד מן הקהילה המרוקאית, הוועידה דורשת שוויון זכויות בין כל אזרחי מרוקו ללא הבדל מעמד או דת. שוויון הזכויות יוצהר בריש גלי וימצא את ביטויו בספרי החוקים”. “על היהודים המרוקאים ליהנות מכל הזכויות האזרחיות והפוליטיות, עליהם ליהנות מזכות ההצבעה ומן הזכות להיבחר ולקבל ייצוג בכל המוסדות המרוקנים. יש לפתוח בפניהם את הגישה לכל המשרות הציבוריות במדינה המרוקאית במידה שווה לחבריהם המוסלמים”.
המפלגה מגדילה לעשות כאשר היא מבטלת את הצורך בשבועה לקוראן כתנאי להצטרפות למפלגה על מנת שלא למנוע מיהודים להצטרף לשורותיה. גם המלך מבטיח ליהודים בנאומו הראשון לאחר קבלת העצמאות זכויות שוות לאלה של המוסלמים וחופש דת מוחלט והוא קורא למנהיגים יהודיים לפעול להשארת יהודי מרוקו במדינה.
“ברצוני לבקשכם ליזום פעולת הסברה בקרב היהודים כדי לשכנעם לא לעזוב את מרוקו מכיוון שמקומם כאן. מרוקו זקוקה לכל בניה, בין אם מוסלמים ובין אם יהודים. מרוקו זקוקה לכל רופאיה, לכל מהנדסיה, לכל עורכי הדין שלה. אני כמובן בעד חופש תנועה לכל נתיניי, אולם יש לשכנע את היהודים שחובתם לא לנטוש את מרוקו אלא להישאר בה..”
הדילמה אצל היהודים לא פשוטה, כנגד ההבטחות של מפלגת השלטון והמלך לשוויון זכויות מוחלט עומדת היסטוריה רצופה ברדיפות, פרעות ופוגרומים תחת השלטון המוסלמי במרוקו. הטלטלות שבין שפע ושגשוג לדיכוי, גזרות ורדיפות קשות לימדו את היהודים שהחיים במרוקו הם “חיים שבין פרעות ופוגרומים” והם יודעים שהם היו ויהיו תמיד ה”שעיר לעזאזל” של כל מהפכה שלטונית.
היהודים גם רואים לנגד עיניהם את הלאומיות המתפתחת בקרב המוסלמים ואת ההסתה המגיעה מכיוון הליגה הערבית, הם מודעים לפערי התרבות וההשכלה (95% מילדי היהודים למדו במוסדות לימוד יהודיים לעומת 10% מילדי המוסלמים) וחרדים לעתיד החינוך לילדיהם.
הוסיפו לזה את חלום השיבה מהגלות שהיה חבוי בלב רבים מיהודי מרוקו ואת החשש ששערי העליה לארץ יסגרו בפניהם והכף מוכרעת והם עולים בהמוניהם ארצה.
ואכן בשנתיים הראשונות לעצמאותה, מרוקו גילתה כהבטחת מנהיגיה פתיחות רבה כלפי היהודים ושילבה אותם בתפקידים של שופטים, פקידי ממשל וייצוג בפרלמנט, אבל כבר בשנת 1958 מתחילים קולות מתוך מפלגת ה”איסתיקלל”  לקרוא להלאמה ו”מרוקניזציה” של בתי הספר היהודים ושליש מבתי הספר של כי”ח מולאמים.

Natzer in Morroco1

נאצר בביקורו במרוקו

נאצר עורך ביקור במרוקו שנתונה עכשיו ללחצים והסתה מצד הליגה הערבית.
החששות של היהודים לגורלם בעקבות עצמאות מרוקו היו במקומם והם מתבררים כנכונים.
בשנת 1956 העלייה לארץ נאסרה והחלה תקופה של “עלייה בלתי לגאלית”. (ראה גם סיפורי העלייה לארץ של בני משפחת הכהן סקלי שרובם התרחשו בשנה זאת). שליחים מ”המוסד” שהחלו לפעול עוד בשנת 1954 ארגנו את המחתרת היהודית במרוקו (“המסגרת”) שהכשירה צעירים יהודים למשימות הגנה עצמית, מקימים את ה”מקהלה” שהרכבה הוא צעירים חדורי פטריוטיות ציונית ומסירות יוצאת דופן כדי לנהל את העלייה הבלתי לגאלית.
הם מנפיקים דרכונים מזויפים ומארגנים צוותים שתפקידם להעביר יהודים אל החוף שם הם עולים על ספינות קטנות שיביאו אותם לנמלים בגיברלטר וספרד ומשם לישראל.
יהודים נאלצים לעזוב את בתיהם ורכושם בחשכת הלילה,להגיע בדרכים עקלקלות אל החוף כדי לעלות לספינה המחכה להם. אחת מהספינות שנשכרה לצורך זה ע”י המוסד הייתה הספינה “אגוז”. ב-10 בינואר 1961 כשהיא בדרכה לגיברלטר טבעה הספינה כשעל סיפונה 44 עולים, אלחוטן ישראלי ואיש צוות ספרדי. בעקבות הטביעה הפיצו אנשי המחתרת ברחבי מרוקו אלפי כרוזי מחאה.

“……הבה נתאחדה בשתים עשרה בצהריים, במשך שתי דקות דומייה, לזכרם של החללים. זו הפגנתנו הראשונה! אל תאבדו את אומץ לבכם! הישארו חזקים ונועזים! הקרב למען זכויותינו וחירויותינו ממשיך!”
רבים מהפעילים ב”מסגרת” נאסרו ועונו באכזריות, שניים מהם רפי ועקנין ומרסל רוימי מתו בעינויים והוכתרו כ”הרוגי מלכות”.
(תיעוד נדיר: מתן חביליו מספר על סבא שלו שלמה חביליו ז”ל שנשלח למרוקו במחתרת כדי להקים את “המסגרת”)

בעקבות האסון של “אגוז” שעורר הדים הופעל לחץ על המלך ובהסכם חשאי שנערך אתו נקבע שיהודים יוכלו לעזוב את מרוקו בתנאי שהיעד הרשמי שלהם לא יהיה ישראל והגוף שיטפל בעלייה לא יהיה ציוני. תמורת כל יהודי שעזב את מרוקו שילמה ישראל 250 דולר. “מבצע יכין” יצא לדרך, במהלך המבצע שנמשך בין השנים 1961-1964 עלו לארץ 80000 יהודים. בשנת 1964 נמנו במרוקו 75000 יהודים.   מלחמת ששת הימים של 1967 הביאה להתגברות של האיומים מצד המוסלמים שכתוצאה מהם החלה ההגירה של אחרוני היהודים של מרוקו. כיום נותרו במרוקו כ-3000 יהודים בלבד.

 

סוף דבר

היחסים החשאיים שהתחילו בתקופת “מבצע יכין” המשיכו להתנהל במשך שנים ארוכות והם נוצלו כערוצים לתיווך בין ישראל למצרים ובין ישראל לפלסטינים. בשנת 1995 כוננו יחסים דיפלומטיים מלאים שנותקו בשנת 2000 בעקבות האינתיפאדה השנייה.
כיום מרוקו היא יעד תיירותי נחשק בקרב ישראלים רבים. חלקם באים ליהנות מנופים מרהיבים של מדבריות וערים אקזוטיות, אורח חיים ססגוני וצבעוני וניחוחות של אחד מן המטבחים המשובחים בעולם, תוך כדי שהם משלבים אלמנטים מתוך ההיסטוריה של יהודי מרוקו. חלקם האחר מגיע במסגרת של מסע שורשים במטרה לצעוד בנתיבי המורשת המשפחתית הקרובה והמורשת של יהדות מרוקו בכלל. נתיבים זרועים בשבילים רבים של גזרות, פרעות, טבח, השפלות, מגפות, ייסורים ואסונות טבע, ובצדם ואולי במקביל להם נתיבים של פריחה תרבותית, צמיחה ושגשוג כלכלי, ונתיבים של תקווה ואחווה יהודית.

טולדו – עירם של בני משפחת בן שושן

תוכן עניינים:
 העיר טולדו והמחוז
♣ מילון מונחים
♣ היסטוריה יהודית בטולדו
  ♣ תקופת הוויזיגותים
  ♣ תקופת המוסלמים
  ♣ התקופה הנוצרית
  ♦ עד אמצע המאה ה – 13  – דו קיום קוטבי
  ♦ מאמצע המאה ה- 13   – תחילת הסוף
  ♦ תום עידן
אלפונסו ורחל – סיפור אהבה
ביה”ס למתרגמים של טולדו
חכמי טולדו במאות ה-11 וה-12
אתרים יהודיים ובתי כנסת בטולדו
♦ בית הכנסת “אל טרנסיטו ו”המוזיאון הלאומי לאמנות היספנית-עברית”
♦ בית הכנסת “אבן שושן” שהיה לכנסיית Santa Maria La Blanca
פיסת ארכאולוגיה על ציר הזמן     
בית הקברות היהודי העתיק וסיפורה של הלוויה אחת מאוחרת 

 


העיר טולדו והמחוז

טולדו בירת מחוז טולדו שוכנת על גבעה כ- 70 ק”מ דרומית למדריד מוקפת ברובה ע”י הנהר Tajo הארוך מבין נהרות ספרד. מיקומה הטופוגרפי הגבוה מעל הנהר שימש לה כהגנה מפני התקפות.
העיר נכבשה ע”י הרומאים בראשית המאה ה-2 לפה”ס ובשנת 542 לספירה נכבשה ע”י הויזיגותים ששלטו ברוב חצי האי האיברי עד לכיבוש המוסלמי בראשית המאה ה-8 לספירה. בתקופת הויזיגותים שימשה טולדו כבירת הממלכה כולה.
בתקופת המוסלמים שנחשבת ל”תור הזהב” של טולדו (יש מי שחולקים על זה) היא נקראה בשם טוליטולה (Tulaytulah).
במהלך הריקונקיסטה נכבשה טולדו ע”י אלפונסו ה-6 בשנת 1085 והיא שבה להיות בירת המדינה.
בתקופתו של אלפונסו ה-10 (1284 – 1252) נודעה טולדו כמרכז רוחני והיא הייתה למרכז של תרגומים של יצירות מדעיות ותרבותיות מהשפה הערבית לשפה הקסטיליאנית.
פרט לתקופה שבה טולדו הייתה תחת שלטון מוסלמי שארכה כ-300 שנה, הכנסייה הקתולית הייתה דומיננטית מאז שנכבשה ע”י הויזיגותים והיא קיימה בה פעילות דתית ענפה ועשרות ועידות שבהם חוקקו חוקים והוצאו צווים שנועדו להכפיף את נתיני הממלכה לכנסייה.
הבהרה: הדף נקרא בשם “עירם של בני משפחת בן שושן” על שום היותם בני קהילת דבדו ואולם טולדו היא גם עיר המוצא של משפחת טולדנו שבמרוקו חיה במקנס, משפחות טולדו ובן טולילא (ששמותיהם נגזרים משמה של העיר טולדו) ומשפחות נוספות ממרוקו. 


♣ מילון מונחים:
כמה מונחים שנפגוש בהמשך שכדאי להכיר לפני שקוראים:
Moors (מוּרִים) – המונח מוּרִים מתייחס לתושבים ערבים או ברברים של צפון אפריקה, המוּרִים כבשו את חצי האי האיברי בראשית המאה ה-8.
 Mudejar (מוּדֶחָר) – כינויים של המוּרִים או המוסלמים שנשארו באיבריה אחרי הרקונקוויסטה הנוצרית ולא הומרו לנצרות.
אומנות ה- Mudéjar מתייחסת לסגנון קישוטים וטכניקות אדריכליות וקונסטרוקטיביות שבהם השתמשו ה- Mudéjar כמוטיבים דקורטיביים בממלכות הנוצריות האיבריות בעיקר מהמאות ה- 13 עד המאה ה- 15.
Aljama – מונח שמקורו בערבית, שהיה בשימוש במסמכים רשמיים בספרד, שבא לציין את השלטון העצמי של קהילות יהודים ומוּרִים, השם עדיין בשימוש על הרבעים שבהם חיו הקהילות האלה לפני מאות שנים.
Juderia (חוּדֶרִיָה) – כינוי לשכונה של יהודים.
Conversos (קונברסוס) – מומרים, יהודים שאולצו להמיר את דתם לדת הנוצרית קתולית. מכונים גם הנוצרים החדשים.
Maranos (אנוסים) – יהודים ספרדים ופורטוגזים שחיו בחצי האי האיברי שאולצו להמיר את דתם אך המשיכו לעסוק בה בסתר.
Cortes (קורטס) – גוף מחוקק בספרד ופורטוגל.

 

 היסטוריה יהודית בטולדו

אגדה אורבנית שנתקלתי בה מספרת ששמה של העיר טולדו נגזר משם הפרשה של “תולדות” וכי היהודים הם אלה שנתנו לעיר את שמה וזאת משום שההתיישבות הראשונה בה הייתה בשבוע שבו נקראה הפרשה. אבל היסטוריה אינה נבנית על סיפורי עם אלא על תיעוד וממצאים וכאן יש לטולדו הרבה מה להציע על עברה היהודי של העיר.
מסורת יהודית מתקופת השלטון המוסלמי מספרת שהיישוב היהודי בטולדו היה העתיק ביותר בחצי האי האיברי. יצחק אברבנאל קובע בכתביו כי המתיישבים הראשונים בטולדו היו גולים משבטי יהודה ובנימין.
שני בתי כנסת מרשימים שנותרו בשלמותם, מבנים ורחובות שהיו שייכים ליהודים שחלקם נושאים שמות עבריים ורובע יהודי ששופץ לאחרונה, שמדרכותיו שובצו בסמלים יהודיים ובכתובות בעברית.
טולדו שכונתה “ירושלים הספרדית” זכתה בשנת 1986 למעמד של אתר מורשת עולמית מטעם ארגון  אונסק”ו כשהסיבות הן שימור מורשת של תרבות והדו קיום בין שלוש הדתות (שכאמור יש מי שחולקים על קביעה זאת).
היהודים בטולדו עסקו בטקסטיל, צביעה, עיבוד עורות, מסחר, נדל”ן, הלוואות בריבית ומקצועות צבאיים.
רבים מיהודיה עסקו בחקר תלמוד, רפואה ותרגום של יצירות בתחומי מתמטיקה, אסטרונומיה ועוד, מערבית ללטינית ולשפה המדוברת.
טולדו הייתה גם מרכזם של הקראים בספרד.

 

תקופת הויזיגותים

עדויות על הימצאות קהילה יהודית בטולדו מצויות מהמאה ה-6, תקופת המלכים הויזיגותים הגותים שקבעו את בירת הממלכה בטולדו. זהו העידן שבו המלכים והכנסייה הנוצרית מתחילים לקיים ועידה משותפת שתתכנס מעת לעת כדי לחוקק חוקים ולגזור גזרות כנגד היהודים.
בפוסט “חיי היהודים בספרד” סיפרנו על הצו של המלך הויזיגותי סיסבוט שבשנת 613 הורה על כל היהודים להתנצר או לעזוב את ספרד לצמיתות. כנראה שמניין היהודים שנטשו את ספרד או שהמירו את דתם גדול ממאה אלף.
לא היינו נדרשים לדברים שכבר כתבנו בפוסט אחר שבאתר אילולא העובדה שפסלו של צורר היהודים סיסבוט מוצב לראווה בחוצות טולדו של היום.
בשנת 638 נדרשו היהודים בטולדו להימנע ממנהגי הדת היהודיים כמו ברית מילה, שמירת כשרות ולימוד תורה שבע”פ. הם נדרשו לחתום על שטר ההסכמה (Placitum) ולא על החוזה משפטי המקובל (Pactum), ההבדל בין השניים הוא ששטר ההסכמה נותר בתוקף בלי תלות ברצונו של החותם.
בשנת 687 המלך אֶרגִיקָה יורש את השלטון וכבר בראשית שלטונו הוא מחליט שיהודי הממלכה קשרו קשר נגדו עם אחיהם שמעבר לים. בשנת 694 הוא מכנס בטולדו וועידה שמחליטה על החרמת רכוש היהודים, אבל המלך אינו מסתפק בכך והוא דורש להטיל על ה”בוגדים” עונש נוסף, המרת דת או מכירתם לעבדות לאדונים שהמלך יבחר בהם, אדונים שיוכלו לפקוח עין כדי להבטיח שעבדיהם נוהגים לפי מנהגי הנוצרים וילדיהם יתחנכו בבתי נוצרים.
אומדן מספר היהודים שחיו בטולדו בתקופת הויזיגותים הוא כ- 4000.


♣ התקופה המוסלמית
בראשית המאה השמינית (715) כובשים המוּרִים את חצי האי האיברי וישנן השערות שכאשר הצבא שלהם הגיע לטולדו הוא קיבל סיוע מהיהודים.
עם הכיבוש המוּרִי הוסב שמה של העיר לשם הערבי טוליטולה ומצבם של היהודים הלך והשתפר והם ביססו את מעמדם בחצרות השליטים ובמקצועות מדעיים מכובדים. הם לומדים את השפה הערבית שתמשיך ותשמש אותם מאות שנים לאחר הכיבוש הנוצרי.
יהודים מהקהילה של טולדו היו בין המובילים בתחומי מדע כמו מתמטיקה, אסטרונומיה ופילוסופיה.
תקופת השלטון המוסלמי של המוּרִים הייתה העידן של תור הזהב של טולדו. מוסלמים, נוצרים ויהודים חיו בה שיתוף והיא נודעה אז כ”עיר של שלוש התרבויות”.
שריד ארכיאולוגי שנותר מתקופת המוּרִים הוא הטירה שנבנתה בשנת 820 ע”י המושל הערבי בן אל קטיל, שהייתה הקיר החיצוני של הרובע היהודי. כמו כן בחפירות שנערכו התגלה בית קברות יהודי שסיפורו מובא בהמשך.

 

התקופה הנוצרית
עד אמצע המאה ה 13 –דו קיום דו קוטבי
שנים ספורות לאחר שהושלם הכיבוש המוסלמי (716), החל הכיבוש מחדש של חצי האי ע”י הנוצרים  וכבר בשנת 722 הם מצליחים לכבוש את העיר קובאדונגה  מה שיסמל  את תחילת “הרקונקויסטה” (“הכיבוש מחדש”), שתסתיים בשנת 1492 עם כיבוש גרנדה.
תורה של טולדו בקונקיסטה מגיע בשנת 1085 עם כיבושה ע”י אלפונסו ה-6.
לאחר הכיבוש אלפונסו ה-6 נזקק ליהודים של טולדו, שהיו מעורים במערכות השלטון והמינהל של העיר שאת חלקם הם בנו בעצמם, ובתמורה לסיוע שלהם הם קיבלו הטבות במיסוי ובמסחר וזכויות שבאו לידי ביטוי ב Aljama הילה והיו מוסמכים אף לגזור דין מוות.
יחד עם זאת הרי”ף מספר על רדיפות של יהודים שהיו בתקופתו של אלפונסו ה-6 בשנת 1090.
בשנת 1108 נרצחים יהודים בטולדו, זכויותיהם מוגבלות וכך גם סמכויות בתי הדין.
בתקופתו של אלפונסו ה-8 (1158 – 1214), יהודי טולדו נעזרים בהשפעתה של המאהבת היהודיה של המלך (ראה בהמשך, אלפונסו VIII ורחל – סיפור אהבה) והם זוכים לתפקידי מפתח בחצרו של המלך.
בשנת 1195 בעקבות תבוסה קשה של אלפונסו ה-8 בקרב נגד המוּרים שנערך באלרקוס, ההמון בטולדו מכלה את זעמו ביהודים ופורע בהם.
בשנת 1212 כאשר אלפונסו מביס את המוּריִם הוא נעזר ביהודי טולדו העשירים ובהם הנדיב בן שושן.
Juan G. Atienza מתאר בספרו “Caminos de Sefarad. Guía judía de España.” (“שבילי ספרד – המדריך היהודי של ספרד”), את התקופה שבין המאות ה -11 למאה ה- 13.
“ההדר הגדול של טולדו בידי יהודים מתקיים בין המאות ה- 11-13, באותה תקופה הייתה העיר מטה תרבותי ובד בבד מרכז אזוטרי. בית הספר למתרגמים של טולדו כבר תפקד ובמקביל, בית ספר של תורת הקבלה העברית פעל ופיתח עולם שלם של מדע הרמטי והֶטֶרוֹדוֹקְסִי, שתפס עד מהרה נוצרים ומוסלמים ולאורך זמן יצר את האגדה הגדולה של קסם טולדו המוטמע בפינות העיר, במערותיה וברחובותיה.”
אבל שלוות העולם הקסום של יהודי טולדו הופרה פעם אחר פעם, היחס אל היהודים הוא דו משמעי.
בתקופתו של אלפונסו ה-Χ היהודים הם שותפים מלאים בפיתוח המדע והתרבות והפילוסופיה והם מכהנים בתפקידי ממשל בכירים, אך בה בעת הוא משית עליהם את ההגבלות מתוך קובץ החוקים שנודע בשם las siete partidas  (שהוא בעצמו יזם), שבין היתר קובע שעל היהודים לשאת סימן מזהה, והוא מחליט שיש לבדוק את נושא עלילות הדם באופן משפטי, על אף שהדבר היה בניגוד לעמדת האפיפיור.
במקום אחר בספרו של Juan G. Atienza הוא כותב:
“די יהיה בכדי לזכור בנפרד את ימי הטבח הגדול הידועים. בערים ספרדיות רבות ובטולדו עצמה, יום שישי הטוב היה יום בו באופן מסורתי, העיר רעדה מהכיף של לסקול את הרחובות והחלונות של הרובע היהודי”.
אלפונסו ה-Χ מלך קסטיליה שישב בטולדו, שכונה גם אלפונסו החכם כותב בספרו “Cantigas da Santa Maria”, שאם אפשר יהיה להציג ליהודים הוכחות לכך שהנצרות
היא אמיתית היהודים ישתכנעו להמיר את דתם.
בתקופתו של אלפונסו בית הספר למתרגמים שבו פעלו מדענים ואנשי רוח יהודיים רבים הגיע לשיא פריחתו.
יהודה אלחריזי שנולד במאה ה-12 בטולדו כתב עליה, “הגעתי לעיר הענפה טולדו, בירת הממלכה, המכוסה בקסם השליטה ומעוטרת במדע, מראה לעם ולנסיכים את יופיה.
כי לשם היגרו השבטים, שבטי ה ‘, יש בה ארמונות ובתי כנסת ביופי שאין דומה לו! שם כל הנשמה משבחת את האדון.
יש בקרבה קהילה מזרע קודש שהצדק לה כתכשיט, רבים הם כצמחי השדה”
Juan G. Atienza מציין שבמשך מאות שנים, היו בטולדו שלוש תרבויות ושלוש דרכים להעריך את המציאות, וכי “התועלת ההדדית שהם השיגו הייתה חשובה יותר מהאירועים המצערים שבסופו של דבר הביאו לגזירת הגרוש”
ראה בהמשך גם חכמי טולדו במאות ה-11 וה-12
עד אמצע המאה ה-13 “דו הקיום” שבין הנוצרים ליהודים שבטולדו היה בעל שני קטבים. בקוטב החיובי עמדה פריחה תרבותית ומדעית ובקוטב השלילי השפלות, גזרות מס, התנכלויות ועלילות דם וגם ניסיונות להמרת הדת.
דו קיום שבו בניגוד לחוקי הטבע השפל והגאות מתקיימים בעת ובעונה אחת.

 ♦ מאמצע המאה ה-13 – תחילת הסוף
באמצע המאה ה-13 הכנסיות הנוצריות מתחילות להסית כנגד היהודים, כופות עליהם להאזין לדרשות של הנזירים ושוללות את זכות קיומם בקרב החברה הנוצרית.
בראשית המאה ה-14 האנטישמיות גוברת ומעמדם של היהודים מתערער בספרד כולה, יהודים רבים היגרו ממחוז קסטיליה שבו שכנה טולדו.
בשנת 1350 עלה על כסא המלוכה פטר ה-1, בנו וממשיך דרכו של אלפונסו ה-11 שאמנם זכה לכינוי “האכזר”, אך תחת שלטונו היהודים הגיעו לשיא השפעתם. מתחילת מלכותו הוא הקיף את עצמו כל כך ביהודים, עד שאויביו  כינו בלעג את חצרו כ”בית משפט יהודי “. (הערה: השמות פטר ופדרו הם חלופיים)
בשנת 1355 פלש המון שהכנסייה הסיתה כנגד היחס של פטר ליהודים לחלק משכונת היהודים של טולדו המכונה בשם אלקנה. הם רצחו כ -1,200 איש ובזזו את הרכוש והפכו בתי כנסת לכנסיות, היהודים שהגנו על עצמם בסיוע של אבירים נאמנים למלך הצליחו למנוע  מהפורעים להשתלט על כל ה- Juderia.
שמואל הלוי אבולעפיה שהיה נדבן ידוע, כיהן בחצרו של פטר כגזבר וכשופט ובתפקידים אחרים. תודות לעושרו ומעמדו בחצר המלך הצליח אבולעפייה לבנות בית כנסת מפואר בסמוך לארמון המלך שבטולדו.
בולטותו של אבולעפיה, מוצגת לעיתים  כעדות לנטייתו הפרו-יהודית של פיטר, אבל היא לא בהכרח שיקפה את החוויה הכללית של יהדות ספרד בתקופה זו שלעתים קרובות ידעה אפליה ופוגרומים.
בשנת 1360, שלוש שנים לאחר שהשלים את בניית בית הכנסת הוא נכלא במפתיע, הואשם במעילה ונכלא ומת בעינויים.
ככל שפטר ה-2 היה ידידותי יותר ליהודים, כך גבר כלפיו האנטגוניזם מצד אחיו למחצה. פעם אחר פעם הוא מרד באחיו, נמלט וקיבל חנינה מפיטר ה-2.
בשנת 1360 כאשר היה בגלות בצרפת קיבל הנרי פנייה ממלך אראגון פנייה לסייע לו לתקוף את קסטיליה והוא נענה בתנאי שהוא יתמוך בו בהשמדת אחיו פיטר.
כאשר הוא פלש לקסטיליה בשנת 1360, רצח את כל היהודים של Najera וכך Villadiego שבה חיו הרבה מלומדים יהודים, Aguilar ועיירות רבות אחרות שנהרסו כליל.
תושביה הנוצרים של Valladolid שרחשו כבוד להנרי ה-2 ניצלו את פלישתו לקסטיליה כדי לפרוע ביהודים והם הרסו את בתי הכנסת שלהם ואת בתיהם, 300 משפחות יהודיות מ- Jaen נלקחו בשבי לגרנדה.
לדברי הפילוסוף שמואל אבן סנה זרזה שחי בולנסיה במחצית השנייה של המאה ה-14 הסבל הגיע לשיאו במיוחד בטולדו, שבה לא פחות מ-8000 בני אדם מתו מרעב ומתלאות המלחמה בעקבות המצור שהטיל עליה הנרי ה-2.
הנרי ה-2 הוכתר לראשונה למלך בשנת 1366 אחרי שפיטר ה-2 הובס, ולאחר שהוכתר הוא היה צריך לתגמל את בני בריתו מקסטיליה שסייעו לו ולשלם לשכירי החרב שהוא גייס.
הוא הטיל “מס מלחמה” על קהילת יהודי טולדו שגם כך כבר הייתה בשפל, וציווה שאם לא יצליחו לגייס את הכסף למכור את כל רכושם, מטלטלין ונדל”ן במכירה פומבית.
בינתיים פדרו נמלט צפונה לצרפת ומצא מקלט אצל אדוארד “הנסיך השחור” שגם הסכים לעזור לו לחזור לכס המלוכה. באפריל 1367 חזר פדרו בסיוע כוחותיו של אדוארד לספרד והביס את הנרי ה-2 שהפעם הוא זה שברח לצרפת.
המטוטלת עדיין לא נחה, פדרו שב אמנם לכס המלכות אבל האדמה המשיכה לבעור תחתיו, הנרי ה-2 שב לקסטיליה בשנת 1368 ובקרב שהתנהל ב Montiel (דרומית לטולדו) הוא גבר על פדרו.
פדרו ניסה לשחד את du Guesclin שהיה מפקד שכירי החרב של הנרי לעבור לצד שלו, אך הניסיון לא צלח.
“הבן של הזונה היהודיה, המכנה את עצמו מלך קסטיליה” ו”מלך היהודים” כינה הנרי ה-2 את אחיו למחצה פטר ה-2 לפני שערף את ראשו במהלך אותו קרב.
הנרי ה- 2 חזר לכיסא המלוכה בשנת 1369 והמשיך לשלוט עד ליום מותו בשנת 1379.
הוא המשיך במסים הכבדים שהטיל על היהודים בטולדו ואף הורה לאסור יהודים ויהודיות למנוע מהם, אוכל ושתייה ולענות אותם עד אשר יאסף הכסף.
אבל למרות סלידתו הרבה מיהודים, הוא לא יכל לוותר על השירותים שלהם. הוא מינה את דון ג’וזף פיצ’ון לגובה המסים הראשי שלו והעסיק יהודים עשירים כמו שמואל אברבנאל ואחרים, כיועצים פיננסיים וכגובי מיסים, מה שקומם את אנשי הכמורה שכוחם גדל תחת שלטונו של הנרי ה-2, והם הסעירו את ההמון מה שבסופו של דבר הוביל לשורה של חוקים נגד היהודים ב – Cortes de Toro בשנת 1371.
יש לשמור את היהודים הרחק מארמונות האצילים, אין לאפשר ליהודים לכהן בתפקיד ציבורי, יהודים צריכים לחיות בנפרד מהקתולים, לא להתלבש בבגדים יקרים ולא לרכב על פרדות, על היהודים לענוד תג ואין לאפשר ליהודים לשאת שמות קתולים.
הדרישות של הקורטס התיישבו עם נטיותיו של הנרי כלפי היהודים והם נצטוו לנהוג לפי חוקי הקורטס ואף הוסיף עליהם משלו, כמו למשל שבהלוואות קצרות נוצרים חייבים להחזיר רק שני שליש מהקרן, עם זאת הוא לא מנע מהם את הזכות לקיים משפטים פנימיים של הקהילה.
הנרי ה-2 היה ככל הנראה השליט הראשון מאז המלך הוויזיגותי  ארגיקה שהטמיע מדיניות אנטי-יהודית בחצי האי האיברי. הפוגרומים שהתחילו בתקופתו נמשכו גם הרבה אחרי מותו.
לאחר מותו של הנרי ה-2 בשנת 1379 ירש אותו בכס המלוכה בנו ג’ון הראשון.
בשנת 1380 התכנס הקורטס של Soria וחוקק חוקים שצמצמו את האוטונומיה השיפוטית שהייתה ליהודים במסגרת ה – Aljama. החוק החדש  אסר על רבנים לנהל בתי הדין בעניינים דתיים, מי שעבר על החוק היה צפוי לקנס כבד, מוות, גירוש או הרחקה.
עם זאת האוטנומיה בהליכים האזרחיים נותרה כפי שהייתה והם עדיין הורשו לבחור שופטים.
אחרי שהנוצרים האשימו את היהודים כי הטקסט של ספרי התפילה שלהם כולל גם קללות של הקתולים, נתן המלך ג’ון הראשון ליהודים ארכה של חודשיים להסיר מספרי התפילה שלהם את אותם הקטעים, אחרת יוטל עליהם קנס של 3000 maravedís (מטבע זהב שהייתה נהוגה באותה תקופה) והוסיף כי מי שיגרום להמרת דת של מוּרִי (מוסלמי), או של בן דת אחרת, או יבצע עליו טקס ברית מילה, יהפוך לעבד ורכוש של האוצר.
היהודים כבר לא העזו לצאת לרחובות ללא הזיהוי של התג, החיים שלהם היו נתונים בסכנה, הם נרצחו, נשדדו ונבזזו.
ג’ון הראשון הטיל קנס כבד על כל עיר שבה ימצא יהודי שרצחו אותו, עם זאת בשנת 1385 הוא היה מחויב להוציא צו שאוסר על העסקת יהודים כיועצים פיננסים, או כגובי מס למלך ולבני האצולה.
Ferrand Martinez שהיה כומר הווידוי של המלכה Leonora אשת ג’ון, החל לשאת  בסביליה דרשות ונאומים חדורי הסתה כנגד היהודים ואלה העלו את רף השנאה כלפיהם לרמה הגבוהה ביותר.
למרות מאמציו של משה איבן זרזאל רופאו האישי של המלך ג’ון הראשון להאריך את חייו הוא מת בשנת 1390 ומי שירש אותו היה הנרי ה-3 בנו בן ה-11. עפ”י צוואת המלך ג’ון ניהול המדינה בתקופה שעד שהנרי יגדל ויהיה כשיר למלוכה הופקד בידי שישה כמרים ואצילים מסביליה, טולדו, בורגוס, לאון, מורסיה וקורדובה ואלה היו חסרי אונים אל מול הסחף בשנאה כלפי היהודים בעקבות הדרשות וההסתה של פררנד מרטינז ולא הועילו להם כל האזהרות והאיסורים כלפיו.
כמו ליתר יהודי ספרד כך גם אצל יהודי טולדו, שנת 1391 שנת קנ”א הייתה נקודת מפנה היסטורית. זה התחיל בג’ודריה של סביליה שבה המון משולהב מההסתות של מרטינז פשט על ה- Juderia של סביליה וערך בה טבח המוני של יהודים, מי שלא המיר את דתו והוטבל לנצרות נטבח או גורש.
מסביליה התפשטו המהומות ומעשי הטבח לערים האחרות, תורה של טולדו הגיע ביום 20 ביוני 1391 שבו נטבחו בה המוני יהודים וכמו אצל יהודי ספרד האחרים רבים מהם המירו את דתם והוטבלו לנצרות.
הקורטס שהתכנס במדריד בשנת 1405 התעסק בעיקר עם תלונות נגד היהודים והנרי ששנאתה של אמו ליאונורה ליהודים, הייתה כה גדולה שאפילו סירבה לקבל את כספם, מצד אחד אסר עליהם לעסוק בהלוואות בריבית ואסר לקיים קשרים מסחריים בין יהודים לקתולים, ומן הצד השני העביר הצעות חוק שונות נגד היהודים וצמצם את הרדיפות נגדם.
יהודים רבים עזבו והתיישבו במלאגה וגרנדה, שהיו עדיין בשליטת המוּריִם, שבהן זכו ליחס טוב והנרי שחש שגביית המיסים הצטמקה התחרט על עזיבתם.
זמן קצר לפני מותו הוא הטיל קנסות על קורדובה בגלל פרעות שבהם נרצחו ונבזזו יהודים ובד בבד הוא אסר על היהודים להתלבש בלבוש דומה לזה של הנוצרים וציווה להעניש כל יהודי שלא הוטבל שאינו נושא טלאי על בגדיו.
תוך כדי שהוא מכין את המערכה נגד גרנאדה, המעוז האחרון של המוסלמים בספרד מת הנרי ה- 3 בשנת 1406 ועד שבנו ג’והן ה- 2 (Juan-2) שנולד שנה קודם יהיה כשיר למלוכה, שימשו כיורשי העצר אמו ודודו פרדיננד ה-1 מלך אראגון.
לבקשתו של המטיף הקתולי  Vincent Ferrer פורסמו בשנת 1412 חוקי Valladolid שנוסחו ע”י פול דה בורגוס שמוכר כ- Paul de Santa Maria, לשעבר שמואל הלוי,  חוקר תלמוד ורב קהילה רב השפעה שהוא וילדיו המירו דתם, שעם הזמן הפך לארכיבישוף של קרטחנה והיה לאויבם המר של היהודים.
החוקים שכללו 24 גזרות נוסחו במטרה להשפיל את היהודים ככל האפשר, יהודים לא יוכלו לשמש כשופטים, עורכי דין, מתווכים, גובי מס, פיזיקאים, ולא כמנתחים או מרפאים, ולא במשרות ציבוריות. יהודי לא יוכל לעסוק בלחם, יין, בשר, לא לשתות או להתרחץ עם קתולים וגם לא לבקר אותם. נוצרי יוכל לקבל מיהודי בעל חי אבל לא בשר או אוכל מוכן, לאלה נוספו הגבלות על תעסוקת נוצרים אצל יהודים וכן שיהודים ומוסלמים יגורו באזורים נפרדים מאחורי חומות, שבהן שער יחיד הפונה אל החוץ ומי שלא יעשה כך יוחרם כל רכושו. נאסר על היהודים לעזוב את הארץ וכל מי שיגן עליו או ייתן לו מחסה צפוי  לקנסות ועונשים כבדים.
בנוסף לגזרות אולצו היהודים ברחבי קסטיליה להקשיב לדרשותיו של המטיף וינסנט פרר בבתי הכנסת שלהם ולשמוע אותו מקדש את בתי הכנסת שלהם ככנסיות.
כל ההגבלות והאיסורים נוסחו במטרה לאלץ את היהודים להמיר את דתם לנצרות.
אמו של ג’והן ודודו פרדיננד הראשון שהיו יורשי העצר הזמניים יישמו את חוקי Valladolid.
ג’והן ה-2 , היה כשיר להיות מלך רק בשנת 1418 וכשעלה על הכס הוא נקט בגישה סובלנית יותר כלפי האוכלוסיה היהודית המוכה בקסטיליה, שבה היה גל המוני של פרעות והמרות דת מאז 1391. היחס כלפי ה”נוצרים החדשים” – הקונברסו (converso) היה חשדני ומלא בוז והחברה דחתה אותם ממנה.
לאחר הפרעות, ממלכת קסטיליה בקשה לייצב את הסדר הציבורי והקהילות היהודיות ניסו לשקם את עצמן.
בשנת 1432 הרב אברהם בנבנישתי שהיה רב החצר של ג’והן ה-2 ואחראי על התקציב והמינהל, יזם את תקנות Valladolid אשר ניסו לגבש מחדש את הקהילה היהודית.
אחרי שהתמנה לשופט הוא כינס רבנים, משכילים ומנהיגים מכל קהילות קסטיליה בבית כנסת ברובע היהודי של העיר Valladolid, במטרה לבחון את חוקי Valladolid שנחקקו נגד היהודים, להגביר את לימוד התלמוד, ולעצור את ירידת הערכים בקהילות.
הכנס הסתיים באישור מסמך שנקרא “תקנה” (קרוי בפי החוקרים תקנות Valladolid). המסמך מורכב מחמישה חלקים: הראשון הוראות בקשר ללימוד התורה, בחירת דיינים ובעלי תפקיד אחרים בקהילה, דיני מלשינות ומסירות לשלטונות, דיני מיסוי ותשלומים לשלטונות ודיני לבוש מפואר.
על רקע של הכבדת המיסים ועליית מחירים בשנת 1449 פרצו מהומות טולדו,
ההמון הזועם האשים את האחראי על הגבייה והגובים עצמם שהיו יהודים לשעבר (קונברסוס) בני העיר טולדו.
הציבור סירב לשלם, הקונברסוס ניסו להגן על עצמם, אבל ראש העיר ומפקד הצבא במקום להגן עליהם, החלו לרדוף אותם, תוך שהם מאשימים אותם בשיתוף פעולה עם מלכי קסטיליה.
איזבלה החלה את מלוכתה בשנת 1474, נישואיה לפרדיננד בשנת 1469 היו הבסיס לאיחוד של ספרד. עם עלותם על כס המלוכה, הם התחילו לנקוט בצעדים להפרדה בין “הנוצרים החדשים” (הקונברסוס) לבין “הנוצרים הוותיקים”, קונברסוס לא יכלו יותר לכהן במשרות ציבוריות, קודם לכן הכנסייה פרסמה bulla (מכתב פומבי הנשלח ע”י האפיפיור) שבו היא מכנה את הקונברסוס כ”אויב המין האנושי”, חוקי “טוהר הדם” (Limpieza de sangre)  קבעו שרק מי שאבותיו היו נוצרים נחשב לנוצרי אמיתי.
בקורטס של טולדו משנת 1480, הצטוו כל היהודים לגור בשכונות מיוחדות ובשנת 1485 הוקמה “האינקוויזיציה” שקבעה את מושבה בטולדו והיא פעלה בעיקר נגד מומרים מהיהדות או האסלאם שנחשדו באי-נאמנות לדתם החדשה, ולא הייתה לה שום סמכות כלפי מי שלא התנצרו.
האינקוויזיציה הפכה לסמל של מאסרים שרירותיים, חקירות תחת עינויים קשים, טקסי הענשה פומביים (אוטו דה פה) והעלאה על  המוקד. בתוככי העיר העתיקה של טולדו, ברחוב אלפונסו ה-12 מצוי מוזיאון קטן בשם מוזיאון העינויים (Museo de la tortura) a שמציג בתערוכה שמשתרעת על פני חמישה חדרים מכשירים, חפצים ושיטות עינויים והוצאה להורג מאותה תקופה.
כמה מהמכשירים המוצגים ב”מוזיאון העינויים” שבטולדו

 

 ♦  תום עידן
ב-2 בינואר 1492 עם כניעתה של גרנדה המעוז האחרון של המוסלמים, השלימו הנוצרים את הכיבוש מחדש (הרקונקויסטה) של ספרד שהחל יותר מ-700 שנה קודם לכן, חודשים ספורים לאחר מכן היא הוציאה את צו הגירוש שהורה לכל היהודים בכל גיל לעזוב את ספרד עד ליום האחרון של חודש יולי (יומיים לפני תשעה באב). הם יכלו לקחת אתם את רכושם אך לא כסף ולא זהב.
רבים מהיהודים בילו את ימיהם האחרונים בבתי הקברות היהודי כדי להיפרד מיקיריהם שנותרו מאחור.
מספר היהודים של קסטיליה ערב הגירוש נאמד בכ- 100000 רבים מהם מטולדו שהייתה בירת המחוז, הנמל הקרוב ביותר לטולדו הוא אמנם ולנסיה, אבל בגלל האוכלוסיה הכל כך עוינת ליהודים שהייתה באזור הזה, לא מן הנמנע שיהודי טולדו עזבו את ספרד דרך נמל קרטחנה שם היחס ליהודים היה מן הטובים שבערי ספרד.
מספר קטן של בתי כנסת שרדו את הגירוש, ביניהם סנטה מריה לה בלנקה ובית הכנסת של אל טרנזיטו בטולדו.
                -.-.-.- תם העידן של גלות ספרד -.-.-.-

 

            אלפונסו ורחל – סיפור אהבה

אלפונסו ה- 8 (1214 – 1158) מלך קסטיליה וטולדו, שהיה נשוי לנסיכה אנגלית, היה מאוהב בנערה יהודיה יפה מטולדו בשם רחל פרמוזה שכמו אסתר המלכה בחצרו של אחשורוש כך גם היא בחצרו של אלפונסו פועלת למען בני עמה, היהודים שקיבלו השפעה ועלו לגדולה בחצר המלך נעזרו ללא ספק באהבתו של המלך לרחל.
כאשר המלך הובס בקרב אלרקוס על ידי האלמוהדס, התבוסה יוחסה לרומן האהבה של המלך עם רחל.
בשנת 1195 כוחות האלמוחידים שהגיעו מצפון אפריקה נחתו בטאריפה שבדרום ספרד ומשם המשיכו דרך מחוז סיביליה עד לקורדובה.
אלפונסו ה-8 אוסף את כוחותיו בטולדו ויוצא לעבר Alarcos (שהייתה בגבול הדרומי של הממלכה שלו) כדי לתקוף את האלמוחידים.
אלפונסו ה-8 נוחל תבוסה קשה ונסוג לטולדו, והאלמוחידים ממשיכים בכיבוש ערים נוספות ומגיעים עד לסביבת טולדו.
שלא כמו בסיפור המקראי של אסתר המלכה, סיפורה של רחל מפרמוזה מסתיים בסוף טרגי.
התבוסה הקשה עוררה מחדש את הזעם כנגד הרומן של המלך עם רחל, גל של שנאה מציף את ההמון ומוביל לפרעות, שוד והרג של יהודים רבים. רחל ובני משפחתה מוצאים להורג.
הצלחת האלמוחידים תאריך ימים זמן קצר בלבד, כעבור 16 שנה בשנת 1212 מביס אלפונסו ה-8 את האלמוחידים בקרב שיסמן נקודת מפנה שתוביל לסיום השלטון המוּרים בחצי האי האיברי.
במלחמה זו נגד המוּרים (הכינוי הנפוץ באירופה הנוצרית למוסלמים), אלפונסו ה-8 נעזר רבות ביהודי טולדו העשירים, ובמיוחד על ידי “ראש העיר האלמוקאריף”, נאסי יוסף בן סולומון המלומד והנדיב בן שושן.
קיומו של קשר רומנטי בין אלפונסו השמיני לבין צעירה יהודיה, מתועד בהיסטוריה של בית המלוכה הספרדי.
סיפור האהבה היה נושא הרומן “Die Jüdin von Toledo” (“היהודים של טולדו”), משנת 1955 של ליאון פויכטוונגר היהודי. הספר תורגם לעברית לראשונה על ידי עדנה קורנפלד ויצא בשנת 1957, תחת השם “בלדה ספרדית”, ותורגם במהדורה נוספת בשנת 2004 בשם “היהודיה מטולדו” על ידי חנה שוורץ אייזלר.
גבור הספר, סוחר יהודי בשם אבן עזרא שהיה אחד מהעשירים של יהודי הממלכה, ממונה על ידי המלך כשר האוצר. המלך מתאהב ברחל בתו, שולח אליה שליחים ומחזר אחריה ובסופו של דבר נוצר ביניהם קשר. במהלך הזמן עוברת רחל לגור באחת מהטירות שלו. בעקבות התאהבותו של המלך בפילגש היהודיה דוחפת המלכה אלנור, אשתו החוקית של המלך, להחלטה מצד המלך לצאת למלחמה חסרת טעם כנגד המורים, מלחמה שבה (גם במציאות) נחלה קסטיליה תבוסה.

הסיפור מקפל בתוכו את החיים של משפחה אמידה מיהדות ספרד, בעלת השפעה ועושר, המאוימת יום ביומו על ידי המלך והממסד הנוצרי. מצד אחד המלך זקוק ליהודי ומצד שני מתעב אותו. באופן דומה, המלך אוהב את פילגשו אך מתעב את דתה.
ה”יהודייה מטולדו” (“Die Jüinin von Toledo”) הוא גם סרט דרמה היסטורי אילם משנת 1919.
הסרט הוא עיבוד למחזה “יהודיית טולדו” משנת 1872 מאת פרנץ גרילזרפר שגם הוא מתבסס על הרומן בין אלפונסו ה-8 לרחל היהודיה ומי שבמקרה שולט בשפה הגרמנית מוזמן לצפות בטריילר.

 

                 ♣  ביה”ס למתרגמים של טולדו

במאה ה-12 החל לפעול בטולדו בית הספר למתרגמים שהפגיש חוקרים נוצרים, יהודים ומוסלמים. בתקופה הראשונה הוא התמחה בעיקר בטקסטים פילוסופיים ותיאולוגיים אבל בהמשך הוא התפתח והגיע לשיאו בתקופת שלטונו של אלפונסו ה-10 (1284 – 1252).
החוקרים עסקו ביצירות מתרבות יוון העתיקה ובעבודות מדעיות מתחומי אסטרונומיה, פילוסוסופיה, רפואה, מתמטיקה, בוטניקה אסטרולוגיה ועוד.
את מקורותיו של ביה”ס אפשר למצוא בהגירה ההמונית של יהודים מאל אנדלוס (שהשתרעה מצפון מזרח לצפון מערב ספרד) לעבר הממלכות הנוצריות. טולדו יוּשְבה אז על ידי משוררים, פילוסופים, מדענים, רופאים ומלומדים יהודים אחרים. הארכיבישוף מטולדו דון ריימונדו דה סובטאט, שלימים הפך לקנצלר קסטיליה עם אלפונסו השביעי, רצה לנצל את האקלים המאפשר לנוצרים, מוסלמים ויהודים לחיות בהרמוניה, וסיפק את הגיבוי שלו לפרויקטים שונים של התרגום שהתבקשו על ידי כל בתי משפט של אירופה הנוצרית.

עבודתו של בית הספר למתרגמים חילצה מתהומות השכחה יצירות של תרבות יוון הקדומה והעבירה אותם ליתר חלקי אירופה וזאת הסיבה שבית הספר היה המקור והבסיס לרנסנס המדעי והפילוסופי של התרבות המערבית.
יוקרתו של בית הספר למתרגמים של טולדו הייתה כל כך גדולה שאפילו ההגבלות שהטילה הכנסייה לא מנעו ממנו לפרוח.

 

                חכמי טולדו במאות ה-11 וה-12

רבי יהודה הלוי -ריה”ל ( 1141 – 1075) היה מגדולי המשוררים וההוגים של היהדות בימי הביניים והיה משורר, פילוסוף ורופא נולד בשנת 1075 בטולדו.
הרב אִיבֶּן עזרא (1164 – 1092) משורר, פרשן מקרא, פילוסוף, אסטרונום ועסק גם באסטרולוגיה ומתמטיקה, חי במשך תקופה מסוימת בטולדו.
רבי יהודה ב”ר יוסף עזרא שהיה כנראה ממשפחתו של אברהם אִיבֶּן עזרא היה נשיא הקהילה בטולידו בשנת 1147.
רבי אברהם אבן דאוד הלוי (1180 – 1110) נודע גם בשם הראב”ד הראשון,  היה היסטוריוןפילוסוף ואסטרונום נולד בקורדובה ובעת שהאלמוואחידון פלשו לספרד ברח ממנה לטולדו שבה חי עד למותו על קידוש השם ב-1180.
יהודה בן שלמה אלחריזי נקרא גם יהודה חריזי (1225 – 1165) משורר, יוצר ומתרגם שנולד בטולדו למשפחה משכילה ובעלת אמצעים שמוצאה בסביליה. אלחריזי העריך מאד את הרמב”ם, הגן עליו בפני מבקריו ותרגם רבים מכתביו.
הנה דברים שאלחריזי כתב על טולדו:
“הגעתי לעיר הענפה טולדו, בירת הממלכה, המכוסה בקסם השליטה ומעוטרת במדע, מראה לעם ולנסיכים את יופיה. כי לשם היגרו השבטים, שבטי ה ‘. יש בה ארמונות ובתי כנסת ביופי שאין דומה לו! שם כל הנשמה משבחת את האדון. יש בקרבה קהילה מזרע קודש שהצדק לה כתכשיט, רבים הם כצמחי השדה”.
שמואל בן מאיר הלוי אבולעפיה (1360 – 1320) סמואל בן מאיר אבולעפיה בן למשפחה ממוצא תוניסאי היה אחד היהודים העשירים והמשפיעים ביותר בספרד של המאה ה -14. הוא הפך ליועץ הכספי של פדרו “האכזר” מקסטיליה וכן כיהן כגזבר ושופט. הוא הציב את בני משפחתו בעמדות בעלות השפעה כלכלית.
בגיבויו של פדרו בנה שמואל הלוי  בית כנסת בסמוך לארמון שבטולדו דבר שעורר התנגדות רבה מצד הכנסייה.
בארמון שבו התגורר בטולדו שוכן כיום מוזיאון אל גרקו הודות לעושרו הרב יסד שמואל הלוי בית כנסת קטן, אחד מעשרת בתי הכנסת ששימשו את הקהילה היהודית בטולדו. בית הכנסת אינו מרשים בממדיו, אך בכל זאת נתקלה בנייתו בהתנגדות תקיפה של הכנסייה הקתולית, אך אבולעפיה זכה לגיבויו של פדרו ובית הכנסת הוקם. שער חיבר בין ארמונו של אבולעפיה לבית הכנסת.
בשנת 1360 התהפך הגלגל על שמאל הלוי והוא נכלא ועונה בחשד למעילה ומת במהלך העינויים.
אברהם בנבנשתי (המאה ה-15) היה איש ציבור בתקופתו של ג’והן השני, מלך קסטיליה (1406–1454). בן למשפחה עשירה ובעל ידע יהודי וכללי רב. ביחד עם יוסף נשיא ואברהם אבן שושן הגן על יהודי עיר ליד Ecija ממחוז סביליה, כנגד האשמות של רצח פולחני בפסח.
לפי בקשת הקהילות היהודיות של קסטיליה התמנה על ידי המלך בשנת 1432 לשופט ראשי של היהודים ורב החצר. מתקן תקנות ואיאדוליד (Valladolid).
לאחר שהתמנה לשופט קרא בנבנשתי לכנס מיוחד (סינוד) של רבנים, משכילים ומנהיגים מכל קהילות קסטיליה בעיר Valladolid בבית הכנסת שברובע היהודי של העיר. הכנס נועד לבחון את החוקים שנחקקו נגד היהודים (חוקי Valladolid), להגביר את לימוד התלמוד ולעצור את ירידת הערכים בקהילות.
הכנס הסתיים בהכנה ואישור מסמך שנקרא “תקנה” (קרוי בפי החוקרים תקנות Valladolid). המסמך מורכב מחמישה חלקים: הראשון הוראות בקשר ללימוד התורה, השני בחירת דיינים ובעלי תפקיד אחרים בקהילה, השלישי דיני מלשינות ומסירות לשלטונות, הרביעי דיני מיסוי ותשלומים לשלטונות והחמישי דיני לבוש מפואר.
נכדיו גורשו בגירוש ספרד והתפזרו בפורטוגל, אירופה, המזרח הקרוב וצפון אפריקה. נכדיו ביססו את לימוד התורה בסלוניקי על יד הקמת ספריות גדולות. חלק מנכדיו נדדו בגירוש לפורטוגל והתנצרו. הם היו סוחרים גדולים ובנקאים בפורטוגל ואנטוורפן. לאחר מכן הם נדדו לאיטליה יחד עם דונה גרציה וחזרו איתה ליהדות ולשם בנבנשתי.

 

        ♣ אתרים יהודיים ובתי כנסת בטולדו

בעברה היהודי של טולדו היו זמנים שפעלו בה עשרה בתי כנסת, וחמש עד שבע ישיבות ומקוואות. עם הגירוש בשנת 1492 פעלו חמישה בתי כנסת שניים מתוכם שרדו עד ימינו.
טולדו היא אחת הערים הבודדות בספרד שבה השתמרו שרידי מבנים יהודיים ויש בה גם שרידים רבים של מצבות יהודיות, שחלקן נשמרות במוזיאון הארכיאולוגי של העיירה.

                    ♦ בית הכנסת “אל טרנסיטו” ( El Transito) ו”המוזיאון הלאומי לאמנות היספנית-עברית” 
בית הכנסת נבנה ע”י שמואל בן מאיר הלוי אבולעפיה שהיה נדבן עשיר רב השפעה ואיש הכספים של המלך פדרו ה-1. בית הכנסת נבנה בסמוך למגוריו של אבולעפיה בארמון המלך כשרק שער מפריד בין הבית לבית הכנסת.
בית הכנסת היה אחד מעשרה בתי כנסת ששימשו את יהודי טולדו. בנייתו הושלמה בשנת 1357 שלוש שנים בטרם נכלא אבולעפייה ועונה למוות.
לאחר גירוש ספרד הועבר בית הכנסת עם ארמונו של אבולעפיה לידי הכנסייה הקתולית שהפכה אותו לכנסייה בשם  “El Transito de Nuestra Señora”.
בשנת 1877 הכריזה ממשלת ספרד על המתחם כאתר לאומי, והחל משנת 1970 הוא משמש כ מוזיאון היסטורי לתולדות יהודי טולדו וספרד ונקרא באופן רשמי “המוזיאון הלאומי לאמנות היספנית-עברית”, במוזאון מוצגים מהמורשת היהודית, כלי קודש וספרים.
חזית בית הכנסת עברה שינויים רבים ואינה מכינה לפאר שפוגשים בתוכו. מהעיצוב הפנימי של המבנה אפשר ללמוד על הפאר והעושר של שמואל אבולעפיה, הנגיעה של מומחי הבנייה המוסלמים ניכרת, גלריה עליונה ל”עזרת נשים”, חצר שבה שרידים למקווה עם שני מיכלים למי גשם, תקרת משושים מגולפת, חלונות עם כיתוב בערבית ו”מזמור לדוד” כתוב בעברית על הקירות, חלק מהריצוף המקורי של בית הכנסת עדיין שמור  בעת שהמבנה הוסב לכנסייה הוסיפו לו את מגדל הפעמונים.
סרטון נוסף שמומלץ לצפייה המוזיאון היהודי בטולדו
בית הארמון שבו גר שמואל הלוי אבולעפיה משמש כיום כמוזיאון לעבודות האמנות של הצייר היווני אל גרקו  Museo del Greco.

 

.

        ♦ בית הכנסת “אבן שושן”  שהיה לכנסיית Santa Maria La Blanca
בית הכנסת אבן שושן שהיום קרוי Santa Maria La Blanca נחשב למבנה העתיק ביותר של בית כנסת ששרד באירופה, והוא אחד משני בתי הכנסת היחידים שהיו בטולדו ושרדו עד היום. (האחר הוא אל טרנסיטו)
בית הכנסת נבנה בראשית המאה ה-13 ע”י דון יוסף אבן שושן ונחנך בשנת 1411 והיה המרכזי והגדול מבין כל בתי הכנסת של טולדו ובקסטיליה כולה. בסוף המאה – 14 המטיף והמסית Vincent Ferrer “קידש” והפך אותו לכנסייה מאז נמצא המבנה בבעלות הכנסייה הקתולית.
בית הכנסת שנבנה מחדש בשנת 1250 אחרי שריפה הרסנית, היה המרכזי והגדול מבין כל בתי הכנסת של טולדו.
יש מי שבעיניהם בית הכנסת הוא סמל לדו קיום בין שלוש הדתות, משום שהוא נבנה תחת שלטון הנוצרי, ע”י אדריכלים מוסלמים לצורך שימוש יהודי.
האדריכלות הפנימית מזכירה בחלקה את זאת שהייתה מקובלת במסגדים המוסלמים במהלך המאות ה-11 וה-12.
בעשור השישי של המאה ה-16 נוסף האפסיס (הגומחה שבה עורך הכומר את התפילה) שכולל שלושה מבני פולחן (קפלות) בסגנון הרנסאנס.
כיום המקום נחשב לאחת האטרקציות התיירותית הכי נחשבות בטולדו.
הקהילה היהודית של ספרד קראה לארכיבישוף של טולדו להחזיר את הבנין לידיים יהודיות כחלק מהכפרה על חטאי העבר.

 

 

פיסת ארכאולוגיה על ציר הזמן


♦ המבצר החדש – תחילת המאה ה-9

הטירה החדשה שנבנתה שנבנתה ע”י המושל המוּרִי כהגנה על גשר סן מרטין הייתה למעשה הקיר החיצוני של הרובע היהודי.

 

 

 

 

 

            ♦ טירת היהודים הישנה – אמצע המאה ה-12
הטירה נבנתה כהגנה על הרובע היהודי ועל שכונות אחרות בסביבתו, מוזכרת כ”טירת היהודים” בשטר להלוואה שהוענקה באמצע המאה ה-12 ליהודי בשם יצחק בן אבויוסף, כנגד בטחונות של “מחצית ביתו שבטירת היהודים”.
זמן קצר לאחר מכן מופיע אזכור של רחוב שמשתרע משער טירת היהודים הישנה (El Castilo Viejo) של הרובע היהודי ועד לשער הטירה החדשה.

 

 

 

 

                ♦ טיילת חומות של וולד אלעזרי (Ueld Elazri) – סוף המאה ה-13

חלק מיהודי טולדו של ימי הביניים החזיקו בבעלותם טירות שהיו גדולות מספיק כדי להכיל בתים בין החומות שלהן.
במסמך מסוף המאה ה-13 מופיע הציטוט “בתחתיתו מקשר הרחוב האמור עם הכביש העובר משער הטירה החדשה לשער הטירה הישנה”. הטירה הישנה היא כאמור טירת היהודים. חלק מהקירות שהקיפו את שכונת היהודים עדיין נמצאות בסמוך. 

 

                  הבית היהודי – המאה ה-14
בית מגורים שמתוארך לתקופה שבין המאה ה-14 למאה ה-15 בסגנון ה- Mudajer עם הרבה קשתות פרסה ועם מאפייני דת יהודיים.
האגדה מספרת שהבית היה שייך ליהודי בשם יצחק שסיפק כסף למלכה איזבלה למימון ההפלגה של קולומבוס בתמורה לתכשיטים שלה.
במרתף של הבית מצויה מעין אמבטיה שהייתה כנראה “מקווה טהרה”. הימצאותם של שני מיכלים לאגירת מי גשם בסמוך מחזקת את ההשערה שמדובר ב”מקווה”.
כמו כן נמצא לוח עץ שהיה חלק ממשקוף שבו מופיע הכיתוב מתוך תהלים פרק קי”ח :
“זֶה-הַשַּׁעַר לַיהוָה;      צַדִּיקִים, יָבֹאוּ בוֹ” 
“אוֹדְךָ, כִּי עֲנִיתָנִי;    וַתְּהִי-לִי, לִישׁוּעָה”

 

                  המקום שבו שכן בית הכנסת קָלֶרוֹס – המחצית ה-2 של המאה ה-14
כמו יתר בתי הכנסת בטולדו כנראה שגם בית הכנסת קָלֶרוֹס נפגע קשה במהומות של שנת 1391, הוא  מוזכר לראשונה במסמך מתאריך 1355.
בית הכנסת ננטש כנראה בסוף המאה ה-14 והוזכר שוב במסמך משנת 1418.
ידוע על מספר בעלים שרכשו את הבניין שבו שכן בית הכנסת בסוף המאה ה-15
בספו של דבר המבנה של בית הכנסת נהרס ועל חורבותיו נבנתה כיכר Marron.

 

             ♦ פיסות מספר תורה – סוף המאה ה-15
עבודה ארכאולוגית שנעשית בבית בטולדו בשנת 2006 חושפות פיסה מספר תורה שהוחבאה בתוך גומחה מאחורי אחד הלוחות החרוטים של הקשתות של מה שכנראה היה בית ברובע היהודי.
על פי המימצאים הארכיאולוגיים ההסתרה הייתה בין המאות ה -15 וה -16, לא ברור אם ההסתרה נעשתה מחשש מפני האינקויזיציה או שמא שמא זה היא משקפת מנהג יהודי של קבורת טקסטים קדושים.
פיסת ספר התורה היא מתוך ספר שמות והיא מוצגת באוסף המוזיאון סנטה קרוז בטולדו.

 

 

           ♦ גילוי בית הכנסת “הסנוניות”  – שנת 2006
חפירות משנת 2006 ברחוב Bulas
מגלות בית כנסת שהארכאולוג
מתייחס אליו כבית הכנסת של הסנוניות, יחד
עם שרידי בית הכנסת נמצאו שרידים של מקווה.

 

 

 

 

    ♣ בית הקברות היהודי העתיק וסיפורה של הלוויה אחת מאוחרת

בטולדו ידוע על שני אתרי קבורה של יהודים, האחד Pradillo de San Bartolomé והאחר Cerro de la Horca (גבעת הגרדום) מהמאה ה – 9 בתקופה המוסלמית.
קבלן שביצע בגבעת הגרדום עבודת בנייה של בי”ס בשנת 1979, השחית בכוונה תחילה חלק מבית הקברות.
בראשית שנת 2009 תוך כדי חפירות הצלה ארכאולוגיות, שנועדו לאפשר את הרחבת בית הספר התגלו ארונות קבורה של יהודים מתקופת ימי הביניים.
עפ”י המסורת היהודית קבורים בטולדו רבנים קדושים ובהם:
• רבנו יונה זיע”א הידוע בשם “החסיד” שהוא בן דודו של הרמב”ן היה רבו של הרשב”א. ראשי הקהילה של טולדו הזמינו אותו להתיישב בעירם כדי ללמד תורה ולמרות שנולד באשכנז ביקשו ממנו לעמוד בראש בית הדין שלהם. נפטר ונקבר בטולדו בשנת 1263.
• רבי אשר בן יחיאל (הרא”ש), שהיה מגדולי פרשני התלמוד ומגדולי הפוסקים ובעל השפעה גדולה על עיצוב ההלכה היהודית, נולד בגרמניה (אז אשכנז). הקהילות בספרד כיבדו אותו מאד ויהודי טולדו הזמינו אותו לחיות בתוכם שם הוא נפטר ונקבר בשנת הפ”ח (1327)
השלדים שנמצאו הוצאו מקברם, דבר שגרם לסערה בינלאומית.
“הועד להצלת בתי העלמין היהודיים באירופה” ומנהל היחסים הבינלאומיים של “ועידת רבני אירופה” הגיעו לספרד לפגישה אליה הוזמנו אנשי רשות העתיקות ונציגי ‘הפדרציה של הקהילות היהודיות בספרד’ ו’ועידת הרבנים הספרדית’.
בתום סדרת מפגשים הורו נציגי המועצה האזורית של ‘קסטלה לה מנצ’ה’ שבתחומה נמצאת העיר טולדו על הפסקת העבודות עד לבירור העניין ומציאת פתרון הלכתי, הנדסי וחוקי לבעיה.
ביום ראשון כ”ט בסיון תשס”ט 21/6/2009  בשעות אחר הצהריים הובאו מאה ושלוש ארונות קבורהובהם מאה וחמישה שלדים (באחד הארונות נמצאו 3 שלדים שנקברו יחד) לרחבה שלפני בית הספר הצמוד לבית העלמין היהודי ממנו הוצאו.
בהלוויה רווית כאב נטמנו מחדש הארונות באותם מקומות מהם נלקחו. לפני סתימת הגולל נשאו דברים נרגשים תוך בקשת סליחה ומחילה מהנפטרים זצ”ל, הגאון רבי אליקים שלזינגר שליט”א ורבה של מדריד, הרב משה בן דהן שליט”א.
מנכ”ל ‘ועידת רבני אירופה’, הרב אבא דונר שיבח את השלטונות הספרדיים ובהם את נציגי משרד החוץ הספרדי והשגרירה הממונה על העניינים היהודיים במשרד החוץ, הגב’ אנה סלמון  על שיתוף הפעולה שהביא לקבורתם מחדש בכבוד הראוי של היהודים שנטמנו בבית העלמין הזה במשך מאות בשנים.

 

מוּרְסְיָה – עירם של בני מרציאנו

העיר מוּרְסְיָה והמחוז
מורסיה היא בירת מחוז מורסיה ששוכן בדרום מזרח ספרד. העיר נוסדה ע”י עבד אל רחמן השני בשנת 825 שהיה אז אמיר קורדובה ובראשיתה הייתה בירת הטאיפה של מורסיה, (טאיפות הן ממלכות מוסלמיות קטנות שנוצרו אחרי שהשלטון המרכזי התפורר). 

הממלכה נלקחה לראשונה מהמוסלמים בשנת 1243 בתקופת שלטונו של פרדיננד השלישי מקסטיליה שהפך אותה לפרוטקטורט.
לאחר מרד המוסלמים בשנת 1265, נכבשה על ידי ג’יימס הראשון מלך אראגון שהעביר אותה לידי אלפונסו העשירי מלך קסטיליה .
ניצול הנהר סגורה ליצירת רשת מורכבת של תעלות השקיה עוד מתקופת עבד אל רחמן שגשגה החקלאות של מורסיה, ולאחר שנכבשה ע”י ג’יימס ה-1 היא הייתה עיר משגשגת מאוד, מפורסמת בזכות הקרמיקה שלה ובתעשיית המשי והנייר הראשונה באירופה.
מורסיה נודעת בשפע החקלאי של שדותיה הרבים (וגם באזורים צחיחים).
במחוז של מורסיה יש ערים חשובות כמו לורקה ועיר הנמל קרטחנה שבהם הייתה אוכלוסיה יהודית.
היסטוריה יהודית במוּרְסְיָה
יהודים חיו במורסיה עוד בתקופת השלטון המוסלמי, כאשר המלך ג’יימס מאראגון שם מצור על העיר (1265) הוא ניהל משא ומתן עם תושביה באמצעות משלחת שאחד מנציגיה היה יהודי בשם אסטרֶה ששימש כמזכיר המלך ומתורגמן.
היהודים סייעו לנוצרים בכיבוש ויהודה דה לה קאבאלייר מוזכר כמי שהלווה כספים ששימשו להצטיידות הצי הנוצרי ואסטריק בונסיניור כמי נשא ונתן עם המוסלמים על תנאי הכניעה, הוא גם שימש כמתרגם רשמי של מסמכים בערבית.
אלפונסו העשירי העניק ליהודי מורסיה את אותן הזכויות שמהן נהנו איגודים נוצריים בטולדו וסביליה. תיקיהם המשפטיים הובאו כמו הנוצרים, בפני בתי המשפט העירוניים ואילו תיקים שבין יהודים לבין עצמם, הוכרעו על ידי שופטים יהודים. אלפונסו הקצה ליהודים רובע מיוחד ואסר עליהם להתגורר בין נוצרים והם חויבו בתשלום מס שנתי למלך ומעשר לשלטונות הכנסייה.
ב-1307 נתמנה דון יצחק בן יעיש כממונה על המוסלמים במלכות מורסיה, והיה היהודי האחרון בתפקיד כזה במדינה. לקראת סוף המאה שימשו יהודים כמוכסים ואחד מהם, שלמה אבן לוף, היה בן-חסותו של מלך אראגון.
יהודי מורסיה עסקו במסחר ותעשייה וידוע על “שאלת רב” שבה פנו  לרבי שלמה בן אדרת (רשב”א, 1310 – 1235 שהיה מגדולי חכמי התורה בספרד), האם מותר מבחינה דתית לעסוק בעורות של ארנבים, ארנבות ודובים.
יהודי מורסיה עשו רבות לפדיון שבויים, ונטלו חלק פעיל בסחר הימי, בנוסף לעיסוקיהם במסחר הפנים-ארצי, במלאכה ובחקלאות. יחסיהם עם הנוצרים היו תקינים ושניים מזקני העדה השתתפו בישיבות המועצה העירונית.
אחרי הגירוש של יהודי סיביליה בשנת 1391 כשהמהומות כנגד היהודים החלו להתפשט ליתר הערים בספרד, יהודי מורסיה שבאותם ימים הייתה ממלכה חצי אוטונומית, חשו מוגנים יחסית, וכשהמטיף האנטישמי Vicente Ferrer הגיע למורסיה כדי להסית כנגד היהודים, התירו מושלי העיר ליהודים להתגונן. החוקרים מספרים ששליטי מורסיה אמנם לא יכלו שלא לציית לגזרות מלכותיות ממלכי ספרד, כמו צו הגירוש מ -1492 אבל הם הֶאֶטוּ בכוונה תחילה את יישום התקנות שמטרתן הייתה להקשות על חיי היהודים.
בשנת 1490 שנתיים לפני הגירוש הדפיס שלמה בן מימון זלמתי ספרים עבריים במורסיה.


ה- Juderia שכונת היהודים
בלב Santa Eulalia שבכיכר Sardoy, עמד בית הכנסת הראשי של הרובע היהודי במורסיה “נווה מדבר של שלום” במשך מאתיים שנה לפחות.
אבל לפני שהכיכר קיבלה את השם Sardoy היא נקראה “כיכר בית הכנסת”, מכיוון שבימי הביניים, כאשר העיר הייתה תחת שלטון מוסלמי, הכיכר הייתה מרכז הרובע היהודי של העיר ובית הכנסת שכן במקום.
שכונה זו הייתה ממוקמת בקצה המזרחי בתוך החומה של העיר וממנה אפשר היה לצאת דרך שער Orihuela.
זהו השער ממנו הגיע ג’יימס הראשון מאראגון עם צבאותיו  אחרי שאלפונסו העשירי ביקש ממנו עזרה בעקבות המרד המוסלמי ב 1264,הוא נכנס לעיר דרך השער וניהל את הקרב הראשון  ואחד המכריעים ביותר בכיכר בית הכנסת.
אחרי שהמרד נכשל, הרובע היהודי נותר על כנו, עד לגירוש היהודים מאתיים שנה מאוחר יותר בשנת 1492.
השם “כיכר בית הכנסת” שרד עד המאה ה -18 שבה שונה ל- Plaza Sardoy.
ה – Juderia


מורסיה של ימינו, היהודים וישראל
באמצע שנות ה-90 של המאה הקודמת הוצב בכיכר Sardoy שבמורסיה שלט לציון המקום שבו שכן הרובע היהודי (Juderiaׂ) ולאחר שחוקרים גילו שבשונה מגורלם של היהודים בספרד יהודי מורסיה לא סבלו מהפוגרומים ומההיסטריה האנטישמית שסחפה את כל ערי ספרד, נוסף בשנת 2002 עוד לוח שבו נכתב:

הלוח שנתלה בכיכר Sardoy

“כיכר זאת של Sardoy הייתה מרכז הרובע היהודי ובה היה ממוקם במשך שתי מאות שנים בית הכנסת המרכזי מבין אלה שהיו קיימים בעיר”.
” בעיר הזאת, אף לא יהודי אחד סבל ממוות אלים בידי נוצרים, ורובע היהודים לא הותקף ולא נשדד”.
                                       מוּרְסְיָה 16 במאי 2002

הלוח נחשף בטקס במעמדם של סגן ראש העיר אנטוניו גונזאלס בארנס ושגריר ישראל  בספרד שהתכבד לחשוף את הלוח.
ואכן מורסיה הייתה אחד המקומות הבודדים שבהם היהודים חשו מוגנים יחסית מהמוני האדם שפרעו, בזזו והרגו ללא הרף ביהודים כשהם מוסתים ע”י אנשי דת, עד כדי כך שבימים שלאחר הגירוש מסביליה בגזרות קנ”א יהודים רבים מערים אחרות חיפשו בה מקלט  כאשר הפרעות ביהודים החלו להתפשט מסביליה ליתר הערים בספרד.

התמזל מזלם של בני משפחת מרציאנו, שלא רק ששליטי מורסיה הגנו עליהם עד הגירוש, אלא שגם בעת שגורשו הם לא היו צריכים לעבור דרך ממלכות שכנות שהיו פורעות בהם בדרכם להגיע לאניות שיוציאו אותם מספרד, שכן הנמל המוריציאני קרטחנה שכן בסמוך למורסיה.
לפני שגורשו בצו המלך מנו יהודי מורסיה כ- 2000 נפשות שהיוו כחמישית מאוכלוסיית העיר.
למורסיה של היום יש עניין מיוחד להדגיש את העובדה שהיהודים שחיו בה בתקופה שלפני גירוש ספרד לא נרדפו כביתר הערים.
גם היום 500 שנה אחרי הגירוש ממשיכים במורסיה לכבד את המורשת של אבותיהם, אנטוניו גונזלס בארנס שהיה סגן ראש העיר אמר בשנת 2003  “האופי שלנו שונה”, “יש לנו בסיס מוצק להבנה.”  והוסיף כי בעת ששגריר ישראל חשף את הלוח שבכיכר Sardoy, הסכסוך הישראלי-פלסטיני
שנערך שנה קודם שנערך שנה קודם שנערך שנה קודם “לא הייתה כאן שום מחאה אנטי-ישראלית”, ולא ” אף סיסמה או גרפיטי”.
בארנס מספר שכל מערכת ההשקיה במורסיה מקורה בישראל תוך שהוא מציין את בעיית המים המשותפת למורסיה ולישראל ומוסיף כי הסחר של מורסיה עם ישראל גדול מזה שהיא מקיימת עם כל שכנותיה הערביות גם יחד, פקידים מהעירייה ערכו לא מעט ביקורים בישראל.

אנטוניו גונזאלס

עוד הוא סיפר כי הוא עבד בשיתוף פעולה עם שגרירות ישראל, כדי לביים פסטיבל שנתי “מורסיה: שלוש תרבויות”, שחוגג את התקופה של ימי הביניים של הרמוניה בין-דתית, ומוסיף כי הוא אמנם עבד עם כל מדינות ערב אך השגרירות הישראלית סיפקה את התמיכה הנלהבת ביותר לפסטיבל, “מהרגע הראשון הם הבינו את החשיבות של הפסטיבל הזה.”
“לפני שמונה מאות שנה היה אפשר להתקיים כאן בדו קיום בלי לשפוך דם, ולכן אין סיבה שלא נוכל לקבל את זה עכשיו”.
במהלך הפסטיבל שמוקדש למסרים של סובלנות, מתקיימת מידי שנה תערוכה שמוקדשת לחיים היהודיים במורסיה של ימי הביניים”.
אנטוניו גונזאלס נפטר בשנת 2016 כשהוא בן 64 ומי ייתן שמורשתו שכולה מסרים של אחווה, רעות וסובלנות תמשיך להתקיים במורסיה לנצח וממנה לערים אחרות בספרד ואירופה.

וקצת על לוֹרְקָה
לורקה אף היא במחוז של מורסיה ו
אם לא שמעתם עד כה עליה אתם לא לבד, למרות שהיה ידוע כי הייתה בה נוכחות יהודית משמעותית, ספרי ההיסטוריה המספרים את דברי ימי היהודים בספרד פסחו עליה משום מה ואילולא חשיפת שרידי הרובע היהודי שהתגלו בה בשנת 2002 תוך כדי חפירות להקמת בית מלון, היא כנראה הייתה נותרת בתהומות הנשייה.
אחד המקומות היחודיים בלורקה הוא מצודה מימי הביניים וחפירות שנערכו שם לצורך בניית המלון חשפו רובע יהודי מהמאה ה – 14 בשלמותו, חומות המצודה הגנו על היהודים שבתוכו ובה בעת יצרו את ההפרדה הנדרשת בין היהודים לנוצרים.
ברובע שנחשף בית הכנסת תופס את המקום המרכזי וסביבו מפוזרים 12 הבתים שנחשפו.
בית הכנסת נבנה בראשית המאה ה-15 כשהקהילה היהודית בלורקה צמחה באופן משמעותי.
כדי שהמבנה הגבוה יחסית של בית הכנסת לא יחרוג בגובהו מהבתים שבסביבתו הוא נבנה כך שמחצית גובהו נחפרה מתחת לפני השטח. לעזרת הנשים הייתה כניסה נפרדת ובין השרידים נמצא גם המקום שבו עמדה התיבה.
המיוחד בבית הכנסת שנחשף הוא שמכל בתי הכנסת שהיו בספרד, זהו בית הכנסת היחידי שמעולם לא הוסב לכנסייה.

שני סרטונים מומלצים מאד לצפייה:
הראשון  עקבות של התרבות היהודית בלורקה משחזר את הרובע היהודי במאה ה-15, הטירה שסביבו ושרידים שנמצאו בחפירות.
הסרטון השני בית הכנסת של לורקה – מראה מבפנים מתאר איך נראה בית הכנסת מאותה תקופה שנשמר במצב יחסית טוב, כולל כעשרים מנורות, חנוכייה, שרידי עבודות גבס, כתבי יד ועוד.
כמו במורסיה בירת המחוז, גם בלורקה היהודים היו מוגנים יחסית ולא סבלו מגזרות ופוגרומים.
המיקום של הרובע היהודי מאחורי חומות המבצר של לורקה הגן עליהם מפני גל הפוגרומים הרצחניים של 1391 שהתחיל בסיביליה והתפשט ליתר הערים בחצי האי האיברי.
כמו ביתר ערי ספרד החוקים חייבו הפרדה מלאה בין נוצרים ליהודים, אך כמו במורסיה גם בלורקה העלימו עין מהחוקים ולא הקפידו באכיפתם ובין הנוצרים ליהודים נוצרו שיתופי פעולה ויחסי מסחר, ואף שותפים לעסק, כמו סוחר תבלינים היהודי אברהם דה כרמונה ושותפו הנוצרי דון תומאס.
ליהודי לורקה היה תפקיד חשוב במסחר עם מדינות שמעבר לגבול והם עסקו במגוון רחב של עיסוקים.
האידיליה היחסית שבה חיו יהודי מורסיה ולורקה ששכנה באותו מחוז הגיעה לקיצה עם גירוש ספרד בשנת 1492.

ערי המוצא של יהודי דבדו בספרד

גלות ספרד
ההיסטוריה של עם ישראל מונה ארבע גלויות, הראשונה שבהם גלות מצרים שהתרחשה בשנת 1500 לפנה”ס לערך ונמשכה כ 210 שנים. גלות אָשוּר שלאחריה לא נודע גורלם של  עשרת השבטים, שהוגלו לאחר כיבוש ממלכת ישראל בידי אָשוּר בשנת 930 לפנה”ס. גלות בבל שבה גורשה ממלכת יהודה ע”י נבוכדנצאר,  בשנת 597 לפנה”ס והסתיימה לאחר 70 שנה עם הצהרת כורש, וגלות רומי שהתרחשה בשנת 70 לספירה (נקראת גם גלות אדום) שעפ”י המסורת היא הגלות האחרונה.
“חזון עובדיה” מזכיר אמנם במפורש את גלות ספרד “וְגָלֻת הַחֵל-הַזֶּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-כְּנַעֲנִים, עַד-צָרְפַת, וְגָלֻת יְרוּשָׁלִַם, אֲשֶׁר בִּסְפָרַד–יִרְשׁוּ, אֵת עָרֵי הַנֶּגֶב”, אך המסורת אינה מונה אותה כגלות נפרדת, אולי כי היהודים שהגיעו לספרד היו בחלקם מתוך היהודים שגלו בגלות רומי או מצאצאיהם ובחלקם הגיעו אליה והתיישבו בה עוד בתקופת המלך שלמה שבה התקיימו יחסי מסחר בין צור לתרשיש.
אם נמנה את ראשיתו של היישוב היהודי בספרד עם גלות רומי הרי שהוא התקיים במשך 1400 שנה ואם ראשיתו עוד בימי המלך שלמה הרי שהוא התקיים כ-2400 שנה.
כך או כך ארוכים ימיו של היישוב היהודי בספרד יותר מכל גלות אחרת.
ימים של זוהר, עדנה ושגשוג תרבותי וכלכלי, ששיאם בתור הזהב וימים של רדיפות ועלילות דם, גזרות ופוגרומים שסופם בגירוש יהודי סביליה בשנת קנ”א וגירוש כל יהודי ספרד בשנת 1492 ששמו קץ ליישוב היהודי בספרד.

ערי המוצא של יהודי דבדו

מוצאם של לפחות 5 מתוך 11 החמולות המשפחתיות המהווים כ- 90% מתושביה היהודים של דבדו הוא מספרד.
מוצאה של משפחת הכהן סקלי הוא בסביליה והיא הגיעה למרוקו לאחר הגירוש של יהודי סיביליה בשנת קנ”א.
מוצאה של משפחת מרציאנו הוא מורסיה והיא הגיעה למרוקו בגירוש ספרד.
מוצאה של משפחת בן שושן הוא מטולדו  והיא הגיעה למרוקו בגירוש ספרד.
♦ מוצאה של משפחת בן נעים הוא מברצלונה והיא הגיעה למרוקו בגירוש ספרד.
♦ מוצאה של משפחת מרעלי הוא מוולנסיה. לאחר גזרות קנ”א והתפשטות הפרעות מסביליה ליתר ערי ספרד, חדלה קהילת היהודים בוולנסיה להתקיים (ראה בהמשך).
על מוצאן של משפחות בנחמו ובן גיגי ראה בסעיף הבא.

“ערי המקלט” של המגורשים
ההיסטוריון והמזרחן זאב הירשברג מספר כי “משהתחילה שואת קנ”א מתרגשת ובאה על קאסטיליה, אראגון, קאטאלוניה ומיורקה, ביקשו פליטי הארצות הללו מקלט בערי אפריקה והמגרבּ התיכון, כלומר באותו אזור הקרוי היום אלג’יריה, רבים מהם התיישבו באלג’יר העיר” והוא מוסיף ש”מאז החלה פריחתה הכלכלית והתפתחותה של אלג’יר כמרכז מינהלי, שהעלו אותה למעמד של עיר בירה”. (תולדות היהודים בצפון אפריקה, חלק ראשון, עמ’ 285)
מעניינת העובדה שלמרות שיהודי סביליה היו הראשונים שגורשו בגזרות קנ”א, הירשברג אינו מציין אותם בין אלה שביקשו מקלט באלג’יריה ומאחר שאנחנו מנסים להתחקות אחרי קהילת יהודי דבדו, כאן המקום לציין שאי אפשר לשלול את האפשרות שגם בני משפחת הכהן סקלי שמוצאה מסביליה שהו באלג’יריה תקופה מסוימת קודם שהגיעו למרוקו.
לעומת המגורשים של שנת קנ”א, רוב המגורשים מספרד (1492) ומפורטוגל (1497), שהגיעו לצפון אפריקה חיפשו מקלט במרוקו, רבים מהם נקלטו והתיישבו בערי הנמל ובערים הגדולות שבפנים הארץ.
ואולם עפ”י הירשברג “מסתבר כי המגורשים לא התרכזו בערים בלבד” ולדעתו אין ספק שמגורשים מספרד התיישבו בהרי האטלס “בשכנות התושבים היהודים”. אי אפשר לשער מה היה היחס המספרי בין שתי השכבות של אוכלוסיה זו ו”אין אפשרות להעלות שום אומדן על מספר המגורשים שהגיעו למגּרב ישירות מספרד, מי בדרך פורטוגל, ומי נתגלגל למחוזות אלה מפורטוגל עם הגירוש של שנת 1497.
יהודה פרץ שהיה אחד מצאצאי היהודים שהתיישבו באטלאס שלאחר מכן עבר לאירופה, מספר על בני משפחתו ומשפחות רבות אחרות שהתיישבו בדאדי”ש שבסהרה (כנראה דאדס) שבמלכות מראי”קוס (מראקש ?), “והם רבים ופרים, ולא נשאה הארץ אותם לשבת יחדיו, ויקנו עוד מאת המלך עיר הסמוכה… ויקם להם אחוזה זו בדמים יקרים”.
ידוע כי מקורן של משפחות בנחמו ובן גיגי מדבדו הוא באזור הברברים, ואולם הגילוי אודות המגורשים שהתיישבו בצד היהודים שבהרי האטלס, מעלה את האפשרות שאולי גם הן היו מבין המגורשים שהגיעו לאזור הברברי מספרד ולא מבין היהודים שהתיישבו באזור הזה מקדמת דנא.

“מבצע משה הראשון” או שמא “מבצע נחשון הראשון”

רקע
השנה היא 1922, שנים ספורות קודם, לקראת תום מלחמת העולם הראשונה (1918) מתחילה העלייה השלישית, לאחר שהגנרל אלנבי כובש את ארץ ישראל מידי השלטון העותומני של התורכים (1917).
שמעה של העלייה השלישית שמביאה ארצה עולים ציוניים ממדינות אירופה מגיע כנראה לאוזניהם של שלושה חברים מקהילת יהודי דבדו שמחליטים לעשות מעשה וללכת בעקבות אותם חלוצים שמגיעים עם העלייה השלישית, אלא שלא כמו היהודים המגיעים מאירופה מסע העלייה לארץ מדבדו נמשך ימים ארוכים וכרוך בסיכונים רבים עד כדי כך שהם מחליטים להשאיר מאחוריהם את בני משפחותיהם ולעשות את המסע לבדם. המעט שאנחנו יודעים על קורותיו של המסע הזה הנו מן הדברים שסיפרה הסבתא ג’אנה לנכדה יעקב הכהן סקאלי מדאר מוכאלט ומן המעט הזה ברור לנו שמשפחותיהם של שלושת החלוצים היו יקרות להם אך אהבתם לארץ ישראל גברה על הכל וכמו נחשון בן עמינדב שקפץ אל הים מתוך ביטחון ואמונה בה’ שזוהי הדרך הנכונה, כך גם הם, רבי משה הכהן סקלי מדאר בוסתא, רבי משה הכהן סקלי מדאר מוכאלט ורבי משה מרציאנו מדאר לחימר כובשים את הפחד מפני מוראות הדרך ויוצאים למסע אל הלא נודע חדורים באהבת הארץ ובאמונה באלוהיהם.
והנה הדברים מפיו של יעקב הכהן כפי ששמע אותם מפיה של סבתו ג’אנה בתו של רבי משה הכהן מדאר מוכאלט.
התארגנות

“את הסיפור היא סיפרה לי לפני 70 שנה בהיותי ילד בן 10”, באחד הימים של שנת 1922, “מבקש הרב משה הכהן לכנס את בני המשפחה, קרי הבנים: שלמה ויצחק, הבת ג’אנה והאח יעקב ומביא בפניהם את הרעיון לעלייה לארץ שלו ושל שני חבריו”. “דבקים וחזקים באמונתנו להגשים את רעיון העלייה לארץ ומבקש מבני המשפחה להסכים ולכבד את החלטתו ולבל חלילה ינסו להרחיקו מתכניתו”.
“לבני המשפחה הנאספים לא נותרה ברירה אלא לברכו ולאחל לו הצלחה בדרכו”
“שש ושמח לתגובת המשפחה ומצווה בכינוס זה על חלוקת רכושו וממונו לבנים שלמה ויצחק, לבת ג’אנה ולאח הצעיר יעקב ז”ל, ואז הוא פונה בשמחה לבת ג’אנה ומטיל עליה להכין צידה לדרך אשר תספיק למחייתו ולכלכלתו למשך שלושת חודשי המסע המשוער” וכן הוא מבקש “לתפור לו חגורת בטן מבד טוב שתשמש לו לשמירת מטבעות זהב טהור שייקח עמו לארץ ישראל”. “מטבעות אלה היו בעלי ערך ובכל מדינה ומדינה היה קל להמירם”.
המעט שאנחנו יודעים על הדרך
ממשיך ומספר יעקב ממה ששמע מפיה של סבתו ג’אנה, “שלושת החברים שוכרים להם מורי דרך טובים ואמינים שמובילים אותם בבטחה לאלג’יריה, “שם הם שוהים למנוחה ותכנון המשך המסע”.. “והם גם נעזרים בקהילה היהודית לחיפוש מורי דרך לתוניס”.
יש להניח שהמשך המסע שעל פי המשוער ארך כשלושה חודשים נעשה באותו אופן ובכל ארץ שאליה הם מגיעים הם מחפשים מורי דרך טובים וכך עד אשר הם מגיעים לחברון ומשם לירושלים.
מסלול המסע מדבדו לארץ ישראל
ועל השהות בארץ ישראל
על חיי השלושה בארץ ישראל כמעט שאיננו יודעים דבר.
רבי משה הכהן מדאר מוכאלט “הגיע עייף ותשוש ובאפס כוחות”, “הוא החזיק מעמד כחצי שנה מיום הגיעו עד אשר השיב נשמתו לבורא בשנת תרפ”ג”. ” המשפחה קיבלה את ההודעה רק חודשיים לאחר פטירתו”.
עפ”י רישומים קיימים הוא רכש את חלקת הקבר שלו בהר הזיתים בעודו בחייו.
רבי משה הכהן מדאר בוסתא שהגיע לארץ ישראל עם היתר להינשא, נישא בשנית בארץ ישראל ונפטר בשנת תרפ”ח (1928).
רבי משה מרציאנו נפטר ככל הנראה כשנתיים לאחר שהגיע לארץ ישראל.
סוף דבר
הרב אליהו מרציאנו שאינו שוקט על שמריו בכל הקשור למורשת יהודי דבדו אשר יודע על סיפור עלייתם של שלושת החברים מחפש ואינו מניח עד אשר הוא מתחיל לגלות פרטים. קשריו עם אנשי החברה קדישא של הר הזיתים אשר עושים עבודת קודש באיתור וסימון הקברים בבית הקברות שבתקופת השלטון הירדני נחרב, חולל ונהרס מביאים בסופו של דבר לגילוי של כל שלושת הקברים.
בחלוף כמעט מאה שנה מיום צאתם למסע הנחשוני בדרכם לארץ ישראל מחדשים צאצאיהם את המצבות ההרוסות שעל הקברים ועורכים טקסים לעילוי נשמתם.
היה לי הכבוד להשתתף בשניים מן הטקסים ואני יכול להעיד על המעמד החוויתי המרגש, האווירה היוצאת דופן, התחושה המרחפת של סגירת מעגל והכל על רקע נופיה ההיסטוריים הקדושים המדהימים של ירושלים ששלושת החלוצים הנחשוניים היו מוכנים להקריב כל כך הרבה למענה.
יישר כח לרב מרציאנו שיזם והקים את המצבה לרבי משה מרציאנו, למשה מורלי ואשתו שהקימו את המצבה של הרב משה הכהן מדאר בוסתא ולעדי כהן שהקים את המצבה לרבי משה הכהן מדאר מוכאלט וכפי שכתבתי בברכה לאחר אחד הטקסים “מי ייתן שזכות האבות שהנציחו במעשיהם תעמוד להם ולבני ביתם בבריאות ואושר ותהיה להם למגן באשר ילכו”. אמן כן יהי רצון.
והנה כמה תמונות משני הטקסים:

מראה פנורמי מתוך הטקס לגילוי המצבה לרבי משה (בוסתא)

 

גרסיף

באמצע הדרך בין אוג’דה לפס

גרסיף – קצת רקע על העיירה
היישוב היהודי – ציוני דרך
וקצת על חיי הקהילה
אנקדוטות המעט שעוד זוכרים
“איפה ישנם עוד אנשים..”, מפגש עם הגב’ זהרי
בית הקברות בגרסיף
גרסיף בתמונות

 

גרסיף – קצת רקע
מקורו של השם גרסיף הוא במילה הברברית גרסיף שפירושה מפגש ואכן העיר נבנתה במקום המפגש של שלושה נהרות.
גרסיף ממוקמת בגבול הדרומי של הריף בנקודה אסטרטגית כמעט באמצע הדרך בין העיר אוג’דה (160 ק”מ) במזרח מרוקו לבין העיר פאס (180 ק”מ) שבמרכז הארץ.
היסטורית העיר גרסיף הייתה המעוז של שבט ברברי בשם חוארה, אבל כיום השבט הזה הוא ערבי לחלוטין, אם כי הוא  ממשיך לשמור על מנהגיו הברברים.
הכלכלה של גרסיף מתבססת בעיקר על חקלאות וקונפקציה.

התנועה בתוך גרסיף היא במוניות ירוקות קטנות שיכולות לנוע בתוך העיר ואילו התנועה

 

היישוב היהודי – ציוני דרך
♦ על קיומם של יהודים בגרסיף ידוע מתחילת המאה ה-16.
גרסיף הינה אחד מיישובי הפזורה אליו פנו יהודי דבדו לאחר היחלת שלטון החסות הצרפתי בשנת 1912.
♦ בתחילת המאה ה-20 חיו בגרסיף מאה ושבעים יהודים ולקראת אמצע המאה גדלה האוכולסיה לחמש מאות חמישים יהודים. (מרציאנו)
בשנת 1947 נפתח בגרסיף מרכז ללימוד עברית ע”י שליח מא”י.
♦ במאי 1968 נפטר יוסף בן חמו שהיה אחרון היהודים שנקברו בגרסיף. מיד לאחר מכן עלו ארצה כל היהודים שעוד נותרו בה.
תם ונשלם הפרק של היהודים בגרסיף.

קברו של יוסף בן חמו אחרון היהודים שנפטר בגרסיף

קברו של יוסף בן חמו אחרון היהודים שנפטר בגרסיף


 

קצת על חיי הקהילה

היהודים שחיו בגרסיף היו ממשפחות הכהן סקלי (דאר רזיגא), בן חמו (דאר פופו, דאר סבאטה ודאר בזיזה), מרציאנו (דאר אלהרהר ודאר בן עקו), בן שושן (דאר בזיז), בן גיגי (דאר לבריוול ודאר לגראע) ומשפחת ענקונינה.
בגרסיף פעלו שלושה בתי כנסת ובמהלך השנים נותרו שניים בלבד, האחד של משפחת בנחמו והשני של הכהנים.
♦ הרב משה די פופו מדאר בנחמו היה הרב של הקהילה והוא שימש גם כשוחט.

לפני הרב משה די פופו רב הקהילה היה הרב אליהו בן גיגי.
♦ הילדים למדו במקביל לימודי קודש בחדר ולימודי חול בבית ספר רגיל המורה בבית הספר היה יוסף כהן מדאר רזיגא ולאחר מכן החליף אותו שלמה בן חמו מדאר פופו.
הילדים היותר גדולים יצאו ללמוד מחוץ לגרסיף בבתי ספר שבקזבלנקה אורט ו- école normal.

רבי משה דיפופו

רבי משה דיפופו

♦ הלימודים בחדר התקיימו כשהילדים יושבים על הרצפה כשהרב מקריא פסוק בעברית והילדים חוזרים אחריו ולאחר מכן מתרגמים את הפסוק לערבית.
♦ כמו שהיה נהוג בלימודים ב”חדר”, גם בגרסיף היו לרב מקל ושוט ששימשו אותו כדי להעניש תלמידים סוררים. 

בבית הספר היהודי למדו כל ילדי הקהילה וכן כמה ילדים של נכבדי העיר שהעדיפו לשלוח את ילדיהם ללמוד בבית הספר של היהודים.
בתקופת מלחמת ששת הימים נגררו התושבים הערבים לפרובוקציות שבעקבותיהם נשארו היהודים בבתיהם. (ראה גם באנקדוטות שבהמשך)
נכון לשנת 2016 (טיול שורשים של בני משפחה מדאר רזיגא) בית הקברות היהודי שבגרסיף נשמר היטב ע”י משפחה מקומית.

הסרטון גרסיף של עבדל בנזאיר

 

אנקדוטות – המעט שעוד זוכרים
לצערנו כמעט שלא נותר ממי ללקט זיכרונות ואנקדוטות ובכל זאת כמה דברים ששמעון הכהן סקלי הצליח ללקט.
השכנה הטובה
♣ בתקופת מלחמת ששת הימים שבה היהודים חששו לצאת מבתיהם נעזרנו בשכנתנו הערבייה שקנתה עבורנו את כל המצרכים אותם הביאה לנו רק בשעות החשיכה.
העלייה לארץ
♣ היחסים הטובים ששררו בין הקהילה היהודית לשכניהם הערבים קיבלו תפנית חדה בתקופת מלחמת ששת הימים. השמועה שנפוצה סיפרה שהערבים כבשו את ירושלים ואת תל אביב, היהודים הסתופפו בבתיהם, ילדים לא נשלחו ללימודים בבית הספר, שכננו יוסף מרציאנו נעצר ע”י המשטרה המקומית בגלל שנודע להם על רצונו לעשות עלייה ולמזלו בזכות הקשרים הטובים שהיו לו עם השלטונות  הצליח משה הדוד לשחרר אותו.
האווירה הכללית בקרב היהודים הייתה מאד מתוחה וזה אולי מה שדחף את אלה מבני המשפחה שלא עלו ארצה בגל העלייה של שנת 1956 להתחיל בהכנות.
בעלייה של 56 עלו דודים ודודות מצד אימי ללא הוריהם ואילו אבי אהרן, דודי משה וסבא אליהו שהיו שותפים לעסק מאז שעזבו את דבדו החליטו להישאר.
בחודש מאי 1968 נסענו לקזבלנקה ומשם למחנה העולים שבמרסיי ולאחר כחודשיים הפלגנו באוניה דן לנמל חיפה.
אבטחה צמודה
♣ בתקופת מלחמת ששת הימים כשנודע לראש העיירה שהיהודים אינם שולחים את ילדיהם לבית הספר הוא החליט להציב שומרי ראש על המורים והתלמידים בבית הספר ואף לדאוג להם לליווי בדרך אל בית הספר וממנו אל הבית.

 

ולסיום “איפה ישנם עוד אנשים .. ” – מפגש עם אישה מהימים ההם
שמעון הכהן סקלי הנזכר לעיל היה הרוח החיה שדחפה להעלאת הפוסט על גרסיף אל האתר והוא גם זה שיזם את המפגש עם אשת דודו זהרי ואין לי אלא להודות לו על החוויה יוצאת הדופן.
זהרי הכהן סקלי אלמנתו של משה הכהן מדאר רזיגא היא ממשפחת תורג’מן וגרה כיום עם בנה בקרית גת. היא נולדה בלעיון שם היא חיה עד שנישאה ואז עברה לגרסיף שבה גרה עד העלייה לארץ בשנת 1968.
מפאת גילה קצת היססתי לגבי המידע שאפשר יהיה להפיק ממנה ולכן ביקשתי לשוחח אִתָהּ קודם למפגש וכבר כשהשיבה לצלצול הטלפון נעימת קולה עוררה אצלי צלילים נשכחים מימים עברו וברור היה לי שאני צריך לפגוש אותה בהקדם.
נפגשנו בביתה בשעת בוקר מוקדמת כששמעון מגיע מנוף הגליל (נצרת עלית לשעבר) ואני מירושלים ומצאנו אותה יושבת על הספה בתנוחה שכולה רוגע ונינוחות.
נישקתי את ידה כמו שפעם נהגנו לעשות במפגש עם אנשים מבוגרים והתיישבתי כדי לשמוע ממנה על גרסיף ולעיון ועל אילן היוחסין שלה מצד משפחת תורג’מן אבל מה לעשות שכל כך נשביתי בקסמה של האישה המיוחדת הזאת שהמטרה שלשמה באתי כמעט שנשתכחה וכך במקום להוסיף לאתר מידע שאספתי ממנה אני מספר עליה עצמה.
חן ונועם הליכות, אצילות ונינוחות, רוגע ושלווה, נעימת הקול והבעת הפנים וגם התנועות המדודות ותנוחת הישיבה, כל ניע וזיע שלה כאילו לקוח מעולם אחר. עולם שבו חיו האנשים עליהם כתב נתן יונתן “איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא”.
כששאל אותי שמעון בתום הפגישה “אם היה כדאי לבוא אליה” השבתי לו ש”אחד הטריגרים העיקריים שלי לבניית אתר המורשת הוא הפער בין מי שהיו דור האבות שלנו לבין הדימוי שהדביקו להם כאן בארץ”.
במחשבה נוספת הביקור הזה היה בבחינת “מתוך שלא לשמה יצא לשמה” שכן הגברת זהרי היא אחת מאחרוני הנציגים שעוד אפשר ללמוד ממנו באופן בלתי אמצעי על מי שהיו “האנשים ההם”.   

תמונה שלי עם האישה המקסימה והנהדרת

תמונה שלי עם האישה המקסימה והנהדרת

“חוכמת הבייגלה” של גב’ זהרי
תוך כדי הפגישה עם עם הגב’ זהרי הגישה לנו עוזרת הבית בייגלה בצד השתיה הקרה והחמה. כבר ממבט מעל אי אפשר שלא להתפעל ממראהו, גוון זהבהב שזוף שמגרה את העין והחך, שקוטרו גדול מן הבייגלה הנמכרים בבתי מאפה ועושה רושם שהוא בעל “מידות טובות”.
למן הביס הראשון הרגשתי שמעודי לא טעמתי בייגלה בטעם שכזה. הפריכוּת שהיא אחת ה”מידות” החשובות במשפחת הבייגלה מגיעה לדרגה האופטימלית ביותר, הנימוֹחוּת בפה עושה חשק לעוד ועוד ואת הטעם הנפלא והמשובח חוששני שגם מאסטר שפים יתקשו לחקות.
כמו התפוח שאינו נופל רחוק מהעץ כנראה שגם הבייגלה נותר צמוד לגבירתו ועם גבירה שכזאת אין פלא שטעמו כה נפלא.
לפני שנפרדתי לשלום ביקשתי מהעוזרת לארוז לי בייגלה אחד כי רציתי לשתף את אשתי בחוויה ואין דרך טובה יותר לשתף בחוויית הטעם כמו הטעימה עצמה והיא בטוּבה ארזה לי את כל מעט הבייגלה שעוד נותרו לה.
אשתי, גיסתי ובני טעמו מן הבייגלה והתגובות שלהן היו “Wow” ו“אין דברים כאלה” ומכיוון שגם שמעון חשב בדיוק כמוני נראה שכל מבקר אוכל שהיה טועם ממנו היה מזכה אותו בציון 10.

אמנם יש לנו באתר את מדור המתכונים ובכל זאת מכיוון שהבייגלה האלה כל כך מזוהים בעינינו עם גברת זהרי נביא כאן את המתכון שבנה רשם עבורנו מפיה.
יחד עם זאת נציין כי ברשימת המרכיבים חסר מרכיב עיקרי אחד שהוא ה…”touch” של גברת זהרי.
מצרכים:
1 ק”ג קמח
1 חב’ מרגרינה
1 כוס שמן
2 כוסות מים בין חמים לפושרים
1.5 כפות שמרים
מעט מלח ומעט אניס
1 ביצה ומעט שומשום (למריחה וזרייה לפני הכנסה לתנור)
אופן הכנה:
– מערבבים את כל החומרים (למעט השומשום והביצה) עד לתפיחה של הבצק
– לאחר התפיחה ללוש במשך מספר דקות את הבצק
– חותכים לחלקים ומגלגלים לגלילים
– יוצרים את העיגולים
– מניחים בתבנית מורחים את הביצה ומפזרים שומשום
– מכניסים לתנור שחומם ל- 180 מעלות עד לקבלת הגוון הזהוב


בית הקברות
פסיפס השמות שעל קברי המצבות בבית הקברות מלמד על משפחות היהודים שחיו בגרסיף. 


מעט התמונות שיש לנו

 

נפלו על מזבח הארץ

הקמת המדינה והעלייה לארץ אמנם שמו קץ לפרעות ולפוגרומים שידעו היהודים בגלות אבל לדאבוננו קרבנות יש עדיין והרבה, אלא שבגלות היהודי היה חסר כל הגנה והיה לטרף קל לאויביו ובארץ ישראל הוא מוגן מאויביו ע”י צבא משלו שהוא גם אחד הצבאות הטובים בעולם.
להגנה הזאת יש מחיר בחיילים שנופלים בעת מילוי תפקידם ובאזרחים שהם קורבנות למעשי טרור.
אבות המשפחה של יוצאי דבדו שילמו מחיר יקר במהלך הפוגרומים והפרעות בגלות. צאצאיהם ולעתים אחיהם ודודיהם משלמים מחיר בהגנה על הארץ.
וכך אנו פוגשים בשני צאצאים של אדם שנרצח בפרעות במרוקו ושניהם קרויים על שמו של אותו אדם ושניהם הופכים לאבות שכולים באותו יום ובאותה מלחמה.
סב שנרצח ע”י פורעים ונינו הקרוי על שמו שנהרג בקרב על הגנת המולדת. אישה שבהיותה ילדה קטנה במרוקו חווה לנגד עיניה רצח של בני משפחה ע”י פורעים ערבים, ובארץ היא משכלת את אחיה הקטן שנופל בעת מילוי תפקידו.
ואם נתבונן על הקירבה המשפחתית בין הנופלים עצמם נגלה תופעה יוצאת דופן.
דוֹד ואחיין הקרוי על שמו, שני אחים, שני גיסים, בני דודים, בני אותה משפחה (בן שושן) שנולדו באותה שנה ולמדו באותו בית ספר, ובקיצור תופעות שהן הרבה מעבר לסבירות הסטטיסטית.
החללים הם חיילים שנפלו בעת מילוי תפקידם או בעת שירותם הצבאי אבל יש ביניהם גם אזרחית שנהרגה בפיגוע חבלני ואזרח אשר נהרג בעת שהסתער בגבורה על מחבלים תוך כדי פיגוע.
בהיותם חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות איבה כל החללים האלה שהם מקרב בני משפחת הכהן סקלי וצאצאים לקהילת יהודי דבדו קבורים בארץ ומונצחים באנדרטאות ובאתרי “יזכור” שהמדינה דאגה להם, וכמו מפעלי הנצחה שיישובים רבים ברחבי הארץ דאגו להקים למען בני היישוב שלהם, כך גם ההנצחה באתר המורשת שלנו לחללים שהם מצאצאי הקהילה.
ואם כבר יש לנו מקום להנציח בו את חללנו, זה המקום וזאת ההזדמנות לתקן גם אם בזעיר אנפין עוול היסטורי שנעשה ל- 42 היהודים אשר נרצחו בפוגרום באוג’דה וג’רדה שרובם הגדול הם בני משפחת סקלי ויוצאי דבדו.
הפוגרום התרחש ב-7 ביוני 1948 כשלושה שבועות לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל כנקמה על הפעילות של יהודי אוג’דה להברחת יהודים בעיקר צעירים ממרוקו לאלג’יריה, על מנת שמשם יוכלו לעלות ארצה ולעזור בהגנה על היישוב.
יהודי אוג’דה פעלו תוך שהם מסכנים את נפשם והם שילמו מחיר יקר מאד.
חללי הפוגרום הזה דינם כחללים שנפלו על מזבח המולדת וכך ראוי היה שמוסדות המדינה יתייחסו אליהם.
גם אם זה מעט מן המעט ממה שמגיע להם, אנחנו נכבד את נרצחי הפוגרום באתר המורשת שלנו כמו את יתר החללים צאצאי הקהילה שנפלו במערכות ישראל.

שם נפל ביום שם נפל ביום
מאיר הכהן סקלי
5/6/1967 שלמה מאיר הכהן סקלי 18/2/1989
אברהם הכהן סקלי
21/10/1967 יעקב הכהן סקלי
21/10/1967
אורי הכהן סקלי 10/6/1982 יצחק הכהן סקלי
10/6/1982
מאיר הכהן סקלי
13/6/1982 יוסף הכהן סקלי
20/4/1949
מימון הכהן סקלי
9/11/1980 רחמים הכהן סקלי
7/10/1973
אליהו הכהן סקלי
14/4/1979 שמעון הכהן סקלי 4/4/1951
אהרן בן חמו בן יצחק ועליזה
10/5/1977 אהרן בן חמו בן יעקב ולאה
8/6/1967
יצחק בן שושן 7/10/1973 רחמים בן שושן
15/10/1973
שמעון בן שושן
13/4/1951 יורם אמסלם 5/6/1986
מיכל ביאזי (מרציאנו)
16/7/1978 עופר בן ארי (בן חמו)
23/12/2015
42 הרוגי הפוגרום באוג’דה וג’רדה
7 – 8 ביוני 1948

 

מאיר כהן סקלי

המפגש הראשון שלי עם בן משפחה של הכהן סקלי שנפל במילוי תפקידו היה במלחמת ששת הימים כאשר נודע לי על נפילתו של מאיר כהן ז”ל שאותו היכרתי מבית הספר היסודי.
כאשר התגייס לצה”ל בשנת 1966 הוא התנדב לצנחנים. ביום 5/6/1967 היום הראשון למלחמה הוא נפל בקרב באזור רפיח. הוא נהרג מפגיעה ישירה של פגז אחרי שפעל באומץ 
 לב שזיכה אותו ב”עיטור העוז” על גבורתו בעת הקרב.
מאיר גר באבו טור שבירושלים השוכנת במרחק של מספר קילומטרים משכונת מקור חיים. אתם בבית גרה גם סבתו סעידה (שהיא אחות של אחת הסבתות שלנו) שבאופן תדיר הייתה עושה את הדרך הארוכה הזאת על רגליה שלה. כמוני גם רבים אחרים שהכירו אותה זוכרים ודאי את התמונה שלה כאישה זקנה כשהיא גומאת לאיטה בפסיעות קטנות את המרחק הגדול ומעת לעת נחה בעמידה כשידה המכופפת תומכת במותנה.
נפל בקרב ביום כ”ו באייר תשכ”ז  5/6/1967
בנם של שלמה ושמחה הכהן סקלי.

 

שלמה מאיר הכהן סקלי

פחות מחודשיים לאחר נפילתו של מאיר נולד לאחותו מזל בן אשר מקבל את שמו של דודו והוא נקרא שלמה מאיר. לימים כשהוא גדל ומתגייס לצה”ל הוא מתנדב לחטיבת גבעתי.
לקראת תום שירותו ביום שבת 18/2/1989 תוך כדי שהוא הולך עם חברו לכותל כדי להתפלל תפילת מנחה מתנפלים עליהם חמישה ערבים שארבו להם סמוך לשער ציון ודוקרים אותו בכל חלקי גופו.
האחיין שלמה מאיר הכהן סקלי מצטרף לדודו מאיר הכהן סקלי ברשימת חללי צ.ה.ל.
התבלט באהבת הארץ ואהבת האדם וחבריו העידו עליו שהיה סוחף וכובש לבבות בחוש ההומור ובכושר הארגון שלו.
כשהוא נולד גרו הוריו של שלמה מאיר מרחק פסיעות מביתנו שבמקור חיים. אביו מרדכי (מריטך) ודודיו התפללו בבית הכנסת הקטן שלנו שהמנגינות והלחנים שהסתלסלו בו הגיעו אליו מדבדו. סבו אברהם דיעקוש ישב בכיסא הצמוד לזה של סבא יוסף היה גוזר על עצמו מעת לעת  צום של שבוע ימים רצופים!! .
נפל בקרב ביום י”ג באדר א’ תשמ”ט 18/2/1989
בנם של מזל ומרדכי הכהן סקלי.

 

 

            יעקב הכהן סקלי                       אברהם הכהן סקלי

ביום 21 באוקטובר 1967 ארבעה חודשים לאחר נפילתו של מאיר במלחמת ששת הימים יוצאת משחתת חיל הים אח”י אילת לסיור בט”ש והפגנת ריבונות לאורך חופי סיני כשעל סיפונה אנשי הצוות של המשחתת וחניכי קורס חובלים שהצטרפו לאותה הפלגה לצרכי אימון. במבואות פורט סעיד נורים על המשחתת ארבעה טילי סטיקס ומטביעים אותה. 32 חיילים נהרגים ו-15 נעדרים. בין ההרוגים יעקב כהן שהיה מאנשי הצוות של המשחתת ואברהם כהן שהיה אחד מחניכי קורס חובלים שהצטרפו להפלגה, שניהם בניו של הרב שלמה הכהן סקלי. הם הובאו לקבורה בחול המועד סוכות כשהמוני אדם מלווים אותם בדרכם האחרונה.
לימים באחת מתכניות הטלוויזיה של ערב יום הזיכרון יספר הרב גורן על אותה הלוויה, כיצד השתומם לראות את האב רבי שלמה הכהן סקלי נפרד משני בניו במשפט קצר אחד “כי מעפר באתם ואל עפר תשובו” שכן הלכות חול המועד אינן מתירות הספדים.
הרב שלמה הכהן סקלי שימש כרב של העיר תאוורירת וחבר בית הדין הרבני באוז’דה ואני זוכר אותו היטב כשהיה בא בהדרת לבושו לבקר את אבי במיטת חוליו בביתנו שבמקור חיים, וכמי ששירת באותם הימים על אחד מכלי השייט של חיל הים אני זוכר היטב את אירוע הטביעה של אח”י אילת.
נפלו בעת מילוי תפקידם ביום י”ח בתשרי תשכ”ח 21/10/1967
בניהם של שלמה ואסתר הכהן סקלי.

 

אורי הכהן סקלי
 פסיעות אחדות מבית משפחת הוריו של שלמה מאיר וממש בסמוך לבית הכנסת שלנו שבמקור חיים גר אליהו הכהן סקלי (Bousetsa). אדם מקסים ומיוחד שהחיוך שכמעט שלא מש מפניו היה לו לסמל. אחת מבנותיו של אליהו שוּלָה נישאת לבן דודה משה בנו של הרב דוד הכהן סקלי (רבי דוּדוּ) וביום ו, בכסלו תשכ”ב 14/11/1961 הם מביאים לעולם את בנם בכורם אורי.
למד בבית ספר “גאולים” שבשכונת בקעה והיה פעיל במשמר האזרחי. לקראת גיוסו הצטרף לגרעין “אורעד” של הנח”ל ותקופה קצרה שירת בשל”ת בחניתה.
כשהתגייס לצה”ל בשנת 1980 קבעו לו בבקו”מ כושר גופני לקוי אבל הוא לא השלים עם הקביעה הזאת והתעקש עד אשר הצליח לעבור את מסלול הטירונות של חי”ר אותו סיים בהצטיינות ונשלח לקורס מכ”ים.
כשפרצה מלחמת שלום הגליל היה עם היחידות הראשונות שהתקדמו בגזרה המזרחית.
נפגע ונהרג כאשר היחידה שלו הותקפה ע”י חיל האוויר הסורי.
מפקדו מספר עליו שהוא “נחשב לאחד ממקימי מחלקת המרגמות שבה שירת ושהוא בלט בחוסנו ובעקשנותו לדברים שאינם קלים” והוא מציין גם את “בת הצחוק המיוחדת שלו” שלנו היא הזכירה את החיוך התמידי שהיה על פניו של הסבא שלו אליהו.
נפל בקרב ביום י”ט סיון תשמ”ב 10/6/1982
בנם של שולה ומשה הכהן סקלי.

 

יצחק הכהן סקלי

באותו היום שבו אורי נפל בגזרה המזרחית של בקעת הלבנון נחתו כוחות הצנחנים מן הים ובין הלוחמים היה גם יצחק הכהן סקלי שהוא בן דוד שני של אורי.
* רצה הגורל ויצחק קרוי על שמו של יצחק הכהן סקלי (Bousetsa) שנרצח ע”י פורעים ערבים באוֹטַט באישון לילה של ערב שבת 16/9/1922.
* רצה הגורל ושני האבות של יצחק ושל אורי נקראים בשם משה על שמו של משה הכהן סקלי  (Bousetsa) שנרצח עם אחיו יצחק באותו ליל שבת של שנת 1922.
* רצה הגורל שיצחק ואורי יהרגו באותו יום ואף ייקברו באותה שורה של חלקה 21 של הר הרצל.
* רצה הגורל שיצחק בן שושן שהוא בן דוד אחר של יצחק הכהן סקלי, נפל בקרב במלחמת יום הכיפורים (ראה בהמשך).
בצעירותו למד בבי”ס כרמלי ומשם המשיך לבית חינוך תיכון, בילה הרבה בבית הנוער של עמק רפאים שבו הנציחה משפחתו את זכרו היה שם דמות מרכזית.
הרבה לחייך, אהב לטייל, אהב את הים, לפרוט על גיטרה ובעיקר אהב לשיר.
התנדב לצנחנים מפקדיו מעידים עליו כמי שהתנדב לכל קריאה, עובד ללא ליאות וצייתנות לצו וכי האימונים המפרכים וקורס הצניחה חישלו את גופו והפכו אותו מנער ביישן לגבר מוצק וחסון.
לאחר הנחיתה מהים נפל איציק בקרב עם הקומנדו הסורי.
נפל בקרב ביום י”ט בסיון תשמ”ב 10/6/1982
בנם של שמחה ומשה הכהן סקלי.

 

מאיר הכהן סקלי

באחד הימים בהם הייתי עסוק בהכנת הפוסט הזה ביקרתי בביתו של האחיין שלי מאיר ותוך כדי שיחה סיפרתי על הפוסט החדש שאני מתכוון להעלות לאתר וכששמעה אותי אשתו אֶתִי היא מיד סיפרה לי על בן דודה מאיר שנפל בקרב בלבנון.
אֶתִי נושאת את השם כהן סקלי עוד בטרם נישאה למאיר אלא שהשורשים שלה הם מהעיר פֶס ולא מדֶבְּדוּ, כך לפחות היא חשבה, עד אשר גילינו שלמעשה מוצאם של כל הכהנים יהודי פֶס הוא מדֶבְּדוּ, ואם כך מאיר בן דודה שנפל בקרב בלבנון איננו רק כהן סקלי אלא שגם שורשיו הם מדֶבְּדוּ.
כשהמשכתי ובדקתי אודות מאיר גיליתי לתדהמתי שהקבר שלו שהוא הקבר הראשון בשורה 6 ניצב מאחורי קברו של אורי שהוא הקבר הראשון של שורה 5, אותה שורה שבה נמצא גם קברו של יצחק שמספר שורות לפניה ניצב לו הקבר של מימון הכהן סקלי ולמי שקצת התבלבל עם התיאור הנה תרשים.
 

מאיר סיים בהצטיינות את לימודיו בתיכון הימלפארב שבירושלים, התנדב למשמר האזרחי וכשהתגייס התנדב לצנחנים. לאחר תקופת שירות כמ”כ נשלח לקורס קצינים אותו סיים בהצטיינות.
במלחמת שלום הגליל הגיע עם יחידתו עד למבואות ביירות.
נפל בקרב ביום כ”ג בסיון תשמ”ב 13/6/1982
בנם של מאיר וחווה הכהן סקלי.

 

יוסף הכהן סקלי 


בשיחה שהייתה לי עם  מוריס בן שושן שבעבר כיהן כחבר מועצה וסגן ראש העיר בעיריית עכו,  הוא סיפר לי על חייל בשם יוסף הכהן סקלי מתאוורירת שהיה פקוד שלו  שנהרג במלחמת העצמאות שקבור בקבר אחים ברחובות, וכששאלתי מהי הסיבה בגללה הוא נקבר בקבר אחים הוא השיב לי שגופתו הושחתה.
יוסף כך יתברר לי מאוחר יותר הוא בן משפחה מצד אשתו של מוריס (דאר למגרוד).
יוסף היה כנראה ראשון הנופלים על מזבח הארץ מקרב צאצאי הקהילה של יהודי דבדו.
גם כאן עובר החוט המקשר בין הרוגי הפרעות והפוגרומים במרוקו לבנים שנפלו על הגנת הארץ. יוסף נהרג פחות משנה אחרי הפוגרום בג’רדה ואוג’דה שבו נרצחה דודתו מחה הכהן סקלי.
יוסף נולד בתאוורירת ועלה ארצה בשנת 1948 ומיד עם בואו גויס לצבא ו
נפל בקרב על יד בית גוברין. 
בנם של זהרי ואהרן הכהן סקלי
נפל בקרב ע”י בית גוברין ביום כ”א ניסן תש”ט (20.4.1949) והוא בן 19 שנים.

נקבר בקבר אחים בחלקה הצבאית שבבית הקברות ברחובות.

 

 

מימון הכהן סקלי
מימון היה בשירות מילואים כאשר תוך כדי מסדר חולים במרפאה שבמחנה שנלר קיבל דום לב. בשנים האחרונות לחייו הוא התרוצץ בין מספר פרוייקטי בנייה אותם ניהל בירושלים ועמד לפני התחלה של פרויקט בנייה אישי שלו ביחד עם חברו ושכנו פרופסור יהודה אלקנה.
התברך בשנינות חדות מחשבה ושיקול דעת יוצאי דופן וחוש ההומור שלו היה ייחודי רק לו. בפוסט “נר לזכרם” שבאתר זה אפשר לקרוא את הדף שנכתב לזכרו.
נפל בעת שירותו ביום א’ בכסלו תשמ”א 9/11/1980
בנם של יוסף וזהרה הכהן סקלי.

 

אהרן בן חמו
שתי שמחות היו לה למשפחת בן חמו בשנת 1958 לידתו של אהרן הבן, ונישואיה של קמי הבת. עשר שנים קודם בשנת 1948 כשלושה שבועות אחרי הכרזת העצמאות של מדינת ישראל מתחולל באוג’דה ובג’רדה פוגרום שבו נרצחים 42 יהודים שרובם ממשפחת הכהן סקלי. קמי שהייתה אז ילדה קטנה צופה בפוגרום מבעד לחבית פתוחה משני צידיה, אליה “תחב” אותה דודה כדי להסתירה מפני הפורעים והיא רואה משם את היהודים הנטבחים ובהם הדוד שדאג להסתיר אותה.
כמעט שלושים שנה לאחר אותה טראומה מגיעים חייל קצין העיר כדי להודיע לה על נפילתו של האח אהרן באסון הנ”ד וכעבור שנתיים נוספות הם פוקדים אותה שוב, הפעם כדי להודיע על מותו של מימון בעלה בעת שירותו.
אהרן למד בבית הספר היסודי ‘מורשת’ שברחובות ובישיבה תיכונית בצפת. הגיע להישגים גבוהים מאד, ומנהל ביה”ס יודע לספר שזה היה תודות לשקדנותו הרבה. המורים והחברים ללימודים מספרים עליו שהיה מיוחד במינו בנועם הליכותיו ובעדינות נפשו וכי היה מלא באהבה ונתינה לזולת. בישיבה שבצפת ראו בו כעילוי.
היה מאד מסור להוריו ולמשפחתו והקדיש הרבה מזמנו לספורט. התגייס בשנת 1976 והתנדב לצנחנים ומספרים עליו שתמיד היה ראשון להתנדב. בכל מקום שלמד או שירת בו חוזרים ומתארים אותו כאדם ישר והגון.
אהרון נספה בעת מילוי תפקידו בהתרסקות מסוק בבקעת הירדן באסון שלימים ייקרא אסון הנ”ד לזכר 54 החיילים שנהרגו בו.
נפל בעת מילוי תפקידו ביום כ”ג באייר תשל”ז (10.5.1977)
בנם של יצחק ועליזה בן חמו

 

אהרן בן חמו

בן נוסף למשפחת בן חמו הענפה שמוצאה מדבדו שנפל במילוי תפקידו וגם שמו הוא אהרן.
המשפחה עלתה לארץ בשנת 1951 מטאוורירת שם סיים את לימודיו היסודיים, בארץ למד שלוש שנים בישיבה התיכונית “הדרום” אשר ברחובות. השתייך לתנועת “בני עקיבא”.
לא רק תלמיד טוב היה שם אלא ששימש כחונך לתלמידים חדשים.
כשהוא היה עדיין תלמיד ב”ישיבה” פרצה מערכת-סיני ואהרן התחפש לחייל והלך במדבר לשם “ביקור להנאתו”.
התגייס לצה”ל בנובמבר 1958 ושירת בחטיבת “גולני”. גמר קורס מ”כ והתמחה בחבלה ובסיירות. בימי-החופשה לא בא הביתה לנוח מאימוניו המפרכים אלא עבד קשה ותמך באביו. עם שחרורו מצה”ל חיפש אהרן מקצוע ואחרי השתלמויות התחיל לעבוד בשדה התעופה בלוד שם עבד כסגן מכונאי ראשי .
ערב פרוץ הקרבות במלחמת ששת הימים היה צריך לעבור השתלמות בירושלים אבל התכנית לא יצאה לפועל. במלחמת ששת הימים היה סמל חבלה נקרא למילואים ובקרב שנערך ממערב לביר- גפגפה שבסיני ביום הרביעי למלחמה, נהרג בהתקפת האויב על חניון הלילה של גדודו. הניח אשה בהריון וילד בן שנתיים.
לאחר המלחמה נולדו לו זוג תאומים, אריאל ונורית. הובא לקבורה בבית-הקברות הצבאי שעל הר-הרצל בירושלים.
בספר “על במותיך חלל” בהוצאת חברים לנשק הובאו תולדותיו.
הונצח בעיר לוד בבית הכנסת “בית אהרן” וכן ברחוב הקרויים על שמו.
נפל בקרב ביום כ”ט באייר תשכ”ז (8.6.1967)
בנם של יעקב ולאה בן חמו

 


 

יצחק בן שושן

משפחת בן שושן הייתה אחת המשפחות הענפות בקהילת יהודי דבדו ואחד מבתי האב שלה היה זה של יצחק בן שושן. שִמְחָה שהיא אחת מבנותיו של יצחק נישאה למשה הכהן סקלי ויעקב שהוא אחד מבניו נישא לרוזט שאף היא ממשפחת בן שושן. גם ליעקב וגם לשמחה יש בן שנושא את השם יצחק האחד שהוא הכהן סקלי שנהרג במלחמת לבנון (ראה למעלה) והשני הוא יצחק בן שושן שנהרג במלחמת יום הכיפורים.
נולד בעכו ביום כ’ בכסלו בשנת תשי”ד 27/11/1953. מתארים אותו כבחור עם מרץ, סקרן ומאד שקדן. מלא חיוניות, חובב ספורט מושבע, רקדן מצטיין שרקד בלהקת הרוקדים של עכו והדריך את בני הנוער במחול. מראשוני הפעילים במועצת הנוער וחבר בה ועיקר שאיפתו הייתה לקדם את בני הנוער של העיר סיפרה אחת מחברותיו. הזמין אמנים ידועי שם ואגן טיולים ובקיצור פעילות חברתית שמילאה את כל זמנו.
גויס לצה”ל באוגוסט 1972 והתנדב לשריון שם מספרים עליו כי “בשעות מבחן התאמץ איציק, הפגין כושר סבל ועמד בכל הדרישות. אחר כך, בהפסקות, השתולל והתפרק בצחוק קולני, כשהחיוך איננו מש משפתיו. תמיד היה עליז, הזדרז להסיר מעליו את האבק במקלחת קרה כקרח”.
כשפרצה מלחמת יום הכיפורים הוא נשלח מבית הספר לשריון שם עבר קורס מטק”ים לחזית הדרום ופעל כטען – קשר ביחידת הטנקים.
נהרג מאש המצרים בקרב שריון בשריון שהתנהל ברכס “נוזל” בגזרה המרכזית של של תעלת סואץ.
במכתב תנחומים למשפחה כתב מפקד היחידה שלו “…. הכלי בו לחם יצחק השמיד כלי אויב רבים….דבק במשימתו תוך גילוי אומץ והכרה בשליחות שמילא”.
בנם של רוזט ויעקב בן שושן
נפל בקרב ביום י”א תשרי תשל”ד (7/10/1973)

 

רחמים בן שושן

 

סיפרנו קודם על יצחק ממשפחת בן שושן שנולד בעכו בשנת 1953 ונהרג במלחמת יום הכיפורים ואנחנו חוזרים עכשיו לאותה עיר ולאותה שנה כדי לספר על רחמים בן שושן שנולד באותה שנה ובאותה עיר ולא רק זה, הוא גם למד באותו בית ספר והגורל רצה שגם יהרג באותה המלחמה ואפילו באותה הגזרה של תעלת סואץ.
רחמים נולד בשנת 1953 ולמד בבתי הספר “התומר” ו “ביאליק” והמשיך לתיכון “דרסקי” שבעכו.
הדריך בקן של “הצופים” ובחוגים שונים בתחום התרבות והחינוך, ספורטאי מצטיין ושחקן בקבוצת הכדורגל של “הפועל עכו” ואת זמנו הפנוי הקדיש לתחביב הציור שלו.
הקפיד על ניקיונו והתהדר בלבושו המסודר וחבריו הצמידו לו את כינוי החיבה “רחמו”.
התגייס לצה”ל באוגוסט 1971 והתנדב לצנחנים והמשיך לסיירת שקד ממנה נשלח לסיני בתפקיד מש”ק סיירים.
הוא היה חייל טוב ואהוד על חבריו ועל פקודיו, משום שהקפיד לדאוג להם ולנוחותם. ואמנם רבים מהם לא ישכחו כיצד דאג תמיד להכין להם משקה חם בשובם ממארבים וממרדפים. תקופה ארוכה שירת בסיני והשתתף במרדפים ובפעולות שונות.
מפקדו אמר עליו שהוא היה “חייל מעולה ובעל יכולת ורמה גבוהות”.
הוא השתתף בפריצת הדרך בצומת “טרטור-לכסיקון”, באזור “החווה הסינית” שבסיני. ובקרב שהיה שם נפגע הזחל”ם שלו והוא נהרג.
הונצח בספר תורה שהוכנס לזכרו לבית כנסת “תפילת דוד”.
בנם של אהרן ועליזה בן שושן
נפל בקרב ב”חווה הסינית” ביום י”ט בתשרי תשל”ד (15/10/1973).

 

שמעון בן שושן


אחד החללים הראשונים מבין הצאצאים של קהילת יהודי דבדו, נולד בשנת תרפ”ט (1929) בתאוורירת ולמד שם ב”תלמוד-תורה”  ובבית הספר הצרפתי.
עלה ארצה באוקטובר 1948 והתגייס לצה”ל, התגייס לצה”ל בסוף 1949.
נפל בשעת מילוי תפקידו והובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי שבהר-הרצל. הניח אשה, שני בנים ובת שנולדה כחודשיים אחרי שהוא נפל.
בנם של מכלוף ומסעודה בן שושן
נפל בעת מילוי תפקידו ביום ז’ בניסן תשי”א 13.4.1951

 

 

שמעון הכהן סקלי

 

שמעון בנם של שלמה הכהן (מדאר תז’אז’א) וקמירה נולד בגרסיף בשנת 1932. עלה ארצה בשנת 1948 כשהוא בן 16 והספיק ללמוד שנתיים בבית ספר תיכון. לפני שהתגייס עבד מספר חודשים כפועל בנין.
התגייס לצה”ל בדצמבר 1951 ונפל בקרב בגבול הצפון באל חמה.
נקבר בבית הקברות הצבאי בהר הרצל
נפל בפעילות מבצעית ביום כ”ז באדר ב’ תשי”א (4/4/1951)
בנם של שלמה וקמירה הכהן סקלי

 

 

מיכל ביאזי (מרציאנו)

 

קהילת היהודים שמוצאם מדבדו על כל שלוחותיה בארץ ובעולם חבה חוב גדול מאין כמוהו לאדם מיוחד במינו שכל עיתותיו קודש לחקר ותיעוד מורשת יהודי דבדו, זהו החוקר והגיניאולוג הרב אליהו מרציאנו שכתב עשרות ספרים ומאמרים על יהודי דבדו ומורשתם. לצורך עבודתו הוא אף שהה חודשים ארוכים כשהוא בגפו בעיירה דבדו על מנת לשמר ולתעד את בתי העלמין היהודיים.
בלעדיו רק בודדים מצאצאי הקהילה היו מודעים למורשתם ובזכותו ורק בזכותו יש כיום התעניינות בלתי פוסקת מצד רוב בני הקהילה ובהם בני הדור הצעיר, במקורות ובשורשים  שלהם.
גם את קיומו של האתר הזה אפשר לזקוף בראש וראשונה לזכות פועלו של האדם היקר הזה שעושה את מלאכת הקודש שלו בצניעות ובמסירות אין קץ ימים כלילות ולמרבה האירוניה אנחנו נדרשים אל הדף הזה שבאתר כדי להנציח את בתו שלו אשר נהרגה בפעולת טרור של מחבלים בני עוולה.
מיכל נולדה בי”א בתמוז תשל”ח 16/7/1978. למדה בתיכון לבנות ע”ש אוולינה דה רוטשילד. צעירה יפת מראה, ביישנית משהו ודעתנית. בעלת מידות טובות רבות שהייתה אהובה על הבריות וכדברי אביה “ריחה הטוב נודף כמו פרח בגן”.
גרה בשכונת גילה בירושלים ובבוקר יום שלישי 18/6/2002 היא אמורה היתה להתחיל השתלמות אליה נשלחה מטעם משרד התיירות שבו עבדה.
כדרכה מידי בוקר היא נסעה עם בעלה ברק ביאזי ברכבם הפרטי אך מיד בצאתם לדרך היא נזכרה ששכחה בבית תיק עם בגדים שהיא רצתה לקחת אתה כדי שתוכל להתלבש לאירוע משפחתי שהם תכננו ללכת אליו באותו יום.
מאחר שלא רצתה לאחר להשתלמות היא ביקשה מבעלה שיחזור הביתה כדי להביא לה את מבוקשה והיא עצמה עלתה על אוטובוס “אגד”, קו 32א בדרכו מגילה למרכז העיר.
מחבל מתאבד פלסטיני, שעלה לאוטובוס, פוצץ את עצמו זמן קצר לאחר מכן, בסמוך לצומת “פת”.  19 בני אדם ובהם מיכל נרצחו ועשרות נפגעו כתוצאה מהפיצוץ.
הונצחה בבית כנסת הקרוי על שמה ששוכן סמוך לבית אביה.
בת 23 במותה.
נהרגה ביום י”א בתמוז תשל”ח 16/7/1978
בתם של הרב אליהו וזהרה מרציאנו.

 

עופר בן ארי (בן חמו)

משה ויצחק הכהן סקלי שהם שני אחיה של הסבתא רבא של עופר מצד אמו נרצחו בדם קר ע”י פורעים ערבים במרוקו ועופר נהרג בשעה שהסתער באומץ רב על מחבלים שרצו לפרוע ביהודים במדינת ישראל ואולי עובדה כאובה זאת ממחישה את דבריה של יפעת רעייתו כאשר בהספד שנשאה לבעלה היא פונה לאלוהים “…. ומבקשת ממך להחיש את הגאולה למען עמך הנרדף והקדוש”, אולי רוצה לומר שהשיבה לציון ותקומתו המחודשת של עם ישראל במולדתו היא שלב אחד של הגאולה ולכשתושלם הגאולה אותה היא מבקשת להחיש עם ישראל לא ידע עוד קרבנות.
עופר נסע ברכבו כאשר בסמוך לשער יפו הוא מבחין בפיגוע דקירה המתרחש על המדרכה שליד ומיד הוא יוצא מהרכב ומסתער עליהם בידיים חשופות. תוך כדי שהוא נאבק בהם הוא נכנס לקו האש של שוטרות מג”ב שירו על המחבלים ונהרג.
עופר הוא דוגמה ומופת להקרבה עילאית שגילם במותו את הדרגה הגבוהה ביותר של אלטרואיזם. אל מול הגבורה של עופר ניצבת אצילות הנפש העילאית של בני משפחתו כולם אשר חשו צורך להגן על חיילות המג”ב שירו והרגו את עופר בשוגג. “הן עשו את המוטל עליהן, אני לא יכולה לדמיין את רגשות האשם שתוקפים אותן”.
המפגש המרגש בין אלמנתו ובנותיו של עופר בן ארי ז״ל לבין לוחמות מג״ב שירו בו בטעות למוות
בנם של שמעון ושושנה בן חמו
נהרג בפעולת איבה ביום י”א בטבת תשע”ו 23/12/2015

 

רחמים הכהן סקלי
נולד במרוקו ביום ב’ בכסלו תשט”ו למשה (Bennafah) ושמחה (Benhida) שניהם מבית הכהן סקלי. כשעלו ארצה בשנת 1955 הם גרו במעלות ומשם עברו לעכו. היה ילד עירני ומיוחד ומספרים עליו שכאשר היה תלמיד בי”ס במעלות ביקר שם אלוף מוטה גור ונפגש עם תלמידים ומורים ולאחר מכן אמר “עם בני נוער כמו רחמים אפשר לשנות את פני מעלות”. מוריו אמרו עליו ש “היה ראשון בין ראשונים”. התבלט בכושר מנהיגות ובאווירה שתמיד יצר סביבו.
גויס לצה”ל בפברואר של שנת 1973 והוצב לחיל השריון. אחרי הטירונות השתלם במקצועות הטנק ושירת כנהג טנק במרחבי סיני. חייל מצוין שאפשר תמיד לסמוך עליו. הוא מעולם פני ידיד ריקם והשתדל לכתוב ולטלפן להוריו כדי להסיר מליבם דאגה.
כשפרצה המלחמה הייתה יחידתו של רחמים פרוסה לא הרחק מקו התעלה. הוא לחם באומץ כשהוא נוהג את הטנק לעבר קו המים סמוך ל”חווה הסינית”.
במכתב שכתב מפקד היחידה למשפחה הוא מתאר “במהלך התנועה לעבר האויב עלה הטנק על מארב ואנשיו נלחמו בחירוף נפש, עד שנפגע מפקדם. הצוות נטש את הטנק והמשיך להילחם לבדו בשטח, וביקש להתחבר עם כוחותינו. בשלב זה נפגע רחמים ונפל”.
דברים שנכתבו לזכרו של רחמים ע”י דודו שמואל   עם נפילתו וכעבור 40 שנה
נפל בקרב ביום י”א בתשרי תשל”ד 7/10/1973
בנם של משה ושמחה הכהן סקלי.

 

אליהו הכהן סקלי


נולד ביום י”ח בחשון תש”ך (19.11.1959) בירושלים. אביו דוד הכהן ז”ל סקלי הקפיד על הדלקת נר לזכרו של סבא יוסף מידי יום שישי מאז פטירתו.
למד בבית-הספר היסודי ‘ענף החיים’ שבשכונת בקעה והמשיך את לימודיו ב’קרית הנוער’.
המשיך ולמד בבית-הספר התיכון ‘עירוני ג” ועבר ללמוד ב’אורט חניכים’ שבירושלים.    אליהו התגייס לצה”ל בינואר 1978, עבר קורס-ספרות והוכשר לשמש במקצוע זה.

ביום י”ח בניסן תשל”ט  נפל אליהו בעת שירותו. הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בהר-הרצל שבירושלים. השאיר אחריו הורים, תשעה אחים ואחיות. במכתב-תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: “אלי מילא את תפקידו בנאמנות רבה לשביעות רצונם המלאה של מפקדיו בצה”ל”.
הוריו נטעו חורשה לזכרו ביער רמות.
נפל בעת שירותו ביום י”ח בניסן תשל”ט 14/4/1979
בנם של דוד וסעידה הכהן סקלי.

 

 

יורם אמסלם

נולד ביום י”א באייר תשכ”ג (2/5/1963) בנהריה.
מצד אמו כרמלה (קמי) יורם הוא נכדו של משה הכהן סקלי.
נער מפותח וחברותי מאד מעידים עליו, ולא בכדי, תחביביו של יורם לא היו מן הסוג האופייני לצעירים בני גילו, הספרים שאהב לקרוא עסקו ברפואה ואומנות, כל כך אהב, שהוא הוציא את מיטב כספו על רכישת ספרים כאלה.
ברמה החברתית אהב לארגן אירועים חברתיים והיה פעיל במועדון ספורט לפיתוח כושר.
בגיל צעיר עבר תאונת דרכים קשה שלאחריה התקשה לחזור לשגרה.
התגייס לצה”ל במאי 1981 ושובץ בחיל התותחנים.
בתחילת שירותו חלה אביו ויורם הועבר לשרת בקרבת ביתו כדי שיוכל לסעוד אותו בחוליו.
בראשית יוני 1986 נקרא יורם לשירות מילואים בגייסות השריון וביום 5/6/1986 נפל בעת מילוי תפקידו בנסיבות טרגיות.
והנה מה שכתבה עליו אחת משכנותיו: “מציצים לאחור וזוכרים את פניו המאירות, בפגישות קצרות בחדר המדרגות, בחיוך נערי מבויש, של בוקר וערב טוב. קומה שהלכה וגבהה, גבוה, דק ועדין, הצעיר מבני המשפחה, עלם חמודות. נשארו רק העצב, הכאב, ותחושת הבזבוז” , ומפקדיו אשר אתם הספיק לשרת תקופה קצרה בלבד הוסיפו “…יורם שהה במחיצתנו תקופה קצרה, התרשמנו מאופיו הנוח, והליכותיו הנעימות. מפקדי וחיילי היחידה אבלים וכואבים אתכם”.
נפל בעת מילוי תפקידו ביום כ”ח באייר תשמ”ו 5/6/1989
בנם של נתן וכרמלה אמסלם.

 

 

היהודים שנרצחו בפוגרום


במידה שרשימת הנרצחים בפוגרום אינה זמינה 
 לחץ כאן
לקריאה נוספת על הפוגרום לחץ כאן

Download (DOCX, Unknown)



תָאוּורִירְת

תאוורירת
ראשית דבר תודה לאדם יקר
ציוני דרך
היהודי האחרון בתאוורירת
חיי הקהילה
רבני הקהילה
חינוך ותלמוד תורה
והוא רחום יכפר.. – החטא ועונשו
וקצת אנקדוטות
“מרשם האוכלוסין”


תאוורירת – Taourirt

מקור השם תאוורירת הוא בשפה הברברית שפירושו גנים. העיר ממוקמת 100 ק”מ דרומית מערבית לאוג’דה. בעבר נקראה בשם ז’א ע”ש הנהר העובר במקום (וואד זא).
במאה התשע עשרה, כבשה העיר מקום חשוב בהגנה על האימפריה המרוקאית בגלל המיקום האסטרטגי שלה על פרשת דרכים של הכביש Fes-Oujda והציר המסחרי בין Sijilmassa (עיר חשובה בימי הביניים) ואירופה.  העיר התפתחה עם פעילות מסחר של כבשים ובמיוחד על ידי ניצול של המכרות שמסביב (אבץ, עופרת, וכו ‘).
היופי הגס של האזור, הנופים שלו והקירבה היחסית לפז משכו אליה ציירים רבים. בשנת 1997, כאשר המחוז של Taouirt נוצר, היא הפכה לבירת המחוז. בשנת 1994 מנתה אוכלוסיית העיר כ- 58000 נפשות ובשנת 2012 כ- 122000 נפש.


ראשית דבר – תודה לאדם יקר

יעקב הכהן סקלי דלמוכאלט

שלוש שנים של ניסיונות חוזרים ונשנים ללקט מידע אודות היישוב היהודי בתאוורירת לא העלו דבר, וקצת מתסכל היה לחשוב שתאוורירת שהייתה לאחד היישובים המרכזיים בתולדות בני משפחת הכהן סקלי במרוקו לא תזכה למקום הראוי לה באתר רק בגלל שאיננו מצליחים להגיע למקורות מידע.
בלית ברירה פנינו בבקשת עצה אל הרב אליהו מרציאנו וכדרכו של האיש הוא איננו מכזיב ובלי היסוס הוא מפנה אותנו אל אדון יעקב הכהן סקלי הגר ברחובות תוך שהוא מציין את מעלותיו האנושיות המיוחדות ואת עומק ידיעותיו.
בהכירו את האיש מבטיח לנו הרב שנזכה לשיתוף פעולה מלא ושנזכה לקבל ממנו מידע מקיף וענייני אודות יהודי תאוורירת.
אחרי שורת האכזבות שנחלנו בניסיונות הקודמים פנינו אל יעקב האיש כשהחשש עדיין מקנן בנו, ואז שמענו את קולו מעברו השני של הקו וכל החששות התבדו באחת. קול רך ונעים שצלילו מעורר הדים מן העבר הרחוק ונועם הליכות ודרך ארץ שמזכירים את אצילות הנפש שאפיינה את דור האבות.
עוד בטרם נפגשנו עמו הבינונו כי האדון יעקב אוצר בתוכו מטען גדול של ידע על קהילת היהודים בתאוורירת ועל משפחת הכהן סקלי בכלל ולא פחות חשוב מזה הוא יעמוד לרשותנו ככל שנחפוץ.
הפגישות עם האדם היקר הזה שאוגר בתוכו אוצר בלום של ידע נעמו לנו עד מאד ואין לנו דרך להודות לו על שיתוף הפעולה היוצא דופן אלא בכך שנקדיש לכבודו את הדף הזה (שלמעשה רובו ככולו שלו הוא) ולשלוח לו ברכה ותודה עמוקה בשם כל בני משפחת הכהן סקלי.


היישוב היהודי בתאוורירת – ציוני דרך

• ישוב יהודי התקיים בתאוורירת מאמצע המאה השמונה עשרה.
• משפחת הכהן סקלי ויוצאי דבדו האחרים הגיעו לתאוורירת לקראת 1920 לאחר שהחלת הפרוטקטורט הצרפתי הביאה עמה ביטחון יחסי ליהודים בכל מרוקו ויהודי דבדו החלו לחפש ישובים בהם אפשרויות הפרנסה טובות יותר מאשר בדבדו.
• יהודים שבאו מדבדו לתאוורירת קנו בה שטחים רבים. כ”א רכש שטח של 4-6 דונם ובנה “פלאן” (בלוק). בפלאן בנו לעצמם בית למגורי המשפחה וחנויות מסביב. (מתוך “לך דוד”) מרעילי ועוד.
• מתוך רצון לפתח את העיירה עודדו השלטונות את היהודים להגיע לתאוורירת והציעו מגרשים במחירים מוזלים במיוחד.
• מיד כשהתיישבו היהודים בתאוורירת הם דאגו להקמת תלמוד תורה לילדים.
• בראשית המאה העשרים היו בתאוורירת כ- 500 יהודים ובשנת 1939 נמנו בה קרוב לאלף יהודים.
• בראשית המאה העשרים פעל בתאוורירת בי”ס כי”ח.
• ביוזמתו של אשר חסין שהיה יו”ר חבר המורים העבריים במרוקו (ולימים חבר כנסת) נפתח בשנת 1946 מרכז ללימוד השפה העברית.
• בשנת 1956 נרצח היהודי דאוּד די בן דאוּד (ממשפחת בן שושן) כשהוא בחנות שבה היה שותף עם שמעון בן שושן. הרוצח הערבי ירה בו למוות תוך כדי שהוא עולה למחסן שבחנות כדי להביא לו קרטון סיגריות שהוא כביכול ביקש לקנות ממנו.

 

היהודי האחרון של תאוורירת
יעקב די דאוּד למשפחת בן שושן  היה אחרון היהודים בתאוורירת.
מתוך דאגה למשפחתו הוא העביר את אשתו (בתו של הרב משה בן גיגי רבה של לעיון) ואת ילדיו לאוג’דה והא עצמו נותר בתאוורירת כדי לנהל ולפקח על העסקים הרבים שהיו לו שם.
ואז הגיעה שנת 1967 ותאוות הנקם שלאחר מלחמת קדש של 1956 הביאה לרציחת נכדו דאוד די בן דאוד מביאה את הנוקמים שלאחר מלחמת ששת הימים אל הסבא שלו יעקב די דאוד לבית בן שושן.
תם עידן היהודים בתאוורירת.

מתוך ספרו של דוד הכהן (נפאח)


חיי הקהילה

השייך היהודי שמואל הכהן דלמוכאלט

• חיי הקהילה בתאוורירת התנהלו בסדר מופתי, הרבה מזה תודות לפעילותו של וועד הקהילה.
נשיא הקהילה (פְּרֵזִידֵנְט) וחברי הוועד נבחרו אחת לארבע שנים.
הוועד המכהן דאג לגביית כספים מהקהילה היהודית אשר בעיקרם שימשו לתמיכה בעניי העיר ולניהול תלמוד התורה.
לקראת הבחירות לוועד נערכו “קמפיינים”.
בשנים  1954 – 1948 כיהן כנשיא הקהילה אהרן דוּויֵיבּ (בן שושן) וסגנו היה רבי דוד הכהן (דנּפָאח).
• אחת לארבע שנים היה נבחר שֵייך דְלְבְּלאָד שתפקידו היה לקשר בין השלטונות ליהודי הקהילה וכן לשמש להם כ”מליץ יושר”. עד לשנת 1950 השייך דְלְבְּלאָד היה יעקב הכהן בנחידא ובין השנים 1950 ל 1956 שמואל הכהן דלְמוֹכָאלֵט.
• בין משפחת הכהנים ומשפחת בן שושן לא שררה חיבה יתרה והם התפללו בבתי כנסת נפרדים.
• ארבעה בתי כנסת שירתו את קהילת היהודים שניים מהם גדולים שאחד מהם היה לכהנים בלבד והשני של משפחת בן שושן, ושניים אחרים בתי כנסת קטנים שהאחד מהם היה של משפחת זאגורי והשני של משפחת למוכאלט.
החזן של בית הכנסת של בן שושן היה רבי דוד הכהן (רבי דוּדוּ)
• החברה קדישא (לחְבְרָה) הייתה מורכבת מבני משפחת בן שושן ובן חמו וכמו ביתר קהילות היהודים במרוקו הפעילות הייתה לשם המצווה וללא כל תמורה כספית.
• עם הפרדת בתי הכנסת הגיעו להסכמה שהמקווה ליהודים ייבנה בבית הכנסת של בן שושן ובבית הכנסת של הכהנים (ראה תמונה מתחת) יוקצה חדר שישמש לצרכים של החברה קדישא של יהודי העיירה.
תמונת בית הכנסת של הכהנים. הדלת מימין היא של החדר שהוקצה לחברה קדישא של העיירה. במבט מקרוב (לחץ להגדלה) אפשר להבחין בצלב קרס גדול שצויר על הדלת 

לחץ להגדלה

 

רבני הקהילה

רבני הקהילה בתאוורירת היו עד לשנת 1948 רבי שלמה דזאגורי ורְבִּי דוּדוּ ולאחריהם רבי משה מרציאנו (בן עקו) שכיהן עד לשנת 1952.
כשהיו צריכים לברר סוגיות הלכתיות נהגו 
רבני הקהילה בתאוורירת  לפנות לרבנים של דֶבְּדוּ.
בשנים 1950 ועד 1956 שימש רבי משה עָטִייָה כדיין של תאוורירת.


חינוך ותלמוד תורה
בשנים המוקדמות כל ילד מגיל 5 ועד לגיל בר מצווה נשלח לתלמוד תורה.
בשנת 1945 לערך החלו ללמד את הילדים גם צרפתית ועברית.
עד גיל 10 למדו הילדים רק בתלמוד התורה ומגיל 10 הילדים למדו גם במסגרת של בית הספר הצרפתי.
שעות הלימוד:
בבוקר מתפלל כל ילד בבית הכנסת שלו.
בבית הספר הצרפתי למדו מיום שני עד יום שישי צרפתית ועברית.
בימי שבת למדו תורה משעה אחת עד ארבע אחה”צ ובימי ראשון התלמידים הבוגרים (גילאי 10-13) למדו תורה משעה שבע בבוקר עד חמש בערב ללא כל הפסקה, את ארוחת הצהרים הביא כל הורה לילדיו.
הלימודים בתלמוד תורה התקיימו משעה שמונה בבוקר ועד שש בערב עם הפסקת צהרים בין אחת לשלוש.
ביה”ס בתאוורירת תמונת מחזור 1955 – 1954


המורים: 
בביה”ס הצרפתי ששכן במרכז העיירה והיה מיועד לגילאי 10-13למדו הנוצרים והיהודים עד כתות ו’ והמורים שלימדו אותנו היו:
המוֹרָה Madam Benisho שהייתה גם המנהלת, המורה (האלג’יראי) monsieur Touati והמורה  monsieur Benatan לימדו צרפתית.
את הילדים הקטנים לימדה mademoiselle Levi (אחותה של המנהלת Madam Benisho)
המורים לעברית היו רבי שלום מגֶ’ירָה (מהעיר סוויֶרָה) ורבי יעקב מרציאנו (בשנים 56 – 46) לימדו עברית וכן המורה דוד קסוס (שלימד גם בלעיון).
רבי יעקב מרציאנו לימד גם גם שירה.
המורים ללימוד תורה היו בשנים 1935 ועד 1946 רְבִּי דוּדוּ ומשנת 46 לימדו רבי משה בן חמו (דֶה פּוֹפּוֹ), רבי משה די בן עקו, רבי משה כהן (דלמוכאלט) ורבי יוסף כהן (דנְּפאָח)

כיתת תלמוד התורה של רבי דוּדוּ

 

והוא רחום יכפר…”החטא ועונשו”

לכל מלמד הייתה את הגישה החינוכית שלו, כך למשל רבי משה מרציאנו (בן עקו) שנודע בקפדנותו הרבה, נהג לדרוש מהתלמידים כחלק משיעורי הבית ללמוד בע”פ תפילות וברכות כמו תפילת שמונה עשרה, ערבית, ברכת המזון, ברכת הלבנה ועוד ועוד, וכשבאו אליו ההורים כדי לבקש ממנו אם יוכל להקל קצת על התלמידים שלומדים שעות ארוכות ואולי לוותר להם על לימוד בע”פ של תפילות כמו תפילת שמונה עשרה שבלאו הכי קוראים אותה מהסידור, השיב להם ללא היסוס “אָ ליִתאָמאָ אוֹ לוֹקָאן יטְפָא אְדּוּ ?” ובתרגום חופשי (ועדין), “סוררים שכמותכם ומה אם יכבה האור ?” (בתאוורירת היו תקלות חשמל רבות).
העונש לילדים בבית הספר הצרפתי היה הכאה בסרגל על קצות האצבעות שנחשבה לעונש קל.
בתלמוד התורה העונש המקובל היה הפאָלָקָה (שביישובים אחרים נקראה תְחְמִילָה).
הפאָלָקָה היא הכאה בשוט על כפות רגליים חשופות.
הרב המכה היה מלווה כל הלקאה באחת מתוך שלוש עשרה התיבות של הפסוק ‘והוא רחום’ (תהלים, ע”ח ל”ח) כשהוא חוזר על הפסוק שלוש פעמים.
וְהוּא, רַחוּם, יְכַפֵּר, עָו‍ֹן, וְלֹא, יַשְׁחִית, וְהִרְבָּה, לְהָשִׁיב, אַפּוֹ, וְלֹא, יָעִיר, כָּל, חֲמָתוֹ.
וְהוּא, רַחוּם, יְכַפֵּר, עָו‍ֹן, וְלֹא, יַשְׁחִית, וְהִרְבָּה, לְהָשִׁיב, אַפּוֹ, וְלֹא, יָעִיר, כָּל, חֲמָתוֹ.
וְהוּא, רַחוּם, יְכַפֵּר, עָו‍ֹן, וְלֹא, יַשְׁחִית, וְהִרְבָּה, לְהָשִׁיב, אַפּוֹ, וְלֹא, יָעִיר, כָּל, חֲמָתוֹ.
הלקאה אחת כנגד כל תיבה ובסה”כ ל”ט מלקות.
(על מקורו של העונש אפשר אולי ללמוד מדבריו של רבי אליעזר הגדול שמציין “שכן נהגו העם החוטאים ללקות בשעת מעריב ואחר שקיבל הדין אומר שליח ציבור והוא רחום והם המלקים אומרים ג’ פעמים והוא רחום והם ארבעים פעם חסר אחת, שהוא סופג את הארבעים..)

 

וקצת אנקדוטות

מוריס בן שושן מספר:
מוריס עלה ארצה מתאוורירת בשנת 1948, התגייס לפלמ”ח ולחם בחטיבת הנגב ובהמשך שירותו היה מפקד מחלקה בחטיבת גבעתי. כיהן כחבר מועצת העיר עכו וסגן ראש העיר ולאחר מכן שירת בהתנדבות בתפקידים ציבוריים רבים.
למוריס שכיום בגיל 94 נמצא בדיור מוגן בביתן אהרן, מסכת חיים רבת פעלים שתחילתה  בימי הילדות בתאוורירת שבה מתרחשים שני הסיפורים שלנו עליהם נודע לנו במקרה תוך כדי שחקרנו אותו בעניינים הקשורים לאתר המורשת.

סיפור ראשון: “משחקי כבוד”
חבר טוב של מוריס בשם יוסף דישמעיה עבד כעוזר נהג (היה מקצוע כזה) אצל נוצרי בשם ברברה ומעת לעת הם היו נוסעים למרוקו הספרדית (שלא הייתה רחוקה).        “יום אחד ביקשתי ממנו להתעניין אם יש אפשרות לקנות שם אקדח” וכשהוא בדק וחזר אלי עם תשובה חיובית, “ביקשתי ממנו שבכל שבוע שהוא נוסע לשם שיקנה לי אקדח אחד” וכך אכן הוא עשה.
בינתיים אסף מוריס סביבו כיתה של ילדים יהודים כדי שיתחילו להתאמן.
“הגענו לעשרה אקדחים בקוטר 6.22 מילימטר והתחלנו להתאמן בבית העלמין היהודי”
מה שהמריץ את חבורת הנערים “לשחק” במשחק כל כך מסוכן הייתה סיסמה שהם שיננו לעצמם “אנחנו לא נמות מבלי שנשאיר סימן אחרינו”.

מוריס בן שושן – הנער השובב מתאוורירת

סיפור שני: “משפט צדק”
בחלוף הזמן פתחתי עסק עם אחייני דָאוּד בן דָאוּד (נרצח בשנת 1956). יום אחד הגיע ערבי עם גמל ננס והתחיל לספר שהגמל הובא מחברון וכי כל אישה שעוברת תחתיו מובטח לה פרי בטן.
היה לי חבר נוצרי בשם קסטלי אתו נהגתי לשחק אחרי השוק קלפים על כוס תה. עמדנו בחוץ ושמענו את הערבים מדברים על עצמאות ואני חשבתי לי, “הם רוצים עצמאות ועדיין מאמינים באמונות התפלות האלה”.
הכנסנו את הערבי עם הגמל לחנות שלי שלה היו שתי כניסות והיכּנו אותו מכות נמרצות וממש כשסיימנו להלום בו נפל מכיסי האקדח שהיה מוסתר בו והוא ראה את זה.
ידעתי שהוא ילך להתלונן ושהוא גם יספר על האקדח שראה ומיד רצתי לאבי וסיפרתי לו על האקדח (לא על כל האקדחים שהי לנו).
כששמע אבי (נרצח בשנת 1967) את הסיפור ממני הוא לקח ממני את האקדח שלי ושלח אותי לקנות אקדח צעצוע של פורים (הימים היו ימי פורים).
אחרי זמן מה בא ה”שאוש” שהוא השליח של מושל המחוז ה”פאשה”.
ל”פאשה” היה “הסכם ג’נטלמני” עם אבי, בכל יום ראשון הוא קיבל ממנו כבש ומעת לעת ה”פאשה” גמל לו בטובות שקשורות לחיי הקהילה היהודית.
הערבי עם הגמל סיפר למושל כיצד העלבתי אותו עם הגמל והמושל השיב לו שהוא לא מאמין וכשהוא סיפר לו על האקדח אמר לי אבא שלי “תוציא את האקדח ותראה לו”.
סופו של דבר הוא שמסיפור האקדח הילד הערבי מצא את עצמו נלעג ואילו על סיפור המכות שחטף החליט “השופט” ששנינו נלך לבית הסוהר למספר ימים, אבל אז הערבי הכריז שהוא לא ילך עם יהודי לבית סוהר.
“השופט” נעתר לו הוא הלך לבית הסוהר…… ואני הלכתי לביתי.

כשמוריס סיים לספר לי את שני הסיפורים האלה אמרתי לו שהגורל שידע על מעלליו הרבים החליט להעלות אותו ארצה בשנת 1948 כדי למנוע ממנו גורל דומה לזה של אחיינו ואביו שנותרו אחריו בתאוורירת ונרצחו בידי ערבים.

יעקב הכהן (מוכאלט) מספר:
♣ בשנת 1952 המורה לעברית רבי יעקב מרציאנו הכין את כל התלמידים להצגה “משפט שלמה” שהייתה לאירוע גדול אליו הוזמנו גם כל מכובדי העיר הנוצרים והערבים. האירוע נמשך מספר שעות, לכל תלמיד היה תפקיד  והוא נערך בביתו המרווח של יאהו די בזיז.

♣ ואפרופו רבי יעקב מרציאנו הוא גם נהג ללמד אותנו פרקים מספר תהילים ואם תשאלו היכן האנקדוטה בסיפור הזה אז נגלה לכם שהלימוד של התהילים נעשה בקבוצה מעורבת של בנים ובנות.

♣ כאשר הגיעה אישיות מכובדת לעיר (כמו למשל בעת ביקורו של הבבא סאלי) היו עורכים לכבודה “יום משתה” אליו הוזמנו כל יהודי העיר והשמחה הייתה גדולה.
בשנות ה-50 מי שהיה מממן ועורך את ה”משתה” היה הגביר עמי יהודה דיסוסאן (בן שושן).

 

 

“מרשם האוכלוסין”

היעדרו של מרשם אוכלוסין מסודר שמנפיק תעודות לידה ותעודות פטירה יוצר חלל תיעודי אשר מזמין אליו בעלי יוזמה למלא אותו.
בלעיון זה היה הרב אליהו בן גיגי שהיה המוהל של העיירה שבזכות פנקס בריתות מוקפד שניהל יש בידינו את רשימת כל הבנים הזכרים שנולדו שם במשך תקופה של יותר מעשור שנים ובתאוורירת אדם בשם יצחק בן סוסאן (דיבזיז) לוקח את היוזמה ומנהל מחברת שבה הוא רושם את כל היהודים שנולדו בעיר מאז 1930 ועד לראשית שנות ה- 50.        ( במחברת יש גם רישומים משנים קודמות יותר שהם כנראה פחות עקביים)
לפי מה שנמסר לי מפי הרב אליהו מרציאנו המחברת מכסה את כל הלידות.
על כריכת המחברת המרוקאית מופיע הכיתוב In cha Allah (אינשאללאה) ומצויר עליה מגן דוד.
על פי כתב היד שעל גבי הכריכה יצחק בן סוסאן נפטר בעכו בסביבות שנת תשל”ב (1972).
בתצוגה שמתחת מופיעים דפי המחברת לפי סדר השנים.
במידה שהתצוגה שמתחת אינה זמינה אפשר ללחוץ כאן.