ארכיון מחבר: אברהם כהן

“חיים שכאלה” עם יוסף אזולאי

תוכן העניינים:
הקדמה
אלו הם חיי

חיי היום יום העלייה לארץ
תקופת הילדות מאוג’דה לאוהראן
תקופת הבגרות מאוהראן לאלג’יר
פרעות אוג’דה וג’רדה – בלב התופת אלג’יר
Camp D’arenas – שנתיים של שהות זמנית
ההפלגה לארץ ישראל

בארץ ישראל

שער עליה ההיכרות עם לידיה אליאנס מפועל פשוט למנהל מחלקה
מעברת אגרובנק החתונה שלי פעילות קהילתית והתנדבותית
חדרה – מאוהלים לבית בנוי


הקדמה

אוג’דה היא אחד מהישובים אליהם הגיעו יהודי דבדו לאחר החלת שלטון החסות הצרפתי, אך שלא כמו יתר הישובים בהם יהודי דבדו היוו אחוז ניכר בקרב יהודי הישוב, באוג’דה הם נטמעו בתוך קהילה רחבה של יהודים שחלקם הגיעו אליה מקדמת דנא, באו אתם בקשרי נישואין (כמו שקרה אצל הורי) והיו לקהילה אחת – קהילת ה”אוּגְ’דִיֵין”.
יוסף אזולאי הגיע עם הוריו לאוג’דה בראשית שנות ה-30 של המאה הקודמת כשהוא בן שש. כשהגיע לגיל 92, ישב וכתב את סיפור חייו וכשקראנו אותו גילינו תיאור מדוקדק שמכסה את כל היבטי החיים הקהילתיים של היהודים באוג’דה של שנות ה- 30 וה-40, למן המנהגים הקשורים בלידה ועד אלה הקשורים במוות. תיאורים חיים של זוועות הפרעות, בצד תיאורים שופעים על תרבות שעות הפנאי, ובין לבין סיפורים על סדרי שלטון, מחתרת יהודית, מגידי עתידות, תרופות סבתא ועוד ועוד והוא ממשיך ומספר על העלייה לארץ והקליטה במעברות בראשית שנות ה-50, מגורי הקבע בחדרה והלאה עד לקידומו לתפקיד ניהולי במפעלי אליאנס.
לאחר שהחומר נערך, מיינו אותו לשתי קטגוריות אותן הוספנו לדף של “אוג’דה”, האחת “יוסף אזולאי – חיים שכאלה” (מובא בהמשך דף זה ) והשנייה “אוג’דה של שנות ה-30 וה-40”. את החומרים שנותרו הוספנו במקומות הרלבנטים בתוך הדף של “אוג’דה”.
קשה להפריז במילים על החשיבות והתרומה של יוסף אזולאי לאתר המורשת של יוצאי דבדו ואוג’דה.
בחלק האישי שבו יוסף מספר את קורות חייו, מצטיירת דמות של אדם אנושי, ססגוני ורב פעלים, שיודע למצות עד תום את ההנאות שהחיים מזמנים מעת לעת ולהכיר תודה מלאה עליהם, ובד בבד להסתגל לקשיים ולקבל את הדין ללא טרוניות בצוק העתים.
בחלק שבו הוא מספר על חיי הקהילה (“אוג’דה של שנות ה-30 וה-40”), יוסף מעורר פליאה והתפעלות ביכולת הפנומנאלית שלו לשחזר אירועים, מקומות ואנשים ובתיאורים שקל מאד להתרשם מכנותם ונאמנותם למקור ולאמת.
אשרינו שהתברכנו וזכינו באדם כיוסף וכאן המקום להודות גם לזוהר אזולאי אחיינו של יוסף שבלי ההתלהבות והדבקות שבה הוא נרתם למשימה לא היינו זוכים באוצר היקר הזה.

אלו הם חיי

נולדתי בעיר תאזה לדוד ופריחה אזולאי ביום 15.4.1928 וכשהייתי בן 6 עברנו לאוג’דה. אני הבכור מבין עשרת הילדים שנולדו להורי,
ארבעה מהם בתזה ושישה באוג’דה. שתיים מהאחיות שנולדו בתאזה נפטרו ממחלת ילדים. ההורים שלי היו בני דודים ובמילים אחרות “שתי הסבתות שלי היו אחיות”.

תעסוקה וחיי יום יום
סבא שלי אליהו אזולאי, היה סנדלר במקצועו ושימש זמן רב כראש הקהילה היהודית  “Le president de la communaute Israelite” ובערבית “שייך אְזְ’מָעיִיָה יְהוֹדיִיָה”. היו לו קשרים עם השלטון הצרפתי והשלטון המרוקאי והיה מאוד מכובד בקרב המוסלמים, הנוצרים והיהודים של העיר.
סבתא מצד אמא עבדה בטויית חוטי צמר והשתמשה בנול וכישור ומיני כלים אחרים, סבתא מצד אבא והדודה עיישה היו תופרות קונפקציה לבגדים מיוחדים למוסלמים (חולצות ומכנסיים עם קיפולים משלושה מטר בד, כמו של הדרוזים), מזרונים וכריות מצמר ושטיחים מעודפי בדים צבעוניים. הן תפרו במכונת singer בהפעלה רגלית ולא חשמלית ועבדו באזור הנקרא קיסריה. לאבא הייתה חנות מכולת ותבלינים ואמא היתה תופרת קונפקציה לחנויות וגם לפרטיים. היא תפרה על מכונה רגלית ללא מנוע חשמלי.
התעסוקה העיקרית של נשות אוג’דה היהודיות הייתה בעיקר ממקצוע התפירה, אבל ככלל הן היו עקרות בית שמחות, שטיפלו בילדים ובמשק הבית, ביקרו וסעדו חולים בעת חולי, ניחמו אבלים ובעת שמחה משפחתית נרתמו כולן לעזרה בהכנות.
הסבתות עסקו בבישולים מיוחדים, רקחו תרופות סבתא וטיפלו ביולדות אחרי לידה.
אמא ואחותה אסתר, היו מאוד קשורות ותמכו אחת בשנייה, בטוב וברע, ואני שגדלתי כבן יחיד בין האחיות של אמא, זכיתי לפינוק רב, במיוחד מדודה אסתר וכשהייתי חולה היא היתה לוקחת אותי לרופאים צרפתים שהכירה.
פעם בשבוע הייתה מגיעה אלינו לנו כובסת ערביה ובעת הצורך כמו לקראת חגים  היינו מזמנים אותה לניקיון ולהברקת כלי נחושת פמוטים ודברי כסף כמו כוסות הקידוש.
כמו מרבית היהודים באוג’דה גם אנחנו גרנו בדירה שכורה. התחלנו בדירה בת שני חדרים בבית עם חצר גדולה ומרוצפת שבו גרו שני דיירים עם שירותים משותפים וברז אחד שעמד בחצר ששימש את שתי המשפחות. מאוחר יותר עברנו לדירה גדולה, בלי שכנים ועם כל הנוחיות.

 האוכל של אימא
את הלחם לא קנינו במכולת אלא מכינים בבית ושולחים מידי יום לאפייה בתנור הציבורי, בימי  שישי כל היהודים של האזור היו מביאים את סירי החמין לאותו תנור ומקבלים  אותם ביום שבת בצהרים. בימי שישי וערבי חג אימא הייתה שולחת לתנור גם פיצוחים. בעל התנור המוסלמי כיבד את השבת של היהודים ונהג לסגור אותו מכניסת השבת ועד לשעת מסירת החמין.
לקאת יום שבת האחות הגדולה אסתר הייתה דואגת להכין לי את  בגדי השבת, אחרי ארוחות השבת כולנו ברכנו את ברכת המזון ואסתר וצפרירה שלימדתי אותן את שירי השבת היו שרות אתנו.
במוצאי שבת הייתי עורך את ההבדלה עם כל המשפחה ולפעמים גם השכנים היו מצטרפים. כולם אהבו לשמוע את את הברכות והפיוטים של ההבדלה, “אלי אליהו”, “לנר ולבשמים” ו”במוצאי יום מנוחה”.
בימי חג הפסח אמא נהגה לבשל ארטישוק (חרשוף) ממולא בבשר, ארטישוק מבושל במים בלבד וכבזה מבושלת בשום וחריף, קציצות בשר עם תבלינים מיוחדים, פשטידת תפוחי אדמה עם בשר אפונה , סלט גזר וסלט מרוקאי.
בכל ראש חודש אמא הייתה מכינה לנו קוסקוס עם בשר או עוף, פולים ירוקים עם ביצים וחתיכות בשר או אפונה עם בשר.
התפריט היומי של משפחות ברוכות הילדים היה מורכב קטניות חומוס, אפונה יבשה, פולים יבשים, עדשים ושעועית שאותם בישלו עם בשר או חלקי פנים של פרה כמו ריאות וכליות.
אני זוכר את המעדנים הטעימים שסבתא הייתה מכינה לנו, הסְפְנז’ המרוח בדבש, לְמְסְמִין שזה מין מפלטה מרוחה בחמאה ודבש, כְרִינְגֹו מרוחה בחמאה בלבד ולחם מאודה מפורר עם חמאה, היא הכינה לנו גם ריבות וזיתים כבושים מכל הסוגים ומכול הצבעים (מצומקים, דפוקים עם חריצים, שלמים ואחרים).
וכמובן את המטעמים של אימא, הנה רשימה חלקית:
• קוסקוס עם בשר בקר או עוף
• דג חריף עם שום (היה לנו גם סוג של דג גדול בשם שאבל שגדל בעונה מסוימת במאגרי מים מתוקים שבאזור פס)
• חמין עם רגל פרה
• טחול ממולא (הרבה שום, כבד בקר, הרבה חריף ותבלינים שונים)
• מוח מבושל בעגבניות בטעם חריף בלי תבלינים, מח עצם מחוט השדרה, אשכים של שור, עטינים של פרה ובשר ראש.
• חלקי פנים של פרה, כבדי עוף על פחמים, ראות, כליות מבושלות בעגבניות עם חריף ותבלינים.
כורשוף עם בשר, ארטישוק עם בשר, כרפס עם בשר וגם כבבזה (סוג של עשב).
• טרפס (כמהין) שגדל בחולות הסהרה והיו מגלים אותו אחרי רעמים, בטטה לקסביה (תפוח אדמה ירושלמי) וירקות אחרים כמו קרנון.
• מעין (מעיים) ממולא.
• עוגיות ומאפים למיניהם, עוגיות פורים, למסמן, כרינגו עם חמאה בלבד, בְּרְקוֹקְס, שבייק עם שומשום טבולים בדבש, סלסלי קוקוס מכל מיני צבעים, למקרוד עם דבש, נוגט של בוטנים ושל שומשום ומשקותה שהיא העוגה הקלה ביותר להכנה.
• את שאריות הלחם היו לפעמים מפוררים ומרטיבים קצת ואז מאדים אותם כמו קוסקוס ומערבבים אותם עם חמאה, זה הולך מצוין עם כוס תה והגישו את זה בד”כ אחרי תפילת הבוקר.

 

הילדות שלי באוג’דה

ב”חדר” שבאוג’דה שבו התחלתי ללמוד בגיל 6 למדתי להכיר את אותיות הא”ב. כתבנו על לוח מעץ (לוחא) את כל האותיות בנוצה ודיו מיוחדים, כמו שכותבים גם ספרי תורה ומזוזות. הרבי היה קורא אות ואנחנו חוזרים עליה אחריו בקול, אחר כך למדנו את הניקוד. התקדמתי מהר מאוד, בגיל שבע התחלתי כבר ללמוד את פרשת השבוע ובגיל שמונה את ההפטרה. 
העונש ב”חדר” לילדים שסררו היה מכות על כפות הרגליים שנקרא “תחמילה” או הכאה במקל על קצות האצבעות, בביה”ס העונש היה לכתוב 250 פעם משפט שקשור להפרעה בגללה הילד נענש ובפעם הבאה שהוא נתפס הוא היה צריך לכתוב את

יוסף בבר המצווה

אותו משפט 500 פעם.
בגיל אחת עשרה כבר עליתי לתורה וקראתי בפרשת השבוע וגם את ההפטרה. את ההפטרה קראתי בארמית ובערבית מרוקאית וכך גם את ההגדה של פסח. רוב היהודים לא הבינו מה שהם קוראים בעברית לא דיברו עברית ואני תרגמתי בארמית ובערבית מרוקאית.

בזכות הידע שלי בשפה ארמית הייתי מספר לסבתות מעשיות מתוך ספרים בתרגום ארמי והן מאד אהבו לשמוע אותם ממני.
כשהגעתי לגיל בר מצווה נשות המשפחה דאגו להכין מראש מלאי של עוגיות בשלל צבעים וטעמים, ומילאו צנצנות בריבות למיניהן. ביום הבר מצווה המשפחה וזמרים מקומיים ליוו אותי בשירה עד לבית הכנסת ובדרך חזרה אל הבית.
בבית אימא הכינה  ספינג’ חם שהוגש עם תה שנמזג מקומקומים מיוחדים וכוסות של מרוקו וקבלתי מתנות כסף. רוב המשפחה נשארו לחגוג אתנו מיום רביעי עד יום ראשון והדודה אסתר שהיה לה קשר מיוחד עם אמא נשארה היא ומשפחתה גם אחרי שהאחרים עזבו.

יותר מאוחר למדתי רש”י, חוק לישראל, גמרא, זוהר ואת כל תפילות החגים, תהילים, איוב, משלי, פרקי אבות, מגילת איכה של תשעה באב ומגילת פורים.
כשגדלתי למדתי עם מימון הדוד של אבא שלי וכמעט מידי ערב למדתי תורה עם פירושים בארמית ובערבית מרוקאית מדוברת. היינו קבוצה של אנשים שלמדה כל ערב תורה וכשהיינו מסיימים חלק מסוים היינו חוגגים במסיבה.
היה לנו גם את בית הספר היהודי- צרפתי. שבו למדתי עד גיל שש עשרה, למדנו משעה 12.00 – 8.00  ואחה”צ בין השעות 17.00 – 14.00, בהפסקת הצהריים חלק מהתלמידים אכלו בחדר האוכל של בית הספר וחלק בבית.
אחרי האוכל הלכנו לחדר ללמוד תורה ובתום הלימודים הלכנו לתפילות מנחה וערבית.
אחרי בית הספר אמא היתה מכינה לי קומקום תה מרוקאי עם נענע, צלחת זיתים מצומקים שחורים ולחם קטן של שעורה ולפעמים גם ביצה מטוגנת. ניחוחות הארוחה הקלה הזאת ובמיוחד של הזיתים שכה אהבתי עדיין לוחכים את חִכִּי מעת לעת.
ימים ספורים לפני שיצאנו לחופש הגדול, שרנו לכבוד החופש הגדול את השיר
Gay gay les ecoliers cest demain les vacances gay gay les ecolies cest  demain 14 juille
בחופש הגדול במקום לביה”ס למדנו תורה ב”חדר”, והילדים הגדולים יותר הלכו לעבוד כדי לעזור בכלכלת הבית והיו גם מי שנסעו לבקר את קרוביהם מחוץ לעיר.
יהודים עם אזרחות צרפתית קיבלו עזרה סוציאלית אבל לנו הייתה רק אזרחות של מרוקו, נאלצתי לעזוב את הלימודים כדי לעזור להורים שהתקשו בפרנסה עם שני ילדים שלומדים בתיכון, אפרים אחי המשיך בתיכון עד העלייה ארצה.
בתקופת הלימודים השתתפתי בחוג זימרה ופיוטים שהתקיים בשעות הערב וכונה בשם “אם הבנים”. לכל ילדי החוג היה לבוש אחיד והייתה לנו מקהלה. כשהיו אירועי שמחות של חתונה ובר מצווה וגם בשמחת תורה הופענו בבית הכנסת הגדול, כשנולד בן הלכנו לבית היולדת, בירכנו אותה ושרנו לה את את שיר היולדת והדבקנו על הקיר תפילה מיוחדת ובעת הברית הופענו עם שירים וברכות של הברית.
אבל לא רק בשמחות, כשהייתה לוויה לקחו אותנו ללוות את המת עד בית העלמין בתפילה מיוחדת.

 

בגרות: סנדלר, סוחר וחבר המחתרת

אחרי שעזבתי את הלימודים בתיכון, עבדתי שנה אחת בסנדלרות, את רזי המקצוע למדתי מבן דודי יוסף במהלך החופשים של ביה”ס. היתה לו סנדלרייה גדולה עם מכונות, הצבא הצרפתיהיה מזמין אצלו נעליים מיוחדות שתפרו במכונות ופריטים אחרים כמו הקישוט המוזהב שעל כובעי הקצינים, חגורות מעור ועוד.
אחרי כשנה אבא והדוד השותף שלו שבמסגרת עבודתם פגשו סוחרים, סוכנים ונציגים שונים דוברי צרפתית הציעו לי לעבוד איתם בגלל השליטה שלי בצרפתית שהייתה חסרה להם, נעניתי מיד כי רציתי לצאת  קצת מתחומי מרוקו.
במסגרת העבודה איתם היכרתי מקומות רבים שלא היכרתי במרוקו ובאלג’יריה ונהניתי מאד מהנסיעות. השתכרתי יפה וזה איפשר לי לעזור להורים לעבור לדירה חדשה ומרווחת ובאזור יותר טוב. הדירה החדשה בת שלושה חדרים הייתה עם  חצר גדולה ומרוצפת עם טרסה יפה, שירותים, מטבח, מחסן קטן ובלי שכנים.  זה היה בגדר הגשמת חלום בשבילי.
בנוסף לעזרה בדירה עזרתי להורים גם בכל ההוצאות האחרות ואני זוכר את אחותי צפרירה כשהייתה באה לחנות שלי כדי לבקש דמי כיס.
 תוך כדי שעבדתי עסקתי הרבה בפעולות התנדבותיות וכשהייתי בגיל תשע עשרה ביקשו ממני מהקהילה היהודית להצטרף לפעילות התנדבותית ועדיין לא ידעתי לאיזו מטרה. כעבור מספר חודשים סיפרו לי  ק שמדובר על הברחת יהודים את הגבול לאלג’יריה כדי שמשם יוכלו להמשיך את דרכם לישראל כי במרוקו אסרו על היהודים את העלייה לארץ.
ההברחה הייתה מתבצעת ברכבת, במוניות או באופניים והיו גם שעברו את הגבול על סוסים שזה נחשב למאד מסוכן.
אני העדפתי ללוות את העולים ברכבת, היהודים היו מגיעים מקזבלנקה, פס, מרקש וערים אחרות,חלקם היו מחופשים למוסלמים ומוסלמיות. מי שנתפס הוחזר לעיר ממנה הגיע ושם המשיכו “לטפל” בו.
היהודים  שהיו מגיעים לאוג’דה חיכו לתורם להבריח את הגבול כשהם מוסתרים בבתים, בסמטאות בבית הקברות ובבתי כנסת.
היו לי את כל הרישיונות הנדרשים כדי לעבור את הגבול וכך הייתי מלווה את המוברחים עד אלג’יריה וחוזר. באחת משתי הפעמים שנתפסנו ע”י משמר הגבול, הובלתי זוג צעיר ואדם נוסף שהיה אתם. רכבנו על שני זוגות אופניים כפולות, על אחד רכב הזוג ועל השני רכבתי אני עם האדם השלישי, כשביקשו רישיונות למעבר בגבול רק אני יכולתי לתת ולכן אותי שיחררו ואת שלוש האחרים החזירו לתחנת המשטרה ומשם בחזרה למרוקו. ברוב המקרים הצלחנו להעביר את הגבול ואת אלה שנעצרו הצליחה לפעמים הקהילה היהודית לשחרר.

 

פרעות אוג’דה וג’רדה – בלב התופת

בשביעי ביוני של שנת 1948 התרחש הפוגרום הידוע כפוגרום אוג’דה וג’רדה שהתחיל בשוק של אוג’דה ונמשך ביום המחרת לג’רדה. המוסלמים הרגו ושחטו יהודים, בזזו רכוש וחנויות,  פרצו לבתי כנסת וקרעו ספרי תורה והרסו כל מה שנקרה בדרכם.
כל אותו הזמן אני הסתתרתי מאחורי הדלפק בחנות שלי מבועת וחושש לצאת ממנה כדי להגיע לבית, עד שהבחנתי בג’יפ עם חיילים סנגאלים שהיו בשירות הצבא הצרפתי, הזדרזתי ככל שיכולתי כדי להגיע אליהם אבל עד שסגרתי את החנות, הם כבר לא היו שם, נאלצתי לעשות את הדרך בגפי, חיפשתי דרכים צדדיות והגעתי לסמטה צרה שבה היה מסגד, הפחד גבר אבל איכשהו הצלחתי לשרוד את הדרך עד הבית וכשהגעתי גיליתי שאבא שלי דוד לא הגיע עדיין מהחנות והאחים אפרים ועמרם לא הגיעו עדיין מבית הספר.
המוסלמים דאגו לנתק קודם את קווי הטלפון, זרקו אבנים לכל עבר ועל הדלתות והשחיתו כל מה שנקרה בדרכם, מזלנו שדלתות הבית שלנו היו מעץ מלא וחזקות דיין.
ליד חנות המכולת של אבי היה דוכן לממכר סיגריות של מוסלמי שהיה אתו בקשרי ידידות טובים וכשהמוסלמי הבחין בפורעים הוא מיד הזהיר את אבי ואמר לו לנעול את עצמו בחנות ולא לפתוח לאף אחד, וכשהפורעים הגיעו בסמוך לחנות הוא הזהיר אותם לבל יעזו לפגוע באבי או בחנות והם המשיכו בדרכם ודילגו על החנות.
חייו של אבי ניצלו קרוב לודאי בזכותו של אותו ידיד מוסלמי.
הפורעים אמנם עזבו אבל הסכנה עדיין לא חלפה וגם הדרך עד הבית הייתה מסוכנת, כשהוא הבחין בחיילים סנגלים הוא הצטרף אליהם אבל במקום ללכת לבית שהיה מרוחק יותר הוא הלך לבית של הדודה וכשהגיע לשם הוא ראה גופה מונחת בסמוך לבית, זאת הייתה הגופה של הדוד שלו מימון.
לדוד מימון הייתה חנות ששכנה סמוך  לחנות של אבי, יש להניח שגם הוא ניסה להגיע לביתה של הדודה אבל לרוע מזלו הצליחו הפורעים להשיג אותו ממש בפתח הבית ושם רצחו אותו בסכין קצבים. השם יקום דמו !!
בינתיים השכנה המוסלמית שלנו שהייתה ממשפחה עשירה ומכובדת באה לביתנו כדי להרגיע את אמא שלי והציעה לה שאם היא רוצה אפרים יחזור עם הבן שלה שלמד אתו באותו תיכון.

למרות יחסי השכנות הטובים שהיו לנו אתה ולמרות שהם היו משפחה מכובדת אמא שהייתה אז בחודש התשיעי להריונה, הייתה חשדנית ואולי מחוסר ברירה הסכימה.
לבסוף אפרים אכן הגיע עם בנה של השכנה ואבי שחייו ניצלו מגורל דומה לזה של אחיו מימון גם הוא שב הביתה בשלום.

 

העליה לארץ ישראל- שנתיים של טלטולים

מאוג’דה לאוהרן

את ההחלטה לעלות לישראל קיבלו ההורים מיד בתום הפרעות, אבי דוד נסע לתאזה כדי להיפרד מהוריו אליהו ופרחה, אבל ההורים שלו לא רצו להישאר במרוקו אם הבן הבכור שלהם דוד עולה לארץ וכך סידרו גם להם עלייה, ובינתיים גם דודה מסעודה ובעלה החליטו להצטרף.
בינתיים אמא שהייתה בהריון ילדה את מאיר.
סבא, סבתא והדודה כבר יצאו לנקודת המפגש שקבעה הסוכנות שהייתה באיזה מבנה שבו התכנסו המשפחות באורן ואנחנו היינו צריכים היינו להתארגן כדי להתחיל בהליכים כדי להסדיר את העלייה שלנו……….. ואז, מישהו מהקהילה היהודית בא והודיע לי ש”עלו עלי” והם כבר יודעים על הפעילות שלי במחתרת למען העליה.
הסכנה שיעצרו אותי הייתה ממשית ומיידית, ולא היה זמן לשקול ולתכנן את עזיבתנו, בו ביום מסרנו את מפתחות הבית והחנות לסבתא מצד אמא, הותרנו מאחורינו את כל הרכוש, ארזנו מספר מזוודות ובערב עלינו על מונית שהובילה אותנו לתחנת הרכבת בדרכנו מאוג’דה לווהראן (Oran) שבאלג’יריה, תחנתנו הראשונה בדרכנו אל הארץ.
אחרי מספר שעות של טלטולים והמתנה הגענו למקום שבו פגשנו את שליחי הסוכנות ונציגים של הקהילה היהודית שם קיבלנו כיבוד.
הם הסיעו אותנו לנקודת המפגש שדמתה למוסך או מחסן לשעבר, שבו מספר מיטות מתקפלות עם שמיכות ואמרו לנו שזה יהיה למספר ימים בלבד. פגשנו שם את סבא וסבתא ואת הדודה.
לאמא שלי הייתה בת דודה שגרה בווהראן ואני שידעתי היכן היא גרה נסעתי אליה ואחרי שהסברתי לה את המצב היא נסעה איתי למקום ואספה אותנו לביתה.
במשפחת הדודה היו שמונה נפשות, שעליהם התווספו העשרה שלנו בלי עין הרע, ולמרבה המזל השמחה והמאור של קבלת הפנים חיפו על הצפיפות הגדולה.
עד היום כשפוגשים את שתי בנות הדודה בארץ, הן מספרות על החוויות שעברנו יחד באותם ימים ובמיוחד על הפינוק של אחי מאיר התינוק, שהיה בן מספר חודשים.
אחרי מספר ימים באו שליחי הסוכנות ואמרו לנו שבגלל המצב בארץ, הצעירים הם בעדיפות ראשונה ואותם מעלים על מטוס ישר לישראל, היתר נשלחים למחנה המעבר במרסיי כאשר למשפחות הצעירות יש עדיפות וכך משפחתה של דודה מסעודה המשיכה באוניה למרסיי, ואילו המשפחה שלנו וכך גם סבא וסבתא נותרנו לחכות לתורנו.
אחרי מספר ימים הודיעו לנו שעלינו להתכונן להפלגה לאלג’יר שתהיה באנייה מרוקאית או אלג’ירית, (כנראה שבשל העלייה הגדולה שהייתה באותם זמנים התקשתה הסוכנות להשיג אניה אחרת). אחרי הפרידה ממשפחת הדודה שלא הייתה קלה כלל וכלל עלינו לאניה תוך כדי שאנחנו חשים כמי ששמים נפשם בכפם ויצאנו להפלגה לאלג’יר הנמצאת במרחק של כארבע מאות ק”מ מווהאן.

אלג’יר
כשהגענו לנמל אלג’יר העבירו אותנו לבית משותף שבו בכל חדר שוכנו שתי משפחות ואפילו את חדר המדרגות של הבניין ניצלו למגורים, תנאי התברואה וההיגיינה גם הם היו ירודים, התחושה הייתה כבדה אבל לא הייתה לנו ברירה אלא לחכות בסבלנות שהעניינים יסתדרו. למזלנו הרב, פגשנו את סבא וסבתא מצד אבא, שחיו באותו הבניין ומאחר שאצלם היה מרווח יותר, חלק מהמשפחה עברו אליהם דבר שהקל עלינו מאד.
עברנו במקום זה מספר חיסונים ובדיקות.
מכאן העבירו אותנו למחנה אחר שבו היו מספר ביתנים, התנאים כאן היו באופן יחסי סבירים, בלילות הייתה לנו כאן תורנות שמירה. נציג הקהילה היהודית המקומית ביקר אותנו מפעם לפעם ובנוסף קיבלנו בהפתעה גם ביקור של נציגי הקהילה היהודית של עירנו אוג’דה דבר שהרגיע ועודד אותנו קצת.
בגלל המלחמה ששררה בארץ לקחו מהמחנה את הרווקים הצעירים ושלחו אותם במטוסים לארץ ואחרי אימון מזורז הצטרפו לכוחות הלוחמים. אחרי הרווקים נשלחו הזוגות הצעירים ואילו אנחנו בהיותנו משפחה גדולה נותרנו בין האחרונים.
כשהגיע תורנו הפלגנו למרסיי, באנייה אלג’ירית ישנה ועמוסה באנשים רבים. בדרך, שנמשכה מספר  ימים סבלנו ממחלת ים והקאות וגם מעט האוכל שאכלנו היה ברמה ירודה. כשהגענו למרסיי הסיעו אותנו באוטובוסים למשרדי הסוכנות, ומאחר שלא היה מקום פנוי במחנות העולים לקחו אותנו לבית מלון זמני להמתנה עד שיתפנה מקום במחנה.
בית המלון שכן בסמוך לנמל ברחוב קנוביאר, קיבלנו חמשת אלפים פרנק, לכלכלה ולבית המלון שהספיקו לנו כדי ליהנות מהבגטים והגבינות הצרפתיות. לראשונה מאז צאתנו לדרך יכולנו קצת לנשום לרווחה ואפילו טיילנו והלכנו לקולנוע.

Camp D’arenas – שנתיים של שהות זמנית

רס”ר מחנה ומסדרי בוקר
מהמלון עברנו למחנה המעבר לעולים  Camp D’arenas שברובע Cayolle, על ידו שכן מחנה דויד. בין שני המחנות היה גן גדול ויפה ובית חולים לילדים ולתינוקות שבו עבדה אחותי אסתר. המחנה כלל ביתנים של מחנה צבאי גדול, מרפאות, מקלחות מים חמים וקרים, משרדי קבלה, מחסן אספקה לאוכל (כולל ירקות, פירות, בשר, אוכל לתינוקות ואפילו ממתקים).
ביתני המגורים במחנה, בכל ביתן מספר משפחות, בכל בוקר נקראנו כולם למסדר הנפת דגל ישראל.
היה במחנה רס”ר או קצין מצבא צרפת, שחילק עבודה לגברים בעבודות כמו ניקיון המחנה, עזרה במטבח, במחסנים ובמשרדים והיו גם כאלה שהופנו לעבודה עם הרופאים במרפאות. הקצין היה עובר מביתן לביתן ובודק אם הגברים הלכו לעבודה- ממש כמו במחנה צבאי. שליחים מהארץ ארגנו את הכל במחנה ומידי פעם הם ארגנו אפילו ערבי שירה בציבור וגם הקהילה היהודית המקומית ביקרה אותנו מעת לעת. אחרי המתחים שליוו את המסע שלנו עד כה, ב- Camp D’arenas יכולנו לחוש את האווירה של ארץ ישראל שכל כך חיכינו לה.
שנתיים של שהות זמנית
שליחה שבאה מהארץ הציעה לי עבודה במחנה ואני כמובן שהסכמתי. בהתחלה הייתי אחראי על המטבח הגדול, בכל מה שקשור לסדר, ניקיון ואספקה של מצרכים מהמחסנים, בהמשך הוסיפו לי את המטבח של התינוקות ושל הפרסונל.
אחרי מספר חודשים השליחה מהארץ הציעה לי להיות אחראי על מדריכים של ילדים שהוריהם היו במחנה אחר, או עלו ארצה והשאירו אותם באחריות של הסוכנות. הייתי להם כמו אבא,  ליוויתי אותם לטיפולים רפואיים, לטיולים ולכל מקום אליו הלכו. הייתי אחראי על הניקיון הלבוש והאוכל שלהם, פיקחתי על צוות המדריכים, ארגנתי פעילויות ומשחקי כדורגל, כדורעף, כדורסל ודאגתי להעסיק אותם במשך כל זמן שהותם במחנה. הרגשתי שהילדים המדריכים והממונים מכבדים ואוהבים אותי ומאד נהניתי לעבוד אתם. היה לי קשה להיפרד מהם כשביקשו ממני לעבור להיות אחראי על המדריכים באזור לקלאד המרוחק מהעיר. למחרת היום הסיעה אותי השליחה למקום העבודה החדש שהיה בית חולים גדול ששימש את הצבא הבריטי בזמן מלחמת העולם השנייה ולכן ניתן לו השם “בית חולים אנגלי” (Hopital Anglais). הייתה שם חצר גדולה למשחקים, מגרש כדורסל ומגרש כדורעף. מתחת לבניין היו משרדים, מקלחות ומחסן בגדים ובבניין אחר, בכניסה לבית החולים, היו חדרי מגורים למדריכים ולמדריכות. בקומה הראשונה היו חדרי רופאים ואחיות וקומה לנערות. כשהגענו הציגה אותי המדריכה בפני כל אנשי הצוות הרפואי והמדריכים. היה צריך להחליף פעמים רכבת חשמלית שנסעה בתוך העיר על פסי רכבת ומחוברת בכבלים ארוכים לחשמל. חששתי שיהיה קשה להורים אם אבוא לבקר את המשפחה רק פעם בשבועיים, אבל כששאלתי אותם הם הסכימו מכיוון שאחי אפרים וכל האחים והאחיות היו איתם. הסכמתי לקבל את העבודה כי אהבתי לעבוד עם בני נוער.
כל הנערות והנערים היו ללא ההורים, ילדים מעליית הנוער, ילדים שהוריהם עלו קודם לארץ וכאלה שהוריהם שהו במחנות אחרים, הצוות הרפואי וצוות המדריכים כולם נהגו בילדים ללא דופי.

בחנוכה הדלקנו נרות ואכלנו סופגניות, בפורים עשינו מסיבה, בפסח אכלנו הכל כשר לפסח וביום העצמאות חגגנו בשירים וריקודים ישראלים. כמעט מידי ערב יצאנו לרקוד או לסרט עם בנות מהמחנה או שבילינו במסיבות של כל הפרסונל הצפון אפריקאי, הטבחים היו כולם מרוקאים והאוכל היה מעולה וטעים ומכיוון שהרופאים היו מארצות שונות  דאגו לגיוון של המאכלים… היה לי ממש גן עדן. בבית החולים היו הרבה חולים במחלות של צפון אפריקה: טרקום – מחלת עניים, ופויס -מחלת עור מתחת לשערות, היו מגלחים את הראש לבנים ולבנות ושולחים אותם להקרנות אחרי הגילוח. גם אחותי צפרירה ואחי עמרם היו איתי בגלל בעיות רפואיות בעיניים. השכר שהיה סביר הספיק לי כדי לחסוך ולקנות מכונת תפירה Singer, שני זוגות אופניים לאחים שלי וגם רדיו בשבילי ועוד דברים לאחיות ולהורים. העבודה הייתה מאוד מעניינת וגם כאן הרגשתי שכולם אוהבים אותי. כל אחד מהילדים התייחס אלי כמו לאב. היה גם מקרה של ילד שעבר ניתוח בעיניים בבית חולים פרטי בעיר, סידרנו משמרת לילה, אבל לא הייתי רגוע ונסעתי לבית החולים ונשארתי אתו כל הלילה.

 

בביקורים שלי אצל המשפחה ב-  Camp D’arenas דאגתי לתעסוקה לאבא, שסחר במחנה בכל מני דברים חיוניים שסיפקתי לו ממרסי.
אפרים אחי הרחיק והגיע לפריז שם עבר הכשרה והחל בעבודה, הביטוח הלאומי הצרפתי שילם לנו קצבת ילדים והיינו זכאים גם לנסיעות חינם.
בה בעת שהחיים שלנו במחנה במרסיי היו מסודרים היטב, עולים שהגיעו לארץ ושבו על עקבותיהם סיפרו על התנאים הקשים ששררו בארץ ולא הייתה סיבה להזדרז לעלות ארצה.
כעבור שנתיים החלו ההורים לחשוש שמא “החיים הטובים” בצרפת יגרמו לנישואי תערובת של ילדיהם וגם הכמיהה לארץ ישראל שלא שככה החלה לתת אותותיה והם החליטו שהגיעה העת לצאת לדרך וכשיגיעו יתמודדו עם הקשיים.

ההפלגה לארץ ישראל
לאחר שנתיים במחנה בצרפת עלינו לארץ באנייה מפוארת בשם פרווידונס, אנייה צרפתית גדולה ומפוארת שכללה גם נוסעים רגילים שהמשיכו לארצות אחרות. בפינת חדר האוכל הייתה חלוקת אוכל כשר ליהודים. לפנות בוקר, כשעוד היה חושך, הגענו לארץ לנמל חיפה. וכשראינו את האורות של הכרמל, כל העולים שהיו על האנייה פרצו בריקודים ושרו את “אנו באנו ארצה לבנות ולהבנות בה”.


בארץ ישראל

שער עלייה
כשהאניה עגנה בנמל הגיע אליה נציג הסוכנות שעשה את העבודה המשרדית וחילק לנו תעודת עולה ואחרי שאכלנו ארוחת בוקר הוא הודיע לנו שאנחנו נוסעים לסנט לוקס.
‘סנט לוקס’ נשמע לנו כמו שם של מקום מפואר וחשבנו לתומנו שלוקחים אותנו לאיזה בית מלון אבל מהר מאד עמדנו על טעותנו. במקום אוטובוס, הגיעה משאית, עליה העמיסו אותנו כמו בהמות וכשהגענו לסנט לוקס, גילינו שזה מחנה מעבר לעולים בשם ‘שער עלייה’ סמוך לחיפה וכשנכנסנו בשער המחנה קיבלו את פנינו ב- DDT שריססו על גופנו.

במחנה עצמו נתקלנו בעולים שהגיעו מארצות שונות, שהיו לבושים במיני מלבושים שלא הכרנו. קיבלנו ביתן אחד לכל המשפחה, מיטות מתקפלות, שמיכות וכלי אוכל.
שהינו בשער עלייה מספר ימים שבהם עברנו בדיקות וחיסונים ואז העבירו אותנו לבית עולים בבנימינה, על יד זיכרון יעקב. במחנה הזה קיבלנו שני אוהלים שעמדו על העשבים שבקושי היה בהם מקום למיטות, את הארוחות נאלצנו לאכול על המיטות. בלילה היינו שומעים נביחות כלבים, יללות תנים.
היה לי קשה זה עם שהאחים הקטנים שלי יחיו בתנאים כאלה.}

 

מעברת אגרובנק
אחרי מספר שבועות העבירו גם אותנו למעברת “אָגְרוֹבָּנְק” שליד חדרה וקיבלנו שם מבנה שהיה משותף עם משפחה אחרת…קפיצת מדרגה לעומת המגורים באוהל.
במעברת אגרובנק שהינו כשנתיים עד אשר עברנו לשיכונים שנבנו בגבעת אולגה. עבדתי שם כמנהל עבודה בהקמת צריפים, בדונים, פחונים ואוהלים, כולל תורניות ערב ולילה לשעת חירום (בגלל השלגים והגשמים שהיו אז).
אבא של לידיה התקשה למצוא עבודה והוא היה שבור לגמרי, סידרתי לו עבודה עם הפועלים שלי בהקמת אוהלים במעברה וזה עודד אותו קצת. היחסים בינינו היו כמו בין אח גדול לאחיו הקטן. הוא היה אדם מיוחד.
במחנה הזה היו קופת חולים, בתי הכנסת, משרדי שירות, מכולות, ספר וסנדלר.
קבלת עבודה הייתה אפשרית רק דרך לשכת עבודה והיא התנהלה לפי המצב המשפחתי:
♦ רווקים יכלו לקבל עבודה לימים בודדים לחודש.
♦ נשואים קיבלו מספר ימים גדול יותר מאשר רווקים.
♦ מספר הימים שקיבלו משפחות עם ילדים היה לפי מספר הילדים.
אנשים רשמו במכולת ואצל הקצב והירקן ושילמו פעם אחת בחודש בעת קבלת המשכורת.
כדי להגיע מהמעברה באגרובנק לחדרה וחזרה היו שני אוטובוסים ביום. אחד שהסיע את הפועלים בבוקר והשני שהחזיר אותם אחרי העבודה. ביתר שעות היום הלכנו ברגל וגם לקולנוע או לכדורגל היינו הולכים ברגל.

 

למשפחה שלנו היו שני צריפים מעץ וגם הרצפה הייתה מעץ. היו לנו מיטות אבל לא היו שולחנות. שירותים וברזי מים משותפים היו בחוץ. את הבגדים כיבסו בברזייה כמו במחנה צבאי. בקיץ היה חם מאד ובחורף הרגשנו את הקור ואת הגשם שירד על גג הפחונים. (על הבדונים שהיו מברזנט שמעו פחות את הרעש), תנאי המחיה בצריפים נחשבו להרבה יותר טובים מאלה שבאוהלים שבהם סבלו הרבה מהקור,הגשם וגם מהשלג.
לילה אחד בעת שהייתי תורן הזעיקו אותי אחרי שמספר אוהלים קרסו בגלל הגשמים החזקים שירדו, גייסתי את כל הפועלים והתחלנו להעביר את המשפחות לבית מפא”י ולמשרדים של המחנה ולמחרת הקמנו להם אוהלים חדשים. אוהלים שרק הכובע עף להם תיקננו, ארבעה פועלים החזיקו את ארבע הפינות של האהל ואני טיפסתי למעלה והחלפתי את הכובע.
הייתה גם שמירה בלילה. איש תורן בטלפון לכל מקרה, להזעקת עזרה לחולים וליולדות ועוד. חלק מהמגורים היו ביתנים מזמן האנגלים. כעובד סוכנות קיבלתי, כשהתחתנתי, ביתן עם חשמל וכיור למים זורמים, בתוך הביתן.

ביקורים ברחבי הארץ
כשהגענו לארץ התארחתי בחיפה אצל דוד סימון (אח של אבא) ובאחד מהטיולים שלי בעיר התחתית ראה אותי אחד הילדים שהיה באחריותי וצעק להורים שלו: “הנה ג’וזף שהיה אחראי עלינו בצרפת”.
זה קרה ביום שישי והם שכנעו אותי לנסוע איתם לירושלים, שם פגשתי הורים של ילדים אחרים שהיו באחריותי בצרפת שגם הם הזמינו אותי לביתם.
טיילתי ברחבי ירושלים מספר ימים במונית של האח של אחד מהילדים שגם דאג לשלוח מברק לדוד סימון כדי להודיע לו שלא לדאוג.
הוא לקח אותי לעין כרם, שם ביקרתי את סבא וסבתא ודודות מצד אבא, שהיו ותיקים בעין כרם.
בקרתי גם במוסררה, בקעה, מחנה יהודה, הר הצופים, הר ציון , תלפיות, הר הזיתים,
וכמובן שביקרנו גם אצל קרובים, ידידים ומכרים, שהיו אתנו בכל הטלטולים ממרוקו עד לישראל.

 

חדרה – מהאוהלים לבית בנוי

חדרה של אותם ימים הייתה כולה חולות ושטחים מוזנחים. היה את בית עולים ברנדיס ומעברת אגרובנק. הבתים הראשונים היו בשכונה הראשונה שכונת נחליאל ומספר בתים בשכונת גבעת אולגה. (בתים דו  משפחתיים וכמה בתים של עולים מסין.)
בין חדרה לשכונת גבעת אולגה הקמנו מספר אוהלים. כשניקינו את השטח עם הפועלים, נתקלנו בהרבה  עקרבים ונחשים שהסתתרו בין העשבים ומתחת לאבנים הגדולות. בשנת  1952 עזבנו את המעברה.
ימי הצנע
בימי הצנע של דֹב יוסף לא היה בשר, עופות, קמח, שמן, גבינות צהובות ומזונות רבים אחרים. הבגדים היו כולם בצבע חקי, מכנסיים שלושת רבעי וכובע טמבל. חמותי הייתה מכינה עוגות מאבקות חלב, קמח תפוחי אדמה וסוכר שחור.
הרהיטים היו כולם תוצרת הארץ, דגם אחד בלבד, והכול בתלושים לפי מספר נפשות. במכולת

עלייה לשיכון
קנינו בית בשכונת בית אליעזר על מגרש של דונם. בבית היו שני חדרים, מטבח, שירותים ומרפסת קטנה. הגג של הבית היה מסלוטקס (מין קרטון משוריין). גרנו בבית שלוש נפשות: חמותי אשתי ואני. לא היה עדיין חשמל בשכונה ולא היו מים זורמים. מוכרי הנפט, הקרח והחלב היו עוברים עם עגלה רתומה לסוס או חמור, מכבי האש חילקו מים מהמכונית שלהם.
היה קצב אחד ומכולת קטנה עם ירקות ופרות, לא היתה תחבורה נוחה ואנשים הלכו ברגל עד חדרה.
בערב השכונה היתה חשוכה והיה פחד ללכת ברחוב, מכל עבר נשמעו נביחות כלבים, שועלים ותנים. זאת הייתה התקופה של הפדאיון (מסתננים)  ואני זוכר אישה שראתה מרחוק כמה חסידות והתחילה לצעוק “פדאיונים” !  והבהילה את כולם.
גידלנו  בחצר פרחים יפים. נהגי המפעל עצרו בימי שישי לקבל פרחים הביתה ואבא נהג לקחת ירקות. זרעתי גם בוטנים ותפוחי אדמה וחמותי עזרה לי לנקות את הבוטנים מהשורשים.
אלברט ואני היינו יוצאים עם פנס רוח לעבוד בגינה, נטענו הרבה עצי פרי. אליס ואני ניסינו לגדל אפרוחים, אבל לא הלך לנו.

בית הכנסת
בשכונת בית אליעזר היה בית כנסת אחד בלבד לקהילה האשכנזית,  לתימנים וספרדים לא היה והתפללנו בצריפים פרטיים ובתי ספר.
גיסי ואני התחלנו לפעול לבחירת ועד, בקשתי מהמתפללים לבחור נציגים מכל עדה. הנציגים התימנים שנבחרו היו פרחי עמרם וכהן יעקב, האשכנזים היו טפר ודוד זילברמן  והספרדים היו האחים ששון ואנוכי.
אלברט עזר לנו בעבודה משרדית וענייני בנק לשלושת בתי הכנסת.
התרוצצנו כדי להשיג שטח לפחות. במשרד מקרקעי ישראל קבלנו אישור לשטח לשלושת בתי הכנסת.
משרד הבניה בנה לנו רק את הקירות בלי גג,  תודות לעמרם ביטון שעבד במשרד סולל בונה והיו לו קשרים עם ההנהלה, סולל בונה תרם לבניית הגג. עירית חדרה ומועצת הפועלים בחדרה תרמו את נקודות החיבור של החשמל, משרד הדתות תרם שני ספרי תורה ישנים. את השיש תרמו קבלנים שונים, למטבח למרפסת היום ולארון קהודש, שחר משה מחדרה תרם חלק מהעבודות ואת היתר תרמו המתפללים.
מבנק הפועלים קבלנו עזרה גדולה גם כספית וגם פיקדונות לזמן ארוך בתשלומים קטנים, הלוואות בסכומים גדולים והחזרתם בתשלומים קטנים ובריבית נמוכהתודות לכל התרומות ברוך השם, השלמנו את בניית בית הכנסת הספרדי “נווה שלום”.
הייתי הפייטן והזמר היחיד ובראש השנה וכיפור עזרתי לחזנים. בשמחת תורה רקדנו עם ספרי התורה, המשפחות הביאו כיבוד, חילקנו גםחבילות ודגלים לכל הילדים והשמחה הייתה גדולה.
באירועים ובשמחות הנעמתי בשירים לחתני השמחה.

 

ההיכרות שלי עם לידיה

כשהיינו בשער עלייה היכרתי בחורה שחרחורת ויפה בשם רשל (רחל) והתידדנו וכשאמא שלה ילדה בן, הם אפילו הזמינו אותי להיותי הסנדק. אחרי מספר ימים לאותו מחנה בחורה בלונדינית יפה בשם לידיה שהייתה עם רשל על אותה האנייה. שתיהן עלו ממצרים ודוברות צרפתית כמוני, כשטיילנו בערב זה היה יחד עם לידיה.
לידיה עשתה עלי רושם של בחורה מוכשרת, אינטליגנטית,חביבה ונימוסית.
כשחיפשתי אחר כך את לידיה ולא מצאתי, פניתי לרשל כדי לשאול עליה, והיא סיפרה לי שלידיה עזבה את המחנה עם המשפחה והלכו לגור עם אח שלה במעברת אגרובנק בחדרה.
מאז, מידי יום אחרי העבודה הייתי מתקלח, אוכל משהו ורוכב באופניים מבית העולים של בנימינה עד לאגרובנק, כדי לבקר את לידיה ומשפחתה.
את הערבים היינו מבלים במשחקי קלפים רֶמִי, רוֹנְדָה ובֶּלוֹט ומשחקים אחרים כמו בינגו, טָמְבּוֹלָה ושש בש, שיחקנו גם פוקר וברידג’, אבל מכל המשחקים אבא של לידיה העדיף תמיד לשחק שש בש.
כל המשפחה לקחה חלק במשחקים ואפילו השכנים היו מצטרפים.
המשפחה של לידיה קיבלה אותי בחביבות רבה והאימא חיבבה אותי במיוחד (והמשיכה לחבב עד יום מותה). הידידות שלי עם לידיה והמשחקים המשפחתיים נמשכו עד שאני ומשפחתי עברנו לאותה המעברה, מכאן ואילך התחילה הרומנטיקה.

 

החתונה שלי

התחתנתי ברמת גן, בבית הכנסת הגדול של הספרדים. בחתונה השתתפו הורי, אמא של לידיה, אלברט, עליזה ושבתאי, אחיותיי, האחים שלי, בן דודי יוסף, הדודים של לידיה ומספר קרובים ומכרים. הצטלמנו אצל הצלם.  החופה הייתה על יד ארון קודש ואח”כ חילקו כיבוד קל לאורחים במרפסת של בית הכנסת וארוחת ערב.
בן הדוד שלי יוסף, הזמין את המשפחה של פאני ושלנו וגם שכנים ומכרים שלו לביתו שביפו. הכרנו שם את המשפחה של פאני ואחרי כן נסענו לטייל בתל אביב עד שעה מאוחרת ומשם לבית מלון הירקון על יד הים. בזמנו זה היה בית המלון הגדול והמפורסם. סלו דוד של לידיה עבד באותו בית מלון והזמין לנו חדר, בתשלום כמובן.
למחרת בבוקר כשלידיה עוד ישנה, ירדתי וקניתי לנו עוגות טובות והפתעתי את לידיה.
כשעזבנו את המלון נסענו לעין כרם בירושלים- לסבתא ולסבא מצד אבא ושם בילינו שבוע ימים. דודה מסעודה לקחה אותנו מידי יום לטייל בי”ם.
סבתא הכינה לנו ספינג’ ותה עם נענע ומיני מאכלים מרוקאים טעימים ואהובים עלי. לחמים טובים וזיתים שחורים, הדודות מסעודה ואסתר הזמינו אותנו אליהן לארוחות משפחתיות. בשבת לקחו אותנו לבית הכנסת שלהם ושם עשו לנו כבוד בעלייה לתורה ופיוטים המתאימים לחתן וכמובן כיבוד קל למתפללים.



 

יוסף מדגים לגולדה מאיר בביקורה במפעל

אליאנס – מפועל פשוט למנהל מחלקה

בשנת  1952 התחלתי לעבוד במפעל הצמיגים כפועל פשוט ועם הזמן התקדמתי והייתי למבקר איכות וייעול, תחילה של מחלקה אחת ואח”כ של כל המפעל. בהמשך התקדמתי והייתי מנהל עבודה במחלקה שבה עבדו כשבעים פועלים. במחלקה טיפלנו בחלקים ופריטים שונים של הצמיג כמו, חישוקים (הטבעות של הצמיג), בדים מגוממים (הצדדים של הצמיג), הטבעות של הצמיג שהיו מחוטי ברזל מגוממים ופריטים אחרים.
עבדנו בשלוש משמרות, עברתי מספר קורסים ביחסי ציבור, הדרכת עובדים חדשים, הפעלת מכונות וקורסים של איכות וייעול. קיבלתי מספר פרסים כספיים ותעודות הערכה על הצלחה בתפקיד, נוכחות בעבודה וסדר וארגון. אחד הפרסים היה על הצלת המפעל משריפה גדולה, במשמרת לילה בזמן שהייתי תורן.
נבחרתי לוועד הפועלים. ובהמשך למועצת מנהלי מחלקות ומנהלי עבודה.
יחסי העבודה עם כולם היו לעילא ולעילא.

 

 פעילות קהילתית והתנדבות

נבחרתי לוועד בית הכנסת  ונציג השכונה במועצת הפועלים ,התנדבתי כסדרן בקולנוע בבית אליעזר וגם במגרש כדורגל. נסעתי עם קבוצת הכדורגל של השכונה לכל מקום ששיחקו. בימי שבת הלכנו ברגל כדי לצפות במשחקים של הפועל חדרה. למשחקי הכדורגל הייתי לוקח אתי  את שתי בנותי ורדה וליאורה ולקולנוע לקחתי את אשתי והבנות.
הייתי פעיל גם במפלגת העבודה.
התנדבתי למילואים במחנה פילון ובשחרור קבלתי תעודת הוקרה על המסירות והדייקנות שלי בעבודה והתנדבתי גם למשמר האזרחי בשכונה.
נשלחתי מטעם הנהלת המפעל של אליאנס כאחראי על קבוצת פועליםשעזרה בהתנדבות לקיבוץ מגל לחפור תעלות לאורך הגבול בזמן מלחמת ששת הימים.
בעת עבודתי באליאנס ביקרתי חולים, ניחמתי אבלים והלכתי לכל השמחות של הפועלים שלי וביחד עם האחות של המפעל ביקרנו את החולים בבתיהם או בבתי החולים בהם שכבו.

תרופות הסבתא של סבתא זהרה

תרופות הסבתא של סבתא זהרה

כבר אמרנו בעבר שבמחילה מכבודם של ורד ואבנר, חלוצת הרופאים במשפחה הייתה לא אחרת מאשר סבתא זהרה. עשרות שנים לפני שנכדיה קיבלו את התואר שלהם ברפואה, היא הייתה רופאת המשפחה של יהודי העיירה לעיון וגם אם לא הייתה לה קליניקה, היה לה בית מרקחת שבו רקחה מיני תרופות, תחליפי גבס ושאר מיני ירקות (תרתי משמע). מָסָזִ’ים ופיזיותרפיה לשיכוך מיגרנות וכאבים אחרים, טיפול בשברים, כוויות, טיפול בדלקות, מערכת עיכול ועוד.
אולי היה זה מגע הקסם ואולי חוכמת החיים שלה, מכל מקום הסטטיסטיקה שמדברת על  הצלחה של כ-100% , היא אולי האישוש המדעי הטוב ביותר ליעילות הטיפולים והתרופות שלה.
עליזה הבת של דוד משה מספרת
באחת השיחות שהיו לי עם עליזה (אליס) הבת של דוד משה היא סיפרה לי על שני מקרים שבהם הטיפול הרפואי של סבתא הוכיח את עצמו מעל ומעבר.
איחוי שברים
המקרה הראשון  מספר על ילד שהביאו אותו לסבתא אחרי שריסק את ידו תוך כדי משחק ששיחק במהלך יום כיפור.
סבתא קיבעה את ידו של הילד עם קנים של סוּף וחבשה אותה בחבישה מיוחדת. למרות קדושתו של החג הרב נתן היתר להסיע את הילד לרופא באוג’דה מרחק כ-60 ק”מ מלעיון. כשראה הרופא את הילד התעניין מיד לדעת מי הוא זה שטיפל בילד, ולאחר שסיפרו לו הוא הגיב “האישה הזאת היא כנראה מאד חכמה” וכי בלי הטיפול שהיא טיפלה בילד, השבר לא היה מתאחה (ציטוט).
טיפול בכוויות
המקרה השני קשור בעליזה עצמה שבזמן שהייתה אצלנו בבית (היא ופנינה היו חברות טובות), נכוותה בידה מהפרימוס (קראו לו רּיֵשוֹ) שדלק. לפי התיאור שלה הכוויה הייתה קשה ומי שראה פרימוס כזה בשעה שהוא דולק יכול להבין כמה חמורה יכולה להיות כוויה מפרימוס כזה.
סבתא שלפה מיד בקבוק שבו היא שמרה מי שלג שאספה והפשירה (ואיננו יודעים אם הוסיפה להם חומרים אחרים) ומרחה לה את היד עם המים. וראה זה פלא סיפרה לי עליזה בפליאה והתפעלות, הכוויה נעלמה כלא הייתה ולא נותר ממנה ולו כתם אחד.


רינה מספרת

טיפול במיגרנה
במה שקשור לכאבי ראש ישנם אלה הקרויים “מיגרנה” שהם כרוניים והאחרים שיכולים להופיע בגלל סיבות שונות. הטיפול שרינה מתארת כאן מתייחס למיגרנות, (לכאבי הראש האחרים ראה בהמשך “עיסוי לכאבי ראש”) .
תקופה ארוכה סבלתי ממיגרנות וכשאימא ראתה אותי סובלת היא אמרה לי לטפל בהם באופן הבא:
לקלף תפוחי אדמה ולחתוך ממנו מספר פלחים, את הפלחים לטבול באבקת קפה ולהניח אותם מסביב למצח ואז לקשור אותם עם מטפחת.
כשעשיתי את זה, זה תמיד עזר לי אבל לא רק זה, אחרי כמה פעמים שעשיתי את זה המיגרנה חלפה.
הסרת פרונקל
כשהייתי ילדה וצמח לי פרונקל על גב היד, אמא הכינה מעין בצק מקמח ומים, שאותו היא שמה על הפרונקל. אחרי שחבשה לי את היד היא ביקשה ממני שלא להרטיב את זה במשך שלושה ימים.
כשפתחתי את החבישה כעבור שלושה ימים לא היה זכר לפרונקל.
הסרת פָלוּלָה (שוּמָה)
פָלוּלָה היא סֶרָח עור שמופיע באזורים שבהם העור נוטה להתקמט ולהשתפשף עם עצמו כמו בית השחי, מפשעה או אפילו בעפעפיים. משום אצלי הופיעו שלוש פלולות ולא אחת, שצמחו אחת על גבי השנייה בין אצבעות היד.
סבתא לא נזקקה לטיפולי לייזר כמו אלה המוצעים היום להסרת גידולים כאלה, אבל גם במונחים של תרופות סבתא הטיפול שלה להסרת הפלולה היה לגמרי לא שגרתי.
היא המתינה עד שמישהו ישחט כבש (או אולי עז) ואז הביאה ממנו את הטחול ושרפה אותו על האש. את הדם שזלף מהטחול בשעת הצלייה היא אספה ומרחה על הפלולות ואז חבשה לי את היד.
סופו של הסיפור הוא בדיוק כסופו של הסיפור הקודם, כעבור מספר ימים כשפתחה לי את החבישה לא נותר זכר מהן.
עיסוי אקרובטי לליאת
כשעדיין גרנו ברחוב רבקה, אחרי שאָנִי ואבי חזרו מדאהב שבסיני הם גרו אצלנו לתקופת מה, ובאחד הימים היא חזרה מ”טיפת חלב” עם ליאת התינוקת (הבן הבכור שלה הוא כיום בן 16 לערך) כשהיא צורחת מבכי בלתי פוסק. לא הצלחנו להרגיע אותה בשום צורה שניסינו וכבר התחלנו לחשוש מהטיפולי היא קיבלה ב”טיפת חלב”.
בעודנו אובדי עצות, הופיעה כמו מלאך מן השמים אמא בפתח הבית וכשהיא ראתה את ליאת היא לא השתהתה לרגע, נטלה אותה לידיה והחלה לעשות תרגילים מתרגילים שונים שכללו כיפופי ידיים אל מאחורי הגב עד אשר יגעו ברגליים ועוד תרגילים שהצפייה בהם לא הייתה כלל וכלל. אָנִי (האימא) התקשתה לצפות במחזה וסבתא ביקשה ממנה לצאת לסיבוב. אחרי תרגילי הכיפוף לקחה אימא את ליאת לידיה, אחזה בה באחיזות משונות (ויש לומר מפחידות) והניפה אותה בתנועות לא מוכרות ולא שגרתיות.לא היה קל לצפות במחזה אבל מי שצפה בו יכול היה להבחין בקלות ביד המקצועית והבוטחת שאימא עשתה הכל.הטיפול הרגיע לחלוטין את הבכי של ליאת, כל כך הרגיע שהיא נרדמה אחריו לשעות ארוכות מאד.

קולונוסקופיה עם גבעולי פטרוזיליה
כשחגית הייתה תינוקת, היא סבלה פעם סבל של ממש מעצירות וכשאימא ראתה אותה בסבלה, היא לקחה גבעול פטרוזיליה וניגשה אתו אל ישבנה של חגית ולאחר שעשתה שם מה שעשתה השתחררה חגית התינוקת מסבלה.  
הוטירנרית של לעיון
לקראת יום הכיפורים חצרות הבתים ואפילו הרחובות בלעיון דמו ללול ענק שבו קרקרו תרנגולים ותרנגולות. כמי שאהב (ועדיין אוהב) לצפות בתרנגולים אני יכול להעיד שאני זוכר מחזות שבהן אחד מהתרנגולים היה הופך לקרבן להתעללות של הקבוצה כולה. אולי מסיבה כזאת ואולי מסיבה אחרת קרה לא פעם שתרנגולות היו מגיעות אל סף מותן, או אז היו נחפזים עם התרנגולת ל”חדר המיון לתרנגולות” שפעל בביתה של סבתא בתקופה שלקראת יום כיפור.
לסבתא לפי מה שסיפרה רינה (ולא רק היא) היה שיקוי פלאים של פפריקה ושמן זית אותו הייתה מוזגת לכפית קטנה ובידה האמונה הייתה אוחזת בתרנגולת, פותחת  את פיה ומוזגת לתוכו את הכפית.
למותר לציין שהחיים שסבתא השיבה לתרנגולת לא נמשכו אלא עד לבוא השוחט ימים ספורים אחר כך.

התנסות אישית

עיסוי לכאבי ראש
על המסז’ים להעלמת כאבי ראש (שאינן מיגרנה) אני יכול לספר מתוך ההתנסות האישית שלי. לפני שנים ארוכות אחרי ליל עצמאות ללא שינה, נרדמתי לשעה קלה בבית של סבתא, ומשהתעוררתי חשתי כאב ראש חזק במיוחד, מעוצמת הכאב אותו חשתי באזור הרכות, יכולתי בקושי לפקוח את העיניים.
ישבתי בחצר הבית וסבתא שראתה אותי בכאבי נגשה למלאכה והחלה בעיסוי של המצח. לא חלפו אלא דקות ספורות מתום העיסוי ותאמינו או לא, לא רק שכאב הראש חלף לחלוטין אלא שהוא התחלף בתחושה של רעננות מיוחדת. נסו והיווכחו.
הערה קטנה: סבתא אמרה לי אז שהעיסוי יעיל כאשר כאב הראש נגרם כתוצאה מהשמש וכשאמרתי שבקושי יצא לי להיות בשמש היא אמרה שלפעמים דאי בשהות קלה. (אלה היו דבריה).
ולמי שמעוניין להלן ההוראות לעיסוי:
• הניחו את שתי כריות האגודלים על שתי הרכות.
• תוך כדי לחיצה (בעוצמה שיוצרת קמטים על המצח), להתקדם עם האגודלים לכיוון מרכז המצח. ( לחזור שבע פעמים)
• בתום הלחיצות צוֹבטים שבע פעמים צביטות קלות בקצה העליון של האף.
בתום המסז’ יתכן שיופיע סימן אדמדם בקצה האף.
פלאי החוט האדום
בתקופה הראשונה לנישואינו גרנו אצל סבתא, ספי התינוק עדיין ישן בעגלת התינוקות ואנחנו עדיין עדיין הורים נרגשים שזה עתה נולד להם בנם בכורם. ערב אחד נתקף ספי בשיהוקים שנמשכו ונמשכו ובעודנו נעים בחוסר מנוחה מהשיהוקים הבלתי פוסקים, לקחה סבתא חוט דק בצבע אדום גלגלה אותו לכדור זעיר והניחה אותו על מצחו וכמו במעשי קסם השיהוק נעלם כלא היה.
יש להניח שהשיהוק נפסק בשל הסחת הדעת שנגרמה בשל החוט האדום ואם כך תרופת הסבתא במקרה זה פעלה פעולה פסיכולוגית.

בית המרקחת של סבתא 

בדף המוקדש לאוג’דה העלינו את זכרונותיו של יוסף אזולאי, מאוג’דה של שנות ה- 30 וה- 40 של המאה הקודמת. הזיכרונות שהוא העלה בפני אחיינו מוריס הקיפו את כל תחומי החיים ובהם את תרופות הסבתא שבימים ההם היו מאד נפוצות בשימוש. חלק מהתיאורים שקראתי אצלו הזכירו לי ממש את התרופות של הסבתא שלנו, ומה הפלא ? הרי סבתא זהרה בעצמה הייתה אוּגְ’דִיָה.
אני מביא כאן את דבריו של יוסף (כמו שהם) בנוגע לתרופות סבתא. יש לנו סיבות טובות להניח, שגם אלה מתוכן שלא סיפרנו עליהן, היו ברובן בשימוש אצל סבתא.

♦ לכאב ראש ומיגרנה: לחתוך עיגולים של תפוחי אדמה ולקשור אותם מסביב לראש.
♦ לכאב בטן: להרתיח מנטה או כמון  עם קצת סוכר ולשתות.
♦ לשלשול:  להרתיח קליפות של רימון ולשתות עם קצת  סוכר.
♦ לדלקת ראות:  לקנות אצל מוכר התבלינים (לעטר- תערובת תבלינים), להרתיח אותם, למלא עוף ולבשל. לאחר מכן לשתות את המרק ולאכול העוף.
♦ לדלקת עיניים: להרתיח תה בלי סוכר ולעשות קומפרסים מספר פעמים.
♦ שבר קטן או נקע:  לערבב ביצים וקמח, למרוח על בד דק ולשים על המקום. למתוח בין שלוש מקלות קטנים ולקשור למספר ימים. לאחר מכן, לעשות מסג’ בשמן זית באותו המקום למשך זמן קצר.
♦ לכאב שינים: לטבול חתיכת צמר גפן בערק ולשם אותה על השן.
♦ לנזלת: להרתיח מים, לכסות את הראש ולנשום את האדים מספר פעמים.

מראשית ההתיישבות ועד המאה ה-20 – היסטוריה של פרעות

פתח דבר
כיצד הגיעו היהודים למרוקו

מסוף המאה ה-1 ועד המאה ה-8
תחת השלטון המוסלמי
♣ עד השושלת העלאווית
 – בין גאות לשפל 
♣ השושלת העלאווית
   ♦ עד המאה ה-19
   המאה ה-19
המאה ה-20 ואילך

   ♦ תקופת החסות – עד שלטון ווישי
   ♦ ווישי – יהודים בחסות אנטישמים
   ♦ מפלישת בנות הברית ועד קבלת עצמאות
   ♦ אחרי קבלת העצמאות  

סוף דבר

 

פתח דבר

לא בכדי ייחדנו את אחת ההרצאות בכנס המשפחתי לנושא “פרעות ופוגרומים ביהודי מרוקו”. באי הכנס כולם כאחד נדהמו לגלות עד כמה ההיסטוריה של היהודים במרוקו הייתה רצופה בפרעות, פוגרומים ומעשה טבח נוראיים. חלקם של הפרעות נגעו באופן ישיר במשפחת הכהן סקלי ובתוכם כאלה שישבו והאזינו להרצאה ואף לאורלי עצמה שהרצתה על הנושא.
לאלה שלא יכלו להתאפק ותוך כדי ההרצאה חזרו ותהו בקול “אז איך זה שלא ידענו”, נגלה בלחש… “לא נעים להגיד אבל עד להכנות לקראת הכנס גם אנחנו לא ידענו”.
גם כאן מי שמעוניין במבט קצר וחטוף יוכל לצפות במבט בתנועה או במצגת הנחה על “2000 שנות היסטוריה יהודית במרוקו ב-2 דקות

 

כיצד הגיעו היהודים למרוקו

  • קשה למצוא עדויות מוצקות על הימצאותם של יהודים במרוקו בתקופה שלפני התקופה הרומאית, אבל עפ”י מסורות שונות שהשתמרו יהודים הגיעו לצפון אפריקה עוד לפני חורבן בית ראשון.
    בבית הכנסת העתיק של ג’רבה מצויה אבן שמייחסים אותה לאבנים של בית המקדש הראשון.
  • ציטוטים שונים מן המקרא והתלמוד רומזים על קיומה של גלות בצפון אפריקה והם מזכירים את איפריקי (תוניסיה) וקרתג’יני.
  • בית הכנסת אלגריבה בג'רבה שבטוניסיה

    בית הכנסת אלגריבה בג’רבה שבטוניסיה. עפ”י המסורת נבנה בשנת 586 לפה”ס על גבי אבן שהובאה מבית המקדש הראשון ע”י כהנים שנמלטו מחורבן ירושלים.

    עפ”י המסורת של יהודי העיירה אופראן אבותיהם הגיעו עם אניות פיניקיות למרוקו בתקופת הבית הראשון. ישנן אגדות שמספרות על שבטים ברבריים קדומים שהתגיירו ועל ממלכה יהודית שהתקיימה בחבל דרע עוד לפני תקופת האיסלם.
    אמנם אין במסורות משום הוכחה מדעית אך עם זאת ריבוי המסורות המדברות על נוכחות יהודית עוד בתקופת הכנענים יש בה כדי ללמד שיהודים היו במרוקו מקדמת דנא.

  • על הימצאות יהודים בתקופה הרומאית אפשר ללמוד מתוך הספר יוסיפון (תרגום כתביו של יוסף בן מתתיהו לעברית) שבו מסופר על 30000 יהודים שגורשו ע”י טיטוס לצפון אפריקה אחרי חורבן בית שני ומתוך כתובות עבריות שנמצאו על מצבות של קברים יהודים מהמאה ה-2 לספירה.
  • במאה השביעית והשמינית נוטשים אלפי יהודים את ספרד ורבים מהם פונים לצפון אפריקה בעקבות שורה של צווי גירוש שמוציאים השליטים הוויזיגותים ריקרד ה-1 וה-2  והמלך סיסיבוט ליהודים שמסרבים להתנצר.
  • גל ההגירה הבא של יהודים מספרד שהוא גם זה שבו מגיעים בני משפחת הכהן סקלי מתחיל בעת מאורעות קנ”א (1391) (ראה תקופת השלטון הנוצרי) שבו מגורשים כל יהודי סיבליה. הפרעות שהתחילו במאורעות קנ”א בסביליה התפשטו לערים אחרות ונמשכו  למרוקו במנוסתם מהפורעים.
  • גל ההגירה האחרון למרוקו הוא זה של גרוש ספרד משנת 1492. ההערכות על מספר המגורשים נעות בין 200000 ל – 800000 ויותר, קרוב ל10% מהם מגיעים למרוקו.

 

 

מסוף המאה ה-1 ועד תחילת המאה ה-8

התקופה שמסוף המאה ה-1 ועד תחילת המאה ה-8 היא התקופה שלפני השלטון המוסלמי שמתחילה בשלטון רומאי, ממשיכה בכיבוש מרוקו ע”י שבטים וונדלים (אמצע המאה ה-5) ומסתיימת בשליטה של הביזנטים. היהודים שמגיעים לצפון אפריקה בתקופה הרומאית הם חלק מאותם יהודים שמפוזרים ברחבי האימפריה לאחר חורבן בית שני והמרד הגדול, והם מתיישבים בערי החוף של צפון אפריקה.

אחרי הדיכוי של “מרד התפוצות” משנת 115 שבו השתתפו קהילות יהודים מצפון אפריקה, מכחידים הרומאים את קהילות היהודים בלוב, מצרים וקפריסין ומרכז היישוב היהודי נע מערבה לכיוון מרוקו. במרוקו הם עוסקים במסחר והם זוכים לשגשוג ופריחה. מועצות הכנסייה שאינן אוהבות את ההצלחה של היהודים מחליטות להגביל אותם ע”י צווי רדיפה. כאשר פולשים הוונדלים לצפון אפריקה מצטרפים היהודים אליהם ולכוחות הברברים במלחמה נגד הרומאים ובעקבות זאת הם זוכים לחסות וחופש דת שמגיעים לקיצם עם הכיבוש הביזנטי שתחת שלטונו בתי כנסת הופכים לכנסיות ויהודים רבים נאלצים להתנצר, חלקם נמלט לעבר הרי האטלס ונטמע שם בין השבטים הברברים.

 

תחת השלטון המוסלמי
תקופת השלטון המוסלמי מתחילה עם הכיבוש של צפון אפריקה בידי הערבים מאמיניו של מוחמד. במלחמה נגד הכובש המוסלמי משתתפים לעתים גם יהודים ואחת המסורות היותר נפוצות מספרת על יהודייה בשם אל כהינה שמאחדת תחת מנהיגותה שבטים מאזור ההר הברברי שמצליחה לגרום למפלות קשות לכובש המוסלמי. תקופת מה לאחר הכיבוש נקבע מעמדם של היהודים כד’ימה (בני חסות) שעליהם חלים חוקי העומר שמסדירים את מעמדם וזכויותיהם של תושבים שאינם מוסלמים באימפריה המוסלמית. מעמד הד’ימה הוא נחות יותר מתושבים אחרים שהתאסלמו. הם מחויבים במס גולגולת שתמורתו הם זוכים להגנה על חייהם ועל רכושם וכן הם זוכים לחופש דתי והם יכולים להתיישב ברוב הערים. האכיפה של מעמד הד’ימה איננה אחידה והיא תלויה ברצונו הטוב של השליט בהתאם לאזור ולתקופה.
השלטון המוסלמי הוא שלטון של שושלות שבהן המנהיגות עוברת מדור לדור ולעתים הבן היורש והאב המוריש נוקטים במדיניות הפוכה כלפי היהודים, האחד מקרב ומרומם והאחר מכביד את ידו וגוזר עליהם גזרות קשות. מידת היציבות השלטונית גם היא משפיעה באופן ישיר על ביטחונם של היהודים. חיי היהודים לאורך כל שנות השלטון המוסלמי נעים כמטוטלת בין תקופות של פריחה ושגשוג שבהן יהודים משמשים בתפקידי מפתח בחצרות המלוכה וזוכים ליחס אוהד, לבין תקופות של גזרות ורדיפות קשות, פרעות ופוגרומים שבהם נטבחים אלפים רבים ולחורבן של קהילות שלמות.

מאה שנות טלטלה תחת שלטון האידריסים (974 – 789)
התלות של מרוקו בח’ליפות העבאסית של בגדד חדלה כאשר אידריס ה-1, ראשון השושלת האידריסית הכריז על עצמאותה השלטון במרוקו. חלק מהיהודים נותרו נאמנים לח’ליפוּת הבגדדית ובמטרה לגרום להם להצטרף לצבאו הוא דואג להתקפות על עריהם. חלק מן הערים מצטרפים לצבאו תחת הנהגתו של יהושפט בן אליעזר והם נוחלים הצלחות, אבל הם נסוגים כשהם רואים את הזוועות ושפיכות הדם שנגרמה לאחיהם היהודים שלא הצטרפו לצבאו של אידריס ה-1.
אידריס ה-1 כופה את האסלם על היהודים והוא גוזר עליהם גזרות קשות ביותר עד כדי כך שחלק מהמקורות מספרים על כך שהוא הצליח למחות קהילות שלמות של יהודים שהיו באזור שליטתו. כאשר בנו אידריס ה-2 יורש אותו היחס ליהודים משתנה מקצה לקצה והם מוזמנים ליישב את הערים הגדולות ובהם הבירה החדשה פס שהופכת למרכז רוחני יהודי. עד לקראת תום תקופת שלטונה של השושלת האידריסית זוכים היהודים לשגשוג כלכלי ופריחה רוחנית עד כדי כך שהם זוכים להנהיג את “הישיבה הארץ ישראלית” שנחשבה ליורשת של הסנהדרין. יהודים משרתים את השליטים כרופאים, שגרירים, אנשי אוצר ותפקידים מכובדים אחרים.
המאה העשירית מתאפיינת בחוסר יציבות שלטונית, האידריסים מאבדים אט אט את השליטה שעוברת למעשה לידי הברברים. אי היציבות השלטונית שנמשכת גם לראשית המאה ה-11 היא חלון הזדמנויות לפרוע ביהודים ולטבוח בהם. בשנת 979 אחרי כיבוש העיר פס ע”י הברברים גורשו ממנה יהודי העיר לאלג’יריה  ובשנת 1033 בהובלתו של מנהיג קנאי מוסלמי נטבחים למעלה מ-6000 מיהודי פס, רכושם נבזז ונשותיהם נלקחות.

 מאה שנות בטחון (יחסי) תחת האלמורבידים (1146 – 1040)
פרט לעיר פס (שרוב תושביה הם יהודים) שבה יש עדויות על גילויים של שנאה ועוינות, תקופת שלטונם של המוראביטון (1147 -1062) היא תקופה של שקט ובטחון יחסי עבור היהודים. מצד הרשויות אין גזרות או כפייה כלפי הקהילה היהודית, פה ושם מטילים איסורים על היהודים כמו למשל זה שאִפְשֵׁר ליהודים לסחור במרקש הבירה אבל לא לגור בה ויהודי שנתפס במרקש בשעות הלילה דינו על פי אותו איסור היה מוות (כנראה שלא הייתה אכיפה מלאה של איסור זה). עם זאת תחת המוראביטון יהודים משרתים בחצר המלוכה והיחס אליהם הוגן מאד, היהודים לוקחים חלק חשוב במסחר וחיי הרוח בפריחה.

מאה שנים של חורבן והרס תחת האלמוואחידון (1248 – 1124)
הסובלנות כלפי היהודים שאפיינה את המוראביטון באה אל קיצה תחת שלטונם של האלמוואחידון הקנאים (1147-1242). תאור (סולומון כהן) שמתוארך לינואר 1148 מספר, “…עשרות אלפי יהודים נהרגו בפס ובמרקש תוך כדי מסע הכיבוש של האלמוואחידון ולאחריו, יהודים נאלצים לבחור בין מוות לבין קבלת דת האסלאם. “…אלפים רבים מתים על קידוש השם (ביניהם ר’ יהודה הכהן אבן שושן, הרב של פס שהיה ממוריו של הרמב”ם)” , יהודים רבים נמלטים ממרוקו.
הרמב”ם נמלט למצרים והוא כותב משם ליהודי מרוקו את “איגרת השמד” שבה הוא מורה להם לקבל למראית עין את דת האסלאם על מנת להישאר בחיים ולהמשיך לשמור את דת משה בסתר. רבים מיהודי מרוקו מתאסלמים מי באמת ומי למראית עין בלבד, כפי שהורה הרמב”ם. אבל גם גורלם של אלה שהתאסלמו לא שפר והם נחשבו למוסלמים סוג ב’ ונאלצו לחיות בתנאים קשים במיוחד עד כדי עבודות פרך. בעקבות החורבן שירד על יהודי מרוקו בתקופת המוואחידון כותב הרב אברהם אבן עזרא את הקינה “אהה ירד עלי ספרד רע מן השמיים … “.

שגשוג, פריחה וטבח המוני תחת השושלת המרינידית (1465 – 1244)
החורבן וההרס בתקופת האלמוואחידון נפסקים רק כאשר השליטה במרוקו עוברת לידי השושלת המרינידית בשנת 1244. המרינידים מפגינים כלפי היהודים יחס ידידותי ואוהד עד כדי כך שהסולטן אבו יוסף יעקוב מתערב אישית כדי להציל את היהודים. יהודים המגיעים כשליחי השלטון בספרד מתקבלים במאור פנים, יהודים מתמנים לתפקידי מפתח בחצרות השליטים, והם לוקחים חלק פעיל בחיי המסחר, המסחר בזהב מסהרה וסחר החליפין עם המדינות הנוצריות נמצאים בשליטה כמעט מלאה של היהודים. המסחר של היהודים מעשיר את אוצר המדינה בסכומי עתק ולמעשה היהודים הם הגורם העיקרי לשגשוגה של המדינה כולה. העיר פס חוזרת למעמד המיוחד שלה בקרב יהודי העולם ומלומדים רבים ובהם רופאים, אנשי דת (קבלה), מדעים (ובהם אחד מגדולי המתמטיקאים בתקופתו) ופילוסופים פועלים מתוכה.
פרעות קנ”א שהחלו בספרד ביהודי העיר סיביליה התרחשו בזמן שבמרוקו שלטה השושלת המרינידית. יהודי העיר ובהם אבות משפחת הכהן סקלי שנמלטו על נפשם בפרעות אלה (1391) הגיעו למרוקו בזמן שהשושלת המרינידית הייתה בשלטון ויש להניח שהיחס שהשלטון במרוקו גילה כלפי המגורשים בני סיביליה היה אוהד וסובלני כמו זה שהוא נהג בו ביהודי מרוקו.
לקראת אמצע המאה ה-15 שלטון המרינידים נחלש וכמו תמיד חוסר יציבות שלטונית הוא הזדמנות טובה לפרעות ביהודים. בעקבות פרעות שנערכו ביהודי פס בשנת 1438 מחליט הסולטן המרינידי לרכז את היהודים ברובע סגור משלהם ה”מלאח” הראשון.
בשנת 1465 מגיעה החגיגה הגדולה של יהודי מרוקו תחת השלטון המרינידי לסיומה. תוך כדי המרד של הוואטסים בשושלת המרינידית נערך טבח המוני ביהודי פס.
ה”מלאח” שבמקור נועד כדי להגן על היהודים, הופך אותם לטרף קל להמוני הפורעים. אלפי היהודים של העיר פס נטבחים בידי המון מוסת. הפורעים אינם עוצרים בפס והם ממשיכים משם ליתר הערים במרוקו. החוקר והמזרחן נחום סלושץ כותב ” ההתנפלות על קהל שכלא  הייתה מסיבת קנאת המוסלמים ביהודים ובנוצרים המקורבים למלך” והוא מגיע למסקנה שבני הכהן סקלי היו בין אלה שהפורעים התנפלו עליהם וכי “אחרי מהומות שנת רכ”ה (1465) בפאס נמלטו רבים מקהל סקלי לדבדו ושם התיישבו בשנת רכ”ה.

בספר “יחס דֵבְּדוּ” של ר’ שלמה הכהן סקלי סבאן (הרש”ך) הוא מתאר את קורות יהודי דבדו ומביא הוכחות לכך שהם אכן צאצאי המגורשים משיביליה משנת קנ”א והוא שואל, “איך יעלה על הדעת שיבואו יהודים גולים ונדחים מארץ רחוקה עיר גדולה היא סיבילייא לבוא להתיישב בארץ זרה עיר שלא דרך בה ולא עבר בה איש יהודי”. אחד משני ההסברים שהרב נותן הוא שהגולים של מאורעות קנ”א התקבלו בסבר פנים יפות שהגיעו כאמור בתקופת המרינידים שבה היחס ליהודים היה אוהד, וניתנה להם הבחירה להחליט היכן לקבוע את משכנם. והוא מוסיף:  “ובגולה ההיא היו בהם אנשים חכמים ונבונים אשר בחרו לשכון ולהתיישב בדבדו יען שאין בה שבטים ערביים גדולים, גם אין עליה דרך לעבור חרב חיילות וצבאות המלחמה כידוע שעירינו אינה יושבת על אם הדרכים להיותה מעוברת לתרועת המלחמה ומצהלות הסוסים מה שאין כן בשאר המקומות שיש בהם שבטים ערביים וברברים…..”.

התקופה הוואטסית (1472-1554) – קליטת מגורשי ספרד
ההגירה של המגורשים מספרד (1492) ומפורטוגל (1497) מגיעה לצפון אפריקה ברובה הגדול בתקופת השלטון הוואטסי. האומדנים בחלקם נעים בין 20 ל- 40 אלף יהודים וחלקם אף אומדים את מספרם ב- 100 אלף יהודים המגיעים בשני גלים ( “קבלת חכמי מרוקו”). על תלאות המסע לספרד מספר עד ראיה.
“צי של עשרים אניות יצאו מנמל סנטה מריה שליד קדיז, שלוש טבעו בים והיתר הוחזרו לספרד ע”י רב החובל הרשע, שם המרו את דתם כחמש מאות יהודים והנשארים התעקשו לחזור למרוקו וירדו אח”כ בנמל ארזיליה שם התעלל בהם המושל הפורטוגזי, ובדרכם לפס הותקפו ע”י שבטים ערבים “  העיר פס הפכה למרכז קליטה למגורשים וסל הקליטה שלהם היה רעב כבד, דֶבֶר ושריפה גדולה שהמיתו יותר מ- 20 אלף יהודים.
המגורשים המגיעים למרוקו מחלקים את האוכלוסיה היהודית לשתי קבוצות שנבדלות זו מזו  בשפה, באורח חיים ובמנהגים, האחת עם השפעה של הנוצרים בספרד והשנייה עם השפעה של המוסלמים במרוקו. גם התפילות ודיני ההלכה שונים ולעתים יש מחלוקות בין קבוצת ה”מגורשים” לקבוצת “התושבים”. השלטון הוואטסי נעזר בכישוריהם ובחוכמתם של המגורשים בתחומים של דיפלומטיה, ניהול ומסחר ורבים מהם תופסים עמדות מפתח בשלטון והם מקבלים זכויות יתר, דבר שמעורר את קנאתם של היהודים המקומיים. עם הזמן משתלבות שתי הקבוצות זו בזו ולקראת סוף המאה ה-17 יוצא “ספר התקנות של פס” שחובר בידי מגורשי קשטיליה בשיתוף עם חכמי הלכה מקומיים. הספר שכולל כ- 250 תקנות שהותקנו במשך כ- 250 שנה הופך עם הזמן לקודקס ההלכתי ליהודי מרוקו המגורשים והמקומיים כאחד.

 התקופה הסאעדית (1659 – 1549) – פריחה, מיסים ואחווה יהודית.
תקופת שלטונם של הסעדים מתחילה בהפלת השלטון הוואטסי וממשיכה בהדיפה של הממלכות הנוצריות והאימפריה העותומנית וקרב שלושת המלכים (קאסר אל כביר) שבו נלחמו מלך סעדי לצד מלך פורטוגלי, נגד מלך סעדי אחר שטען לכתר (שלושת המלכים נהרגו בקרב).
את המלחמות שלהם ניהלו הסעדים באמצעות שכירי חרב זרים, ושבטים מקומיים שהיו מוכנים להלחם בתמורה להטבות כספיות. כדי לממן את המלחמות הרבות הם הטילו על היהודים מס גבוה במיוחד.
בתקופת השלטון הסעדי הקהילה היהודית לא ידעה רדיפות, היחס ליהודים היה טוב והם מונו לתפקידי ממשל בכירים. היהודים ניהלו קשרי מסחר עם קהילות יהודים מאירופה ומאפריקה שגם פנו לרבני מרוקו בשאלות הלכתיות.
באותם הימים קהילות היהודים בארצות אירופה נמצאות תחת רדיפות ופרעות (גזירות ת”ח – ת”ט) ושליחים מטעמם מגיעים למרוקו לקבלת סיוע לצָרְכֵיהֶם או לצורך פדיון שבויים. יהודי מרוקו על אף מצבם הכלכלי הירוד בשל המס הכבד המושת עליהם נחלצים לעזרת אחיהם היהודים.
וכך נכתב בטקסט רבני מן המאה ה-17: “אין לך שבוע ושבוע שלא יבואו ששה או שבעה משאר מדינות המגרב, וגדולה על כולן אלה הבאים.. מארץ אשכנז, וארץ פולנייא (פולין) הבאים לצרכיהם או לצורך פדיון שבויים  גל המתרימים גדל כל כך שהיה צורך להוציא תקנה מיוחדת שמורה ליהודי הקהילה שעל אף הקשיים הכלכליים שהם עמדו בפניהם, עליהם לגבות כספים לא רק לענייני הקהילה אלא גם לשליחים הבאים מקהילות היהודים של ארצות אחרות.

 

השושלת העלאווית – משנת 1664 ואילך

עד המאה ה 19 – ממולאי ראשיד ועד יזיד המזיד

באמצע המאה ה-17 יוצא מולאי ראשיד מיסד השושלת העלאווית למסע כיבושים לאיחוד חלקיה השונים של מרוקו. הוא כובש את מרקש בשנת 1670 ולבקשת התושבים הוא מעלה על המוקד בפומבי את היועץ היהודי של הנסיך אבו אל בכר ואת בני משפחתו. הוא שורף בתי כנסת, מגרש יהודים ומטיל עליהם מיסים כבדים מאד והוא ממשיך ומתאכזר ליהודים בכל הערים שהוא כובש.
לפי מקור אחר מולאי אל ראשיד היה חסר אמצעים כספיים והוא נתמך על ידי יהודי טאזה, שהיתה אז מרכז מסחרי חשוב והמקום הראשון שבו שלט. הוא העסיק יועץ ובנקאי יהודי בשם אהרון קרסינת. כדי להשיג שליטה על פאס, שבה הוכתר למלך, הוא נכנס לעיר דרך המלאח ושהה שם בסתר בביתו של נכבד בשם יהודה מונסנו. מולאי אל-ראשיד נקט בהמשך יחס חיובי כלפי היהודים. 
יורשו מולאי איסמעיל (1672-1727) היה אחד אחד המלכים הבולטים ביותר של מרוקו, היהודים תרמו הן לעלייתו לשלטון והן להצלחתו. מולאי איסמעיל היה המשנה למלך במקנס כאשר יוסף מימרן אחד מחבריו היהודים הודיע לו על מות אחיו במרקש. המידע היקר הזה והכסף הרב שהשאיל לו מימרן איפשרו לו להכריז על עצמו מיד כסולטאן.  איסמעיל אמנם ממנה יהודים לתפקידים בכירים, ביניהם היועץ יוסף טולדנו שחתם על הסכם שלום של מרוקו עם הולנד ואחיו חיים שהיה שגריר בהולנד, את מימרן עצמו הוא ממנה לאחראי על חצר המלך, משה בן עטר חתם על חוזה עם אנגליה, בן אטראש ועוד. הוא מאפשר ליהודים לשקם בתי כנסת שנהרסו בימי אביו, עם זאת בשנים האחרונות לשלטונו מצבם של היהודים הידרדר, הוא הטיל עליהם מיסים כבדים והוא אדיש כלפי פוגרומים ופרעות שנעשים בהם והוא גם מאיים עליהם שאם המשיח שלהם לא יגיע בתוך פרק זמן מוגדר הוא יכפה עליהם את האיסלאם ( גזירה שהוא לא מימש אחרי שהיהודים ריצו אותו עם סכומי כסף גדולים ומתנות עשויות זהב).
אחרי מותו של מולאי איסמעיל שררו במרוקו שלושים שנה של אנרכיה שרוששה והתישה את יהודי מרוקו. בתקופה זאת המסגרות החברתיות השתנו, אזור האטלס התיכון התרוקן מיהודים ויהודים  עברו מהכפרים לערים מרכזיות שבהם למעט כמה שכונות של המעמד הבינוני שנותרו כשהיו, רבעים שלמים אחרים שקודם היו מטופחים הפכו לשכונות עוני.
מולאי מוחמד איבן עבדאללה (1757-1790) היה המשנה למלך בדרום מרוקו משנת 1745.  תחת שלטונו אזור הדרום שגשג, הוא הסתייע בחוגים פיננסיים יהודיים. הקהילה היהודית של מרקש שהפכה שוב לבירת המדינה ומקום מושבו של המלך פרחה אך לקראת סוף כהונתו כשהמלך הזדקן שבה ודעכה.
קהילת יהודי סאפי השתלטה על המקום שהוביל את סחר החוץ של מרוקו, ואילו הקהילה של אגאדיר רכשה את המונופול על המסחר עם הסהרה, היו יהודיים שבנו את יחסי הידידות והמסחר עם ארצות הברית אליה היגרו קרוביהם. אליאס לוי אבן יולי (שהיה סגן שר האצר ודיפלומט), יצחק קורדוזה ויצחק פינטו שהתבססו בארה”ב תרמו במידה רבה לחתימת החוזה בין מרוקו לארצות הברית בשנת 1787. בו בזמן שיהודים ממרוקו היגרו לארצות אחרות
היו גם יהודים מחו”ל שהגיעו למרוקו כדי להתיישב בה.
לסיכום תקופת מלוכתם של מולאי איסמאעיל ומוחמד אבן עבדאללה, אפשר לומר שהיחס כלפי היהודים הוא טוב יחסית, יהודים מתמנים ליועצים, בנקאים ושליחים של המלך למדינות אירופה, מצבם של היהודים אמנם השתפר בכל רחבי הארץ אך ככלל הם עדיין חיים בעוני.
אחרי מותו של אביו מוחמד, מכריז על עצמו יזיד הבן כשליט (1790-1792) וכבר בעלותו לשלטון הוא פותח בנקמה ביהודי הממלכה על כך שסוחרי תטואן ומוגדור העשירים סירבו לתת לו הלוואה שביקש מהם כבנו של המלך. קהילת תטואן הועברה לידי הצבא שבזז, אנס ורצח בהם. גורל דומה חיכה ליהודי תאזה טנג’יר, אל קאסר וישובים אחרים. יהודים שהיו בתפקידי מפתח בחצרו של אביו הסולטן נתלו לרגליהם בשערי מקנס עד למותם. בעיר פס הוא הרס את בתי הכנסת וגירש את יהודיה, את יהודי תטואן העשירים הוא הורה לקשור לזנבות סוסים ולגרור את גופותיהם ברחבי העיר. יהודים רבים נהרגו ונשדדו בדרכים, יהודם הצטוו ללבוש שחורים וללכת יחפים בעוברם ליד מסגד ועוד גזרות משפילות אחרות. מאז ימי האלמוחידים, היו האלה הימים הקשים ביותר ליהודי מרוקו שבפיהם כונה יזיד המזיד. מוסלמים רבים קמו להגן על היהודים, החביאו אותם בבתיהם והצילו רבים מהם וברבאט התערב המושל בארגש כדי להציל את היהודים. יהודים רבים מתו על קידוש השם ורבים מהם נמלטו לגיברלטר.
המשורר ר’ דוד חסין שחי באותה תקופה במכנאס כתב שיר על  הפרעות של יזיד.
למזלם של היהודים שלטונו של יזיד נמשך שנתיים ימים בלבד, הוא מת כתוצאה מפציעה בקרב שהיה סמוך למרקש. טרם מותו הוא ביקש להכין רשימות של נציגי יהודים (וגם מוסלמים) בערים שונות אותם זמם לטבוח.
הופעתו של הסולטן מולאי סולימאן (1792-1822) שהתנגד לאלימות גאלה את היהודים משלטונו האכזר של יזיד המזיד שהביא עמו תקווה חדשה ליהודים. היהודים ממשיכים להיות מושפלים ועדיין יש עיוותי דין וצדק כלפיהם וגם ההתנכלויות אינן פוסקות והם סובלים מרדיפות רבות שבאות בעיקר אחרי מרידות ומהומות, אך אין כבר גזרות גירוש ורדיפות כלכליות שמגיעות בצו מגבוה. סולימאן מגנה את הגזירות שהטיל אחיו מולאי יזיד ומבטל אותן, הוא שילב את יהודי פס שגורשו משכונותיהם, הפחית את מס הגולגלת שהם היו צריכים לשלם (ג’יזיה) והחל לשלב יהודים בתפקידים של סוחרים ויועצים. עם זאת  בטטואן, רבאט, סאלה ומוגדור יהודים היו סגורים לראשונה במלאחים, יוצאים מן הכלל היו מספר משפחות במוגדור שהיו חיוניות מבחינה כלכלית למדינה (אפללו, קורקוס, לוי-יולי, סבאג ועוד כמה) שלהם התיר להמשיך לגור ברובע המגורים של העיר,  הוא החזיר לחלק מהן את זכויותיהן לשעבר,את הדיפלומטים, הבנקאים והיועצים שלו הוא בחר מתוך משפחות אלה.
מולאי סולימאן היה גם קנאי דתי שביקש לאטום את מרוקו בפני השפעה זרה ולכן צמצם את הסחר עם אירופה במידה ניכרת, דבר שהשפיע על היהודים.
בשנת 1799 היכתה במרוקו מגפה שפוגעת קשה במרוקו ובפרט ביהודים.

 

המאה ה-19: בעולם כולו “אביב עמים” ומה באשר ליהודי מרוקו ? 
המהפכה הצרפתית של סוף המאה ה-18, זורעת את הזרעים הראשונים לאביב העמים האירופי, המאה ה-19 מתחילה בשורה של מהפכות שעוברות על מדינות אירופה שאמנם אינן נוחלות הצלחות בטווח המיידי, אך בטווח הארוך יותר הן מביאות איתן את אביב העמים האירופי, תם עידן השעבוד הפאודלי, לא עוד זכויות יתר למעמד האצולה, חירות, ושוויון לכל, הכוחות הליברלים התחזקו כפי שלא היו מעולם קודם.
אביב העמים לא דילג על היהודים, במערב אירופה הייתה זאת צרפת שהעניקה ראשונה אמנציפציה ליהודים כבר במהלך המהפכה הצרפתית ואולם קדמה לה ארה”ב שכבר בשנת 1767 העניקה שוויון זכויות מלא ליהודים.
מעמדם החוקי של היהודים במדינות מערב אירופה וארה”ב הושווה לזה של בני דתות אחרות והם השתלבו בחיים הכלכליים, הפוליטיים והחברתיים, עיסוקים שעד כה היו מחוץ לתחום בעבור יהודים, נפתחים בפניהם והם משתלבים בעסקי מסחר, בנקאות, עיתונות ועיסוקים אחרים.
ובזמן שיהודי העולם חוגגים את אביב העמים, אצל יהודי מרוקו עולם כמנהגו נוהג וכאילו לא דאי בפורעים המוסלמים, נופלים היהודים קורבן גם לפגעי טבע ולמלחמות שבין מרוקו לאויביה.
בצורת קשה שפוקדת את מרוקו מביאה למותם של  1800 מיהודי פס בשנת 1824 
וכמו תמיד בעבר, חוסר היציבות שהפעם נוצר כתוצאה מהמלחמות עם צרפת (1844) וספרד (1859) מבשר רק רע ליהודים.
במוגדור בו בזמן שהיהודים סובלים מהפגזות הצי הצרפתי מנצלים המוסלמים את המצב כדי לפרוץ לרובע היהודי ולהותיר אחריהם 50 הרוגים ו- 4000 שנותרים ללא קורת גג וכשהמלחמה עם ספרד פורצת כ- 400 מיהודי טטואן נהרגים ורבים מהם נמלטים על נפשם.
יהודי אנגליה נחלצים לעזרת יהודי מרוקו, משה מונטיפיורי מגיע למרוקו כדי להשתדל אצל הסולטן עבור היהודים הנרדפים שחיים חיי עוני ועבור שני יהודים שנדונו להוצאה להורג בעיר סאפי והוא מתקבל בכבוד מלכים ע”י 600 חיילים רכובים על סוסים.
בעקבות הביקור מוציא הסולטן צו מלכותי (דהיר) המורה לכל נתיניו שלא לפגוע עוד ביהודים ולהזהר בכבודם.
לא חולפים אלא שבועיים עד אשר ההמון שב לסורו ושב לפרוע לבזוז ולהרוג ביהודים.
תהליך ההגירה של יהודים בעולם היה בשיאו במאה ה-19 ובמרוקו שבה היהודים היו באחת התקופות החשוכות בתולדותיהם המניע להגירה היה כפול, מצד אחד חיי עוני ורדיפות בלתי פוסקות ומצד אחר כמיהה לא”י.
כאלף משפחות יהודים היגרו לדרום אמריקה בעקבות תעשיית הגומי ויהודים רבים ובעיקר בני משפחות של רבנים עולים לארץ ישראל בתקופה זאת.( הרחבה על ההגירה ליערות האמזונאס ועל העלייה לארץ תועלה לאתר בעתיד הקרוב)

 

המאה ה-20 ואילך

כמו לגבי ההיסטוריה של מרוקו כך גם לגבי תולדות היהודים במרוקו את התקופה שמאז תחילת המאה ה-20 אפשר לחלק למספר תקופות משנה:

  • התקופה שעד 1912 שבה נחתם הסכם פס שהופך את מרוקו למדינת חסות של צרפת
  • תקופת החסות שעד מלחמת העולם השנייה 1912-1939
  • תקופת החסות תחת שלטון וישי 1943 – 1939
  • תקופת החסות שמאז פלישת בנות הברית למרוקו ועד קבלת העצמאות 1943-1956
  • התקופה שלאחר שמרוקו מקבלת עצמאות מ-1956 ואילך

עד להסכם פס (1912)
לקראת סוף המאה ה-19 גברה השפעתם של ספרד וצרפת במרוקו והמאה ה- 20 מתחילה בחוסר יציבות שלטונית שגוררת פרעות ביהודים בכל רחבי מרוקו.  50 הרוגים בסטאת, 40 הרוגים באוטט, 30 הרוגים בקזבלנקה. גם בערים אחרות אליהם מגיעים הפורעים נהרגים יהודים רבים. במהלך הפרעות מאות חנויות ובתים נבזזים ורבים נותרים ללא קורת גג, נערות יהודיות נלקחות בשבי ודתן מומרת בכפייה. יהודים רבים נמלטים על נפשם.
אחרי משבר שבו מעורבות גרמניה, צרפת, ספרד ואנגליה נחתם בשנת 1912 הסכם פס שמכיר במרוקו כמדינת חסות של צרפת ובצפון מרוקו כחסות של ספרד

 

תקופת החסות  שעד שלטון ווישי (1939)

היהודים שסבלו כל כך מהפרעות נגדם שמחו על הפיכת מרוקו למדינת חסות של צרפת, וצפון מרוקו לחסות של ספרד ואילו המוסלמים ראו בשלטון החסות טרגדיה לאומית ותמיכת היהודים בו התפרשה בעיניהם כבגידה באינטרסים הלאומיים והעדפה של הנצרות על פני האסלאם.
שבועיים לאחר שהחל שלטון החסות פותחים המוסלמים במרד נגדו בעיר פס, השעיר לעזאזל הם כמובן היהודים. המורדים פורצים ל”מלאח” ועורכים שם פוגרום שבו הם בוזזים ומעלים באש רכוש רב והם הורגים 51 יהודים.
שלא כמו פוגרומים אחרים שנערכו ביהודי מרוקו פוגרום זה שכונה בשם ה”תריתל”זכה להד רחב. (ראה גם ה”תריתל” – פוגרום עם יחסי ציבור) בהמשך שלטון החסות זוכים יהודי מרוקו למעמד שווה לזה של המוסלמים. שלא כמו יהודי אלג’יריה ומאוחר יותר יהודי תוניסיה שזוכים לאזרחות צרפתית, בקשתם של יהודי מרוקו לאזרחות נשללת בתוקף.

ביחס לתקופה שלפני השלטון הקולוניאלי מצבם של היהודים הוטב בתחום הכלכלי והתרבותי. ועד הקהילה אושר רשמית, בתי כנסת מוקמים, ה”מלאח” זוכה לשיפוץ ומעלימים עין מיהודים שעוברים לגור מחוץ ל”מלאח”. מטרה חשובה של הפרוטקטורט הצרפתי הייתה הפצה של התרבות הצרפתית והם נעזרו ביהודי מרוקו שקבלו בברכה את החסות ושתפו פעולה איתה כדי להשיג את המטרות שלהם. שפת ההוראה בבתי הספר היהודים הייתה צרפתית. בסוגריים נאמר שבעיירה לעיון שבה גרו בני משפחת סקלי היו שני בתי ספר, האחד שהיה מיועד לערבים והשני לתלמידים יהודים וצרפתים שבו המורים היו צרפתים ושפת הלימוד היחידה הייתה צרפתית.
היציבות השלטונית בתקופת החסות פעלה לטובת היהודים, יהודים התמנו לתפקידי מפתח במסגרת השלטון. יהודים רבים בעיקר מהאליטה החלו לנוע בכיוון התרבות המערבית שהביאו עמם הצרפתים ולעתים זה בא על חשבון המסורת, יותר מתירנות ופחות שמירת הלכה, עם זאת מקרים של ההתרחקות קיצונית עד כדי אכילת טרפה למשל היו נדירים. עם הזמן נוצרו פערים חברתיים ופוליטיים שגורמים למתח בין היהודים לבין המוסלמים.
בשנות השלושים מתחיל העימות בין יהודים לערבים בארץ ישראל ומתחילה הסתה של גופים לאומיים ערביים שמחוץ למרוקו ואלה תורמים להגברת המתח.
העשור הרביעי של המאה ה 20 מתאפיין בשורה של תקריות בערים שונות במרוקו, הערבים מאשימים את הצרפתים באפליה שהם נוקטים לטובת החינוך היהודי ובכך שהם מאפשרים חופש פעולה לארגונים ציוניים, ואכן פעילות ציונית ואפילו עתונים (ובהם L’Avenir Illustré ) התקיימו כמעט מראשית משטר החסות וזכו לאהדה בקרב יהודי מרוקו. תנועות נוער הכינו את הנוער הצעיר לקראת העלייה לארץ.

תנועת נוער החלוצי "מזרחה"

תנועת נוער החלוצי “מזרחה”

מחזור ראשון של בוגרי מדרשה למורים של כי"ח - קזבלנקה 1951

מחזור ראשון של בוגרי מדרשה למורים של כי”ח – קזבלנקה 1951

 

 

 

 

 

 

 

 

ווישי – יהודים ב”חסות” אנטישמים (1939-1943)
תוך כדי שמכונת ההשמדה הנאצית פועלת בשיא הקצב באירופה, מתכוננים הגרמנים לקראת כיבוש צפון אפריקה. היהודים בצפון אפריקה קיוו בראשית המלחמה להגנה מצד משטר החסות הצרפתי, אבל אחרי הניצחון המוחץ של גרמניה על צרפת הם מקימים את משטר ווישי בדרום צרפת שפועל בחסות גרמנית. משטר ווישי פועל בהתלהבות לטובת האינטרסים של גרמניה באופן שמפתיע אפילו את גרמניה. ביחס ליהודים הוא מיישם את החקיקה האנטי יהודית של הנאצים. מרוקו נמצאת עכשיו בחסות של משטר ווישי שבעצמו נמצא בחסות של הנאצים. מיד עם כינונו של המשטר החדש הוא מתחיל בשורה של צעדים כלפי היהודים.
הם נדרשים לגור בתוך ה”מלאח”, תלמידים יהודים מסולקים מבתי ספר, במוסדות חינוך צרפתים הופעל “נומרוס קלאוזוס”, כ-300 עובדי ממשלה פוטרו ממשרותיהם, יהודים נשלחו למחנות עבודה ומחנות מעצר (אבל לא כמדיניות גורפת כלפי היהודים) ויש אפילו דרישה לענידת טלאי מגן דוד צהוב.
כחלק מההכנות ליישום הפתרון הסופי במרוקו מתחיל משטר ווישי ב”ספירה” של היהודים והם מצווים להתיצב למפקד, עם זאת הם נפגעו פחות מאשר יהודי תוניסיה ואלג’יר שגם בהם שלט משטר ווישי. (בתוניסיה נשלחו כ-4000 יהודים למחנות ריכוז וחלקם הגיעו למחנות השמדה ובאלגיר יהודים רבים נשלחו  למחנות עבודה וחלקם נהרגו).
בתקופת השלטון של ווישי הגיעו למרוקו אלפי פליטים יהודים שנמלטו מאימת השלטון הנאצי.
אי אפשר להשלים את סיפורה של יהדות מרוקו בתקופת משטר ווישי מבלי לציין את פועלה של האישה הנפלאה הלן קאזס בן עטר ואת האחווה היהודית שמגלים יהודי מרוקו למען הפליטים הרבים שהגיעו למרוקו תוך כדי מנוסתם מאימת השלטון הנאצי. הלן עו”ד מצליחה, פעילה בגופים שונים ובהם הצלב האדום מנצלת את קשריה הטובים ונחלצת לעזרת הפליטים מחוסרי הכל (לא כולם היו יהודים). היא מקימה “וועד לטיפול בפליטים זרים” ומגייסת תרומות מהקהילה היהודית של מרוקו ומארגונים אחרים. היא דואגת לפליטים לקורת גג ראשונית, לסיוע הומניטרי ואפילו לקצבה חודשית למשפחות הפליטים, לא פעם תוך כדי נטילת סיכון אישי. פעולותיה של הלן להצלה מרדיפות הנאצים ולסיוע ההומניטרי  לפליטים התבססו במידה רבה על הסיוע שהיא גייסה מהקהילה היהודית שבעצמה הייתה נתונה בהגבלות כלכליות שהטיל עליה משטר ווישי. הלן נפטרה בשנת 1974 והכתובת על המצבה שלה היא: “אישה אגדית שהצילה רבים כל כך ממצוקתם”

 

מפלישת בנות הברית ועד לקבלת העצמאות (1943-1956)

ב-7 בנובמבר 1942 נוחתים כוחות אמריקנים בחופי קזבלנקה (במקביל לכוחות אחרים שנחתו באורן ואלג’יר) במסגרת מבצע “לפיד”   (Operation Torch). לאחר התנגדות שנמשכה שלושה ימים נכנעים כוחות ווישי לאמריקאים. עם סיום הקרבות היה צורך להחליט על מי להטיל את הפיקוד על צפון אפריקה שנכבשה בידי כוחות הברית. חילוקי הדעות בשאלה זאת הובילו להחלטה התמוהה מאד להותיר את הניהול האזרחי בידי המשטר הצרפתי הפרו נאצי של ווישי, אותו משטר שקודם לנחיתת כוחות הברית אכף את חוקי הגזע האנטי יהודיים. שבועיים לאחר השחרור של קזבלנקה ע”י האמריקאים נערך בעידודם של אנשי משטר ווישי פוגרום שבו נהרגו עשרות מיהודי העיר קזבלנקה. קציני הצבא של ווישי מתנכלים ליהודים כנקמה על שמחתם לפלישה האמריקאית ויהודים המשיכו להיות מטרות להתקפה מצד מוסלמים בעידודו של משטר ווישי.  המשטר של ווישי לא חדל מלרדוף אחרי אנשי מחתרת ויהודים המתקוממים כנגדו. משטר ווישי חדל להתקיים רק לאחר שפטריוט צרפתי רוצח את מי שעמד בראש ההנהגה האזרחית של ווישי אדמירל דארלן. הרצח של דארלן הוא זה שקטע את השלטון של ווישי במרוקו ורק אז (1943) מתבטלים החוקים המפלים את היהודים. בתקופה שלאחר ווישי מנסים הצרפתים לפייס את האוכלוסיה היהודית כדי להשיב את אמונם.
מסוף שנות ה-40 מתחיל מאבק לאומי אלים של המוסלמים לקבלת עצמאות. היהודים למודי הניסיון המר אינם יכולים לסמוך על הצרפתים כמו בעבר והם מתחילים לחפש אפיקים אחרים. היו שנטו להשתלב במפלגת ה”איסתיקלל” שתבעה עצמאות למרוקו מתוך מחשבה להשתלב במרוקו העצמאית, היו מי שפנו לאופציה הציונית מתוך זה שהאמינו שחיי היהודים יהיו בלתי אפשריים במרוקו עצמאית שבה מוסלמים קיצוניים רבים כשברקע הסכסוך היהודי ערבי על הקמת מדינת ישראל.

שיעור בעברית בבפאס בשנת 1944. משמאל השליח מרקו כהן ורעייתו (סבא וסבתא של כלתי יעל)

כיתת בית ספר יהודי לבנות בעיר פאס בשנת 1944. משמאל השליח מרקו כהן ורעייתו (שהם הסבא והסבתא של כלתי יעל)

 בשנים שבין 1944 ל- 1948 היו התפרצויות אלימות במקנס, קזבלנקה וספרו. המאורע הקשה ביותר באותה תקופה היה הפוגרום באוג’דה וג’ראדה 1948. רבים מהם היו בני משפחה של הכהן סקלי.
תוך כדי המאבק לעצמאות ממשיכים המוסלמים במרוקו לפרוע ביהודים (בהשפעה של הסתה חיצונית של הליגה הערבית ), בשנים שעד 1956 נרצחים באוג’דה ארבעה יהודים (ראה אוג’דה שאני זוכר – מאיר מספר רקמת היחסים ), שבעה בעיירה סידי קאסם, שבעה בוואד אזם, ביזה והרס במלאח של רבאט ושל מזאגאן ועוד.
המאורעות הקשים ואי הוודאות לגבי מה שצופנת העצמאות של מרוקו ליהודים מתרחשים בימים של המאבק להקמת מדינת היהודים והקמתה של מדינת ישראל, יהודי מרוקו מתחילים לעלות לישראל.
גל העליה שהתחיל במספרים קטנים הלך והתגבר, עד לשנת 1956 מועד קבלת העצמאות של מרוקו עלו לארץ כ-60000 יהודים ועד כ-30000 למדינות אחרות.

עולים ממרוקו 1958

עולים ממרוקו 1958

 

 

 

 

 

 

 

 

אחרי קבלת העצמאות – החל מ 1956

מוחמד החמישי (ראה גם מוחמד החמישי חסיד אומות עולם או אנטישמי ככולם“) שהיה בגלות במדגסקר חוזר למרוקו אחרי הפגנות והתפרעויות של ההמון ברחבי מרוקו. צרפת מחליטה לבטל את משטר החסות ומרוקו מקבלת עצמאות בשנת 1956.
חודשים ספורים לפני קבלת העצמאות מתכנסת מפלגת השלטון ה”איסתיקלל” שבסיומה היא יוצאת בהכרזה מפורשת לגבי מעמד היהודים.
“הואיל והיהודים המרוקאים הם אזרחי המדינה על-פי כל בחינה משפטית והיסטורית של המונח, הואיל ועליהם להיות חלק בלתי נפרד מן הקהילה המרוקאית, הוועידה דורשת שוויון זכויות בין כל אזרחי מרוקו ללא הבדל מעמד או דת. שוויון הזכויות יוצהר בריש גלי וימצא את ביטויו בספרי החוקים”. “על היהודים המרוקאים ליהנות מכל הזכויות האזרחיות והפוליטיות, עליהם ליהנות מזכות ההצבעה ומן הזכות להיבחר ולקבל ייצוג בכל המוסדות המרוקנים. יש לפתוח בפניהם את הגישה לכל המשרות הציבוריות במדינה המרוקאית במידה שווה לחבריהם המוסלמים”.
המפלגה מגדילה לעשות כאשר היא מבטלת את הצורך בשבועה לקוראן כתנאי להצטרפות למפלגה על מנת שלא למנוע מיהודים להצטרף לשורותיה. גם המלך מבטיח ליהודים בנאומו הראשון לאחר קבלת העצמאות זכויות שוות לאלה של המוסלמים וחופש דת מוחלט והוא קורא למנהיגים יהודיים לפעול להשארת יהודי מרוקו במדינה.
“ברצוני לבקשכם ליזום פעולת הסברה בקרב היהודים כדי לשכנעם לא לעזוב את מרוקו מכיוון שמקומם כאן. מרוקו זקוקה לכל בניה, בין אם מוסלמים ובין אם יהודים. מרוקו זקוקה לכל רופאיה, לכל מהנדסיה, לכל עורכי הדין שלה. אני כמובן בעד חופש תנועה לכל נתיניי, אולם יש לשכנע את היהודים שחובתם לא לנטוש את מרוקו אלא להישאר בה..”
הדילמה אצל היהודים לא פשוטה, כנגד ההבטחות של מפלגת השלטון והמלך לשוויון זכויות מוחלט עומדת היסטוריה רצופה ברדיפות, פרעות ופוגרומים תחת השלטון המוסלמי במרוקו. הטלטלות שבין שפע ושגשוג לדיכוי, גזרות ורדיפות קשות לימדו את היהודים שהחיים במרוקו הם “חיים שבין פרעות ופוגרומים” והם יודעים שהם היו ויהיו תמיד ה”שעיר לעזאזל” של כל מהפכה שלטונית.
היהודים גם רואים לנגד עיניהם את הלאומיות המתפתחת בקרב המוסלמים ואת ההסתה המגיעה מכיוון הליגה הערבית, הם מודעים לפערי התרבות וההשכלה (95% מילדי היהודים למדו במוסדות לימוד יהודיים לעומת 10% מילדי המוסלמים) וחרדים לעתיד החינוך לילדיהם.
הוסיפו לזה את חלום השיבה מהגלות שהיה חבוי בלב רבים מיהודי מרוקו ואת החשש ששערי העליה לארץ יסגרו בפניהם והכף מוכרעת והם עולים בהמוניהם ארצה.
ואכן בשנתיים הראשונות לעצמאותה, מרוקו גילתה כהבטחת מנהיגיה פתיחות רבה כלפי היהודים ושילבה אותם בתפקידים של שופטים, פקידי ממשל וייצוג בפרלמנט, אבל כבר בשנת 1958 מתחילים קולות מתוך מפלגת ה”איסתיקלל”  לקרוא להלאמה ו”מרוקניזציה” של בתי הספר היהודים ושליש מבתי הספר של כי”ח מולאמים.

Natzer in Morroco1

נאצר בביקורו במרוקו

נאצר עורך ביקור במרוקו שנתונה עכשיו ללחצים והסתה מצד הליגה הערבית.
החששות של היהודים לגורלם בעקבות עצמאות מרוקו היו במקומם והם מתבררים כנכונים.
בשנת 1956 העלייה לארץ נאסרה והחלה תקופה של “עלייה בלתי לגאלית”. (ראה גם סיפורי העלייה לארץ של בני משפחת הכהן סקלי שרובם התרחשו בשנה זאת). שליחים מ”המוסד” שהחלו לפעול עוד בשנת 1954 ארגנו את המחתרת היהודית במרוקו (“המסגרת”) שהכשירה צעירים יהודים למשימות הגנה עצמית, מקימים את ה”מקהלה” שהרכבה הוא צעירים חדורי פטריוטיות ציונית ומסירות יוצאת דופן כדי לנהל את העלייה הבלתי לגאלית.
הם מנפיקים דרכונים מזויפים ומארגנים צוותים שתפקידם להעביר יהודים אל החוף שם הם עולים על ספינות קטנות שיביאו אותם לנמלים בגיברלטר וספרד ומשם לישראל.
יהודים נאלצים לעזוב את בתיהם ורכושם בחשכת הלילה,להגיע בדרכים עקלקלות אל החוף כדי לעלות לספינה המחכה להם. אחת מהספינות שנשכרה לצורך זה ע”י המוסד הייתה הספינה “אגוז”. ב-10 בינואר 1961 כשהיא בדרכה לגיברלטר טבעה הספינה כשעל סיפונה 44 עולים, אלחוטן ישראלי ואיש צוות ספרדי. בעקבות הטביעה הפיצו אנשי המחתרת ברחבי מרוקו אלפי כרוזי מחאה.

“……הבה נתאחדה בשתים עשרה בצהריים, במשך שתי דקות דומייה, לזכרם של החללים. זו הפגנתנו הראשונה! אל תאבדו את אומץ לבכם! הישארו חזקים ונועזים! הקרב למען זכויותינו וחירויותינו ממשיך!”
רבים מהפעילים ב”מסגרת” נאסרו ועונו באכזריות, שניים מהם רפי ועקנין ומרסל רוימי מתו בעינויים והוכתרו כ”הרוגי מלכות”.
(תיעוד נדיר: מתן חביליו מספר על סבא שלו שלמה חביליו ז”ל שנשלח למרוקו במחתרת כדי להקים את “המסגרת”)

בעקבות האסון של “אגוז” שעורר הדים הופעל לחץ על המלך ובהסכם חשאי שנערך אתו נקבע שיהודים יוכלו לעזוב את מרוקו בתנאי שהיעד הרשמי שלהם לא יהיה ישראל והגוף שיטפל בעלייה לא יהיה ציוני. תמורת כל יהודי שעזב את מרוקו שילמה ישראל 250 דולר. “מבצע יכין” יצא לדרך, במהלך המבצע שנמשך בין השנים 1961-1964 עלו לארץ 80000 יהודים. בשנת 1964 נמנו במרוקו 75000 יהודים.   מלחמת ששת הימים של 1967 הביאה להתגברות של האיומים מצד המוסלמים שכתוצאה מהם החלה ההגירה של אחרוני היהודים של מרוקו. כיום נותרו במרוקו כ-3000 יהודים בלבד.

 

סוף דבר

היחסים החשאיים שהתחילו בתקופת “מבצע יכין” המשיכו להתנהל במשך שנים ארוכות והם נוצלו כערוצים לתיווך בין ישראל למצרים ובין ישראל לפלסטינים. בשנת 1995 כוננו יחסים דיפלומטיים מלאים שנותקו בשנת 2000 בעקבות האינתיפאדה השנייה.
כיום מרוקו היא יעד תיירותי נחשק בקרב ישראלים רבים. חלקם באים ליהנות מנופים מרהיבים של מדבריות וערים אקזוטיות, אורח חיים ססגוני וצבעוני וניחוחות של אחד מן המטבחים המשובחים בעולם, תוך כדי שהם משלבים אלמנטים מתוך ההיסטוריה של יהודי מרוקו. חלקם האחר מגיע במסגרת של מסע שורשים במטרה לצעוד בנתיבי המורשת המשפחתית הקרובה והמורשת של יהדות מרוקו בכלל. נתיבים זרועים בשבילים רבים של גזרות, פרעות, טבח, השפלות, מגפות, ייסורים ואסונות טבע, ובצדם ואולי במקביל להם נתיבים של פריחה תרבותית, צמיחה ושגשוג כלכלי, ונתיבים של תקווה ואחווה יהודית.

טולדו – עירם של בני משפחת בן שושן

תוכן עניינים:
 העיר טולדו והמחוז
♣ מילון מונחים
♣ היסטוריה יהודית בטולדו
  ♣ תקופת הוויזיגותים
  ♣ תקופת המוסלמים
  ♣ התקופה הנוצרית
  ♦ עד אמצע המאה ה – 13  – דו קיום קוטבי
  ♦ מאמצע המאה ה- 13   – תחילת הסוף
  ♦ תום עידן
אלפונסו ורחל – סיפור אהבה
ביה”ס למתרגמים של טולדו
חכמי טולדו במאות ה-11 וה-12
אתרים יהודיים ובתי כנסת בטולדו
♦ בית הכנסת “אל טרנסיטו ו”המוזיאון הלאומי לאמנות היספנית-עברית”
♦ בית הכנסת “אבן שושן” שהיה לכנסיית Santa Maria La Blanca
פיסת ארכאולוגיה על ציר הזמן     
בית הקברות היהודי העתיק וסיפורה של הלוויה אחת מאוחרת 

 


העיר טולדו והמחוז

טולדו בירת מחוז טולדו שוכנת על גבעה כ- 70 ק”מ דרומית למדריד מוקפת ברובה ע”י הנהר Tajo הארוך מבין נהרות ספרד. מיקומה הטופוגרפי הגבוה מעל הנהר שימש לה כהגנה מפני התקפות.
העיר נכבשה ע”י הרומאים בראשית המאה ה-2 לפה”ס ובשנת 542 לספירה נכבשה ע”י הויזיגותים ששלטו ברוב חצי האי האיברי עד לכיבוש המוסלמי בראשית המאה ה-8 לספירה. בתקופת הויזיגותים שימשה טולדו כבירת הממלכה כולה.
בתקופת המוסלמים שנחשבת ל”תור הזהב” של טולדו (יש מי שחולקים על זה) היא נקראה בשם טוליטולה (Tulaytulah).
במהלך הריקונקיסטה נכבשה טולדו ע”י אלפונסו ה-6 בשנת 1085 והיא שבה להיות בירת המדינה.
בתקופתו של אלפונסו ה-10 (1284 – 1252) נודעה טולדו כמרכז רוחני והיא הייתה למרכז של תרגומים של יצירות מדעיות ותרבותיות מהשפה הערבית לשפה הקסטיליאנית.
פרט לתקופה שבה טולדו הייתה תחת שלטון מוסלמי שארכה כ-300 שנה, הכנסייה הקתולית הייתה דומיננטית מאז שנכבשה ע”י הויזיגותים והיא קיימה בה פעילות דתית ענפה ועשרות ועידות שבהם חוקקו חוקים והוצאו צווים שנועדו להכפיף את נתיני הממלכה לכנסייה.
הבהרה: הדף נקרא בשם “עירם של בני משפחת בן שושן” על שום היותם בני קהילת דבדו ואולם טולדו היא גם עיר המוצא של משפחת טולדנו שבמרוקו חיה במקנס, משפחות טולדו ובן טולילא (ששמותיהם נגזרים משמה של העיר טולדו) ומשפחות נוספות ממרוקו. 


♣ מילון מונחים:
כמה מונחים שנפגוש בהמשך שכדאי להכיר לפני שקוראים:
Moors (מוּרִים) – המונח מוּרִים מתייחס לתושבים ערבים או ברברים של צפון אפריקה, המוּרִים כבשו את חצי האי האיברי בראשית המאה ה-8.
 Mudejar (מוּדֶחָר) – כינויים של המוּרִים או המוסלמים שנשארו באיבריה אחרי הרקונקוויסטה הנוצרית ולא הומרו לנצרות.
אומנות ה- Mudéjar מתייחסת לסגנון קישוטים וטכניקות אדריכליות וקונסטרוקטיביות שבהם השתמשו ה- Mudéjar כמוטיבים דקורטיביים בממלכות הנוצריות האיבריות בעיקר מהמאות ה- 13 עד המאה ה- 15.
Aljama – מונח שמקורו בערבית, שהיה בשימוש במסמכים רשמיים בספרד, שבא לציין את השלטון העצמי של קהילות יהודים ומוּרִים, השם עדיין בשימוש על הרבעים שבהם חיו הקהילות האלה לפני מאות שנים.
Juderia (חוּדֶרִיָה) – כינוי לשכונה של יהודים.
Conversos (קונברסוס) – מומרים, יהודים שאולצו להמיר את דתם לדת הנוצרית קתולית. מכונים גם הנוצרים החדשים.
Maranos (אנוסים) – יהודים ספרדים ופורטוגזים שחיו בחצי האי האיברי שאולצו להמיר את דתם אך המשיכו לעסוק בה בסתר.
Cortes (קורטס) – גוף מחוקק בספרד ופורטוגל.

 

 היסטוריה יהודית בטולדו

אגדה אורבנית שנתקלתי בה מספרת ששמה של העיר טולדו נגזר משם הפרשה של “תולדות” וכי היהודים הם אלה שנתנו לעיר את שמה וזאת משום שההתיישבות הראשונה בה הייתה בשבוע שבו נקראה הפרשה. אבל היסטוריה אינה נבנית על סיפורי עם אלא על תיעוד וממצאים וכאן יש לטולדו הרבה מה להציע על עברה היהודי של העיר.
מסורת יהודית מתקופת השלטון המוסלמי מספרת שהיישוב היהודי בטולדו היה העתיק ביותר בחצי האי האיברי. יצחק אברבנאל קובע בכתביו כי המתיישבים הראשונים בטולדו היו גולים משבטי יהודה ובנימין.
שני בתי כנסת מרשימים שנותרו בשלמותם, מבנים ורחובות שהיו שייכים ליהודים שחלקם נושאים שמות עבריים ורובע יהודי ששופץ לאחרונה, שמדרכותיו שובצו בסמלים יהודיים ובכתובות בעברית.
טולדו שכונתה “ירושלים הספרדית” זכתה בשנת 1986 למעמד של אתר מורשת עולמית מטעם ארגון  אונסק”ו כשהסיבות הן שימור מורשת של תרבות והדו קיום בין שלוש הדתות (שכאמור יש מי שחולקים על קביעה זאת).
היהודים בטולדו עסקו בטקסטיל, צביעה, עיבוד עורות, מסחר, נדל”ן, הלוואות בריבית ומקצועות צבאיים.
רבים מיהודיה עסקו בחקר תלמוד, רפואה ותרגום של יצירות בתחומי מתמטיקה, אסטרונומיה ועוד, מערבית ללטינית ולשפה המדוברת.
טולדו הייתה גם מרכזם של הקראים בספרד.

 

תקופת הויזיגותים

עדויות על הימצאות קהילה יהודית בטולדו מצויות מהמאה ה-6, תקופת המלכים הויזיגותים הגותים שקבעו את בירת הממלכה בטולדו. זהו העידן שבו המלכים והכנסייה הנוצרית מתחילים לקיים ועידה משותפת שתתכנס מעת לעת כדי לחוקק חוקים ולגזור גזרות כנגד היהודים.
בפוסט “חיי היהודים בספרד” סיפרנו על הצו של המלך הויזיגותי סיסבוט שבשנת 613 הורה על כל היהודים להתנצר או לעזוב את ספרד לצמיתות. כנראה שמניין היהודים שנטשו את ספרד או שהמירו את דתם גדול ממאה אלף.
לא היינו נדרשים לדברים שכבר כתבנו בפוסט אחר שבאתר אילולא העובדה שפסלו של צורר היהודים סיסבוט מוצב לראווה בחוצות טולדו של היום.
בשנת 638 נדרשו היהודים בטולדו להימנע ממנהגי הדת היהודיים כמו ברית מילה, שמירת כשרות ולימוד תורה שבע”פ. הם נדרשו לחתום על שטר ההסכמה (Placitum) ולא על החוזה משפטי המקובל (Pactum), ההבדל בין השניים הוא ששטר ההסכמה נותר בתוקף בלי תלות ברצונו של החותם.
בשנת 687 המלך אֶרגִיקָה יורש את השלטון וכבר בראשית שלטונו הוא מחליט שיהודי הממלכה קשרו קשר נגדו עם אחיהם שמעבר לים. בשנת 694 הוא מכנס בטולדו וועידה שמחליטה על החרמת רכוש היהודים, אבל המלך אינו מסתפק בכך והוא דורש להטיל על ה”בוגדים” עונש נוסף, המרת דת או מכירתם לעבדות לאדונים שהמלך יבחר בהם, אדונים שיוכלו לפקוח עין כדי להבטיח שעבדיהם נוהגים לפי מנהגי הנוצרים וילדיהם יתחנכו בבתי נוצרים.
אומדן מספר היהודים שחיו בטולדו בתקופת הויזיגותים הוא כ- 4000.


♣ התקופה המוסלמית
בראשית המאה השמינית (715) כובשים המוּרִים את חצי האי האיברי וישנן השערות שכאשר הצבא שלהם הגיע לטולדו הוא קיבל סיוע מהיהודים.
עם הכיבוש המוּרִי הוסב שמה של העיר לשם הערבי טוליטולה ומצבם של היהודים הלך והשתפר והם ביססו את מעמדם בחצרות השליטים ובמקצועות מדעיים מכובדים. הם לומדים את השפה הערבית שתמשיך ותשמש אותם מאות שנים לאחר הכיבוש הנוצרי.
יהודים מהקהילה של טולדו היו בין המובילים בתחומי מדע כמו מתמטיקה, אסטרונומיה ופילוסופיה.
תקופת השלטון המוסלמי של המוּרִים הייתה העידן של תור הזהב של טולדו. מוסלמים, נוצרים ויהודים חיו בה שיתוף והיא נודעה אז כ”עיר של שלוש התרבויות”.
שריד ארכיאולוגי שנותר מתקופת המוּרִים הוא הטירה שנבנתה בשנת 820 ע”י המושל הערבי בן אל קטיל, שהייתה הקיר החיצוני של הרובע היהודי. כמו כן בחפירות שנערכו התגלה בית קברות יהודי שסיפורו מובא בהמשך.

 

התקופה הנוצרית
עד אמצע המאה ה 13 –דו קיום דו קוטבי
שנים ספורות לאחר שהושלם הכיבוש המוסלמי (716), החל הכיבוש מחדש של חצי האי ע”י הנוצרים  וכבר בשנת 722 הם מצליחים לכבוש את העיר קובאדונגה  מה שיסמל  את תחילת “הרקונקויסטה” (“הכיבוש מחדש”), שתסתיים בשנת 1492 עם כיבוש גרנדה.
תורה של טולדו בקונקיסטה מגיע בשנת 1085 עם כיבושה ע”י אלפונסו ה-6.
לאחר הכיבוש אלפונסו ה-6 נזקק ליהודים של טולדו, שהיו מעורים במערכות השלטון והמינהל של העיר שאת חלקם הם בנו בעצמם, ובתמורה לסיוע שלהם הם קיבלו הטבות במיסוי ובמסחר וזכויות שבאו לידי ביטוי ב Aljama הילה והיו מוסמכים אף לגזור דין מוות.
יחד עם זאת הרי”ף מספר על רדיפות של יהודים שהיו בתקופתו של אלפונסו ה-6 בשנת 1090.
בשנת 1108 נרצחים יהודים בטולדו, זכויותיהם מוגבלות וכך גם סמכויות בתי הדין.
בתקופתו של אלפונסו ה-8 (1158 – 1214), יהודי טולדו נעזרים בהשפעתה של המאהבת היהודיה של המלך (ראה בהמשך, אלפונסו VIII ורחל – סיפור אהבה) והם זוכים לתפקידי מפתח בחצרו של המלך.
בשנת 1195 בעקבות תבוסה קשה של אלפונסו ה-8 בקרב נגד המוּרים שנערך באלרקוס, ההמון בטולדו מכלה את זעמו ביהודים ופורע בהם.
בשנת 1212 כאשר אלפונסו מביס את המוּריִם הוא נעזר ביהודי טולדו העשירים ובהם הנדיב בן שושן.
Juan G. Atienza מתאר בספרו “Caminos de Sefarad. Guía judía de España.” (“שבילי ספרד – המדריך היהודי של ספרד”), את התקופה שבין המאות ה -11 למאה ה- 13.
“ההדר הגדול של טולדו בידי יהודים מתקיים בין המאות ה- 11-13, באותה תקופה הייתה העיר מטה תרבותי ובד בבד מרכז אזוטרי. בית הספר למתרגמים של טולדו כבר תפקד ובמקביל, בית ספר של תורת הקבלה העברית פעל ופיתח עולם שלם של מדע הרמטי והֶטֶרוֹדוֹקְסִי, שתפס עד מהרה נוצרים ומוסלמים ולאורך זמן יצר את האגדה הגדולה של קסם טולדו המוטמע בפינות העיר, במערותיה וברחובותיה.”
אבל שלוות העולם הקסום של יהודי טולדו הופרה פעם אחר פעם, היחס אל היהודים הוא דו משמעי.
בתקופתו של אלפונסו ה-Χ היהודים הם שותפים מלאים בפיתוח המדע והתרבות והפילוסופיה והם מכהנים בתפקידי ממשל בכירים, אך בה בעת הוא משית עליהם את ההגבלות מתוך קובץ החוקים שנודע בשם las siete partidas  (שהוא בעצמו יזם), שבין היתר קובע שעל היהודים לשאת סימן מזהה, והוא מחליט שיש לבדוק את נושא עלילות הדם באופן משפטי, על אף שהדבר היה בניגוד לעמדת האפיפיור.
במקום אחר בספרו של Juan G. Atienza הוא כותב:
“די יהיה בכדי לזכור בנפרד את ימי הטבח הגדול הידועים. בערים ספרדיות רבות ובטולדו עצמה, יום שישי הטוב היה יום בו באופן מסורתי, העיר רעדה מהכיף של לסקול את הרחובות והחלונות של הרובע היהודי”.
אלפונסו ה-Χ מלך קסטיליה שישב בטולדו, שכונה גם אלפונסו החכם כותב בספרו “Cantigas da Santa Maria”, שאם אפשר יהיה להציג ליהודים הוכחות לכך שהנצרות
היא אמיתית היהודים ישתכנעו להמיר את דתם.
בתקופתו של אלפונסו בית הספר למתרגמים שבו פעלו מדענים ואנשי רוח יהודיים רבים הגיע לשיא פריחתו.
יהודה אלחריזי שנולד במאה ה-12 בטולדו כתב עליה, “הגעתי לעיר הענפה טולדו, בירת הממלכה, המכוסה בקסם השליטה ומעוטרת במדע, מראה לעם ולנסיכים את יופיה.
כי לשם היגרו השבטים, שבטי ה ‘, יש בה ארמונות ובתי כנסת ביופי שאין דומה לו! שם כל הנשמה משבחת את האדון.
יש בקרבה קהילה מזרע קודש שהצדק לה כתכשיט, רבים הם כצמחי השדה”
Juan G. Atienza מציין שבמשך מאות שנים, היו בטולדו שלוש תרבויות ושלוש דרכים להעריך את המציאות, וכי “התועלת ההדדית שהם השיגו הייתה חשובה יותר מהאירועים המצערים שבסופו של דבר הביאו לגזירת הגרוש”
ראה בהמשך גם חכמי טולדו במאות ה-11 וה-12
עד אמצע המאה ה-13 “דו הקיום” שבין הנוצרים ליהודים שבטולדו היה בעל שני קטבים. בקוטב החיובי עמדה פריחה תרבותית ומדעית ובקוטב השלילי השפלות, גזרות מס, התנכלויות ועלילות דם וגם ניסיונות להמרת הדת.
דו קיום שבו בניגוד לחוקי הטבע השפל והגאות מתקיימים בעת ובעונה אחת.

 ♦ מאמצע המאה ה-13 – תחילת הסוף
באמצע המאה ה-13 הכנסיות הנוצריות מתחילות להסית כנגד היהודים, כופות עליהם להאזין לדרשות של הנזירים ושוללות את זכות קיומם בקרב החברה הנוצרית.
בראשית המאה ה-14 האנטישמיות גוברת ומעמדם של היהודים מתערער בספרד כולה, יהודים רבים היגרו ממחוז קסטיליה שבו שכנה טולדו.
בשנת 1350 עלה על כסא המלוכה פטר ה-1, בנו וממשיך דרכו של אלפונסו ה-11 שאמנם זכה לכינוי “האכזר”, אך תחת שלטונו היהודים הגיעו לשיא השפעתם. מתחילת מלכותו הוא הקיף את עצמו כל כך ביהודים, עד שאויביו  כינו בלעג את חצרו כ”בית משפט יהודי “. (הערה: השמות פטר ופדרו הם חלופיים)
בשנת 1355 פלש המון שהכנסייה הסיתה כנגד היחס של פטר ליהודים לחלק משכונת היהודים של טולדו המכונה בשם אלקנה. הם רצחו כ -1,200 איש ובזזו את הרכוש והפכו בתי כנסת לכנסיות, היהודים שהגנו על עצמם בסיוע של אבירים נאמנים למלך הצליחו למנוע  מהפורעים להשתלט על כל ה- Juderia.
שמואל הלוי אבולעפיה שהיה נדבן ידוע, כיהן בחצרו של פטר כגזבר וכשופט ובתפקידים אחרים. תודות לעושרו ומעמדו בחצר המלך הצליח אבולעפייה לבנות בית כנסת מפואר בסמוך לארמון המלך שבטולדו.
בולטותו של אבולעפיה, מוצגת לעיתים  כעדות לנטייתו הפרו-יהודית של פיטר, אבל היא לא בהכרח שיקפה את החוויה הכללית של יהדות ספרד בתקופה זו שלעתים קרובות ידעה אפליה ופוגרומים.
בשנת 1360, שלוש שנים לאחר שהשלים את בניית בית הכנסת הוא נכלא במפתיע, הואשם במעילה ונכלא ומת בעינויים.
ככל שפטר ה-2 היה ידידותי יותר ליהודים, כך גבר כלפיו האנטגוניזם מצד אחיו למחצה. פעם אחר פעם הוא מרד באחיו, נמלט וקיבל חנינה מפיטר ה-2.
בשנת 1360 כאשר היה בגלות בצרפת קיבל הנרי פנייה ממלך אראגון פנייה לסייע לו לתקוף את קסטיליה והוא נענה בתנאי שהוא יתמוך בו בהשמדת אחיו פיטר.
כאשר הוא פלש לקסטיליה בשנת 1360, רצח את כל היהודים של Najera וכך Villadiego שבה חיו הרבה מלומדים יהודים, Aguilar ועיירות רבות אחרות שנהרסו כליל.
תושביה הנוצרים של Valladolid שרחשו כבוד להנרי ה-2 ניצלו את פלישתו לקסטיליה כדי לפרוע ביהודים והם הרסו את בתי הכנסת שלהם ואת בתיהם, 300 משפחות יהודיות מ- Jaen נלקחו בשבי לגרנדה.
לדברי הפילוסוף שמואל אבן סנה זרזה שחי בולנסיה במחצית השנייה של המאה ה-14 הסבל הגיע לשיאו במיוחד בטולדו, שבה לא פחות מ-8000 בני אדם מתו מרעב ומתלאות המלחמה בעקבות המצור שהטיל עליה הנרי ה-2.
הנרי ה-2 הוכתר לראשונה למלך בשנת 1366 אחרי שפיטר ה-2 הובס, ולאחר שהוכתר הוא היה צריך לתגמל את בני בריתו מקסטיליה שסייעו לו ולשלם לשכירי החרב שהוא גייס.
הוא הטיל “מס מלחמה” על קהילת יהודי טולדו שגם כך כבר הייתה בשפל, וציווה שאם לא יצליחו לגייס את הכסף למכור את כל רכושם, מטלטלין ונדל”ן במכירה פומבית.
בינתיים פדרו נמלט צפונה לצרפת ומצא מקלט אצל אדוארד “הנסיך השחור” שגם הסכים לעזור לו לחזור לכס המלוכה. באפריל 1367 חזר פדרו בסיוע כוחותיו של אדוארד לספרד והביס את הנרי ה-2 שהפעם הוא זה שברח לצרפת.
המטוטלת עדיין לא נחה, פדרו שב אמנם לכס המלכות אבל האדמה המשיכה לבעור תחתיו, הנרי ה-2 שב לקסטיליה בשנת 1368 ובקרב שהתנהל ב Montiel (דרומית לטולדו) הוא גבר על פדרו.
פדרו ניסה לשחד את du Guesclin שהיה מפקד שכירי החרב של הנרי לעבור לצד שלו, אך הניסיון לא צלח.
“הבן של הזונה היהודיה, המכנה את עצמו מלך קסטיליה” ו”מלך היהודים” כינה הנרי ה-2 את אחיו למחצה פטר ה-2 לפני שערף את ראשו במהלך אותו קרב.
הנרי ה- 2 חזר לכיסא המלוכה בשנת 1369 והמשיך לשלוט עד ליום מותו בשנת 1379.
הוא המשיך במסים הכבדים שהטיל על היהודים בטולדו ואף הורה לאסור יהודים ויהודיות למנוע מהם, אוכל ושתייה ולענות אותם עד אשר יאסף הכסף.
אבל למרות סלידתו הרבה מיהודים, הוא לא יכל לוותר על השירותים שלהם. הוא מינה את דון ג’וזף פיצ’ון לגובה המסים הראשי שלו והעסיק יהודים עשירים כמו שמואל אברבנאל ואחרים, כיועצים פיננסיים וכגובי מיסים, מה שקומם את אנשי הכמורה שכוחם גדל תחת שלטונו של הנרי ה-2, והם הסעירו את ההמון מה שבסופו של דבר הוביל לשורה של חוקים נגד היהודים ב – Cortes de Toro בשנת 1371.
יש לשמור את היהודים הרחק מארמונות האצילים, אין לאפשר ליהודים לכהן בתפקיד ציבורי, יהודים צריכים לחיות בנפרד מהקתולים, לא להתלבש בבגדים יקרים ולא לרכב על פרדות, על היהודים לענוד תג ואין לאפשר ליהודים לשאת שמות קתולים.
הדרישות של הקורטס התיישבו עם נטיותיו של הנרי כלפי היהודים והם נצטוו לנהוג לפי חוקי הקורטס ואף הוסיף עליהם משלו, כמו למשל שבהלוואות קצרות נוצרים חייבים להחזיר רק שני שליש מהקרן, עם זאת הוא לא מנע מהם את הזכות לקיים משפטים פנימיים של הקהילה.
הנרי ה-2 היה ככל הנראה השליט הראשון מאז המלך הוויזיגותי  ארגיקה שהטמיע מדיניות אנטי-יהודית בחצי האי האיברי. הפוגרומים שהתחילו בתקופתו נמשכו גם הרבה אחרי מותו.
לאחר מותו של הנרי ה-2 בשנת 1379 ירש אותו בכס המלוכה בנו ג’ון הראשון.
בשנת 1380 התכנס הקורטס של Soria וחוקק חוקים שצמצמו את האוטונומיה השיפוטית שהייתה ליהודים במסגרת ה – Aljama. החוק החדש  אסר על רבנים לנהל בתי הדין בעניינים דתיים, מי שעבר על החוק היה צפוי לקנס כבד, מוות, גירוש או הרחקה.
עם זאת האוטנומיה בהליכים האזרחיים נותרה כפי שהייתה והם עדיין הורשו לבחור שופטים.
אחרי שהנוצרים האשימו את היהודים כי הטקסט של ספרי התפילה שלהם כולל גם קללות של הקתולים, נתן המלך ג’ון הראשון ליהודים ארכה של חודשיים להסיר מספרי התפילה שלהם את אותם הקטעים, אחרת יוטל עליהם קנס של 3000 maravedís (מטבע זהב שהייתה נהוגה באותה תקופה) והוסיף כי מי שיגרום להמרת דת של מוּרִי (מוסלמי), או של בן דת אחרת, או יבצע עליו טקס ברית מילה, יהפוך לעבד ורכוש של האוצר.
היהודים כבר לא העזו לצאת לרחובות ללא הזיהוי של התג, החיים שלהם היו נתונים בסכנה, הם נרצחו, נשדדו ונבזזו.
ג’ון הראשון הטיל קנס כבד על כל עיר שבה ימצא יהודי שרצחו אותו, עם זאת בשנת 1385 הוא היה מחויב להוציא צו שאוסר על העסקת יהודים כיועצים פיננסים, או כגובי מס למלך ולבני האצולה.
Ferrand Martinez שהיה כומר הווידוי של המלכה Leonora אשת ג’ון, החל לשאת  בסביליה דרשות ונאומים חדורי הסתה כנגד היהודים ואלה העלו את רף השנאה כלפיהם לרמה הגבוהה ביותר.
למרות מאמציו של משה איבן זרזאל רופאו האישי של המלך ג’ון הראשון להאריך את חייו הוא מת בשנת 1390 ומי שירש אותו היה הנרי ה-3 בנו בן ה-11. עפ”י צוואת המלך ג’ון ניהול המדינה בתקופה שעד שהנרי יגדל ויהיה כשיר למלוכה הופקד בידי שישה כמרים ואצילים מסביליה, טולדו, בורגוס, לאון, מורסיה וקורדובה ואלה היו חסרי אונים אל מול הסחף בשנאה כלפי היהודים בעקבות הדרשות וההסתה של פררנד מרטינז ולא הועילו להם כל האזהרות והאיסורים כלפיו.
כמו ליתר יהודי ספרד כך גם אצל יהודי טולדו, שנת 1391 שנת קנ”א הייתה נקודת מפנה היסטורית. זה התחיל בג’ודריה של סביליה שבה המון משולהב מההסתות של מרטינז פשט על ה- Juderia של סביליה וערך בה טבח המוני של יהודים, מי שלא המיר את דתו והוטבל לנצרות נטבח או גורש.
מסביליה התפשטו המהומות ומעשי הטבח לערים האחרות, תורה של טולדו הגיע ביום 20 ביוני 1391 שבו נטבחו בה המוני יהודים וכמו אצל יהודי ספרד האחרים רבים מהם המירו את דתם והוטבלו לנצרות.
הקורטס שהתכנס במדריד בשנת 1405 התעסק בעיקר עם תלונות נגד היהודים והנרי ששנאתה של אמו ליאונורה ליהודים, הייתה כה גדולה שאפילו סירבה לקבל את כספם, מצד אחד אסר עליהם לעסוק בהלוואות בריבית ואסר לקיים קשרים מסחריים בין יהודים לקתולים, ומן הצד השני העביר הצעות חוק שונות נגד היהודים וצמצם את הרדיפות נגדם.
יהודים רבים עזבו והתיישבו במלאגה וגרנדה, שהיו עדיין בשליטת המוּריִם, שבהן זכו ליחס טוב והנרי שחש שגביית המיסים הצטמקה התחרט על עזיבתם.
זמן קצר לפני מותו הוא הטיל קנסות על קורדובה בגלל פרעות שבהם נרצחו ונבזזו יהודים ובד בבד הוא אסר על היהודים להתלבש בלבוש דומה לזה של הנוצרים וציווה להעניש כל יהודי שלא הוטבל שאינו נושא טלאי על בגדיו.
תוך כדי שהוא מכין את המערכה נגד גרנאדה, המעוז האחרון של המוסלמים בספרד מת הנרי ה- 3 בשנת 1406 ועד שבנו ג’והן ה- 2 (Juan-2) שנולד שנה קודם יהיה כשיר למלוכה, שימשו כיורשי העצר אמו ודודו פרדיננד ה-1 מלך אראגון.
לבקשתו של המטיף הקתולי  Vincent Ferrer פורסמו בשנת 1412 חוקי Valladolid שנוסחו ע”י פול דה בורגוס שמוכר כ- Paul de Santa Maria, לשעבר שמואל הלוי,  חוקר תלמוד ורב קהילה רב השפעה שהוא וילדיו המירו דתם, שעם הזמן הפך לארכיבישוף של קרטחנה והיה לאויבם המר של היהודים.
החוקים שכללו 24 גזרות נוסחו במטרה להשפיל את היהודים ככל האפשר, יהודים לא יוכלו לשמש כשופטים, עורכי דין, מתווכים, גובי מס, פיזיקאים, ולא כמנתחים או מרפאים, ולא במשרות ציבוריות. יהודי לא יוכל לעסוק בלחם, יין, בשר, לא לשתות או להתרחץ עם קתולים וגם לא לבקר אותם. נוצרי יוכל לקבל מיהודי בעל חי אבל לא בשר או אוכל מוכן, לאלה נוספו הגבלות על תעסוקת נוצרים אצל יהודים וכן שיהודים ומוסלמים יגורו באזורים נפרדים מאחורי חומות, שבהן שער יחיד הפונה אל החוץ ומי שלא יעשה כך יוחרם כל רכושו. נאסר על היהודים לעזוב את הארץ וכל מי שיגן עליו או ייתן לו מחסה צפוי  לקנסות ועונשים כבדים.
בנוסף לגזרות אולצו היהודים ברחבי קסטיליה להקשיב לדרשותיו של המטיף וינסנט פרר בבתי הכנסת שלהם ולשמוע אותו מקדש את בתי הכנסת שלהם ככנסיות.
כל ההגבלות והאיסורים נוסחו במטרה לאלץ את היהודים להמיר את דתם לנצרות.
אמו של ג’והן ודודו פרדיננד הראשון שהיו יורשי העצר הזמניים יישמו את חוקי Valladolid.
ג’והן ה-2 , היה כשיר להיות מלך רק בשנת 1418 וכשעלה על הכס הוא נקט בגישה סובלנית יותר כלפי האוכלוסיה היהודית המוכה בקסטיליה, שבה היה גל המוני של פרעות והמרות דת מאז 1391. היחס כלפי ה”נוצרים החדשים” – הקונברסו (converso) היה חשדני ומלא בוז והחברה דחתה אותם ממנה.
לאחר הפרעות, ממלכת קסטיליה בקשה לייצב את הסדר הציבורי והקהילות היהודיות ניסו לשקם את עצמן.
בשנת 1432 הרב אברהם בנבנישתי שהיה רב החצר של ג’והן ה-2 ואחראי על התקציב והמינהל, יזם את תקנות Valladolid אשר ניסו לגבש מחדש את הקהילה היהודית.
אחרי שהתמנה לשופט הוא כינס רבנים, משכילים ומנהיגים מכל קהילות קסטיליה בבית כנסת ברובע היהודי של העיר Valladolid, במטרה לבחון את חוקי Valladolid שנחקקו נגד היהודים, להגביר את לימוד התלמוד, ולעצור את ירידת הערכים בקהילות.
הכנס הסתיים באישור מסמך שנקרא “תקנה” (קרוי בפי החוקרים תקנות Valladolid). המסמך מורכב מחמישה חלקים: הראשון הוראות בקשר ללימוד התורה, בחירת דיינים ובעלי תפקיד אחרים בקהילה, דיני מלשינות ומסירות לשלטונות, דיני מיסוי ותשלומים לשלטונות ודיני לבוש מפואר.
על רקע של הכבדת המיסים ועליית מחירים בשנת 1449 פרצו מהומות טולדו,
ההמון הזועם האשים את האחראי על הגבייה והגובים עצמם שהיו יהודים לשעבר (קונברסוס) בני העיר טולדו.
הציבור סירב לשלם, הקונברסוס ניסו להגן על עצמם, אבל ראש העיר ומפקד הצבא במקום להגן עליהם, החלו לרדוף אותם, תוך שהם מאשימים אותם בשיתוף פעולה עם מלכי קסטיליה.
איזבלה החלה את מלוכתה בשנת 1474, נישואיה לפרדיננד בשנת 1469 היו הבסיס לאיחוד של ספרד. עם עלותם על כס המלוכה, הם התחילו לנקוט בצעדים להפרדה בין “הנוצרים החדשים” (הקונברסוס) לבין “הנוצרים הוותיקים”, קונברסוס לא יכלו יותר לכהן במשרות ציבוריות, קודם לכן הכנסייה פרסמה bulla (מכתב פומבי הנשלח ע”י האפיפיור) שבו היא מכנה את הקונברסוס כ”אויב המין האנושי”, חוקי “טוהר הדם” (Limpieza de sangre)  קבעו שרק מי שאבותיו היו נוצרים נחשב לנוצרי אמיתי.
בקורטס של טולדו משנת 1480, הצטוו כל היהודים לגור בשכונות מיוחדות ובשנת 1485 הוקמה “האינקוויזיציה” שקבעה את מושבה בטולדו והיא פעלה בעיקר נגד מומרים מהיהדות או האסלאם שנחשדו באי-נאמנות לדתם החדשה, ולא הייתה לה שום סמכות כלפי מי שלא התנצרו.
האינקוויזיציה הפכה לסמל של מאסרים שרירותיים, חקירות תחת עינויים קשים, טקסי הענשה פומביים (אוטו דה פה) והעלאה על  המוקד. בתוככי העיר העתיקה של טולדו, ברחוב אלפונסו ה-12 מצוי מוזיאון קטן בשם מוזיאון העינויים (Museo de la tortura) a שמציג בתערוכה שמשתרעת על פני חמישה חדרים מכשירים, חפצים ושיטות עינויים והוצאה להורג מאותה תקופה.
כמה מהמכשירים המוצגים ב”מוזיאון העינויים” שבטולדו

 

 ♦  תום עידן
ב-2 בינואר 1492 עם כניעתה של גרנדה המעוז האחרון של המוסלמים, השלימו הנוצרים את הכיבוש מחדש (הרקונקויסטה) של ספרד שהחל יותר מ-700 שנה קודם לכן, חודשים ספורים לאחר מכן היא הוציאה את צו הגירוש שהורה לכל היהודים בכל גיל לעזוב את ספרד עד ליום האחרון של חודש יולי (יומיים לפני תשעה באב). הם יכלו לקחת אתם את רכושם אך לא כסף ולא זהב.
רבים מהיהודים בילו את ימיהם האחרונים בבתי הקברות היהודי כדי להיפרד מיקיריהם שנותרו מאחור.
מספר היהודים של קסטיליה ערב הגירוש נאמד בכ- 100000 רבים מהם מטולדו שהייתה בירת המחוז, הנמל הקרוב ביותר לטולדו הוא אמנם ולנסיה, אבל בגלל האוכלוסיה הכל כך עוינת ליהודים שהייתה באזור הזה, לא מן הנמנע שיהודי טולדו עזבו את ספרד דרך נמל קרטחנה שם היחס ליהודים היה מן הטובים שבערי ספרד.
מספר קטן של בתי כנסת שרדו את הגירוש, ביניהם סנטה מריה לה בלנקה ובית הכנסת של אל טרנזיטו בטולדו.
                -.-.-.- תם העידן של גלות ספרד -.-.-.-

 

            אלפונסו ורחל – סיפור אהבה

אלפונסו ה- 8 (1214 – 1158) מלך קסטיליה וטולדו, שהיה נשוי לנסיכה אנגלית, היה מאוהב בנערה יהודיה יפה מטולדו בשם רחל פרמוזה שכמו אסתר המלכה בחצרו של אחשורוש כך גם היא בחצרו של אלפונסו פועלת למען בני עמה, היהודים שקיבלו השפעה ועלו לגדולה בחצר המלך נעזרו ללא ספק באהבתו של המלך לרחל.
כאשר המלך הובס בקרב אלרקוס על ידי האלמוהדס, התבוסה יוחסה לרומן האהבה של המלך עם רחל.
בשנת 1195 כוחות האלמוחידים שהגיעו מצפון אפריקה נחתו בטאריפה שבדרום ספרד ומשם המשיכו דרך מחוז סיביליה עד לקורדובה.
אלפונסו ה-8 אוסף את כוחותיו בטולדו ויוצא לעבר Alarcos (שהייתה בגבול הדרומי של הממלכה שלו) כדי לתקוף את האלמוחידים.
אלפונסו ה-8 נוחל תבוסה קשה ונסוג לטולדו, והאלמוחידים ממשיכים בכיבוש ערים נוספות ומגיעים עד לסביבת טולדו.
שלא כמו בסיפור המקראי של אסתר המלכה, סיפורה של רחל מפרמוזה מסתיים בסוף טרגי.
התבוסה הקשה עוררה מחדש את הזעם כנגד הרומן של המלך עם רחל, גל של שנאה מציף את ההמון ומוביל לפרעות, שוד והרג של יהודים רבים. רחל ובני משפחתה מוצאים להורג.
הצלחת האלמוחידים תאריך ימים זמן קצר בלבד, כעבור 16 שנה בשנת 1212 מביס אלפונסו ה-8 את האלמוחידים בקרב שיסמן נקודת מפנה שתוביל לסיום השלטון המוּרים בחצי האי האיברי.
במלחמה זו נגד המוּרים (הכינוי הנפוץ באירופה הנוצרית למוסלמים), אלפונסו ה-8 נעזר רבות ביהודי טולדו העשירים, ובמיוחד על ידי “ראש העיר האלמוקאריף”, נאסי יוסף בן סולומון המלומד והנדיב בן שושן.
קיומו של קשר רומנטי בין אלפונסו השמיני לבין צעירה יהודיה, מתועד בהיסטוריה של בית המלוכה הספרדי.
סיפור האהבה היה נושא הרומן “Die Jüdin von Toledo” (“היהודים של טולדו”), משנת 1955 של ליאון פויכטוונגר היהודי. הספר תורגם לעברית לראשונה על ידי עדנה קורנפלד ויצא בשנת 1957, תחת השם “בלדה ספרדית”, ותורגם במהדורה נוספת בשנת 2004 בשם “היהודיה מטולדו” על ידי חנה שוורץ אייזלר.
גבור הספר, סוחר יהודי בשם אבן עזרא שהיה אחד מהעשירים של יהודי הממלכה, ממונה על ידי המלך כשר האוצר. המלך מתאהב ברחל בתו, שולח אליה שליחים ומחזר אחריה ובסופו של דבר נוצר ביניהם קשר. במהלך הזמן עוברת רחל לגור באחת מהטירות שלו. בעקבות התאהבותו של המלך בפילגש היהודיה דוחפת המלכה אלנור, אשתו החוקית של המלך, להחלטה מצד המלך לצאת למלחמה חסרת טעם כנגד המורים, מלחמה שבה (גם במציאות) נחלה קסטיליה תבוסה.

הסיפור מקפל בתוכו את החיים של משפחה אמידה מיהדות ספרד, בעלת השפעה ועושר, המאוימת יום ביומו על ידי המלך והממסד הנוצרי. מצד אחד המלך זקוק ליהודי ומצד שני מתעב אותו. באופן דומה, המלך אוהב את פילגשו אך מתעב את דתה.
ה”יהודייה מטולדו” (“Die Jüinin von Toledo”) הוא גם סרט דרמה היסטורי אילם משנת 1919.
הסרט הוא עיבוד למחזה “יהודיית טולדו” משנת 1872 מאת פרנץ גרילזרפר שגם הוא מתבסס על הרומן בין אלפונסו ה-8 לרחל היהודיה ומי שבמקרה שולט בשפה הגרמנית מוזמן לצפות בטריילר.

 

                 ♣  ביה”ס למתרגמים של טולדו

במאה ה-12 החל לפעול בטולדו בית הספר למתרגמים שהפגיש חוקרים נוצרים, יהודים ומוסלמים. בתקופה הראשונה הוא התמחה בעיקר בטקסטים פילוסופיים ותיאולוגיים אבל בהמשך הוא התפתח והגיע לשיאו בתקופת שלטונו של אלפונסו ה-10 (1284 – 1252).
החוקרים עסקו ביצירות מתרבות יוון העתיקה ובעבודות מדעיות מתחומי אסטרונומיה, פילוסוסופיה, רפואה, מתמטיקה, בוטניקה אסטרולוגיה ועוד.
את מקורותיו של ביה”ס אפשר למצוא בהגירה ההמונית של יהודים מאל אנדלוס (שהשתרעה מצפון מזרח לצפון מערב ספרד) לעבר הממלכות הנוצריות. טולדו יוּשְבה אז על ידי משוררים, פילוסופים, מדענים, רופאים ומלומדים יהודים אחרים. הארכיבישוף מטולדו דון ריימונדו דה סובטאט, שלימים הפך לקנצלר קסטיליה עם אלפונסו השביעי, רצה לנצל את האקלים המאפשר לנוצרים, מוסלמים ויהודים לחיות בהרמוניה, וסיפק את הגיבוי שלו לפרויקטים שונים של התרגום שהתבקשו על ידי כל בתי משפט של אירופה הנוצרית.

עבודתו של בית הספר למתרגמים חילצה מתהומות השכחה יצירות של תרבות יוון הקדומה והעבירה אותם ליתר חלקי אירופה וזאת הסיבה שבית הספר היה המקור והבסיס לרנסנס המדעי והפילוסופי של התרבות המערבית.
יוקרתו של בית הספר למתרגמים של טולדו הייתה כל כך גדולה שאפילו ההגבלות שהטילה הכנסייה לא מנעו ממנו לפרוח.

 

                חכמי טולדו במאות ה-11 וה-12

רבי יהודה הלוי -ריה”ל ( 1141 – 1075) היה מגדולי המשוררים וההוגים של היהדות בימי הביניים והיה משורר, פילוסוף ורופא נולד בשנת 1075 בטולדו.
הרב אִיבֶּן עזרא (1164 – 1092) משורר, פרשן מקרא, פילוסוף, אסטרונום ועסק גם באסטרולוגיה ומתמטיקה, חי במשך תקופה מסוימת בטולדו.
רבי יהודה ב”ר יוסף עזרא שהיה כנראה ממשפחתו של אברהם אִיבֶּן עזרא היה נשיא הקהילה בטולידו בשנת 1147.
רבי אברהם אבן דאוד הלוי (1180 – 1110) נודע גם בשם הראב”ד הראשון,  היה היסטוריוןפילוסוף ואסטרונום נולד בקורדובה ובעת שהאלמוואחידון פלשו לספרד ברח ממנה לטולדו שבה חי עד למותו על קידוש השם ב-1180.
יהודה בן שלמה אלחריזי נקרא גם יהודה חריזי (1225 – 1165) משורר, יוצר ומתרגם שנולד בטולדו למשפחה משכילה ובעלת אמצעים שמוצאה בסביליה. אלחריזי העריך מאד את הרמב”ם, הגן עליו בפני מבקריו ותרגם רבים מכתביו.
הנה דברים שאלחריזי כתב על טולדו:
“הגעתי לעיר הענפה טולדו, בירת הממלכה, המכוסה בקסם השליטה ומעוטרת במדע, מראה לעם ולנסיכים את יופיה. כי לשם היגרו השבטים, שבטי ה ‘. יש בה ארמונות ובתי כנסת ביופי שאין דומה לו! שם כל הנשמה משבחת את האדון. יש בקרבה קהילה מזרע קודש שהצדק לה כתכשיט, רבים הם כצמחי השדה”.
שמואל בן מאיר הלוי אבולעפיה (1360 – 1320) סמואל בן מאיר אבולעפיה בן למשפחה ממוצא תוניסאי היה אחד היהודים העשירים והמשפיעים ביותר בספרד של המאה ה -14. הוא הפך ליועץ הכספי של פדרו “האכזר” מקסטיליה וכן כיהן כגזבר ושופט. הוא הציב את בני משפחתו בעמדות בעלות השפעה כלכלית.
בגיבויו של פדרו בנה שמואל הלוי  בית כנסת בסמוך לארמון שבטולדו דבר שעורר התנגדות רבה מצד הכנסייה.
בארמון שבו התגורר בטולדו שוכן כיום מוזיאון אל גרקו הודות לעושרו הרב יסד שמואל הלוי בית כנסת קטן, אחד מעשרת בתי הכנסת ששימשו את הקהילה היהודית בטולדו. בית הכנסת אינו מרשים בממדיו, אך בכל זאת נתקלה בנייתו בהתנגדות תקיפה של הכנסייה הקתולית, אך אבולעפיה זכה לגיבויו של פדרו ובית הכנסת הוקם. שער חיבר בין ארמונו של אבולעפיה לבית הכנסת.
בשנת 1360 התהפך הגלגל על שמאל הלוי והוא נכלא ועונה בחשד למעילה ומת במהלך העינויים.
אברהם בנבנשתי (המאה ה-15) היה איש ציבור בתקופתו של ג’והן השני, מלך קסטיליה (1406–1454). בן למשפחה עשירה ובעל ידע יהודי וכללי רב. ביחד עם יוסף נשיא ואברהם אבן שושן הגן על יהודי עיר ליד Ecija ממחוז סביליה, כנגד האשמות של רצח פולחני בפסח.
לפי בקשת הקהילות היהודיות של קסטיליה התמנה על ידי המלך בשנת 1432 לשופט ראשי של היהודים ורב החצר. מתקן תקנות ואיאדוליד (Valladolid).
לאחר שהתמנה לשופט קרא בנבנשתי לכנס מיוחד (סינוד) של רבנים, משכילים ומנהיגים מכל קהילות קסטיליה בעיר Valladolid בבית הכנסת שברובע היהודי של העיר. הכנס נועד לבחון את החוקים שנחקקו נגד היהודים (חוקי Valladolid), להגביר את לימוד התלמוד ולעצור את ירידת הערכים בקהילות.
הכנס הסתיים בהכנה ואישור מסמך שנקרא “תקנה” (קרוי בפי החוקרים תקנות Valladolid). המסמך מורכב מחמישה חלקים: הראשון הוראות בקשר ללימוד התורה, השני בחירת דיינים ובעלי תפקיד אחרים בקהילה, השלישי דיני מלשינות ומסירות לשלטונות, הרביעי דיני מיסוי ותשלומים לשלטונות והחמישי דיני לבוש מפואר.
נכדיו גורשו בגירוש ספרד והתפזרו בפורטוגל, אירופה, המזרח הקרוב וצפון אפריקה. נכדיו ביססו את לימוד התורה בסלוניקי על יד הקמת ספריות גדולות. חלק מנכדיו נדדו בגירוש לפורטוגל והתנצרו. הם היו סוחרים גדולים ובנקאים בפורטוגל ואנטוורפן. לאחר מכן הם נדדו לאיטליה יחד עם דונה גרציה וחזרו איתה ליהדות ולשם בנבנשתי.

 

        ♣ אתרים יהודיים ובתי כנסת בטולדו

בעברה היהודי של טולדו היו זמנים שפעלו בה עשרה בתי כנסת, וחמש עד שבע ישיבות ומקוואות. עם הגירוש בשנת 1492 פעלו חמישה בתי כנסת שניים מתוכם שרדו עד ימינו.
טולדו היא אחת הערים הבודדות בספרד שבה השתמרו שרידי מבנים יהודיים ויש בה גם שרידים רבים של מצבות יהודיות, שחלקן נשמרות במוזיאון הארכיאולוגי של העיירה.

                    ♦ בית הכנסת “אל טרנסיטו” ( El Transito) ו”המוזיאון הלאומי לאמנות היספנית-עברית” 
בית הכנסת נבנה ע”י שמואל בן מאיר הלוי אבולעפיה שהיה נדבן עשיר רב השפעה ואיש הכספים של המלך פדרו ה-1. בית הכנסת נבנה בסמוך למגוריו של אבולעפיה בארמון המלך כשרק שער מפריד בין הבית לבית הכנסת.
בית הכנסת היה אחד מעשרה בתי כנסת ששימשו את יהודי טולדו. בנייתו הושלמה בשנת 1357 שלוש שנים בטרם נכלא אבולעפייה ועונה למוות.
לאחר גירוש ספרד הועבר בית הכנסת עם ארמונו של אבולעפיה לידי הכנסייה הקתולית שהפכה אותו לכנסייה בשם  “El Transito de Nuestra Señora”.
בשנת 1877 הכריזה ממשלת ספרד על המתחם כאתר לאומי, והחל משנת 1970 הוא משמש כ מוזיאון היסטורי לתולדות יהודי טולדו וספרד ונקרא באופן רשמי “המוזיאון הלאומי לאמנות היספנית-עברית”, במוזאון מוצגים מהמורשת היהודית, כלי קודש וספרים.
חזית בית הכנסת עברה שינויים רבים ואינה מכינה לפאר שפוגשים בתוכו. מהעיצוב הפנימי של המבנה אפשר ללמוד על הפאר והעושר של שמואל אבולעפיה, הנגיעה של מומחי הבנייה המוסלמים ניכרת, גלריה עליונה ל”עזרת נשים”, חצר שבה שרידים למקווה עם שני מיכלים למי גשם, תקרת משושים מגולפת, חלונות עם כיתוב בערבית ו”מזמור לדוד” כתוב בעברית על הקירות, חלק מהריצוף המקורי של בית הכנסת עדיין שמור  בעת שהמבנה הוסב לכנסייה הוסיפו לו את מגדל הפעמונים.
סרטון נוסף שמומלץ לצפייה המוזיאון היהודי בטולדו
בית הארמון שבו גר שמואל הלוי אבולעפיה משמש כיום כמוזיאון לעבודות האמנות של הצייר היווני אל גרקו  Museo del Greco.

 

.

        ♦ בית הכנסת “אבן שושן”  שהיה לכנסיית Santa Maria La Blanca
בית הכנסת אבן שושן שהיום קרוי Santa Maria La Blanca נחשב למבנה העתיק ביותר של בית כנסת ששרד באירופה, והוא אחד משני בתי הכנסת היחידים שהיו בטולדו ושרדו עד היום. (האחר הוא אל טרנסיטו)
בית הכנסת נבנה בראשית המאה ה-13 ע”י דון יוסף אבן שושן ונחנך בשנת 1411 והיה המרכזי והגדול מבין כל בתי הכנסת של טולדו ובקסטיליה כולה. בסוף המאה – 14 המטיף והמסית Vincent Ferrer “קידש” והפך אותו לכנסייה מאז נמצא המבנה בבעלות הכנסייה הקתולית.
בית הכנסת שנבנה מחדש בשנת 1250 אחרי שריפה הרסנית, היה המרכזי והגדול מבין כל בתי הכנסת של טולדו.
יש מי שבעיניהם בית הכנסת הוא סמל לדו קיום בין שלוש הדתות, משום שהוא נבנה תחת שלטון הנוצרי, ע”י אדריכלים מוסלמים לצורך שימוש יהודי.
האדריכלות הפנימית מזכירה בחלקה את זאת שהייתה מקובלת במסגדים המוסלמים במהלך המאות ה-11 וה-12.
בעשור השישי של המאה ה-16 נוסף האפסיס (הגומחה שבה עורך הכומר את התפילה) שכולל שלושה מבני פולחן (קפלות) בסגנון הרנסאנס.
כיום המקום נחשב לאחת האטרקציות התיירותית הכי נחשבות בטולדו.
הקהילה היהודית של ספרד קראה לארכיבישוף של טולדו להחזיר את הבנין לידיים יהודיות כחלק מהכפרה על חטאי העבר.

 

 

פיסת ארכאולוגיה על ציר הזמן


♦ המבצר החדש – תחילת המאה ה-9

הטירה החדשה שנבנתה שנבנתה ע”י המושל המוּרִי כהגנה על גשר סן מרטין הייתה למעשה הקיר החיצוני של הרובע היהודי.

 

 

 

 

 

            ♦ טירת היהודים הישנה – אמצע המאה ה-12
הטירה נבנתה כהגנה על הרובע היהודי ועל שכונות אחרות בסביבתו, מוזכרת כ”טירת היהודים” בשטר להלוואה שהוענקה באמצע המאה ה-12 ליהודי בשם יצחק בן אבויוסף, כנגד בטחונות של “מחצית ביתו שבטירת היהודים”.
זמן קצר לאחר מכן מופיע אזכור של רחוב שמשתרע משער טירת היהודים הישנה (El Castilo Viejo) של הרובע היהודי ועד לשער הטירה החדשה.

 

 

 

 

                ♦ טיילת חומות של וולד אלעזרי (Ueld Elazri) – סוף המאה ה-13

חלק מיהודי טולדו של ימי הביניים החזיקו בבעלותם טירות שהיו גדולות מספיק כדי להכיל בתים בין החומות שלהן.
במסמך מסוף המאה ה-13 מופיע הציטוט “בתחתיתו מקשר הרחוב האמור עם הכביש העובר משער הטירה החדשה לשער הטירה הישנה”. הטירה הישנה היא כאמור טירת היהודים. חלק מהקירות שהקיפו את שכונת היהודים עדיין נמצאות בסמוך. 

 

                  הבית היהודי – המאה ה-14
בית מגורים שמתוארך לתקופה שבין המאה ה-14 למאה ה-15 בסגנון ה- Mudajer עם הרבה קשתות פרסה ועם מאפייני דת יהודיים.
האגדה מספרת שהבית היה שייך ליהודי בשם יצחק שסיפק כסף למלכה איזבלה למימון ההפלגה של קולומבוס בתמורה לתכשיטים שלה.
במרתף של הבית מצויה מעין אמבטיה שהייתה כנראה “מקווה טהרה”. הימצאותם של שני מיכלים לאגירת מי גשם בסמוך מחזקת את ההשערה שמדובר ב”מקווה”.
כמו כן נמצא לוח עץ שהיה חלק ממשקוף שבו מופיע הכיתוב מתוך תהלים פרק קי”ח :
“זֶה-הַשַּׁעַר לַיהוָה;      צַדִּיקִים, יָבֹאוּ בוֹ” 
“אוֹדְךָ, כִּי עֲנִיתָנִי;    וַתְּהִי-לִי, לִישׁוּעָה”

 

                  המקום שבו שכן בית הכנסת קָלֶרוֹס – המחצית ה-2 של המאה ה-14
כמו יתר בתי הכנסת בטולדו כנראה שגם בית הכנסת קָלֶרוֹס נפגע קשה במהומות של שנת 1391, הוא  מוזכר לראשונה במסמך מתאריך 1355.
בית הכנסת ננטש כנראה בסוף המאה ה-14 והוזכר שוב במסמך משנת 1418.
ידוע על מספר בעלים שרכשו את הבניין שבו שכן בית הכנסת בסוף המאה ה-15
בספו של דבר המבנה של בית הכנסת נהרס ועל חורבותיו נבנתה כיכר Marron.

 

             ♦ פיסות מספר תורה – סוף המאה ה-15
עבודה ארכאולוגית שנעשית בבית בטולדו בשנת 2006 חושפות פיסה מספר תורה שהוחבאה בתוך גומחה מאחורי אחד הלוחות החרוטים של הקשתות של מה שכנראה היה בית ברובע היהודי.
על פי המימצאים הארכיאולוגיים ההסתרה הייתה בין המאות ה -15 וה -16, לא ברור אם ההסתרה נעשתה מחשש מפני האינקויזיציה או שמא שמא זה היא משקפת מנהג יהודי של קבורת טקסטים קדושים.
פיסת ספר התורה היא מתוך ספר שמות והיא מוצגת באוסף המוזיאון סנטה קרוז בטולדו.

 

 

           ♦ גילוי בית הכנסת “הסנוניות”  – שנת 2006
חפירות משנת 2006 ברחוב Bulas
מגלות בית כנסת שהארכאולוג
מתייחס אליו כבית הכנסת של הסנוניות, יחד
עם שרידי בית הכנסת נמצאו שרידים של מקווה.

 

 

 

 

    ♣ בית הקברות היהודי העתיק וסיפורה של הלוויה אחת מאוחרת

בטולדו ידוע על שני אתרי קבורה של יהודים, האחד Pradillo de San Bartolomé והאחר Cerro de la Horca (גבעת הגרדום) מהמאה ה – 9 בתקופה המוסלמית.
קבלן שביצע בגבעת הגרדום עבודת בנייה של בי”ס בשנת 1979, השחית בכוונה תחילה חלק מבית הקברות.
בראשית שנת 2009 תוך כדי חפירות הצלה ארכאולוגיות, שנועדו לאפשר את הרחבת בית הספר התגלו ארונות קבורה של יהודים מתקופת ימי הביניים.
עפ”י המסורת היהודית קבורים בטולדו רבנים קדושים ובהם:
• רבנו יונה זיע”א הידוע בשם “החסיד” שהוא בן דודו של הרמב”ן היה רבו של הרשב”א. ראשי הקהילה של טולדו הזמינו אותו להתיישב בעירם כדי ללמד תורה ולמרות שנולד באשכנז ביקשו ממנו לעמוד בראש בית הדין שלהם. נפטר ונקבר בטולדו בשנת 1263.
• רבי אשר בן יחיאל (הרא”ש), שהיה מגדולי פרשני התלמוד ומגדולי הפוסקים ובעל השפעה גדולה על עיצוב ההלכה היהודית, נולד בגרמניה (אז אשכנז). הקהילות בספרד כיבדו אותו מאד ויהודי טולדו הזמינו אותו לחיות בתוכם שם הוא נפטר ונקבר בשנת הפ”ח (1327)
השלדים שנמצאו הוצאו מקברם, דבר שגרם לסערה בינלאומית.
“הועד להצלת בתי העלמין היהודיים באירופה” ומנהל היחסים הבינלאומיים של “ועידת רבני אירופה” הגיעו לספרד לפגישה אליה הוזמנו אנשי רשות העתיקות ונציגי ‘הפדרציה של הקהילות היהודיות בספרד’ ו’ועידת הרבנים הספרדית’.
בתום סדרת מפגשים הורו נציגי המועצה האזורית של ‘קסטלה לה מנצ’ה’ שבתחומה נמצאת העיר טולדו על הפסקת העבודות עד לבירור העניין ומציאת פתרון הלכתי, הנדסי וחוקי לבעיה.
ביום ראשון כ”ט בסיון תשס”ט 21/6/2009  בשעות אחר הצהריים הובאו מאה ושלוש ארונות קבורהובהם מאה וחמישה שלדים (באחד הארונות נמצאו 3 שלדים שנקברו יחד) לרחבה שלפני בית הספר הצמוד לבית העלמין היהודי ממנו הוצאו.
בהלוויה רווית כאב נטמנו מחדש הארונות באותם מקומות מהם נלקחו. לפני סתימת הגולל נשאו דברים נרגשים תוך בקשת סליחה ומחילה מהנפטרים זצ”ל, הגאון רבי אליקים שלזינגר שליט”א ורבה של מדריד, הרב משה בן דהן שליט”א.
מנכ”ל ‘ועידת רבני אירופה’, הרב אבא דונר שיבח את השלטונות הספרדיים ובהם את נציגי משרד החוץ הספרדי והשגרירה הממונה על העניינים היהודיים במשרד החוץ, הגב’ אנה סלמון  על שיתוף הפעולה שהביא לקבורתם מחדש בכבוד הראוי של היהודים שנטמנו בבית העלמין הזה במשך מאות בשנים.

 

מוּרְסְיָה – עירם של בני מרציאנו

העיר מוּרְסְיָה והמחוז
מורסיה היא בירת מחוז מורסיה ששוכן בדרום מזרח ספרד. העיר נוסדה ע”י עבד אל רחמן השני בשנת 825 שהיה אז אמיר קורדובה ובראשיתה הייתה בירת הטאיפה של מורסיה, (טאיפות הן ממלכות מוסלמיות קטנות שנוצרו אחרי שהשלטון המרכזי התפורר). 

הממלכה נלקחה לראשונה מהמוסלמים בשנת 1243 בתקופת שלטונו של פרדיננד השלישי מקסטיליה שהפך אותה לפרוטקטורט.
לאחר מרד המוסלמים בשנת 1265, נכבשה על ידי ג’יימס הראשון מלך אראגון שהעביר אותה לידי אלפונסו העשירי מלך קסטיליה .
ניצול הנהר סגורה ליצירת רשת מורכבת של תעלות השקיה עוד מתקופת עבד אל רחמן שגשגה החקלאות של מורסיה, ולאחר שנכבשה ע”י ג’יימס ה-1 היא הייתה עיר משגשגת מאוד, מפורסמת בזכות הקרמיקה שלה ובתעשיית המשי והנייר הראשונה באירופה.
מורסיה נודעת בשפע החקלאי של שדותיה הרבים (וגם באזורים צחיחים).
במחוז של מורסיה יש ערים חשובות כמו לורקה ועיר הנמל קרטחנה שבהם הייתה אוכלוסיה יהודית.
היסטוריה יהודית במוּרְסְיָה
יהודים חיו במורסיה עוד בתקופת השלטון המוסלמי, כאשר המלך ג’יימס מאראגון שם מצור על העיר (1265) הוא ניהל משא ומתן עם תושביה באמצעות משלחת שאחד מנציגיה היה יהודי בשם אסטרֶה ששימש כמזכיר המלך ומתורגמן.
היהודים סייעו לנוצרים בכיבוש ויהודה דה לה קאבאלייר מוזכר כמי שהלווה כספים ששימשו להצטיידות הצי הנוצרי ואסטריק בונסיניור כמי נשא ונתן עם המוסלמים על תנאי הכניעה, הוא גם שימש כמתרגם רשמי של מסמכים בערבית.
אלפונסו העשירי העניק ליהודי מורסיה את אותן הזכויות שמהן נהנו איגודים נוצריים בטולדו וסביליה. תיקיהם המשפטיים הובאו כמו הנוצרים, בפני בתי המשפט העירוניים ואילו תיקים שבין יהודים לבין עצמם, הוכרעו על ידי שופטים יהודים. אלפונסו הקצה ליהודים רובע מיוחד ואסר עליהם להתגורר בין נוצרים והם חויבו בתשלום מס שנתי למלך ומעשר לשלטונות הכנסייה.
ב-1307 נתמנה דון יצחק בן יעיש כממונה על המוסלמים במלכות מורסיה, והיה היהודי האחרון בתפקיד כזה במדינה. לקראת סוף המאה שימשו יהודים כמוכסים ואחד מהם, שלמה אבן לוף, היה בן-חסותו של מלך אראגון.
יהודי מורסיה עסקו במסחר ותעשייה וידוע על “שאלת רב” שבה פנו  לרבי שלמה בן אדרת (רשב”א, 1310 – 1235 שהיה מגדולי חכמי התורה בספרד), האם מותר מבחינה דתית לעסוק בעורות של ארנבים, ארנבות ודובים.
יהודי מורסיה עשו רבות לפדיון שבויים, ונטלו חלק פעיל בסחר הימי, בנוסף לעיסוקיהם במסחר הפנים-ארצי, במלאכה ובחקלאות. יחסיהם עם הנוצרים היו תקינים ושניים מזקני העדה השתתפו בישיבות המועצה העירונית.
אחרי הגירוש של יהודי סיביליה בשנת 1391 כשהמהומות כנגד היהודים החלו להתפשט ליתר הערים בספרד, יהודי מורסיה שבאותם ימים הייתה ממלכה חצי אוטונומית, חשו מוגנים יחסית, וכשהמטיף האנטישמי Vicente Ferrer הגיע למורסיה כדי להסית כנגד היהודים, התירו מושלי העיר ליהודים להתגונן. החוקרים מספרים ששליטי מורסיה אמנם לא יכלו שלא לציית לגזרות מלכותיות ממלכי ספרד, כמו צו הגירוש מ -1492 אבל הם הֶאֶטוּ בכוונה תחילה את יישום התקנות שמטרתן הייתה להקשות על חיי היהודים.
בשנת 1490 שנתיים לפני הגירוש הדפיס שלמה בן מימון זלמתי ספרים עבריים במורסיה.


ה- Juderia שכונת היהודים
בלב Santa Eulalia שבכיכר Sardoy, עמד בית הכנסת הראשי של הרובע היהודי במורסיה “נווה מדבר של שלום” במשך מאתיים שנה לפחות.
אבל לפני שהכיכר קיבלה את השם Sardoy היא נקראה “כיכר בית הכנסת”, מכיוון שבימי הביניים, כאשר העיר הייתה תחת שלטון מוסלמי, הכיכר הייתה מרכז הרובע היהודי של העיר ובית הכנסת שכן במקום.
שכונה זו הייתה ממוקמת בקצה המזרחי בתוך החומה של העיר וממנה אפשר היה לצאת דרך שער Orihuela.
זהו השער ממנו הגיע ג’יימס הראשון מאראגון עם צבאותיו  אחרי שאלפונסו העשירי ביקש ממנו עזרה בעקבות המרד המוסלמי ב 1264,הוא נכנס לעיר דרך השער וניהל את הקרב הראשון  ואחד המכריעים ביותר בכיכר בית הכנסת.
אחרי שהמרד נכשל, הרובע היהודי נותר על כנו, עד לגירוש היהודים מאתיים שנה מאוחר יותר בשנת 1492.
השם “כיכר בית הכנסת” שרד עד המאה ה -18 שבה שונה ל- Plaza Sardoy.
ה – Juderia


מורסיה של ימינו, היהודים וישראל
באמצע שנות ה-90 של המאה הקודמת הוצב בכיכר Sardoy שבמורסיה שלט לציון המקום שבו שכן הרובע היהודי (Juderiaׂ) ולאחר שחוקרים גילו שבשונה מגורלם של היהודים בספרד יהודי מורסיה לא סבלו מהפוגרומים ומההיסטריה האנטישמית שסחפה את כל ערי ספרד, נוסף בשנת 2002 עוד לוח שבו נכתב:

הלוח שנתלה בכיכר Sardoy

“כיכר זאת של Sardoy הייתה מרכז הרובע היהודי ובה היה ממוקם במשך שתי מאות שנים בית הכנסת המרכזי מבין אלה שהיו קיימים בעיר”.
” בעיר הזאת, אף לא יהודי אחד סבל ממוות אלים בידי נוצרים, ורובע היהודים לא הותקף ולא נשדד”.
                                       מוּרְסְיָה 16 במאי 2002

הלוח נחשף בטקס במעמדם של סגן ראש העיר אנטוניו גונזאלס בארנס ושגריר ישראל  בספרד שהתכבד לחשוף את הלוח.
ואכן מורסיה הייתה אחד המקומות הבודדים שבהם היהודים חשו מוגנים יחסית מהמוני האדם שפרעו, בזזו והרגו ללא הרף ביהודים כשהם מוסתים ע”י אנשי דת, עד כדי כך שבימים שלאחר הגירוש מסביליה בגזרות קנ”א יהודים רבים מערים אחרות חיפשו בה מקלט  כאשר הפרעות ביהודים החלו להתפשט מסביליה ליתר הערים בספרד.

התמזל מזלם של בני משפחת מרציאנו, שלא רק ששליטי מורסיה הגנו עליהם עד הגירוש, אלא שגם בעת שגורשו הם לא היו צריכים לעבור דרך ממלכות שכנות שהיו פורעות בהם בדרכם להגיע לאניות שיוציאו אותם מספרד, שכן הנמל המוריציאני קרטחנה שכן בסמוך למורסיה.
לפני שגורשו בצו המלך מנו יהודי מורסיה כ- 2000 נפשות שהיוו כחמישית מאוכלוסיית העיר.
למורסיה של היום יש עניין מיוחד להדגיש את העובדה שהיהודים שחיו בה בתקופה שלפני גירוש ספרד לא נרדפו כביתר הערים.
גם היום 500 שנה אחרי הגירוש ממשיכים במורסיה לכבד את המורשת של אבותיהם, אנטוניו גונזלס בארנס שהיה סגן ראש העיר אמר בשנת 2003  “האופי שלנו שונה”, “יש לנו בסיס מוצק להבנה.”  והוסיף כי בעת ששגריר ישראל חשף את הלוח שבכיכר Sardoy, הסכסוך הישראלי-פלסטיני
שנערך שנה קודם שנערך שנה קודם שנערך שנה קודם “לא הייתה כאן שום מחאה אנטי-ישראלית”, ולא ” אף סיסמה או גרפיטי”.
בארנס מספר שכל מערכת ההשקיה במורסיה מקורה בישראל תוך שהוא מציין את בעיית המים המשותפת למורסיה ולישראל ומוסיף כי הסחר של מורסיה עם ישראל גדול מזה שהיא מקיימת עם כל שכנותיה הערביות גם יחד, פקידים מהעירייה ערכו לא מעט ביקורים בישראל.

אנטוניו גונזאלס

עוד הוא סיפר כי הוא עבד בשיתוף פעולה עם שגרירות ישראל, כדי לביים פסטיבל שנתי “מורסיה: שלוש תרבויות”, שחוגג את התקופה של ימי הביניים של הרמוניה בין-דתית, ומוסיף כי הוא אמנם עבד עם כל מדינות ערב אך השגרירות הישראלית סיפקה את התמיכה הנלהבת ביותר לפסטיבל, “מהרגע הראשון הם הבינו את החשיבות של הפסטיבל הזה.”
“לפני שמונה מאות שנה היה אפשר להתקיים כאן בדו קיום בלי לשפוך דם, ולכן אין סיבה שלא נוכל לקבל את זה עכשיו”.
במהלך הפסטיבל שמוקדש למסרים של סובלנות, מתקיימת מידי שנה תערוכה שמוקדשת לחיים היהודיים במורסיה של ימי הביניים”.
אנטוניו גונזאלס נפטר בשנת 2016 כשהוא בן 64 ומי ייתן שמורשתו שכולה מסרים של אחווה, רעות וסובלנות תמשיך להתקיים במורסיה לנצח וממנה לערים אחרות בספרד ואירופה.

וקצת על לוֹרְקָה
לורקה אף היא במחוז של מורסיה ו
אם לא שמעתם עד כה עליה אתם לא לבד, למרות שהיה ידוע כי הייתה בה נוכחות יהודית משמעותית, ספרי ההיסטוריה המספרים את דברי ימי היהודים בספרד פסחו עליה משום מה ואילולא חשיפת שרידי הרובע היהודי שהתגלו בה בשנת 2002 תוך כדי חפירות להקמת בית מלון, היא כנראה הייתה נותרת בתהומות הנשייה.
אחד המקומות היחודיים בלורקה הוא מצודה מימי הביניים וחפירות שנערכו שם לצורך בניית המלון חשפו רובע יהודי מהמאה ה – 14 בשלמותו, חומות המצודה הגנו על היהודים שבתוכו ובה בעת יצרו את ההפרדה הנדרשת בין היהודים לנוצרים.
ברובע שנחשף בית הכנסת תופס את המקום המרכזי וסביבו מפוזרים 12 הבתים שנחשפו.
בית הכנסת נבנה בראשית המאה ה-15 כשהקהילה היהודית בלורקה צמחה באופן משמעותי.
כדי שהמבנה הגבוה יחסית של בית הכנסת לא יחרוג בגובהו מהבתים שבסביבתו הוא נבנה כך שמחצית גובהו נחפרה מתחת לפני השטח. לעזרת הנשים הייתה כניסה נפרדת ובין השרידים נמצא גם המקום שבו עמדה התיבה.
המיוחד בבית הכנסת שנחשף הוא שמכל בתי הכנסת שהיו בספרד, זהו בית הכנסת היחידי שמעולם לא הוסב לכנסייה.

שני סרטונים מומלצים מאד לצפייה:
הראשון  עקבות של התרבות היהודית בלורקה משחזר את הרובע היהודי במאה ה-15, הטירה שסביבו ושרידים שנמצאו בחפירות.
הסרטון השני בית הכנסת של לורקה – מראה מבפנים מתאר איך נראה בית הכנסת מאותה תקופה שנשמר במצב יחסית טוב, כולל כעשרים מנורות, חנוכייה, שרידי עבודות גבס, כתבי יד ועוד.
כמו במורסיה בירת המחוז, גם בלורקה היהודים היו מוגנים יחסית ולא סבלו מגזרות ופוגרומים.
המיקום של הרובע היהודי מאחורי חומות המבצר של לורקה הגן עליהם מפני גל הפוגרומים הרצחניים של 1391 שהתחיל בסיביליה והתפשט ליתר הערים בחצי האי האיברי.
כמו ביתר ערי ספרד החוקים חייבו הפרדה מלאה בין נוצרים ליהודים, אך כמו במורסיה גם בלורקה העלימו עין מהחוקים ולא הקפידו באכיפתם ובין הנוצרים ליהודים נוצרו שיתופי פעולה ויחסי מסחר, ואף שותפים לעסק, כמו סוחר תבלינים היהודי אברהם דה כרמונה ושותפו הנוצרי דון תומאס.
ליהודי לורקה היה תפקיד חשוב במסחר עם מדינות שמעבר לגבול והם עסקו במגוון רחב של עיסוקים.
האידיליה היחסית שבה חיו יהודי מורסיה ולורקה ששכנה באותו מחוז הגיעה לקיצה עם גירוש ספרד בשנת 1492.

ערי המוצא של יהודי דבדו בספרד

גלות ספרד
ההיסטוריה של עם ישראל מונה ארבע גלויות, הראשונה שבהם גלות מצרים שהתרחשה בשנת 1500 לפנה”ס לערך ונמשכה כ 210 שנים. גלות אָשוּר שלאחריה לא נודע גורלם של  עשרת השבטים, שהוגלו לאחר כיבוש ממלכת ישראל בידי אָשוּר בשנת 930 לפנה”ס. גלות בבל שבה גורשה ממלכת יהודה ע”י נבוכדנצאר,  בשנת 597 לפנה”ס והסתיימה לאחר 70 שנה עם הצהרת כורש, וגלות רומי שהתרחשה בשנת 70 לספירה (נקראת גם גלות אדום) שעפ”י המסורת היא הגלות האחרונה.
“חזון עובדיה” מזכיר אמנם במפורש את גלות ספרד “וְגָלֻת הַחֵל-הַזֶּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-כְּנַעֲנִים, עַד-צָרְפַת, וְגָלֻת יְרוּשָׁלִַם, אֲשֶׁר בִּסְפָרַד–יִרְשׁוּ, אֵת עָרֵי הַנֶּגֶב”, אך המסורת אינה מונה אותה כגלות נפרדת, אולי כי היהודים שהגיעו לספרד היו בחלקם מתוך היהודים שגלו בגלות רומי או מצאצאיהם ובחלקם הגיעו אליה והתיישבו בה עוד בתקופת המלך שלמה שבה התקיימו יחסי מסחר בין צור לתרשיש.
אם נמנה את ראשיתו של היישוב היהודי בספרד עם גלות רומי הרי שהוא התקיים במשך 1400 שנה ואם ראשיתו עוד בימי המלך שלמה הרי שהוא התקיים כ-2400 שנה.
כך או כך ארוכים ימיו של היישוב היהודי בספרד יותר מכל גלות אחרת.
ימים של זוהר, עדנה ושגשוג תרבותי וכלכלי, ששיאם בתור הזהב וימים של רדיפות ועלילות דם, גזרות ופוגרומים שסופם בגירוש יהודי סביליה בשנת קנ”א וגירוש כל יהודי ספרד בשנת 1492 ששמו קץ ליישוב היהודי בספרד.

ערי המוצא של יהודי דבדו

מוצאם של לפחות 5 מתוך 11 החמולות המשפחתיות המהווים כ- 90% מתושביה היהודים של דבדו הוא מספרד.
מוצאה של משפחת הכהן סקלי הוא בסביליה והיא הגיעה למרוקו לאחר הגירוש של יהודי סיביליה בשנת קנ”א.
מוצאה של משפחת מרציאנו הוא מורסיה והיא הגיעה למרוקו בגירוש ספרד.
מוצאה של משפחת בן שושן הוא מטולדו  והיא הגיעה למרוקו בגירוש ספרד.
♦ מוצאה של משפחת בן נעים הוא מברצלונה והיא הגיעה למרוקו בגירוש ספרד.
♦ מוצאה של משפחת מרעלי הוא מוולנסיה. לאחר גזרות קנ”א והתפשטות הפרעות מסביליה ליתר ערי ספרד, חדלה קהילת היהודים בוולנסיה להתקיים (ראה בהמשך).
על מוצאן של משפחות בנחמו ובן גיגי ראה בסעיף הבא.

“ערי המקלט” של המגורשים
ההיסטוריון והמזרחן זאב הירשברג מספר כי “משהתחילה שואת קנ”א מתרגשת ובאה על קאסטיליה, אראגון, קאטאלוניה ומיורקה, ביקשו פליטי הארצות הללו מקלט בערי אפריקה והמגרבּ התיכון, כלומר באותו אזור הקרוי היום אלג’יריה, רבים מהם התיישבו באלג’יר העיר” והוא מוסיף ש”מאז החלה פריחתה הכלכלית והתפתחותה של אלג’יר כמרכז מינהלי, שהעלו אותה למעמד של עיר בירה”. (תולדות היהודים בצפון אפריקה, חלק ראשון, עמ’ 285)
מעניינת העובדה שלמרות שיהודי סביליה היו הראשונים שגורשו בגזרות קנ”א, הירשברג אינו מציין אותם בין אלה שביקשו מקלט באלג’יריה ומאחר שאנחנו מנסים להתחקות אחרי קהילת יהודי דבדו, כאן המקום לציין שאי אפשר לשלול את האפשרות שגם בני משפחת הכהן סקלי שמוצאה מסביליה שהו באלג’יריה תקופה מסוימת קודם שהגיעו למרוקו.
לעומת המגורשים של שנת קנ”א, רוב המגורשים מספרד (1492) ומפורטוגל (1497), שהגיעו לצפון אפריקה חיפשו מקלט במרוקו, רבים מהם נקלטו והתיישבו בערי הנמל ובערים הגדולות שבפנים הארץ.
ואולם עפ”י הירשברג “מסתבר כי המגורשים לא התרכזו בערים בלבד” ולדעתו אין ספק שמגורשים מספרד התיישבו בהרי האטלס “בשכנות התושבים היהודים”. אי אפשר לשער מה היה היחס המספרי בין שתי השכבות של אוכלוסיה זו ו”אין אפשרות להעלות שום אומדן על מספר המגורשים שהגיעו למגּרב ישירות מספרד, מי בדרך פורטוגל, ומי נתגלגל למחוזות אלה מפורטוגל עם הגירוש של שנת 1497.
יהודה פרץ שהיה אחד מצאצאי היהודים שהתיישבו באטלאס שלאחר מכן עבר לאירופה, מספר על בני משפחתו ומשפחות רבות אחרות שהתיישבו בדאדי”ש שבסהרה (כנראה דאדס) שבמלכות מראי”קוס (מראקש ?), “והם רבים ופרים, ולא נשאה הארץ אותם לשבת יחדיו, ויקנו עוד מאת המלך עיר הסמוכה… ויקם להם אחוזה זו בדמים יקרים”.
ידוע כי מקורן של משפחות בנחמו ובן גיגי מדבדו הוא באזור הברברים, ואולם הגילוי אודות המגורשים שהתיישבו בצד היהודים שבהרי האטלס, מעלה את האפשרות שאולי גם הן היו מבין המגורשים שהגיעו לאזור הברברי מספרד ולא מבין היהודים שהתיישבו באזור הזה מקדמת דנא.

“מבצע משה הראשון” או שמא “מבצע נחשון הראשון”

רקע
השנה היא 1922, שנים ספורות קודם, לקראת תום מלחמת העולם הראשונה (1918) מתחילה העלייה השלישית, לאחר שהגנרל אלנבי כובש את ארץ ישראל מידי השלטון העותומני של התורכים (1917).
שמעה של העלייה השלישית שמביאה ארצה עולים ציוניים ממדינות אירופה מגיע כנראה לאוזניהם של שלושה חברים מקהילת יהודי דבדו שמחליטים לעשות מעשה וללכת בעקבות אותם חלוצים שמגיעים עם העלייה השלישית, אלא שלא כמו היהודים המגיעים מאירופה מסע העלייה לארץ מדבדו נמשך ימים ארוכים וכרוך בסיכונים רבים עד כדי כך שהם מחליטים להשאיר מאחוריהם את בני משפחותיהם ולעשות את המסע לבדם. המעט שאנחנו יודעים על קורותיו של המסע הזה הנו מן הדברים שסיפרה הסבתא ג’אנה לנכדה יעקב הכהן סקאלי מדאר מוכאלט ומן המעט הזה ברור לנו שמשפחותיהם של שלושת החלוצים היו יקרות להם אך אהבתם לארץ ישראל גברה על הכל וכמו נחשון בן עמינדב שקפץ אל הים מתוך ביטחון ואמונה בה’ שזוהי הדרך הנכונה, כך גם הם, רבי משה הכהן סקלי מדאר בוסתא, רבי משה הכהן סקלי מדאר מוכאלט ורבי משה מרציאנו מדאר לחימר כובשים את הפחד מפני מוראות הדרך ויוצאים למסע אל הלא נודע חדורים באהבת הארץ ובאמונה באלוהיהם.
והנה הדברים מפיו של יעקב הכהן כפי ששמע אותם מפיה של סבתו ג’אנה בתו של רבי משה הכהן מדאר מוכאלט.
התארגנות

“את הסיפור היא סיפרה לי לפני 70 שנה בהיותי ילד בן 10”, באחד הימים של שנת 1922, “מבקש הרב משה הכהן לכנס את בני המשפחה, קרי הבנים: שלמה ויצחק, הבת ג’אנה והאח יעקב ומביא בפניהם את הרעיון לעלייה לארץ שלו ושל שני חבריו”. “דבקים וחזקים באמונתנו להגשים את רעיון העלייה לארץ ומבקש מבני המשפחה להסכים ולכבד את החלטתו ולבל חלילה ינסו להרחיקו מתכניתו”.
“לבני המשפחה הנאספים לא נותרה ברירה אלא לברכו ולאחל לו הצלחה בדרכו”
“שש ושמח לתגובת המשפחה ומצווה בכינוס זה על חלוקת רכושו וממונו לבנים שלמה ויצחק, לבת ג’אנה ולאח הצעיר יעקב ז”ל, ואז הוא פונה בשמחה לבת ג’אנה ומטיל עליה להכין צידה לדרך אשר תספיק למחייתו ולכלכלתו למשך שלושת חודשי המסע המשוער” וכן הוא מבקש “לתפור לו חגורת בטן מבד טוב שתשמש לו לשמירת מטבעות זהב טהור שייקח עמו לארץ ישראל”. “מטבעות אלה היו בעלי ערך ובכל מדינה ומדינה היה קל להמירם”.
המעט שאנחנו יודעים על הדרך
ממשיך ומספר יעקב ממה ששמע מפיה של סבתו ג’אנה, “שלושת החברים שוכרים להם מורי דרך טובים ואמינים שמובילים אותם בבטחה לאלג’יריה, “שם הם שוהים למנוחה ותכנון המשך המסע”.. “והם גם נעזרים בקהילה היהודית לחיפוש מורי דרך לתוניס”.
יש להניח שהמשך המסע שעל פי המשוער ארך כשלושה חודשים נעשה באותו אופן ובכל ארץ שאליה הם מגיעים הם מחפשים מורי דרך טובים וכך עד אשר הם מגיעים לחברון ומשם לירושלים.
מסלול המסע מדבדו לארץ ישראל
ועל השהות בארץ ישראל
על חיי השלושה בארץ ישראל כמעט שאיננו יודעים דבר.
רבי משה הכהן מדאר מוכאלט “הגיע עייף ותשוש ובאפס כוחות”, “הוא החזיק מעמד כחצי שנה מיום הגיעו עד אשר השיב נשמתו לבורא בשנת תרפ”ג”. ” המשפחה קיבלה את ההודעה רק חודשיים לאחר פטירתו”.
עפ”י רישומים קיימים הוא רכש את חלקת הקבר שלו בהר הזיתים בעודו בחייו.
רבי משה הכהן מדאר בוסתא שהגיע לארץ ישראל עם היתר להינשא, נישא בשנית בארץ ישראל ונפטר בשנת תרפ”ח (1928).
רבי משה מרציאנו נפטר ככל הנראה כשנתיים לאחר שהגיע לארץ ישראל.
סוף דבר
הרב אליהו מרציאנו שאינו שוקט על שמריו בכל הקשור למורשת יהודי דבדו אשר יודע על סיפור עלייתם של שלושת החברים מחפש ואינו מניח עד אשר הוא מתחיל לגלות פרטים. קשריו עם אנשי החברה קדישא של הר הזיתים אשר עושים עבודת קודש באיתור וסימון הקברים בבית הקברות שבתקופת השלטון הירדני נחרב, חולל ונהרס מביאים בסופו של דבר לגילוי של כל שלושת הקברים.
בחלוף כמעט מאה שנה מיום צאתם למסע הנחשוני בדרכם לארץ ישראל מחדשים צאצאיהם את המצבות ההרוסות שעל הקברים ועורכים טקסים לעילוי נשמתם.
היה לי הכבוד להשתתף בשניים מן הטקסים ואני יכול להעיד על המעמד החוויתי המרגש, האווירה היוצאת דופן, התחושה המרחפת של סגירת מעגל והכל על רקע נופיה ההיסטוריים הקדושים המדהימים של ירושלים ששלושת החלוצים הנחשוניים היו מוכנים להקריב כל כך הרבה למענה.
יישר כח לרב מרציאנו שיזם והקים את המצבה לרבי משה מרציאנו, למשה מורלי ואשתו שהקימו את המצבה של הרב משה הכהן מדאר בוסתא ולעדי כהן שהקים את המצבה לרבי משה הכהן מדאר מוכאלט וכפי שכתבתי בברכה לאחר אחד הטקסים “מי ייתן שזכות האבות שהנציחו במעשיהם תעמוד להם ולבני ביתם בבריאות ואושר ותהיה להם למגן באשר ילכו”. אמן כן יהי רצון.
והנה כמה תמונות משני הטקסים:

מראה פנורמי מתוך הטקס לגילוי המצבה לרבי משה (בוסתא)